שבת

אם מפריע לו רק מחמת שאינו שבתי דעת רוב הפוסקים לאסור, אלא אם כן רוצה להזמין אורחים ומתבייש להכניסם שם, ואם מפריע הרעש מטבעו יש מקום להתיר כשעלול להיגרם רעש במשחק על ידי התינוק, ובודאי כאשר הוא רועש מותר להוציאו.

מקורות: יש כאן כמה נידונים לדון בהיתר של צורך מקומו, האחד האם הפרעה של קדושת השבת הוא צורך מקומו, ב’ האם הפרעה של קול הוא צורך מקומו, ג’ האם הפרעה שאינה ישירה מהחפץ אלא מגיע על ידי התקרבות של התינוק לחפץ נחשב כשמסלק את החפץ כמסלק לצורך מקומו, והנה לגבי הנידון הראשון דנו פוסקי זמנינו לגבי חפץ מוקצה הנמצא בסעודה ומפריע מחמת שאינו משרה אוירה שבתית (מה שנקרא “שבת’דיג” בלשון אשכנז), ורובם נקטו לאסור בזה (ראה אג”מ או”ח ח”ה כב לא, ארחות שבת יט, טו, וביאורים ומוספים על שח טו), ולכן אם המוקצה לא מפריע לאדם בטבעו כלל אלא רק שאינו כבוד שבת, בזה אין להתיר, אבל במקרה שהמוקצה עושה רעש שמפריע בפועל וגוזל את מנוחת בני הבית, בזה אנו נכנסים לנידון האם הפרעה של קול הוא צורך מקומו, וההכרעה בזה כתבו הפוסקים שגם הפרעה כזו נחשבת לצורך מקומו (ראה הגרח”ק והגר”ע אוירבך בספר וביום השבת כג, יז, ובספר ארחות שבת יט, כז ועוד, וכן מבואר בפמ”ג שח במשב”ז ה, ובחזו”א מג.

ז שגם מניעת נזק נחשב צורך מקומו וע’ בסמוך), ומ”מ אינו דומה ממש לנידון הפוסקים על שעון מעורר מפריע, מכיון שכאן ההפרעה בזה נגרם על ידי המוקצה ולא ישירות מהמוקצה, אבל גם בזה משמע דחשיב צורך מקומו, עי’ בארחות שבת יט, כו ובהערה מ”ה מה שהביא שם, וראה גם משנ”ב שיא, יג, לענין הוצאת מת לצורך כהנים, ומ”מ שם דובר על דברים שבכל רגע מפריעים משא”כ כאן, אבל ממה שכ’ החזו”א מג, ז על מוקצה שעלול לגרום נזק שגדר ההיתר הוא צורך מקומו, משמע מזה שהיתר צורך מקומו אינו צריך להיות באותו רגע בפועל, אלא די במה שמקשה על השהות שם כשעלול להיווצר נזק, ומ”מ גבי נזק הסברא יותר חזקה מגבי הפרעה, אבל גם לגבי הפרעה שייך לומר שמקשה על האדם לשבת במקום שעלול להיווצר הפרעה, אבל גם בניד”ד אם לוקח המוקצה בזמן שהוא רועש אין לחשוש.

ולגבי אורחים כן הורה הגריש”א וביום השבת שם, וראה עוד בארחות שבת יט הערה מד בשם הגרש”א, וראה שלחן שלמה שח סקי”ב.

ויתכן להוסיף שאם מפריעו ומצערו מה שאין אוירה שבתית עד שקשה לו לאכול שם שבזה גם כן נחשב כמו שיש אורחים, שכן ע”פ הרשב”א הו’ בפוסקים נזכרה הגדרה של צורך מקומו שהוא מוכרח לפנות המקום כדי להיות שם.

נמדד לפי כל בין השמשות, שרק אם הוקצה כל בין השמשות נעשה מוקצה, אחרת מספק מקילים, כך דעת רוב הפוסקים והכרעת המשנ”ב והפמ”ג, ולכתחילה לכו”ע ראוי לחשוש למחמירים שלא לייחד בסיס בחלק מבה”ש אם רוצה להשתמש בו בשבת, (וכמו שיוכח להלן מדין סוכה וכן הורה הגריש”א).

