מה השאלה שלך?

בדברי הפוסקים נאמרו כמה הגדרות בטעם היתר לימוד דברים המותרים בתשעה באב, האחד שלימוד זה מזכיר צער והותר אף שד”ת משמחים מ”מ זוכר גם ענייני הצער ומבטלים את השמחה (עי’ ערוה”ש סי’ תקנד ס”ג), והב’ שעל ידי שיש בדברים המותרים ...קרא עוד

בדברי הפוסקים נאמרו כמה הגדרות בטעם היתר לימוד דברים המותרים בתשעה באב, האחד שלימוד זה מזכיר צער והותר אף שד”ת משמחים מ”מ זוכר גם ענייני הצער ומבטלים את השמחה (עי’ ערוה”ש סי’ תקנד ס”ג), והב’ שעל ידי שיש בדברים המותרים זכרון חורבן בית המקדש ממילא אינו מסיח דעתו מצער החורבן (חכמת שלמה סי’ תקנד), והג’ שיש בזה ענין של ידיעת הדינים או המוסרים של דברים הנצרכים לעת תשעה באב (עי’ בב”י שם בשם הכלבו סי’ סב דטעם היתר לימוד דברי החורבן בת”ב כדי להזכיר חורבן בהמ”ק בת”ב, וי”ל ע”ד זה היתר לימוד דיני ת”ב בת”ב כמש”כ בלקט יושר עמ’ קי, ועי’ גם מה שדנו הפוסקים לענין לימוד ספרי מוסר בת”ב במאירי בסוף תענית ובשדי חמד ח”ד מערכת אבלות אות כה ובהל’ חג בחג בשם הגר”א דזהו היתר לימוד איוב מחמת שהוא מלמד תוכחה).

ויתכן שאין בזה סתירה בין סברות אלו ואפשר דגם אין בזה פלוגתא, דהרי זה כבר נזכר בגמ’ בסוף תענית שד”ת משמחים, וא”כ מה מועיל שאין מסיח דעתו מן האבלות, דהרי איסורים שנאסר בהם האבל משום שמחה [כגון ליקח תינוק בחיקו לדעת הרמב”ם ספ”ה מהל’ אבלות והשו”ע ולהכנס לבית השמחה ולצחוק לדעת הב”ח וכן להתפלל ניגוני יו”ט לפשטות דעת הגר”א שהוא משום איסור שמחה וכמו שהרחבתי בפרט זה בתשובות אחרות], אין מועיל בהם שעושה אז סימן היכר שלא להסיח דעתו מן האבלות [ואמנם יש דעה שהובאה בשו”ע שלהכנס לבית השמחה מועיל היכר, אבל פשטות ההלכה אינה כן והרחבתי בזה במקו”א], ומאידך גיסא גם לא מצינו שאם מזכיר לעצמו דברי צער מותר לעסוק בזמן זה בדברי שמחה.

ממילא ע”כ שאיסור זה של לימוד ד”ת הוא איסור קל שהקילו בו, והטעם משום שא”א לבטל את העולם מד”ת (ויש שנקטו דבת”ב עדיין מחוייב לעסוק בד”ת ורק שצריך לעסוק בדברים המותרים, ועי’ במשנ”א ובביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תקנד מה שהביאו בזה מדברי הפוסקים, ולדעה זו דאפשר שהיא הדעה העיקרית להלכה [שהרי לא ראינו שיושבין ודוממין בת”ב מלבד מי שישן מחמת חולשה וכיו”ב] וכן משמע מהבה”ל בסי’ תקנג דלהלן שנקט כן, וכן נראה דעת רוה”פ, היינו דבאמת חיוב ת”ת דאורייתא לא נפקע), וגם דכדי להבין את מהות הצער ואת פרטי ודיני הצער יצטרך לעסוק בדברי צער ודברי התורה של ת”ב (ועי’ מאמ”ר סי’ תקנג סק”ב דכל מה שאסרו ד”ת בת”ב כדי שיהיו עסוקין בענייני צער החורבן בת”ב ומבואר בדבריו שם דלולי טעם זה לא אסרו כלל, וכן הובאו תמצית דבריו בבה”ל סי’ תקנג), ולכן לא אסרו לגמרי לימוד תורה בזמן זה, אלא הותר כל מה שנוגע לענייני הצער.

ומה שיש שהזכירו ענין הסחת הדעת מן האבלות היינו משום דעצם העיסוק בדברי שמחה יש בו היסח הדעת מן האבלות אבל כשיש בדברי שמחה אלו דברי צער המזכירים את החורבן או שלומד הלכותיהם ופרטי הדינים של האבלות או מוסרים הנוגעים לזמן האבלות אין בזה היסח הדעת מן האבלות, וגדר דברי שמחה של ד”ת הם כהיסח הדעת מן האבלות (ראה שד”ח ח”ד מער’ בין המצרים סי’ ב סקי”ב דלימוד ד”ת בת”ב הוא היסח הדעת מן האבלות) דלא הושוו לדברי שמחה גמורה שאז האיסור הוא מן הדין והטעם כנ”ל כיון שלא היה כוונת חכמים לעקור העם מן התורה [עי’ ברחבה בבה”ל בשם המאמ”ר].

ובמשנ”ב סי’ תקנד בשם המג”א בשם מהרי”ל הביא שילמוד רק פשוטן של דברים ולא ישן ויתן, ובפנים המהרי”ל בתשובה סי’ רא מבואר דלהבין ולברר מה שקשה לו בביאור הדברים מותר וכתב דדלישא וליתן לפניו דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא”ש באבל עכ”ל, ובמקור הדברים בהרא”ש פ”ג דמו”ק כתב ויש לומר דבינו ובין עצמו מותר לשנות אבל כשאחרים באין לישא וליתן לפניו איכא פרסום טפי ואסור עכ”ל, ומבואר דעיקר החילוק שנושא ונותן עם אחרים והוא מצד פרסום ולא מצד הנאה [והחזו”א התיר ג”כ להקשות ולתרץ מה שצריך, עי’ ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמב ועוד, וכן נקטו עוד אחרונים, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב מה שהביא בזה], ואמנם הט”ז הזכיר דדרך פלפול אסור והובא במשנ”ב אבל הא”ר הקשה דבלבוש מבואר כעין מה שנתבאר במהרי”ל הנ”ל בשם הרא”ש ולא מצד פלפול, וגם בערה”ש כתב דטעם ההיתר הוא גם כשמתחדש לו איזה דבר דמ”מ צער האבלות שבדברים מבטלו, ויתכן דגם מזה יש ללמוד דגם ההיתר ללמוד כשמותר הוא כשלומד לפי דרכו אע”פ שיש בזה צד הנאה.

היוצא מזה דכל מה שצריך כדי להבין דיני ת”ב מותר ללמוד בזמן זה גם אם נהנה מהלימוד, חדא דהרי נקטו רוב ככל הפוסקים דדברי תוכחה ומוסר מותר ללמוד אם לומד כדי להתעורר בדרך מוסר, וחזי’ דגדר ההיתר הוא מה שצריך לצורך הלימוד בצום לכל מה ששייך לצום, והב’ דבמאמ”ר מבואר דאיסור לימוד הד”ת בת”ב הוא כדי שיעסקו בדברים אלו, והג’ דמבואר בפוסקים דההיתר ללמוד בדברים המותרים הוא כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות, והד’ דהרי זה ברור דגם בפוסקים נהנו מלימוד התורה גם בת”ב והרי ידוע על כמה גדולי ישראל שהיה קשה להם מאוד בכל זמן קצר שלא יכלו ללמוד ובודאי שהיה להם התורה למשיב נפש בזמן הלימוד אף בת”ב, והה’ דלענין חידוש דעת הערה”ש שגם כשמתחדש לו חידוש מ”מ הצער של דברי האבלות מבטלו [וכך ריהטא דרוב הפוסקים ומקור הדין בהרא”ש ומהרי”ל בשמו וגם הט”ז שהחמיר דרך פלפול מ”מ הבו דלא לוסיף עלה שלא לאסור מה שנזכר בגמ’ להדיא להתיר], וא”כ א”א לאסור גם לימוד שנהנה ממנו.

קרא פחות
0

יש מקום לטעון שמה שמוכרח לעשות כדי להשתמש עכשיו ונצרך לו עכשיו אינו בכלל האיסור דלא גרע מחוה”מ [עי’ בה”ל סי’ תקנד סכ”ב בשם מטה יהודה שמחמיר שהשווה כתיבה דהכא לדחוה”מ והחמיר מהמקילים שם לענין כתיבה], וגם הדחת כלים שהזכירו ...קרא עוד

יש מקום לטעון שמה שמוכרח לעשות כדי להשתמש עכשיו ונצרך לו עכשיו אינו בכלל האיסור דלא גרע מחוה”מ [עי’ בה”ל סי’ תקנד סכ”ב בשם מטה יהודה שמחמיר שהשווה כתיבה דהכא לדחוה”מ והחמיר מהמקילים שם לענין כתיבה], וגם הדחת כלים שהזכירו הפוסקים לאסור (במקור חיים ס”ס תקנד ועי’ להלן בסמוך) הוא משום שאינו נצרך לזה עכשיו, וחולה הצריך עכשיו מותר כדלהלן.

ובזה יש ליישב מה שהקשה הפתחי תשובה על או”ח שם דבספר שמלת בנימין סי’ ב אסר להדיח הכלים בת”ב והקשה דהרי לאבל שרי בכה”ג כמ”ש ביו”ד סי’ שפ סכ”ב, ועי’ עוד ביו”ד סי’ הנ”ל מש”כ על משרתת בזמן אבלות דמותרת לעשות צרכי הבית.

ויש להוסיף דאכן א”א להקשות בהכרח מאבלות על זה דהרי כל איסור מלאכה בת”ב הוא מילתא דתליא במנהגא וגם דבהחולץ וברש”י ותוס’ שם מוכח דאין להביא ראיה ברורה מזה לזה בכל דבר, [ועכ”פ להתוס’ שם תליא בכמה סברות עי”ש], אבל הקושי’ על בעל השמלת בנימין גופיה למה חידש כן כשבאבלות הדין הוא אחר, כיון דסו”ס מתבאר לנו שאינו אסור מעיקר דין מלאכה [גם אחר שנהגו לאסור מלאכה בת”ב], ונראה דבת”ב החמירו יותר בהסחת דעת מן האבלות כלשון הרמ”א לאסור כל מלאכה שיש בה שיהוי.

(ועי’ עוד מש”כ בספר קרא עלי מועד עמ’ קמב לתרץ קושיית הפת”ש דגם כיבוד מצינו דהתירו באבלות [עי’ יו”ד שם] ואסרו בת”ב [ערוה”ש סי’ תקנד סכ”א ועי’ סי’ תקנט ס”ט], וע”ז י”ל דאין ללמוד מכיבוד האסור בת”ב לאופן שאכן צריך כמו בענייננו דכיבוד אינו מוכרח עכשיו דלא כל מה שרוצה הוא בכלל צרכיו אבל אם הבית מלוכלך מאוד הרי כ’ הפוסקים דכתם בריצפה מותר לנקות בבין המצרים ובגד מלוכלך מאוד שצריך ללובשו כ’ הפוסקים דמותר לנקות אף בת”ב והבאתי כ”ז בתשובות אחרות וה”ה כשצריך לפנות הבית כדי להשתמש בו).

אבל יתכן לומר בזה דבאמת הטעם שהתירו באבל להדיח ולא ס”ד לאסור משום שהוא יום אכילה אצלו ונצרך להדיח את הקערות לאכילתו, משא”כ בניד”ד שאינו יום אכילה ואינו מצרכיו אבל אה”נ אם צריך הכלי לאכול לא גרע מאשה שמדחת ידה כדי ליתן פת לתינוק, וכ”ש שמותר להדיח הכלי [וכ”כ בשם הגריש”א באשרי האיש ח”ג פע”א ס”ד וכ”ה באול”צ ח”ג פכ”ט סי”ד שמותר להדיח לצורך חולה או קטן], ובכה”ג אשכחן בשבת שמותר להדיח כלי שתיה כל היום כיון שעתיד לשתות אבל כלי אכילה מותר רק כל זמן שיאכל ואבל צריך לאכול, וה”ה אם צריך לפנות המקום כדי להשתמש בו או שיש ריבוי פסולת וכיו”ב שצריך להשתמש בהם עכשיו הוא בכלל ענייני האבלות שמותר.

אבל ברמ”א סי’ תקנד סכ”ב כתב דמלאכה שאין בה שיהוי כגון הדלקת הנר מותרת וצ”ב דהרי זה מה שהוא צריך לעכשיו, ואולי יש ללמוד מזה דגם מה שצריך לעכשיו לא הותר אם יש שיהוי במלאכה, אבל אינו מוכרח דיש לומר שההדלקת הנר באיזה אופן שיהיה שאינו צריך לצרכיו ממש של עכשיו.

אולם אעיר בזה הערה קטנה והיא דיש חילוק מהותי בין הנידון דידן לבין הנידון ברמ”א, דהנה הנידונים ברמ”א לגבי הדלקת הנר וקשירה וחליבת פרות הם דברים שהגדרתם מלאכה גמורה מל”ט מלאכות, ולכן יש להכנס בהם בגדרי הדינים אם נכללים בכלל מלאכות האסורות בת”ב, אבל דברים שאין בהם גדר מלאכה לענין שבת כגון שמדיח קערה כדי להשתמש בה עכשיו או שמפנה המקום כדי להשתמש בו אחר שנתמלא פסולת בסעודה (עכ”פ פינוי באופן המותר בשבת וגם מה שאסור בשבת אינו מדין מלאכה ממש ויש לדון בזה לענייננו, ויש להעיר אגב אורחא דלכאורה עיקר דיני פינוי בשבת באוצר ובמשילין לא נאמרו בדבר שדרכו להניח ולפנות בכל עת ונתמלא עכשיו בשבת כמו שיירי סעודה, דהרי בסעודה לא נזכר שיעור של פינוי עצמות וקליפין שאסור לפנות הכל וכמה מותר ממנו), בכל כה”ג אין האיסור בת”ב מצד המנהג שלא לעשות מלאכה, אלא הוא ענין של הסחת דעת מהאבלות, וזה לא אסרו באופן שצריך עכשיו לשימושו.

ולכן נקט הרמ”א קשירה שהוא מותר אע”פ שהוא מלאכה דמ”מ אין בו הסחת דעת, ואם נימא דגרי המלאכה כאן הכונה עסק וטירחא א”כ הוא פשיטא שהוא בכלל זה ולא היה צריך להזכירו כלל, אלא ע”כ דעיקר האיסור הוא מצד גדרי מלאכה [ובדוחק יש לדחות ולומר דהא גופא בא הרמ”א לאשמעי’].

(ואף דגם מלאכה הוא מצד הסחת דעת מן האבלות, עי’ בבהגר”א סי’ תקנד סכ”ב ובשאר נו”כ מ”מ שם בסוש”ד צורת התקנה שלא לעשות מלאכה משא”כ דבר שאינו מלאכה לא נאסר אלא רק מה שעושה הסחת דעת בפועל מן האבלות, וכמו טיול ג”כ שהזכיר המחבר דיש מי שאוסר משום שמסיח דעתו מן האבלות [וע”ע במשנ”ב סי’ תקנ], ואף שקרובין הדברים להיות שוין, משום שגם מלאכה לא נאסר אלא מה שמסיח דעת מן האבלות, כמבואר ברמ”א ובבבהגר”א שם, מ”מ בדבר שאינו מלאכה שאין בו הסחה גמורה ויש בו צורך עכשיו אפשר דקיל מדבר שהוא מלאכה).

ויש להוסיף דכמה קולות נאמרו בת”ב שלא נאמרו בשבת וממילא קצת דחוק לומר דיש דברים שהותרו בשבת ונאסרו בת”ב מצד גדרי מלאכה [אף דיש לדחות שכאן הוא גדרי היסח הדעת מ”מ עדיין דחוק לומר כן דהרי עיקר לשון האיסור נאמר מלאכה, ומה שהותר במלאכה בלא שיהוי כיון שאין בו היסה”ד הוא קולא שנאמרה בת”ב ולא חומרא].

היוצא מכ”ז דמלאכה שאין בה שיהוי ודאי מותר, הדחת כלים לצורך חולה מותר, כיבוד הבית באופן שאינו נצרך לו לשימושו המחוייב אסור, הדחת כלים לצורך מוצאי ת”ב אסור, לקבוע עצמו לפעולה שמסיחה דעת מן האבלות אסור אפי’ אינה מלאכה ממש, ולגבי לארגן את המקום כדי שיהיה מותר להשתמש בו מה שהוא צרכו ממש והותר בחוה”מ ואפי’ בשבת ואין בו טירחא יתרה או קביעות לפעולה או דבר שלא היה עושה ביום אחר הוא טרוד קצת דוחק לומר שאסור בת”ב וכן באבלות מצינו שמותר בכל כה”ג, ואולי מרוב פשיטותו לא דברו בזה שכך נהגו שכל דבר הנצרך לעכשיו עושה עכשיו כגון צרכי השמש בבהכנ”ס והכנת מקומו בבהכנ”ס וכל כה”ג ולא דברו אלא לקבוע עצמו למלאכה שאין דרכו לעשות בכל יום כדי להרוויח זמנו.

הדברים דלעיל מיירי בת”ב לפני חצות דלאחר חצות יש גדרים אחרים.

קרא פחות
0

הנה איש”ר מותר להפסיק בברכות ק”ש [עי’ סי’ סו משנ”ב סקי”ז], ומאידך גיסא אמן דאיש”ר מותר ג”כ לענות אף שכבר סיימו הציבור אמן אם עדיין לא סיימו יהא שמיה רבא ובתנאי שיודע על מה הוא עונה. [כ”כ המשנ”ב סי’ נו סק”ט ...קרא עוד

הנה איש”ר מותר להפסיק בברכות ק”ש [עי’ סי’ סו משנ”ב סקי”ז], ומאידך גיסא אמן דאיש”ר מותר ג”כ לענות אף שכבר סיימו הציבור אמן אם עדיין לא סיימו יהא שמיה רבא ובתנאי שיודע על מה הוא עונה.

[כ”כ המשנ”ב סי’ נו סק”ט בביאור דברי המג”א שם סק”ה ונקט דלא כהלבושי שרד שלדעתו א”א לענות אמן אחר שכבר הקהל אומרים מברך וכו’ אם לא שמע הקהל עונים אמן, אבל בפמ”ג שם נראה דעתו כהלבושי שרד וגם המחה”ש סתם ולא הזכיר ענין זה שיכול לענות אח”כ אלא רק שאם לא שמע החזן יכול לענות אמן אם מכוון ויודע על מה הוא עונה, אבל במשנ”ב סי’ קט סק”ד כתב בשם הפמ”ג כדברי המשנ”ב בסי’ נו הנ”ל, אבל בפמ”ג שם בא”א סק”ב אינו מפורש דמיירי גם כשהתחיל החזן יהא שמיה וכו’ ויש דעה שלישית שהיא דעת הא”ר בסי’ קט סק”ז דבכל קדיש מסתמא יודע על מה הוא עונה ודחה ראי’ המג”א, וגוף ראיית הא”ר ממקומות שנזכר שמפסיק לאיש”ר לא הבנתי דמנ”ל דלא מיירי באופן ששמע כל הש”ץ ואולי זו כוונת הפמ”ג מש”כ על ראיית הא”ר שאינו מוכרח ודברי הפמ”ג שם אינם ברורים דהרי שוב מצדיק שם את דברי הא”ר, ואולי נפל בדבריו ט”ס וחסרה איזו תיבה (ושו”ר בפמ”ג המבואר שביאר דמש”כ הפמ”ג “ואינו מוכרח” הוא חלק מציטוט של דברי הא”ר שכ’ שראיית המג”א אינו מוכרח ולכן סיים שראייתו של הא”ר נראית, ולפ”ז יוצא דלהפמ”ג יכול לענות אמן בכל גווני דמסתמא מכוון על הקדיש אבל המשנ”ב לא למד כן בדברי הפמ”ג וגם בפמ”ג לעיל בסי’ נו לכאורה לא נקט כן), ואולי הא”ר למד כן דמפסיק לקדיש היינו רק לעניה אבל עדיין אינו מוכרח דשמא מיירי במפסיק לכל הקדיש לשמוע ולענות או במתכוון ויודע על מה הוא עונה ואולי דהוא דוחק להעמיד באופנים אלו בלבד].

אבל יש לדון האם אמן זה שעונה אחר הציבור כשיודע על מה הם עונים דינו כשאר היהא שמיה רבא כיון שהוא חלק מן היהא שמיה רבא או משום שגם בלאו הכי מפסיק בשביל זה או דילמא שיש לאמן דין מיוחד לענין זה והוא כעין אמן רשות שאין ענייתו דוחה להפסיק מחמתו בברכות ק”ש, וצל”ע בזה.

ויעויין במשנ”ב סי’ קכד וסי’ רטו דיש צד שיש אמן דרשות כמו שציינתי במקו”א (ועי’ במחה”ש בסי’ נו הנ”ל שכ’ רשאי לענות וכ”א בפמ”ג א”א סי’ קט סק”ב וכן מוכח במג”א סק”ט דאין מוטל עליו להתכוון ולענות ודוחק לומר דמיירי רק באנוס שאינו יכול להתכוון דלשונות הפוסקים שהביא שם מיירי בסתמא ומפרש בהם דאינו עונה אמן משום שאין מתכוון, ובביאור הסתירה במשנ”ב ובמשנ”א סי’ קכד תירץ בשם הגרח”ק דכיון שהוא רשות ממילא הוא חובה), ולפ”ז יש לדון דאם הוא אמן דרשות א”א להפסיק בשבילו.

והנראה בזה דאף אם יש צד שהוא אמן של רשות יכול להפסיק בשבילו מכמה טעמים, הא’ דבלאו הכי יש שנקטו דאמן באמצע ברכות ותורה הוא רשות [עי’ שבה”ל שהזכרתי במקו”א] ולמרות זאת צריך להפסיק, והב’ דשאלה בשלום אחר הוא ג”כ רשות באופן רגיל אפי’ באביו ולמרות זאת יש אופנים שהותר להפסיק, והג’ דהרי טענת הא”ר (ואולי גם הפמ”ג) דמתיר להפסיק כנ”ל גם לאמן משום דמסתמא הוא מכוון על הקדיש וגם להחולקים צריך להעמיד עכ”פ באופן כזה (אם לא דנימא שעצר מתחילת הקדיש לשמוע החזן וזה לא מסתבר גם בלשון המשנ”ב בסי’ סו שם).

היוצא שמותר להפסיק גם בכה”ג.

קרא פחות
0

אי אפשר, דברמ”א סי’ תקנא ס”י ובמשנ”ב שם ס”ק עג וס”ק עה מבואר דרק הקרואים שהיו באים מעצמם כל השנה היה מותר, כגון קרוביו ואוהביו, וכתב עוד שם סקע”ו מהמג”א בשם המהרי”ל מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים ...קרא עוד

אי אפשר, דברמ”א סי’ תקנא ס”י ובמשנ”ב שם ס”ק עג וס”ק עה מבואר דרק הקרואים שהיו באים מעצמם כל השנה היה מותר, כגון קרוביו ואוהביו, וכתב עוד שם סקע”ו מהמג”א בשם המהרי”ל מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים רק לאכול ולשתות ועבירה הוא בידו, ועוד מבואר במשנ”ב שם לעיל שמי שלא היה עושה סעודה בשרית לולי שהוא ט’ הימים אסור לו לעשות סעודה בשרית כמבואר במשנ”ב שם, וכ”ש שאין לעשות סיומים בשביל להתיר לארחי ופרחי לאכול בשר.

ומלבד זה דאינו פשוט שאפשר לעשות סיום דוקא אז כדי להתיר בשר דבלא זה לא היה מתכוון לעשות הסיום, דבמשנ”ב שם כתב בשם הא”ר דאם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה לעשותו דוקא בט’ הימים וכ”ש שלא יעשה מערכת של שכירות באופן כזה, ועי’ באחרונים מש”כ בדין זה.

ומלבד זה באופן כזה שרוצה לעקור כל צורת האבלות בהערמה פשיטא שאין להתיר דהוא הערמה בדרבנן שלא בצורבא מרבנן ושלא לצורך וא”צ מקור לאסור דבר זה.

[ומה שבשעת הדחק מצינו שהשתמשו בהיתרים כעין אלו כגון בישיבה בחו”ל בשעת מלחמה כשלא היה מה לאכול מלבד בשר אין להביא ראיה לניד”ד ובפרט דשם בלאו הכי לא היה להם מה לאכול ויתכן שהבשר היה להם היתר דאפשר שלא גזרו במקום שאין דבר אחר לאכול שיצטרך להתענות וכעין המבואר בפוסקים די”א שלגבי חולה לא גזרו (עי’ דגמ”ר ביו”ד סי’ ריד על הש”ך סק”ב ועוד), וכמו”כ מקרה זה היה בישיבה שבלאו הכי היו רגילים לאכול כולם יחד ובאופן כזה יש שנקטו שמותר לכתחילה כיון שרגילים לאכול יחד וכן מטו משמיה דהגר”מ פיינשטיין, ואף דיש לתמוה ע”ז טובא דהרי לא היה מאכיל אותם בשר ולא גרע ממי שאינו רגיל לאכול בשר בסעודה שאינו מתיר לו לעשות סעודה, ואולי כוונת הגר”מ רק באופן שעכ”פ הוא עצמו היה אוכל בשר, ודחוק דכ”ש שאינו מצוי מקרה כזה בשאר השנה שיביא בשר בישיבה רק לעצמו, ומ”מ שם הוא קל יותר].

וגם אם מדובר בעוברי עבירה שבלאו הכי אוכלים בשר שלא כדין מ”מ אין ראוי לעשות עבורם מערכת של סיומים כדי לזכותם ולהצילם מאיסור דבלאו הכי אין מתכוונים לאכול בשביל הסיום וגם כשאין סיום יאכלו ורק ישתרש עי”ז שאפשר לעקור האבלות ע”י מערכת של סיומים וגם עכשיו יבואו רבים לאכול כיון שיחשבו שיש היתר בזה.

קרא פחות
0

אי אפשר כדאשכחן במי שאינו בעל הברית לגבי ט’ הימים שהיתר הבשר הוא רק מזמן סעודת הברית ואילך (ראה לענין ט’ הימים תורת המועדים סי’ תקנא סקמ”ו אות ב בשם הגרח”ק) וכן במשנ”ב שם סקע”ה מבואר דבבית אסור לאכול מה ...קרא עוד

אי אפשר כדאשכחן במי שאינו בעל הברית לגבי ט’ הימים שהיתר הבשר הוא רק מזמן סעודת הברית ואילך (ראה לענין ט’ הימים תורת המועדים סי’ תקנא סקמ”ו אות ב בשם הגרח”ק) וכן במשנ”ב שם סקע”ה מבואר דבבית אסור לאכול מה ששולחין מהברית ועוד מבואר במשנ”ב בסעי’ הנ”ל דמי שאינו רגיל לבוא ולאכול מחמת הברית אינו בכלל ההיתר לאכול בשר בברית, ומן הסתם שכל מה שאין אוכלין יחד עם הקרואים בכלל הסעודה נכלל בכל מה שכ’ הפוסקים שאין היתר כשאין מוכח שאוכל מחמת שמחת הברית (לכה”פ לפי מה שמנהג פשוט בזמנינו שאין מתחילים הסעודה לפני שמסיימים כל הברית קודש), ואע”פ שבי’ אב הוא קל יותר לכמה עניינים יותר מט’ הימים מ”מ רק כשיש צירוף ברור שאפשר לסמוך עליו לפי הענין אבל בזה לא מצינו מקור וטעם מספיק לומר שנפקע ממנו האבלות מהרגע שהגיע למקום הברית להשתתף שם.

קרא פחות
0

עי’ מה שהרחבתי בזה במקו”א (בד”ה נדר שלא לשתות ביום פלוני האם מותר לאכול מרק סמיך או דליל בכפית) אם חשיב אכילה או שתיה, ועי’ עוד בתשובה (ד”ה האם מותר לתת ענבים בנגיסון לתינוק בשבת) לענין המוצץ פרי. ובניד”ד מתחילה יש ...קרא עוד

עי’ מה שהרחבתי בזה במקו”א (בד”ה נדר שלא לשתות ביום פלוני האם מותר לאכול מרק סמיך או דליל בכפית) אם חשיב אכילה או שתיה, ועי’ עוד בתשובה (ד”ה האם מותר לתת ענבים בנגיסון לתינוק בשבת) לענין המוצץ פרי.

ובניד”ד מתחילה יש לציין שאם אינו צריך לשתות קודם ברכת המזון חייב כבר לכו”ע ברכהמ”ז מדאורייתא ואינו צריך לשתות בשביל זה כמו שהרחבתי במקו”א (ד”ה מי ששתה בסעודה ועדיין צמא האם חייב בברכת המזון מדאורייתא לדעת היראים), וממילא אם על ידי אכילת מרק בכפית הגיע למצב שאינו צריך לשתות מחמת זה [וה”ה שלא מחמת זה כל שמרגיש שהוא מרוצה ממה שסעד ואינו צריך לשתות] א”כ א”צ לשתות עוד שתיה בכוס כדי להתחייב בברכהמ”ז דאורייתא.

והנה נתבאר בתשובה הנ”ל דיש קצת פוסקים שסוברים דגם בשתה שתיה אחר אכילתו אם עדיין צמא עדיין לא נתחייב בברהמ”ז מדאורייתא לדעת היראים, ולפי דעתם לכאורה לא יהיה שייך למצוא אופן התלוי בספק, דאם הוא צמא א”כ לא משנה באיזה אופן שתה קודם לכן ואם אינו צמא א”צ לשתות כלל.

אבל עיקר הדין להלכה דא”צ לשתות דוקא כל צרכו (והרחבתי בדעות אלו בתשובה הנ”ל), וסגי ברביעית שתיה (עי’ בתשובה ד”ה ?), ולדעות אלו יש להסתפק האם אזלי’ בתר מה שנחשב צורת אכילה או דסו”ס מוסיף נוזלים בגופו וא”כ חשיב שתיה ג”כ, וכמו שבשתיה רגילה סגי ברביעית שתיה אף שעדיין מרגיש צורך לשתות יש מקום לטעון דה”ה בשתה רביעית בדרך אכילה.

ונראה דהאופנים שנתבארו בפוסקים דחשיב אכילה כגון מוצץ את הפרי כשהפרי בתוך פיו (וה”ה כל מה שנחשב שתיה בדרך אכילה לכל מר כדאית ליה, ע”ד מה שנתבאר בתשובות שציינתי בתחילת תשובה זו), אינו מועיל להתחייב בבהמ”ז לדעת היראים, דהרי גם בפרי עצמו יש נוזלים ולא יתכן שאם אוכל פרי שרובו נוזלים כידוע יפטר מחמת זה מלשתות לפני בהמ”ז [כדי להתחייב מדאורייתא] כל עוד שהוא צמא וצריך לשתות.

וכיו”ב ביוה”כ אם שתה מלא לוגמיו חסר משהו ואכל עוד פרי כזה שרובו ככולו נוזלים פחות מככותבת ואפי’ ציר שע”ג ירק לכאורה אין מצטרפים זה עם זה אף שיש לטעון שיש בזה יתובי דעתא כיון שאין בזה דרך אכילה.

וכיו”ב מי ששתה ביו”כ מלא לוגמיו חסר משהו ושתה עוד כמה שיעורין דרך אינפוזיה לא מצטרף כיון שאי”ז דרך שתיה [ולרוה”פ אין בזה איסור].

וה”ה אף אם שתה חצי שיעור [וה”ה שיעור גדול] דרך אינפוזיה ושתה השאר דרך פיו אינם מצטרפין, דבעי’ יתובי דעתא בדרך שתיה כשיעור.

וה”ה אם אכל חצי שיעור קודם יוה”כ והשלים עליו ביוה”כ תוך כדי אכילת פרס אינו מצטרף דבעי’ דרך אכילה אע”ג דיש בזה יתובי דעתא.

וגם כאן אע”ג דלכמה פוסקים סגי בשתית רביעית מים כדי להתחייב בבהמ”ז מאחר שעשה מעשה של שתיה בעלת הנאה שצריך לברך עליה [בצירוף עם האכילה] אע”פ שעדיין תאב לשתות עוד מים מ”מ לא נאמר דין זה אלא בדרך שתיה דע”ז אמרה תורה לברך על שתיה כזו ואם פעל באופן שנחשב דרך אכילה (עכ”פ במציצת פרי שהיא בתוך פיו) לא חשיב דרך שתיה אלא כמצטרף לדרך אכילה.

לסיכום אם אינו צמא כבר בודאי שאין צריך לשתות עוד דבאופן שאינו צמא לא נאמר דין זה, ואם עדיין צמא לכאורה לפי ההלכה דסגי בשתיית רביעית א”כ גם בפחות מרביעית לא מהני וגם שלא בדרך שתיה לא מהני (ולהמחמירים דבעי’ עד שלא יהיה צמא ג”כ לא מהני).

וקיצרתי בהבאת הדעות והשיטות בעניינים אלו מאחר שכבר נתבארו במקומן.

קרא פחות
0

הנה לדידן לבני אשכנז מברכים שעשה לי כל צרכי בכל גווני כמבואר ברמ”א סי’ מו ס”ח (ויתכן שכך גם מנהג בני ספרד כהרמ”א בזה, ועי’ מאמ”ר שם), אולם להמחמירים בזה כפשטות דעת המחבר שם וכדעת הגר”א במעשה רב וכמנהג החזו”א ...קרא עוד

הנה לדידן לבני אשכנז מברכים שעשה לי כל צרכי בכל גווני כמבואר ברמ”א סי’ מו ס”ח (ויתכן שכך גם מנהג בני ספרד כהרמ”א בזה, ועי’ מאמ”ר שם), אולם להמחמירים בזה כפשטות דעת המחבר שם וכדעת הגר”א במעשה רב וכמנהג החזו”א (ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמ) והגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים טו הע’ יט) א”א לברך שעשה לי כל צרכי אם לא נעל הנעליים באותו היום.

