הנה בתוס' תענית ט ע"א משמע שהעמידו דין זה בעיקר לענין מעשר כספים, ומ"מ משמע דה"ה לענין מעשר דגן יש דין זה דהזכירו שם התוס' הברייתא דקאמרה מנין לרבות וכו' ומשמע דכ"ש עיקר דין מעשר דגן שהוא בכלל זה וכן ...Read more

הנה בתוס' תענית ט ע"א משמע שהעמידו דין זה בעיקר לענין מעשר כספים, ומ"מ משמע דה"ה לענין מעשר דגן יש דין זה דהזכירו שם התוס' הברייתא דקאמרה מנין לרבות וכו' ומשמע דכ"ש עיקר דין מעשר דגן שהוא בכלל זה וכן לפי' הר"ח שם מבואר דגם מעשר דגן בכלל זה, וכמבואר בירושלמי דדמאי פ"א ה"ג בעובדא דרפב"י לענין עכברים, וכן אמר הגרח"ק למי שטען שיש לו פרעושים וכיו"ב בבית ואמר לו הגרח"ק שיקפיד לעשר מה שאוכל ע"פ דברי הירושלמי הנ"ל (שמעתי ממי שהיה שם וכן הובא משמו גם בספר באר שבע עמ' מה וכעי"ז במנחת תודה עמ' עה ושם עמ' פב), ובגמ' בתענית שם מייתי קרא הביאו את כל המעשר וגו', וב' הדברים הם מענין מעשר גם העשירות וגם מניעת הענית וכדאמרי' (פסיקתא פ' עשר תעשר ועי' בתוס' תענית שם) עשר בשביל שתתעשר עשר שלא תתחסר.

ויש לציין דלענין הרבה דברים מצינו שמה שקשור בתבואה הוא מעשר, כמבואר בריש תענית ב ע"ב לענין ד' מינים הללו דא"א בלא מים והם מרצין על המים ועוד כמה דברים שנזכרו שם שמרצין על הפרנסה מחמת שהם מצוות שנותן מפרנסתו מידה כנגד מידה וכנ"ל נזכר בפסיקתא פ' העומר ומד"ר ותנחומא פ' אמור לענין העומר שכשנותן מן העומר זוכה עי"ז להוסיף בתבואתו וכן בערלה ונטע רבעי כתיב להוסיף לכם תבואתו (ויקרא יט, כה) וכן בשביעית כתיב עד בא תבואתה וגו' (שם כה, כב), וכן מצינו שדרשו בכמה מדרשים כל אריכות קרא דזרעתם הרבה והבא מעט אכול ואין לשבעה וגו' (חגי א, ו) לענין מה שהפסידו אחר שלא הביאו קרבנות שכל אחד מן הקרבנות היה מרצה בפרנסה שכנגדו ושבזמן בהמ"ק היה מרויח כל אחד מן הקרבנות בפרנסה לדבר שכנגדו בתבואות וכה"ג אמרי' בכתובות סו ע"ב מלח ממון חסר דהיינו שע"י שנותן צדקה מקיים ממונו וכה"ג מאמרים רבים דמה שאדם מקפיד זוכה כנגד זה מידה כנגד מידה.

ולכן מאחר שעישור דבר הנקנה מכשרות הוא לכה"פ הידור חשוב שכן רוב ככל גדולי הוראה ופוסקי זמנינו חששו לזה אפי' אם י"א שאינו חובה לכו"ע מ"מ הידור חשוב הוא בודאי לכל הפחות א"כ לכאורה גם בזה יהיה ברכה על ידי שמעשר.

