שבת

=

=

ע”ד הנידון בלשון השו”ע סי’ רע”ז ורמ”א סי’ של”ו ס”א ומשנ”ב שם ס”ק יב, ובמה שנראה נסתר בדברי המשנ”ב אם יש שימוש בנטילת דבר מן האילן או שרק נאסר שמא ישתמש באילן, ואם הו”ל גזירה לגזירה.

הנה באמת לשון השו”ע מורה דהוה פשיטא ליה שזה בכלל עצם צורת ההשתמשות באילן שאסרו חז”ל, ואע”ג שהיה מקום להחשיבו כעין גזירה לגזירה, מ”מ חז”ל אסרו ההשתמשות באילן וכלול בזה כל מיני ההשתמשות.
וזה כעין מה שאמרו ברפ”ק דביצה כולה חדא גזירה הוא לגבי משקין שזבו עי”ש.

ונראה עוד, ובזה יבואר הסתירה בלשון דברי המשנ”ב, דעצם המעשה ליטול חפץ מע”ג אילן יש בזה צד להחשיבו כשאר כל שימוש באילן ממש, ומאידך יש צד להחשיבו כדבר שאינו שימוש באילן ממש, ומה שכתבו הפוסקים דחיישי’ שמא על ידי זה ישתמש באילן, כוונתם ז”ל שהיה מקום לחלק בין שימוש זה לשאר שימושים באילן, ולאסור רק שימושים אחרים באילן ולא שימוש זה, אבל מאחר ולולי שנחשיב דבר זה עצמו בכלל ההשתמשות באילן לא תתקיים הגזירה של איסור שימוש באילן, ואי לא הא לא קיימא הא, וממילא החליטו חכמים להכליל מעשה הסמיכה כשימוש באילן ממש.

ואגב יש לציין דדין זה של ליטול חפץ מע”ג האילן בשבת אינו פשוט, ולכאורה תליא בפלוגתא דרבוותא, ועי”ש במג”א סי’ של”ו סק”ב מש”כ שם בדברי הרא”ש.

בענין שאלתך השני’ יעוי’ בשו”ת הרשב”א ח”ה סי’ נב וז”ל, עוד שאלת למה נתקן נוסח הברכה מחצה נמצא ומחצה נסתר.
תשובה דע דיש לבעלי החכמה סוד נשגב ואין לנו כאן עסק בנסתרות.
ואמנם יש טעם נגלה גדול התועלת במה שתקנו נוסח הברכות כן ר”ל בנגלה ובנסתר (כלומר בגוף שני ובגוף שלישי), לפי שכבר ידעת דשני יסודות יש שעליהם נבנה הכל.
האחד לדעת שהוא ית’ מחויב המציאות ושאין ספק בזה כלל כמו שנתבאר ונתפרסם המופת עליו ביאור רב.
והב’ שאין אמתתו יתברך מושגת  כי אם לעצמו ית’ לבד והוא במציאותו נגלה לכל ובאמתת מהותו נסתר ונעלם מהכל.
וכדי לקבוע שתי הפנות האלה בנפשותינו קבעו הנוסח בנגלה ונסתר.
ברוך אתה כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם עם שהוא מדבר עמו פנים אל פנים.
וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא ית’ נמצא כמציאות שאר הנמצאים (ושחס) [ושיש יחס] בין מציאותו למציאותם קבעו אשר קדשנו, לקבוע בנפשותינו שאע”פ שהוא מפורסם מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו רק בנסתר ברוך הוא עכ”ל.
ועי’ בחי’ הרשב”א ברכות מ, וברמב”ן עה”ת שמות טו, כו, ונפש החיים שער ב’, וראה שיעורי מרן הגריש”א ברכות לה ע”א.

