שבת

מכיון שההחזרה היא רפויה ולא מהודקת כצורת בנין כלי, ואין דרך להכניסו באופן מהודק, ואפי’ אינה כוללת הברגה, לכן מותר להחזירו בשבת.

אמנם אם מדובר בחומר גומי עבה וקשוח שצריך כח או מיומנות להכניסו או להבריגו או שהוא דבר שמקפיד שיעמוד חזק על הרגל של השולחן או מקל ההליכה בלי להתרופף או לזוז, יש בזה בעיה.

ואם אינו יודע אם מה שיש לו נחשב רפוי או מהודק יעשה שאלת חכם בכל מקרה לגופו.

מקורות:

וע”ע שו”ע סי’ שיד ס”י ושם במשנ”ב סקמ”ז ומח בענין דומה שהאיסור הוא רק בדבר של מירוח או בדבר שאין דרכו לסתום בו, וע”ע בענין דומה סי’ שיג ס”א והוא שיחשוב וכו’.

ולפ”ז יש לדון באופן שהגומי אמנם רפוי אבל לא היה מוכן מע”ש לזה דמחד גיסא משמע שאסור אבל מאידך גיסא יש לומר לענייננו דאינו נחשב חיבור כלל, אלא הוא מלבוש וכיסוי בעלמא לרגל השולחן או למקל ההליכה, ויש לדון בזה.

ועל דרך זה יש לדון במה שכתבתי בפנים התשובה לדון לענין כלי שמקפיד עליו שלא יתנועע בתוך החור שהוא בעיה, והנה זהו הגדרת מהודק לדעת הכלבו בשם הראב”ד המובא בביאור הלכה שם, אבל יש לדון אם הגדרה זו שייכא לענייננו בגומי שההידוק הוא אינו בצורת הנחת הדבר על החפץ אלא שהגומי הוא מין חומר שיושב טוב על הדבר שהוא מולבש עליו, ואם אינו יושב טוב הרי אינו עושה את פעולתו, ולמעשה כל שאין הקפדה גמורה שיעמוד בצמצום אלא רק שייתפס ולא ייפול לא נראה שהוא בכלל דברי הראב”ד הנ”ל, שהרי אם צריך שההרכבה המותרת הוא רק בתנאי שלא אכפת ליה שיפול א”כ הוא דוחק קצת להעמיד הרכבה המותרת רק באופן זה, ובניד”ד גם יש לצרף שיתכן שאינו אלא ככיסוי מלבוש שהוא מסתבר מאוד כמ”ש לעיל.

ויעוי’ בחוט שני ח”ב פל”ו סק”ד שנקט בדעת הראב”ד שכל הכנסה של דבר שהוא רחב ממנו כגון הכנסת רגל למקום שהוא רחב ממנו בשלחן באופן שאותו מקום רחב מהרגל, נחשב כחיבור רפוי, ויל”ע אם יש ללמוד מדבריו לענייננו.

ויש רק לציין דמה שמותר לסגור שוב בקבוק פתוח בשבת עם פקק אינו נידון לכאן, שדבר שעיקר שימושו הוא בפתיחה וסגירה יש לו דין אחר, יעוי’ במשנ”ב סי’ שיג שם בשם הט”ז והפוסקים, ובמנחת שלמה ח”א סי’ יא וסי’ ט.

=

=

ע”ד הנידון בלשון השו”ע סי’ רע”ז ורמ”א סי’ של”ו ס”א ומשנ”ב שם ס”ק יב, ובמה שנראה נסתר בדברי המשנ”ב אם יש שימוש בנטילת דבר מן האילן או שרק נאסר שמא ישתמש באילן, ואם הו”ל גזירה לגזירה.

הנה באמת לשון השו”ע מורה דהוה פשיטא ליה שזה בכלל עצם צורת ההשתמשות באילן שאסרו חז”ל, ואע”ג שהיה מקום להחשיבו כעין גזירה לגזירה, מ”מ חז”ל אסרו ההשתמשות באילן וכלול בזה כל מיני ההשתמשות.
וזה כעין מה שאמרו ברפ”ק דביצה כולה חדא גזירה הוא לגבי משקין שזבו עי”ש.

ונראה עוד, ובזה יבואר הסתירה בלשון דברי המשנ”ב, דעצם המעשה ליטול חפץ מע”ג אילן יש בזה צד להחשיבו כשאר כל שימוש באילן ממש, ומאידך יש צד להחשיבו כדבר שאינו שימוש באילן ממש, ומה שכתבו הפוסקים דחיישי’ שמא על ידי זה ישתמש באילן, כוונתם ז”ל שהיה מקום לחלק בין שימוש זה לשאר שימושים באילן, ולאסור רק שימושים אחרים באילן ולא שימוש זה, אבל מאחר ולולי שנחשיב דבר זה עצמו בכלל ההשתמשות באילן לא תתקיים הגזירה של איסור שימוש באילן, ואי לא הא לא קיימא הא, וממילא החליטו חכמים להכליל מעשה הסמיכה כשימוש באילן ממש.

ואגב יש לציין דדין זה של ליטול חפץ מע”ג האילן בשבת אינו פשוט, ולכאורה תליא בפלוגתא דרבוותא, ועי”ש במג”א סי’ של”ו סק”ב מש”כ שם בדברי הרא”ש.

בענין שאלתך השני’ יעוי’ בשו”ת הרשב”א ח”ה סי’ נב וז”ל, עוד שאלת למה נתקן נוסח הברכה מחצה נמצא ומחצה נסתר.
תשובה דע דיש לבעלי החכמה סוד נשגב ואין לנו כאן עסק בנסתרות.
ואמנם יש טעם נגלה גדול התועלת במה שתקנו נוסח הברכות כן ר”ל בנגלה ובנסתר (כלומר בגוף שני ובגוף שלישי), לפי שכבר ידעת דשני יסודות יש שעליהם נבנה הכל.
האחד לדעת שהוא ית’ מחויב המציאות ושאין ספק בזה כלל כמו שנתבאר ונתפרסם המופת עליו ביאור רב.
והב’ שאין אמתתו יתברך מושגת  כי אם לעצמו ית’ לבד והוא במציאותו נגלה לכל ובאמתת מהותו נסתר ונעלם מהכל.
וכדי לקבוע שתי הפנות האלה בנפשותינו קבעו הנוסח בנגלה ונסתר.
ברוך אתה כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם עם שהוא מדבר עמו פנים אל פנים.
וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא ית’ נמצא כמציאות שאר הנמצאים (ושחס) [ושיש יחס] בין מציאותו למציאותם קבעו אשר קדשנו, לקבוע בנפשותינו שאע”פ שהוא מפורסם מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו רק בנסתר ברוך הוא עכ”ל.
ועי’ בחי’ הרשב”א ברכות מ, וברמב”ן עה”ת שמות טו, כו, ונפש החיים שער ב’, וראה שיעורי מרן הגריש”א ברכות לה ע”א.