בשו”ת תשב”ץ ח”ב סו’ סי’ קפו כתב דבמנעל של שעם שמותר ביו”כ יכול לברך שעשה לי כל צרכי וכ”כ בסידור היעב”ץ דאם לובש מנעל של לבד או גמי בודאי יכול לברך שעשה לי כל צרכי.

(ומהגר”א הנ”ל והחזו”א שחשש ג”כ שלא לברך אין ראיה להיפך ממה שלא בירכו שעשה לי כל צרכי די”ל דאזלי לשיטתם שלא נעל נעליים כלל ביו”כ).

ויש מקום לומר דלפי דברי התשב”ץ הגדרת נעליים בזה אינו בחומר שממנו עשוי הנעליים אלא כל שדרך בני אדם לצאת בו לרחוב ולדרך דאל”כ אמרי’ בטלה דעתו אצל כל אדם ואי”ז נעל כמו שמצינו בכ”מ (ע”ע בה”ל סי’ תנד), ובדיני חליצה מצינו שנזכר כמה הגדרות בנעל, אלא דשם החמירו יותר ממה שנקט התשב”ץ דנעל של שעם חשיב מנעל.

אבל במאמר מרדכי בסי’ מו שם נסתפק בזה באריכות, ולמסקנתו נקט לעיקר דלפי סברת המחבר הנ”ל אין ברכת שעשה לי כל צרכי על נעליים המותרות בת”ב והביא ראיה שם מאגודה במש”כ בדעת הרמב”ם עי”ש (ועיקר הראיה מהאגודה גופיה ועי”ש מה שדן עוד בדעת האר”י ועוד פוסקים אם יש להביא ראיה מדבריהם לענייננו, דפשטות דעת האר”י שא”א לברך על שום נעל בת”ב ויוה”כ ועי’ עוד בדע”ת להמהרש”ם על השו”ע סי’ מו שם).

ופשטות דעת האיכא מ”ד שהובא בטור סי’ תריג בשם בעל העיטור הל’ יוה”כ סובר כדברי המאמ”ר הנ”ל, וכן פשטות דעת הערה”ש סי’ מו סי”ג שסובר כהמאמ”ר הנ”ל [ובפרט לפי מה שמחלק שם בין אבל שאחרים מברכים ולכן להרמ”א יכול האבל לברך מחמת אחרים משמע דמש”כ שבת”ב אין אחד מברך הוא כפשוטו דהיינו גם הלובשים נעלים המותרים].

ואפשר להוסיף דממה שבסוגי’ דיבמות כייל מיני נעליים לענין כמה דינים ולא מחלק ביניהם יש מקום לטעון דכ”ה הפשטות שהגדרת נעל בכל מקום שוה זל”ז בדאורייתא ובדרבנן א”כ מנ”ל שתקנו ברכה זו בדבר שאינו נעל וצל”ע.

ומצינו בכמה פוסקים שנקטו דטעם ברכת שעשה לי כל צרכי ביו”כ הוא משום שסמכו על המקילים בזה המובאים ברמ”א סי’ מו הנ”ל בנוסח הרמ”א או בנוסח כעין זה (עי’ עוד רא”ש יומא פ”ח סי’ ג, טור סי’ תריג וב”י שם בשם הר”ן יומא ב ע”א מדה”ר, ומהרי”ק ח”א סי’ כה, ופשטות כוונת כולם דבאמת יכול לברך כל אימת שיכול לנעול גם אם לא נעל וצע”ק מהרא”ש בפ”ט דברכות עי”ש), ואם נפרש כן בכוונתם א”כ יוצא מדבריהם דלדעת המחבר א”כ בנעל בגד א”א לברך, אולם יש לדחות כעין מה שכתבתי לדחות בדעת הגר”א וגם יש לדחות דמהדרי אתקנתא גם למי שהוא יחף בלא נעלים המותרים.

היוצא מכ”ז דיש בזה מחלוקת הפוסקים ונראה שעכ”פ בשיטת המחבר נקטו רוב הפוסקים שלא לברך ולכן מי שחושש להמחבר מעיקר הדין לא יברך דרוב כך סוברים וכ”ש שספק ברכות להקל וכ”ש שיש מקום לטעון כן בדעת הגמ’, אולם מי שנוהג כבני אשכנז ורק לחומרא בעלמא חושש שלא לברך בלא נעליים יוכל לברך בניד”ד מכיון דשי’ המחבר אינה ברורה בניד”ד ולכן יכול שפיר לסמוך בזה על המנהג.

ולגוף ענין נעליים המותרים בת”ב ויוה”כ [להמתירים] אם מותרים גם באופן שאין מרגיש בהם צער ע”ע משנ”ב סי’ תריד סק”ה ולענין אם רגיל לצאת בהם בשאר ימות השנה ע”ע בתורת המועדים שם סק”א אות ב ובשאר פוסקים.

קרא פחות
0

היה מקום להעלות צד שדינו כמי ששולט בב’ ידיו לענין כתיבה [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו שדעת המג”א דבכה”ג מניח בשמאל ויש בזה דעות], ואז להסוברים שמי שכותב בב’ ידיו מניח בימין יצטרך להניח בימין. אבל מאחר דהקלדה לא חשיבא כתיבא ...קרא עוד

היה מקום להעלות צד שדינו כמי ששולט בב’ ידיו לענין כתיבה [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו שדעת המג”א דבכה”ג מניח בשמאל ויש בזה דעות], ואז להסוברים שמי שכותב בב’ ידיו מניח בימין יצטרך להניח בימין.

אבל מאחר דהקלדה לא חשיבא כתיבא כלל לרוה”פ (כמש”כ בתשובה לענין כתיבת ד”ת ע”י דיסק אם מקיים בזה כתיבת ס”ת), וגם אם משתמש בו להדפיס על דף לכל היותר הוא כעין כתיבה בעזרת מכשיר עוזר שמבצע עבורו את הכתיבה ולכל היותר מייחס הפעולה אל האדם מצד שהוא דרך להשתמש במכשיר כזה לבצע הכתיבה [ונחלקו הגרח”ע והחזו”א בזה לגבי אלו דברים אומרים סברא זו כמש”כ במקו”א], ולכן לא חשיב עי”ז שכותב בימין, (ועי’ עוד בנידון הפוסקים לענין דפוס אם חשיב כתיבה בימין ואכה”מ).

ויש להוסיף דגם הבה”ל שם בד”ה וי”א נקט דבאופן שאינו יכול לכתוב כתב גמור אלא רק רשימות וכיו”ב לא חשיב כותב בימינו (לפי מה שצירף לזה גם הדעות דבלאו הכי לא אזלי’ בתר כתיבה) וכ”ש בניד”ד שאין בזה צורת כתיבה אלא שימוש במכשיר שיכתוב עבורו.

יש מקום לדון עוד דמה שמקליד בימינו רק עם שמאלו ביחד ולא ביד ימין לבד, אפשר דאינו חשוב עי”ז שולט בב’ ידיו דהסברא בשולט בב’ ידיו דיש חשיבות גם לימין יש לומר משום דכיון שיש שליטה גם לימין הדר דינא להחשיב ימינו כימין כל אדם שהיא היד העיקרית, אבל כשהימין עצמו אינו יכול לשמש לבדו בלא השמאל אפשר דשוב אזלי’ בתר שאר שימושים ואז העיקר אצלו הוא השמאל.

ויש להוסיף עוד דאפי’ אם נחשיב שולט בב’ ידיו לענין הקלדה ואפי’ אם היה צד לומר דחשיב שולט בב’ ידיו לענין כתיבה מ”מ עדיין אינו אלא שולט בב’ ידיו לענין מין מסויים של כתיבה אבל לאידך מין כתיבה כותב רק בימין ובשלמא כשהכתיבה היא מול שאר מעשים יש צד לומר דהכתיבה היא קובע לעיקר אבל בכתיבה מול כתיבה מנ”ל דאזלי’ בתר הך כתיבה ולא בתר הך כתיבה.

[ובגוף מש”כ הבה”ל ד”ה וי”א שאם אינו יודע לכתוב רק רשימות בעלמא לא אמרי’ שהוא ימיני ומצרפי’ הדעה דלא אזלי’ בתר כתיבה יש להסתפק אם כוונתו באופן שאדם זה יודע לכתוב בשמאלו כהוגן או דילמא דבאופן שאדם יודע לכתוב בשמאלו כהוגן ובימינו יודע לכתוב רק רשימות בעלמא אין בזה ספק כלל אבל באופן שבב’ ידיו יודע לכתוב רק רשימות נסתפק הבה”ל ונקט דיש לצרף דעה ראשונה, ולפ”ז יש לדון בניד”ד שיודע לכתוב בימינו רק דרך הקלדה דהזכרתי סברא בזה דלא חשיב יודע לכתוב בימינו כיון דסו”ס יש כתיבה שאינו יודע בימינו, וסברא זו אפשר דתליא בב’ הצדדים הנ”ל בביאור דברי הבה”ל, ומ”מ לפי מסקנת הבה”ל י”ל דאה”נ כ”ש כשיודע ביד ימינו רק דרך הקלדה לא חשיב שולט בב’ ידיו מכח זה.

ולעיקר הספק בהבנת דברי הבה”ל הנה אם נדמה הנידון בבה”ל לההוה א”כ האופן המצוי יותר הוא שאכן יודע לכתוב בשמאלו היטב ואילו בימינו יודע רק רשימות בעלמא, אבל מצד שני דוחק להעמיד הבה”ל באופן זה דהרי הבה”ל קאי על דברי השו”ע דמיירי בכותב בימינו ואדרבה באופן שכותב גם בשמאלו לא מיירי הבה”ל עד להלן ד”ה והכי נהוג, ומ”מ גם שם לא הביא הבה”ל מי שחולק להדיא על פרט זה של המג”א בדעת דעה השניה שבשו”ע וממילא אפשר דגם לעיל מינה בד”ה וי”א מיירי הבה”ל לפי דינו של המג”א].

ויעוי’ עוד במשנ”ב סי’ כז סקכ”ה שכתב עפ”ד השע”ת סי’ תרנא דמי ששולט בב’ ידיו ונקל לו לעשות מלאכות יותר בשמאל לא מקרי שולט בב’ ידיו ור”ל שדינו כאיטר כיון שנקל לו לעשות יותר בשמאל, ומכח זה יש לדון גם בענייננו כשיכול לעשות בשמאל עיקר הכתיבה ורק דיש כתיבה שיכול לעשותה עם הימין דגם בזה אין עדיפות כ”כ לימין על פני השמאל.

[וכל מה שכ’ הבה”ל בד”ה והכי נהוג דיש אופן שאינו בכלל זה הוא כשיש לכל יד עדיפות על פני יד אחרת דבימנית יכול לכתוב ובשמאלית אינו יכול לכתוב כלל ובשמאלית עושה רוב מלאכתו ובימנית יכול לעשות ג”כ דבזה לכל יד יש מעלה על פני יד אחרת אבל בניד”ד דמה שעושה בב’ ידיו שהוא הכתיבה השמאל גופא עדיף מכיון שכתיבה ביד נעשית רק ע”י שמאל ורוב מלאכות נעשות על ידי השמאל א”כ אין שום יתרון לימין ע”פ השמאל והו”ל איטר.

וביתר הרחבה דאמנם הי’ מקום לטעון מכח השע”ת שכ’ דמלאכה יחידית שיכול לעשות בימין נותנת יתרון לימין אף אם אינה הכתיבה (דהרי מיירי לענין כתיבה לגבי לולב ששם אין יתרון לכתיבה על פני שאר דברים וכמ”ש בשע”ת בשם השבו”י ח”ג סי’ מו ובבה”ל שם ד”ה והכי נהוג), אבל כ”ז גופא כשיש מלאכה יחידית שעושה בימין בלבד ושאר מלאכות שייכי קצת גם בימין אבל בניד”ד הרי מיירי שיש מלאכה יחידית שעושה בימין שהיא הקלדה וזה עושה גם בשמאל ואילו שאר מלאכות עושה בשמאל בלבד וא”כ אין יתרון לימין על פני השמאל, ואפי’ בניד”ד מיירי באיטר שיכול לעשות מלאכות בימין בפחות קלות מ”מ מכיון שלגבי הקלדה עושה בב’ הידים יחד ואין יתרון לימין על פני השמאל א”כ עדיין לא נפיק מכלל איטר שעיקר השימוש שלו הוא ביד שמאל].

ואין לטעון אפי’ מצד שיש מעשים שעושה בשמאל, דלענין מעשים אזלי’ בתר עיקר מעשים [לדעה דאזלי’ בתר רוב מעשים עי’ בבה”ל שם] והקלדה אינה רוב מעשים אלא משום שדרך בני אדם להקליד בב’ ידיים ודמי לסחיבת משא כבד שמה שמחזיקו בב’ ידיו אינו משום שרוב מעשיו בב’ ידיו, וכמו שנתבאר דבזה לב’ הדעות בשו”ע שם [דהסברא הנ”ל בדעת הבה”ל ד”ה והכי נהוג הוא לפי מה דמיירי הבה”ל אליבא דב’ הדעות בשו”ע שם] כשאין איזה יתרון לימין על פני השמאל לא נפיק מכלל איטר.

לסיכום איטר המקליד בב’ ידיו כדרך הקלדנים שמקלידים בב’ הידיים יחד בקביעות לא יצא מכלל איטר, ואין בזה נפק”מ אם אין יודע כלל לעשות שאר מלאכות בימין אלא בשמאל, או שיודע ורק נוח לו לעשות בשמאל.

קרא פחות
0

איני יודע טעמו ומקורו של מנהג זה (לקפץ), ובאלו מקומות נהגו כן בגולה, אבל העידו בשם הגר”ח קמיל שגדולי ראשי הישיבות זללה”ה בדורות הקדומים עשו כן, וכן הובא בארחות רבינו ח”ב עמ’ שט על מרן הקה”י שהשתדל הרבה במנהג זה. ובפשוטו ...קרא עוד

איני יודע טעמו ומקורו של מנהג זה (לקפץ), ובאלו מקומות נהגו כן בגולה, אבל העידו בשם הגר”ח קמיל שגדולי ראשי הישיבות זללה”ה בדורות הקדומים עשו כן, וכן הובא בארחות רבינו ח”ב עמ’ שט על מרן הקה”י שהשתדל הרבה במנהג זה.

ובפשוטו הוא איזה צורת ריקוד שהיה מקובל באותם הימים שבהם הונהג מנהג זה ועי’ מש”כ בזה הגר”ש פינקוס (ויש שמועה שיש מסורת בשם הגר”א שריקוד הוא בהגבהה מעל פני הקרקע ואפשר דנפק”מ למקומות שנזכר ריקוד כגון בשמחת בית השואבה שבבהמ”ק).

ושו”ר שכתב הגרח”ק שהרב מפוניבז’ הנהיג כן משום שמחה (תשובות הגרח”ק לבנימין אמר עמ’ קלט), והיינו דמצינו כמה דברים שנזכרו בפוסקים במנהגי שמחת תורה שלא נזכר בהם טעם ברור אלא משום שמחה (עי’ ברמ”א סי’ תרסט), וחזי’ דלשמחת התורה לא הוזקקו לטעם גמור בכל מה שמעורר שמחה.

ואפשר לומר רמז בדרך צחות דהרי מי שאמר נוסח זה הם עדת קרח שאומרים כן כדי לעלות עי’ ב”ב עד ע”א וסנהדרין קי ע”ב ולכן שייך בזה צורת ריקוד זו (אבל אין לומר דבר זה על בני קרח שיצאו לבסוף דבגמ’ ב”ב שם וסנהדרין שם הנוסח נזכר על אלו שלא יצאו שאיחרו המועד) ומ”מ עדיין צ”ב לדידן שהרי אנו אין צריכים לעלות מבורו של קורח.

והעירוני שבגמ’ דידן בב”ב שם אי’ רק משה ותורתו אמת ויש להוסיף שכ”ה לפנינו גם בסנהדרין שם, אבל השבתי להם דבמדרשים (מדרש תנחומא פ’ קרח יא) ובראשונים (ערוך ע”ס הגמ’ שם ולקח טוב ופי’ המיוחס להרא”ש ועוד ראשונים פ’ קרח) אי’ משה אמת ותורתו אמת כשגור בפי כל.

קרא פחות
0

בפוסקים לא נזכר איסור עמידה על כסא או מיטה אלא שכיבה (בסי’ תקנה ס”ב) וישיבה (בסי’ תקנט ס”ג) על הארץ, וכן לגבי אבלות (ביו”ד סי’ שפז ס”א), ומשמע דעמידה אינו בכלל האיסור, והטעם יש לומר משום שבעמידה אינו מורגש כ”כ ...קרא עוד

בפוסקים לא נזכר איסור עמידה על כסא או מיטה אלא שכיבה (בסי’ תקנה ס”ב) וישיבה (בסי’ תקנט ס”ג) על הארץ, וכן לגבי אבלות (ביו”ד סי’ שפז ס”א), ומשמע דעמידה אינו בכלל האיסור, והטעם יש לומר משום שבעמידה אינו מורגש כ”כ הנוחות שיש במה שעומד ע”ג מקום גבוה, משא”כ בשכיבה וישיבה.

ויש להוסיף דאפי’ אם היה צד שמעיקר דין כפיית המיטה נכלל גם איסור עמידה ע”ג מיטה או כסא או ספסל (ועי’ תוס’ מו”ק כז ע”א ד”ה מן המנחה), מ”מ בת”ב לכמה פוסקים איסור זה אינו אלא ממנהגא וא”כ כיון שמסתמא לא קבלו עליהם איסור זה אלא בלשון ישיבה כלשון הפוסקים א”כ יש לומר דאין עמידה ע”ג מקום גבוה בכלל זה, ומ”מ גם באבלות גופא עיקר הדין הוא שאין איסור בעמידה ע”ג כסא וכמו שנתבאר.

ואפשר לציין בזה עוד דבפוסקים דנו לגבי ישיבה ע”ג מדרגות ארון הקודש (עי’ מקור חיים סי’ מג סוף ס”א בשם המהרי”ל), וממה שלא דנו כלל לגבי עמידה ע”ג מדרגות אלו או כל מדרגות יש ללמוד דאין איסור כלל בעמידה.

ויש להוסיף דיש מהפוסקים (עי’ בדברי הב”ח סי’ תקנט ובנו”כ, ועי’ מועדים וזמנים ח”ה סי’ שמא) שנקטו דיש לומר הקינות מיושב דוקא ע”ג הארץ ולא סגי במה שאומר בעמידה ע”ג הארץ, והיה מקום לומר דמבואר מזה דעמידה אין בזה אבלות אף שהוא על הארץ ולא ע”ג מיטה או ספסל, וממילא גם עמידה ע”ג מיטה אין בזה ביטול אבלות, אבל להאמת אין מזה ראיה ברורה, דיש לומר דמה שאין מועיל עמידה ע”ג קרקע משום שאין ניכר האבלות כיון שבלא”ה הרגילות בכל השנה היא לעמוד ע”ג הארץ ולא ע”ג מיטה או ספסל, ומ”מ לפמשנ”ת שהאיסור רק בישיבה ע”ג מיטה וספסל ולא בעמידה ע”ג מיטה וספסל הוא מיושב ג”כ, כיון שבעמידה אין חילוקי אבלות כלל.

וכן היה מקום להביא ראיה מנידון הפוסקים לגבי אם רוצה האבל לעמוד ולא לישב אם מחוייב דוקא לישב על הארץ (עי’ פת”ש יו”ד שם ועוד, ועי’ ט”ז או”ח סי’ תקנט סק”ד לענין ת”ב), דמשמע שעכ”פ אין עובר איסור בזמן העמידה, ויתכן שיש משמעות קצת שבעמידה אין חיובי אבלות כלל בזמן זה, וממילא יש מקום לומר דבכל מקום שיעמוד כ”ה, ומ”מ הראיה אינה מוחלטת דאין הכונה בהכרח דוקא עמידה על גבי מיטה או כסא אלא עמידה על הארץ דדרך אדם לעמוד ע”ג קרקע, והנידון דבזה אין ניכר האבלות וכנ”ל, ואז יש צד שיצטרך דוקא לשבת ע”ג קרקע, אבל לא דנו הפוסקים להדיא להתיר לעמוד ע”ג ספסל גבוה.

אולם המעי’ בהט”ז שם יראה דיש לשון דמשמע קצת שבעמידה אין צורת איסור כלל וז”ל דאסו’ לישב ע”ג ספסל ואה”נ אם רוצ’ לעמוד ודאי אין עליו חיוב לישב דוקא ולישב על הארץ  ע”כ, ומשמע קצת דבעמידה לא שייך איסור כלל, ואפי’ לפי הצד [שבא הט”ז לאפוקי מיניה] שצריך דוקא לשבת ע”ג קרקע עכ”פ בזמן אמירת הקינות, מ”מ אם מתיישב מעט זמן ע”ג ספסל עובר איסור אף שבכל שאר הזמן יושב לארץ, אבל אם נעמד מעט [ושאר הזמן יושב לארץ] אין עובר איסור והיתר עמידה זו היא בכל מקום ואף ע”ג ספסל, ואף שיש מקום לדחוק גם כאן ולומר בזה דכל היתר העמידה כאן היא רק כדרכה ע”ג קרקע, מ”מ יותר שפיר לפרש כדלעיל דהיתר העמידה הוא בכל גווני.

והיה מקום להביא ראיה ממה שאבל עולה ויורד במעלות ולית דחש לזה ואפי’ מה שפחות מד’ אמות (שלא תטען דד’ אמות לא חשיב מקום גבוה עי’ סי’ צ), אבל אין להביא ראיה מזה דבכה”ג שאינו גוף נפרד מן הקרקע ומשמש להליכה מעיקר הדין אפי’ ישיבה מותר ועי’ שע”ת ובמקו”ח בסי’ תקנט, וגם חומרת המהרי”ל היא חומרא בעלמא ובתשובה אחרת דיברתי מזה (בכה”ח כ’ דהמהרי”ל עשה כן משום שינוי מקום ואפשר דמדינא לא חשיב שינוי מקום באבלות גמורה אלא רק כעין היכר לשינוי מקום).

עי’ ברמ”א סי’ תריד ס”ב לגבי עמידה ע”ג כרים וכסתות בשם המרדכי דיומא והתה”ד סי’ קמט אלא דשם מיירי ביה”כ וגם במקור הדברים במרדכי ובתה”ד לא נזכר אלא יוה”כ, ואם היה מיירי שם גבי לגבי ת”ב היה מקום לדון לדייק מזה דעצם עמידה על מקום גבוה אינו בכלל האיסור, ויעוי’ באשל אברהם מבוטשאטש שאכן הזכיר נידון זה גם לגבי ת”ב והזכיר שם דעת הפר”ח להתיר לעמוד ע”ג עורות ביוה”כ ובת”ב ומסיק דטוב להחמיר אפי’ בת”ב [ובפר”ח על הרמ”א לא נוסף ת”ב וגם הרדב”ז דמתיר בח”א סי’ שעז לא מיירי בת”ב להדיא אלא ביוה”כ וקאי שם על דברי התה”ד הנ”ל], וממילא יש מקום לטעון שאין איסור לעמוד על מקום גבוה בת”ב [עכ”פ מה שאינו להגן עליו כעין מנעל כמו כרים וכסתות אלא שעולה עליו לפי תומו], וכן במעגלי צדק בסדר ת”ב כתב בשם התה”ד סי’ קמט ולעמוד על גבי כרים וכסתות של עור המיקל לצורך לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה ע”כ, ואף דהתה”ד לא מיירי להדיא אלא על יו”כ כמו במרדכי מ”מ המעג”צ והא”א הבינו דמיירי נידון זה גם בת”ב.

והתה”ד שלא בשעת התפילה מיירי מן הסתם גם בגבוה אפי’ כמה טפחים עי’ במשנ”ב סי’ תריד שם, אבל יש להשיב על הראיה דשמא המעג”צ והא”א מיירי בעורות בגובה כל דהוא נמוך והמשנ”ב לא עייל לנידון זה של ת”ב.

מ”מ היוצא מכ”ז דמשמעות ופשטות הפוסקים שאין צד איסור לעמוד ע”ג ספסל בין באבלות ובין בת”ב.

קרא פחות
0

הנה הנידון כאן נחלק לכמה שאלות, הא’ מי שאמר רק פסוקי שבת ולא ראש חדש בשבת ראש חודש אם יצא, הב’ מי שלא הזכיר ראש חדש כלל לא בברכה האם יצא, הג’ מי שלא הזכיר ר”ח בחתימת ברכה אמצעית האם ...קרא עוד

הנה הנידון כאן נחלק לכמה שאלות, הא’ מי שאמר רק פסוקי שבת ולא ראש חדש בשבת ראש חודש אם יצא, הב’ מי שלא הזכיר ראש חדש כלל לא בברכה האם יצא, הג’ מי שלא הזכיר ר”ח בחתימת ברכה אמצעית האם יצא, הד’ אם תמצי לומר שיש כאן ספק האם יכול לחזור ולהתפלל נדבה, הה’ אם תמצי לומר שלא יצא כשלא הזכיר פסוקי מוסף בברכה אמצעית האם יצא כשהזכיר פסוקי מוסף בעבודה.

והנה לגבי עיקר הנידון בבה”ל ס”ס תצ בשם הברכ”י דאם התפלל מוסף של שבת בלבד בשבת חוה”מ פשיטא דלא יצא, ומבואר שם בפנים הברכ”י דשבת ר”ח הוא כשבת חוה”מ וכ”כ בתשובה מאהבה ח”א סי’ קס ובכה”ח סי’ תכה סקכ”ו (ובפמ”ג א”א סי’ תכה סק”ו מסתפק בזה).

ויל”ע דברמ”א סי’ רסח ס”ד בשם הב”י בשם הרא”ש כתב במוסף אפילו לא אמר רק ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף יצא, ומבואר שם מתוך הדברים (וכן מבואר להדיא במקור הדברים בדברי הרא”ש שבב”י וכן במשנ”ב שם) דמיירי שהתפלל של חול ואמר נוסח זה באחד מן הברכות.

אולם עדיין האופן שמיירי בו הרמ”א הוא קיל מניד”ד דבניד”ד כיון שהזכיר רק שבת ולא הזכיר מוסף יש מקום לטעון שהוא חמור יותר לגבי מוסף, ויש מקום לדמותו להבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה [עי’ משנ”ב סי’ קח סק”ז] עי”ש ודוק, והענין הוא שכיון שמוכח מתוך הברכה שנתכוון לתפילה אחת לפי הנוסח לא שייך לומר דשייך לתפילה אחרת.

ובפרט דכשאמר ברכה האמצעית לכאורה לא התכוון למוסף של ר”ח כלל, דמאחר שאמר כהרגלו א”כ לכאורה לא זכר שהוא גם ר”ח עכשיו, ועיקר הדעה להמשנ”ב דגם מצוות דרבנן צריכות כוונה (כמו שהרחבתי במקומות אחרים.

וכן בתשובה מאהבה שם כתב דמיגרע גרע כשהתפלל של שבת ולא הזכיר ר”ח ולא דמי להרמ”א הנ”ל (רק דדן שם מצד ס”ס אולם בפמ”ג פתיחה לברכות ובמשנ”ב ס”ס קכד מבואר דגם בספק ספקא דברכות לקולא, ומבואר שם בפמ”ג דגם אינו יכול להחמיר בזה, וממילא אע”ג שיש מקום לטעון דיש כאן ס”ס אינו יכול לחזור ולברך).

ומ”מ גם ברמ”א בסי’ רסח הנ”ל שאם לא הזכיר אלא ונעשה וכו’ יצא לא נתבאר להדיא שא”צ להזכיר גם של שבת כלל, ועי’ בנהר שלום שנסתפק בזה בכוונת הרמ”א אם ה”ה גם באופן שלא הזכיר שבת ולפי הצד דהרמ”א מיירי שהזכיר של שבת (ולכאורה לפי המתבאר להלן י”ל דבסי’ תפח דלהלן מיירי בכה”ג ולכן יצא) א”כ אין קושיא כלל מדברי הרמ”א על דינא דהבה”ל הנ”ל.

ובסי’ תפח סקי”ג כתב המשנ”ב בשם החי”א סוף כלל כח דאם טעה במוספין והזכיר של יום אחר וכן בסוכות שאמר ביום א’ דחוה”מ מה שאינו שייך כלל לאותו יום כגון שאמר ביום הרביעי אם לא סיים הברכה יתחיל מפסוקי הקרבנות ואם סיים הברכה א”צ לחזור עכ”ל המשנ”ב, ולכאורה יש כאן סתירה בדבריו מהבה”ל דלעיל.

והיה מקום לומר היישוב בזה דאם טעה בנוסח הפסוקים של חוה”מ אינו מעכב כיון שאין הפסוקים מעכבים (וכמ”ש הרמ”א וכמבואר להדיא במשנ”ב סי’ תפח הנ”ל) אבל אם אמר של מועד אחר או של שבת בלא ר”ח וכיו”ב הו”ל כחיסר ההזכרה של המוסף שהוא המועד של אותו היום, משא”כ כשאמר בחוה”מ של יום א’ דסוכות מה דשייך ליום ב’ דסוכות לא חשיב שינוי כיון שהכל קדושה אחת והו”ל כהתפלל של יום א’ בשל יום ב’ דלא חשיב שינוי בהזכרה כיון דהיינו הך אותה קדושה ומה שיש שינוי מעט בקרבן אינו לעיכובא.

אולם א”א לומר כן דהרי ברישא קאי ביו”ט וכ’ המשנ”ב ואם אמר פסוקים של יום אחר וכו’ א”כ מיירי של יום שאינו היו”ט ועוד מדבסיפא של ר”ח רישא לאו ר”ח, אלא יש ליישב באופן אחר וכדלהלן.

דאם טעה בפסוקים בלבד לעולם יצא כיון שאין הפסוקים מעכבים וכנ”ל ואפי’ לא אמרן כלל יצא (וגם להמחבר בחלק מהמוספין אין אומרים הפסוקים וגם להרמ”א משמע שאמירת הפסוקים הוא מנהג), ולכן אם אמר ונעשה לפניך קרבנות חג הסוכות וקרא פסוקי קרבנות חג המצות לאו מידי קעביד ומעיקר הדין להלכה לא מעלה ולא מוריד בזה ולכן יצא כיון שגם אם לא היה קורא כלל היה יוצא (ולכל היותר הו”ל כטעה באמצע ברכה דקי”ל בסי’ קח שהוא ספק ברכה ומאחר דטעה בדבר שאינו לעיכובא קיל ואולי לכתחילה עכ”פ יחזור לראש הברכה לחשוש להמחמירים ועי’ בבה”ל סי’ קד אלא דכאן קיל מצד אחד דיש מקום לטעון משום שלא אמר נוסח יום אחר כיון שאין הפסוקים חובה ומצד שני כיון ששיקר בתחילתו להנך אחרונים שהביא המשנ”ב בסי’ קח הו”ל לכה”פ כהפסק בדיבור בשוגג), אבל אם טעה בכל נוסח הברכה שלא הזכיר ר”ח כלל חמיר ולכן בבה”ל החמיר בזה.

ולענין השאלה הב’ הנ”ל לגבי שינוי בחתימת הברכה מבואר עוד בבה”ל הנ”ל בשם הברכ”י בשם מהר”י מולכו דאף אם החסיר חתימת שבת בשחרית לא יצא, וצ”ע דהרי אי’ בשו”ע סי’ רסח ס”ד דאם התפלל של חול בשבת יצא אם הזכיר שבת בא’ מן הברכות אע”פ שלא קבע ברכה לשבת, ומשמע דהיינו ה”ה גם בלא חתימה של שבת.

ולכאורה החילוק בין האופן של השו”ע לבין האופן של הבה”ל הוא בין אם התפלל כתיקון חכמים או לא, דכשהתפלל של שבת ולא חתם בשל שבת לא אמר טופס ברכות כתיקונו ומיגרע גרע ממי שהתפלל טופס של חול ולא הזכיר של שבת, משא”כ כשהתפלל של חול כיון שברכות של חול שייכן בשבת ממילא הו”ל כהזכיר ברכה כתיקונה ובתוך הברכה הזכיר של שבת משא”כ באופן של הבה”ל הזכיר שבת בברכה שלא חתם בה כדינה והו”ל ברכה שאינה כתיקונה.

וצ”ב מקור החילוק בזה, דמאחר דחזי’ שאין החתימה מעכבת א”כ מנ”ל דאם שינה בטופס של שבת מעכב החתימה.

וצ”ל דזה ודאי שחתימה מעכבת הברכה כשחתם באופן שאינו שייך לברכה זו (כגון שחתם בשל חוה”מ בברכה אמצעית של שחרית) א”כ נמצא שלא אמר כאן שום ברכה, שכן אין ברכה כזו לחתום בשחרית בשל חוה”מ.

ועכ”פ אם נחלק באופן זה יש לומר דדוקא נקט הבה”ל שם שחרית דדוקא בשחרית אכן הדין שאין ברכה כזו, משא”כ במוסף כה”ג בשבת ר”ח או בשבת חוה”מ אם הזכיר בחתימה חוה”מ או ר”ח ולא הזכיר של שבת נמצא שאמר ברכה אמיתית עכ”פ אם הזכיר באמצע גם שבת.

ועי’ גם בפמ”ג א”א סי’ תכה סק”ו דאם הזכיר של שבת ור”ח בברכה אמצעית של מוסף ולא הזכיר של ר”ח בחתימה יצא יד”ח וכן נקט לעיקר במשנ”ב שם סקט”ו בשם כמה אחרונים.

ולפי הטעם הנ”ל בדעת הבה”ל בשם הברכ”י היה מקום לומר דה”ה אם שכח שבת בחתימה של מוסף שבת ר”ח או שבת חוה”מ יצא ולכך נקט דוקא שחרית, אבל עי’ בשעה”צ סי’ תכה שם שציין לדעת הפר”ח סי’ תפז שחילק בין שכח חוה”מ ור”ח בחתימה לבין שכח שבת ויו”ט בחתימה.

