ישיבה

במשנ”ב סי’ תקס סקי”ג הובאה דעת הב”ח דגם שירה בפה שלא על היין אסור ומבואר שם דאין דעתו מסכמת לכו”ע דלדעת השו”ע מותר לומר שירה בפה שלא על היין, אבל לענין שירה בכלי השו”ע שם ס”ג אסר לגמרי והרמ”א שם כתב דיש אומרים דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה עכ”ל, ומבואר מלשונו דגם האיסור כשעומד ושוכב בכלי שיר הוא אם רגיל בו.

וכן מבואר במשנ”ב שם סקי”ב דמה שסיים הרמ”א או בבית המשתה היינו משום דבבית המשתה יש חומרא שגם כשאינו רגיל אסור כיון שהוא על היין.

והוסיף שם עוד המשנ”ב בשם הפמ”ג דאלו שיושבין בסעודתן ובחוץ עומדים ומנגנים ובכל יום עושין כן הוא בודאי איסור גמור ומש”כ שבכל יום עושין כן היינו משום דבזה רגיל ואז יש איסור גם מצד מה שרגיל, והלשון דזהו ודאי איסור גמור אולי ר”ל דעל היין לבד בלא רגיל אינו ברור לאיסור דבגמ’ מבואר שאסור, ואדרבה ענין הרגילות אינו מוסכם דלהרמב”ם לא תליא ברגיל כמבואר בטור שם.

וכי תימא מצד מה שהביא בשעה”צ שם דיש מתירין כשיש שם גם אכילה ולכן כ’ המשנ”ב דכשרגיל הוא ודאי אסור, אין לתרץ כן, דהא לדעה זו רצה להתיר ג”כ כשרגילין בזה, ומ”מ במקור הפמ”ג לא נזכר להדיא דמיירי בסעודה של יין רק דהפמ”ג קאי על המג”א שכ’ דבסעודה אסור אפי’ מי שאינו רגיל וציין מקור דבריו טור ותוס’ וצל”ע דאדרבה רש”י הוא זה שפירש דהאיסור הוא מצד המשתה ואילו התוס’ חלקו עליו וכתבו דאפי’ בלא משתה ודוקא מי שרגיל והטור הביא כ”ז.

ואולי המג”א הוה פשיטא ליה דהתוס’ באו רק להוסיף איסור ולא להתיר וממילא כ”ז הנידון הוא על היין דאפי’ באינו רגיל אסור, ויש לסייע להמג”א מלשון התוס’ בגיטין ו’ ע”א שכתבו על פרש”י שהאיסור הוא בבית המשתה כן משמע וכו’ וראוי להחמיר וכו’ וא”כ באו להוסיף על רש”י ולא לפחות ממנו.

אבל עכ”פ אם נפרש דהיה צד דלהתוס’ האיסור רק ברגיל ולא תליא ביין כלל, והתוס’ מספקא להו אם זה נכון או פרש”י נכון לכן החמירו בתרווייהו, א”כ ניחא קצת הך לשון של הפמ”ג שכשיש גם משתה יין וגם רגילות אז הוא בודאי בכלל האיסור ומוצא מכל ספק.

ושמא י”ל דאמנם עיקר דברי המשנ”ב שם בתחילת דבריו הוא בסעודה שעל היין אבל שמא אתא למימר דגם כשאין יין בסעודה אז הוא איסור גמור מצד שרגילין בכל יום, ואז יש איסור גם כשאין שם יין, ולפ”ז אם אין שם יין וגם אין רגילין בכל יום אינו בכלל האיסור לדעת הרמ”א, אבל עדיין צ”ע ליישב כן דהרי בשעה”צ סקכ”ג חזר על דבריו שוב דמה שהביא בשם הפמ”ג שם מיירי על היין.