בברכה וכט”ס

בסתמא כלי אכילה אסור וכלי שתיה מותר מכיון שאכילה מן הסתם שלא יאכל עוד היום ושתיה יתכן מאוד שישתה עוד, אבל אם יודע שיאכל עוד היום מותר להדיח כלי אכילה, וכן לאידך גיסא אם יודע שלא ישתה עוד היום ומדיח רק לצורך חול אסור להדיח כלי שתיה, וכל החילוק בין כלי אכילה לכלי שתיה לא נאמר אלא בסתמא (שו”ע סי’ שכג ס”ו ומשנ”ב שם).

יש שכתבו שההיתר הוא רק כשאינו יכול להסתדר עם כלי אחר בשבת (ראה ערוה”ש סי’ שכג ס”ז ושו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ לט סק”ג וח”ו סי’ מב ע”פ התוספת שבת סי’ שכגס ק”ח), ויש שנקטו דיתכן שההיתר הוא רק אם לא היה יכול להדיחו מערב שבת (ראה מנחת שלמה ח”א סי’ יא ענף ג אות יט ושש”כ פ”ג הערה ז).

כשיש צורך בכוס אחד לצורך שתיה בשבת מותר להדיחו ואז מותר להדיח את שאר הכוסות עמו, דכיון שהותר הוא הותרו כולם (משנ”ב שם סקכ”ו).

אדם שקשה לו לסבול חוסר ניקיון או שחושש מנמלים וכיו”ב וההדחה נצרכת אצלו לצורך השבת יש שכתבו להתיר גם כשאינו צריך את הכלים נקיים לשימוש בשבת (ראה שלחן שלמה סק”ג ע”פ המשנ”ב סי’ שב סקי”ט, ומ”מ יש לדחות הראיה מהמשנ”ב דמיטה מוצעת נזכר בגמ’ מכלל ענייני כבוד שבת משום שהמיטה מרכזית בבית וקבועה לצרכים התלויים בה, משא”כ כלים שניתן לכסותם או לסוגרם, וכן באג”מ או”ח ח”ד סי’ עד רחיצה אות ד לגבי לסגור הכלים את הכלים בכלי המיועד להם להדחתם התיר כדי שלא יהיו הכלים המלוכלכים גלויים בשבת בפני בני הבית מפני כבוד שבת).

לגבי שריית כלי במים בשבת כשאינו נצרך לו בשבת, עי’ מנחת שלמה שם סק”ו ואול”צ ח”ב פל”ד תשובה א.

השלמה לתשובה בענין השריית כלים בשבת לצורך חול

שוב חשבתי דאולי יש ליישב דברי המשנ”ב לענין מחמה לצל דהיינו רק אם צריך לבו ביום דזה לחשוש לדעת המחמירים בסי’ תקיח סק”ו עי”ש ויש לומר דה”ה לענייננו (וציינתי לדעה זו בתשובה לענין פינוי השלחן בשבת לאחר סיום אכילה בסעודה ג’), ואילו המקומות דמשמע שמניעה מאיבוד או הפסד חשיב צורך אתיין כדעת הרמ”א בסי’  תקיח שם בשם הגהות סמ”ק ורי”ו דגם בזה יש לומר דה”ה לענייננו ועי”ש, אולם עדיין צ”ע מדברי הרמ”א שם בסוף הסעיף בשם הר”ן דמשמע שבטלטול גרידא בכלי שמלאכתו להיתר בחצר המעורבת א”צ צורך היום כלל ואמנם שם מיירי ביו”ט אבל לכאורה כ”ש בשבת עי”ש בבה”ל  דהוא לרבותא שהעירוב מהני ביו”ט ולא רק בשבת, ויש לדון בזה דשמא ביו”ט קיל לענין כלים שאין בהם צורך כלל וצ”ע וגם יל”ע מה מוגדר צורך מקומו אם חשיב שיש בכלי זה צורך היום או לא ולכאורה להרמ”א גופיה לעיל בשם הגהות סמ”ק ורי”ו דלמנוע פסידא חשיב צורך היום כ”ש בזה ואפי’ להמחמירים יש לדון בזה וממילא אין צורך היום כלל הוא כפשוטו, ולענין צורך מקומו של אוכל נפש ביו”ט הוא נידון אחר עי’ במשנ”ב להלן סקכ”ג.

יש להוסיף דמ”מ לכו”ע [עכ”פ לדידן דלא קיימא לן כר”י לענין טלטול שלא לצורך דבר הניטל דקיימא לן שהוא מותר] במקום פסידא גמורה התירו כמו שמצינו בדלף באוירא דלבני דלחולקים אדר’ יצחק שרי וכן בשאר האופנים שהובאו בסוגי’ שם ככוורת.

בגוף מה שנתבאר דטירחא אסור להכניס בגדים בשבת, יש ללמוד כן עוד ממה שנתבאר בסי’ תקלח ס”ב מותר להכניס פירות מפני הגנבים אם אינם במקום המשתמר וכו’ ומבואר שהוא היתר מיוחד בחוה”מ, וכן בסעי’ ה שם מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה  ממטה למעלה תתקלקל מותר להפכה בחוה”מ וזה אף שאין מוקצה בחוה”מ כמבואר בפוסקים, ואין בזה מלאכה כלל, וגם יש בזה פסידא, מ”מ כיון שיש בזה טירחא שלא לצורך המועד לא הותר אלא משום דבר האבד בחוה”מ בלבד, ועי’ שם עווד סעיפים ג’ ד’, עכ”פ מתבאר דבשבת בכל כה”ג אסור, וזה בנוסף לכל מה שנתבאר.

עוד יש לציין למתני’ דשבת קכג ע”ב גבי קנה של זיתים ופי’ שם המפרשים דהיינו כלי שמלאכתו לאיסור (ועי’ שושנים לדוד על המשנה שם שבת פי”ז מ”ג), ופי’ רש”י והרע”ב דהיינו שמהפכין בו הזיתים לידע אם הגיעו לזמנם, ויל”ע מה מלאכת איסור יש בזה שמהפך הזיתים, ואולי י”ל דמיירי בזיתים מוקצה וצ”ע מביצה מ ע”ב, ואם נימא דמיירי בקנה שמתעסק וטורח בו בדבר שהוא צורך חול נמצא בזה א”כ לכאורה חידוש דין שגם דבר כזה דינו ככלי שמלאכתו לאיסור וצל”ע, ועי’ בבה”ל סי’ שח ס”ג בשם הפמ”ג דגם מלאכתו לאיסור דרבנן חשיב מלאכתו לאיסור, וכאן הוא חידוש יותר מזה כיון שאם היה בהיפוך הזיתים צורך היום היה מותר להפכם ורק דכיון שעושה כן לצורך חול ומלאכה אסור (ועדיין אין בזה ראיה ברורה דכלי שמלאכתו לטירחת חול כמלאכתו לאיסור דמיא דיש לומר דשאני הכא שהוא משמש חלק מפעולת הזיתים כיון שמסייע לזה אע”ג דהוא עצמו אינו עושה מלאכה ממש), ועוד מצינו דלפי כמה פוסקים (והרחבתי בתשובה אחרת) כל דבר האסור בקריאה בשבת אסור בטלטול ולכאורה הוא מחמת דין זה (עי’ סי’ שח ס”נ ובמשנ”ב שם ס”ק קסד), ועי’ במשנ”ב סי’ שח ס”ק קסז דאפי’ דבר המשמש למדידה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור והיינו אע”ג דמדידה דמצוה שרי ואע”ג דאין בזה מלאכה ממש, ולכאורה לפ”ז ה”ה כאן.