ובפשטות דבריו משמע דדינו בין בשחרית בין במוסף ממה דקאי לענין חתימת מוסף דר”ח וחוה”מ ולא הזכיר דבחתימה דכוותה בשבת ויו”ט קיל ולא הזכיר דיש חילוק בשבת ויו”ט בין שחרית למוסף.

ומ”מ השעה”צ לא פסק להדיא כחילוקו של הפר”ח ורק ציין השעה”צ לדברי הפר”ח שאפי’ להחולק בסי’ תפז מודה בסי’ תכה.

ובסי’ תפז סק”ז נקט המשנ”ב שאם הזכיר שבת ולא הזכיר יו”ט אינו חוזר ובמקרה הפוך כתב צדדים בזה אם כי עיקר דבריו שם לענין שאר תפילות כגון שחרית מנחה וערבית, ובשעה”צ הנ”ל בסי’ תכה לא משמע שתפס המשנ”ב שיש חילוק בין התפילות.

ולענין השאלה הג’ הנה לגבי הזכיר שבת בעבודה בשאר תפילות יעוי’ סי’ רסח במשנ”ב סקי”ג בשם החי”א דבדיעבד יצא, (וע”ע בסי’ תפז ס”ג בב”י ורמ”א אלא דשם הנידון על יעלה ויבוא של ברכה אמצעית של מוסף ועי”ש במשנ”ב לגבי שכח הזכרת שבת ויו”ט ונזכר בעבודה ושם לא הזכיר מה הדין בדיעבד, אבל דין בדיעבד מבואר בסי’ רסח כנ”ל), אולם כאן בניד”ד דמיירי במוסף אי’ בבה”ל שם ס”ו כתב בשם החי”א דבמוסף אף לכתחילה יכלול קרבנות מוסף בעבודה, (וגם דהביא בשם הדה”ח דיחזור לאמצעית אינו ראיה שכך נקט בדיעבד ג”כ שלא יצא, דהרי בשאר תפילות לכתחילה לא יכלול של שבת בעבודה אלא יחזור ובדיעבד אם כלל שבת בעבודה יצא וכנ”ל בסקי”ג בשם החי”א ושכך הוא להלכה כמשנ”ת), ומ”מ בניד”ד כבר בלא”ה נזכר שאינו חוזר מחמת דיש בזה דעות של כמה מהאחרונים שיצא ידי חובה ובצירוף דעת החי”א הנ”ל אפשר דאף א”צ לטרוח לשמוע מש”ץ וכ”ש דגם הדה”ח לכאורה מודה להחי”א בדיעבד.

ואכן מסתבר דהדה”ח מודה דבדיעבד יצא דהרי אפי’ התפלל של חול במקום מוסף משמע ברמ”א סי’ רסח ס”ד שבדיעבד נקט כהדעות יצא יד”ח אם הזכיר באחת הברכות פסוקי ר”ח וכמו שמוכח להדיא במשנ”ב שם כוונת הרמ”א וכמבואר בב”י, וא”כ פשיטא שיצא בנידון דידן ובזה יש מקום לטעון שיצא אפי’ לדעת הרמב”ם בב”י שם שנקט די”ח ברכות לא שייכי למוסף.

ולפי מה שנתבאר לעיל דבאמר י”ח ברכות קיל יותר מאם לא חתם בברכה של שחרית כדין כיון שבי”ח ברכות של חול אמר נוסח טופס ברכה א”כ היה מקום לטעון דה”ה בניד”ד כיון שלא אמר טופס ברכה באמצעית לא יצא שהרי שינה, אבל זה אינו דהרי ר”ח בחתימה אינו לעיכובא וכדלעיל מהמשנ”ב בסי’ תכה סקט”ו (והוא ברור דמיירי שם במוסף), א”כ אין כאן שינוי מטבע ברכות ולכן לא גרע ממי שהתפלל י”ח להרמ”א והזכיר בא’ מהן יצא דכ”ש בניד”ד שלא התפלל של חול ואין בזה חשש דעת הרמב”ם הנ”ל.

ובתפילת מוסף לא שייך לחזור ולהתפלל נדבה ולהתנות, שכן אין נדבה במוסף [סי’ קז ס”א], וגם דבשבת קיימינן ואין נדבה בשבת [סי’ קז שם], ולכן אינו יכול לחזור ולהתפלל מוסף ואם ירצה יוכל לשמוע מהחזן מילה במילה שוב בחזרת הש”ץ ולהתכוון לצאת ידי חובה אם חושש לצד שלא יצא בלא אמירת קרבנות בברכה אמצעית או מחמת שלא הזכיר ר”ח בחתימה (עי’ הצדדים והדעות בבה”ל ריש סי’ תפז לענין ר”ח בחתימה).

בתשלום הדברים יש להוסיף דבברכ”י הנ”ל בס”ס תצ כתב עוד דאם בשבת וחה”מ התפלל מוסף של שבת לבד ואמר יעלה ויבא בעבודה, צריך לחזור ולהתפלל מוסף שבת וחוה”מ, כיון דלא זכר שם מוסף בחה”מ כנ”ל, ודלא כמי שכתב איפכא עכ”ל בקיצור, והבה”ל שהעתיק תחילת דברי הברכ”י השמיט פסק זה [ואולי העתיק בפשיטות רק מה שהברכ”י הביא בלא חולק ולמד דתחילת דברי הברכ”י מוסכמין], והנה אם הזכיר בעבודה שיקריב קרבנות היום זה כבר נתבאר בשם המשנ”ב שיצא יד”ח בדיעבד, רק דכאן באופן של הברכ”י הזכיר הזכרת ר”ח בלבד בלא הזכרת קרבן המוסף ובזה גרע, וגם המשנ”ב אפשר שמודה מעיקר הדין לזה, דהרי המשנ”ב מסכים שאם לא הזכיר ר”ח או שבת כלל בשבת ר”ח יצא [כמש”כ בבה”ל ס”ס תצ], ואמנם נקט דהזכרת פסוקי הקרבנות אינם לעיכובא, וגם נקט שאם הזכיר בעבודה שנקריב הקרבנות יצא, אבל הזכרת שנקריב הקרבנות דקאי על חג אחר לא יצא כמשנ”ת דעתו של המשנ”ב וגם הזכרת החוה”מ בלבד בלא הזכרת הקרבת קרבנות חוה”מ לא יצא, וא”כ גם בצירוף שניהם (דהיינו שהזכיר הקרבת קרבנות שבת בברכה אמצעית והזכרת חוה”מ בלא הקרבנות ברצה) ג”כ לא יצא [ועדיין צע”ק שלא חילק הברכ”י דיש נוסח שיצא אם יזכירנו בעבודה וכמ”ש המשנ”ב בשם החי”א ולפמשנ”ת הוא לכאורה מוכרח לדינא].

ומ”מ באופן זה שהזכיר ר”ח או חוה”מ בעבודה איהו גופיה סתם במחב”ר שיצא כסתם מרן בסי’ רס”ח דהכי ס”ל להרמב”ם, ע”ש, וציין שם המגיה גם לספרו יוסף אומץ סי’ ס”ט ובקשר גודל סי’ כ”ד אות ז’, ואפשר דהענין לפי סברא זו הוא להזכיר הקרבנות ומלבד זה להזכיר המאורע אבל אין חיוב להזכיר כל קרבן של כל מאורע לחוד לעיכובא.

דינים היוצאים

להלכה יצא יד”ח ואינו צריך לשמוע מהש”ץ ואין צריך לומר שאסור לו לחזור ולהתפלל נדבה, ואם ירצה לחשוש לעוד דעות בענין שינוי בחתימה יכול לשמוע מהש”ץ שוב את תפילת המוסף לרווחא דמילתא.

אם התפלל מוסף של שבת במקום שבת ור”ח לא יצא ויש צד שאפי’ אם אמר יעלה ויבוא בעבודה ואינו מוסכם צד זה.

אם הזכיר של ראש חדש ושל שבת כדין בתפילת מוסף שיעשה קרבנותיהם כאמור, ורק לא הזכיר בפסוקים את פסוקי קרבנות ר”ח נראה דלדעת המשנ”ב יצא יד”ח כיון שאפי’ אמר פסוקי קרבנות אחרים לגמרי יצא יד”ח לדעתו עכ”פ באופן שהזכיר את היום עצמו בברכה.

קרא פחות
0

לא נמסר לי טעם ברור בזה אבל יתכן שאחד מהטעמים לזה הוא גם מה שבני אשכנז היו רדופים ותכופים בצרות ורדיפות ושמדות לאורך הדורות, ומעצמם קבלו עליהם להתאבל יותר על מרירות הגלות שאין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכה”ג מצינו ...קרא עוד

לא נמסר לי טעם ברור בזה אבל יתכן שאחד מהטעמים לזה הוא גם מה שבני אשכנז היו רדופים ותכופים בצרות ורדיפות ושמדות לאורך הדורות, ומעצמם קבלו עליהם להתאבל יותר על מרירות הגלות שאין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכה”ג מצינו דגם בירושלמי נזכרו שקבלו עליהם הנהגות בתורת חומרא יותר מבבבלי כמ”ש בבהגר”א סי’ תקנא, וגם בזמנם מצינו דבא”י נפישי שמדא יותר מבבבלי כמש”כ באגרת רב שרירא.

ומ”מ מצינו עוד כמה מנהגים והקפדות וחומרות שקבלו עליהם בני אשכנז בד’ חלקי שו”ע יותר מדינא דגמ’, וכן מצינו גם דינים שחידשו פוסקי בני אשכנז מכח הוכחות בדברים שלא נתפרשו להדיא בגמ’, וזה מצוי יותר בבית מדרשם של תוס’ ומהר”ם יותר מבית מדרשם של הרי”ף והרמב”ם.

ונידון זה הוא נידון כללי שמצינו בכמה ענינים שפוסקי ספרד הקדמונים לפעמים נקטו למעשה יותר כפשטות מסקנות הגמ’ ופוסקי אשכנז מצינו שהוסיפו כמה מנהגים והנהגות מסברא או ממנהגא או מקושיות ותירוצים מדברים שאינם מפורשים בגמ’ להדיא והיינו מטעם שבני ספרד נמשכים אחר יותר הרי”ף והרמב”ם, ובני אשכנז נמשכים יותר אחר התוס’ ותלמידי מהר”ם (שהם הרא”ש והטור והגמ”י ומרדכי, ובכלל בית מדרשו של מהר”ם הם גם ראבי”ה וראב”ן) וסייעתם ומהרי”ל ובית מדרשו וספרי המנהגים וגם קבלו להלכה פסקי דינים ומנהגים משאר רבוותא בכ”מ היכא דלא אשכחן חולק.

ובעיקר שאלתכם הנ”ל יש להוסיף דבמנהגי רחיצה וה”ה כיבוס במקומות שאינם קרים הוא שעה”ד גדול מאוד להחמיר בחומרות יתרות וגם בדורות האחרונים מצינו חילוקי מנהגים בין בני אשכנז עצמם באירופה לבני אשכנז אחר שעלו לא”י ואף שלא הזכירו שהיא הנותנת מ”מ זיל בתר טעמא שבאסטניס הוא קל יותר ובמקומות הקרים פחות שכיח שרוב בני אדם יהיו איסטניסים בזה.

קרא פחות
0

נראה שבדיעבד אין כאן ברכה לבטלה מכמה טעמים וכמו שיתבאר. א’ שהרי על חברו שלא ראהו ל’ יום יכול לברך שהחיינו (או”ח סי’ רכה ס”א), ומה שבמקרה זה לא ראה י”ב חודש הרי הוא רק תוספת מעלה ובכלל מאתים מנה ותיפוק ...קרא עוד

נראה שבדיעבד אין כאן ברכה לבטלה מכמה טעמים וכמו שיתבאר.

א’ שהרי על חברו שלא ראהו ל’ יום יכול לברך שהחיינו (או”ח סי’ רכה ס”א), ומה שבמקרה זה לא ראה י”ב חודש הרי הוא רק תוספת מעלה ובכלל מאתים מנה ותיפוק ליה שיש לו כאן חברו שלא ראהו גם ל’ יום וגם י”ב חודש.

ועי’ במשנ”ב סי’ רכה סק”ד דטעם מה שאם עבר י”ב חודש מברך מחיה המתים משום שכבר עליו דין ר”ה ויוה”כ, וצ”ל דמאחר שאם עבר י”ב חודש בכל גווני עבר ר”ה ויוה”כ לכך תקנו שמברך מחיה המתים רק באופן כזה, דאם תתלה את זה בעבר ר”ה ויו”כ [אפי’ אם יהיה רק בתנאי שעברו ל’ יום] נתת דבריך לשיעורין, דפעמים יברך ברכה זו על ל’ יום ופעמים רק על י”ב חודש.

אבל עכ”פ עיקר ברכת השהחיינו עדיין נשאר רק שנוסף עוד חיוב מחיה המתים ואז זה פוטר שהחיינו (כמ”ש המשנ”ב שם בשם האחרונים) כי לא תקנו מעיקרא שהחיינו כשיש עוד ברכה עמה.

ואע”ג דשייך לברך שהחיינו על חכם עם ברוך שחלק (כמ”ש המשנ”ב שם) שם המחייבים לב’ ברכות הם ב’ סיבות בגוף אחד, אבל כאן ב’ הברכות מושפעים ממחייב א’, דהל’ יום שגורם לברכה דשהחיינו גורם גם למחיה המתים.

ובנוסח אחר אפשר לומר דלא תקנו חכמים מעיקרא על מקרה הידוע ב’ ברכות דצורת תקנת ברכה לא היתה כשיש עוד ברכה אחרת שמברך אז, אבל באופן שיש ברכה המחייבת מצד תקנה אחת יכול לחול עוד ברכה אחרת מצד תקנה אחרת.

ב’ דבבה”ל ס”ס רכג משמע דהשהחיינו פוטר הטוב והמטיב ואילו הטוב והמטיב אינו פוטר שהחיינו, וכלשונו בכלל מאתים מנה, ומבואר מזה דהשהחיינו היא ברכה הכוללת על מיני השמועות טובות ויש מקום לומר גם כאן.

ג’ בב”ח ס”ל [כצירוף] שאפשר לברך שהחיינו גם בנדבה על דבר ששמח בו [נראה דחידושו הוא דגם דבר שאינו בהגדרת שמועות טובות ולכן אין הברכה חובה אלא רשות וכמו בקרא חדתא], וכן הבה”ל בס”ס רכג פשיטא ליה לצרף סברא זו לעוד צירופים שכך פשטות הגמ’ גבי קרא חדתא שברכה זו היא רשות, וכן פשטות דעת הרשב”א בתשובה, והראוני שגם בבינת אדם כ’ דיכול לברך שהחיינו רשות לענין מעשרות, ומאחר שהבה”ל נקט שאפשר לומר כן כצירוף לכן גם בניד”ד אפשר לצרף סברא זו.

ד’ ע’ באה”ט סי’ רכה סק”ג בשם הלק”ט ח”א סימן ר”כ שכתב שאם קיבל כתב מחברו תוך ל’ מברך שהחיינו אבל לא מחיה המתים (ובמשנ”ב מקיל בכל גוני משום ספק ברכות), ולכאורה לשי’ ההלק”ט נמצא דבמקרה שקיבל כתב תוך יב”ח ועברו יב”ח יברך שהחיינו וקצת תמוה לומר דבלא קיבל כתב שהחיינו הוא ברכה לבטלה, אם כי אין ראיה ברורה די”ל דהגדרת מצב כזה הוא כעברו ל’ יום ולא יב”ח.

[ואדאתאן לענין כתבים, יש להעיר דבשו”ע סי’ רכה ס”ב מבואר דאם הכיר אדם ע”י כתבים לא חשיב חבירו לענין ברכות אלו ובפשוטו מיירי שקיבל ממנו כתבים ברצף ולפי הדעה שהובאה במשנ”ב שהכתב עצמו מפקיע השהחיינו שנקט כמותה משום סב”ל, א”כ בלאו הכי הכתב מפקיע השהחיינו, ובדוחק יש ליישב לדעה זו דמיירי בשלא היו כתבים בל’ יום האחרונים, ועדיין צע”ק דהמשמעות בשו”ע דכתבים עצמם היו צד לחייב ולא לפטור ולמה לא הזכיר דמיירי אפי’ לא קיבל תוך ל’ יום].

ה’ בפמ”ג כתב וכתב הב”ח ס”א דלאחר י”ב חודש שמברך ברוך מחיה מתים אין לברך שהחיינו, וכדלעיל כשמברך הטוב והמטיב אינו מברך שהחיינו דבכלל הטוב והמטיב הוא, הכי נמי בכלל מחיה מתים הוא, וכך כתב מהרש”ל בביאורו לטור בשם רבותיו עכ”ל הפמ”ג, ומבואר מזה דטעם הפטור משהחיינו דהוא בכלל ברכת מחיה המתים, אבל קודם שבירך מחיה המתים עדיין מישך שייך בזה שהחיינו.

ולפי הדברים שנתבארו באות א’ דלא תקנו ב’ ברכות על דבר זה א”כ לא יברך שוב מחיה המתים דהרי זה מבואר בפוסקים דלהלכה אין לברך ב’ ברכות כאן ואם יברך גם המחיה המתים נמצא שבירך ב’ ברכות (וגם לפי מה שכתבתי באות ב’ דהשהחיינו אפשר שפוטר המחיה המתים א”כ גם מצד זה לא יחזור ויברך שהחיינו).

קרא פחות
0

הנה יש בזה ב’ חששות הא’ מצד ממעטין במשא ומתן של שמחה, והשני מצד שהחיינו. ולענין משא ומתן נראה לדמותו למש”כ המשנ”ב בר”ס תקנא דצורך פרנסה או דבר האבד מותר, (וכעי”ז אשכחן דלארס שרי אפי’ בת”ב שלא יקדמנו אחר), ולכן במקרה ...קרא עוד

הנה יש בזה ב’ חששות הא’ מצד ממעטין במשא ומתן של שמחה, והשני מצד שהחיינו.

ולענין משא ומתן נראה לדמותו למש”כ המשנ”ב בר”ס תקנא דצורך פרנסה או דבר האבד מותר, (וכעי”ז אשכחן דלארס שרי אפי’ בת”ב שלא יקדמנו אחר), ולכן במקרה שאם לא ייקח את הפריט עכשיו הוא יחזור לבעליו ע”י חברת המשלוחים ועלול להפסיד את הפריט יוכל לקחת את הפריט וישתמש בו לאחר ת”ב.

אבל יש לדון מתי יברך שהחיינו, דיש מקום לטעון שמאחר וקי”ל שאם לא בירך בשעת קניין יכול לברך על שימוש (עי’ רמ”א סי’ כב ס”א) יברך עליו בתחילת שימושו א”כ לכאורה יכול להמנע מברכת שהחיינו בימים אלו (עי’ סוף סי’ תקנא), והרי אשכחן בניד”ד יש להמתין בלבישת בגד כמ”ש המשנ”ב סי’ תקנא סקצ”ט וה”ה בשימוש בחפץ.

ובמשנ”ב סי’ רכג סקט”ו לגבי כלים חדשים כתב שיזדרז לברך לפני שתסתלק השמחה ממנו, ומ”מ יש לומר דאם לא התחיל להשתמש לא נאמר דבר זה לא רק בבגדים אלא גם בכלים, ועיקר הנידון באופן שכבר התחיל להשתמש דלדעת הבה”ל בסי’ כב יכול לברך גם לא רק בשימוש הראשון ומ”מ דוקא כשעדיין שמח.

ואמנם בשו”ע סי’ רכג ס”ג כתב דכלים שמכרן וחזר וקנאן אין מברך עליהם וכתב המשנ”ב בסקט”ז דאפי’ לא השתמש בהן עדיין, ולכאורה קשה אם חזר בו המשנ”ב במה שנקט שאם לא בירך בשעת קנין יברך בשעת לבישה, ודוחק לחלק בין בגדים חדשים לשאר כלים חדשים, דהשו”ע שם מיירי בין בזה ובין בזה וכמש”כ המשנ”ב שם סקי”ג.

אבל יש לחלק דאם מכרן וחזר וקנאן אין שמחה כ”כ בשימוש כיון שכבר עבר מרשותו וחזר לרשותו, וכמש”כ בשעה”צ שם סק”כ ע”פ הפוסקים דאפילו אם לא בירך קודם שמכרן שוב לא יברך, דהשמחה ראשונה כבר נסתלק משמכרן ונתבטל חיוב הברכה, ועתה בקניה שנית שוב ליכא שמחה ע”כ, וחזי’ דעיקר השמחה באופן זה הוא משום שאין שמחה באופן כזה שכבר היו חדשים אצלו והיה לו אז שמחת בגדים חדשים וסיים את שמחתן דבכה”ג אין שמחה מתחדשת שוב.

[ויש לדון באופן שלא מכרן אלא אבדו וחזר וקנאן ומסתמא אין לנו לחייב בברכה מספק ולומר דהחסרון לברך באופן זה הוא רק כשמכרן מעצמו, ובפרט דבגמ’ ושו”ע נזכר גם הלשון חדשים לו למעט מכרן וחזר וקנאן ולשון זו משמע גם למעט אבדו וחזר וקנאן].

ובשע”ת סי’ תקנא סקי”ח (הובא באג”מ ח”ג סי’ עט ועי”ש משכ”ב) כתב דאם קיבל בגד במתנה יברך הטוב והמטיב מיד, אולם לא דמי לכאן, דבמתנה מברך הטוב והמטיב לדעת השו”ע משום שהיא טובה לו ולנותן (בסי’ רכג ס”ה והמשנ”ב נקט כהחולקים) וממילא אין חשש לברכו בזמן הזה דכל הקפידא על הנוסח שהחיינו וכו’ לזמן הזה דלא לאומרו על בין המצרים, אבל בהטוב והמטיב לא.

וגם יש מקום לטעון דבהטוב והמטיב שצריך לברך על טובתו של הנותן צריך להזדרז בברכה כיון שצריך להיות גם בסמיכות לטובתו של הנותן משא”כ בשהחיינו שמברך על מה שקנה שבזה יכול לברך כשיתחיל להשתמש.

אולם במשנ”ב סי’ תקנא ס”ק ק’ כתב בשם המג”א לגבי פרי חדש דכיון שנהגו לאחר השהחיינו עד זמן אכילה לית לן בה לאחרו מזמן ראייתו עד זמן אכילתו.

אולם לכאורה כל סברא זו היא רק בפרי חדש שיש מנהג לאחר את הברכה, אבל בכלי חדש שלא נהגו במנהג זה לאחרו עד השימוש בו אפשר שלא נאמר דבר זה לאחר את השהחיינו עד השימוש, אלא הוא כמו פדיון הבן שצריך לברך ולא להחמיץ המצוה (השו”ע שם דע”ז קאי המשנ”ב ס”ק ק’ הנ”ל) וא”כ גם בניד”ד יברך מיד כשקיבל וידחה איסור שהחיינו של בין המצרים כיון שאיסור זה אינו אלא מנהג.

היוצא מזה דלכאורה יש כאן סתירה במשנ”ב, דמחד גיסא במשנ”ב ס”ק צט כתב דיש לו שלא לאכול הפרי ולא ללבוש הבגד אלא להמתין, ומשמע דמותר להחמיץ הברכה.

[ויש מקום דרק לגבי פדיון הבן דממ”נ יצטרך לאחר את הפדיון או שלא לברך משא”כ כאן שיוכל לאחר את הלבישה אבל המג”א הביא בשם המהרי”ל דגם הברכה לא יחמיץ ולכן הוצרך ליישוב הנ”ל, אבל גם במהרי”ל יש לומר דמ”מ מודה כל היכא שיכול לגרום לעצמו חיוב ברכה אח”כ מן הדין].

ומאידך גיסא כתב בס”ק ק’ דבפרי הוא סברא מיוחדת דסמכי’ על המנהג שאין מברך קודם האכילה ולא חשיב שמחמיץ את המצוה, וא”כ בבגד שעיקר ברכתו הוא בזמן הקניה ורק בדיעבד יכול לברך בשעת הלבישה למה לא חשיב מחמיץ את המצוה.

ואולי היישוב בזה הוא דבסקצ”ט מיירי באופן שכבר קנה את הבגד קודם לכן ולא בירך דבכה”ג בלאו הכי יכול לברך רק על הלבישה, (ולא מצד שאסור לקנות אז בגד דהרי מי”ז בתמוז עסקי’ שאין איסור אז בקניית בגדים חדשים ולא מיעוט במשא ומתן), וכ”ש שאם יש לו בגד לקנות שלא יקנה בינתיים אם הוא דבר שיצטרך לברך שהחיינו, ומש”כ המשנ”ב בסקצ”ט לא ילבש הבגד בא לכלול בזה בין לבישה שלא ילבש ובין קנין שלא יקנה ואם לא יקנה לא ילבש, א”נ דמיירי שבשעת הקניה לא היה יכול לברך כשלא היה מוגמר (עי’ משנ”ב ריש סי’ כב ושם יש צד נוסף לברך בשעת עשיית הציצית מצד המצוה).

ואם נקבל חילוקים אלו בניד”ד לכאורה יברך שהחיינו דהרי עיקר החיוב הוא בשעת הקנין והרי כבר כתב המג”א בשם המהרי”ל דלא יאחר הברכה ודמי לדברים שלא יוכל לברך עליהם אח”כ שמברך עליהם עכשיו שהחיינו כמש”כ הרמ”א (וכאן עדיפא דהרי מצד הדין ברכתו היא עכשיו ושהחיינו אינו ממש רשות כסתם רשות כמש”כ המשנ”ב במקו”א ובלאו הכי יש פוסקים דס”ל שהוא חובה).

אבל יש מקום ליישב בעוד אופן דשמא בפרי הברכה בשעת אכילה הוא רק ממנהגא לכך הוצרך המג”א לומר דגם מנהגא מהני לומר דלא חשיב מחמיץ את הברכה, משא”כ בבגד מה שיכול לברך בשעת לבישה אף שהוא בדיעבד הוא מעיקר הדין, אבל זה אינו דבפרי באכילה לא גרע מלבישה בבגד ועוד דסו”ס כיון שהוא בדיעבד מי שאינו מברך בשעת הקניה א”כ הוא מחמיץ את המצוה.

היוצא מזה דבדבר האבד כזה לכאורה יכול ללכת להביא הדבר ולברך עליו [ומ”מ שימוש בכלי חדש אם מותר מר”ח ועד התענית אין להשתמש אם יש בו שמחה כמ”ש האג”מ ח”ג סי’ פב].

קרא פחות
0

א) הנה גם אם נניח שהביצים שלנו הם ודאי ספנא מארעא, לכאורה עדיין אין מקור לחדש שאין ענין לבדוק את הביצים, דהרי אפשר לברר בקל והרי קי”ל שהדם אסור בדספנא מארעא מדרבנן כמבואר בשו”ע סי’ סו ס”ז ובבהגר”א שם סקי”ב, ...קרא עוד

א) הנה גם אם נניח שהביצים שלנו הם ודאי ספנא מארעא, לכאורה עדיין אין מקור לחדש שאין ענין לבדוק את הביצים, דהרי אפשר לברר בקל והרי קי”ל שהדם אסור בדספנא מארעא מדרבנן כמבואר בשו”ע סי’ סו ס”ז ובבהגר”א שם סקי”ב, וקי”ל דבאפשר לברר בקל מחוייב לברר אפי’ בדרבנן (עי’ בכללי ס”ס להפמ”ג, ועי’ פמ”ג בכ”מ לגבי אפשר לברר בקל וציינתי בתשו’ לגבי בדיקת י”ח טריפות וכן להלן בהמשך תשובה זו).

ואף שהאיסור קליש דאף שכבר בביצים שלהם כ’ כבר הרמ”א שם ס”ח שהוא חומרא ולא מעיקר הדין, מ”מ לא מצינו מי מהפוסקים שכתב שאין שום ענין לבדוק, אלא כל הנידון שכ’ הפוסקים לפטור מבדיקה לגבי טעם ההיתר באכילת ביצים צלויות דא”א להם בבדיקה שלמה (כמש”כ הב”י בשם הגמ”י פ”ג מהל’ מאכא”ס סק”נ וכן הוא לשון התוס’ בחולין סד ע”א), ועכ”פ לא בקלות.

ואדרבה אותם פוסקים הנ”ל (היינו התוס’ והרמ”א ועוד להלן) שכ’ דבדיעבד או בא”א לבדוק א”צ לבדוק כתבו דבדאפשר לברר בקל צריך לבדוק [אם מדינא או ממנהגא עי’ להלן], ולכן בביצי חביתה שע”י טיגון גם להרמ”א המנהג להחמיר לבדוק, ויש להוסיף דכ”ש במקרה שעלול להתברר אח”כ למפרע שיש דם.

והרמ”א שם שכתב דמעיקר הדין אין חיוב בבדיקת הביצים יש לדון אם מיירי כשא”א לברר בלא טירחא כגון בהרבה ביצים או להטיל הבדיקה על בעה”ב ישראל כשיש נחתום גוי שעושה שאר האפיה או באופן אחר, ובאמת עי’ בבהגר”א שציין לדברי התוס’ בחולין סד ע”א, דעיקר מה דשם מיירי הוא באופן שכבר קשה לבדוק או שא”א לבדוק, או דאתיא כהדעות שאין חיוב לברר גם כשאפשר בקל וכמשנ”ת, או דבאמת י”ל שהדם בביצים הוא מיעוט שאינו מצוי, ומ”מ גם הרמ”א כ’ שנהגו להחמיר.

[ואחר העיון בדברי הראשונים נראה דהרמ”א אזיל כהדעות דבאמת אין חיוב לברר במיעוט מעיקר הדין אלא לחומרא בעלמא ממנהגא, ועי’ להלן עוד, אבל אפשר דעיקר מה דלא נחית הרמ”א להכריע בזה, כיון דבלאו הכי לכתחילה צריך לברר ממנהגא ובדיעבד לכו”ע מותר לכך אין נפק”מ בין הדעות בזה, ובזה מיושב למה לא נתקשה הפמ”ג בזה שם על שיטתו דס”ל דאפשר לברר בקל צריך לברר לכתחילה גם במיעוט שאינו מצוי וגם בדרבנן].

ועי’ בשבה”ל ח”ב סי’ ל שכתב דלגבי תערובת דם כבר מבואר בתוס’ חולין נ”ד ע”א (צ”ל סד ע”א) דאזלינן כה”ג בתר רובא וכ”כ בביצה ט”ז ע”ב ונפסק להלכה ביו”ד סוסי’ פ”ו רק במקום דאפשר לברר פתחינן לכתחלה עכ”ל, ואפשר שכך למד כוונת הדין דכל היכא שאפשר לברר ההיתר בלא בירור [שהזכיר הרמ”א] הוא בדיעבד וכפשטות התוס’ בחולין שם דלא הזכירו ההיתר אלא באופנים דבדיעבד או כשא”א לבדוק כגון שלקחו כך או כשנצלו וממילא מוכח מדבריהם דהיכא דאפשר לבדוק בדקו, וההגדרה של חיוב בירור כשאפשר לברר הוא רק לכתחילה דאם לא בירר שוב הו”ל דיעבד וכמו באבדה הריאה עכ”פ בשוגג מותר, וממילא המנהג לברר אינו חומרא בעלמא למצוה מן המובחר אלא דבר שהוא רק לכתחילה ואינו לעיכובא בדיעבד, כך יתכן שלמד דין זה וצ”ע.

ויש מקום לומר דתליא במחלוקת ראשונים דבד”מ סי’ פו כתב בשם האיסור והיתר הארוך (כלל מב דין ד) דלכתחלה נוהגין לבדקן ביום אבל בלילה או בדיעבד אין לחוש ע”כ, ויש לפרש כנ”ל דלכתחילה ממש צריך לברר, [ואינו מוכרח די”ל לכתחילה מצד מנהגא], וכך פשטות התוס’ והראשונים שהזכירו ההיתר בלא לבדוק דוקא במגולגלות או בלוקח שבורות שאז הוא טירחא לברר, [והתוס’ שם מיירי מן הדין ואם מן הדין שרי בכל גווני לכאורה הו”ל לציין דגם בלא אפשר לברר שרי אבל יש לדחות די”ל דלא ס”ל מאפשר לברר ומאידך גיסא דוחק לדחות כן דבפוסקים נזכר לגבי כמה דברים כגון בפסחים ד ע”א ובריאה ביו”ד ר”ס לט עי”ש בפמ”ג].

אבל ההגמ”י פ”ג מהל’ מאכא”ס סק”נ שכתבו ומה שרוצים לבדקן כשרוצים לטגנן או לעשות מהן תבשיל חומרא בעלמא הוא ע”כ, וכן ברשב”א חולין סד ע”א כתב דמה שנהגו לעיין בהם כשנותנין אותו לתוך התבשיל חומר הוא שהחמירו וקדושה היא שנהגו עכ”ל, וא”כ סברו שאינו מצד הדין כלל, והרמ”א שם בפשטות פסק כההגמ”י אבל אינו מוכרח דאפשר דר”ל דמן הדין הלכה כהגמ”י אבל המנהג מחמיר.

[וממש”כ בד”מ שהאו”ה סובר כהגמ”י כלשונו “וכן כתב” יש לטעון שלא למד כן בהאו”ה אבל גם זה אינו מוכרח די”ל דס”ל להאו”ה כההגהות רק בעיקר הענין ועכ”פ דאין נפק”מ ביניהם להלכה אם הוא לכתחילה מדינא או ממנהגא.

והרמ”א בהג”ה אולי יש מקום לומר דדר”ל שהמנהג מחמיר כהסוברים שהוא מן הדין דאפשר שלפעמים דרך הרמ”א להביא דעה על שם המנהג ובפרט כאן כשהוא לחומרא שייך שיהיה כנגד עיקר ההכרעה שסבר שאין חיוב בדיקה מדינא].