ונשאלתי בנידון זה בקטן אם יש להקל באופן זה של שמיעת שירים באופן חד פעמי כשהולך לישון, ונראה דבקטן יש להקל יותר דגם שבגדול נקטו האחרונים שראוי להחמיר כהמחבר (ראה אג”מ או”ח ח”א סימן קסו, וח”ג סימן פז וע”ע שה”ל ח”ו סי’ סט), מ”מ הרי לכמה פוסקים אין דיני אבלות נוהגים בקטן כלל ואין בזה מצוות חינוך כלל, והארכתי בפלוגתא זו בכמה מקומות, ולכן בכה”ג בודאי שמותר לקטן עכ”פ כשאינו רגיל, ויש להוסיף דבמשנ”ב סי’ תקס הקיל לשורר לתינוק ואף דמסתמא מיירי בלא הגיע לחינוך מ”מ לא חשש לאיסור ספייה בדרבנן (שהוא אסור כמבואר בשו”ע סי’ שמג ס”א ומשנ”ב שם סק”ד סק”ה), ועי’ עוד בחוט שני (נושאים שונים סי’ תקס ס”ג) לגבי קטנים באופנים המבוארים שם וכן מה שהקל באול”צ ח”ג פ”ל סי’ ג.
 

והי’ מקום לטעון דגם כשהקטן רגיל בכל יום אסור כיון דיש כאן ספק ספקא דלרש”י בגיטין שם האיסור רק על היין וגם לכמה פוסקים אין דיני אבלות נוהגים בקטן כלל, ונראה דאם מצד שאין למחות בקטן כשנוהג כמ”ד שאין דיני אבלות נוהגים בקטן אולי יש כאן מקום בשעה”ד לסמוך, אבל לומר שיש כאן ספק ספקא לקולא אי אפשר לומר כן, דהרי התוס’ שם הוכיחו דברים מהירושלמי מגילה פ”ג ה”ב, ואפי’ רש”י לא חלק להדיא על הירושלמי דברגיל אסור אלא רק בא לפרש דברי הגמ’ דידן בגיטין שם דמיירי על היין, ולפי דברי הרמ”א שהכריע לאסור ברגיל או על היין [לפירוש המשנ”ב בדבריו] וכן לפי דברי התוס’ [אם נימא דנקטו ב’ החומרות בתורת ודאי ולא בתורת ספק עי’ לעיל] נמצא דב’ הדינים נפסקו להלכה א”כ אין הכרח שרש”י חולק על זה כיון דלא מיירי אלא בדין הבבלי ולא בדין הירושלמי.

אין לעשות כן וגם שלא בשעת אכילה.

מקורות:

רבינו יונה כתב בספר היראה שלא להרוג כינה על השולחן משום שהוא דומה למזבח, וכ”כ בספר חסידים סי’ קב, והובא במג”א סי’ קסז סקי”ג, ועי’ בגמ’ בסוף חגיגה ושו”ע או”ח סי’ קסז ס”ה.

ויעוי’ בספר דולה ומשקה עמ’ קו בתשובת הגרח”ק שנראה מדבריו שחשש להחמיר גם לענין ישיבה ע”ג שולחן (וראה עוד תשובתו בסגולות רבותינו ענינים שונים שאלה י”ח שכ’ יש ענין).

ובתשובה אחרת כ’ הגרח”ק [שאלת רב ח”א פרק יד אות ד] דמקור שלא לעלות על שלחן הוא מספרי קבלה, וכן בצהר חי”א עמ’ סט אות כז כ’ הגרח”ק דע”פ קבלה אין ראוי.

ובספר יוסף אומץ למהר”ר יוזפא יש סתירה בזה דבסי’ סד כ’ בשם הספר חסידים דמשמע לאסור, ובמקום אחר (ח”ב סדר הלימוד בעצמו) כתב דממה שנקט הס”ח סי’ תתקכ שחמור ההליכה על שלחן שמיוחד לספרים דייק מזה שבלא ספרים אינו חמור, אלא דמספר היראה הנ”ל דייק לאסור, והקשה במעדני אשר ברכות סי’ א’ מכח זה סתירה בדברי היוסף אומץ.

ונלענ”ד להסיר מחומר הקושי’ דהנה דברי היוסף אומץ השניים בפני עצמם קשים דהרי מש”כ בספר היראה נזכר ג”כ בספר חסידים, א”כ מש”כ היוסף אומץ בסי’ סד שבס”ח מבואר שאסור הוא אחר שמצא שכתוב בס”ח כדברי הספר היראה, ולגוף הסתירה בס”ח יש ליישב בפשיטות דאמנם אינו ראוי גם לשבת על שלחן בלא ספרים אבל העונש שנזכר בס”ח סי’ תתקכ היה מחמת החומר שהיה שלחן שמיוחד לספרים שהוא חמור יותר לכך נענש מחמת זה הרבה כמבואר המעשה בס”ח שם.