מקורות: לכאורה ההגדרה בזה מאז שנאסר עליו החפץ בתורת איסור שבת, ומה שנקטו הפוסקים בין השמשות ר”ל תחילת שבת שהוא כשבא בין השמשות, ומאידך יעוי’ גם בסי’ שי שנזכר שאם המעות היו בביה”ש הר”ז מוקצה ואם לא היו בביה”ש אינה מוקצה עי”ש, ולא נחית כלל להיו במקצת בין השמשות, ויל”ע בזה.

ואולי יש להשוות לדין נאכל עירובו בין השמשות דקי”ל כהמקילין בזה וצל”ע.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שט סקי”ט דהלשון שנזכר בשו”ע שם כניסת שבת היינו כל בין השמשות, ומשמע דהכא אזלי’ לקולא דאם היה במקצת בין השמשות אינו נאסר, ומ”מ אולי יש ללמוד מלשון זו עכ”פ לענין מי שקיבל שבת שנקבע ע”פ כניסת שבת שלו, דכאן כשקיבל עליו חל עליו ודאי איסור מוקצה משא”כ בה”ש דאזלי’ לקולא שהוא רק ספק איסור מוקצה.

אולם שו”ר שהפמ”ג רעט א”א בסוף הסימן כ’ דגם אם קיבל שבת נקבע לפי בין השמשות, ולפ”ז כניסת שבת היינו דעלמא, ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם שהביאו עוד מ”מ בזה ושיש משמעות במשנ”ב במקו”א דאזלי’ בתר הדלק”נ ומה שיישבו ע”ז האחרונים, ויש לציין דגם פשטות המשנ”ב בסקכ”ז דמיירי גבי נר וקבע בין השמשות מסתמא דבר ההוה נקט בנר של שבת, אלא דאין משם ראיה ברורה שאפי’ קיבל שבת דהא התם מיירי באיש שלא קיבל בהדלקת הנר שבת.

ובגוף דברי המשנ”ב שבסיס הוא רק אם היה כל בין השמשות עכ”פ שמי שלא קיבל שבת להדיא כן מבואר עוד בדבריו סקכ”ז ובשער הציון שם ע”פ הגר”ז ומשמע שם מאוד דבלא שהוקצה כל בין השמשות אינו מוקצה עי”ש.

אלא שבפוסקי זמנינו נחלקו בזה עי’ בביאורים ומוספים סקי”ט הנ”ל שהביאו כמה דעות בזה, ושבפמ”ג מבואר כמו שמבואר במשנ”ב, ומה שהביאו דברי האחרונים שם שהקשו מבה”ש דסוכה דמשמע שמחמירים גם מקצת ביה”ש התי’ הוא חדא דספק מוקצה ביה”ש הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה בשעת עשיית התנאי, ועוד דמוקצה דסוכה הוא דבר שעיקרו דאורייתא כמו שכתבו שם, וכמו שציינתי לעיל ההשוואה בזה לספק עירוב דמקצת בה”ש בסוגי’ דעירובין דשם התנאים המתירין הוא מחמת שהוא דרבנן.

ומה שהביאו שם בשם הגריש”א להחמיר לכתחילה, יש לומר דאינו חולק על השבה”ל ושאר פוסקי זמנינו שפסקו כהמשנ”ב לגמרי, דזה פשוט דלכו”ע לכתחילה יש להחמיר באופן הנ”ל, דהיינו באופן שרוצה להשתמש בשבת בחפץ, לתקנו בכניסת שבת שכל בין השמשות לא יהיה בסיס עי”ש, דהרי נאכל עירובו הוא בדיעבד, וגם בספק דרבנן לקולא הוא רק בדיעבד והיכא דאפשר לתקן בקל לא, וא”כ נמצא שכמעט כל הפוסקים נקטו שמוקצה למקצת בין השמשות בדיעבד אינו מוקצה ולכתחילה לא סמכי’ ע”ז.

בדינים אחרים כמו עירוב תבשילין ועוד מצינו שחילקו בין שכחת אונס לשכחת פשיעה אבל כאן לא מצינו שחילקו בזה, והטעם נראה דבעי’ שיהיה כעין ייחוד בכלי שישמש למוקצה, וכל שלא היה בכונה אין כאן ייחוד הדבר למוקצה, ואפי’ היה לו לזכור ופשע במה ששכח.