בברכה וכט”ס

מדידת חום לדברי מאכל ומשקה אין להתיר בשבת שלא לצורך, ואפי’ לצורך סעודת שבת משמע לכאורה שאין להתיר, אבל לצורך בירור הדין בשבת יש להתיר.
מקורות:
האג”מ (או”ח ח”א סי’ קכח) והגרשז”א (מאור השבת מכתב ב אות ב ומשנ”ב ביצחק יקרא סי’ שכג ס”א) נקטו שמדידת חום אדם במד חום מכני (שאין מלאכה בעצם הפעולה) אינה בכלל מדידה שנאסרה בשבת, ואמנם האג”מ לא היקל למעשה אך נקט שאין למחות ביד המיקל בזה.
ויש לדון לפי זה מה הדין במדידת חום של אוכל ומשקה האם הענין הוא שבעיקר הגזירה הגזירה נגזרה רק על מדידת תכולה ולא על מדידת חום, או שרק מדידת חום אדם אינו בכלל עובדין דחול.
ומאידך במנח”י ח”ג סי’ קמב משמע שנקט שהוא ג”כ בכלל איסור מדידה בשבת באדם בריא שאין בו צורך מצוה, ועי’ גם בחוט שני ח”ד מהל’ שבת פפ”ט סקל”ד לענין מדידת לחץ דם במכשיר מכני שג”כ נקט שאין להתיר בבריא.
וכמדומה שכך ג”כ המנהג הרווח שאין רגילין למדוד חום בשבת לבריא משום איסור מדידה גם במד חום מכני, וכפשטות הדינים שלא חלקו בדיני מדידה אלא כל דבר שצריך שיעור ובדיקה חשיב מדידה, וכמו שנקט המשנ”ב סי’ שח ס”ק קסז לאסור גם מדידת זמן וצל (ועי”ש במשנ”ב ס”ק קסח שבשעונים נהגו להתיר [עכ”פ כשאינם חשמליים], וראה במאורי אש דפו”ח ח”א פ”ב ענף ג’ אות ד’ מה שהובא בשם הגרשז”א בטעם ההיתר בשעון שאינו מיועד כרגע לפעולת מדידה הנעשית על ידי האדם).
ולכאורה כד נעיין ונדקדק בדבריהם של האג”מ והגרשז”א נמצא בזה לכאורה חילוק בין האג”מ להגרשז”א, דלהאג”מ אפשר שבמדידת חום אוכל שייך איסור מדידה עי”ש בלשונו, שנקט שהאיסור הוא רק במדידת צרכי הבית, וא”כ בנידון דידן שמודד את צרכי הבית שוב בה לא אמרנו שאין בזה התקנה, בפרט שבקל שייך למצוא אופנים של מדידת חום מאכלים במקח וממכר, כגון בבישול קדירה מתי הגיע לחום מסויים (בפרט כשזה מובנה במכשיר) או בהקפאת מוצרים שנמכרים בהקפאה צריך לבדוק את הטמפרטורה של הסביבה שלהם וכל כיו”ב.
ומ”מ להגרשז”א יתכן שגם בזה לא נאמר איסור מדידה דאין זו בכלל איסור מדידה שנאסרה כמדידת תכולה ומשקל אלא בדיקת קור וחום ומנ”ל שזה נחשב מדידה בכלל המדידות האסורות, ויל”ע בזה.