אם כי עיקר הנידון כאן האם ההבטחות שייכי בדרבנן, וידועים פלוגתת הראשונים לענין המחלל את המועדות אם שייך לומר דקאי על חוה"מ אם נימא דחוה"מ דרבנן ואכמ"ל (ועי' במשנ"ב ריש הל' חוה"מ שהביאו דעות הראשונים בנידון זה), ומ"מ יש לחלק בין עונש גרידא לאין לו חלק לעוה"ב, וכן ידועה פלוגתת הסמ"ע בחו"מ סי' סז סק"ב והחזו"א שביעית סי' יח סק"ד לענין ברכה של שמיטה לענין שביעית דרבנן, ונראה דלכו"ע שייך שיתברך בזה דאטו למה שלא יהיה לו מתן שכר, ועוד דהרי מקיים בזה רצון התורה וכוונת התורה וגדר והידור לדבר זה, ועוד הא אמרי' הזהיר בנר וכו' ופרש"י דשבת וחנוכה אע"ג שהוא דרבנן, א"כ צ"ל דשייך גם בדרבנן מתן שכר, והוא דבר פשוט שייך עונש בדרבנן כדדרשי' עה"פ ויותר מהמה וגו' וכל הענין וה"ה מתן שכר וכדאמרי' חביבין ד"ס יותר מיינה של תורה, הלכך פשיטא שזוכה ג"כ על ידי מידי דרבנן ואפי' על כל הידור (וידועים דברי הר"י סגינהור בהראב"ד לענין הידור בנר חנוכה שהוא במהדר מה שיכול וכו' וה"ה במהדר שיטות) וכן דין הידור דד' מינים שנוטל משל הקב"ה ג"כ מסתבר דה"ה בשל שאר ימים שאינו דאורייתא.

ובמדרש אמרי' בכ"מ דאין מתן שכר על יו"ט שני ומ"מ אין ראי' משם דיש תירוצים בזה כמו שכתבתי בביאורי על הפסיקתא רבתי דשם יש לומר דאינהו גרמו להתחייב בזה מחמת חטא וגם אינו בהכרח דהכונה שאין מתן שכר כלל רק דאין מתן שכר כהדאורייתא.

ובניד"ד יש להוסיף עוד דהנה פי' ר"ח עשר תעשר דהיינו שאם תעשר יהיה לך עוד ואז תעשר שוב, וא"כ עיקר הברכה היא על פעולת המעשר גופו שמוציא משלו וא"כ שייך יותר במי שמעשר בעצמו ממי שקונה מן השוק מעושר (וה"ה מי שקונה מהשוק מעושר שמשלם ביוקר מחמת זה הוא ג"כ בכלל זה אבל המעשר בעצמו הוא כמאמרה).

ובגוף הנידון אם במעשר שהוא רק דרבנן יש הך דינא דעשר בשביל שתתעשר יש לציין דלשי' הרבה פוסקים מעשר כספים אינו דאורייתא ואעפ"כ אמרי' עשר בשביל שתתעשר כמבואר בתוס' שם וא"כ ה"ה בכלל זה מעשר דרבנן כגון דמאי וכ"כ באגודת אזוב דף מב ע"א דהך עשר בשביל שתתעשר קאי גם על מעשר פירות דרבנן ומעשר דגן בזה"ז ובחי' בן אריה (להגרי"ג אדלשטיין הראשון אבד"ק שומיאץ) סי' כ' נקט יותר מזה דבדרבנן יעשר בשביל שיתעשר אבל בדאורייתא אסור לכוון לזה עי"ש, ומעין זה כתב גם בעין אליהו על הגמ' בתענית שם שעיקר דרשא זו נאמרה בייחוד על מעשר דרבנן עי"ש.

ולגבי מש"כ שם בגמ' דשרי לנסויי במעשר עי' רמ"א סי' רמז ס"ד ובפת"ש והגליון מהר"ש אייגר שם שהביאו דעות בזה לענין מעשר כספים ובאהבת חסד ח"ב פי"ח בהגה משמע שנקט להקל בזה, ועי' באורח צדקה פ"א סכ"א שהביא הרבה מ"מ לנידון זה.

ובאמת גמ' ערוכה היא בשבת קיט עשירין שבא"י במה זוכין בשביל שמעשרין וקאי על הזמה"ז כדמוכח שם אף שהוא מעשר דרבנן וצדקו דברי המגיה בכפתור ופרח פרק יא עמ' מז בדחייתו שם דלודקיא כיון שאין מעשרין שם בנתינה כדין אינה בכלל ברכה זו כמבואר בגמ' שם לפי מה שנתבאר בכפתור ופרח שם, ואדרבה מזה מוכח דבזה"ז לפנים משם בא"י ממש יש עשירות גם בזה"ז ועוד דן שם בדברי הסמ"ע והחזו"א הנ"ל.