קרא פחות

מסתבר שצריך להורידו.

מקורות: הנה אפי’ אם החולה עומד עדיין בחליו אם היה נודע לו שאפשר להסיר הקדירה ולרפאותו באופן אחר היה לו להסיר הקדירה דפקו”נ דחויה היא ולא הותרה, דהרי מאכילין אותו הקל הקל, א”כ עכשיו נמי שיכול להינצל מחילול שבת ראוי לו להינצל, ואע”ג דלא דמי לגמרי דהתם הא נתברר שלא היה לו לעשות, מ”מ גם באופן ששמע שאחר העמיד קדירה הרי ראוי לו להסיר הקדירה, דעד כאן לא אמרי’ בגמ’ מנחות סד אלא שתלשו כולם בבת אחת, וכלשון המשנ”ב [סי’ שכח, טו] שכל אחד חשב שהוא יקדים, ודוקא בחולה בהול דבלאו הכי אין היתר אלא צריך לדקדק שלא יעברו על חילול שבת, וכמ”ש הביאור הלכה שם, אבל כשעשה מעשה קודם לכן והמעשה נגמר אחר שתלש חבירו אמנם אי אפשר לחייבו מאחר שכלו מעשיו בהיתר, אבל ודאי שאין נכון לעשות כן דהרי פקו”נ דחויה היא וכנ”ל ולא הותר אלא לצורך שישמור שבתות הרבה.

והגדרת הענין הוא דכמו שמצינו בהקל הקל שמחזרין אחר אופן שלא יחלל שבת כל עוד והוא אפשר הלכך בכל גוני אמרי’ הכי, וכסוגי’ דגרוגרות במנחות שם, וכמ”ש הביה”ל שכח טו לענין הגרוגרות דחשבינן בכל דבר היאך להקל החילול שבת היכא שהחולה אינו בהול.

וכמדומה שכל מעיין יסכים עמדי לענין רוצח שניתן להצילו בנפשו שאם אחר שיצתה חץ מתחת ידי המציל הפסיק הרודף ברדיפתו באופן שנתברר לנו שעכשיו אינו רודף הרי יש חיוב על כל אחד מישראל להציל את אותו הרודף מחץ זה, וכן לגבי שבת אשכחן לחזר כמה דאפשר למעט בחילולי שבת אפי’ כשהוא חולה ויש טעם לחלל עליו כגון כמה ישראלים בחולה שאינו בהול כנ”ל, ולא אמרי’ דכל אחד עושה בהיתר ומה לי לדקדק דכל מה שיכול למעט בחילול שבת ממעט.

ואפי’ לדעת המחבר שכח יב דבכל גוני יש להעדיף חילול על ידי ישראל מעל ידי גוים היינו משום צורך החולים כמבואר בפוסקים הובאו במשנ”ב שם, אבל כאן שאין שום צורך לשום חולה שכן אין כאן חולה למה שיותר, ויש לציין בכ”ז גם סוגי’ דחסידים לא היו וכו’ בנידה והובא בפוסקים.

ומיהו אמרי’ דמי שיצא ברשות ונתרפא החולה ולא הוצרך יש לו אלפים אמה אבל שם מדרבנן היתירוהו כיון שעשה ברשות, וזו תקנה מיוחדת שנמרה לגבי דינים אלו, ותדע דבלאו הכי אינו צורך החולה אלא צורך כל החולים, ולכך גם אם נתרפא עדיין יש לו אלפים אמה שהוא צורך כל החולים שלא ימנע מלילך פעם אחרת, אבל במלאכות לא שייכא סברא זו דבלאו הכי אפי’ אם ריבה בשוגג או שלא הוצרך החולה אסור להשתמש בבישול בשבת כמ”ש או”ח שיח ב.