ומ”מ ברמב”ם שם בפה”מ פי’ דהקנה עשוי לחבוט זיתים, והיינו איסור תורה ממש והיה מקום לפרש תולדה דדש, ובחיבורו פכ”ו ה”ז מהל’ שבת הלשון קנה שמוסקין בו הזיתים וא”כ הוא תולש, ואולי לרש”י ורע”ב כלי שמשמש לטירחא לצורך מלאכה דחול יחשב כלי שמלאכתו לאיסור ולהרמב”ם אין הכרח ומ”מ גם לרש”י והרע”ב אין הכרח ברור מתוך הסוגי’ שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אם כי בבה”ל סי’ שיג ס”א מוכח דסבר כן גם בקנה שמהפך בו הזיתים שהוא כלי שמלאכתו לאיסור.

יעוי’ במשנ”ב סי’ שא סקקנ”ב שהביא מנהג שיש שנהגו שלא לכסות הכובע בטלית, והביא בזה פלוגתא בין המג”א למחה”ש אם יש מקום למנהג זה או לא, דלפי המג”א ממ”נ אם הכובע הוא אוהל האיסור בלא הטלית כבר קיימת, ואם הכובע אינה אוהל, האיסור אינו קיים בלא הטלית.

אמנם טענת המג”א אינה שייכת כאן לגבי לכסות את השטריימל, משום שכאן באמת יש מקום באמצע השטריימל שנוצר שם גג חדש על ידי הכיסוי שלא היה קודם לכן.

ויעוי’ במשנ”ב שם באחד מהטעמים שכ’ ליישב מנהג העולם להקל בכובע, שהביא אחד מהטעמים בזה משום שהשוליים רכים מידיי ונכפפים וממילא אינם יוצרים צורה של אהל, אמנם כל זה באופן שאין גג, שייך לטעון טענה שהשוליים רכים, אבל באופן שנוצר גג לא שייך לטעון שהסדין המכסה הוא רך מידי, שזה מוכח בסוגיות בגמ’ ובסי’ שטו לענין כילה שאם יש ד’ עמודים יציבים ומכסה אותם בכילה שמקבלת צורה על ידי שהם משמשים כיסוי לעמודים הרי יש בזה אוהל.

וצריך לברר המציאות בזה לגבי החלק עצמו בשטריימל שבאמצע אם הוא רכיך ונכפף כשמניחים עליו הכיסוי, שבזה יהיה אפשר לטעון את הסברא הנ”ל שהביא המשנ”ב כא’ הטעמים ליישב המנהג לענין כובע, וכן משמע בס”ק שלפני זה [סי’ שא סקקנ”א] שתפס להלכה שאם שולי הכובע נכפפים ואינם יציבים אין בזה איסור אוהל.

ויש להוסיף עוד שאם השקית ניילון שמכסה את הכובע מלמעלה אינה יציבה, כגון שלוקח שקית אחסון גדולה ומכניס בה את הכובע ואינה צמודה לכובע, בזה בודאי שאין שום חשש בשבת, מכיון שהשקית העליונה אינה מקבלת שום צורה של אוהל ואינה גג לשום דבר, יעוי’ בל’ המשנ”ב שם ס”ק קנא.

אבל באופן שכיסוי הניילון קבוע ומהודק ומקבל צורה של אהל יל”ע מה ההיתר בזה, וגם באופן שאין החלק האמצעי של הכובע רחב טפח יל”ע מה ההיתר בזה, יעוי’ בסי’ שטו ס”ח ובמשנ”ב שם סי”א סקמ”א שלעשות אוהל ארעי חדש בשבת אסור אפי’ בפחות מטפח.

אמנם שו”ר שהחזו”א (עי”ש או”ח סי’ נב ס”ק ב י) נקט שדבר שדרכו למותחו גם אם אינו מותחו אסור, ויל”ע בזה.

וגם אם פורס קודם את כיסוי הניילון ורק אח”כ משחיל מתחתיו את הכובע אינו פשוט להתיר כלל, דהרי ניילון זה עשוי להגן מפני הגשמים, ובזה אסור אפי’ גג בלא מחיצות, עי’ משנ”ב סי’ שטו סקי”ז וסק”כ, ולהחזו”א שם דבר הנמתח חמור יותר ואסור אפי’ אם לא בא להגן.

ולימוד הזכות שאולי יש ללמד בזה הוא טעם הא”ר המובא במשנ”ב סי’ שא סקקנ”א בטעם היתר הכובעים האידנא משום שהוא דרך מלבוש, והוא חידוש לומר שהיתר זה יחול גם על כיסוי הכובע, שהרי זה פשוט שלא כל מה שהאדם נושא עליו אין לו דין אוהל כדמוכח בסוגיות בסוכה ועירובין לענין מחיצה ודופן באדם, ויש לציין דהכרעת המשנ”ב שם שבמקום שלא נהגו להקל בזה אין להקל, ויש לציין עוד דהוא רק לדעת רש”י שם ולא לשא”ר שפירשו דברי הגמ’ שם באופן אחר, עי”ש בשעה”צ ס”ק קפז.

כ”ז כתבתי מקופיא בינתיים, ואם אמצא זמן בלי נדר אעיין בשאלה זו עוד.

השלמה לתשובה לענין אם מותר לכסות שטריימל בשבת כשיש באמצעו חלל בגובה טפח

והנה מצינו לענין כמה דברים שכיסוי שאינו לצורך מה שתחתיו מותר בשבת גם אם יש חלל טפח, כמו שמצינו לענין ספר ע”ג שני ספרים בסי’ שטו סק”ז ולענין מפה על השלחן במשנ”ב שם סקל”א, אולם לענין כיסוי חבית החמיר בזה בשו”ע שם סי”ג ובמשנ”ב שם סקמ”ח וסקמ”ט, ורק שכתב ללמד זכות על המקילין בזה, ושאין למחות בידם שיש להם על מי שיסמוכו, ומ”מ החמיר שם רק ברחבה הרבה.

ונראה דשיעור רחבה הרבה אינו טפח ממה דנקט לענין עומק חללה דהשיעור הוא טפח ועל הרוחב כתב “הואיל והכובא רחבה יותר מידי נעשה כאוהל” וכ”כ עוד בבה”ל שם בסוף הסי’, ויש להוסיף דגם בסקמ”ט כתב דיש להחמיר רק בחבית גדולה של מים, ומשמע דסתם חבית שאינה גדולה שרי, וכידוע שאין כמעט כלים שיכולים להיכלל בהגדרה של חבית שאין ברוחבן טפח וגם כלים בכלל אין אתה מוצא כלים שאין ברוחבן טפח אלא בכלים קטנים ככוסות וכיו”ב, (וגם אלו שחששו בכלי רחב טפח הוא רק לאחר העברתו ממקום למקום וכמו שיתבאר), ועוד דהמשנ”ב שם בריש סקמ”ח כתב דבנתינת קדירה ע”ג כירה לא החמירו משום שאינה “רחבה יותר מידי” ואינה נראית כאהל, וכן עי’ בבה”ל הנ”ל שדיבר לגבי מיטה דאחר שהוא מכסה אותה שוב אינה “רחבה יותר מידי” ומבואר שם דאם אזלי’ בתר שעת הכיסוי אין בזה מחזי כאוהל.