ולענ"ד דגם להסמ"ע פשיטא במה שמהדר במצוה שנאמרה בה עשירות אפי' אינו חיוב אפי' מדרבנן יש בזה דבר המסוגל לעשירות ורק דההבטחה במקום שנאמרה הבטחה גמורה היא רק על הדאורייתא ולגבי שאר פרטים דרבנן והידורים תליא בעוד הרבה עניינים אחרים וכמ"ש החזו"א (הובא במנחת תודה) לגבי מי שעשה דבר שהוא סגולה לעשירות ולא באה אליו העשירות דשמא עשה ג"כ דבר שהוא סגולה לעניות.

וממילא גם להפוסקים שנקטו דא"א לנסות במעשר כספים יש לומר דדוקא נקטו לענין לנסות אבל עצם העשירות פשיטא שהיא בכל צדקה וכמו שנתבאר רק לנסות א"א שכן הבטחה לא נאמרה אלא במעשר דגן לשיטתם, וא"כ הידור במעשר דגן יש לומר דהוא ג"כ בלא הבטחה ממש ומ"מ מעשרת לפי שיטתם, ויש לציין דבגמ' רפ"ב דשבת משמע דדמאי אינו בשוה לשאר דרבנן לענין ברכה אע"ג שהוא חיוב ג"כ, וממילא יש מקום לומר דלענין הבטחה ג"כ לא עדיף ממעשר כספם עכ"פ להנך דעות.

Read less

כן. מקורות: יש הידור בזה שהרי בודאי שפיר שייך ללמוד בגמ’ שהשיעור הוא תלוי רק בתכלה רגל מן השוק בכל מקום שאמרו, שהרי לא נזכר בגמ’ שיעור זמן של חצי שעה ומקור שיעור זה מהראשונים שקבלו מהגאונים השערת ...Read more

כן.

מקורות:

יש הידור בזה שהרי בודאי שפיר שייך ללמוד בגמ’ שהשיעור הוא תלוי רק בתכלה רגל מן השוק בכל מקום שאמרו, שהרי לא נזכר בגמ’ שיעור זמן של חצי שעה ומקור שיעור זה מהראשונים שקבלו מהגאונים השערת הזמן, ומש”כ בגמ’ רגלא דתרמודאי לרבותא נקטו וכ”ש רגל כל העולם שנחשב שעדיין יש רגל בשוק, וכעי”ז אי’ בחי’ הריטב”א הנדמ”ח בשבת כא ע”ב, וגם בשלה”ג בשם הריא”ז (שהובאה בתשובה ד”ה המחמירים בשיעור שתכלה רגל מן השוק וכו’) ג”כ משמע בפשוטו כשי’ הריטב”א וכן משמע מהמאירי שהובא שם וק”ל, וכן נהג הגרי”ז, וכן הגריש”א החמיר לעצמו ונקט שיש הידור בזה (פניני חנוכה קסא קסג), וכן הגראי”ל החמיר כדעה זו, וכן בהליכ”ש חנוכה פט”ו ס”ח כ’ דנכון ליתן שמן בנרות שידלק זמן רב ולא רק חצי שעה.

ואמנם הגרי”ז עצמו (ספר מאורי המועדים) הובא משמו שסבר להקל אבל למעשה נהג להחמיר.

ויש שהביאו בשם הגרי”ז (קונטרס חנוכה ומגילה סי’ ה סק”ד) לדייק מלשון הרמב”ם דשיעור הזמן משתנה לפי המקום והזמן ממ”ש הרמב”ם חצי שעה או יותר, והוא בודאי דיוק שיש להתחשב בו, שהרי כיצד תפרש או יותר, דאם הכוונה שהוא מעט יותר הו”ל למימר מעט יותר מחצי שעה כעין לשון הרמב”ם לגבי שיעור קביעת סעודה, ולומר שיש כאן ספק צריך לברר בלשונות הרמב”ם אם אין דוחק לומר דבר כזה.