והנה הגרשז”א בשש”כ נתקשה מ”ט בבישול גזרו שמא ירבה ובתלישה משמע ברמ”א שיח שם שהאיסור רק משום מוקצה, ועי”ש מה שתירץ אולם גם אם נקבל שזו כוונת הרמ”א אולי יש ליישב הקושי’ בעוד אופן דבבישול שייך גם שימשיך להשהות הקדירה באופן האסור ובזה בודאי תיאסר הקדירה כמבואר שיח ב דלבריא אסור ואפי’ חולה עצמו שהבריא אי’ בפוסקים שנאסר לו, ובניד”ד אסור גם בלא הגזירה הנ”ל לענין בישול לחולה, דהכא בלאו הכי אסור כיון ששיהה באופן האסור וע”ד המבואר ברנג ע”ש, משא”כ בתלישה דלא שייך ויש לעיין.

ושוב נראה דאין לתרץ כן דא”כ נימא הכי בטעם מה שבשחיטה הותר עי”ש והבן.

ועל עיקר דברינו בתשובה זו יש להוסיף עוד דזה פשוט בפוסקים שאם אדם הולך להציל נפש בטעות אע”פ שלגביו הוא היתר גמור מ”מ מחוייבין להודיעו כדי למנוע ממנו חילול שבת לפקו”נ שהיא רק דחויה ולא הותרה, ולא דנו אלא אם מותר לומר לגוי ואם מותר לעשות איסור בזה, עי’ נשמת אברהם ח”א שלח, א בשם הגרשז”א ושבה”ל ח”ח קצג ב.

אין הייחוד מועיל להוציא האבנים מידי מוקצה, אלא אם כן מייחד אותם לשימוש נצחי לעולם, והוא הדין אם בפועל הוא רגיל להשתמש באותם האבנים בימי החול נחשב כייחוד, על אף שלא עשה ייחוד בפירוש ג”כ נחשב כייחוד, ומכל מקום אם הייחוד שלצרכו הוא ייחד את האבן הוא שימוש שרגילים להשתמש לצרכו באבן, בזה במקום הצורך אפשר לסמוך להקל שאפילו ייחוד לשבת אחת מועיל.

מקורות: או”ח שח, כב ומשנ”ב, וגם לבני ספרד יש לומר דהכרעת השו”ע בסי’ רנט היא לקולא.

אם מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם בשבת ואם אינו מקפיד עליהם מותר.

מקורות: ראה רמ”א ומ”א ומ”ב ומחה”ש שח, א.

די שאחד יאמר והשני יתחיל תוך כדי דיבור של חבירו, דלא חמור כאן מעדות דעלמא דמועיל שם תוך כדי דיבור, ואמנם אם אומר ויכולו עם הציבור ורוצה להרויח המעלה של הציבור יש מקום לומר שלכתחילה יאמר ההתחלה תוך כדי דיבור של התחלת הציבור כמ”ש המ”ב והפוסקים לענין שמונ”ע, ובדיעבד מועיל כל עוד שאומרים הציבור, כמו שהורה החזו”א לענין שמונ”ע ועי’ משנ”ב קכה לענין קדושה, וגם כשסיימו תוך כדי דיבור יתכן שעדיין יש בזה מעלת הציבור כמו שמצינו שמועיל תוכ”ד לעדות ולעניית אמן ולחזרה ובהרבה מקומות כמ”ש בגמ’.

קרא פחות

גם במוצ”ש יש מעלה בכביצה אם יכול.

מקורות: גם לגבי סעודות שבת וגם לגבי מוצ”ש נזכר בגמ’ שבת קיט ע”א, הלשון כזית, אלא שבבה”ג [עמ’ קכו] ור”ן [שבת מג סע”ב לגבי שבת, סוכה יב ע”ב מדה”ר לגבי יו”ט] ועוד נזכר כביצה לענין סעודות שבת או יו”ט, ועי’ בברכ”י סי’ רצא מ”ש בזה, עכ”פ ממה שלמדו הפוסקים דין זה של כביצה מענין סעודה חשובה, עי’ במג”א שם, א”כ משמע דה”ה מוצ”ש.

וכך לכאורה יסבור הברכ”י שם עי”ש, וכן מבואר להדיא במחצית השקל שם דבמוצ”ש לכתחילה כביצה, וכן במשמרת שלו’ כט כ’ לאכול כביצה ועכ”פ כזית עי”ש [לענין תוספת על סעודה שלישית שתעלה לו לסעודת מלוה מלכה].