ויש לדון כשמודד בשבת החום של המאכל לדעת אם הוא בכלל חום שמותר להחזירו ע”ג האש וכיו”ב בשאר דיני שבת, האם הוא בכלל מדידה של מצוה המותרת בשבת, ולגבי משכון בסי’ שו סקל”ג נקט המשנ”ב שלצורך שבת מותר ליתן משכון, וכן עי’ בסי’ תקיז סק”ה לענין יו”ט, ומ”מ שם אפשר שצורת התקנה לא היתה לאסור משכון כשהוא לצורך שבת, כיון שכך הוא דרך המשכון שהוא לצורך שבת שהרי בשבת א”א לכתוב ההלואה, יעוי’ במתני’ בריש פרק שואל ובגמ’ שם, אבל יש לדון לענייננו אם מדידה לצורך בישול בשבת נחשב צורך מצוה מחמת שהוא צורך שבת או מחמת שהוא משום שרוצה לקיים הדין.
ומצינו בכ”מ שהקילו בהגדרת צורך מצוה כמו לענין הפלגה בע”ש (עי’ ברמ”א) ויציאה לחו”ל (עי’ בתוס’ רפ”ג דמו”ק) ועי’ בערוה”ש לענין מלאכה קודם התפילה, וברמ”א בהל’ נדרים לענין התרת נדר שהוא על דעת רבים, ומ”מ לא בכל מקום נאמרו כל הקולות של צורך מצוה.
ומצינו בהל’ יו”ט דמחד גיסא בס”ס תק”ד התירו למדוד תבלין ומאידך גיסא בריש סי’ תקו לא התירו במדידת קמח, ועי’ שם ושם כמה סברות במשנ”ב מה שכתב בזה ובסוף הדברים א”א להוכיח משם כלום, שכן ממה שהתירו למדוד תבלין אינו ראי’ שהרי הוא צורך אוכל נפש, וגם בישול וכתישת תבלין הותר ביו”ט, ומה שאסרו במדידת קמח אינו ראי’ שהרי נראה כרוצה למכור כמ”ש המשנ”ב שם, ומיהו יש לטעון דכל איסור מדידה בשבת הוא ג”כ מדין זה של עובדין דחול ואין בנוסף לזה דין נוסף של מדידת קמח, וא”כ כן יהיה מקום לטעון דצורך אוכל נפש ושמחת יו”ט אינו נחשב צורך מצוה להתיר מה שלפי כללי מכשירי אוכל נפש אינו מותר שהיה יכול לעשות מאתמול, וממילא כ”ש לצורך סעודת שבת שלא יהיה מותר בכל גוני, בפרט דמשמע במשנ”ב סי’ שו סקל”ה דמדידה לצורך מצוה מותרת אף אם היה יכול לעשותה בחול (עי’ אג”מ ח”ה סי’ יח) וא”כ ע”כ שטעם ההיתר של שמחת יו”ט אינו מחמת צורך מצוה, אלא רק מחמת היתר דאוכל נפש.
ומ”מ כאן בנידון דידן יש היתר נוסף שהרי הטעם שנצרך לעשות מדידה הוא מפני שרוצה לקיים ההלכה בזה, ויש מקום לדמותו למשנה בסוף שבת שהותר למדוד לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו, ולמד מזה המשנ”ב בסי’ שו סקל”ה דכיון שמודד שיעורי תורה לא מחזי כעובדין דחול, וחידש לפ”ז בשם הפמ”ג גם לענין מדידת ששים באיסור (ועי’ סי’ שכג סקל”ז בשם הפמ”ג דאע”ג דמדידה דמצוה שרי מ”מ מדידת השישים לא יעשה באופן דנראה כמתקן עי”ש, ומ”מ לענייננו אינו שייך כ”כ תיקון מנא דאינו אלא בירור אם מותר לבשלו ולא התרת דבר האסור באכילה וכיו”ב), ואע”פ שמעלות החום לא נאמרו בזמן חז”ל ואינו ברור ומוסכם על מידת חום מסויימת מ”מ מכיון שמודד לקיים הדין מותר.