ובשם הקה”י (ארחות רבינו ח”ג עמ’ טו) הובא שבתניא רבתי הקדמון משמע ג”ג שהאידנא יש פרסומי ניסא יותר זמן אם כי נקט שגם לדעתו אינו חיוב, ועי’ אור ישראל חנוכה עמ’ קיד שהביא בשם הגרח”ק שהמחמיר בזה צריך התרה אם רוצה לשנות מנהגו.

אולם נראה שסוגיין דעלמא עכ”פ לדינא שאין חיוב יותר מחצי שעה, וכן החזו”א היה נוהג לכבות הנרות לאחר חצי שעה, ונראה שטעמם שהרי לא חייבו חכמים להדליק זמן רב מאוד, וכיון שעיקר התקנה היתה חצי שעה שזה שיעור הזמן שהיה בזמן הגמ’ א”כ א”א לחייב יותר מזה.

ובאמת עיקר נקודה זו כבר מצינו בפוסקים לענין המדליקים בבית שההדלקה היא עד חצי שעה ולא יותר, והטעם כנ”ל דאף שכאן ההדלקה היא לבני הבית (וכשהם ישנים יש בעיה לענין הברכה כמבואר בפוסקים) מ”מ ההדלקה היא חצי שעה כיון שכך היה עיקר התקנה, ויש להוסיף דהוא לא רק לחומרא שצריך חצי שעה אלא גם לקולא שהרי בני הבית עשויים להיות ניעורים יותר מחצי שעה.

ויתכן שלמדו כן גם ממה שסתמו הפוסקים הראשונים חצי שעה בכל מקום ולא הזכירו חילוק בזה (מלבד הריטב”א דלעיל שאיני יודע אם היה לפני החזו”א ואכמ”ל למעשה) ומשמע שסברו שנקבע כך.

ויש להוסיף עוד דהנה רגלא דתרמודאי היה בזמן הגמ’ בלבד ועם כל זה לא מצינו גם שהקילו הפוסקים הראשונים בזמנם בשיעור זה, אם כי בדוחק יש לומר דמ”מ עד חצי שעה מצוי שיש עוברים ושבים (אבל בגמ’ לא משמע כן דהרי צריכינן לתרמודאי להגדיר השיעור) א”נ שכך עיקר התקנה (וג”ז צ”ע דהרי התקנה נתקנה בא”י ורגלא דתרמודאי הוא בבבל וכוונת הגמ’ לפרש הברייתא לפי המציאות בזמנה שמשתנה הדין מכח זה וי”ל דאה”נ אנו נמשכים אחר מה שהוגדרה התקנה בגמ’ דאנו נמשכים אחר הכרעות הגמ’).

עכ”פ סיכום הדברים שפשטות סוגיית הגמ’ שהחיוב היום הוא יותר וכן מבואר ומשמע בכמה ראשונים, ופשטות דברי סתמא דהפוסקים הוא שהשיעור שנקבע בזמן התקנה נשאר כעיקר התקנה.

וכמובן שאם בא להחמיר רק מחשש משמעות של חיוב ואינו מבקש להדר בדבר שאינו מעיקר הדין א”כ אינו צריך יותר מנר אחד (ועי’ מ”ש המשנ”ב שמי שאין ידו משגת אינו מחוייב יותר מנר אחד בכל לילה) שהרי לגבי נר שני וחביריו יש כאן רק ספק הידור וספק הידור לקולא.

Read less

יש בזה הידור. מקורות: הנני לציין שלא באתי לציין בזה אלא בסקירת האומר היוצא בזה לפום ריהטא, ומסתמא שכבר גדולים וטובים ביררו הדבר טוב ממני. הנה העירוב בשכונת רמות פולין בנוי באופן שיש מחיצות גמורות ובמקום הפתח יש ...Read more

יש בזה הידור.