ואע”ג שבמעשה רב [תוספת מע”ר לט] מבואר שנהג הגר”א למעשה כזית, יש לומר דשמא סבר כן גם בשבת, דהרי הגר”א בביאורו סי’ ש’ למד חידוש דין ממה שנסמכו בגמ’ דין לעולם יסדר וכו’ לענין שבת וגם לענין מוצ”ש, וא”כ מסתבר שמשוה אותם גם לענין כזית, וקצת דוחק ליישב דבשעת הדחק דשם סמך על המקילים, דהגר”א הי’ לו בד”כ הכרעה.

ואע”פ שבטור כ’ לגבי שבת בסי’ רצא כזית ולגבי מוצ”ש בסי’ ש כביצה היינו משום שבסי’ ש נקט לשון הגמ’ שם.

אולם בהרבה פוסקים באמת נזכר בסתמא הלשון כזית לגבי מלוה מלכה, ומסתימת דבריהם משמע דנתכוונו כזית כפשוטו, עי’ עה”ש סי’ ש’ ס”ג ועוד שם בשם הא”ר, ובשו”ת רב פעלים ח”ג או”ח סי’ לה, וכן יתכן שנקט מצד הסברא בשו”ת רע”י שלזינגר ח”א סי’ קיד עי”ש אלא שסברתו מחודשת לחלק במהות האכילה ולחדש מזה הלכה ע”פ הכללים שנתבארו שבשבת ומוצ”ש נאמר הלשון לעולם יסדר ואעפ”כ חיישי’ להגאונים משום שבלא כביצה אין בו שיעור קביעות סעודה כנ”ל.

ומ”מ מי שאינו יכול לאכול כביצה משמע במשנ”ב שאפי’ בסעודה שלישית יאכל כזית, ראה סי’ רצא סק”ב וע”ע סי’ תרלט סק”כ.

אוהלים אינם קבועים ואינם מצטרפים לתחום שבת, ולכן כל אחד מודד את התחום מפתח אוהלו בלבד, וכן בני היישוב אינם יכולים לצרף את האוהלים להאריך את התחום, אלא מודדים מקצה העיר בלבד.

אך באם מתקיימים שלושה תנאים אפשר לצרף את האוהלים לתחום שבת, התנאי הראשון הוא שזה סמוך לעיר ומצטרף לעיר, ולא שרוצים ליצור מתחם בפני עצמו מאוהלים שהוקמו במקום לא מיושב, התנאי השני הוא שזה יהיה אזור מוגן משטפונות, שהאוהלים לא יעמדו בפני חשש שטפונות, והתנאי השלישי הוא שהאוהלים יהיו מוגנים מגנבים, או עומדים במקום שאין חשש גנבים.

אמנם במקרה ועשו היקף מחיצה סביב האוהלים יש בזה שינוי בדין ויש לדון לפי פרטי כל מקרה לגופו.

מקורות: ראה או”ח סו”ס שצח, לפמ”ש החז”א סי’ קי כב, וכן מוכח מהרשב”א שהביא הב”י להלכה בסי’ הנ”ל ס”ו, ודלא כהמ”מ שם, ושכן דעת הרי”ף כמ”ש החזו”א שם.

ואנשי צבא אין דין אוהליהם כאוהלים קבועים, אף שהחיילים עושים כהוראות הצבא, כן משמע בפשיטות בשבלי הלקט שהו’ בב”י סו”ס הנ”ל.

יש בזה בעיה.

מקורות: ראה או”ח שב, יא, התו”ש החמיר בזה אף שפשטות השו”ע להקל, והביאור הלכה תמה על התו”ש ולא הכריע.

הבעל חי הוא מוקצה ולא הותר לדדות או לדחות (כמבואר בשו”ע הפרטים בזה) אלא רק מחמת צער בע”ח באופן שיש צורך לבעל חי, וגם זה רק באופן שאינו טלטול גמור, אבל בלא צער בעלי חיים לא הותר שום טלטול.

מקורות: או”ח שח מ, ע”ש במ”ב דאפי’ הפסד ממון אינו בכלל ההיתר, וכ”ש הא.