בסתמא כלי אכילה אסור וכלי שתיה מותר מכיון שאכילה מן הסתם שלא יאכל עוד היום ושתיה יתכן מאוד שישתה עוד, אבל אם יודע שיאכל עוד היום מותר להדיח כלי אכילה, וכן לאידך גיסא אם יודע שלא ישתה עוד היום ומדיח רק לצורך חול אסור להדיח כלי שתיה, וכל החילוק בין כלי אכילה לכלי שתיה לא נאמר אלא בסתמא (שו”ע סי’ שכג ס”ו ומשנ”ב שם).

יש שכתבו שההיתר הוא רק כשאינו יכול להסתדר עם כלי אחר בשבת (ראה ערוה”ש סי’ שכג ס”ז ושו”ת שבט הלוי ח”ה סי’ לט סק”ג וח”ו סי’ מב ע”פ התוספת שבת סי’ שכגס ק”ח), ויש שנקטו דיתכן שההיתר הוא רק אם לא היה יכול להדיחו מערב שבת (ראה מנחת שלמה ח”א סי’ יא ענף ג אות יט ושש”כ פ”ג הערה ז).

כשיש צורך בכוס אחד לצורך שתיה בשבת מותר להדיחו ואז מותר להדיח את שאר הכוסות עמו, דכיון שהותר הוא הותרו כולם (משנ”ב שם סקכ”ו).

אדם שקשה לו לסבול חוסר ניקיון או שחושש מנמלים וכיו”ב וההדחה נצרכת אצלו לצורך השבת יש שכתבו להתיר גם כשאינו צריך את הכלים נקיים לשימוש בשבת (ראה שלחן שלמה סק”ג ע”פ המשנ”ב סי’ שב סקי”ט, ומ”מ יש לדחות הראיה מהמשנ”ב דמיטה מוצעת נזכר בגמ’ מכלל ענייני כבוד שבת משום שהמיטה מרכזית בבית וקבועה לצרכים התלויים בה, משא”כ כלים שניתן לכסותם או לסוגרם, וכן באג”מ או”ח ח”ד סי’ עד רחיצה אות ד לגבי לסגור הכלים את הכלים בכלי המיועד להם להדחתם התיר כדי שלא יהיו הכלים המלוכלכים גלויים בשבת בפני בני הבית מפני כבוד שבת).

לגבי שריית כלי במים בשבת כשאינו נצרך לו בשבת, עי’ מנחת שלמה שם סק”ו ואול”צ ח”ב פל”ד תשובה א.

השלמה לתשובה בענין השריית כלים בשבת לצורך חול

שוב חשבתי דאולי יש ליישב דברי המשנ”ב לענין מחמה לצל דהיינו רק אם צריך לבו ביום דזה לחשוש לדעת המחמירים בסי’ תקיח סק”ו עי”ש ויש לומר דה”ה לענייננו (וציינתי לדעה זו בתשובה לענין פינוי השלחן בשבת לאחר סיום אכילה בסעודה ג’), ואילו המקומות דמשמע שמניעה מאיבוד או הפסד חשיב צורך אתיין כדעת הרמ”א בסי’  תקיח שם בשם הגהות סמ”ק ורי”ו דגם בזה יש לומר דה”ה לענייננו ועי”ש, אולם עדיין צ”ע מדברי הרמ”א שם בסוף הסעיף בשם הר”ן דמשמע שבטלטול גרידא בכלי שמלאכתו להיתר בחצר המעורבת א”צ צורך היום כלל ואמנם שם מיירי ביו”ט אבל לכאורה כ”ש בשבת עי”ש בבה”ל  דהוא לרבותא שהעירוב מהני ביו”ט ולא רק בשבת, ויש לדון בזה דשמא ביו”ט קיל לענין כלים שאין בהם צורך כלל וצ”ע וגם יל”ע מה מוגדר צורך מקומו אם חשיב שיש בכלי זה צורך היום או לא ולכאורה להרמ”א גופיה לעיל בשם הגהות סמ”ק ורי”ו דלמנוע פסידא חשיב צורך היום כ”ש בזה ואפי’ להמחמירים יש לדון בזה וממילא אין צורך היום כלל הוא כפשוטו, ולענין צורך מקומו של אוכל נפש ביו”ט הוא נידון אחר עי’ במשנ”ב להלן סקכ”ג.

יש להוסיף דמ”מ לכו”ע [עכ”פ לדידן דלא קיימא לן כר”י לענין טלטול שלא לצורך דבר הניטל דקיימא לן שהוא מותר] במקום פסידא גמורה התירו כמו שמצינו בדלף באוירא דלבני דלחולקים אדר’ יצחק שרי וכן בשאר האופנים שהובאו בסוגי’ שם ככוורת.