מקורות: הנני לציין שלא באתי לציין בזה אלא בסקירת האומר היוצא בזה לפום ריהטא, ומסתמא שכבר גדולים וטובים ביררו הדבר טוב ממני.

הנה העירוב בשכונת רמות פולין בנוי באופן שיש מחיצות גמורות ובמקום הפתח יש דלתות שאין ננעלות, והפתחים הם זה שלא כנגד זה כך שנכנסים כאן ראשית כל לנידון של דלתות רה”ר שאין ננעלות, ושנית לנידון של רה”ר שאין בה ס’ ריבוא, ושלישית לנידון של רה”ר שיש דלתות ננעלות באחד מהם האם בשני מהני תיקון כל דהוא, ורביעית לנידון של רה”ר עקום כשראשי רה”ר זה שלא כנגד זה מהה ההכשרה בזה להמקילים בנידון הג’ הנ”ל.

והנה לכאורה יש כאן כמה צירופים להקל בזה, צירוף הראשון דיש דעה השניה בשו”ע סי’ שסד ס”ב דא”צ דלתות נעולות בלילה, וצירוף השני דהבה”ל הביא שם דעה דדין דלת ברה”ר אינו מה”ת, וצירוף השלישי דהמשנ”ב שם יישב מה שאותם מטלטלים בלא דלתות כלל שמקילים על מה שאין לנו רה”ר מה”ת בל’ ס’ ריבוא, ואמנם לענין האופן שם כתב דבעל נפש יחמיר בזה, אבל כאן שיש בזה עוד צירוף שיש דלתות שאין נעולות אפשר דסגי בזה.

וברמות פולין מקפידים לסגור את הדלתות בשבת כל העובר ושב דרך הדלתות הללו, וכנראה מצרפים בזה עוד צד שאם במהלך השבת מקפידים על סגירת הדלתות בין עובר לשב חשיב דלתות נעולות.

וצירוף נוסף שכנראה מצרפים דמכיון שאין הפתחים זה כנגד זה (שיש פתח אחד הפונה לכיון רמות א’ בצומת רמות פולין ועוד פתח הפונה לכיוון רמות ד’ בצומת רמות ד’ ואין הפתחים זה כנגד זה כלל), ובזה מחשיבים שאין זה כנועל רה”ר גמורה, דדין נעילת רה”ר נאמר רק לגבי רבים העוברים ממש מצד לצד.

ובשם הגרי”ב שרייבר שמעתי שאמרו בשמו שאין חשש בטלטול שם (נוסח השמועה הי’ שמי שאינו מטלטל שם לא יטלטל בביתו), וכנראה סובר שכיון שיש כאן צירוף של כמה שיטות וגם אינו מוסכם שיש כאן חשש דאורייתא לכן הו”ל כעין ספק ספק ספק דרבנן.

ומ”מ רבים נזהרים שלא לטלטל גם שם, וכנראה משום דהקולא הנ”ל שהביא המשנ”ב סק”ח לסמוך על צוה”פ הרי המשנ”ב רק נקט שאין למחות אבל מאוד לא ברירא ליה מקולא זו למעשה וכמו שכתב שם שהרבה ראשונים חולקים על עיקר ענין זה וסוברים שיש רה”ר גם האידנא ובעל נפש יחמיר בזה.

וכמו כן הדעה שא”צ דלתות ננעלות הרי המשנ”ב שם כתב בדעת המחבר שאינו פוסק כדעה זו אלא דבעינן דלתות ננעלות.

וכמו כן הדעה שהוא איסור דרבנן לא מהני לן להקל אם הדעה העיקרית להחמיר בזה, דאם נפסק כהמחמירים אין הבדל בין דרבנן לדאורייתא (ועי’ ע”ז ז ע”א), וכ”ש שהבה”ל נקט בסוף דבריו (לגבי סתם עירובים של עיירות שסומכים על צוה”פ) שבעל נפש יחמיר בזה כי יש בזה (גררא) [דררא] דחיוב חטאת, והיינו משום דלכמה פוסקים אם אין דלתות יש בזה חיוב חטאת וסקילה כמבואר שם ובדיבור הקודם.