ויתכן שההגדרה בזה כל שיש חלל מספיק שיש שטח חלל מתחתיו כפי רגילות של אדם לעשות שימושים בחלל כזה (והיינו שימושים שצריך הגג שמעליהם ולאו דוקא שימושים המצריכים פעולת אדם) מחזי כאוהל, ושו”ר שהחזו”א סי’ נב סק”י כתב דאין אנו יודעים שיעור הרחב שאסור, אך מ”מ ודאי שהשיעור אינו טפח אלא יותר מזה באופן משמעותי.

ויש להוסיף דבמשנ”ב סקי”ט הביא הנידון לגבי להניח תקרה ע”ג מחיצות באופן שלא עשה המחיצות עכשיו (ונידון זה הובא עוד בסקמ”ח דכל ההיתר בכלי שאינו רחב הוא רק בלא עשה המחיצות עכשיו שהמחיצות כבר היו עשויות) והביא דעת המג”א דאם המיטה רחבה ביותר אסור גם באופן זה, ומבואר דשיעור הרוחב הוא הרבה מטפח דאל”כ אין לך מיטה שאינה רחבה ביותר.

הלכך בשטריימל לכאורה כל עוד שאין ידוע שהוא רחב מאוד ונראה כאהל אין איסור לכסותו, בפרט שיש לצרף דעת גדולי הראשונים שסברו שאין איסור כלל בכיסוי חבית והמקל אין למחות בידו אפי’ בחבית שכן יש לו על מי לסמוך, כמ”ש המשנ”ב שם.

ויש להעיר עוד דדבר נמתח הוא חמור יותר לדעת השו”ע בס”ט לענין משמרת וכן העיר החזו”א בסי’ נב סק”י על המשנ”ב סקכ”ד דסדין מיטה הוא חמור יותר מטעם זה שהוא נמתח, וכן חזר עוד שם בדבריו על הבה”ל ד”ה לכתחילה לענין מיטות פרקים, ויש לדון בהגדרת מיתוח באופן שאינו מקפיד על המיתוח אם הוא בכלל איסור זה וגם יש לדון בהגדרת מיתוח לדעת המשנ”ב שנראה שמקל בזה יותר מהחזו”א.

וכן בכיסוי שטריימל יש לדון דהרי הכיסוי הוא מפני הגשמים וכתב הבה”ל בס”ג סד”ה מיטות דכל היכא שהכיסוי הוא מפני הגשמים חשיב כמו שצריך לאויר שתחתיו, ואז אסור אף בלא מחיצות כמבואר במשנ”ב שם סק”כ,וצ”ע אם כיסוי חפץ מפני גשם נכלל בהגדרה זו.

ובחזו”א סי’ נ”ב סק”ט (כפי שהובא בקיצור חזו”א שם) הביא דברי השעה”צ שם סקכ”ו דההיתר בלא מחיצות הוא רק כשפורס שלא לתשמיש למטה באוירו וכ’ עלה החזו”א ואין כוונתו שכל שיש תשמיש תחתיו אסור בלא מחיצות שהרי זו רק דעת הרשב”א אלא כוונת המשנ”ב שרק גג שהאדם משתמש תחתיו בפועל וצריך לגגו ועיקר השימוש שתחתיו כעין גנת דירה אסור גם בלא מחיצות ע”כ, ולפ”ז לכאורה ענין גשמים הוא רק צורת דירה דהיינו הגנה על אדם ולא הגנה על חפץ שזה אינו צורת דירה.

ויש להוסיף דעיקר הנידון בכיסוי כובא שהוא כלי רחב ג”כ נאמר לענין כיסוי שנעשה להגן על הכלי, ולכאורה חזי’ מזה שהגנה על כלי אינו בכלל חומרא זו.

והנה מקור המשנ”ב שם לענין מפני גשמים הוא מדבריו שהביא בס”ב ושם בסקי”ב הביא מהחי”א דגם כיסוי על עגלות אסור משום שהוא להגן ויש לדון אם הכונה לעגלה שיש בה תינוק או לא.

ואולי יש ליישב דבחבית הטעם דלא חשיב להגן מכיון שהוא בתוך בית ואין כאן הגנה מפני נזק החוץ אלא שמירה מעולה מפני לכלוכים וכיו”ב, וזה אינו בכלל דירה, משא”כ הגנ מפני גשמים הוא שימוש של דירה, וכעי”ז ראיתי בספרי זמנינו שחילקו בשימוש בכבוע מצחיה בין שימוש מחוץ לבית לשימוש בתוך הבית.

ולפי תירוץ זה היה צריך להחמיר בניד”ד ויל”ע.

אבל אולי יתכן ליישב באופן אחר דבעגלה מיירי בעגלה שיש בה מ’ סאה דבכה”ג האוהל שלה חמור יותר כמבואר בדבריו במקו”א בסי’ זה, אבל הוא דוחק דמאי פסקה להעמיד באופן זה.

וגם קשה ליישב דבדבר הנמתח הוא חמור דאמנם החזו”א בכ”מ החמיר בדבר הנמתח (ראה קיצור חזו”א על סקי”ז ועל סקכ”ד ועל הבה” ס”ז ד”ה טפח), אבל המשנ”ב אפי’ במשמרת בסעיף ט’ לא הזכיר ענין זה וגם חלק מהדברים הנ”ל החזו”א חלק על המשנ”ב וא”כ דוחק להעמיד הך דעגלה באיסור באופן זה.

עוד יש לדון בזה עוד מצד מה שהביא המשנ”ב סקכ”א בשם הב”י בסי’ תקב דמחיצות הם רק במגיעות לארץ והיינו באופנים שהמחיצות אוסרים (כגון במניח המחיצות בעצמו שם סקי”ח או בכלי רחב מאוד בסקמ”ח) ושייך כאן רק בשטריימל רחב מאוד, לו יצוייר ששייך דבר כזה לפי הגדרים שנזכרו לעיל, עכ”פ יש לדון דכאן המחיצות אין מגיעות לארץ, אלא לקרקעית הכלי, דהכלי באויר, אבל לכאורה א”צ כאן אהל ד’ טפחים רוחב (מצד דיני מחיצה ולא נחיתנא עכשיו לנידון רחב הרבה הנראה כאהל) כמו שא”צ אלא גובה טפח ולא י’ טפחים, ולכאורה מצד דיני מחיצה אם יש קרקעית לכלי והכלי רחב טפח יש כאן מחיצה כמו בדיני טומאה, אבל מצד נראה כאהל השיעור האוסר הוא רחב יותר וכמשנ”ת.