בגוף מה שנתבאר דטירחא אסור להכניס בגדים בשבת, יש ללמוד כן עוד ממה שנתבאר בסי’ תקלח ס”ב מותר להכניס פירות מפני הגנבים אם אינם במקום המשתמר וכו’ ומבואר שהוא היתר מיוחד בחוה”מ, וכן בסעי’ ה שם מי שיש לו סחורה שאם לא יהפכנה  ממטה למעלה תתקלקל מותר להפכה בחוה”מ וזה אף שאין מוקצה בחוה”מ כמבואר בפוסקים, ואין בזה מלאכה כלל, וגם יש בזה פסידא, מ”מ כיון שיש בזה טירחא שלא לצורך המועד לא הותר אלא משום דבר האבד בחוה”מ בלבד, ועי’ שם עווד סעיפים ג’ ד’, עכ”פ מתבאר דבשבת בכל כה”ג אסור, וזה בנוסף לכל מה שנתבאר.

עוד יש לציין למתני’ דשבת קכג ע”ב גבי קנה של זיתים ופי’ שם המפרשים דהיינו כלי שמלאכתו לאיסור (ועי’ שושנים לדוד על המשנה שם שבת פי”ז מ”ג), ופי’ רש”י והרע”ב דהיינו שמהפכין בו הזיתים לידע אם הגיעו לזמנם, ויל”ע מה מלאכת איסור יש בזה שמהפך הזיתים, ואולי י”ל דמיירי בזיתים מוקצה וצ”ע מביצה מ ע”ב, ואם נימא דמיירי בקנה שמתעסק וטורח בו בדבר שהוא צורך חול נמצא בזה א”כ לכאורה חידוש דין שגם דבר כזה דינו ככלי שמלאכתו לאיסור וצל”ע, ועי’ בבה”ל סי’ שח ס”ג בשם הפמ”ג דגם מלאכתו לאיסור דרבנן חשיב מלאכתו לאיסור, וכאן הוא חידוש יותר מזה כיון שאם היה בהיפוך הזיתים צורך היום היה מותר להפכם ורק דכיון שעושה כן לצורך חול ומלאכה אסור (ועדיין אין בזה ראיה ברורה דכלי שמלאכתו לטירחת חול כמלאכתו לאיסור דמיא דיש לומר דשאני הכא שהוא משמש חלק מפעולת הזיתים כיון שמסייע לזה אע”ג דהוא עצמו אינו עושה מלאכה ממש), ועוד מצינו דלפי כמה פוסקים (והרחבתי בתשובה אחרת) כל דבר האסור בקריאה בשבת אסור בטלטול ולכאורה הוא מחמת דין זה (עי’ סי’ שח ס”נ ובמשנ”ב שם ס”ק קסד), ועי’ במשנ”ב סי’ שח ס”ק קסז דאפי’ דבר המשמש למדידה חשיב כלי שמלאכתו לאיסור והיינו אע”ג דמדידה דמצוה שרי ואע”ג דאין בזה מלאכה ממש, ולכאורה לפ”ז ה”ה כאן.

ומ”מ ברמב”ם שם בפה”מ פי’ דהקנה עשוי לחבוט זיתים, והיינו איסור תורה ממש והיה מקום לפרש תולדה דדש, ובחיבורו פכ”ו ה”ז מהל’ שבת הלשון קנה שמוסקין בו הזיתים וא”כ הוא תולש, ואולי לרש”י ורע”ב כלי שמשמש לטירחא לצורך מלאכה דחול יחשב כלי שמלאכתו לאיסור ולהרמב”ם אין הכרח ומ”מ גם לרש”י והרע”ב אין הכרח ברור מתוך הסוגי’ שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, אם כי בבה”ל סי’ שיג ס”א מוכח דסבר כן גם בקנה שמהפך בו הזיתים שהוא כלי שמלאכתו לאיסור.

מכיון שההחזרה היא רפויה ולא מהודקת כצורת בנין כלי, ואין דרך להכניסו באופן מהודק, ואפי’ אינה כוללת הברגה, לכן מותר להחזירו בשבת.

אמנם אם מדובר בחומר גומי עבה וקשוח שצריך כח או מיומנות להכניסו או להבריגו או שהוא דבר שמקפיד שיעמוד חזק על הרגל של השולחן או מקל ההליכה בלי להתרופף או לזוז, יש בזה בעיה.

ואם אינו יודע אם מה שיש לו נחשב רפוי או מהודק יעשה שאלת חכם בכל מקרה לגופו.