ויש מקום לטעון דלכו”ע אין חיוב לבדוק מדינא אלא ממנהגא אבל יותר נקל לפרש עכ”פ בתוס’ שהפטור לבדוק הוא רק בא”א לברר.

עכ”פ לכל הדעות דלעיל להלכה למעשה לכתחילה הוא חיוב לבדוק בין מצד דינא ובין מצד מנהגא וחומר שהחמירו על עצמם ישראל קדושים, ויש לומר דכל היכא שהדם הוא אסור הוא בכלל מנהג זה, וכן יוכיח המנהג שנהגו בזה גם האידנא.

ב) וכ”ש שמדינא אינו ברור דביצים שלנו בכלל ספנא מארעא ודאיות דיעוי’ בפ”ק דביצה ז’ ע”ב דאם יש תרנגול עד ס’ בתי וכו’ והובא בפמ”ג שפת”ד סי’ סו סקי”ד והוסיף עוד בשם הפר”ח סקי”ג דדין ספנא מארעא הוא רק בהיתה סגורה כ”א יום בלול בלא זכר דאם בא עליה זכר אח”כ אינה בכלל ספנא דארעא, וגם המחה”ש הביא דברי הפר”ח הנ”ל ומבואר שם דאפי’ אחר הכ”א יום אם בא עליה זכר קודם שהטילה ביצים לא חשיבא ספנא מארעא, ובפועל כדי להקפיד בזה במפעלים צריך להשקיע במשאבים ואפי’ אם נכון הדבר שהחוק מבקש שיהיו הביצים ספנא מארעא עדיין אין הכרח שהחוק מבקש הקפדה בסדר גודל כ”כ באופן שנחשב מצד הדין ג”כ ספנא מארעא, ומה שיש סגירה ללול אינו הנידון כאן דעיקר הנידון שאם יש ריבוי תרנגולות צריך למיין היטב שלא יהיה שם אחד זכר בכל הלול.

ובתשוה”נ ח”ב סי’ שפד כתב שאין המיעוט של דם בדספנא מארעא בלתי-מצוי כ”כ עי”ש, ומאחר שאינו מן הנמנע שנכנסים לשוק מפעם לפעם ביצים שאינם ספנא מארעא, ממילא נהגו להחמיר גם במקרה רגיל שלא לסמוך על רוב ספנא מארעא, ועיקר דבריו שם לגבי לאסור כל הביצה בביצים שלנו במעט דם, ולפי דבריו י”ל דה”ה שיש מנהג להחמיר לבדוק לכתחילה גם בביצים שלנו, וכן הזכיר שם המנהג להחמיר שלא לבשל ביצה בפנ”ע (ובגוף מנהג זה הרחבתי במקו”א בבירור דבר זה, ועי’ בשו”ע הל’ תערובת המנהג שהביא לגבי בישול ששים ביצים).

(ודן בתשוה”נ שם עוד בדברי המנח”י שטען שאין דין רוב בדספנא מארעא אחר שנמצא דם ותמה עליו עי”ש מש”כ לדעתו דגם בספנא דארעא מצוי דם, אבל גם המנח”י לא טען אלא שאחר שנמצא דם איתרע חזקה משא”כ לגבי הניד”ד באופן שעדיין לא בדק ועדיין לא נמצא אין דבריו הללו שייכים לניד”ד).

ועי’ בשבה”ל ח”ב סי’ ל’ דרוב ביצים שלנו ספנא מארעא אבל הזכיר כן רק בתורת סניף עם עוד כמה סניפים להתיר הביצים המדוברות שם וגם זה רק בתורת רוב וגם שם סי’ כב מבואר שרק חלק מן הביצים ספנא מארעא.

וכן הראוני מה שכ’ הרב טשזנר בזה דלא מסתבר שמקפידים שאין שם שום זכר בשום מקום, ויש להוסיף דאף שכל גידול זכר עולה להם כסף מיותר, מ”מ גם ניפוי התרנגולות בדיקה אחר בדיקה ג”כ עולה להם ואינו מוכרח שאפשר לפקח על כל המלאי ברמה המועילה גם מצד הלכה וצל”ע.

ובספר הכשרות (הרב פוקס) עמ’ שכג כתב שביצי תנובה כ85% ספנא מארעא והשאר מופרות, ועי”ש מה שציין עוד לדברי פוסקי זמנינו בזה.

ויש שטענו בפני שאינו מסתבר שיש זכר, והשתנו הדברים בשנים האחרונות, אבל הדבר צריך בירור מציאותי ולענ”ד ראוי בכל כה”ג שיהיו הוכחות הניתנות להוכחה לכל מאן דבעי.

ואמנם בשו”ע שם העתיק דינא דביצים מוזרות שהדם אסור ולא הזכיר ספנא דארעא אבל ה”ה ספנא דארעא דינא הוא בכלל דברי שו”ע כמ”ש הש”ך סקי”ד ופמ”ג שם ומבואר בפמ”ג שם שצריך לזרוק הדם מדרבנן בכל מקום שימצא אפי’ בספנא דארעא.

ג) ויש לציין עוד דהאר”י היה גומע ביצה צלויה כמ”ש בשער המצוות פ’ אחרי והובא ביד אפרים ביו”ד שם, והחיד”א במחב”ר מעמידו באופן ששייך בדיקה דלא כהאופן הנזכר בתוס’ והגמ”י שם דמיירי כשאין שייך בדיקה, מ”מ כבר מצינו דיש פוסקים דלא ס”ל כהפמ”ג הנ”ל דאפשר לברר בקל מחוייב לברר, ויותר יש לומר דהאר”י לא מיירי באפשר לברר בקל לסברת המחב”ר שם דבטיגון בדקו אצלו ורק לא בגמיעה, א”כ בגמיעה החשיבו כא”א לברר בקל, אבל עכ”פ בבישול החמיר וכמשנ”ת דגם בדרבנן יש דין זה.

ומש”כ השו”ע בסי’ סה ס”ה דא”צ לבדוק אחר העוף אם יש לו כף עגול לאסור בו גיד הנשה י”ל דשינוי מברייתו הוא מיעוט שאינו מצוי ולא חיישי’ בזה אף אם אפשר לברר בקל.

אולם לענין לדמות דין דם ביצים לדין כף בעוף יש בזה נידון חדש אם מיעוט פחות מעשירית חשיב מיעוט שאינו מצוי, עי’ משכנ”י יו”ד סי’ יז ובאחרונים לענין מיעוט המצוי דעשירית ובריב”ש סי’ קצא מיעוט המצוי הוא קרוב למחצה, אבל כ”ז מיירי בבדיקה רגילה, דהמשכנ”י שם מיירי בבדיקה הנזכרת בגיטין לא דאינה בכלל אפשר לברר בקל דוקא דאינו דוקא לפנינו, אבל אפשר לברר בקל הוא נידון בפני עצמו.

ומ”מ גם אם יש ראשונים שהזכירו ענין מיעוט שאינו מצוי באית ליה ועגיל אפשר דאין הכונה מיעוט שאינו מצוי בהגדרת אחוזים דמצד זה י”ל דג”כ צריך לברר אם אפשר בקל ורק באופן שהיא חזקה גמורה שאינה עשויה להשתנות כלל א”צ לברר משא”כ בניד”ד בדם, ומ”מ מאחר דברמ”א נזכר שבדיקה בדם גם בבישול הוא רק חומרא ממנהג אין הכרח להעמיס כ”ז ואפשר לומר שהוא חומרא ממנהג בכל גווני אבל גם בספנא מארעא.

וטענו לי עוד דבספנא דארעא הסבירות אינה מצויה כמעט שיש דם [ועי’ בתשוה”נ שם שכמדומה לא כתב כן אלא שמצוי דם גם בזה], ומ”מ הוא בודאי יותר מצוי מעוף דאית ליה ולא עגיל דמצוי בכמה מקומות והנידון על אפשר לברר בקל צריך בירור עד כמה מיעוט מצוי צריך לחשוש, אבל לומר שאין טעם לבדוק לענ”ד אין מקור לזה בפרט כשקבלו עליהם ונהגו לבדוק דאפי’ בספק ספקא כתב הפרי תואר ריש סי’ לט שמידת חסידות לבדוק.

והנה עיקר חיובי בדיקה מצינו במיעוט המצוי (עי’ יו”ד סי’ לט ס”א ובבהגר”א שם ופמ”ג שם לגבי בדיקת ריאה וסי’ פד ס”ח לגבי תולעים ובסי’ א ס”א לגבי בדיקת מומחה ובבהגר”א שם ובמשכנ”י יו”ד סי’ יז) אולם בפמ”ג סדר הנהגות הנשאל סדר ג’ אות כ’ דאפי’ במיעוט שאינו מצוי במקום שיכול לברר בקל צריך לברר ועי’ גם בפמ”ג בפתיחה לסי’ לט [ועי’ בתשובתי על בדיקת י”ח טריפות דיש אחרונים המחייבים בדיקה בכל הי”ח טריפות באפשר לברר בקל וממילא אפשר דס”ל דיש חיוב גם במיעוט שאינו מצוי באפשר לברר בקל אם ס”ל כהסוברים ששאר ח”י טרפות הם מיעוט שאין מצוי].

[ולגוף ענין בדיקת ריאה הנ”ל מצינו בזה כמה דעות דיש שנקטו דבריאה הוא מיעוט מצוי טובא טריפות ובשאר אינו מצוי כ”כ, עי’ בהגר”א שם, ויש שנקטו דבריאה אפשר לברר בקל משא”כ שאר טריפות, וכמו שנתברר לעיל דבאמת אינו מוסכם לכו”ע דבמיעוט שאינו מצוי וכיו”ב מחוייב לברר בקל, ועי’ במשנ”ב סי’ ח’ בדין בדיקת ציצית ומש”כ בשם המג”א והגר”א והם לכאורה לשיטתם בכ”מ שאולי סוברים דחיוב אפשר לברר בקל הוא לא בכל גווני, עי’ במג”א והגר”א בסי’ ח ובמג”א סי’ תלו ובהגר”א במקומות המצויינים הנ”ל וחלק מהדברים נתבארו בתשובתי על בדיקת ח”י טריפות, ועי’ כתר ראש החדש מהדו’ מכון ירושלים הל’ ציצית עמ’ לב ואילך עוד בהרחבה בזה].

ועי’ בספר השעטנז להלכה עמ’ רטז דבעשר אחוז או קרוב לזה יש להקפיד לבדוק כהמשכנ”י, ובאחוז אחד אמר הגרי”ש אלישיב שבאפשר לברר בקל ראוי לברר ולדעת השבה”ל יתכן שיש בזה חיוב מדינא.

ד) רק דבאמת יש לטעון דאם איסור בספנא מארעא הוא איסור מראית העין דשרי ע”י תערובת לכתחילה ולא מטעם ביטול אלא מטעם שאין כאן מראית העין כיון שלא נודע התערובת (עי’ ברמ”א לגבי ביטול דם אדם בסי’ סו ס”י ובשו”ע סי’ פז ס”ד לגבי חלב אשה שאם נפל לתוך התבשיל בטל וא”צ שיעור), א”כ כל עוד שלא נודע האיסור יש לטעון דחשיב כתערובת מראית העין שאין האיסור ניכר ולא דמי לשאר איסורי דרבנן.

וצע”ק דהרע”א בסי’ פז כתב דאם ביטל לכתחילה אסור, ויל”ע למה לא נימא דאינו בתורת ביטול כלל אלא כמניח שקדים ע”י חלב שקדים שמותר לכתחילה, דע”י ביטולו אינו ניכר שהוא חלב אשה, וממילא ליכא מראית העין, ובתוספת מרובה הנדפס על גליון השו”ע התיר ג”כ באכילת דם אדם כשניכר שהוא דם אדם עי”ש, ואולי טעמו של הרע”א דכיון שבשעת הביטול עצמו עדיין הוא נראה כחלב בהמה א”כ עצם הביטול הוא בכלל איסור מראית העין, שנראה כמבטל חלב שעדיין אינו ניכר שהוא חלב אשה, משא”כ אחר הביטול דאז כבר אין מראית הענין כלל, ואם סברא זו נכונה [ושו”ר שכ’ כעי”ז ביד יהודה על השו”ע יו”ד ס”ס סו ושמחתי] א”כ ה”ה במי שאינו בודק הביצים יש לטעון דנראה כאינו בודק ביצים רגילות, אבל יש לחלק ולומר דבביצים אין ידוע אם יש איסור, ועוד דפשטות הרמ”א דאפי’ בביצים רגילות אין איסור מעיקר הדין אם לא מצד המנהג.

והנה לחדד הדברים יש לדון במי שיש לו תבשילים שנתבשלו על ידי ע”ה שמבשל לפעמים דם אדם בתבשיל באופן שניכר הדם בתבשיל שבזה בודאי אסור (עי’ דרכ”ת בסי’ סו שם ובסי’ פז שם מה שהביא בזה ופשוט), האם אין צורך לבדוק, והתשובה דבזה ודאי צריך לבדוק [עכ”פ לדידן דבאפשר לברר בקל מחוייב לברר גם בדרבנן], אף דבכל קדירה בפני עצמה יש לטעון דבאה מרוב קדירות ואין ניכר האיסור, לא סגי בזה, דמ”מ יש כאן אחד שהוא איסור, ולא אכפת לן שהוא איסור רק משום מראית העין דסו”ס הוא איסור גמור.

רק דיש לדון וללבן האם מה שפשוט לנו ששם הוא אסור מכיון ששכיח שם האיסור [וכאן שכיח פחות] או משום שתערובת של מראית העין באופן האסור אינו בכלל היתר תערובת של מראית העין דהיתר תערובת של מראית העין הוא רק לח בלח שהאיסור אינו לפנינו בעולם בצורת האיסור [דהיינו בצורה שנראה כאן איסור שאם נראה איסור חל איסור מראית העין] אבל תערובת יבש ביבש אינו מבטל צורת האיסור, וממילא אינו בכלל היתר תערובת מראית העין [ומה שמבטל על ידי שמערב את החביתה או מערבה בתבשיל הו”ל כמבטל איסור לכתחילה דלא מהני גם במראית העין כמש”כ הרע”א], ויש מקום לומר דשני הטעמים נכונים דגם שכיח איסורא הוא טעם לבדוק וגם מה שיש כאן תערובת איסור הוא מחוייב לבדוק אבל אה”נ זה כשיש תערובת איסור, אבל במקרה שאין תערובת ולא שכיח אם יש חיוב מצד אפשר לברר בקל הפמ”ג מחייב לכאורה תליא במחלוקת וכמשנ”ת.

לסיכום הדברים:

א’ דעת הפמ”ג שאפשר לברר בקל הוא אפי’ באיסור דרבנן ואפי’ במיעוט שאינו מצוי (מלבד במיעוט שאינו דרך ברייתו דחשיב אינו מצוי כלל דבזה לא שמענו חולק בדבר לחייב בדיקה).

ב’ פשטות דעת התוס’ יותר קל לפרש דלכתחילה צריך לבדוק גם ביצים שלנו, ועכ”פ מצד מנהגא הוא ודאי כך שצריך לבדוק כמ”ש הרשב”א וכמו שפסק הרמ”א.

ג’ המנהג לבדוק הוא גם בספנא מארעא.

ד’ בפוסקי זמנינו נקטו שלא כל הביצים בזמנינו ספנא מארעא מכיון שיש לזה תנאים רבים, והוסיף בתשוה”נ שהמנהג שלא לחלק בין ביצים שלנו לביצים גמורות הוא משום שמצוי לפעמים שיש ביצים של ספנא מארעא בשוק, וצריך בירור אם השתנה דבר בזה בשנים האחרונות.

ה’ איסור דם בביצה דספנא מארעא יש שכתבו שהוא מראית העין בלבד אבל עדיין אינו מתיר שלא לבדוק תערובת איסור או חשש איסור לפי התנאים שנתבארו והוא מוגדר כאיסור כל עוד שניתן להוכיח למראית עין שיש כאן ספנא מארעא.

ו’ המבשל ביצים עם דם דספנא מארעא בתבשיל אוסר בתבשיל ואין בזה היתר דתערובת מראית העין כיון שבטלו במזיד.

ז’ מה שלא נחתו האחרונים לבאר ענין בדיקת ביצים שלנו אם הוא מחיובא או ממנהגא אפשר שהטעם לזה הוא משום דאין בזה נפק”מ דלכו”ע לכתחילה צריך ובדיעבד פטור וממילא אין מקור לטענה לומר דבביצים שלנו יורד דרגא וכבר אין מנהג, דאם הוא חיוב מדינא [כפשטות דינא דאפשר לברר במיעוטא להמחמירים בזה] אין חילוק אם הוא דינא דדם דאורייתא או דרבנן או דרבנן דמראית העין.

ח’ תערובת דבר האסור מצד מראית העין לח בלח באופן שהאיסור ניכר אסור וה”ה יבש ביבש במקום שיש חשש איסור מראית העין לפנינו וצריך להוציא האיסור ואינו שייך לדברי הפוסקים על תערובת דבר האסור מצד מראית העין כשלא ניכר האיסור ואין בו משום מראית העין.

היוצא מזה דיש טעמים למה לבדוק גם ביצים שלנו, ולא שאין בזה שום ענין בפרט אחרי שכבר הוחזק ונתפשט המנהג להחמיר בזה.

ויש להוסיף דכל בדיקת ביצים עכ”פ לחלק מהראשונים הוא רק מנהג וקבלוהו משום תוספת קדושה כמש”כ הרשב”א, א”כ מאחר שידוע שיש מנהג גם בביצים שלנו (עי’ בתשוה”נ הנ”ל) אין צריך לבטלו.

קרא פחות
0

הנה באמת יש בזה נידון אם מותר לכתוב האידנא רק כמה פסוקים בלא ספר, אולם סוגיין דעלמא דהרבה מהראשונים והנו”כ והמנהג להקל בזה והרחבתי במקו”א, אבל הנידון כאן האם בעי’ שרטוט דהרי בב’ וג’ תיבות כבר בעי שרטוט כמבואר בגמ’ ...קרא עוד

הנה באמת יש בזה נידון אם מותר לכתוב האידנא רק כמה פסוקים בלא ספר, אולם סוגיין דעלמא דהרבה מהראשונים והנו”כ והמנהג להקל בזה והרחבתי במקו”א, אבל הנידון כאן האם בעי’ שרטוט דהרי בב’ וג’ תיבות כבר בעי שרטוט כמבואר בגמ’ פ”ק דגיטין ו ע”ב ושו”ע יו”ד סי’ רפד ס”ב.

והנה התשובה בזה בודאי שא”צ שרטוט דהרי כבר מכמה דורות מדפיסים פסוקים ואין מקפידין על שרטוט ורק צריך לבאר ההגדרה בזה מ”ט בדפוס א”צ שרטוט.

ונראה דהביאור בזה הוא שבדפוס אין לך שרטוט גדול מזה דהרי יש לך כלי שמיישר את האותיות, וכעי”ז כתב הרמ”א שם בשם ר”ת שאם שרטט שורה עליונה שוב לא צריך והטעם מבואר בנו”כ בשם הראשונים משום שמסתמא שורה ראשונה נכתבה ביושר והרי מיישר שורות אחרונות לפי שורה ראשונה ומבואר באחרונים (עי’ פת”ש שם בשם חומות ירושלים) דה”ה אם כתב דברי חול ביושר יכול לכתוב תחתיהם הפסוק בלא שרטוט מטעם זה.

ובספר אפיקי מגינים סי’ לב בביאורים סקל”ה דן בדין סת”ם שבדפוס שכבר האריכו בו הרבה וגם שם האריך בנידון זה, ודן שם עוד מצד שרטוט אם הוא לעיכובא או שאינו לעיכובא עי”ש מש”כ בזה ובשו”ת מהר”ם פרבינציאלו שציין לו הברכ”י סי’ תרצא בענין זה, אבל בספר בני יונה הארוך ביו”ד ס”ס רעא נקט דמטעם זה פסול בס”ת שבדפוס כיון שאין שרטוט, אם כי שם השרטוט חמיר יותר מדין שרטוט בכותב פסוק אחד, ועי’ תוס’ גיטין ו ע”ב מש”כ בשם המסכת סופרים פ”א ה”א.

קרא פחות
0

מחד גיסא הי’ מקום לומר דההטייה צריכה להיות בזוית מוחלטת של שבירה, דהרי בב”י סי’ קכג וט”ז שם סק”א כתבו בשם רבינו האי כתב שדימוהו לכהן שעלה לכבש ופנה לימינו שבסוף עבודתו מקיף ויורד דרך שמאל עי”ש. ומאידך גיסא מבואר בהרבה ...קרא עוד

מחד גיסא הי’ מקום לומר דההטייה צריכה להיות בזוית מוחלטת של שבירה, דהרי בב”י סי’ קכג וט”ז שם סק”א כתבו בשם רבינו האי כתב שדימוהו לכהן שעלה לכבש ופנה לימינו שבסוף עבודתו מקיף ויורד דרך שמאל עי”ש.

ומאידך גיסא מבואר בהרבה פוסקים (וגם במשנ”ב סי’ קכג ס”א) ע”פ הגמ’ ביומא נג ע”ב דהענין הוא שיתן שלום להקב”ה שעומד בשמאלו והיינו לפניו בשמאלו כדלקמן בשם רש”י, וא”כ לפ”ז א”צ שיהיה דוקא בזוית לשמאלו, אלא לשמאלו שלפניו.

וכן הוא לפמש”כ רש”י ביומא שם שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו, שנאמר שויתי ה’ לנגדי תמיד ע”כ, והיינו שהקב”ה כביכול עומד לפניו בשמאלו וכ”ה בלבוש באו”ח סי’ קכג שעומד כנגד הקב”ה ולכן מתחילה נותן פניו כנגד ימינו של הקב”ה ולאחמ”כ כנגד שמאלו והובא בקיצור במג”א סק”ג ובמשנ”ב סק”ד וכן במחה”ש וערה”ש.

והיוצא לפ”ז לכאורה דזה עיקר הטעם שנזכר בהרבה פוסקים ומשמע בגמ’, ואילו הטעם דלעיל הוא סמך בעלמא, וא”כ יש מקום לטעון שעיקר הגדרת ומטרת ההיטוי כאן הוא שפניו יפנו כנגד מול שמאלו, ולכן א”צ דוקא בזוית של שבירה שלמה ואם אינו יודע לכוון שיעור זה סגי בהיטוי הניכר שפונה לשמאלו.

אולם באמת עיקר משמעות הלבוש אינה שההיטוי הוא כנגד שמאל שלפניו אלא אדרבה שההיטוי הוא לשמאל האדם משום שהוא כנגד שמאל שלפניו, דהרי כתב הלבוש בזה”ל ואחר שפסע וכו’ יטה בראשו לצד שמאלו וכו’ שזהו ימינו של הקב”ה אשר בשעת התפלה עומד לפניו יתברך וגם פניו יתברך הם כנגדו וכו’ ואח”כ יטה בראשו לצד ימינו שהוא כנגד שמאלו של הקב”ה עכ”ל, ועכ”פ בסיפא דמילתיה משמע שפונה לאותו הצד והמקום שהוא כנגד ימינו של הקב”ה, ולפ”ז י”ל כנ”ל דפונה מתחילה לשמאלו כיון שהוא כנגד שמאל הקב”ה.

אבל עדיין יש לטעון דמ”מ לאו דוקא צריך לפנות לשמאלו שהוא כנגד ימין הקב”ה אלא לכל הרוח השמאלית וכ”ש צדדין שלפניו בשמאלו עדיף דיותר מראה שנותן שלום לימין השכינה, וכך מדוייק לשון הלבוש שכתב בריש דבריו שיטה לצד שמאלו שזהו ימינו של הקב”ה והרי ע”כ הכונה שלפניו הוא ימינו של הקב”ה, אבל הלשון “כנגד” שכתב לגבי שמאל קצת צ”ב [ואולי הוא ע”ד הסוד שלא רצה להזכיר להדיא שמאל כלפי מעלה ודוק, או אפשר דכנגד ר”ל באותו המקום ואין הכונה מול דוקא].

ובמשנ”ב בסי’ קכג הלשון הוא שהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה מול פניו ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב”ה ע”כ, ויש לפרש דכולל כל שמאלו עד צד שמאל שלפניו, דהרי ע”כ ר”ל שימינו של הקב”ה הוא צד שמאל שלפניו ולא שמאל האדם ממש, דהרי האדם מתרחק ממקום תפילתו, והמשך דברי הלבוש שפונה אח”כ לימינו שהוא כנגד שמאלו של הקב”ה לא העתיק.

אולם בב”י לעיל סי’ צז ס”ב כתב בשם אביו דכשפוסע שלש פסיעות האדם מרחיק עצמו ממקום תפילתו והוא כנגד השכינה ולפיכך נותן שלום לשמאלו תחלה שאז הוא כנגד ימינו של הקב”ה עכ”ל, ובא ליישב בזה מ”ט כשרוקק בתפילה רוקק לשמאלו שכן לא ירדה שכינה למטה (סוכה ה ע”א) ואין השכינה בשמאלו ורק כשמרחיק אז נותן לשמאלו ממש שהוא כנגד מקום תפילתו ואז שייך ליתן לשמאלו, ולפי תירוצו היה מקום לבאר דבעי’ דוקא לשמאלו של האדם שהוא כנגד ימין השכינה שלמעלה מעשרה טפחים ואין הכונה ליתן שלום כנגד שמאל שלפניו.

אבל בד”מ שם כתב בסק”א ולי נראה וכו’ אבל כשפוסע לאחוריו ג’ פסיעות כתלמיד הנפטר מרבו ונוטל רשות ממנו א”כ משים השכינה לנגד עיניו ולכן חולק כבוד לשמאלו לימין השכינה שהיא לנגדו עכ”ל.

וברמ”א על השו”ע ס”ב הביא טעם אביו של הב”י אבל המשנ”ב בסי’ צז סק”ט אזיל כטעמו של הד”מ, וז”ל, והאחרונים תרצו בפשיטות דהכא בשעת רקיקתו מסלק ממנו כבוד השכינה וכמש”כ בסימן ג’ לענין התכבדו מכובדים וכו’ ע”כ אזלינן בתר ימין ושמאל של האדם משא”כ בסימן קכ”ג דאיירי בהשתחואה שמשתחוה בסוף תפילתו להשכינה ע”כ אזלינן בתר ימין דשכינה ע”כ.

ומבואר דאדרבה עיקר השלום לדידיה הוא שנותן לימין השכינה שכנגד פניו לשמאלו ולפ”ז אין צורך דוקא ליתן לשמאלו בזוית ישרה.

וגם להב”י יש לטעון דלאו דוקא שצריך ליתן שלום לכנגד שמאלו של האדם אלא דהעיקר שהוא מרוחק ממקום תפילתו לכך לא חשיב שאין השכינה לשמאלו (מטעם שלא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים) דכל שהוא עומד כנגד המקום יכול ליתן שלום כנגד ימינו של הקב”ה כיון שמה שכנגד יכול להיות גם כנגד הגבוה מי’ טפחים.

ואם נפרש דגם הב”י לא פליג ע”ז ניחא שהרמ”א על השו”ע לא יסתור דבריו בד”מ שהביא בזה טעם אחר ואם יש נפק”מ לדינא בין הטעמים הוא דחוק.

ויעו’ במשנ”ב שם בסי’ צז סק”י שכתב בשם הלבוש על הטעם זה של הב”י [שהובא ברמ”א שם] שע”כ כונתו אז בעת השתחויה להשתחות נגד השכינה שהיא למעלה מעשרה כי הלא לא ירדה למטה עכ”ל, וגם לפי ביאורו משמע דההשתחויה אינה בהכרח דוקא אל צד שמאלו של האדם אלא להשתחוות אל כנגד השכינה העומדת משמאלו.

אולם בלבוש שם נוסף עוד הלשון “לפיכך צריך לתת כבוד לשמאלו שהיא ימין השכינה” ויש לפרש דהלבוש לשיטתו שפונה לצד שמאל האדם משום שהוא כנגד השכינה, אבל לפמשנ”ת אין מזה ראיה כלל דהכונה לכל צד שכנגד שמאלו שהוא גם צד שמאל שלפניו שכל צד זה הוא כנגד השכינה אלא שהוא דחוק, דפשטות דעת הלבוש בב’ המקומות כפשוטו שפונה לצד שמאל האדם שהוא כנגד השכינה, והמשנ”ב בב’ המקומות שינה התיבות המלמדות ענין זה ואולי הוא בדוקא.

היוצא מכ”ז דעכ”פ לדעת הד”מ והמשנ”ב ופשטות הדברים בסוגי’ והסברא הפשוטה בזה דעיקר הפניה לשמאלו היא כנגד ימינו של הקב”ה ולכן א”צ היטוי כ”כ לשמאלו אף שיתכן שעיקר התקנה לפנות לשמאלו נאמרה שיכול לפנות לשמאלו ממש דנותן שלום בצד שמאל האדם שהוא כנגד ימין השכינה כמש”כ הלבוש [אם נרצה ליישב לשון הלבוש בסי’ קכג עם הד”מ ובפרט אם נימא דהלבוש בסי’ צז מתפרש באופן זה, ומ”מ אינו מן הנמנע דהלבוש סובר שעיקר התקנה לתת שלום לצד שמאל של האדם ממש שהוא כנגד ימין דשכינה, רק דלעיל נתבאר שגם בלבוש יש לשונות לכאן ולכאן], ואילו לדעת הב”י יש לדון בזה ולפי מה שהזכרנו מדברי הרמ”א והמשנ”ב בסי’ צז יש לומר דגם הב”י לא פליג.

קרא פחות
0

במשנ”ב סי’ כח סק”ו בשם השל”ה כתב דיש מהחכמים שהיו נוהגין לחלוץ התש”ר ביד שמאל שהיא ביד כהה להראות שקשה עליו חליצתן. וכעי”ז מצינו בחליצת נעליו בסי’ ב שחולץ בשמאל משום שבדבר שאינו חשיבות עושה בשמאל, ובמקובלים אי’ שבכל דבר יראה ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ כח סק”ו בשם השל”ה כתב דיש מהחכמים שהיו נוהגין לחלוץ התש”ר ביד שמאל שהיא ביד כהה להראות שקשה עליו חליצתן.

וכעי”ז מצינו בחליצת נעליו בסי’ ב שחולץ בשמאל משום שבדבר שאינו חשיבות עושה בשמאל, ובמקובלים אי’ שבכל דבר יראה להשליט הימין על השמאל (עי’ בראשית חכמה), וי”ל שבכלל זה גם שלא ליתן לימין דברי ביטול מצוה או דברי גנאי.

ונשאלתי בנידון דידן דמחד גיסא עושה מצוה שמסייע לזקן ומאידך גיסא עושה ביטול מצוה.

והנה זה ודאי שהענין לחלוץ בשמאל בניד”ד שאינו החולץ בעצמו קלוש יותר כיון שאינו צריך להראות שקשה עליו חליצתן ולאו בדידיה תליא מילתא, אבל יל”ע מצד רמז זה של חליצה בשמאל האם כאן אזלי’ בתר מה שהוא מצוה ואין כאן עבירה, ויש מקום לטעון דכל מה שיש לחלוץ בשמאל הוא רק כשיש כאן ביטול מצוה ואין דבר כנגד זה, אבל כשיש כאן מצוה כח המצוה גובר על מה שיש כאן ביטול מצוה כיון שסו”ס אין כאן עבירה.

אבל מסברא יותר נראה דגם כאן שייך הטעם לחלוץ ביד שמאל דהרי אתה והוא חייבין בכבוד המקום ולגביו יש כאן רק ביטול מצוה, ועוד דבין אדם לחבירו אתיהיב למחילה ונדחה מפני כבוד המקום כשהוא דבר שניתן למחילה כמ”ש התוס’ ברפ”ג דשבועות בגירסת בגמ’ ברכות כ ע”ב, ולכן מאחר שיש כאן צורת ביטול מצוה אין להתחשב במה שעושה לחבירו דבר טוב יחד עם זה.

והנה במקור הדברים בשל”ה (מס’ חולין פ’ נר מצוה) כתב ב’ טעמים להנהגה זו של הסרת התפילין בשמאל, הא’ שבשמאל משתהה יותר ומראה בזה שכבד עליו להסיר התפילין, והב’ שבשמאל מראה פחיתותו שיד שמאל היא כהה ומראה בזה חסרונו שאינו יכול לשמור גופו וצריך להסירן עכ”ד בקיצור, ומפורש בדבריו דהם ב’ טעמים נפרדים, ולפ”ז טעם הב’ אינו שייך כשמסיר לאדם אחר כיון שאין ענין להראות חסרון על אדם אחר, אבל הטעם הראשון יש מקום לומר דשייך גם באדם אחר דסו”ס עושה כאן מעשה ביטול מצוה והיה יותר טוב אם היה יכול להמשיך לקיים המצוה אע”ג דלאו בדידיה תליא מילתא מ”מ יותר טוב היה אם היה חבירו יכול ורוצה להניח, ואע”ג דהכבדות הנראית היא של המטפל בתפילין ולא של זה שמסירים ממנו מ”מ גם בזה שייך כבדות במה שצריך להסיר לחברו דסו”ס עושה כאן מעשה ביטול מצוה.

ובמג”א סק”ג נראה שצירף ב’ הטעמים וכתב וז”ל והטעם שמראה שקשה עליו חליצתן מפני שמצותן כל היום אך מפני שאין לנו גוף נקי חולצן אחר התפלה ולכן חולץ בשמאל, ובסוף דבריו ציין לסי’ קכג, והעירו ע”ז דשם בסי’ קכג סק”י כתב המג”א דכשעקר שמאלו בתפילה מראה שכבד עליו לעקור והוא אע”פ שבלאו הכי אי אפשר דלא לסיים תפילתו ואין מצוותו להתפלל כל היום, ואולי י”ל דאה”נ דהלואי יתפלל כל היום [וע”ע מה שכתבו במאמר זה בירושלמי פ”ק דברכות], אבל אולי י”ל דלרווחא דמילתא נקט הכי המג”א דהא בלאו הכי בפנים השל”ה מבואר דהם ב’ טעמים נפרדים ולפי הטעם הראשון בשל”ה ה”ה כשמסירו קודם שקיעה”ח ממש יסירנו בשמאל.