והנה מצינו ג’ דרגות בענין עשיית אוהל, דמצינו אוהל גמור כגון גג של בית, וכמו שמצינו דאפי’ גג של עגלה החמיר המשנ”ב ריש סי’ שטו בשם החי”א ומשמע קצת בדבריו שם שיש בעגלה חפצים, ומאידך מצינו לגבי כלי רחב שחשש בו המשנ”ב להמחמירים שלא לכסותו מדרבנן ופטור אבל אסור, ומאידך מצינו לגבי ספר על ב’ ספרים שהוא מותר לכתחילה.

וההגדרה לחלק בין כלי רחב לבין ספר על ב’ ספרים הוא דבספר על ב’ ספרים לא אכפת ליה כלל ממה שיש תחת הספר העליון ומה שנוצר כאן גג אינו משמש את מה שתחתיו כלל משא”כ לגבי כלי רחב הוא צריך שיהיה החלק שתחתיו מוגן על ידי הגג והיינו שכיסוי הכלי מיגן על הכלי.

ומאידך גיסא לגבי אוהל גמור הוא חמור יותר ולא מחמת שהוא צריך שתחתיו יהיה דוקא חלל ריק (כמו שאולי הבין מחבר אחד), ולא זה הטעם בכלי רחב מותר מן התורה משום שאינו צריך שם חלל ריק, דאדרבה הרי בעגלה האיסור ג”כ למרות שאינו צריך את החלל כלל (שהרי לא הוה אכפת ליה כלל אם כל העגלה תהיה מלאה עד למעלה בלא חלל כלל) אלא הענין הוא שיש כאן גג שתחתיו יש שימושים במקום, ולגבי חבית הטעם שאינו אסור דאורייתא צריך לומר א’ מב’ טעמים כדלהלן:

א’ דהאיסור רק כשיש שימוש של אדם בזמן שהגג מונח ושימוש של הכנסת והוצאת חפצים הוא בכלל שימוש לענין זה, אבל בתנאי שהכנסת והוצאת החפצים הוא בזמן שהגג מכוסה, משא”כ בכלי רחב שא”א לאדם להגיע לתוך החבית בלא להסיר את הגג (ולפי חילוק זה יצא חומרא גדולה דכשהחבית פתחה מן הצד חמיר מה”ת לדעת החי”א הנ”ל לדידן שחוששים להסוברים שיש אהל בכלים ויל”ע).

ב’ דהאיסור רק בגג שבא להגן ולגבי כלי מחמת שהוא בתוך הבית קיל מחמת שלא בא להגן מפני גשמים ואי”ז תשמישי דירה (ובשו”ע כ’ לענין כובע דאיסור האוהל הוא גם בבית כמו בחוץ אע”פ שבבית אין חמה וגשמים, ואילו יש קצת משמעות באחרונים שאינו ברור לדעת המשנ”ב שכך הוא הדין אותו דבר, ועי’ בכה”ח שם, ומ”מ גם לדעת השו”ע י”ל דמ”מ רק אם האהל מעיקרו נעשה להגן מן החמה והגשמים, דהרי ע”כ צריך לומר תירוץ זה בנוסח זה או כיוצא בו דהרי באמת כובע הנ”ל בתוך הבית אינו בא להגן כלל ועיקרו נעשה להגן כשהוא בחוץ משא”כ בכלי רחב נעשה להגן אבל לא כמו תשמישי דירה).

ואמנם דעת הרמ”א בריש סי’ שיד דכלי שהוא יותר ממ’ סאה יש בו אהל גמור, אולם שם לא מיירי דוקא לגבי דיני גג אלא כל תיקון שם חשיב כבונה ועי”ש במשנ”ב, וא”כ סברת החי”א לגבי עגלה לא נראה דשייכת לנידון זה.

ויש לדון בזה נידון בזה נידון נוסף, דהרי מבואר במשנ”ב בסי’ שטו סקמ”ח דגם כלים שאינם רחבים מאוד יש בה איסור אם מעמיד את הכלי ולאחר מכן את הגג, והחזו”א סי’ נב דקי”ד חלק על זה, ויש לדון לדעת המשנ”ב במי שמעמיד שטריימל על השלחן ולאחר מכן מכסה אותו האם בזה יהיה איסור גם כשהוא כלי שאינו רחב (וכמו שהתברר סתם שטריימל מוגדר ככלי שאינו רחב).

והנה באמת יש לעורר דלכאורה דברי המשנ”ב צריכים בירור רב דהרי אם הזיז כלי ממקום למקום הרי הזיזן עם המחיצות שלהם וכמו שנתבאר לעיל שהמחיצות של הכלי הם דפנות הכלי עם הקרקעית שתחתיהם, ואף שבאופן שהזיז עם המחיצות והגג יחד יש לומר דמודה המשנ”ב דשרי וכמו שהתיר בחוט שני ח”ב פל”ו בשעה”צ סקצ”ח, מ”מ באופן שטלטל עם המחיצות ואחר כך הניח גג למה חשיב שיצר המחיצות מכיון שהמחיצות היו קודם ולא פסקו מכניסת שבת שהרי טלטלן כל הזמן עם התחתית שלהן ולא נתבטלו המחיצות ולמה לא חשיב כמניח גג עראי על מחיצות שכבר היו מע”ש בכלי שאינו רחב דשרי כמ”ש בסקי”ח וסק”כ.

ולולי שהדוחק רב היה מקום לומר דגם המשנ”ב לא מיירי אלא בכלי שאין לו תחתית או שתחתיתו הוא חלק נפרד, ואז כשמניח המחיצות מייצר כאן מחיצות דכל עוד שהם באויר אין מחיצה עד שהונחו, אבל כלי שיש לו תחתית שמא בזה לא מיירי, אבל לא שייך לומר כן בל’ המשנ”ב דהרי מיירי בחבית שהוא כלי שבלי תחתית קבועה אינו שייך.

ועכ”פ יש לדון במי שמחזיק השטריימל בידו ואז מניח הכיסוי, דלכאורה בזה ממ”נ אם נחשב שיש כאן מחיצות הרי מחיצות אלו הניח קודם שבת, שהרי מחיצות אלו היו קודם לכן, ואם נחשב שכשמחזיק באויר אין מחיצות א”כ לאו מידי קעביד עכשיו והרי זה כמו גג עראי ללא מחיצות לכלי שאין בו איסור כלל (עי’ במשנ”ב סק”כ).

ולכאורה זהו הפתרון לבעיה זו שיחזיק השטריימל בידו ואז ממ”נ יוצא גם דעת המשנ”ב.

