מותר

הנה עיקר דינא דגמ’ ופוסקים ושו”ע סי’ תקמה ס”ה שתיקון בגדים במעשה אומן אסור בחוה”מ אף במה שהוא צורך המועד, וכמו שכלל הרמב”ן בפסקי חוה”מ דצורך כסות וכלים הותר רק מעשה הדיוט וצורך אוכל נפש הותר מעשה אומן, וכן מבואר במשנ”ב ריש סי’ תקל ועוד דצורך אוכל נפש מותר גם במעשה אומן, וה”ה מכשירי אוכל נפש כמ”ש במשנ”ב סי’ תקמ סקי”ח וסקכ”ו.

אבל אם נשוה זה לדין רפואה הדין הוא דכל רפואה מותרת בחוה”מ, והיינו אפי’ מלאכה גמורה כמ”ש המשנ”ב.

רק דצ”ע גדר רפואה המותרת בחוה”מ דיעוי’ בבה”ל שדן לענין בעל שחין בראשו שחלה כל גופו מחמת זה שיהיה מותר לספר בחוה”מ, וצ”ע דא”כ שויתיה כיו”ט שני וי”ל דמ”מ עדיף דבזה מותר גם בדאורייתא, וביו”ט שני ההיתר הוא רק בדרבנן, או י”ל דשם במוכה שחין הנידון על תספורת שיש בזה גזירה לכך הוצרך למה שחלה כל גופו, וצל”ע דממ”נ אם סובר דתספורת אינו בכלל היתר צורך רפואה א”כ מה משוה לרפואה וגם אם נימא דגדר רפואה בעלמא הוא בפחות מזה א”כ אם משוה תספורת לשאר מלאכות א”כ הו”ל להשוות להתיר ברפואה כל דהוא וצל”ע בכ”ז.

ובשם כמה אחרוני זמנינו (אג”מ או”ח ח”ג סימן עח, שבט הלוי ח”ח סי’ קכה אות ג, חוט שני חוה”מ עמ’ רכד) ראיתי דאפי’ מיחוש בעלמא מותר, ובשש”כ (פס”ו ס”כ) כ’ דגם לצורך בריאות מותר ע”פ מ”ש המאירי (מו”ק י ע”ב) שמותר להקיז דם בחוה”מ כדי לשמור על בריאותו עכ”ד, ולפי דבריהם משמע דכל דבר שהוא צורך רפואה הוא מכלל הדברים שמעולם לא נאסרו בחוה”מ, ומ”מ גם בדברי הנך אחרונים גופייהו מצינו הגבלות שלא התירו כל דבר רפואה שאין בו צורך כלל לעשותו במועד (עי’ במשנה אחרונה סי’ תקלב מה שהביא בזה לענין כמה דברים), אבל לענייננו אינו נוגע, אבל כל שהעיניים רואות כראוי ורק צריך לסדר הידיות של המשקפים שיהיו נוחות אינו מוגדר ממש כצורך רפואה.

ועי’ בסי’ תקמ סקי”ט לענין תיקון חלון או קור דשרי דהכל חולים אצל צינה אבל אין להוכיח דבר לעניננו דשם יש לזה גדרי חולה במלאכת שבת וצע”ק מש”כ בשש”כ סו הערה קצז עי”ש.

והנה בבה”ל סי’ תקמו בשם הריטב”א נתבאר שגדר תכשיטי נשים בחוה”מ הוא צורך הגוף ומותר אפי’ בטירחא רבה (הבאתי בד”ה האם מותר לקוסמטיקאית לעשות לבת שלה טיפול פנים וניקוי פנים בחול המועד), וכן מוכח ברמב”ן בפסקי חוה”מ שמתיר מטעם זה תכשיטי נשים אפי’ מעשה אומן, וכתב דגם תספורת מותר על ידי אומן במי שהתירום חכמים להסתפר דהוא צורך הגוף כעין אוכל נפש, ועפ”ז התיר בחוט שני עוד דברים מחמת שהם צורך הגוף עי’ בחוט שני עמ’ רי בביאור ענין רכיבה ועי’ שם מה שדן לגבי תיקון רכב ותיקון אור כשיש חושך, וממילא יש מקום לדון דכשמפריע מאוד המשקפיים חשיב כצורך הגוף.