מקורות: ראה או”ח סי’ שיג ס”ו, ובבה”ל שם ד”ה דרכה בהגדרת מהודק.

וע”ע שו”ע סי’ שיד ס”י ושם במשנ”ב סקמ”ז ומח בענין דומה שהאיסור הוא רק בדבר של מירוח או בדבר שאין דרכו לסתום בו, וע”ע בענין דומה סי’ שיג ס”א והוא שיחשוב וכו’.

ולפ”ז יש לדון באופן שהגומי אמנם רפוי אבל לא היה מוכן מע”ש לזה דמחד גיסא משמע שאסור אבל מאידך גיסא יש לומר לענייננו דאינו נחשב חיבור כלל, אלא הוא מלבוש וכיסוי בעלמא לרגל השולחן או למקל ההליכה, ויש לדון בזה.

ועל דרך זה יש לדון במה שכתבתי בפנים התשובה לדון לענין כלי שמקפיד עליו שלא יתנועע בתוך החור שהוא בעיה, והנה זהו הגדרת מהודק לדעת הכלבו בשם הראב”ד המובא בביאור הלכה שם, אבל יש לדון אם הגדרה זו שייכא לענייננו בגומי שההידוק הוא אינו בצורת הנחת הדבר על החפץ אלא שהגומי הוא מין חומר שיושב טוב על הדבר שהוא מולבש עליו, ואם אינו יושב טוב הרי אינו עושה את פעולתו, ולמעשה כל שאין הקפדה גמורה שיעמוד בצמצום אלא רק שייתפס ולא ייפול לא נראה שהוא בכלל דברי הראב”ד הנ”ל, שהרי אם צריך שההרכבה המותרת הוא רק בתנאי שלא אכפת ליה שיפול א”כ הוא דוחק קצת להעמיד הרכבה המותרת רק באופן זה, ובניד”ד גם יש לצרף שיתכן שאינו אלא ככיסוי מלבוש שהוא מסתבר מאוד כמ”ש לעיל.

ויעוי’ בחוט שני ח”ב פל”ו סק”ד שנקט בדעת הראב”ד שכל הכנסה של דבר שהוא רחב ממנו כגון הכנסת רגל למקום שהוא רחב ממנו בשלחן באופן שאותו מקום רחב מהרגל, נחשב כחיבור רפוי, ויל”ע אם יש ללמוד מדבריו לענייננו.

ויש רק לציין דמה שמותר לסגור שוב בקבוק פתוח בשבת עם פקק אינו נידון לכאן, שדבר שעיקר שימושו הוא בפתיחה וסגירה יש לו דין אחר, יעוי’ במשנ”ב סי’ שיג שם בשם הט”ז והפוסקים, ובמנחת שלמה ח”א סי’ יא וסי’ ט.

לכאורה היה מקום לומר שאסור לעשות כן משום שמחוייב במצוות סעודה, והרי מצינו בכ”מ שאסור לעשות לפני המצוות שמחוייב בהן דבר שיבטל אותו מהם, ואפי’ במקום שהתירו שינת ארעי הרי אסרו שנת קבע (עי’ סוכה כו ע”א), ומצאתי שהגרשז”א הסתפק בזה (שש”כ מז הערה קא), ובעל השש”כ עצמו רצה לאסור הדבר, ומ”מ להסוברים ששומר מועיל גם במקום שינה (עי’ בתשובתי שדיברתי בזה), יועיל גם כאן.

ויעוי’ בבה”ל סי’ תרנב שכ’ דכל הדברים האסורים בחצי שעה שסמוך למנחה אסורים גם בחצי שעה שסמוך ללולב, ומוכח שם דגם מה שאסור קודם ערבית אסור אז, ובסי’ רלה סקט”ז מבואר במשנ”ב דהאוסרים מלאכה חצי שעה קודם ערבית אוסרים גם שינה, וא”כ ה”ה בלולב אסור (ודוחק לחלק בין זמן ללאו זמן שינה לדענין חיישי’ שמא ירדם בסוכה שם לא חילקו בזה), ממילא צ”ל דגם קודם קידוש הוא אסור כמו בלולב.