ואע”פ שלחלק מהפוסקים נגיעה בלא טלטול מותר במוקצה, מ”מ נגיעה המביאה לידי טלטול נקטו הפוסקים למסקנא דאסור כמ”ש במשנ”ב הל’ יו”ט לגבי ביצה ועוד.

ועי’ שא לגבי מנורה.

אמנם יש אוסרים בזה, אך המקיל בזה יש לו על מי לסמוך מכיון שיש מתירים בזה ויש הסתברות לתלות היתר באופן זה לדעת אותם רוב הפוסקים הנזכרים בתשובה הקודמת (רוב מתוכם מלבד האג”מ).

מקורות: לדעת הגריש”א האוסר בתשובה הקודמת לגבי בגד רטוב העומד להתייבש בשבת יהיה אסור גם כאן, ראה ארחות שבת יט שפה, ולדעת המתירים בתשובה הקודמת אמנם האג”מ או”ח ח”ה כב אות לח אסר כאן מפני שהמכונה משמיעה קול, והיא אסורה לשימוש בשבת, ולפי דעה זו עכ”פ במכונה שקטה יהיה מותר, אך הגרשז”א צידד להקל בזה ולא חילק, ראה ביאורים ומוספים על המשנ”ב שח אות סג, ובארחות שבת שם משמע שנוטה להקל בדעת הפוסקים המקילים בנידון בתשובה הקודמת, ואכן לגבי התשובה הקודמת מצינו רק להאג”מ שהזכיר את החילוק שהוא דוקא באופן שאם תלה הבגד מדעתו לייבוש מבעוד יום, ויתכן שיש בזה שייכות לחומרתו לענין זה ע”פ דברי התוס’ המובאים בארחות שבת שם שהדבר תלוי במה שייחד את הדבר בבין השמשות וס”ל שמכונה כזו חשיב כייחד לצורך איסור בבה”ש, ולכן גם אם לא תלה חשיב שייחד למצב של איסור (בגד רטוב במים שהוא איסור טלטול) את הבגד, ושאר הפוסקים שלא הזכירו שצריך שיתלה לייבוש אפשר שייקלו גם בזה.

ומ”מ מכיון שיש כאן ב’ צדדים להחמיר (סברת הגריש”א וסברת האג”מ) אינו ראוי לכתחילה להקל בזה בלא צורך.

יש לדעת שלא כל בגד נאסר בטלטול אא”כ מקפידים עליו דהיינו שלא רוצים שיהיה שם מים (ראה שא מו ומ”א ומ”ב), וכן אם אין לו בגד אחר מותר בטלטול (ראה משנ”ב אות קסב), וכן טלטול על ידי שני בני אדם מותר.

ומ”מ במקרה כזה שנאסר בטלטול בין השמשות, להמשנ”ב נאסר בטלטול כל היום, והחזו”א חולק ומתיר לטלטלו אם יש צורך, ואפילו לא דוקא צורך לבישה.

ומ”מ דעת רוב פוסקי זמנינו שאם הבגד היה מעיקרא אמור להתייבש במהלך שבת לא נחשב שהוקצה לאיסור בבין השמשות מותר בטלטול (עכ”פ אם תלה מדעתו הבגד מבעוד יום), ויתכן שהחזו”א אמר דברו רק באופן כזה.

(ולענין בגדים שבמכונת כביסה שלנו נדון בתשובה נפרדת).

מקורות: משנ”ב שח אות סג, ארחות שבת יט שפד.

ומש”כ על טלטול ע”י שנים ראה ארחות שבת שם, ושם ג”כ יבואר בשם הגריש”א למה נחשב אתקצאי לאיסור אף שהיה מותר ביה”ש בטלטול על ידי שנים כיון שאינו דרך טלטול.

מש”כ על רוב הפוסקים כ”ה הגרמ”פ והגרשז”א והמנח”י והשבה”ל ומש”כ בסוגריים עכ”פ וכו’ הוא מאג”מ, והקוב”ש והגריש”א חולקים, ראה ציונים ומ”מ לכ”ז בביאורים ומוספים סי’ שח שם, ויתכן שהגרח”ק שכ’ שהחזו”א חולק על המשנ”ב פירש דברי המשנ”ב כהקו”ש והגריש”א (וראה ארחות שבת שם הע’ תקסה שהבין היתר החזו”א באופן שעומד להתייבש).