ועי’ עוד באפיקי מגינים שכתב דיחלוץ ביד שמאל גם כשחולץ על מנת ללובשן ומבואר דאף שיש צד מצוה בזה (דביוצא מבהכנ”ס על מנת לחזור י”א דמותר לרוץ) מ”מ צורת המעשה הוא ביטול מצוה וצריך להראות בזה כבדות.

ויש להוסיף דעיקר בהכנ”ס הוא הכשר מצוה (אף שיש בו גם מצוה בישיבתו) ולכן כשיוצא להכשר מצוה סגי בזה משא”כ כאן דהסרת התפילין הוא צורת מעשה של ביטול מצוה.

ובהערות לדעת נוטה ציין לדין זה במש”כ בשטמ”ק ערכין ב ע”ב סק”ג בשם גליון רש”י, אבל שם הנוסח דכשמתעטף בציצית יתעטף בימין וכשנוטל נוטל בשמאל והיה מקום לפרש דהכונה להניח העיטוף לשמאל עי’ במשנ”ב ר”ס ח אבל הוא דחוק, ושוב נראה דנוטלו הכונה להחזקת הציצית בק”ש ולא לפשיטה דנטילה לא משמע לשון סילוק, ולפ”ז מתיישב למה נקט לה השטמ”ק שם גבי קטן היודע להתעטף דהרי זה חלק מתנאי קטן היודע להתעטף שמחזיק הציציות בק”ש כמ”ש הרמ”א בשם המרדכי.

קרא פחות
0

איסור קריעת ד”ת הוא חמור, וכדאמרי’ במו”ק כו ע”א הרואה ס”ת שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב, וגם לספרים שבדפוס יש קדושה כמש”כ המשנ”ב בסי’ רמ בשם הפמ”ג. ועונש ביזוי ד”ת משמעות הסוגיות ודעת כמה ראשונים ...קרא עוד

איסור קריעת ד”ת הוא חמור, וכדאמרי’ במו”ק כו ע”א הרואה ס”ת שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב, וגם לספרים שבדפוס יש קדושה כמש”כ המשנ”ב בסי’ רמ בשם הפמ”ג.

ועונש ביזוי ד”ת משמעות הסוגיות ודעת כמה ראשונים שהוא כרת (שבועות יג ע”א לענין מגלה פנים וסנהדרין צא ע”ב לענין עוד דברים, ועי’ רש”י שבועות שם דמגלה פנים הוא משום מבזה ד”ת ועי’ תוס’ יומא פו ע”ב ותוס’ סנהדרין סד ע”ב).

ובמס’ דרך ארץ זוטא שנינו כל המזלזל בדבר א’ מן התורה חייב כרת שנאמר כי דבר ה’ בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת ע”כ, והובא בילקוט ת”ת לתלמיד הרשב”א פר’ שלח.

ועי’ בתוס’ יבמות ט ע”א דמשמע שהוא כרת ממש כמו ל”ו כריתות דכתבו שם דמה דלא חשיב לה עם ל”ו כריתות הוא משום דלא נזכר ביה לאו.

וברמב”ן בשער הגמול כתב דהטעם שלא נתחשב מבזה תורה ולומדיה עם ל”ו כריתות משום שהוא נתרבה עם עובדי ע”ז וענשו גדול משאר כריתות שנאמר בו כי תולעתם לא תמות וגו’.

ולדעת רש”י (שבת כה ע”ב ועי’ תוס’ יבמות ב ע”א ורמב”ן ויקרא יח יט) כרת הוא וזרעו נכרתין וגם להתוס’ הוא במיתה קשה (עי’ מו”ק כח ע”א) אם לא ישוב.

ומבואר ביו”ד ס”ס שלד שהמבזה דבר אחד מד”ת או מד”ס חייב נידוי והוא חיויא דרבנן דלית ליה אסותא, ושייך לזה כל מה שהוא בכלל ביזוי ד”ת ע”פ גדרי הלכה, ועי’ עוד כס”מ ספ”ו מהל’ ת”ת.

והמבזה ד”ת אין לו חלק לעוה”ב כמבואר בסנהדרין שם ואמרי’ ביה הכרת בן העוה”ז תכרת מן העוה”ב (עי’ בסנהדרין שם ושבועות שם ורש”י).

ועוד מבואר בשבועות שם שאין תשובה בלבד מכפרת על עון זה עד המיתה ורק המיתה ממרקת.

ועוד מבואר שם בשבועות בדברי רבי דעבירה זו חמורה מחילול שבת וכמעט כל עבירות שבתורה לענין המבואר שם לגבי כפרת יו”כ בלא תשובה.

גם ד”ת שיש בהם טעויות או שהם לא נכונים מחוייב לנהוג בהם כבוד ככל ד”ת (עי’ בגנזי הקודש מה שהביא בשם פוסקי זמנינו בזה), וכ”ש שיש שם הרבה ציטוטים וד”ת נכונים ג”כ דבזה א”צ לבוא לנידון זה כלל.

והנה מאחר שנתברר שע”פ דין אסור לקרוע ממילא הקורע ד”ת מחמת שהוא חולק על מה שכתוב שם לא עדיף מקורע בחמתו שאמרו ע”ז (שבת קה ע”ב) יהא בעיניך כאילו עובד ע”ז ומשמעות הזוהר והרמב”ם בהל’ דעות דחשיב כאילו עובד ע”ז מדבריהם.

גם עלונים שמיועדים לחלוקה יש בהם משום מעביר על דעתו של בעה”ב ונקרא גזלן לכמה דעות למי שקורע אותם כיון שלקריאה נתנו ולא לקריעה (עי’ בהרחבה בשו”ת חו”י סי’ רלב והרחבתי בזה בתשובה ד”ה מי שהביאו לו מאכל חלבי לרגל חג השבועות ואין האיש בביתו בחג האם יכול לאכלו לפני החג), ולכל הצדדים הוא בודאי דבר מגונה מאוד בכה”ג.

בפרט שיש עלונים או קונטרסים לחלוקה שמתנים להדיא שהקונטרס עדיין ברשותם (כדרך שאנו מתנים בקונטרסים דידן) ובכה”ג יש כאן גזילה ואין כאן היתר של אבידה מדעת אף אם הם במקום ציבורי כיון שאינם מיועדים להשחתה והוא גזל גמור וכמבואר בש”ך ובערה”ש חו”מ ס”ס רסא, ועי’ מה שהרחבתי בזה במקו”א [ד”ה חפצים העומדים ברחוב בזמני ערב פסח האם מותר לקחת אותם].

ובספר שבות עמי ח”א עמ’ ה’ כתב וז”ל, יש להוכיח אותם תינוקות של בית רבן שקורעים עלונים עם דברי תורה כיון שהחליטו אלו כופרים וממילא אפשר לקרוע ועוד כהנה וכהנה הבלים ושטויות, וזה עוון גדול ונורא וחייב כל אחד להוכיח בביתו על זה, וסתם כך יש להזהר בכל העלונים שבאים לידי בזיון או ספרים להניחם במקום מכבוד ונקי ובצורה מסודרת ובטוחני שזה יסיר הרבה חרון אף, וכמ”ש באבות פ”ד מ”ו כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות וכו’ [וכל המחלל דברי תורה גופו מחולל על הבריות] עכ”ל, ועי’ עוד בפלא יועץ שהאריך בחומרת עניינים אלו.

ודבריו קילורין לעיניים אבל אפשר להוסיף ע”ז דבאמת אותו הנער הקורע הד”ת בחמתו הרי הוא עצמו ג”כ יודע שאינו עושה כהוגן שהרי אינו שואל את רבו ע”ז ולא מטעם שיודע שהדין עמו, אלא משום שיודע בעצמו מה רבו ישיב לו ומשויה ליה למצוותו כחוכא ואיטלולא, וכשקורע עושה הדבר בהסתר בהחבא ואומר שלא יראני אדם, ולא מטעמי ענווה, והמורה היתר לעצמו בדבר שיודע בלבו הדין חייב דחשיב מזיד כדאי’ בסנהדרין מט ע”א גבי יואב.

והפייט יסד וקונן ותרד עיני דמעה ואילילה ואנודה ולבכי ולחגור שק אקרא להספידה וכו’ כבוד כל כלי חמדה ראיתיה קרועה שכולה וגלמודה התורה והמקרא והמשנה ואגדה ענו וקוננו זאת להגידה.

ועוד יסד הפייט עד מתי תביט רואה כל סתרים קנא לתורת אשר שרפוה זרים קלאוה פרעוה קרעוה לגזרים כסירים סבוכים הגדילו המדורים העל אלה תתאפק אדון כל יצורים ע”כ, קינה היא וקוננוה ודיו לבא מן הדין לשריפת התורה ע”י ביטול לומדיה להיות כנידון שריפת התורה עצמה ומי נתלה במי.

ועוד יסד ר”י הלוי בפיוט שאלי שרופה באש על שריפת התורה, הלבעבור זה נתנך כי באחרית תלהט אש בשוליך וכו’ אוריד דמעות עדי יהיו כנחל וכו’ ואשאל היש תורה חדשה בכן נשרפו גליליך (ר”ל למה נשרפה התורה שמא משום שתורה חדשה באה בתמיה, ומטבע לשון היא כדרך המקוננים, ואולי צ”ל גויליך כמ”ש גוילין נשרפין) וכו’ אתמה לנפשי איך יערב לחכי אכול אחרי ראותי אשר אספו שלליך אל תוך רחובה כנידחת ושרפו שלל עליון וכו’ ע”כ.

ומ”מ בודאי שגם מי שחטא בזה ושב ורפא לו ואין דבר העומד בפני התשובה (ויצטרך גם לבקש מחילה מאחר שהוא גם חטא שבין אדם לחבירו).

קרא פחות
0

בטושו”ע סי’ תקנא ס”ג כתבו דשבוע שחל בו תשעה באב אסור לכבס אפי’ מטפחות הידיים והשולחן, והרמ”א שם כתב בסוף הסעי’ דאנו מחמירים בכ”ז מראש חודש אם לא לצורך מצוה, ולפי זה ש”מ שגם במטפחות הידיים והשולחן החמירו כבר אפי’ ...קרא עוד

בטושו”ע סי’ תקנא ס”ג כתבו דשבוע שחל בו תשעה באב אסור לכבס אפי’ מטפחות הידיים והשולחן, והרמ”א שם כתב בסוף הסעי’ דאנו מחמירים בכ”ז מראש חודש אם לא לצורך מצוה, ולפי זה ש”מ שגם במטפחות הידיים והשולחן החמירו כבר אפי’ מראש חודש.

וכעי”ז מצינו לגבי אבלות בשו”ע יו”ד סי’ שפט ס”א שכתב וגם הסדינים והמצעות של כלי המטה אסור לכבסן וכן להציע המכובסים, וכן מטפחות הידים אף על פי שמותר לכבסם במועד אסורים בימי אבלו עכ”ל.

אולם לענין כיבוס לצורך שבת הנה ברמ”א שם התיר ללבוש כלי פשתן ולהציע לבנים כמו בשאר שבתות, וכתב המשנ”ב סקל”ב דמשמע שמותר גם לכבס לכבוד שבת בימי חמישי ושישי אלא שנהגו לאסור ובסקל”ג כתב דעל השלחנות מותר להחליף ללבנים [ומשמע שהיתר זה הוא אפי’ למנהג דהרי נחית למנהג בהמשך הס”ק] אבל להחליף סדינים נהגו דאסור עכ”ד בקיצור.

ובפשוטו המנהג שהביא לגבי כיבוס מחלק בין לבישת בגד מכובס לשבת או לכבס ממש.

והמשנ”ב לא נחית להדיא במנהג זה שאסר לכבס לכבוד שבת האם הוא בכל בגד שהוא בכלל המנהג לכבס בחול או שמנהג זה נוהג גם במטפחות הידיים ומטפחות השלחן.

ובפשוטו יש לטעון דכל כיבוס אסור, ומאידך יש לטעון דשמא המשנ”ב שם קאי רק על דברי הרמ”א שלובשים כלי פשתן שבזה לא נהגו לכבס, דבזה מיירי המשנ”ב שם שאסר הכיבוס, אבל על המשך דברי הרמ”א שלכבוד שבת מציעים לבנים לא מיירי דשמא שם מותר גם הכיבוס.

ומ”מ הפשטות במשנ”ב דלא נחית להתירא דכל כיבוס נהגו לאסור ואדרבה גם ההיתר בסקל”ג מיירי רק בהצעת מכובסים ולא בכיבוס, וגם הרמ”א כבר דייק לכתוב שלכבוד שבת לובשים כלי פשתן ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות, ומשמע שדוקא כתב לה לפי דבריו בד”מ שכיבוס ממש נהגו לאסור (ומש”כ וכן דמשמע דכיבוס שרי כמו ברישא כמ”ש המשנ”ב היינו מדינא לולי המנהג דאל”כ למה הזכיר רק ללבוש מכובס ולא הזכיר לכבס כמו ברישא).

וגם מסברא נראה דמאחר שהגדר הוא איסור כיבוס ולא איסור לבישה (דהרי לבישת מכובסים מותר בכה”ג בשבת וכמשנ”ת ברמ”א) ממילא גם אם מיירי בבגדים שהלבישה שלהם קיל שאינו ממש לבישה לא סגי בזה להתיר הכיבוס אחר שנאסר כיבוסם בכלל הבגדים.

ובדרכי משה סק”ז (שהוא מקור המשנ”ב) כתב בשם הר”ן תענית ט ע”ב והמגיד משנה פ”ה מהל’ תענית בזה”ל דמדינא רחיצה שריא אפילו בערב תשעה באב א”כ נראה לכבוד שבת היה לנו להתיר מכל שכן דכיבוס דאסור מדינא ואפילו הכי מותר לכבוד שבת אלא שנהגו איסור אפילו ברחיצה עכ”ל, ומבואר דמיירי בכל כיבוס האסור, ולא חילק בין כיבוס בגדים לכיבוס מטפחות הידים והשולחן, היוצא מזה דגם זה אסור.

ויעוי’ בערה”ש סי’ תקנא סי”ב שכתב וז”ל, שבוע שחל ת”ב בתוכה אסורים לספר ולכבס אפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניח לאחר ת”ב ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור אם לא לכבוד שבת כמו שיתבאר והמכובסים מקודם אסורים בין ללבוש בין להציע על המטה ואפילו מטפחות הידים והשלחן אסור ונ”ל דלכבוד שבת גם זה מותר כלומר דאנו נוהגים כל הדברים הללו מר”ח ולכן לכבוד שבת מותר בכתונת ובמטפחות וכיוצא בהם עכ”ל, ולכאורה כוונתו בתחילת דבריו שכתב אם לא לכבוד שבת דגם לכבס מותר לכבוד שבת, ולפ”ז מה שהתיר מטפחות הוא גם כיבוס לכבוד שבת, אבל המנהג אוסר בכיבוס עכ”פ כיבוס בגדים, וצל”ע שהערה”ש נתעלם מן המנהג ובפרט דערה”ש להלן הזכיר המנהג (ואביא לשונו להלן בסמוך).

אבל התי’ פשוט דהמנהג לא החמיר במי שיש לו חלוק אחד כמ”ש הבה”ל שם ד”ה ואנו בשם החי”א כלל קלג סי”ב בשם הא”ר סקי”ב לענין המנהג להחמיר מר”ח ועי”ש עוד במשנ”ב בסקל”ב בשם המג”א סקי”ד וחי”א שם סי”ג דמי שאין לו כתונת לשבת מותר לכבס.

וכן מבואר בהמשך דברי הערה”ש סט”ו בזה”ל וגם לכבס היה מותר ביום ה’ לכבוד שבת אלא שבזה נהגנו איסור והרי אף ברחיצה נהגנו איסור כמו שיתבאר וכ”ש בכיבוס ומ”מ אם אין לו כתונת להחליף לכבוד שבת יכול לכבס וללבוש [מג”א סקי”ד] עכ”ל הערה”ש, ומבואר דההיתר הוא באין לו אלא חלוק אחד.

וממילא מש”כ אם לא לכבוד שבת הוא היתר רק למי שאין לו אלא חלוק אחד, וממילא גם ההיתר שכתב בסוף דבריו ונ”ל דלכבוד שבת גם זה מותר קאי רק על סוף דבריו על ללבוש מכובסים, ור”ל דכמו שאיסור חלוק אחד הוא קיל לכך התרנו לצורך שבת א”כ גם ללבוש מכובסים דקיל יש להתיר לכבוד שבת עכ”פ בכתונת ומטפחות, וא”כ מדבריו מבואר כמו שכתבתי ע”פ הד”מ דגם כיבוס המטפחות אסור לכבוד שבת בכל ט’ הימים.

היוצא מכ”ז דאין להתיר כיבוס מטפחות הידים והשלחן (מגבות ומפות שלחן) בט’ הימים לצורך שבת.

השלמה לתשובה על קריעת דברי תורה

מה שנתבאר דאיסור כרת דכי דבר ה’ בזה הוא ע”פ גדרי הדין ולא רק אם מתכוון לבזות ולבטל התורה עצמה יש לציין בזה לדברי הגמ’ בספ”ג דברכות דהקורא ד”ת במבואות המטונפות עובר בכי דבר ה’ בזה והיינו דחייב כרת, דכי דבר ה’ בזה הוא איסור כרת כמבואר בסוגיות וכמשנ”ת בפנים התשובה.

קרא פחות
0

במשנ”ב סי’ תקנא סקע”ה כתב שמי ששולחים לו לביתו אסור לאכול, ומבואר דרק מי שאינו מגיע לסעודה ונשאר בביתו אינו נכלל בסעודת השמחה, אבל אם הגיע לסעודה והשתתף עם הקרואים לית לן בה במה שלא שמע את הפדיון או שלא ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ תקנא סקע”ה כתב שמי ששולחים לו לביתו אסור לאכול, ומבואר דרק מי שאינו מגיע לסעודה ונשאר בביתו אינו נכלל בסעודת השמחה, אבל אם הגיע לסעודה והשתתף עם הקרואים לית לן בה במה שלא שמע את הפדיון או שלא היה בזמן הפדיון.

ולכן בניד”ד מותר לו להשתתף בסעודה ולאכול בשר.

ומ”מ היינו דוקא באופן שבא מחמת הסעודה וכהגדרת המשנ”ב שם שהיה בא גם בזמן אחר לסעודה זו (גם שלא בתשעת הימים), [ועי’ שם בסקע”ז לענין יותר מעשרה בשבוע שחל בו וקודם לכן].

ועי’ מה שהרחבתי בשאלה זו יותר בתשובה ד”ה מי שהגיע לסעודת הברית בתשעת הימים באיחור לאחר שכבר עשו הברית מילה האם מותר באכילת בשר.

קרא פחות
0

נשאלתי דאם יש דעה שסוברת שיש פטור מת”ת בת”ב (ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו בזה בשם הראשונים), א”כ היאך מברכין ברכה”ת ויש ליישב דאמנם חיובא ליכא אבל רשות מיהא איכא ואפי’ תימא דברכה הוא רק על חובה לשי’ ...קרא עוד

נשאלתי דאם יש דעה שסוברת שיש פטור מת”ת בת”ב (ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו בזה בשם הראשונים), א”כ היאך מברכין ברכה”ת ויש ליישב דאמנם חיובא ליכא אבל רשות מיהא איכא ואפי’ תימא דברכה הוא רק על חובה לשי’ המחבר וסייעתו עדיין לק”מ דהרי מצות ת”ת דאורייתא ות”ב דרבנן וממילא מה שעדיין נשאר בת”ב מחובת ת”ת כגון קריאה”ת שנתקן לת”ת כדמוכח במרובה ובמכילתא ריש מס’ דויסע, וכן מה שכ’ הפוסקים שקבלו עליהם פרשת התמיד בחובה (והרחבתי במקו”א) וכל דבר שהוא סדר היום מותר בת”ב, וכן ק”ש ופסוד”ז יש אומרים שחייב בברכה”ת ועכ”פ מותר לקרותם בת”ב גם אם מכוון לת”ת שאז ודאי מחוייב בברכה”ת, א”כ מקיים בכ”ז ת”ת דאורייתא (דאפי’ בדרבנן שגזרו שלא לתקוע בשופר לא נתקע הדאורייתא כמ”ש רע”א והקוה”ע וכ”ש בני”ד שהפקיעו רק חלק והתירו חלק וממילא כל מה שמותר מקיים בזה הדאורייתא אפי’ אם נימא דמדרבנן אין חיוב לכוון בהנ”ל לת”ת).

והעירו עוד דבנשים כ’ הפוסקים בא’ מהטעמים שמברכות משום שלומדות הלכותיהן וכנ”ל בת”ב מותר ללמוד הלכות ת”ב, ויש להוסיף על דבריהם שהוא חובה ללמוד אם יצטרך לידע דבר למעשה אע”פ שאינו חובה מצד ת”ת ג”כ יכול לברך מידי דהוה גבי נשים.

קרא פחות
0

בשע”ת סי’ תקנו סק”א הביא בשם הברכ”י שדעתו נוטה קצת שאפשר לצאת. ושמעתי אחד מן הלומדים שרצה לטעון מכח זה שהוא ספק ושיש צד שא”א לצאת ורצה לחדש מכח זה דהבדלה תליא בזמן אכילה וכשאינו זמן אכילה יש צד דחשיב כאינו ...קרא עוד

בשע”ת סי’ תקנו סק”א הביא בשם הברכ”י שדעתו נוטה קצת שאפשר לצאת.

ושמעתי אחד מן הלומדים שרצה לטעון מכח זה שהוא ספק ושיש צד שא”א לצאת ורצה לחדש מכח זה דהבדלה תליא בזמן אכילה וכשאינו זמן אכילה יש צד דחשיב כאינו מחוייב בדבר.

אולם המעי’ במקור הברכ”י יראה שזה אינו, דלא היה לו צד כזה אלא אדרבה מביא כמה ראיות והוכחות שיכול לצאת, וגם כל הצד שממנו בא לאפוקי הוא דס”ד דגזרי’ שלא יעשה הבדלה מחששות שונים שהיו יכולים לעלות על הדעת שיש לגזור מחמתם, ומשמע שהיה חשש כגון דילמא אתי למיסרך שישתה חולה זה כשיהיה בריא עי”ש קמ”ל דלא גזרי’.

[והיינו דבקטן מצינו דיש אופנים שגזרו דאתא למיסרך כמו שציין שם הברכ”י ואולי יש לציין בזה עוד דבנזיר לדעת הרמב”ם גזרו שלא יהיה בחברת שותי יין דשמא ימשך לשתות, ואולי בא לאפוקי גם מכל כה”ג (ושו”ר שהמגיה על הברכ”י נקט בפשיטות דהחשש אתי למיסרך הוא על השומעים ולא על החולה עצמו ודחה דברי הצי”א חי”ד סי’ מד שהבין דקאי על החולה), אבל לא שהיה צד שאינו זמן הבדלה].

ומ”מ גם בברכ”י לא פירש להדיא ממה בא לאפוקי רק קאמר דאפשר דלא גזרי’.

ומה שהביא שם מאונן הוא ג”כ ע”ד זה דהיינו שיכול להוציאו באופן דאין לחוש לחששות מעין אלו, ולא מצד שאין מחוייב.

ומקור המטה משה שהזכיר שם לענין אונן הוא בזה”ל וכן כתב הרא”ש פרק מי שמתו (ברכות פ”ג סי’ ב) לענין אונן במוצאי שבת, דאי לאו דאסור הוא לענות אמן אפילו אחר ברכה היינו מבדילים לפניו כדי לענות אמן לצאת עמהן ואף על גב דאיהו נמי לא חזי למשתי יין נפיק בטעימת חבירו, והוא הדין בנדון דידן דנפיק בהדי אחריני עכ”ל, ומבואר דאדרבה בא לומר שהוא בר הבדלה, ויתכן לומר דמש”כ דאי לאו דאסור הוא לענות לאו דוקא דגם בברכה אסור (וגם אינו מוסכם דאמן לעיכובא ויש לפלפל מצד אי אפשר לענות ואכה”מ) אלא ה”ק דאי לאו דאסור בברכה וגם באמן של הברכה וגם לצאת יד”ח הברכה אי לאו כל זה לא היה חסרון במה שאינו יכול לשתות דמה שאחר ישתה עבורו סגי בזה.

ואדרבה המג”א הביא בשם המטה משה הנ”ל דמי שמתענה ב’ ימים ישמע בליל עשירי הבדלה מאחרים ואל ימתין עד ליל ג’ להבדיל בעצמו כי כל אקרובי הבדלה לשבת עדיף טפי עכ”ל (והברכ”י רמז לדבריו) ומבואר דעדיף טפי קודם לכן, וכ”ש כשיכול לשמוע במוצ”ש שאז הוא עיקר זמן הבדלה לכתחילה בכל ימות השנה.

ועי’ בא”ר דמקורו של המטה משה סי’ תשל גופא הוא ממה שבת”ב מבואר בראשונים [עי’ טור ושו”ע ונו”כ] דאם לא היה חששת אתי למסרך היו נותנים לתינוק ומבואר מזה דגם מי שאינו יכול לשתות הכוס ישנו בהבדלה, ולפי הוכחתו של המטה משה א”כ פשוט דהכא עיקר דינא על ת”ב הוא בכלל זה, וזוהי ממש הוכחתו של הברכ”י.

ומה שכ’ שם הברכ”י בלשון אפשר כידוע שיש הרבה מהפוסקים שכתבו דבריהם בלשון אפשר אבל הברכ”י שם לא פסיק פומיה להביא ראיות לזה ומענתנותו לא רצה להורות בזה וכתב בלשון אפשר כדרך הרבה פוסקים (ועי’ משנ”ב לענין אפשר של הרשב”א לענין צירוף מנין ברואין אלו את אלו).

וכ”כ בכה”ח סק”ט בפשיטות בזה”ל, וזה החולה שמבדיל תכף במוצאי שבת יכול להוציא בני ביתו וכמו שכתב מטה משה דהצם בעשירי ישמע בליל עשירי הבדלה מאחרים עכ”ל, וציין לזה ברכי יוסף אות ג’ זכור לאברהם אות ט’ שערי תשובה אות א’ מועד לכל חי שם אות מ”ט.

ועי’ עוד שבט הלוי ח”ח סי’ קכט סק”א דשפיר יכול בריא להוציא את החולה ולא מקרי אינו בר חיובא וכמו שיכול חולה להוציא את הבריא, ונקט בפשיטות דזו דעת השע”ת שיכול החולה להוציא את הבריא.

(וגוף הנידון על בריא להוציא החולה תלה זה במח’ הרמב”ן והרא”ש דלקמן והלכה כהרא”ש, ומ”מ יל”ע אם נימא דהרמב”ן מודה דהחולה מחוייב בהבדלה על הכוס א”כ אפשר שיש מעליותא לחוש לשיטתו, וממילא יש לדון לפלפולא באופן שיש איש בריא ואשתו חולנית, אם יותר לחוש לצד זה או למה דקי”ל לכתחילה שאשה תשמע מאיש, עי’ משנ”ב סי’ רצו סקל”ה, ויש מקום לטעון דכל ספק שיש צד שהוא לעיכובא גבר על חומרא בעלמא דלכו”ע אינה לעיכובא, עכ”פ למה דמשמע שעיקר הדעה שאשה מותרת להבדיל לעצמה ושאין צד שאינה יוצאת בזה, עי’ במשנ”ב סי’ רצו הנ”ל, אבל יש מקום לדייק מלשון הראשונים דלקמן שכ’ שכל ישראל עניים דמעיקרא לא תקנו כלל הבדלה על הכוס בשנה זו דזה כוונתם במש”כ כל ישראל, וממילא יש מקום לטעון דלשיטתם גם חולה יהיה פטור כיון שלא היתה תקנה אז, ותדע דמי שאין לו יין מחמת שנסע למדינת היום ונזדמן לו למחרת לא חשיב שאינו בכלל תקנה ואינו בכלל השלמה, ש”מ דמה שבמוצאי ת”ב לשיטתם אין הבדלה ואין השלמה הוא דין מיוחד במוצאי ת”ב משום שכל ישראל אינם בכלל תקנה זו אז, אלא שאינו מוכרח).

ועכשיו אשיב על כל הטענות שנשמעו מפי כת”ר בזה לומר דאינו זמן הבדלה ושהבדלה היא דין באכילה שלאחריה.

מה שטען בשם הר”ח בפסחים קב ע”ב שקידוש והבדלה קודם אכילה בא רק לומר דזמן קידוש והבדלה שניהם הוא קודם סעודה ולא לאחריה וממילא יש לאומרם יחד וז”ל הר”ח שם קידוש היום והבדלה תרוייהו קודם אכילה הן [אבל] קידוש וברכת המזון [אינו כן אלא] הקידוש קודם אכילה וברכת המזון אחר הסעודה לפיכך שתי קדושות הן עכ”ל, והמעי’ יסכים שאינו מוכרח שבא הר”ח להוכיח דבר מגדרי הדינים אלא בא לומר דבר פשוט שמה שצריך להיאמר יחד ממש לא חיישי’ ביה [לפירושו ולשיטתו] משום חבילות חבילות משא”כ דבר שיש הפסק בינו לדבר אחר, ולכן מה שהוא קודם סעודה וברכהמ”ז יכול להאמר יחד ומה שהוא אחר סעודה וברכהמ”ז אינו יכול להאמר יחד עם דבר שצריך להאמר קודם לסעודה וברכהמ”ז.

ועיקר הענין הוא שמוטלים עליו כמה ברכות וגם לעשות סעודה וממילא החילוק לפירושו ולשיטתו הוא מה מן הברכות יברך יחד הם רק הברכות שמעיקר דינם לברך באותו הזמן.

מה שטען מדברי הב”י או”ח ס”ס קסו שכתב דמשמע בגמרא (פסחים קו ע”ב) דלא הוי קידוש היסח הדעת בין נט”י לאכילה כיון שדעתו לאכול וכתב המרדכי (ברכות לז ע”ג) דהוא הדין להבדלה דלא הוי היסח הדעת כיון שדעתו לאכול מיד עכ”ל, היא הנותנת ומהתם גופא הרי מתוך הדברים ניכר שאין הכונה דההבדלה שייכא לאכילה אלא שדעתו לאכול.

ומה שטען כת”ר שבפנים המרדכי נראה כן לענ”ד אדרבה דהמרדכי שם [רמז קמד] כ’ ואותן בני בני אדם שמבדילין על השולחן ומשמע מלשונו שהיא הנהגה של אותן בני אדם ולא מדינא ולא בהכרח דסבר שגברא רבה הנהיגו אלא שמי שינהוג כן חשיב דעת לגבי זה.

ועוד דאדרבה שהמרדכי הקשה ע”ז דבקידוש סברא הוא דבעי’ קידוש במקום סעודה אבל בהבדלה אין סברא זו ולא שייכא לסעודה ותי’ שם אליבא דרבינו יוסף המקיל בזה דנראה דכיון דנטל ידיו ודעתו לשתות פטור אפילו בהבדלה ע”כ, ומבואר שם שכל הענין הוא רק דעת ואדרבה משמע דההבדלה עצמה אינה שייכא לסעודה דבהבדלה לא בעי’ קידוש במקום סעודה.

וכ”ש שהמרדכי עצמו שם הביא ב’ דעות והביא דיש מחמירין ליטול רק אחר הבדלה לחשוש לב’ הדעות (וצע”ק שהב”י הביא רק הדעה העיקרית דמפלפל בה המרדכי ולא הביא דיש כאן שייכות להחמיר יותר כמ”ש המרדכי גופיה ואין בזה שום הפסד אלא רק שינוי הסדר).

מה שטען דיש אומרים שא”צ לברך על הגפן אחר הבדלה קודם סעודה הוא ג”כ כעין הנ”ל שזהו רק סברא בדעת המברך בסי’ רצט ס”ח להחשיבו כיין שלפני המזון, ואינו דין בשייכות ההבדלה לסעודה, ולחלק מהפוסקים בתנאי ששתה יין קודם המזון ואז מצטרף וגריע מקידוש שמצטרף לסעודה עי”ש בשו”ע ומשנ”ב, ואפי’ להרא”ש המובא במג”א (שציין לו המשנ”ב) דמקל מ”מ מצריך שיהיה יין בתוך המזון כמו שהביא שם משמו המג”א, ואף נזכר בו הלשון “שאני הכא שאין היין בא לצורך אכילה אלא לצורך מצוה” והוא סברא לומר שלא יפטור אם לא היה יין במזון כלל, היוצא בזה דאין היין שייך לאכילה כלל.

ויש לציין דאפי’ בקידוש מפקפק הבה”ל בזה בסי’ רעד ס”ו עי”ש.

מה שהביא כת”ר ראיה מדינא דטעה בזו ובזו דלהשו”ע הוא אם אכל קודם הבדלה ורצו להוכיח מזה דהאכילה היא טעות בהבדלה משום שההבדלה היא קודם האכילה הרי ברשב”א מבואר דה”ה עשה מלאכה והרמב”ם מפרש באופן אחר לגמרי וגם אין בראשונים להדיא שחילקו בין מלאכה לאכילה כמש”כ הבה”ל סי’ רצד, ממילא אין כאן ראיה לומר דההבדלה היא מחמת האכילה, וגם לפסק הבה”ל דרק באכל קודם הבדלה חשיב טעה היינו משום דקודם הבדלה יש איסור אכילה ולכך חשיב טעה, (והבה”ל מצרף דעת הרמב”ם דמפרש טעה בענין אחר לגמרי), ולא בהכרח דההבדלה שייכא לאכילה, ומה דלגבי מלאכה לא חשיב טעה משום שאין המלאכה שייכא להבדלה על הכוס שכן יכול לפטור עצמו בברוך המבדיל לעשיית מלאכה, ועכ”פ אין מכאן הוכחה או רמז שההבדלה הוא דין באכילה אלא שהאכילה היא זלזול בהבדלה ותל”מ.