ויש להוסיף דגם סיבת ההיתר בצרכי רפואה אפשר משום שהוא צורך הגוף.

ומאידך גיסא בסי’ תקמד ס”א ברמ”א מבואר דגם צרכי הגוף [במלאכת אומן] הותרו במועד רק לצורך רבים או באופנים שנתבארו שם בשו”ע ס”ב (וצע”ק דבבהגר”א סי’ תקמד סק”א נקט דהיתר דאלו כותבין במועד משום שהם צרכי רבים לגופם וצ”ב דלכאורה שם הוא צורך יחיד, ודוחק לומר דהאומן מתפנה בחוה”מ לצורך הרבים לכתוב כ”ז דהרי כל אחד מהם הוא צורך יחיד, ואם תטען דבס”ה יש כאן רבים א”כ בכל אומן נימא הכי), ועי”ש במשנ”ב דמרחץ דרבים הוא צער הגוף אם לא יהיה, ומ”מ יש לדון בכל צורך הגוף לגופו דא”א להקיש וללמוד דבר מדבר דיש צורך הגוף שהוא צורך נחוץ (ובמרחץ יש שנקטו דיחיד יכול להשתמש באחר וכו’, ובאמת בזמנינו יש שהקילו גם בדיחיד מאחר והיום יהיה צער ליחיד גם בלא מרחץ פרטי בביתו).

היוצא מזה דבכללי דיני חוה”מ של תיקוני כלים אין להתיר אולם במקום צער יש מקום להתיר בזה עפמשנ”ת דצורך הגוף הוא טעם להתיר, וכעי”ז מצינו במשנ”ב סי’ תקלג סק”כ בשם הרדב”ז ח”ב סימן תשכ”ו זבובים ויתושים אם הם מצערין את האדם מותר להורגן בחוה”מ דאין לך צורך אדם גדול מזה וכו’ (ועי’ כה”ח סי’ תקלז סקנ”ט).

ובאשרי האיש הובא בשם הגריש”א דאם אינו רואה וצריך לתקן כדי לראות מותר מעשה אומן ואם רואה וצריך לשפר הראיה מותר רק מעשה הדיוט, ויתכן דמ”מ מסכים שאם כרגע יש מצב שקשה ומפריע חשיב צורך הגוף.

מותר אם מקנח שלא מדוחק וכן בשעת הדחק במים מועטים שנבלעים במטלית ואינם מרטיבים אותו (עכ”פ כשאינו מקפיד עליה לסוחטה) המקל בזה יש לו על מי לסמוך.

מקורות:

אם מרטיב המשקפיים במים ואח”כ מנגבן נכנסים בזה לשאלה שכן אסור לקנח בשבת בספוג שאין לו בית אחיזה כמ”ש בשו”ע סי’ שכ סי”ז ובמשנ”ב שם ס”ק מו מז (כמו שציינתי בתשובה אחרת ד”ה האם מותר לנקות בשבת עם סקוטש ובד”ה אם נשפך שתיה על השלחן בשבת האם מותר להעבירו עם סמרטוט).

ומסתימת הדברים בשו”ע ומשנ”ב שם משמע דהספוג עצמו אינו מיירי דוקא שהיה בו מים אלא שמנקה בו את הכלי עם המים, וכן בבה”ל שם הביא דבא”ר ובתו”ש כתבו להדיא דגם בספוג יבש אסור משום לא פלוג, אולם הקשה עליהם הבה”ל מרש”י שבת קמג וסיים שצ”ע לדינא.

וכן פשטות השו”ע סי’ שב ס”ט דגם במטלית יבשה אסור לקנח מדוחק, ומיהו שם הנידון לגבי בגד על בגד.

אבל עי”ש בסעי’ יב ומשנ”ב שם אות ס’ ומה שמתיר שם המשנ”ב בכוס שאינו צר אפשר דאם מקנח מדוחק לא עדיף מכוס צר (והוא דבר ישר מאוד מסברא לומר כן דכל הגריעותא בכוס צר משום שקשה לו להמנע מקינוח בדוחק כ”ש במקנח בדוחק להדיא).