ולגוף דעת המשנ”ב יש שהעירו שאינו ברור שכלי שדרכו לטלטלו ממקום למקום החמיר בזה המשנ”ב (עי’ בספר השבת בתפארתה סוף הלכות אהל), ואמנם הגרח”ק בדעת המשנ”ב נקט שלא חילק בין כלי כזה לשאר כלים (הובא שם), ומ”מ אפשר דסברא הנ”ל בס”ה חזי לאיצטרופי כאן בתוספת לעיקרי הספקות בסוגי’ שכבר יש בהם ס”ס וכדלהלן:

דהנה דעת הראב”ד והרשב”א שאין אהל בכלים כלל ולא נאמר איסור זה, ואף שחשש המשנ”ב להלכה לדעת השו”ע מ”מ נקט שאין למחות במקל בזה, ומלבד זה יש גם דעת החזו”א שהקל לגמרי בכלי קטן שהניחו בשבת, וכמו שנתבאר שדעת המשנ”ב אם נקבלה כפשוטה היא צריכה ביאור (וגם הקצה”ש סי’ קכ סקי”ב כ’ כהחזו”א ודלא כהמשנ”ב), ובב’ דעות הנ”ל (דהיינו דעת הראב”ד והרשב”א בצירוף דעת החזו”א) סגי בזה שיש כאן ס”ס בדרבנן להתיר אפי’ במניח השטריימל ומכסה אותו שם, ועי’ השבת בתפארתה שם בשם הגרח”ק, וכמו שנתבאר שיש עוד ספקות נוספות דגם המשנ”ב גופיה לא ברור אם דיבר על כלי שדרכו לטלטלו ולהזיזו וגם לא ברור שדיבר על כלי שמטלטלו עם מחיצותיו ואף שב’ צדדים הללו יותר נראה שבאמת אין חילוק מ”מ יש להוסיף ולצרף ענין זה.

[ובשולי הדברים אציין עוד דהנה גם להמשנ”ב סקמ”ח דמחמיר כשמצדד החבית כשהיא פתוחה ואז מניח עליה גג (וז”ל שם, היכא שמטלטלה ממקום זה להעמידה במקום אחר ושם מכסה אותה אסור בכל גווני דהוי ע”י העמדתו כאלו עושה המחיצה עם הכיסוי ביחד ע”כ), ולפי הגדרת המשנ”ב בסקי”ח לענין מיטה שמניח עליה גג ויש לה מחיצות דבזה ג”כ מותר אם המחיצות כבר היו מקודם, וצל”ע מה הגדרת היו מונחים מקודם, דיש מקום לטעון שהפסק ביניהם מועיל ג”כ ועכ”פ גם אם הפסק והיסח הדעת גרידא אינו מועיל אבל עדיין יש עכ”פ מקום לומר שאם כשהניח המחיצות לא היה על דעת להניח אחר כך הגג סגי בזה, וא”כ בשטריימל כשהניחו מתחילה על מקומו ורק אחר כך רצה ליתן עליו כיסוי יש מקום לטעון שאינו בכלל זה, אולם בסקי”ז הזכיר המשנ”ב שלא אסרו וכו’ אלא כשעושה המחיצות שתחתיו בשבת וכו’, וכן הזכיר לשון זו עוד ב’ פעמים בשעה”צ שם שהענין הוא שעשה המחיצות בשבת, וצל”ע בזה, ואולי חזי צד זה לאיצטרופי עם שאר הצדדים דלעיל.

ושו”ר שכ”כ בשלחן שלמה ס”ק כד אות ה לגבי הך חומרא דחבית דהמשנ”ב הנ”ל וכתב שכן משמע בשעה”צ סקל”א דאם כשהניח החבית לא היה על דעת לכסותה שרי אח”כ לכסותה].

ולכן לסיכום כשמחזיק השטריימל ביד ואז מכסהו לכאורה אין חשש זה כלל, וגם כשמניחו על השלחן ומכסהו יש הרבה צדדים לצרף בזה כדי להתירו וכשהניחו על השלחן שלא על דעת לכסותו יש ג”כ צד גדול להתירו.

ויש לציין בזה עוד פתרון, דמבואר בהרבה אחרונים (גר”ז סי”ט ובא”ח שנה ב’ שמות י’ וכה”ח סי’ שטו סקע”ד, ועוד) דלגבי כיסויי כלים אם מכסה אותם בכיסוי המיוחד להם (עכ”פ אם יש בית אחיזה) אין איסור כלל, ועי”ש בהגר”ז שחילק בין מגופת חבית שמיוחד לו לבית כיסוי חבית, [ויש להוסיף דלכאורה אפשר להביא לזה ראיה ממה שכתב המשנ”ב סי’ שטו סקמ”ח בשם החי”א דבסעודות גדולות שמניחים השלחן על החביות יש להזהר וכו’ ולמה לא קאמר בפשוטו לכל מי שמזיז החבית ומכסהו, אבל יש לומר הטעם שנקט הנחת השלחן על החביות משום שכיסוי החבית מותר], ולפ”ז בשטריימל אין איסור אם מכסה אותו בכיסוי המיוחד לשטריימל אם נימא דהוא כיסוי המיוחד לו כמו מגופת חבית (אבל אינו מוכרח כלל דמגופה הוא קבוע בזמן וגם אין לכיסוי שטריימל בית אחיזה וצל”ע).

נכון להיזהר בחיתוך ירקות מההיתר של סמוך לסעודה, כי יש סוברים שהוא חיוב חטאת, ולכן יעשה רק בחתיכות גדולות קצת, (ובלא סמוך לסעודה משמע שיש להחמיר יותר בשיעור החיתוך), והנוהגים להקל לפורר אף לחתיכות קטנות ודקות אין למחות בידם, ובלבד שיהיה סמוך לסעודה, ובלבד שיהיה בסכין ולא בכלי המיוחד לזה כמו מגדרת ופומפיה.

מקורות: ראה או”ח שכא יב ומשנ”ב שם.

נראה דבאופן זה יש להתיר בשעת הדחק.

מקורות: יעוי’ בביאור הלכה סי’ רסג ס”ב שהביא בשם הרע”א הנידון לגבי אדם שהסיר תבשיל של חבירו שלא ברצון חבירו ועודה בידו, האם חשיב על דעת להחזיר או לא, ונקט שם בשם הרע”א להחמיר בזה באופן שהניחו ע”ג קרקע, ובאופן שרק הסירו הרע”א שם בעין הגליון הסתפק בזה ותלה נידון זה במחלוקת התוס’ והר”ש לגבי גדרי דעת בכלאי הכרם ועוד דברים עי”ש.

(ויעוי’ באבי עזרי מהדו”ק פ”ג מהל’ שבת ה”י שרצה לטעון דלא כהרע”א אלא דכאן נטילת הקדירה היא חמורה יותר, ובשו”ע מכון ירושלים כתבו שדיבור זה של הרעק”א הוא רק במהדורה אחת ואינו בכת”י).

והנה בענייננו, אם נדמה ניד”ד לכלאי הכרם כמו שדימה הרע”א הנה בכלאי הכרם הדין מבואר במשנה (כמו שיובא להלן) דמי שזרע בטעות תערובת כלאי הכרם אינו אוסר כמו מי שזרע שלא מדעת ויהיה מותר אם עוקר מיד, ודין זה מבואר במשנה בכלאים שם דאם עוקר מיד כל שלא הספיק לגדול במאתים אחר שנודע לו אינו אוסר, ומבואר מזה דזריעה בטעות הוא מועיל לענין כלאי הכרם שלא לאסור.