וכמו כן הדעה דדין נעילת רה”ר לא נאמר כשיש רק פתח מצד אחד הרי לא נזכר בשו”ע ובהגהות הרמ”א שם והובאה רק במשנ”ב סק”ו כדעה נוספת ולא הכריע כמותה אלא ביאר ב’ הדעות, ומנ”ל שכך הלכה.

וגם צל”ע דאפי’ אם נשוה זה למבוי עקום לכל היותר, הרי בעי’ לחי או קורה בעקמימותו כמ”ש בסי’ שסד ס”ב, וצריך לברר אם מקפידים ע”ז.

(ומצאתי כתוב על שכונה אחרת בארה”ק שמקפידים בדוקא שלא לשים אפי’ לחי בעקמימותו כדי שלא לשנות מהמנהג ע”פ הוראת גדול הדור אחד, ולא זכיתי להבין דהמשנ”ב ובה”ל הנ”ל צווח טובא על המנהג בזה דרק אין למחות מחמת שנהגו אבל הוא מפוקפק לרוב הפוסקים כמבואר שם, וגם האידנא שיש מכוניות אינו ברור כלל ששייך המנהג שנהגו פעם לסמוך שאין ס’ ריבוא האידנא, ומדובר על שכונה ענקית שבודאי שייך שם מה שחשש החזו”א בכביש ז’בוטינסקי.

ואולי הוא מצרף בזה גם הדעה שנזכרה בבה”ל ס”ס שסד ס”ה ואם, דבמבוי עקום ב’ פעמים בצורת חי”ת אם יש צירוף נוסף אפשר להקל בלא לחי או קורה בעקמומיות, ואף שכאן אינו ממש בצורת חי”ת אפשר דג”כ מהני לענין זה, ואף שהבה”ל הקיל כדעה זו רק בחצירות ולא ברה”ר, מ”מ ברה”ר זה הרי יש דלתות והרי כתב הבה”ל דאם יש עוד סניף אפשר להקל, ולעיל ד”ה וצריך כתב הבה”ל דגם בלא תיקון כלל הוא כשר לכמה ראשונים ולכן א”צ לחוש לדעת הרא”ש שצריך צוה”פ ממש בעקמומיותו אם היה רחב יותר מי’ אמות בעקמומיותו, ויש להוסיף על כל הנ”ל דבניד”ד שאין זוית מוחלטת בעקמומיות של שכונת רמות פולין, ממילא יש מקום לדון שמא בזה חשיב כמבוי המפולש דא”צ תיקון האמצעו כמבואר במשנ”ב שם סקי”ב, וממילא יש מקום לטעון דכל שאין עקמומיות ברורה לא חשיב מבוי עקום, אבל מהטעם שהביאו הפוסקים במשנ”ב שם יותר נראה דכל שכשעומד בצד אחד ואין רואה צד שני חשיב מבוי עקום והיא חומרא גדולה דלפ”ז צריך שבכל מקום שעומד יצטרך לראות תיקון מב’ צדדים (דהיינו צוה”פ מצד אחד ולחי או קורה מהצד השני).

ועכ”פ הדעה דלעיל דמבוי בצורת ח’ א”צ תיקון בעקמומיותו דעה זו בודאי לא סברה כן, ועוד דלהרמב”ם המובא בסי’ שסב ס”י הרי אין מועיל צוה”פ בפירצה יותר מי’ אמות בלא עומד והרי כ’ המשנ”ב שם סקנ”ט שנכון לחוש לדעתו שכך דעת עוד ראשונים.

נמצא דשפיר יש מקור וסמך לרבים הנזהרים שלא לטלטל שם, וכ”ש שיש גם הידור לחשוש לשי’ הרא”ש הנ”ל דאפי’ יש לחי או קורה בעקמומיותו בעי’ דוקא צוה”פ כיון שרחב מי’ אמות.

ולא ביררתי כיצד נוהגים שם לגבי ההקנאה של העירוב חצרות וכן לענין שכירות מגויים ועובדים זרים, אלא רק לענין דיני המחיצות בלבד.

 

Read less