ומ”מ באופן שאחר הניגוב במטלית אין מורגש מים במטלית הוא הרבה יותר קל ובשעת הדחק המקל בזה יש לו על מי לסמוך כמבואר בבה”ל שם בס”ס שב.

אולם עי’ בשש”כ שם שהתיר לנגב במטלית יבשה דומיא דניגוב הידים ורק במטלית לחה אסר וצע”ק, ולגוף דבריו על ניגוב ידיים הנה כבר הקשו כן הרשב”א ועוד ראשונים (ריטב”א ור”ן) לגבי רחיצה ותירצו דא”א לאסור נניגוב אחר רחיצה (באופנים המותרים) כיון שהיא גזירה שאינה עומדת שאז לא יוכלו לרחוץ, ועי’ מה שכתב בספר הערות וחידושים שבת סי’ כא עמ’ תתכד בדברי הרשב”א בזה דאפשר דבניגוב ידים לא ס”ד להקשות דההיתר רק כשאין המגבת נרטבת ואם נרטבת מנ”ל דשר (עי”ש בכל הצדדים בזה), ודבריו מיישבין גם לעניננו דאין להתיר אלא באופן שהמטלית לא תתמלא במים (וגם מה שמקשה הבה”ל הנ”ל מפרש”י אפשר דלא מיירי בכה”ג ולהמחמירים בכל גוני צ”ע מה יעשו בניגוב ידים ועי”ש בהרחבה בדברי הרשב”א).

ויש להוסיף חילוקי דינים שנתבארו במשנ”ב סי’ שב סקנ”א  וס”ק קעג וקעה, דמותר לנגב גופו באלונטית ולדעת המג”א משום שאין מקפיד על מימיו (ולדעת הגר”א סתם אלונטית אין מקפיד על מימיו), ולדעת הפמ”ג והא”ר משום שהן מים מועטים ולדעתם משמע שמותר באינו מקפיד (מה שנקרא ברמ”א דרך לכלוך) אפי’ במים מרובים.

ובתשלום הדברים יש להוסיף דמה שלא חילק השו”ע בדינא דספוג דמותר שלא מדוחק אפשר דבזה סמך על מה שכתב בסי’ שב ס”ט דאיסור קינוח בשבת הוא רק שלא מדוחק או דלא הוה ס”ד לאסור בזה.

הנה בהרבה מקומות במקראות ובחז”ל נזכר ששייך שנגזר על האדם שיהיה לו רע רח”ל ושיכול מצבו להשתפר וכדאמרי’ בסוף סוטה משחרב בהמ”ק אין לך יום שקללתו מרובה משל חבירו ובפ”ק דתענית ט ע”א איולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו דכתיב ויצא לבם ויחרדו וגו’ מה זאת עשה אלהים לנו, ובתנא דבי אליהו אמרי’ המבעט בייסורין כופלין אותן עליו משל לפרה שהיתה מבעטת וכו’.

ומאידך גיסא אמרי’ דמצוה לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, אבל להמבואר הטוב הבא מאת ה’ הוא לפי המצב של האדם שפשע בעצמו אז פועל בו הקב”ה כרופא לרפאותו ממצבו, ובחז”ל הביאו משל על זה על רופא שהביא לחולה סממנים קשים, הלכך בודאי ששייך להתפלל שיהיה עוד יותר טוב, ואף שמתפלל ב’ פעמים עוד יותר ועוד יותר אינו מופקע מכיון שכך היא גאולתן של ישראל שמאירה קמעא קמעא כדאמרי’ בירושלמי פ”ק דברכות.

ומצינו ששייך הבטחה או בקשה על טוב לעתיד​ אע”פ שיש משמעות שעכשיו אינו עדיין כמ”ש והיה הטוב ההוא וגו’ והטבנו לך וכמ”ש הטיבה ה’ לטובים וכמ”ש ונהרו על טוב ה’​ וכ”ש פסוקי הבטחה או בקשה רבים שלא נאמרו בלשון טוב שהם רבים מספור.