בהגדרת איסור אכילה קודם הבדלה מצד זלזול בהבדלה או בכבוד שבת עי’ עוד בביאור הדבר בחי’ הגרי”ז כתבים הל’ שבת פ”ל, שכ’ שם ב’ נוסחאות בזה ותלה הדבר במחלוקת ראשונים, והבאתי חלק מדבריו בתשובה לגבי שתיה קודם הבדלה.

והנה חובה לציין שיש דעה בראשונים (דעת הריטב”א בתענית ל’ ע”א ובהל’ ברכות פ”י הי”ד ובסוכה נד ע”ב בשם רבו [הרא”ה] ורביה דרביה, והוא בתורת האדם להרמב”ן ענין אבלות ישנה, ועי’ עוד במחה”ש ריש סי’ תקנו) דאין הבדלה במוצ”ש ת”ב ואין תשלומין וכיון שנדחה נדחה אבל אינו שייך לנידון דידן לבאר בזה הצד שממנו בא הברכ”י לאפוקי דאילו לשיטת הנך אומרים א”צ להבדיל גם אח”כ וממ”נ אינו מפסיד לצאת ע”י מי שמבדיל.

והנה גם טעם הנך ראשונים ג”כ אינו משום שת”ב אינו זמן הבדלה אלא מצד שת”ב אינו זמן שתיית כוס וכמבואר הטעם בריטב”א בתענית שם ועוד דיש לזה ב’ טעמים, הא’ משום דמבואר בברכות כח דרק כשהעשירו קבעוה על הכוס וכיון דאין כוס בת”ב חזרה תקנה למקומה שההבדלה רק בתפילה דהו”ל ככל ישראל עניים אז, וממילא אין השלמה לזה אחר שכבר עבר מוצ”ש ויום ראשון, והב’ צירף לזה דעת הרי”ף דא”א להבדיל ביום שני [והרא”ש בשם בה”ג חולק דכאן שאני כיון שלא יכול היה להבדיל ביום ראשון והובא במג”א וכן בבהגר”א], ולב’ טעמים אלו אין הפסד לצאת ביום הראשון ממ”נ.

ואדרבה לדידן דקי”ל כהמחייבים הוא גופא משום שאין ת”ב פטור מהבדלה ולא הוי כאונן וז”ל הרא”ש המובא במחה”ש שם, ולא דמי כ”ה דהתם גופיה הוי דחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחגר, אבל הכא גופיה מחייב והזמן גורם שאינו יכול להבדיל וכשיעבור הזמן יבדיל עכ”ל ובא ליישב למה כאן יש תשלומין אף דבאונן ס”ל דאין תשלומין.

ויש מקום להעלות צד דאולי נחשוש לשי’ הרמב”ן לגבי שאין יום ראשון זמן הבדלה על הכוס ונחשוש לשיטות שאר ראשונים שמחוייב בהשלמה, ואז לא יוכל לצאת ביום הראשון, אבל זה אינו, דלא אשכחן מהראשונים מאן דמחלק בהכי, וע”כ הא בהא תליא, דמי שסובר שאין מוצ”ש מחוייב בכוס גם אינו מחוייב בהשלמה, וכמו שמוכח מכל הראיות של הברכ”י דמאן דמחייב בהשלמה סובר דיש חיוב מעיקרא נמי.

היוצא מכ”ז שמי שיכול לשמוע (כגון שגר בסמיכות לבית חולים) הבדלה במוצאי ת”ב מרוויח בזה חדא שמקיים בזה הבדלה במוצ”ש שהוא הלכתחילה של כל השנה כמו שהרחבתי במקו”א, וגם המטה משה שם כ’ לגבי המתענה בעשירי דעדיף טפי שיבדיל במוצאי ת”ב דכל אקרובי הכי עדיף טפי, אף ששם כבר הפסיד הבדלת מוצ”ש, והב’ שיוצא מידי ספק ברכה של הבדלה על הכוס במוצאי ת”ב דהרדב”ז ח”ב סי’ תרמב חשש לספק ברכה (הובא בדע”ת למהרש”ם סי’ תקנו ועי’ גם ערך לחם), ולפי מה שנתבאר אין שום הפסד בזה דהסוברים שלא תקנו הבדלה בשנה זו סוברים שגם אין לזה השלמה בלאו הכי ואדרבה מרוויח לדעתם שאינו מברך לבטלה על ידי ששומע מחולה במוצאי ת”ב.

קרא פחות
0

יעוי’ בחוט שני הל’ שבת פ”ה סק”א דמשמע מדבריו של המשנ”ב סק”ה דמדינא רחיצה בע”ש כבר מהבוקר מקיים מצוות רחיצה (והיינו מדינא דגמ’), ויש להוסיף שכן יש מקום ללמוד מדברי הגמ’ לענין להשכים לצרכי שבת, ולפ”ז יש מקום לטעון דה”ה ...קרא עוד

יעוי’ בחוט שני הל’ שבת פ”ה סק”א דמשמע מדבריו של המשנ”ב סק”ה דמדינא רחיצה בע”ש כבר מהבוקר מקיים מצוות רחיצה (והיינו מדינא דגמ’), ויש להוסיף שכן יש מקום ללמוד מדברי הגמ’ לענין להשכים לצרכי שבת, ולפ”ז יש מקום לטעון דה”ה לענין שבת חזון שהתירו לרחוץ כשמתרחץ לשבת.

אולם מאידך גיסא באבלות גמורה מצינו אופנים שהותר לרחוץ רק סמוך לשבת ויש לדון בזה לעניננו, וכמו שיתבאר.

ביו”ד סי’ שצט ס”ג נחלקו המחבר (ועי’ שעה”צ סי’ תקמח סק”ל ועי’ באו”ח שם בשו”ע ס”ח וס”י) והרמ”א באבל שחל שביעי שלו ערב הרגל (והלשון אפי’ שביעי צע”ק דביו”ד סעי’ ה שם מבואר במחבר להדיא דעד שביעי הוא דין אחר עכ”פ בחלק מהדינים הנזכרים בס”ג) לענין רחיצה ועוד דינים, דלהמחבר משמע דמותר לרחוץ משחרית ולהרמ”א רק סמוך לחשיכה.

(ועי”ש לענין ערב פסח, ולהלן יתבאר דבאופנים שהמחבר מודה שמותר רק בערב אינו דוקא סמוך לחשיכה והוא עוד פלוגתא בין המחבר להרמ”א, ועי”ש בשו”ע באו”ח ויו”ד לענין אם יש פעמים שמותר לרחוץ רק בלילה).

ומבואר שם בש”ך סק”י דבדין זה של סמוך לחשיכה יש ב’ דעות דדעת הטור שם בשם הריב”א (הטור עצמו ג”כ נקרא ריב”א בקצת ספרים אבל הכונה כאן לריב”א סתמא) דרק באחד מששה הימים הראשונים כך הדין שצריך שיהיה סמוך לחשכה, והרמ”א אזיל כדעת הראבי”ה סי’ תתמא הובא בב”י או”ח שם בשם הגהות אשרי מו”ק פ”ג סכ”ו דגם מיום שמיני ואילך צריך להמתין עד סמוך ללילה שאז ניכר שבשביל רגל הותר עכ”ד.

וכוונתו דלריב”א ביום שמיני עצם היום כבר הופקע האבלות וה”ה בשביעי שמקצת היום ככולו, משא”כ בימים שקודם לכן לא חשיב שהופקעה האבלות אלא רק מה שסמוך ליו”ט (והריב”א מקל יותר מן המחבר דלהריב”א הותר לרחוץ סמוך לחשכה לכאורה ולהמחבר ביום א’ עד ו’ כתב בס”ג שלא ירחץ עד הלילה), אבל להראבי”ה גם ביום ז’ וה”ה אחר ז’ לא הופקע היום עצמו באבלות אלא רק מה שהוא לצורך היו”ט, ולכך צריך שיהיה קרוב לשבת, והיינו אף ברחיצה שהוא איסור מנהג בל’ בלבד (עי”ש ברע”א רק דהוא מיירי מצד נידון המחבר שהותר אז בשביעי).

ומבואר בש”ך שם דהרמ”א שמחמיר ביום ז’ אזיל כדעת הראבי”ה דמחמיר גם מח’ ואילך והיינו אף שהיה מקום לחלק דרק לגבי שביעי מחמרי’ דלא נימא מקצת היום ככולו משא”כ לגבי שמיני דהרחיצה כולו משחרית רק ממנהגא קמ”ל דלא מצינו דעה להלכה שמחלקת בין שביעי לשמיני דמקצת היום ככולו הוא דין קבוע דשביעי הוא כשמיני לכל דבר וממילא גם לענין רחיצה, ועי’ בזה בתוס’ מו”ק יט ע”ב ד”ה הלכה דמבואר מדבריהם דזה פשיטא שהלכה כאבא שאול להקל לענין מקצת היום ככולו לעניננו וכן מבואר עוד דבריהם להלן בהמשך העמוד ד”ה שאסור (לגי’ הרש”ש) שזהו החילוק בין אבא שאול לרבנן, וקי”ל הלכה כאבא שאול.

וצריך ביאור בזה למה באמת להריב”א הוא קל יותר כיון שגם גזירת שלושים היא גזירה שמתבטלת משום כבוד הרגל ולמה לענין זה חשיב שבטל כבר משחרית (או עכ”פ מחצות) לענין איסורים השייכים לרגל, אבל הריב”א סבר מכח הסוגי’ דסברא היא שגזירת שלושים קילא ולא החמירו בה כ”כ וכמו שיתבאר מדברי הראשונים.

אבל הריב”א למד כן מדברי הגמ’ במו”ק יט ע”ב דקאמרי נהרדעי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דהיינו בשבעה ובשלושים ונקט כוותייהו כמו שפסקו הפוסקים (דהרי נסמכו על שמואל שאמר הלכה כדברי המקל באבל והכי קי”ל), ומה דאמר רב הונא בריה דר”י הכול מודין שאם חל ג’ שלו להיות בעבר הרגל שאסור עד הערב מפרש לה ה”ה עד ו’ וו’ בכלל דלא כהמפרש שם, ויש להוסיף דכן אי’ גם בהרי”ף והרא”ש פ”ג סכ”ו דשלישי הוא אפי’ ששי, וכך משמע גם בתוס’ שם ד”ה שאסור ובשביעי לאבא שאול וכו’ (ועי”ש ברש”ש) וכתבו שם הטעם בזה דאבלות שבעה חמירא טפי.

(ולענין דעת הרמ”א ברחיצה בערב אם הוא בחמין או בצונן ואם סמוך לערב או רק מבערב עי’ עוד בדגמ”ר ביו”ד שם ובמשנ”ב באו”ח שם ובשעה”צ סקכ”ו, ועי’ עוד בשעה”צ סקכ”ח ובמשנ”ב סקמ”א).

ולכאורה לפ”ד הרמ”א כהראבי”ה יוצא דשמיני הוא כעין אבלות דידן דקודם שבת חזון (כיבוס מדינא בשמיני ורחיצה ממנהגא, ובנד”ד באבלות שקודם שבת חזון בד”כ הכל ממנהגא עכ”פ לחלק מהפוסקים, עי’ סי’ תקנא ס”ד וגם המחמירים שם לא נזכר שהוא מדינא ומשמע ממנהגא), ואעפ”כ הותר רק סמוך לחשיכה, א”כ היה מקום לטעון שגם באבלות דידן יהא אסור להכרעת הרמ”א.

ומאידך גיסא יש לדחות דשם היו”ט עצמו מפקיע האבלות (ולכך גבי שבת לא הותר כיון שאינו מפקיע האבלות כמ”ש הערך לחם שם להמהריק”ש בשם התוס’ מו”ק יט ע”ב הנ”ל ד”ה הלכה בשם הירושלמי שם פ”ג ה”ה), ויש מקום לטעון דכיון שמפקיע האבלות צריך שיהיה סמוך לשבת דרק אז נפקע האבלות (ועי’ במשנ”ב שם סוף סק”מ דיש צד שנפקע רק בזמן שאפשר לקבל תוספת, ועי”ש עוד),  דשם טעם האיחור דהרגל מפקיע לגמרי האבלות לכך צריך לאחר עד קודם שבת שהרי האבלות לא מופקעת עד שבאה הרגל ומפקיע האבלות, משא”כ בניד”ד דאין השבת מפקעת את האבלות אלא רק הותר מפני כבוד השבת, וממילא אפשר שא”צ דוקא שיהיה סמוך לשבת.

ואמנם היה מקום לטעון דהיא הנותנת דכיון שהותר מפני כבוד השבת הותר רק כשניכר שהוא לכבוד השבת, אבל זה אינו דבעיקר דינא דבחמישי מותרין מבואר לא כן אלא ההגדרה היא דצרכי שבת לא היו בכלל הגזירה.

ואולי יש להביא קצת משמעות דהפקעת האבלות הוא בלבד הטעם שמותר ברחיצה רק בערב שכתבו הרי”ף והרא”ש שם בזה”ל, מאי טעמא (דר”ה בריה דר”י הנ”ל) דאכתי לא שלים אבלות דידיה אלא רגל הוא מפסיק ליה אבלות אין מותר לרחוץ אלא עד דעייל רגל עכ”ל, ומשמע דהענין הוא שהרגל מפקיע את האבלות לכך בעי’ להמתין משא”כ שבת אין בזה הפקעת האבלות, דשבת עולה ואינה מפסקת וה”ה בניד”ד.

והביאור בכ”ז הוא דכשצריך להתיר הרחיצה משום שעכשיו הוא כבר רגל צריך שיהיה ניכר שהוא לצורך הרגל וחשיב כמו שעכשיו הוא בכלל הרגל, ומחמת זה הותר רק בערב שאז ניכר שהוא מן הרגל וכנ”ל [עי’ במשנ”ב סק”מ הנ”ל], אבל כשההיתר הוא משום כבוד השבת לא נאמר דין זה.

ויש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ תקמח ס”ח כתב דבחל שביעי שלו בער”ש שהשבת היא ערב הרגל א”צ לרחוץ ולספר ולכבס דוקא אחר המנחה דמה שבערב הרגל כשמספר צריך שיהיה סמוך לערב כדי שיהיה ניכר שהוא משום כבוד הרגל משא”כ הכא עכ”ד, וכונתו דכיון שמגלח בער”ש משום הרגל ולא משום כבוד השבת (דהרי שבת אינה מתרת לגלח בימי אבלו וכנ”ל) א”כ בלאו הכי לא ניכר בזה כבוד הרגל ולהכי א”צ להקדים, אולם אין מדברי הבה”ל ראיה ברור להתיר גם בניד”ד דבניד”ד באבלות דרבים ההיתר לרחוץ הוא מפני כבוד השבת, ולא דמי להתם שההיתר הוא משום יו”ט שאחר השבת ולא משום השבת, ואי משום הא עדיין יש מקום לטעון דגם כאן יהיה אסור מפני כבוד השבת, אולם האמת כנ”ל דהטעם שצריך שיהיה ניכר הוא משום שהיו”ט מפסיק האבלות.

(ויש לציין בזה עוד דלפרש”י בהחולץ הך אבלות קילא ויש אחרונים שנקטו כדבריו אפשר מטעם דהלכה כדברי המקל באבל).

וכן מסתימת הדברים כששם הזכירו וכאן שתקו י”ל דכאן לא שייך, דכאן הוא אבלות מנהגא עכ”פ לכו”ע ברוב שנים ועכ”פ למאן דסבר שבכל גווני דקודם שבת חזון הוא אבלות ממנהגא בלבד ודלא שייך קודם שבת חזון אבלות מדינא ואכה”מ, ולכו”ע אין בכלל אבלות זו מדינא דגמ’ רחיצה.

וכן לגבי כיבוס דאסור מעיקר הדין בשבוע שחל בו והותר לצורך שבת כבר מחמישי מעיקר הדין [ולדידן יש חומרות ממנהגא עי’ בסי’ תקנא, ועכ”פ במי שיש לו חלוק אחד לכאו’ שרי מחמישי כבר עי”ש במשנ”ב סקל”ב ובערה”ש סט”ו וע”ש עוד בבה”ל בשם הא”ר דגם חומרות שמר”ח אין נוהגות באופן זה].

ומאידך גיסא שם כתב המשנ”ב הטעם משום שיהא ניכר שהוא צורך שבת, ואולי גם כאן נוהג טעם זה דהרי בלא צורך שבת אין היתר.

ויש להוסיף דברמ”א סי’ תקנא כתב דאפי’ הנצרכת לרחוץ לצורך מצוה במוצאי ת”ב מותרת להקדים ולרחוץ בערב ת”ב אם אינה יכולה לרחוץ במוצאי ת”ב, והיינו אף דקדים טובא, כיון שכוונת הרחיצה למצוה, רק דשם אם אפשר צריך לאחר, אבל שם הטעם לאחר לכתחילה הוא משום שאפשר לעשות במוצאי ת”ב שאז הוא קל יותר, משא”כ כאן אין שינוי בחומרא בין בבוקר לאחה”צ.

ויש להוסיף עוד לגוף חומרת הרמ”א דההיתר הוא סמוך לערב ממש עי’ בשעה”צ סי’ תקמח סקכ”ג דעכ”פ בשעת הדחק לא משמע להחמיר יותר מחצות כהמחבר עי”ש ומשמע דמעיקר הדין נקט כהמחבר כיון דאין הרבה דעות שסברו כן (עי”ש בלשונו) ואפשר דגם משום דהלכה כדברי המקל באב [והרמ”א גופיה אפשר שהחמיר גם מכח המנהג וצל”ע], וישם מקום לומר דה”ה במקום צירוף קולא וכמו בניד”ד בשבת חזון דלא בריר שצריך להחמיר בזה, ולהלן יתבאר בזה עוד.

ובהליכ”ש ניסן פי”ד הערה ס”ג כתב דנכון לעשות הרחיצה והטבילה בע”ש אחר חצות כי אז ניכר שהוא עושה לכבוד שבת.

עכ”פ נתבאר שאינו חיוב מדינא אלא חומרא בעלמא ועכ”פ לא בשעת הצורך.

יש להוסיף דהמשנ”ב בסי’ תקנא סקל”ב הביא עיקר הדין דבחמישי מותרין מפני כבוד השבת ומשמע דכך פסק למעשה לענין מי שאין לו כתונת לשבת, ויש מקום לומר דכאן לא עדיף מזה ומ”מ ברחיצה בחמישי אפשר דלא ניכר שהוא לכבוד שבת כ”כ כמש”כ המשנ”ב כעי”ז בהל’ שבת [ואין להשוות בגדים דשם אינו לובשן מיד אלא לובשן נקיים קודם שבת], וצל”ע בזה.

יש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ תקנא סט”ז ד”ה בחפיפת (במה שדן שם לענין ת”ב שחל להיות בשבת) מוכח לכאורה דההיתר פשוט גם קודם חצות גם בשנה רגילה עי”ש היטב [וכ”ש להמחמירים יותר מהבה”ל לענין לאחר חצות עכ”פ בשנה שיש להחמיר כ”ש שקודם חצות שרי ועי’ בט”ז בשם הב”ח].

קרא פחות
0

הנה באופן כללי דנו פוסקי זמנינו על ניגוני המתנה בקו טלפון של מרכזיה וכיו”ב, דבאופן שאין נהנים מזה דעת רוב הפוסקים וסוגיין דעלמא שאין חשש לשמוע ניגוני ההמתנה וכיו”ב (ודיברתי מזה במקו”א), אבל עיקר הנידון כאן הוא כשנהנה מהניגונים דבזה ...קרא עוד

הנה באופן כללי דנו פוסקי זמנינו על ניגוני המתנה בקו טלפון של מרכזיה וכיו”ב, דבאופן שאין נהנים מזה דעת רוב הפוסקים וסוגיין דעלמא שאין חשש לשמוע ניגוני ההמתנה וכיו”ב (ודיברתי מזה במקו”א), אבל עיקר הנידון כאן הוא כשנהנה מהניגונים דבזה באמת אין ההיתר הזה, ובמקרה זה הטעם שמדליקים ניגונים הוא כדי לעורר אוירת השבת כך שקשה לומר שאין מטרה בזה ליהנות מזה, ועכ”פ אני נשאלתי ע”ז משואל שבאמת אומר שהוא נהנה מזה.

והנה מאחר דרחיצה וכיבוס לא ממש הותר בערב שבת חזון מאן לימא לן שזה הותר, דמסתמא מה שלא נזכר בפוסקים להתירא הוא מכלל האיסור, ובפרט שאינו מצרכי שבת עצמו, ומה שמזהירים על ביאת השבת זה אפשר גם בלא ניגונים, וכן שמעתי שיש ק”ק שנוהגים בהם בערב שבת חזון שלא להדליק ניגונים ברחובות.

ובאג”מ או”ח ח”ד סי’ קיב סק”א התיר אמירת זמירות בשבת חזון למזמרים בכל שבת, ומעין זה בהליכ”ש ניסן פט”ו ארחות הלכה ל”ג עי”ש, ועי’ גם בתשובות והנהגות או”ח ח”ד סי’ קב ומועדים וזמנים ח”ח שלח.

וכן נמצא במקור חיים ס”א דבסעודת מצוה מותר לשמוע קול זמרא ומנא וכן בשדי חמד מערכת בין המצרים אות י’ [רק דשם התיר שלא במנא אלא בפה בלבד] וכן אי’ בשבלי הלקט שמחות כב לגבי אבל, ודלא כלקט יושר עמ’ קו שכ’ שהתה”ד לא אמר זמירות שבת בפה כל ג’ השבועות וביוסף אומץ סי’ תכא לזמר בשבת בקול נמוך (והמנהג בודאי אינו כן ואפשר שהוא הושפע מהנהגת הגר”א במנהגי שבת חזון בכמה עניינים ואכמ”ל).

אבל עיקר המנהג להתיר זמירות בשבת הוא מטעם דאין אבלות בשבת בפרהסיא אבל דין זה נאמר על שבת עצמה [או עכ”פ מה שהוא צורך שימוש בשבת עצמה כגון לבישת בגד שבת קודם השבת], בפרט דגם השדי חמד התיר זמירות שבת משום דהוא בלא מנא וכאן הוא במנא, וצל”ע.

ומ”מ להמקו”ח הנ”ל נמצא שיש היתר בזה גם במנא לצורך סעודת מצוה [אולם בתשובות אחרות הרחבתי דיש בזה דעות בפוסקים לענין שירה בכלי בסעודת מצוה, (עי’ עוד בתשובה לענין בר מצוה בספירת העומר ובתשובה לענין סיום מסכת בספירת העומר ובתשובה לענין ריקוד טובים מאורות), ויש שנקטו להתיר רק בפה אפי’ בסעודת מצוה וכדברי השד”ח הנ”ל ועי’ במשנ”א סי’ תקנא אות מ”א בדעות פוסקי זמנינו לענין שירה בכלי בסעודת מצוה], ועל כן א”צ למחות במקילים בזה לצורך מצוה אבל עדיין אי”ז מתיר להמחמירים בזה להתכוון ליהנות.

קרא פחות
0

הנה אם יש לכלוך ממש ביד (ואפשר ה”ה אם נגע בצואה ממש וכיו”ב) לא גרע מלכלוך שמותר לשטוף ידו, ובאופן זה אין הנידון כאן. אבל בנגע במקום המכוסה משמעות הפוסקים שאינו מתיר ליטול, חדא דהרי נטילה לתפילה בסתם ידים שוה לנטילה ...קרא עוד

הנה אם יש לכלוך ממש ביד (ואפשר ה”ה אם נגע בצואה ממש וכיו”ב) לא גרע מלכלוך שמותר לשטוף ידו, ובאופן זה אין הנידון כאן.

אבל בנגע במקום המכוסה משמעות הפוסקים שאינו מתיר ליטול, חדא דהרי נטילה לתפילה בסתם ידים שוה לנטילה לברכות בידים שנגעו במקומות המכוסין, ובכל זאת לא התירו נטילה לתפילה אלא עד פרקי האצבעות, ועוד דהרי במשנ”ב ס”ס ד מבואר דהאידנא מי שקם משנת הלילה סתם ידיים חשיבי כנגעו במקומות המכוסין ובכ”ז לא התיר יותר מפרקי אצבעות (ועי’ בפמ”ג סי’ ד א”א סק”ז שתמה בזה ועי’ מנח”י ח”י סי’ מה).

ופשטות הביאור בזה [היינו ע”פ נגלה ואין הכונה למש”כ בכה”ח סי’ ד סקי”ד בשם מהר”י צמח שהוא מחודש] שנקטו הפוסקים דנטילה לתפילה מעיקר הדין אינה אלא עד הפרק ומה שאנו נוטלין כל היד הוא חומרא בעלמא (ועי’ רמב”ן בחולין פרק כל הבשר, ועי’ עוד קצש”ע בהל’ נט”י של שחרית), וממילא לא הוצרכו להתיר יותר מזה היכא שיש סרך איסור בדבר.

וצע”ק דבשער אפרים ועוד כתבו שמי שמקפיד על נט”י ג”פ ביוצא מבהכ”ס יכול ליטול כיון שאינה נטילה של תענוג, וכן בשם החזו”א (ארחות רבינו ח”ב עמ’ ר) שא”צ להקפיד ליטול מדוייק כיון שאי”ז של תענוג ובבאור הגר”א לגבי רחיצה לער”ש חזון כ’ דטעם ההיתר דרחיצה דמצוה הותרה אפי’ לת”ב.

וצ”ל דהענין הוא שכל דבר שהותר יש טעם למה הותר דג”פ הוא משום שכבר הותרה רחיצה אחת ואין נפק”מ בהנאת הגוף כ”כ בין רחיצה פ”א לרחיצה ג”פ וגם שם יש חשש סכנתא להמחמירים משום רוח רעה וחמירא סכנתא וגבי הוראת החזו”א הנ”ל הוא משום דא”א לצמצם בלא”ה, וגבי רחיצה בער”ש חזון להמנהג יש להחמיר בחלק מהאופנים כמ”ש הרמ”א שם ועכ”פ כל גופו ודאי יש להחמיר להמנהג וממילא חזי’ שלא כל דבר שהוא לשם מצוה הותר ברחיצה.

[וצע”ק דהגר”א גופיה בסי’ תריג סק”ו סבר לגבי ניד”ד דאין נט”י בת”ב כשי’ הרמב”ם פ”ז מהל’ תפילה ה”ח, ובמגדל עוז שם כתב דאין רוח רעה ביוה”כ וכבר הקשו עליו דבת”ב לא נזכר דבר זה, ומש”כ המהר”י צמח הוא מחודש, ואמנם היה מקום לומר דנטילה משום סכנה לא מחשיב מצוה כטבילה בזמנה מצוה, אבל עדיין צ”ע דהנטילה גם משום התפילה וצ”ל דהכא סבר דאפקעינהו רבנן למצוה בירושלמי פ”ב דברכות ה”ו, והטעם משום שהיא קבועה ליום הזה כמו בכל יום ולא רצו לקבוע נטילה קבועה לת”ב ויוה”כ משא”כ טבילה בזמנה דאקראי בעלמא חל ביום זה].

אבל אין להקשות דכל רחיצה שאינה שתענוג תהיה מותרת דגם הרמ”א בסי’ תריג לגבי יו”כ הקפיד לכתוב שרוב רחיצה שאינה של תענוג מותרת ורוב אינו כל, אלא אין לך מה שאמרו חכמים, וגם בסי’ הנ”ל לגבי לעבור בנהר הותר רק לצורך מצוה או באופנים המותרים.

ומ”מ אולי באמת עיקר דברי הפוסקים לגבי פרקי אצבעותיו נאמרו על מי שאינו מקפיד בתורת חובה בנטילה על כל היד, וכעין מה שחילקו בפוסקים בסי’ תקנא סט”ז ברמ”א ומג”א לענין כמה פרטים ברחיצה בערב שבת שההיתר רק אם מקפיד תמיד ואינו מבטלה לפעמים, אבל מי שמקפיד ליטול כל היד בתורת חובה ואינו מבטלה כלל אפשר דלא מיירי הפוסקים בזה, ובמנח”י שם הביא מי שנטל כל היד, ועי’ בתשובה אחרת מה שכתבתי בזה עוד.

קרא פחות
0

יש לדון מצד שאלת שלום וכמו”כ יש לדון מצד איסור לאבל להחזיק תינוק בחיקו במו”ק כו ע”ב, ויש בזה ב’ דעות כמו שהרחבתי במקו”א (בתשובה לענין חלאקה באבלות) דדעת הר”ח בפ”ג דמו”ק משמע שהוא איסור רק שלא יתגנה בעיני הבריות ...קרא עוד

יש לדון מצד שאלת שלום וכמו”כ יש לדון מצד איסור לאבל להחזיק תינוק בחיקו במו”ק כו ע”ב, ויש בזה ב’ דעות כמו שהרחבתי במקו”א (בתשובה לענין חלאקה באבלות) דדעת הר”ח בפ”ג דמו”ק משמע שהוא איסור רק שלא יתגנה בעיני הבריות ע”י שישחק אבל יש חולקים ע”ז וס”ל שהוא איסור בעצם מצד שחוק וכן הוא בשו”ע יו”ד ריש סי’ שצא ס”א.

אולם הרמב”ם בספ”ה מהל’ אבל כתב אם בשאלת שלום נאסר האבל קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק שנאמר (יחזקאל כד יז) דום ולא יאחז תינוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק ע”כ, והובא בב”י שם, וכעי”ז בכלבו, וזה מקור טעם השו”ע שהוא מצד איסורי אבלות ולא מחמת מראית העין, אבל מטונך י”ל ע”פ לשון הרמב”ם דהוא רק באופן שקובע עצמו להתעסק עם התינוק אבל לא כל מגע כל דהוא עם התינוק.

והנה היה מקום לדייק ממה שהשווה הרמב”ם דין זה של אחיזת תינוק לשאלת שלום דהאיסור הוא אף במעשה אקראי כשאלת שלום, אבל אין הכרח לזה דהרי לגבי דברים דייק הרמב”ם דהאיסור הוא רק להרבות דברים, א”כ יש דברים שאין האיסור בהם נקבע באקראי אלא בהרבות דברים, וגם לגבי אחיזת תינוק עצם האחיזה אם היה שייך להבטיח בזה שלא יבוא לידי שחוק היה מותר, וגם האחיזה עצמה אינה אסורה אלא שלא יביאנו לידי שחוק, אף שיש בזה קצת חיבה באחיזתו, וממילא אין מזה מקור שנישוק אסור.

ונ”ל ראיה ברורה דאין איסור מדינא לאבל לנשק תינוק וה”ה לת”ב, דבטור וב”ח יו”ד סי’ שמב דנו באופנים המותרים בחו”נ אפי’ באשתו בשם כמה ראשונים, וכ”ש בתינוק שאין בזה חיב”א כלל, וגם לרבנו ירוחם שיש להחמיר בחו”נ באשתו שהביא הרמ”א ביו”ד סי’ שפג, לא החמירו אלא משום סחור סחור אמרי’ וכו’ וכמו חו”נ בעריות בשבת י”ג [וכן בשו”ע שם הובא ענין דסחור סחור וכו’ לגבי שינה במיטה אחת], אבל באופן שאינו שייך לא, ותדע דהרי לא דן מצד איסור שחוק או שאלת שלום אלא מצד קריבות לאיסור שאסורה בתה”מ.

ובתרגום עה”פ בקהלת עת רחוק מחבק מפרש לה על ימי אבלות, וכתב בספר אוצר יד החיים יו”ד סי’ שצא דהמעיין בדברי התרגום מוכח דכוונתו על כל נישוק כגון נישוק תינוק והשיג בזה על מש”כ בספר תולדות אדם מקור לשי’ רבינו ירוחם הנ”ל בנתיב כח (הובא ברמ”א סי’ שפג) שחו”נ באשתו אסור לאבל, ומ”מ י”ל דהתרגום לא מיירי מדינא אלא דאינו עת הראוי לזה וגם אפשר דהתרגום לא מיירי בעת הצורך.

היוצא מזה דמדינא אין איסור בזה אבל הוא דבר טוב להפריש מזה.

קרא פחות
0

ברמ”א סי’ תקנא סט”ז הזכיר שמותר רק ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן, וכתב דמותר לחפוף ראשו בחמין למי שרגיל בכך כל שבת, ובמשנ”ב סקצ”ז כתב בשם החי”א דגם פניו ידיו ורגליו מותר בחמין למי שרגיל בכל כל שבת, ובסקצ”ו שם ...קרא עוד

ברמ”א סי’ תקנא סט”ז הזכיר שמותר רק ראשו ופניו ידיו ורגליו בצונן, וכתב דמותר לחפוף ראשו בחמין למי שרגיל בכך כל שבת, ובמשנ”ב סקצ”ז כתב בשם החי”א דגם פניו ידיו ורגליו מותר בחמין למי שרגיל בכל כל שבת, ובסקצ”ו שם כתב שבסבון אסור, ובשם החזו”א הובא דגם בסבון מותר וביארו דבריו דהיינו במה שהתיר המשנ”ב ראשו ופניו וידיו ורגליו (עי’ קרא עלי מועד פי”ג הערה יט מה שהביא בזה).

[ובשיעור ידיו עי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם דיש בזה ג’ דעות, דדעת הא”א מבוטשאטש שכולל כל היד עד חיבורו ליד, ודעת הגרנ”ק עד המרפק, ודעת הגרח”ק רק פס היד, ועי’ בתשובתי לגבי ברכת כהנים מה שציינתי עוד עניינים השייכים לזה].