ומכיון שדימה הרעק”א לכלאי הכרם ותלה את נידונו במחלוקת התוס’ והר”ש כנ”ל, א”כ בניד”ד אולי יהיה מותר כמו שיתבאר להלן פרטי החשבון בזה.

והנה הבה”ל שם נקט בשם הרע”א שכל הנידון והספק הוא רק באופן שאחר נטלה ולא הניחה ע”ג קרקע, אבל אם כבר הניחה ע”ג קרקע אותו האחר בודאי שאסרה.

וצל”ע אם פשיטותא זו היא רק להמחבר שפסק שהניח ע”ג קרקע בכל גוני אוסר גם בדעתו להחזירה, דלפי הדעות בגמ’ שגם מי שהניחה ע”ג קרקע מותר להחזריה באופן שהיה דעתו להחזיר (ובבה”ל שאח”ז ציין דיש ראשונים שפסקו כן, ועי’ להלן מה שאביא מהמשנ”ב סקנ”ו) אפשר דספקו של הרע”א יהיה שייך גם באופן זה שהניחה ע”ג קרקע, וכך נראה עיקר.

והנה השיטה האוסרת (כדלעיל שתלה הרע”א נידון דידן בלא הניחו ע”ג קרקע בפלוגתא דקמאי) הביאה הרע”א בשם הר”ש פ”ז דכלאים, ואמנם דברי הרע”א קצת סתומין אבל כוונתו שם שדינא דכלאי הכרם דקי”ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא רק משום דכתיב כרמך, אבל בדינים אחרים כגון בניד”ד לגבי אחר שסילק קדירה שבזה אין גזה”כ מיוחדת, א”כ לא ממעטי’ אחר.

והנה בכלאי הכרם אשכחן כמו כן שגם אינו אוסר אם זרע בטעות ומיד עקר, ולכאורה זה לא נלמד מכרמך, א”כ חזי’ שכל מה שהיה צריך גזה”כ דכרמך הוא רק לענין אחר שזרע כרמו של הבעה”ב, אבל לענין טעות של האדם עצמו א”צ גזה”כ לזה, אלא הדין בזה הוא מסברא שאינו נאסר.

וגם יש לדון לפי התנאים הסוברים בכלאי הכרם שאדם אוסר דבר שאינו שלו מה הדין בטעות, ובפשטות סתמא דמתני’ בכ”מ שמה שלא היה בכוונת אדם כלל אינו נאסר, כדתנן בכלאים פ”ה מ”ו הרואה ירק בתוך כרמו וכו’ וכן בכלאים פ”ז הרוח שעלעלה וכו’ וכן בפ”ק דב”ב ב ע”ב מחיצת הכרם שנפרצה וכו’ דמבואר בכל אלו שבלא כוונה אינו נאסר, והיינו לכו”ע גם להסוברים אדם מקדש כרמו של חבירו, וכן מוכח בב”ק דף ק ע”א עי”ש ובתוס’ שם בע”ב ד”ה נתייאש, והך דהתם אתיא כר”מ ולא כר”ש עי”ש בע”א בתוס’ ד”ה מחיצת ואעפ”כ בטעות מודה ר”מ.

ומה שהביא הר”ש בפ”ה שם מירוש’ דאיזה מימרא קאי כר”ש היינו דהך מימרא אתיא אפי’ כר”ש אבל ודאי עיקר מתני’ אתיא גם כר”מ וקיצרתי.

עכ”פ אם כ”ה דלגבי טעות א”צ גזה”כ להתיר, וכו”ע מודו דמותר, א”כ הוא דבר פשוט מסברא, וממילא ה”ה בטעות לדידן לגבי חזרה, דגם מה שנקט הרע”א לגבי אחר שכאן (גבי קדירה בשבת) שאין גזה”כ הוא אסור, אבל הוא רק בדבר שבכלאים צריך עבורו גזה”כ ותליא בפלוגתא דתנאי, אבל מה שגבי כלאים א”צ לו גזה”כ ולא תליא בפלוגתא דתנאי בניד”ד ג”כ יהיה מותר.

וכן מצינו בהרבה מקומות דטעות לא חשיב כוונה כמו גבי מלאכת שבת נתכוון לחתוך וכו’ בשבת עב ע”ב, ע”ש ברש”י, וכן גבי טעות בנדרים כגון נתכוון לומר עולה ואמר שלמים וכו’.

[ומסתמא דגם לגבי פרה יהיה הדין שאינו אוסר אם השתמש בה בטעות, והרע”א מדמה לפרה גם למסקנא, רצוני לומר דלכלאים מדמה הרע”א רק להו”א של הר”ש לולי הגזה”כ אבל לפרה מדמה לגמרי, ואם נימא דבפרה בטעות אינו אוסר א”כ גם בני”ד].

אולם למרות שהרע”א הביא בשם הר”ש הך ילפותא דכרמך אבל הר”ש שם הזכיר קרא דכרמך רק כא’ מב’ תירוצים ולפי אידך תירוצא שם שנלמד מקרא אחרינא לפי הדרשא שם שהוא כדרך זריעה נמצא דגם טעות מתמעט מזה, וא”כ יצא לכאורה שמזה נלמד גם הך דינא דבטעות אינו זריעה האוסרת בכרם, ואם נימא הכי נמצא דגם למעט טעות בעי’ גזה”כ, וא”כ כאן (גבי קדירה בשבת) שאין גזה”כ לא יועיל לומר שיש טעות דחשיב כדעתו להחזיר, וזה דחוק קצת, דלפי מה שנתבאר דבטעות גם ר”מ מודה לר”ש דשרי וא”כ לכאורה א”צ גזה”כ לטעות, ואולי באמת הפלוגתא בין ר”ש לר”מ הוא איך ללמוד הגזה”כ.

אבל יש לומר לאידך גיסא דלענין טעות לא בעי’ קרא כלל וכדאמרי’ לענין אידך תירוצא דהר”ש דמכרמך ילפי’ לה, והך קרא דדרך זריעה לא בא אלא למעט אחר (ואע”ג דאיכא למשמע מיניה גם למעט זריעה בטעות אבל זה היה אפשר לשמוע גם מסברא ולא הוצרך לזה קרא).

ולכשנתבונן יל”ע בטעם הא דבעי’ דעתו להחזיר, והוא מבואר בפוסקים (ראה משנ”ב סי’ רסג סקנ”ו) דאם דעתו להחזיר לא נתבטלה עדיין שהיה ראשונה אבל אם אין דעתו להחזיר הו”ל כמושיב לכתחילה בשבת, וכאן יש מקום לטעון דכיון שעשה מעשה הוצאה באופן שאין דעתו להחזירה ממילא נעקר הבישול דמה לי אם היה כאן טעות או אונס, ועי’ גם מה שטען האבי עזרי הנ”ל על דברי הרע”א, והיינו דיש לומר דטעם האיסור כאן אינו משום שנטל עם דעת שלא להחזיר אלא משום שנטל רק שאם היה דעתו להחזיר לא הוה חשיב נטילה גמורה וברגע שלא היתה דעתו להחזיר להדיא כבר חשיב נטילה גמורה דמאיזה טעם נציל כיון שלא עמד כאן אדם בשעת הנטילה והתכוון להחזיר.