ובאמת לגוף הדברים אין ראיה ברורה ששלא בשעת אכילה חשיב ג”כ מזבח, דיש לדחוק שדברי רבינו יונה והס”ח מיירי בשעת אכילה, אבל לענין ספרים שם החמיר הס”ח להדיא גם כשהספרים אינם שם, ואם כי יש לדון שהספרים היו על השלחן באופן שנעשה תשמיש קדושה, אבל לא נראה מהדברים שם שעבר איסור ברור, דמשמע שם שהתכוון לעשות בהיתר שסילק הספרים עי”ש, ולפי כ”ז הפשטות להחמיר גם שלא בשעת אכילה.

ונראה שנחלקו בזה האחרונים דהכה”ח למהר”ח פלאג’י סי’ יד ס”ה החמיר שלא לעשן על יד השלחן גם שלא בשעת אכילה, ונשען בזה ע”ד היעב”ץ, אולם החסד לאלפים חולק ע”ז.

ומכיון שרוב האחרונים מחמירים וכך פשטות דברי הראשונים כך יש ג”כ מנהג רווח שהמקפידים שלא לעלות על שלחן מקפידים גם שלא בשעת אכילה, הלכך העיקר להזהר בזה.

ומדין מלח שהזכירו הפוסקים בשעת אכילה דוקא, אין ראיה דמלח הוא מצד הקרבן ולא מצד המזבח דוקא, ולכן כשאין האכילה שהיא דומה לקרבנות אין גם מלח.

וראיתי מי ששייך לכאן הנידון של ספ”ג דקידושין דלא אמרה תורה שלח לתקלה, ולא זכיתי להבין השייכות לכאן דהיא סברא מיוחדת בשילוח לרה”ר של ציפור בלא שיודעים אח”כ מי הוא, אבל פשיטא שאין אומרים דבר זה בכל תשמישי מצוה או תשמישי קדושה או איסורי הנאה.

הוספה

מה ששאלת דהרי על המזבח גופיה לא היה איסור לעלות עליו, ולמה נחמיר על הטפל יותר מן העיקר, הנה כמדומה שהעליה ע”ג המזבח הותרה רק לצורך גבוה, דהרי הוא מקום קודש לכה”פ (וע”ע רש”י יומא מג ע”ב ד”ה בכל), ואפי’ דבפיס הותר הוא ג”כ לצורך גבוה דהרי הוא לצורך הקרבנות, וגם יש מצוה להרגיש את העזרה כדילפי’ בפ”ב דיומא מקרא בבית אלהים נהלך ברגש.

ואה”נ לפי טענה זו אם צריך לצורך האכילה (שהיא כנגד הקרבנות עכ”פ אם מכוון לש”ש), וכיו”ב לעלות על השלחן יהיה מותר.

באבן האזל ספ”ג מהל’ כלי המקדש כ’ דלדעת רש”י ביומה מה ע”א יש איסור לזר להתקרב למזבח, ועי’ מה שחלק ע”ז החזו”א הובא בדרך חכמה שם, ועי’ בסה”מ להרמב”ם ל”ת עב.

ברמב”ם ל”ת סט אי’ דבעלי מומין אסורין להתקרב למזבח, וכן משמע בבמ”ר נשא ז ח ועי’ תרגום המיוחס ליונתן במדבר יט לו, וע’ תו”כ שהביא בהשגת הראב”ד פ”א מהל’ ביאת מקדש הט”ו, והרמב”ן בסה”מ שם חלק ע”ז.

וידוע שיש קהילות שאכן נהגו בעליה על השולחן רק לכהנים, והיא הנהגה שלא נתבררה כל הצורך, דלגבי שלחן שלנו האכילה היא כקרבן כמבואר בדברי הפוסקים בסי’ קסז בסמיכות לענין זה, ואין בזה נפק”מ בין כהן לוי וישראל.

אחר זמן שכתבתי תשובה זו ראיתי שכ’ בשוע”ר סי’ קסז ס”ח דרק להרוג כינה על השלחן אסור אבל להשליך כינה על השלחן מותר דאין חמורה קדושת השלחן מקדושת בהכנ”ס, ולפי גישתו זו של הגר”ז לכאורה דבר פשוט הוא שיהיה מותר לעמוד או לישב על השלחן, ויל”ע.