והנה זה ברור שהדעה הרווחת בפוסקים היא לאסור גופו אפי’ בצונן, אבל יש מהאחרונים שהזכירו שיש היתר בחמין למי שרגיל בהם בנוסחאות שונות (יש שהזכירו להדיא להתיר כל גופו ויש שהזכירו שיש בזה היתר רחיצה בסתמא ולא פירטו ויש שהזכירו שיש מנהג כזה ומחו בו שהוא לא משורת הדין) ובקרא עלי מועד שם הביא דבריהם ותמה בזה.

ומה שיתכן לומר בדעתם (וזה מיישב גם את אלו הנוהגים כן) דהנה הרמ”א התיר לחפוף ראשו בחמין למי שרגיל והחי”א הזכיר מכח זה היתר עוד בפניו ידיו ורגליו למי שרגיל, וממילא יש מקום לטעון דאכן מי שרגיל בכל גופו בחמין בכל שבת יהיה מותר גם עכשיו בחמין בכל גופו [ולהלן יתבאר דהרמ”א בוודאות אינו סובר כן ומ”מ י”ל דסברי כהרמ”א בחדא ופליגי עליה בחדא מכח כמה צירופים וכדלהלן, ומה שיפולפל להלן בכוונת הרמ”א הוא רק לפלפולא דמ”מ הרמ”א עצמו אינו סובר כן למסקנת סוף הדברים דלהלן, וכנ”ל].

אבל יש להקשות ע”ז דהרמ”א מיירי רק במי שאינו רוחץ בחמין בכל ערב שבת, דזה אינו דע”כ הרמ”א מיירי באופן זה, דהרי מתחילה כ’ הרמ”א דנוהגין שלא לרחוץ אפי’ בצונן כי אם ראשו פניו ידיו ורגליו בצונן ושוב כ’ דיש מקילים בחפיפת הראש למי שרגיל, א”כ ברישא מיירי דמי שאינו רגיל בזה אסור בכל גווני.

(ואמנם הי’ מקום לטעון דחפיפת הראש ולא מידי אחרינא, דיש לטעון מידי אחרינא אפי’ ברגיל לא הותר, אבל בזה כבר אמרי’ דהחי”א בא להוציא מהבנה זו ועל דרך זה יש לטעון דה”ה גם כל גופו מי שרגיל אה”נ דמותר).

(ובגוף דברי החי”א יש לדון דאדרבה מסתמא הרמ”א מיירי גם במי שמקפיד לרחוץ כל גופו בחמין כמ”ש הרמ”א בסי’ רס ס”א דראוי כן לכתחילה ואעפ”כ כאן לא הזכיר היתר בזה בשבת חזון, ואולי יש ליישב דהרמ”א בסי’ רס נקט שטוב להקפיד היכא שהוא בקל וכאן ההיתר הוא רק על מי שמקפיד בקביעות).

אבל באמת שאינו מוכרח דיש לומר שכל ההיתר הוא רק במה שהותר בדכוותה בצונן אזי הותר ברגיל למי שרגיל אבל מה שבדכוותה לא הותר בצונן ה”ה שלא הותר אפי’ ברגיל.

ועוד דהרי הרמ”א מסתמא מיירי גם במי שרגיל לרחוץ כל גופו כל שבת.

ובד”מ כתב ושמעתי מקצת בני אדם נוהגים שמי שחופף ראשו כל ערב שבת גם בערב שבת זו חופף ראשו אבל לרחוץ כל גופו כל אדם נוהגין בו איסור עכ”ל, ומבואר בזה דלענין כל גופו גם הרגיל אסור וכמו שטען הערה”ש בסי’ תקנא דדעת הרמ”א לאסור.

והואיל דאתאן לדברי הד”מ שם אביא בזה תמיהה למה כ’ הרמ”א דמקצת בני אדם וכו’ ומשמע דלאו בהכרח דגברא רבה חתים עליה ולמה הזכיר דעה זו בשו”ע וביותר קשה שבהג”ה לשו”ע הביא דעה זו בשם יש מקילין ואילו בד”מ משמע שהוא מנהג מקצת בני אדם ומה הביאור בזה דמחד גיסא משמע דאין כ”כ בית אב לשמועה זו ומאידך גיסא נזכר שיש דעה כזו (ומ”מ אינו קשה כ”כ די”ל מקצת מכל בני האדם כולם שבכל מקום ומקום ור”ל שיש מנהג רווח כזה אצל בני אדם ורק ר”ל שאין כך המנהג היחידי).

והנראה בזה דלעיל מינה הביא הד”מ סתירה בשם המהרי”ל בזה אם שרי לרחוץ הראש רק בצונן או גם בחמין, וע”ז הביא מנהג קצת בני אדם וכו’ ובא ליישב בזה הסתירה במהרי”ל דהרגיל כל שבת מותר בחמין ושאינו רגיל כל שבת אסור ולכן הביא מנהג זה בהג”ה לשו”ע כיון דמנהג זה מיישב דברי הפוסקים שהזכיר שם והמהרי”ל עמהם, אבל כ”ז רק הראש ולא שאר הגוף וכנ”ל.

[יש להוסיף דבד”מ אמנם בתחילת דבריו משמע כדמשמע פשטות לשונו בשו”ע דההיתר לרגיל הוא רק בחפיפת הראש אבל בסו”ד שם כתב דכל הגוף לא הותר, ומשמע דמה שאינו כל הגוף אינו בכלל השלילה כגון פניו ידיו ורגליו וכדברי החי”א, ומ”מ כל הגוף ממש זה כבר לא הותר].

ואמנם בבהגר”א על הרמ”א שם לגבי חפיפת הראש כ’ דטעם ההיתר כנ”ל שכל רחיצה שהיא למצוה שרי וציין לדבריו לעיל בסקנ”ו ששם כתב דכל רחיצה שאינה של תענוג למצוה מותר אף בת”ב (וכעי”ז מצינו דגם לענין לבישת בגדי שבת בשבת חזון הביא המשנ”ב דבוילנא נוהגים להקל בזה ע”פ הגר”א דלא כהרמ”א).

וכנראה שהמקילים בזה צירפו בזה כמה עניינים יחד, דיש כאן צער ואיסטניס קצת דבאסטניס גמור מותר אף באבל והשיעור באסטניסות לא נתבאר [אף דהפוסקים לגבי אבלות החמירו בשיעור דבר זה מ”מ שם הוא בלא עוד צירוף], ויש כאן כבוד שבת שהוא מדאורייתא (עי’ רמב”ן פ’ בא ופרשת אמור) ומדברי קבלה, ויש כאן רחיצה למצוה דשרי כנ”ל כדאשכחן בטבילת מצוה בזמנה, ובצירוף שהוא מנהג ולא מדינא דגמ’ והמנהג עצמו כבר אינו ברור בזמנינו מאחר שרבו בזה המנהגים [ואולי ידעו שיש מנהג קבוע כזה להתיר, ויש להעיר על קושיית הערה”ש דבאמת מטונך הרי עיקר טענת הד”מ בסוף דבריו הוא מצד שיש מנהג אצל מקצת בנ”א המקיל לענין חפיפת הראש ויש מנהג המחמיר אבל אין מנהג המקל יותר מזה, אבל השתא שיש בנ”א המקילים יותר מזה לא, ומיהו הפוסקים שהביא שם הנהיגו שלא לרחוץ כל גופו כמבואר שם ובפרט לפי מה שהצעתי לעיל דכל המנהג שהביא הרמ”א הוא רק ביאור ביישוב הסתירות בפוסקים שהביא לעיל מינה], לכן צירפו כמה קולות יחד, וגם צירפו מה שרגיל כל שבת כנ”ל, ואולי צירפו גם שהאידנא הוא שעה”ד מניעת הרחיצה יותר מזמנם כנ”ל, ואולי צירפו גם פשטות דעת הגר”א בזה כנ”ל, ומ”מ עיקר דעת הרמ”א והמשנ”ב והחזו”א נתברר דאין היתר בכל גופו אפי’ בצונן ודין זה הוא ממנהגא כמו שנתבאר.

קרא פחות
0

במשנ”ב סי’ תקנה סק”ו התיר באדם חלוש לישן ע”ג מיטה, וחיליה בשעה”צ מהא דאמרי’ בספ”ד דתענית מודה ר”י בשאינו יכול, וכן בערה”ש יו”ד סי’ שפז ס”ג התיר לאדם חלוש ולמעוברת לישב ע”ג כסא גבוה באבלות, ולפ”ז אשה בעת ההנקה כ”ש ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ תקנה סק”ו התיר באדם חלוש לישן ע”ג מיטה, וחיליה בשעה”צ מהא דאמרי’ בספ”ד דתענית מודה ר”י בשאינו יכול, וכן בערה”ש יו”ד סי’ שפז ס”ג התיר לאדם חלוש ולמעוברת לישב ע”ג כסא גבוה באבלות, ולפ”ז אשה בעת ההנקה כ”ש שהיא בכלל אינו יכול, ולגוף ענין מעוברת עי’ רמ”א ס”ס תקנה בשם התוס’, ועי’ בהרחבה בתשובתי לענין מעוברת).

ואם המינקת חלושה מחמת שאיבריה מתפרקין בלידתה א”כ בלאו הכי אינה מחוייבת בזה ולא רק בזמן ההנקה, רק דלא בכל ציור תהיה חלושה באופן שיהיה קשה עליה דבר זה באופן משמעותי יותר משאר בנ”א ולכן בפוסקים (ברמ”א ובעה”ש הנ”ל) הזכירו רק עוברות, אבל בזמן ההנקה אה”נ דחשיב כאינו יכול.

ויש להוסיף עוד דבשם החזו”א הובא שהיה יושב בת”ב כשנסע במונית לבית הקברות, ובפשוטו להנ”ל ההיתר הוא מובן דהא מודה ר’ יהודה בשאינו יכול, וכמובן שלעמוד במונית או לישב ע”ג קרקעית המכונית הוא קשה ולכן מוגדר כאינו יכול.

קרא פחות
0

בשו”ע או”ח סי’ תקנד ס”א כתב דאם יש פסוקי נחמה באיוב ואיכה צריך לדלגם, וכן יש לפרש בל’ הגמ’ שלא הותר אלא בדברים הרעים שבירמיה ולא במה שבין דברים רעים לבין דברים רעים אחרים אע”ג שרובו ככולו בדברים הרעים, ולפ”ז ...קרא עוד

בשו”ע או”ח סי’ תקנד ס”א כתב דאם יש פסוקי נחמה באיוב ואיכה צריך לדלגם, וכן יש לפרש בל’ הגמ’ שלא הותר אלא בדברים הרעים שבירמיה ולא במה שבין דברים רעים לבין דברים רעים אחרים אע”ג שרובו ככולו בדברים הרעים, ולפ”ז גם בפרק אלו מגלחין שהזכיר השו”ע אח”כ יש לדלג עכ”פ סוגיות בפנ”ע שאינם שייכים לדיני אבלות, ומש”כ המשנ”ב שם דמותר אע”ג שיש שם כמה דיני מנודה ומוחרם יש לומר דהיינו דוקא דיני מנודה ומוחרם שהם ענייני פורענות (דס”ד שרק אבלות התירו משום שהם הלכות היום), אבל מה שאינו שייך כלל כגון ריש אלו מגלחין וכן אגדתא דדוד בדף טז ע”ב וסוגי’ דנטילת ציפרניים בבהמ”ד בדף יח ע”א א”א ללמוד בת”ב.

קרא פחות
0

לכאורה הנידון בזה הוא האם האיסור לכבס בגדים הוא מצד הבגד או מצד האריג דיש כאן דבר שמחד גיסא הוא בגד ומאידך גיסא אינו אריג. ובמשנ”ב סי’ תקנא סקנ”ד איתא לגבי אריג בכלים שאין בזה איסור דמנהגא דנשי דנהיגי דלא למשתי ...קרא עוד

לכאורה הנידון בזה הוא האם האיסור לכבס בגדים הוא מצד הבגד או מצד האריג דיש כאן דבר שמחד גיסא הוא בגד ומאידך גיסא אינו אריג.

ובמשנ”ב סי’ תקנא סקנ”ד איתא לגבי אריג בכלים שאין בזה איסור דמנהגא דנשי דנהיגי דלא למשתי עמרא ר”ל שאין איסור לתקן אריג זה כיון שאינו מלבוש, ומשמע דמה שקובע את האיסור הוא מה שהוא בגד ולא מה שהוא אריג.

ויש להביא ראיה לזה דבמרדכי מבואר דכל מה שיש הנאה לגופו בבגד כגון מה שמציע תחתיו וכיו”ב הוא בכלל איסור כיבוס, ומילתא אגב אורחא למדנו שהגורם הוא הנאת הגוף ולא דוקא מה שהוא אריג דמה שהוא אריג לחוד אינו מתחייב מחמת זה באיסור כיבוס.

ומה שהחמירו הטושו”ע במטפחות הידים והשולחן הנה מטפחות הידיים בודאי משמש לאדם אבל גם מטפחות השולחן יש לומר דמשמש לפעמים ג”כ לגוף כעין ההיא דוילון בספ”ק דביצה ודמטפחות בירושלמי פרק בתרא דכלאים.

וכן בסי’ תקנא ס”ז אי’ שאסור לתקן מנעלים חדשים והוסיף המשנ”ב שם ע”פ הפוסקים והנו”כ שה”ה שאסור ללובשן, ולכאורה מנעלים כולל גם מנעלים שאין בהם אריג כלל, ולרוב הפוסקים איסור כלים חדשים הוא רק בבגדים ולא בשאר כלים [מלבד היכא דשייך שמחה] וא”כ משמע דחומרת כלים חדשים הוא גם בבגדים שאינם אריג.

ואם נימא דאין איסור כיבוס בדבר שאינו בגדים א”כ צ”ב דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, דאם נימא דבאריג בלבד יש איסור כיבוס א”כ היאך למדו מנעלים דיש בהם איסור בגדים חדשים, אבל אפשר דאה”נ יש איסור כיבוס גם במנעלים, דמה שקובע הוא מה שהוא בגד ולא מה שהוא אריג, וכנ”ל.

וכן בשלמת חיים סי’ שלב מבואר דגם בנעליים יש דין כיבוס, וכן בספר קרא עלי מועד פ”ד הערה א’ במה שהביא שם בשם הגרנ”ק נראה דאם מנקה הנעל במים הוא בכלל דין כיבוס (דכתב שם דבלא מים אינו כיבוס ולכן הורה הגרנ”ק אם מנקה הנעל במברשת בלבד אינו בכלל כיבוס).

או אפשר דבבגד של עור או שאינו אריג כל מה דלא חשיב כיבוס בדיני שבת אינו בכלל איסור כיבוס, וכן בספר קרא עלי מועד שם הערה טו הביא בשם פוסקים אחרים דמשמע מינייהו שניקוי נעליים אין בזה עיקר דין כיבוס כל אחד לפי דרכו בתנאים ובגדרים שהזכירו שם עי”ש ולפי הגדרים שהזכירו בדבריהם יש מקום לטעון דעכ”פ במשקפים שאין שום חשיבות ניקוי למשקפים שאין בזה כיבוס לפי דבריהם.

[ואולי שייך לדין כיבוס של בני בבל דלא חשיב כיבוס ומה דמחמרי’ בגיהוץ אפשר משום דסבירא לן כהפוסקים דטעם האיסור בכיבוס שלנו האידנא משום שהוא עדיף מכיבוס של בני בבל, עי’ בב”י, אבל בכלים שאינם אריג אינו ככיבוס שלנו].

אבל עי’ בספר קרא עלי מועד פ”ד הערה א’ בשם הגריש”א דגם סירוק פאה הוא בכלל כיבוס ועי”ש עוד אופנים ודעות בזה דנראה שיש שלא תפסו דתליא בכיבוס כמו בדיני כיבוס בשבת דוקא ומ”מ נראה דגם להגריש”א הוא רק מצד שיש חשיבות של אומנות בזה דהרי הגריש”א גופה שם בהערה טו מחלק בצחצוח נעליים בין זמנם לזמנינו ולפ”ז במשקפיים בזמנינו אין חשיבות כלל.

ובשם הגריש”א (אשרי האיש יו”ד ח”ב סי’ שכט סנ”ו) הובא דיש אופן שהחתן האבל יוכל ללבוש נעליים או משקפיים חדשות מצד שאין על זה שם בגד, וכאן משקפיים חדשות [באופן שאין צורך רפואה] יהיה חמור יותר מטעם של משא ומתן וגם דיש שנהגו להחמיר בכלים חדשים שאינם בגדים, אבל עצם הכיבוס לא יהיה כאן איסור אף אם מכבס במים, אם כי יש לברר לפ”ז דברי השו”ע או”ח שם דלענין אבלות מנעלים חדשים כמו בגדים ואולי ס”ל דבאופן המדובר שם יש להחמיר רק בבגדים חשובים.

ויש להוסיף לכל הנ”ל דגם עצם כיבוס משקפיים הוא קל יותר מאחר שבד”כ אין לו אלא חלוק אחד ומ”מ במשנ”ב סי’ תקנא סט”ז מבואר דבמקרה רגיל החמירו גם באין לו אלא חלוק אחד (וגם כשיש לזה צורך רפואה הוא קל יותר כדאשכחן בהל’ חוה”מ).

או י”ל דכיבוס קטן שעושים למשקפיים הוא משום שבמשקפיים מקפידים שלא יהיה בו אפי’ רושם כתם קל וממילא לענין זה חשיב כבגדי קטנים שמתלכלכים תדיר שאין בזה שמחה כמ”ש המשנ”ב דהרי גם בזה נעשה רושם כזה תמיד ואין בניקוי זה שמחה כלל.

היוצא מכ”ז דההיתר בזה הוא אם נימא דרק כיבוס חשוב מקרי כיבוס או אם נימא דתליא בכיבוס שצריך לו מעשה אומנות או אם נימא דתליא בגדרי כיבוס בשבת או דנימא דההיתר הוא משום שהוא דבר המתלכלך תדיר ואין בו שמחה, ועכ”פ בניקוי בלא שטיפה בודאי קיל יותר.

[ואם נימא דהא בהא תליא דהאיסור הוא או תליא בדיני כיבוס או בדרך אומנות א”כ ממ”נ שריא אבל איני יודע אם הוא מוכרח דלכו”ע תליא או בהא או בהא].

הוספה לנידון על ניקוי משקפים בתשעת הימים

בדברי המרדכי שהובאו שבגד שמציע תחתיו אסור לכבס יש לדקדק דדוקא בגד שמציע תחתיו אבל עץ שיושב עליו לא נאמר דין זה, וחזי’ דתליא מיהא גם באריג, ועכ”פ צ”ל חדא מתרווייהו או דרק כיבוס שהיא מלאכה שלמה ע”י אומן או בעסק משמעותי או דרק מה דחשיב כיבוס בהגדרת כיבוס הוא בכלל זה.

ועוד בביאור ענין נעלים חדשות דנתבאר בשו”ע שאסורין כמו בגדים מכובסים י”ל הבחנה בזה דאף אם נימא דלא שייך כיבוס בנעליים כלל מצד שאין בהם גדרי כיבוס כשהן של עור, אעפ”כ לגבי בגדים חדשים י”ל דאין לך מכובס גדול מזה כיון שניכר נקיותן טובא, אבל אי”ז סברא מוכרחת דבכה”ג בכלי חדש אינו מוסכם לכו”ע שהוא בכלל איסור בגדים חדשים (אם הוא כלי שאינו בגד) וכמו שנתבאר במקו”א, א”כ נצטרך לבוא דאי”ז תליא רק בגדרי כיבוס אלא בשינוי משמעותי שעושה ביופי וחשיבות הבגד.

קרא פחות
0

הנה כשהולך לדבר מצוה כגון לבהכנ”ס אין בזה איסור כלל אפי’ לעבור בנהר עד צווארו לא בהליכתו ולא בחזירתו וכן בשמירת פירות עכ”פ בהליכתו כמבואר בשו”ע (עי’ סי’ תריג לגבי יו”כ ועוד בהל’ ת”ב לגבי ת”ב). אבל יש לדון כשמהלך לפי ...קרא עוד

הנה כשהולך לדבר מצוה כגון לבהכנ”ס אין בזה איסור כלל אפי’ לעבור בנהר עד צווארו לא בהליכתו ולא בחזירתו וכן בשמירת פירות עכ”פ בהליכתו כמבואר בשו”ע (עי’ סי’ תריג לגבי יו”כ ועוד בהל’ ת”ב לגבי ת”ב).

אבל יש לדון כשמהלך לפי דרכו לדבר הרשות ויש לפניו שלולית קטנה של מים עכורים שאינו מתכוון להכנס לשם אלא עובר לשם לפי תומו וגם המים עכורים ומלוכלכים והוא ממש רחיצה דרך לכלוך האם מותר להכנס לשם יחף כדי להמשיך בדרכו.

ומצינו היתר דרך לכלוך בהל’ שבת בכיבוס (ועי’ תוס’ שבת קיא ע”ב) וכן להיש מתירים בצובע (עי’ סי’ שכח סמ”ח ובמשנ”ב ס”ק קמו), וצל”ע אם הוא דין בהגדרת מלאכה או בהגדרת מלאכת מחשבת, ואם כאן יש איסור גם מצד תענוג.

אבל נראה להביא ראיה דההיתרים הנ”ל לעבור בנהר בתנאי שהוא לצורך מצוה הוא אף שהוא דרך לכלוך דהרי בתוס’ שבת שם העמידו דין זה בנהר שנכנס בו דרך לכלוך [והוכרחו להעמיד באופן זה משום דקשיא כיבוס, ועי’ עוד ביאור הלכה סי’ שב ס”י], ולמרות זאת הותר לצורך מצוה, א”כ ההיתר להכנס למים אפי’ דרך לכלוך הוא רק לצורך מצוה.

והיה מקום לטעון שהוא כמתעסק בעלמא, ולא דמי לעובר בנהר שדימו בזה בגמ’ ופוסקים ששם כולו נכנס לבפנים ושם יש מקום לומר שיש לו איזה הנאה ולכן הותר רק לצורך מצוה, משא”כ בנד”ד שאין מזה הנאה כלל אלא טירחא וצער מזה כמבואר ביומא כט דכשאין כולו נכנס במים יש בזה צער, עי”ש, והרי כאן אינו מתכוון כלל אלא עובר בשלולית לפי תומו, ויל”ע בזה.

ובשם החזו”א (ארחות רבינו ח”ב) הובא שאין חיוב לדקדק בנטילה עד הפרק בת”ב שיהיו בדקדוק ממש כיון שנוטל שלא לשם הנאת רחיצה, אבל אינו דומה ממש לני”ד דשם יש היתר לרחיצה כיון שהיא לצורך מצוה (וכמו שציין הגר”א בסי’ תקנא סט”ז דרחיצת מצוה הותרה אפי’ בת”ב אע”ג דרחיצה של שחרית דעתו בסי’ תרי”ג סק”ו דאינה בת”ב מ”מ מסכים דמה שנצרך למצוה מותר ובתשו’ אחרת הרחבתי בביאור שיטתו), משא”כ כאן שאין בזה היתר דצורך מצוה, והנידון אם מתעסק אצל רחיצה שרי או לא.

ומה שמצינו שמותר לרחוץ להעביר לכלוך כיון שאינו של תענוג אינו ראיה דמותר בניד”ד דשם הותר משום צורך גדול, דלא כל רחיצה שאינה של תענוג הותרה כדמשמע בלשון רמ”א סי’ תריג לגבי יו”כ עי”ש.

ויעוי’ ברמ”א ומשנ”ב סי’ תריד סקי”ב לגבי יו”כ שדן במקרה שיש גשמים ורפש וטיט לגבי אסטניס, אם יכול אז לנעול נעליו, ולא נחית שם מצד ההיתר לעבור במים, ואפשר משום שהמים מלוכלכים ואין בזה הנאת רחיצה כלל, ולא דנו אלא על העובר בנהר שיש בזה קצת דרך רחיצה כיון שדרך לרחוץ בנהר.

ומ”מ ראיה גמורה אין משם דשם הנידון על הליכה לבהכנ”ס כמש”ש הרמ”א, ובזה הרי הותר לעבור בנהר לצורך מצוה.

והיה מקום ללמוד מדברי השו”ע סי’ תקנד ס”ז דאסור לרחוץ ביו”כ אפי’ בצונן ואפי’ להושיט אצבעו במים, דיש מקום לומר שאינו מתכוון לרחיצה כלל ואעפ”כ אסור, אולם אינו מוכרח די”ל דמיירי מ”מ מי שרוצה להושיט אצבעו להנאת צינון המים ואסור אבל במתעסק שמא אינו בכלל האיסור.

ועי’ רש”י שבת מ ע”ב בדין איסור הנחת קומקום על בני מעיו שלא יהיה מזה רחיצה בלא מתכוון, ואמנם שם לא מיירי בת”ב אלא בשבת ולא מיירי בצונן אלא בחמין, אבל באמת אין מדבריו ראיה לענייננו, דשם באמת הוא מתכוון להנאת החימום של המים ע”י הקומקום ואם נשפך מעט לחוץ הרי נעשה ג”כ רצונו וגם נהנה מזה (ובהנאה לא שייך מתעסק, ויש לדון דאם באמת לא היה מתכוון שמא לא גזרו בכה”ג לגבי שבת וצל”ע, רק דמ”מ לא שייך כאן מתעסק או אינו מתכוון שכן נהנה), משא”כ כאן שבד”כ עדיף לו שלא יהיו כאן מים כלל.

וכעי”ז מבואר בחידושי הגראמ”ה ביומא עח ע”ב בביאור ענין החשש בכלי מלא צונן, שכ’ שם שכיון שמתכוון להנאת צינון לא חשיב מתעסק אם יישפכו עליו מן המים (ואין להוכיח מדבריו להיפך דבמתעסק גמור שרי דכאן יודע שנכנס לשלולית ולא מיירי הגראמ”ה אלא בנשפך שלא בידיעתו כלל).

[והצצתי באליבא דהלכתא קובץ קו עמ’ קיא וראיתי שנגע ג”כ בשאלה הנידונית בתשובה זו אבל עקב חוסר הפנאי בת”ב לא היה לי פנאי ללמוד הדברים שם כנצרך לע”ע].

היוצא לאור הנ”ל דאיסור רחיצה בפשוטו הוא איסור נגיעה במים ולא הותר שלא לתענוג אלא באופנים המותרים המבוארים בפוסקים, ולכן יראה להקיף השלולית.

הוספה למה שנתבאר דלא כל רחיצה שאינה של תענוג מותר בת”ב

עי’ בשעה”צ סי’ תקנא סט”ז סקצ”ד בשם האחרונים דמי שרוחץ בחמין לרפואה אסור בת”ב, ועוד במשנ”ב בסעי’ הנ”ל דקטנים שיש להם חטטין בראשן נוהגין לרחצן בימים אלו, וצע”ק שנקט קטנים, ואולי דגדולים רוחצים רק מה שמועיל ודאי לרפואה וקטנים הוא כעין הותרה לרחוץ כדרכן כדי שיועיל גם לחטטין.

קרא פחות
0

ראיתי לגאון אחד שליט”א שכתב להתיר באיזה אופן של דיכאון לאכול בת”ב מכח דברי המג”א סי’ תקנד סק”ח ומשנ”ב שם סק”י שחסר דעה המתרפא מיום ליום מותר לאכול בת”ב. ולענ”ד ההיתר של המשנ”ב אינו באדם במצב מדוכא אלא כלשונו חסר דעה ...קרא עוד

ראיתי לגאון אחד שליט”א שכתב להתיר באיזה אופן של דיכאון לאכול בת”ב מכח דברי המג”א סי’ תקנד סק”ח ומשנ”ב שם סק”י שחסר דעה המתרפא מיום ליום מותר לאכול בת”ב.

ולענ”ד ההיתר של המשנ”ב אינו באדם במצב מדוכא אלא כלשונו חסר דעה שנתרפא מיום ליום שעדיין לא נתרפא לגמרי שאז המצב מסוכן מאוד ויש לו סכנה שאם לא יאכל יכביד עליו חולי הנפש, והמעיין בלשון המשנ”ב יראה שזו כוונתו, ומ”מ כך מבואר גם בלבושי שרד על המג”א ובערוה”ש.

וה”ה אפשר לשמוע להרחיב היתר זה לאדם במצב דיכאון שע”פ רופא יהיה לו ריעותא משמעותית אם לא יאכל, שיכביד עליו מחמת זה להצליח לחזור לעצמו, אף שאינו במצב של מתרפא מיום ליום, דטעם הנידון במשנ”ב שייך גם באופן זה, אבל באופן שיש חסר דעה (שאינו שוטה) או בעל חולי נפש או מרה שחורה וכיו”ב ששקוע בחליו ואין מתעסק ברפואה ולא אחרים מתעסקים עבורו ברפואתו ואין ידוע שהצום ישנה את מצבו מנ”ל להתיר דבר זה.

ובגוף ההיתר של המג”א והמשנ”ב יש מקום לומר דא”צ לבוא כאן להיתר פקו”נ אלא סגי שיש כאן חולי (וחולי הנפש יש להחשיבו ג”כ כחולי הגוף) והיתר חולה הוא לא רק כשכבר חלה אלא גם כדי שלא יחלה (עי’ בהרחבה בשלחן שלמה להגרשז”א ריש סי’ שכח), וה”ה כדי שיבריא וה”ה כדי שלא יפריע להבראתו מחליו.

אבל בפמ”ג בסי’ תקנד שם יש שהבינו מדבריו דההיתר הוא גם ביו”כ (ואף דלענ”ד אינו מוכרח בכוונתו דמש”כ הפמ”ג דכל שיש סכנה יש לפרשו כגון שיפגע בעצמו כעין מ”ש המשנ”ב להלן בשם הר”ן בהל’ תענית), ויעוי’ בתשובה אחרת שהבאתי הנידון זה אם הצלת אדם מחולי הנפש כגון רוח רעה הוא בכלל פקו”נ כמו הצלת אדם ממיתה או משמד שדינו כפקו”נ, דאפשר דתליא במחלוקת ראשונים, והפמ”ג לכאורה אזיל כדעת המקילין בזה, אבל המג”א והמשנ”ב אפשר ליישבם לכו”ע וכמשנ”ת.

לסיכום היתר לבעל חולי הנפש לאכול הוא כדלהלן:

א’ אם הוא מוגדר כבר כשוטה שאז הוא פטור מן המצוות.

ב’ אם יש חשש סכנה שמחמת המצב יפגע בעצמו (ע”פ משנ”ב להלן בשם הר”ן).

ג’ אם יש חשש שיכביד מחלתו או שיקשה על רפואתו והבראתו, והיתר זה בת”ב הוא משום חולי, וביו”כ היתר זה הוא רק להמקילין בפקו”נ לצורך הצלה מחולי נפש.

קרא פחות
0

הנה מעיקר הדין השו”ע סי’ רצג ס”ג [והובא במשנ”ב סי’ רצט סקכ”ב] פסק שאפשר לעשות הבדלה מבעוד יום במקום אונס (וה”ה צורך גדול מאוד כמו חולה חשיב אונס). אבל האידנא דלא עבדי’ כר’ יהודה יש בזה בעיה כמבואר במשנ”ב סי’ רצג ...קרא עוד

הנה מעיקר הדין השו”ע סי’ רצג ס”ג [והובא במשנ”ב סי’ רצט סקכ”ב] פסק שאפשר לעשות הבדלה מבעוד יום במקום אונס (וה”ה צורך גדול מאוד כמו חולה חשיב אונס).

אבל האידנא דלא עבדי’ כר’ יהודה יש בזה בעיה כמבואר במשנ”ב סי’ רצג שם ועי”ש בב”ח ומג”א ובמשנ”ב בשם מהרש”ל והאחרונים שהסכימו דבלאו הכי אין לעשות כן משום כבוד שבת וכ”ש השתא דלא עבדי’ כר’ יהודה.

וכן מנהג ירושלים כמו שהביאו הגרי”ש ועוד (הרחבתי במקו”א) אפי’ בשל שבת למערב שבת להחמיר ולא להתפלל מאחר דעבדי’ כרבנן (אף דמבואר בנו”כ בסי’ רצג שם דהוא קיל יותר מלהבדיל של מוצ”ש בשבת לענין הטעם של כבוד שבת דטעם זה שייך רק באופן הזה האחרון).

ויש להוסיף שגם אם רוצה להרוויח שיוכל לשתות ולא תצטרך היא לשתות מ”מ אם עושה הבדלה קודם שקיעה יש לשים לב שמאז ואילך נאסר לאכול (כמ”ש בשעה”צ סי’ רצט סקל”ג בשם המג”א בסי’ תקנו) וממילא אינו מרוויח דבר שהרי בלאו הכי לא יוכל לשתות.

ומצד הדין יכולה לכתחילה להבדיל בעצמה בשעה”ד כמבואר במשנ”ב בס”ס רצו, כיון שמה שנשים אין מבדילות אי”ז מעיקר הדין ואכ”מ.

העירוני דאולי יעשה הבדלה קודם שקיעה ויתכן לאחר שאינו יוצא בהבדלה לשתות את הכוס, ויתכוון לצאת רק בברכת בפה”ג, אבל אי”ז פשוט שאפשר לשתות כוס הבדלה מי שלא יצא הבדלה ועי’ משנ”ב סי’ תקנא דבעי’ דוקא תינוק שהגיע לחינוך ובפשוטו הוא משום שצריך שיהיה מהשומעים הבדלה אבל אינו מוכרח די”ל שהגיע לחינוך לצאת ידי חובת הבדלה א”נ דא”צ שיצא מהבדלה אבל צריך שיבין ענין הבדלה, והוא קצת דחוק, ועי’ עוד משנ”ב סי’ רעא ס”ק סט, אבל משם אין ראיה ברורה לניד”ד, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב שם לענין קידוש שהביא דעות הפוסקים וגם שם נתבאר דלא ברירא לכו”ע שיוצא כשאינו יוצא בקידוש זה אלא רק בברכת בפה”ג.