ולענין אם לא תלה את הבגד לייבוש לדעת שאר פוסקים המקילים בזה, עי’ בתשובה הבאה לענין בגדים במכונת ייבוש.

אם כי המקרה שהחזו”א עסק בו היה על בגדים שנתלו לייבוש.

לדעת המשנ”ב ייקח כלי כמו סכין של אוכל ויסיט בכך את המוקצה, או שיסיט אותו בגופו, ואז יוכל ליטול את הדבר של היתר הנמצא מתחת, ולהחזו”א א”א לטלטל עם כלי ויוכל בגופו רק לשאוב ולגרור החוצה את הכוס של הקידוש בלי לטלטל ישירות את הסיר העליון.

מקורות: משנ”ב שח ס”ק קטו ע”פ ש”ע סי’ שיא ס”ח, והיתר השני בסי’ שיא שם, וכך דעת רוב הפוסקים כהמשנ”ב לענין טלטול בגופו שהם נו”כ השו”ע ורוב פוסקי זמנינו, והחזו”א חולק על היתר הראשון באו”ח מז יד, ועל ההיתר השני, חולק שם יג, עיין שם ושם בביאור הנידון.

ומה שהקיל החזו”א בקליפות י”א משום גרף של רעי [ראה וביום השבת סכ”ד] וי”א שהוא דרך קניח וכעין ניעור [חוט שני פ”ג פ”ס ב].

הדבר עלול להיות בעייתי.

מקורות: השאלה נחלקת לשני חלקים, האם אוכל שלא התבשל בכלי יכול להתיר אותו, והאם צריך שהאוכל יהיה בכלי בין השמשות, לגבי השאלה הראשונה ראה בחוט שני (ח”ג מו סק”ב) שמחמיר, ולגבי השאלה השניה עי’ בס’ וביום השבת עמ’ שמח שכ’ סברא ומ”מ להחמיר ואח”כ כ’ סברא ומ”מ להקל ולדייק מל’ המשנ”ב שח סקכ”ו להקל ועי”ש עוד מו”מ בזה.

ולגוף דברי המשנ”ב יתכן לפרש לשונו להחמיר, וכ”ז [היינו דין ככר או תינוק] דוקא אם יניח וכו’ שאינו מיוחד לה [ר”ל כל מה שיניח מכאן ואילך להתיר את הכלי חשיב כאינו מיוחד לה] אבל אם מונח [דייק לומר בל’ עבר] שם דבר המיוחד לה כגון וכו’ עכ”ל.

ודייק לומר שכל מה שיניח הוא כדבר שאינו מיוחד לה, דהתנאי הוא שהוא כבר מונח מקדמת דנא, דבלאו הכי אין קשר בין זה להתבשיל, ולהכי סיים בלשונו “שמונח בקדירה קצת מהתבשיל” היינו מהתבשיל הידוע בה”א הידיעה זה שכבר היה מונח בקדירה והתבשל בו והי’ צריך לקדירה.

קדירה היא מוקצה, אלא אם כן יש בה מאכל.

מקורות: שח סק”כ וס”ק כו, וכן בה”ל ד”ה קורדום, וכל פוסקי זמנינו הגריש”א והגרשז”א והשבה”ל והגרנ”ק והגרב”י זילבר [ראה ביאורים ומוספים שם וספר וביום השבת עמ’ שא].

המקל והמברשת מוקצה שמא יחזור ויחברנו בשבת.

מקורות: ראה ספר ארחות שבת יט, קעג, וע”ש שדן לענין נתפרק בע”ש, וכן כתב בספר וביום השבת עמ’ קמד לגבי המקל והמברשת.

דעת גדולי הפוסקים שיש לדון בהם משום מוקצה.

מקורות:
ראה שבות יצחק מוקצה ה עמ’ פא מהגריש”א, חוט שני ח”ג סב, וארחות שבת יט קנד וכן הנהיג אאמו”ר בבית.

מותר.

מקורות: ראה שו”ע הל’ שבת רפח, ט, והל’ תענית תקעו, יג.