ומאידך יש לטעון כאן דכיון שבכל רגע ורגע שייזכר באמת ירצה להחזירו על האש הו”ל כדעתו להחזיר, וכעין זה יש לטעון במקרה של הרע”א שבכל רגע שיבוא בעה”ב ירצה להחזיר, אולם יש בזה קצת דוחק.

וראיתי שבניד”ד נחלקו פוסקי זמנינו דהגריש”א (ארחות שבת ח”א פ”ב סמ”ח) והגרנ”ק (חוט שני ח”ב פכ”ז סק”א) מחמירים, והגרשז”א (שש”כ ח”ג פ”א ס”כ) היקל בזה בצירוף דעת הר”ן שהיו נוהגים כמותו במקומו של הרמ”א (סי’ רנג ס”ג) דדינא דדעתו להחזיר אינו נוהג אם היה ע”ג האש עד כניסת שבת.

ובמקרה שהאיש לקח התבשיל של מחר בטעות יש כאן שעה”ד וכבר כתב המשנ”ב בסקנ”ו שבעת הצורך אפשר לסמוך על הדעות שמקילין בעודן בידו באין דעתו להחזיר או בדעתו להחזיר אפי’ הניחו, אבל באופן שגם הניחו וגם אין דעתו להחזיר לא דיבר בזה המשנ”ב שם, אבל בזה דיבר הר”ן כמבואר שם במשנ”ב ס”ק סה, דהר”ן מיירי אפי’ בדעתו להחזיר, וכתב שם המשנ”ב ס”ק סז דיש ללמד זכות על המנהג ואין לפקפק בזה, א”כ יש רשות אם ירצה להקל בזה, רק דבזה לא קאי היתר המשנ”ב בסקנ”ו על עת הצורך שהוא היתר רווח יותר, דשם ההיתר לא מיירי בתרתי לריעותא.

ויש לציין דלהחזו”א או”ח סי’ לז סקי”ב גם הר”ן לא היקל בתרתי לריעותא (באופן שגם הניחו ע”ג קרקע וגם אין דעתו להחזיר), ולשיטתו יוצא דבני”ד אם הניחו ע”ג קרקע ממש אין כאן עוד צירוף להקל מלבד אם נימא דטעות הוא כמו דעתו להחזיר.

אולם בהניחו ע”ג ספסל ולא ע”ג קרקע החזו”א מיקל יותר מהמשנ”ב, דבזה החזו”א כוללו בהיתר של שעת הדחק כמו שאין תרתי לריעותא, נמצא דבניד”ד שרק הניחו על השיש כמדומה דגם להחזו”א יש להקל בשעת הדחק, ולפי מה שנתבאר דיש צדדים להתיר בעקירה בטעות (היינו דכך יסברו התוס’ בדעת הרע”א וגם הר”ש לכאורה באחד מתירוציו יסבור כן וכך פשטות הסוגיות אע”ג דהסברא הפשוטה יותר נוטה להאבי עזרי כמשנ”ת, ועי’ לעיל מחלוקת פוסקי זמנינו) א”כ אפי’ להמשנ”ב בצירוף מה שמצדיק המשנ”ב ללמד זכות על הנוהגים כהר”ן יש להתיר בניד”ד בשעת הדחק.

וכ”ש להחזו”א דודאי שרי בשעה”ד כיון שלא הניחו ע”ג קרקע.

השלמה לתשובה לענין מי שהסיר סיר המאכל של מחר בליל שבת מע''ג האש בטעות והניחו ע''ג השיש

בפנים התשובה נתבאר דבניד”ד דיש כמה צירופים אפשר להתיר ונתבאר שהמשנ”ב מחשיב צירופים אלו להלכה למרות שבאופן של המשנ”ב לא היו צירופים אלו ממש כצורתם.

והנה ראיתי לידידי שליט”א שכתב מאמר חדש בענין תשובתי הנזכרת, ולכן אחדד ואוסיף על הדברים שנתבארו בתשובתי הנ”ל שוב.

דהנה אף שבהניחה ע”ג ספסל לחוד לא התיר הבה”ל ס”ב ד”ה ודעתו אלא רק בצירוף שדעתו להחזירה, והיינו שמצרף כאן א’ דעת הר”ן הנ”ל להתיר אם הוא אחר צאה”כ (שאין למחות וכו’ כמ”ש המשנ”ב, ושכך הי’ המנהג בזמן הרמ”א וכמו שנתבאר בפנים התשובה, ואף שלא נזכר להדיא בדברי אותו הדיבור בבה”ל מ”מ נזכר באותו הסעיף לענין שאין למחות ושכך היה מנהג וכו’ ופשיטא שמצרפים זה), וב’ דעת הראשונים דדעתו להחזירה מהני אפי’ ע”ג קרקע כמ”ש במשנ”ב סקנ”ו, וג’ לרווחא דמילתא מצרף גם הדעות שספסל קל יותר [ומעיקר הדין לא הוצרך הבה”ל לצרף דבר זה שכן הבה”ל מקל אפי’ בהניח ע”ג קרקע ממש אם דעתו להחזירה בעת הצורך, שיש בזה רק ב’ צירופים בלבד בצירוף הג’ שהוא עת הצורך, אבל בצירוף הג’ הנ”ל של הספסל אולי הקל אף בלא צורך גדול מחמת שיש כאן כבר ג’ צירופים, דהרי באופן של הג’ צירופים לא הזכיר צורך, ודוק בלשונו שבאמת משמע שהוא דין נפרד ולא בא לצמצם דין דלעיל דעכ”פ בספסל ודאי יש להקל גם מי שלא יקל ע”ג קרקע אלא הוא דין נפרד, ולהנ”ל ניחא אם ניחא דבאמת בצירוף ספסל מקל אפי’ שלא בצורך גדול] מ”מ בניד”ד יש כאן ג”כ כמה צירופים, א’ הר”ן הנ”ל, ב’ הצדדים והדעות דבכי האי טעות לא חשיב אין דעתו להחזיר וכמשנ”ת, ג’ צירוף שהוא ע”ג שיש דיש לומר דחשיב ע”ג ספסל וכנ”ל ובספסל הקל המשנ”ב טובא אפי’ בצירוף אחד, ד’ צורך גדול, דבכל כה”ג משמע שהיה מקל בזה, אע”ג שאין כאן ממש אותם הצירוף שהזכיר המשנ”ב.

ויש לציין (הוספה ממהדורא אחריתא) מה שכתבתי דבבה”ל משמע דבמקום צורך א”צ לבוא לצירוף של ספסל אלא אפי’ ע”ג קרקע סגי ואילו ספסל משמע דמהני גם בלא מקום צורך גדול עי”ש היטב בלשונו, והיינו משום שצורך סעודת שבת הוא ג”כ צורך וכמשנ”ת ועי’ גם בדברי המשנ”ב בענין שבירת כתב באוכלין לצורך עונג שבת ומאידך עי’ בחזו”א שהובא על דבריו שם.