ומ”מ א”צ למהר לעשות מזה שיר וניגון, וכידוע שיותר מצוי שהמספרים בלשון יהודית (יידיש) לא יתחברו לזמר ניגון זה, שכן המקבילה של עוד יותר טוב ביהודית הוא סאיז קען זאהן בעסער שפירושו בלשון נקיה שהמצב אינו כשורה ולשון זו משמשת בשעה שיש צורך לגעור בתלמיד שעליו לתקן דרכו ולשוב למוטב וכיו”ב, וממילא א”צ לעשות מזה שיר וניגון.

ומה שאומרים בשם הח”ח שיש כפירה באמירת שיהיה יותר טוב, מסתבר שהדברים לא נאמרו באופן זה מהח”ח דאין כאן ממש כפירה אלא שאין האמירה כדאית להתמקד בלשון זו, מאחר שהוא היפך ציווי חז”ל לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ואע”ג שנזכר שיש מושג של עונש וייסורין (ועי’ ברכות ה ע”א), כמ”ש ופקדתי בשבט פשעם וגו’, וכמ”ש כעל גמולות כעל ישלם חמה לצריו וגו’, וכמ”ש ראה הפקדתיך וגו’ לנתוש ולנתוץ וגו’ (ירמיה א), מ”מ האדם צריך להתמקד בבטחון ובהודאה ובידיעה שכל דבר  הבא מאת ה’ הוא הטוב ביותר עבור נקודת המצב שהאדם הביא עצמו לשם ולא להתמקד בגורלו המר של האדם שלשם הביא עצמו, וגם שצריך לידע בידיעה היינו כדי לשוב בתשובה אבל לא לדבר הדבר ולפרסם הדבר, והיה צריך שיהיה ברור שאינו בא בטרוניא כלפי שמיא, ואדרבה אמרי’ דלא יפרש אדם חטאיו, ומ”מ כפירה כמשמעה אין בזה.

ואולם בספ”ד דמגילה לא ע”ב אמרי’ תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, וחזי’ שיש גם הנהגה להכיר ברע שיש שהוא יכול להיות יותר טוב, ובאמת יש פסוקים רבים כאלו כמו טבעתי ביון מצולה ואין מעמד ופסוקים רבים בספר קינות כמו הייתי חרפה וגו’ וגם בתהלים כמה מזמורי קינות, ואדרבה מי שאינו מכיר בצרותיו הוא מגונה כמבואר במשנ”ב ריש הל’ תענית בשם הרמב”ם, וכנראה שדברי החפץ חיים לא הובאו כצורתם המקורית או שדבריו לא נאמרו.

ואין זה סותר דכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד כמו שנתבאר שלפעמים צריך האדם רפואה לפי דרגת שפלותו שבא אליה ואז הרפואה לפעמים היא טובה וקשה בבחינת דרך ארוכה וקצרה, ולענין אם דבר טוב לעשות מזה זמר או לא כבר כתבתי מה שכתבתי שיתכן שדבר זה לא נאמר לשיר, דהרי סו”ס עיקר מה שצריך לחשוב ולהרגיש הוא דכל מאי דעביד רחמנא לטב, ואיני אומר קבלו דעתי, ומ”מ אפשר ללמד זכות על השיר כמו שהעירו שהוא ברכה כמו שאר ברכות שמברכים שיהיה טוב ושנה טובה ושתשרה ברכה וכו’ וכמו שאומרים דתוריך לן חיים בטיבו וכו’, ומסתמא שאם אינו מזכיר הרע בהדיא אלא רק אומר שיהיה יותר טוב, אפשר לומר שגם אם לא היה ענין לשיר תכלה שנה וקללותיה מ”מ בזה יהיה פחות ענין שלא לשיר.

השלמה לתשובה בענין הניגון הידוע

ואולי יש למצוא מקור לענין ניגון זה דאמרי’ בספ”ו דשבת אילן המשיר פירותיו סוקרין אותו בסקרא שרבים יבקשו עליו רחמים וילפי’ לה ממצורע שמפרסם צרתו כדי שיבקשו עליו רחמים עי”ש, וממילא אדם שמרגיש שרע לו יכול לפרסם ענין זה כדי שיבקשו עליו רחמים, רק שלא נזכר לומר כן בניגונים ובשמחה ושירים אלא כפוף שפוף ובוכה.