ועכ”פ יכול להבדיל לה במוצ”ש ולתת לה לשתות ועי’ שבט הלוי ח”ח סי’ קכט

ומ”מ אם אינה מסוגלת לשתות יין או מיץ ענבים מעיקה”ד מיץ תפוזים הדבר נוטה דחשיב חמר מדינה גם להחזו”א וכן הורה הגריי”ק לגבי חולה ביוה”כ שיסמוך ע”ז לענין מיץ תפוזים (והרחבתי במקו”א).

וגוף הפסק הסעודה שלא לעשות בסמיכות ממש לשקיעה שבלוח כדקה וכיו”ב כיון שהזמנים שבלוח יש בהם דעות שונות ויש שכתבו ש[עכ”פ] בכל עניינים דאורייתא להשתדל לכה”פ להקדים ג’ דקות עכ”פ לכתחילה (עי’ לאאמו”ר בספרו בנין בית נאמן לגבי הפס”ט מה שהביא בזה).

לגוף הנידון אם יש ענין לעשות הבדלה בתחילת הצום בכה”ח סק”ט שיעשה הבדלה החולה רק כשצריך לאכול, והנה יסוד הדין נזכר בשו”ע סי’ תקנד ס”ה דעוברות ומניקות בג’ צומות אין מתענות אבל ראוי שלא יתענגו במאכל ובמשתה אלא כדי קיום הולד, ובסעי’ ו’ כתב השו”ע דיולדת וחולה מאכילין אותם בת”ב (עי”ש הפרטים), והיה מקום ללמוד דהם מופקעים לגמרי מתענית, אבל גם שם כתב המשנ”ב בשם הא”ר דאפילו יולדת שאינה מתענה תתענה איזה שעות אכן אם גם זה קשה לה לא תתענה כלל עכ”ל, ומבואר דאין מופקע לגמרי מתענית (וע”ע בבה”ל שם לענין חוליר”ע דהירא מזה יאכל לשיעורין אולם בחוט שני דחה דשם עדיין אינו במצב חולה עי”ש ואין ללמוד מזה בחולה והביא שם בשם החת”ס שהחמיר יותר גם בחולה ולמעשה נקט דא”צ שיעורין ומ”מ מסכים גם בחוט שני דאם אפשר שלא תאכל מיד וכדברי המשנ”ב בשם הא”ר).

קרא פחות
0

במשנ”ב סי’ תקנא סקל”ג כתב דעל השולחנות מותר להחליף לבנים אבל להחליף סדינים לבנים נהגו דאסור, ובכולה מילתא מבואר דלבנים הוא ענין חשיבות שכולל גם בגדים נקיים או בגדי שבת. [עי’ בל’ הרמ”א כאן לגבי ימי ליבונה דמשמע שיש חשיבות לבגדים ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ תקנא סקל”ג כתב דעל השולחנות מותר להחליף לבנים אבל להחליף סדינים לבנים נהגו דאסור, ובכולה מילתא מבואר דלבנים הוא ענין חשיבות שכולל גם בגדים נקיים או בגדי שבת.

[עי’ בל’ הרמ”א כאן לגבי ימי ליבונה דמשמע שיש חשיבות לבגדים לבנים ועי’ בסמוך בדברי הפוסקים לגבי בגדי שבת במילה, ואפשר דסדינים לבנים דאינם דוקא של שבת ואינם חשובים אין בהם חומרא וכמו בגדי חולצה לבנים של חול ומ”מ קצת דוחק להעמיד הרמ”א לגבי ימי ליבונה בבגדים לבנים חשובים ואולי היו רגילים דהלבנים הם לימים חשובים וצל”ע].

ומאידך במשנ”ב לעיל סקל”ב כתב בשם המג”א סקי”ד וחי”א כלל קלג סי”ג דאם אין לו כתונת לשבת מותר לכבס, וכעי”ז כתב בערה”ש סי”ד וסט”ו דמי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבס לשבת עי”ש עוד, [ועי’ עוד בבה”ל ד”ה ואנו בשם הא”ר והחי”א שם סי”ב דגם עיקר המנהג להחמיר מר”ח אינו במי שיש לו חלוק אחד].

ודין זה של מי שיש לו חלוק אחד הוא גם במי שיש לו כמה חלוקים וכולם אינם נקיים (כן הובא בשם הגר”ש ואזנר במבית לוי בין המצרים עמ’ יד, והוא פשוט).

ולכן בניד”ד מותר להציע סדינים מכובסים לאורחים הנ”ל כיון שאין דבר אחר להביא להם וכ”ש שסדינים קיל מבגדים (עי’ בערה”ש כאן משוה סדינים למטפחות).

ומ”מ המשמעות במשנ”ב דאין להביא סדינים לבנים המיוחדים לשבת עכ”פ כשיש סדינים רגילים ואין בזה אבלות בפרהסיא דהוא בביתו בלבד ואינו שייך לדעת הגר”א לענין בגדי שבת בשבת חזון.

קרא פחות
0

הנה כל איסור שטיפת הריצפה הוא ממנהגא והוא מנהג שנתחדש בעיקר בדורות הפוסקים האחרונים (עי’ התעוררות תשובה ח”ג סי’ ל ושלמת חיים סי’ שיב בשם הגר”ש מסלנט ועוד), ולא נזכר בראשונים ובשו”ע. ובזה הקילו יותר שלא נהגו לאסור לכבוד שבת (עי’ ...קרא עוד

הנה כל איסור שטיפת הריצפה הוא ממנהגא והוא מנהג שנתחדש בעיקר בדורות הפוסקים האחרונים (עי’ התעוררות תשובה ח”ג סי’ ל ושלמת חיים סי’ שיב בשם הגר”ש מסלנט ועוד), ולא נזכר בראשונים ובשו”ע.

ובזה הקילו יותר שלא נהגו לאסור לכבוד שבת (עי’ התעוררות תשובה שם וארחות רבינו ח”ב עמ’ קלג ועוד, עי’ משנה אחרונה סי’ תקנא על המשנ”ב סקכ”א מה שהביא כן מהגרשז”א והגר”ש ואזנר).

והיינו אם רגילים לשטוף כל שבוע (עי’ התעוררות תשובה שם וע”ע משנ”ב סי’ תקנא סקל”ב בשם המג”א לגבי תספורת ועי’ בפוסקים לגבי רחיצה).

והנה לגבי בגדים מצינו שמעיקר דינא דגמ’ הקילו כבר בחמישי לכבוד השבת, ורק ממנהגא נהגו שלא לכבס לכבוד שבת ג”כ (כמש”כ הד”מ והמשנ”ב סי’ תקנא שם), ולכן מאחר שברחיצת רצפה התירו כמו בבגדים יש לטעון דלא אסרו ג”כ מחמישי כל שעושה לכבוד שבת דומיא דבגדים בזמנם.

והנה לגבי כתונת הקל המשנ”ב שם כשאין לו כתונת לשבת (בשם המג”א סקי”ד וחי”א כלל קלג סי”ג), וכ”כ הערה”ש סט”ו בשם המג”א שמ”מ אם אין לו כתונת להחליף לכבוד שבת יכול לכבס וללבוש, וכן כתב עוד בבה”ל שם (ד”ה ואנו בשם הא”ר סקי”ב וחי”א שם סי”ב) דמי שאין לו אלא חלוק אחד בזה יש להקל שלא לנהוג החומרות מר”ח והוסיף הערה”ש סי”ד דגם לצורך שבת יש להקל במי שאין לו אלא חלוק אחד.

וא”כ י”ל דפשטות ההיתר במי שאין לו כתונת הוא מחמישי דמשמע שהמשנ”ב קאי בזה על דינא דמתני’ דבחמישי מותרין וע”ז כתב דגם לדידן מי שאין לו כתונת שרי [וסיים המשנ”ב דע”י גוי פשיטא דשרי ומ”מ מעיקר הדין מתיר גם בלא זה], א”כ ההיתר הוא מחמישי גם לדידן באופן זה וא”כ יש לדמות גם רחיצת רצפה למנהגינו לאופן זה.

ויש להוסיף דמי שזו ריצפתו ואין לו רצפה אחרת אפשר דלא גרע ממי שאין לו אלא חלוק אחד, ואף אם יש לו רצפה אחרת יש לטעון דערב לאדם לדור בתוך שלו כבירושלמי דמו”ק (והובא בהל’ חוה”מ), אלא דאין מזה ראיה גמורה די”ל דבבגד שהוא צורך מוחלט ומוכרח הקילו יותר כשאין לו בגד אחר [וכ”ז כשאין הריצפה ממש במצב מלוכלך דבזה א”צ לבוא להתירים הללו והארכתי במקו”א, וגם מי שבגדו ממש מלוכלך לגמרי יש בפוסקים התירים בכל גווני והרחבתי במקום אחר, אלא כשהריצפה במצב שהיה צריך לנקותו לפני שבת כמו שרגיל].

ומ”מ היוצא מזה שיכול לרחוץ הרצפה כבר מיום חמישי.

[וע”ע בתשובתי ממתי אפשר לרחוץ בערב שבת].

הוספה למה שנתבאר שמותר לשטוף הבית ביום חמישי לשבת חזון

בקובץ מבית לוי בין המצרים עמ’ לט כתב שבת”ב אין לשטוף אפי’ ביום חמישי לכבוד שבת, ואולי יש לדייק מזה ג”כ דבט’ הימים מותר בכה”ג.

קרא פחות
0

יש לדון באופן שיש ספק איסור מידה ומשקל (כשיש ברשותו מידה שאינה נכונה אבל אינו משתמש בה לרמות) האם ספקו לחומרא דהוא דאורייתא או דחשיב דבר שבממון ואז המוציא מחברו עליו הראיה. ויש מקום לטעון דאין זה מוגדר כספק ממונא דיש ...קרא עוד

יש לדון באופן שיש ספק איסור מידה ומשקל (כשיש ברשותו מידה שאינה נכונה אבל אינו משתמש בה לרמות) האם ספקו לחומרא דהוא דאורייתא או דחשיב דבר שבממון ואז המוציא מחברו עליו הראיה.

ויש מקום לטעון דאין זה מוגדר כספק ממונא דיש כאן לאו על המעשה עוד לפני הרמאות (ועי’ מנ”ח סוף מצוה תרב רק דהוא לשיטתו סובר דהאיסור מדאורייתא בזה רק אם רוצה בסופו של דבר לרמות במשקל זה).

ויעוי’ בחו”מ סי’ רלא סי”ד ובבהגר”א שם, דלפי המבואר שם נקטו בספק מידות ומשקלות לקולא, דבב”ב פח ע”ב הוא בתיקו מה שהקיל בשו”ע שם, דאזלי’ לקולא כמש”כ הגר”א, אבל יש להשיב ע”ז דשם הנידון לגבי תשלומין ואוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל כשהנידון על המשקל עצמו אם מותר או אסור שמא אזלי’ לחומרא, וממילא אין משם ראיה כלל.

וברשב”ם בב”ב פט ע”ב מבואר דאיסור מידות ומשקלות כשאינו מתכוון לעשות בו עוולה אינו מדאורייתא, ומשמע דעכ”פ כשמשאיר לעשות בו עולה הוא מדאורייתא כבר משעת עשיה, ועי’ להלן בדברי הגמ’ בב”מ סא ע”ב, ולפי דעת הרשב”ם יוצא שספק איסור זה יהיה לקולא כשאר ספק דרבנן ועי’ גם בריטב”א שם.

ובספרי פ’ רצד משמע דהאיסור הוא מדאורייתא אולם אפשר שהוא אסמכתא בעלמא, ועי’ בריטב”א בב”ב שם (ועי’ הגרי”פ ל”ת קמ”א קמ”ב).

ומאידך מצינו ברמב”ם פ”ז מהל’ גניבה ה”ג הביא איסור זה וסיים שאין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה וכן משמע שלמד המ”מ דברי הרמב”ם שם כפשוטן, ומבואר מזה דהאיסור הוא דאורייתא ורק שאין מלקות.

וכן הוכיח באבן האזל על הרמב”ם שם מדברי הרמב”ם בספר המצוות ל”ת רעב דהאיסור מדאורייתא אפי’ אין עושה הכלי לרמאות (ודן שם לגבי עושה לעביט בהכ”ס אם האיסור הנזכר בזה בב”ב שם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ונראה שנוטה שגם זה הוא מדאורייתא), ודלא כמנ”ח מצוה תרב.

ועי’ גם באולם המשפט על השו”ע חו”מ סי’ רלא סק”א שנקט דבספק איסורא בנידון זה יש להחמיר משום שהוא של תורה (ומה שהשו”ע שם הקיל אינו ראיה להיפך דהשו”ע נמשך אחר הפוסקים המקילים בנידון שם).

ובגמ’ ב”מ סא ע”ב אי’ שעובר עליו משעת עשיה, והמ”מ שם הביא ראיה מזה לדברי הרמב”ם, ומ”מ יעוי’ בתשו’ אחרת (ד”ה האם מותר להחזיק שעון שאינו מדוייק וכו’) מה שכתבתי דאי משום הא יש להעמיד הגמ’ בב”מ לענין מי שמתכוון לרמות כדמשמע בגמ’ שם שזהו עיקר הנידון שם וממילא יתיישבו דברי הגמ’ עם שיטת הרשב”ם.

ועי’ במשך חכמה ס”פ כי תצא שכתב לחדש דמי שיש לו מידה שאינה מדוייקת ואינו יודע ממנה לא עבר הלאו עי”ש הראיה לזה, ולכאורה אזיל כהסוברים דאם יש לו ואינו מתכוון לרמות אין לו בזה איסור, דמסתמא אם לא ידע שיש לו מידה שאינה נכונה כ”ש דמיירי באופן שאינו מתכוון לרמות, וממילא תיפוק ליה מצד זה שאינו עובר.

ובכסף הקדשים להגאון מבוטשאטש על השו”ע סי’ הנ”ל מתחילה אמנם כתב דהאיסור להשהות בביתו מידה ומשקל הוא מדרבנן, דמדאורייתא רק אם עושה עוולה בזה ואינו מודיע עובר איסור, ואם מודיע אין איסור.

וצל”ע למה נחית לאם מודיע דהרי הרשב”ם מקיל יותר מזה מה”ת וכדלעיל, ואולי מיירי גם לפ”ד הרמב”ם אבל צ”ב דלהרמב”ם בעצם שהיית הכלי עבר איסור, ויותר נראה דבעיקר הדברים אזיל שם כסברת הרשב”ם שהאיסור בעושה כלי כדי לרמות, אבל מוסיף בזה דאם עושה הכלי למכור בו במידה שאינה נכונה שלא בדרך רמאות אין בזה איסור, דהיינו כשמודיעו שהמידה אינה נכונה, ואצטריך דס”ד דהרשב”ם מודה להרמב”ם באופן שהוא משתמש בזה במדידה שגויה במכירה קמ”ל דכולי מילתא בתר רמאות אזלי’ להרשב”ם, ומילתא דאתיא מסברא טרח וכתב לה.

אבל לפי סוף דברי הכסף הקדשים שם (ומצד לשון וכו’) נראה שלבסוף חזר בו בקצת מדבריו ויצא לו דגם החזקת ב’ מידות שונות זו מזו הוא אינו נכון מן התורה, אולם משמע דלא סבר בהגדרת גוף האיסור מצד איסור גמור וצל”ע בהגדרתו (ועי’ עוד מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין דעת הרמב”ן במצוות סיפור יציאת מצרים בשאר ימות השנה, ודוק), וגם במה שסבר שיש חילוק בין כלי אחד לב’ כלים (ועי’ רש”י ס”פ כי תצא עה”פ גדולה וקטנה), וכ”ז הוא מחודש.

ובתשלום הדברים יש לציין דמלבד הך פלוגתת הרשב”ם והרמב”ם שם אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן מצינו עוד פלוגתא לגבי מי החשש שישתמש בו לאיסור, דהרשב”ם כתב דחיישי’ שמא ישכח, והרמב”ם כתב דהחשש הוא שמא אחר ישתמש בזה, ואולי יש לומר דהרשב”ם סבר שהוא גזירה לכך מפרש שהוא גזירה ושכחה הוא דבר שמצינו בכ”מ שגזרו מחמתו, אבל להרמב”ם שהוא דאורייתא אין ההגדרה בזה גזירה דאורייתא אלא שיש כאן חפץ מאוס שהוא חפצא דאיסורא והתורה אסרתו למרות שמצד הדאורייתא אין חשש שישכח מ”מ יש כאן חפצא דאיסורא שאחרים שאינם שומרי תורה ודרכי היושר ישתמשו בו לגזל.

ובב”ב פט ע”ב אי’ ולא היא זימנין דמיקרי בין השמשות ומיקרי ושקיל, ובפשוטו הוא ענין של שכחה, אבל הרמב”ם שמא יפרש דאין מצד שכחה או דפרט זה מודה להרשב”ם שהוא מדרבנן.

ומיהו בלאו הכי אין מגמ’ זה קושי’ כ”כ דאינו ברור שהרמב”ם גרס בגמ’ כמו שהוא לפנינו, ועי’ בב”י חו”מ סי’ רלא ובבית יעקב על השו”ע שם ובמעשה רוקח על הרמב”ם שם.

קרא פחות
0

א) יש לדון שבזמנינו מצוי שמשלמים לעובדים לפי שעות עבודה ואף יש מקומות שרושמים שעת כניסה ויציאה, והנה מצינו (ב”ב פט ע”ב ושו”ע חו”מ דלקמן) דיש איסור להחזיק ברשותו כלי מדידה שאינו מדוייק כיון שיכול לרמות בו אף אם אין ...קרא עוד

א) יש לדון שבזמנינו מצוי שמשלמים לעובדים לפי שעות עבודה ואף יש מקומות שרושמים שעת כניסה ויציאה, והנה מצינו (ב”ב פט ע”ב ושו”ע חו”מ דלקמן) דיש איסור להחזיק ברשותו כלי מדידה שאינו מדוייק כיון שיכול לרמות בו אף אם אין מתכוון לרמות בו כלל ואף אם אין משתמש בו למדידה כלל, וברמב”ם פ”ז מהל’ גניבה ה”ג מבואר דטעם האיסור שמא יבוא אדם שאינו יודע שאינו מדוייק וימדוד בו ומוכח שם שהוא דאורייתא (עי’ בתשובתי ד”ה בספק איסור מידות ומשקלות האם וכו’), וברשב”ם בב”ב פט ע”ב מבואר דהאיסור שמא הוא עצמו ישכח, ועי’ באידך תשובה הנ”ל עוד בפלוגתת הרשב”ם והרמב”ם.

ויש לדון על שעון שאינו מדוייק האם הוא בכלל איסור זה או לא.

ויש לציין דאמנם בפוסקים דנו בהל’ שבת מה נכלל בגדרי מדידה כגון מדידת זמן ומדידת חום (והרחבתי במקומות אחרים, עי’ בתשובה ד”ה האם מותר למדוד חום של אוכל ושתיה בשבת ומה הדין למדוד לצורך בירור הדין בשבת, ובד”ה חבל המשמש למשחק ילדות שיש בו מד אוטומטי המודד כמה ‫סיבובים ‫נעשו בו האם מותר להשתמש בו בשבת), אך כאן לכאורה הגורם לזה אינו מה נכלל בגדר מדידה אלא כל דבר שיש באפשרותו לשער סכום דבר שבא עליו ממון שאינו מדוייק.

ובב”מ סא ע”ב מבואר דהמרמה במידות ומשקלות עובר עליו משעת עשיה, ואמנם בגמ’ שם לא נתבאר להדיא דגם אם אין כוונתו לרמות בזה כלל אלא להשתמש בביתו למדוד מלח לקדירתו עובר בזה, אבל בגמ’ ב”ב פט ע”ב מבואר דאפי’ לעביט של מ”ר אסור, וכ”ה בשו”ע חו”מ סי’ רלא ס”ג.

ב) ויעוי’ בכסף הקדשים להגאון מבוטשאטש בחו”מ סי’ רלא שדן בענין החזקת כלי מידה בביתו שאינו מדוייק שמשמש למדוד תבשילו וכיו”ב וכתב לחלק בזה כמה דרגות, דאם יש כלי מידה שאינו משמש למידה כלל משמע שם דפשיטא ליה דשרי, ולא הוצרך לדון בזה, ואם יש כלי מידה שמשמש למידה למדוד תבשילו אבל שלא דרך משא ומתן כלל חידש שאין בזה ענין להחמיר אפי’ בדרך הפלגה מעין חסידות, ואם יש כלי מידה שמשתמש בו אחר שקונה לידע אם קנה בזול או ביוקר דן בזה שם ובתחילת דבריו מצדד דאולי אין בזה איסור ובסוף הדברים שם דן שאולי גם הוא בכלל מש”כ שם על האופן הקודם שאין ענין להחמיר בזה, וסיים שצל”ע בזה היטב, ואם יש כלי שמשמש לפעמים באיזה פעם למסחר (עי”ש בלשונו) הוא בכלל האיסור אם אינו מדוייק.

ובאמת כל דבריו מחודשים דסתימת הגמ’ והשו”ע דכל כלי מידה אף אם משמש רק לעביט של בית הכסא יש לחשוש שישתמש בו למדידה ואפי’ אם יש ממונה על המידות אמרי’ בגמ’ שם דחיישי’ שבשעת הדחק (עי”ש בגמ’) ישתמש בזה, ואולי מסתימת שאר פוסקים יש ללמוד שלא חילקו בזה, אף אם עשאו מתחילה רק לעביט של מ”ר.

[ואמנם עיקר דברי הגמ’ מיירי ששימש מתחילה למדידה, ואפשר דמש”ה נקט לעביט של מ”ר דס”ד שעושה מצוה בכך שמהפך דבר איסור לדבר ביזיון על דרך ואבדתם את שמם בע”ז ואפ”ה לא מהני, ומ”מ לא חילקו בש”ס ופוסקים להדיא לומר דאם מתחילה לא היה מיועד לזה שרי.

ושוב ראיתי שיש מי שהבין דברי הכסף הקדשים בכלי שאינו ראוי למדידה למסחר כלל אולם לענ”ד אין כוונתו לאופן זה, דלא נראה שזה טעם ההיתר המבואר שם דוקא באופן זה, אלא אפשר שכוונתו לענין מה שנעשה הכלי מעיקרו וכמו שכתבתי].

וכן מבואר באבן האזל על הרמב”ם שם שאפי’ עשאו מעיקרא לעביט של בית הכסא עובר בזה איסור, ונראה שנוטה שם דלדעת הרמב”ם אפי’ בכה”ג הוא איסור דאורייתא ע”פ דברי הרמב”ם בסה”מ ל”ת רעב, וגם למנ”ח מצוה תרב דמקל בזה יותר מהאבן האזל וס”ל שאיסור באופן כזה הוא רק מדרבנן, עכ”פ מודה שאפי’ עשאו מתחילה לעביט של מ”ר הוא איסורא עכ”פ מדרבנן.

וכן מוכח מהלכה למשה על הרמב”ם שם שג”כ לא למד שיש היתר באופן שעשאה למטרה אחרת, דהרי כ’ שם דרק אם עשאה שלא למדוד בה ולהשליכה מיד לים מותר אבל אם לא נתכוון להשליכה מיד לים משמע להדיא מדבריו ומלשונו שם (דאם עשאה חסרה וכו’) שעובר איסור אף שמתחילה עשאה שלא למדוד בה.

אבל עכ”פ גם להכסף הקדשים מה שנוגע לניד”ד הוא דאם הכלי משמש באיזה פעם למסחר אסור להחזיקו אם אינו מדוייק במידה.

ג) והנה בהלכה למשה על הרמב”ם שם כתב דאם עשאה ולא השהה (דהיינו שעשאה להשליכה לים כמ”ש שם) אינו עובר איסור, וכעי”ז מצדד הרש”ש בחיבורו על הרמב”ם שם דכאן האיסור הוא השהיה ולא הקניה של החפץ עכ”פ מדאורייתא.

[ועי’ עוד באבן האזל על הרמב”ם שם שצידד כן בדעת הרמב”ם שאם עושה המשקל החסר על מנת לאבדו לא עבר איסור, ומ”מ תלה זה בפלוגתת התוס’ והרמב”ם, ויש להעיר דלפי דברי הרש”ש שם שחילק בין חמץ למשקלות אין ראיה לדעת התוס’ לענין משקלות, ובגוף דין זה יש להעיר דהמנ”ח מצוה רסב אולי סבר דגם בעשיה בלבד עובר איסור וצל”ע דאולי מודה בעשיה שלא על מנת להשהות כלל שאין איסור עכ”פ מדאורייתא].

ומ”מ גם לפי דברי ההלכה למשה לא יצא מזה פטור בניד”ד שמתכוון להשאיר את השעון אצלו.

ד) ושמעתי לפני כמה שנים מבעל הלכות חג בחג שליט”א לגבי אברכים המקבלים לפי מילוי שמירת סדרים דיש בזה איסור מידות ומשקלות לגבי שעון שאינו מדוייק כיון שמודד לפי זה את הזמן שעליו מקבל כסף כגון  עכ”ד, ובפשטות כוונתו על עצם החזקת שעון כזה (עכ”פ כך הבנתי כוונתו מתחילה מיהת).

ה) אבל אפשר שרבים לא נהגו להחזיק דבר זה באיסור מידות ומשקלות, ועי’ בספר ארחות רבינו ח”ב עמ’ קסו בשם הגרח”ק בשם החזו”א בשם הגר”ח מבריסק שלא הקפיד על איחור כמה שעות בשעונו דהעיקר שיודע השעה הנכונה, ונראה שהחזו”א אמר דבר זה כדי להמחיש הענין דענייני העוה”ז לא תפסו אצלו מלבד מה שהיה נוגע לו למעשה, וכיון שידע את השעה הנכונה סגי בזה.

ויש להוסיף שגם מנהג הגרח”ק עצמו כמו שהיינו רואים שהיה להשתמש בכל השנה בשעון חורף גם בשנים שכבר אחרים לא השתמשו בשעון זה בקיץ ואז היה השעה בעולם באופן אחר, ואע”פ שגם שם אינו חשש של איסור מידות ומשקלות כיון שאינו בא לידי זה לדבר שקר בפיגור משמעותי כ”כ, מ”מ כמדומה שגם בפיגור כל דהוא אין רגילים העולם לדקדק ולהקפיד בתורת איסור.

ו) ואין לטעון שמסתמא על זמן קטן אין מדקדקים, חדא דיש שאכן מדקדקים בזמן מועט כידוע, ועוד זמן של נוקב מרגליות ודאי מקפידים וה”ה דקות של השכרת מכונה יקרה וכיו”ב.

ועוד דבכל מידות ומשקלות תטען שמסתמא אין בני אדם מקפידים על כל דהוא, והרי שם האיסור גם בכל דהוא, שכך יש ללמוד בפשטות מדין איסור הטמנת משקלות במלח בב”ב שם ובחו”מ סי’ רלא סי”א, אף שמסתמא כשעושה כן בלא כוונה מיוחדת ושיטה מיוחדת אין משתנה המשקל כ”כ, ועי’ להלן דדעת כמה ראשונים דאיסור מידות ומשקלות הוא אף בפחות מש”פ.

ועוד דבספר חסידים סי’ שי וסי’ תתרח ובפוסקים נזכר דאומן יש לו איסור להפסיק באמצע מלאכתו לדברים אחרים אפי’ כל דהוא, ועי’ מס”י פי”א, ועי’ תענית כג ע”ב גבי אבא חלקיה, ועי’ בהרחבה בעניינים אלו בספר שערי משפט לאאמו”ר הגאון שליט”א פ”ו ס”א ובהערה שם שהביא הרבה ראיות לזה.

ובלאו הכי איסור מידות ומשקלות הוא גם אם אינו משתמש בו כלל כל שהוא כלי שעשוי לבוא לידי מכשול (וכדלעיל מגמ’ ושו”ע) א”כ מה מהני שאין מקפידים [ומיהו אי משום הא יש לטעון דאה”נ לא חשיב שבא לידי מכשול כיון שמסתמא אין מקפידין, רק דא”א לטעון כן מחמת שאר הטעמים].

ז) והנה מבואר בשו”ע חו”מ סי’ רלא ס”ג ע”פ הגמ’ בב”ב שם דאם יש מנהג בעיר שמודדין לפי מידה ידועה מותר להשאיר כלי מדידה שאינו משמש למדידת מסחר, ולכן אם היה מנהג ידוע שבענייני ממונות מודדים רק לפי השעון העולמי בסוג מכשיר מסויים מאוד היה להתיר להשתמש בשאר מיני השעונים, אבל מה שיש מפעלים שמצריכים כרטיס כניסה לעובד לפי שעה אינו מנהג בדרגת המנהג דמיירי ביה השו”ע שם, דכל עוד שיש גם בני אדם הנוהגים לסמוך על כל שעון ובפרט שיש רבים כאלה, ממילא יש כאן כלי הראוי למדידה דאסור אפי’ אינו משתמש בו למידות ומשקלות.

וכן מוכח בגמ’ ב”ב שם דכל ההיתר הוא רק באופן שהוא דבר ברור שלא יכשלו בו דאמרי’ שם בגמ’ דבאתרא דאין מקפידין למדוד רק במידה חתומה אבל יש אימת המלכות אינו מועיל לפטור דעדיין מקרי ששוקל במשקל המשובש בשעת הדחק.

[יש להעיר דיש שנקטו להחמיר בזה יותר מהשו”ע ואכהמ”ל בזה, ועי’ אולם המשפט חבל יוסף על השו”ע שם סק”א מה שהביא בזה דעות הראשונים, וע”ע בית יעקב על השו”ע שם סק”ג].

ח) ואולי יש מקום לומר בנוסח אחר שלא נאמר שמסתמא אין מקפידים אלא שאם המציאות היא שידוע לן שרבים לא מקפידים על השעה א”כ הו”ל כמנהג שנהגו שלא להקפיד ודמי למקום שנהגו להכריע בשו”ע שם סעי’ יד ע”פ מתני’ שם פח ע”ב.

ומיהו לא דמי לגמרי לאופן המבואר שם בשו”ע שיש שם כללי “הכרע” ברורים, ולא שיש מידה רשמית שאין מקפידים עליה, אלא אדרבה ה”הכרע” היא המדידה דהתשלום על המידה עם ה”הכרע”, ואם לא ישלם עם ההכרע יקרא גנב ורמאי (עי’ בסמ”ע שם סקכ”ז בשם הרמב”ם פ”ח מהל’ גניבה הי”ט), משא”כ בניד”ד שבאופן רשמי התשלום על כמות מסויימת של זמן ובפועל משלם יותר ממה שצריך לרעת הבעה”ה או להיפך לרעת הפועל.

וגם דאינו ברור שיש מנהג כזה שאין מקפידים על הדקות [ובקל אפשר לעקור איסור מידות ומשקלות על ידי טענה כזו כמשנ”ת] וגם באמת יש מקומות שאכן מקפידים על הדקות [כגון כתות לימוד לילדים קטנים שא”א לאחר אפי’ בדקות ספורות או בשמירה על דברים יקרים וכיו”ב שאכן לפי ההסכם מי שמאחר אמור לקבל פחות כסף].

וגם יש להוסיף דלכמה ראשונים איסור מידות ומשקלות הוא אפי’ בפחות משוה פרוטה (עי’ ב”ח חו”מ סי’ רלא אות ז והרחבת הדעות באשל ברמה לאחי שליט”א על הגמ’ ב”ב שם) ולא אמרי’ דמסתמא מחלי.

ט) ויתכן דהביאור בזה הוא משום שעיקר הכלי אינו מיועד לקבוע בו ממון, אלא מיועד לדעת השעה לעצמו, וגם בדין שאסור לעשות בו אפי’ עביט לבהכ”ס לא נזכר אלא שכלי שמיועד למדידה מסחרית אסור להשתמש בו למטרה אחרת, אבל כלי שמעיקרא אינו מיועד למדידה מסחרית דוקא אלא לכל מיני מדידה כגון מדידת חום וכיו”ב בזה לא נאמר דין זה אף אם משמש למדידה מסחרית, (מלבד היכן שאכן השעון משמש למדידה מסחרית), אבל צריך מקור לסברא זו.

[ובכלליות יש לדון אם נימא דיש כאן ספקות האם ספקו לחומרא דהוא דאורייתא או דחשיב דבר שבממון ואז המוציא מחברו עליו הראיה, והרחבתי בזה בתשובה נפרדת].

י) או דהביאור הוא משום דהאיחור והקדימה שבו שוין זל”ז, רצוני לומר דאם יאחר בדקה בכניסתו הרי גם יאחר אותה הדקה גם ביציאתו.

אבל עדיין צ”ב דהרי שכיח שיכנס לפי שעון אחד ויצא לפי שעון אחר, וכמו”כ אין מופקע שיקפיד בעה”ב שכולם יכנסו יחד בשעון הרגיל דאל”כ נתת תורת כל אחד בידו וכל אחד יאמר קים לו כשעון פלוני ויאחר בכמה ואין שוה בנזק הבא לבעה”ב מזה וגם שנוצר רפיון ע”י זה בזמני העבודה, וגם דיש אופנים שצריך דוקא לפי שעון מדוייק כגון בשמירה לפי משמרות וכיו”ב.

יא) ואולי הביאור במנהג זה הוא דשמא מאחר שמצוי אצל רוב בני אדם טעויות בשעון ממילא חסר בזה בעיקר ערך ההגדרה של מידה ומשקל (ומ”מ אינו היתר לעבוד לפי שעון שגוי באופן האסור וכדלהלן, והיינו דאין הכוונה שיש מנהג שלא לדקדק במידה במסחר דאין מנהג כזה וכמשנ”ת לעיל, אלא דשמא יש מקום לטעון שאין כאן כלי של מידה דמידה מהותו כשמדייקים וכאן אצל רוב בני אדם יכול להמצא שהשעון לא יהיה מדוייק).

אבל הוא מחודש מאוד, דלו יצוייר שיש מדינה ששם המידה והמשקל אינו מדוייק לרוב בעלי בתים האם מותר מחמת כן להחזיק מידה כזו, ואולי אה”נ דהו”ל כמו שנהגו שאין זה מדידה, אבל הוא מחודש מאוד דסו”ס היא מידה שמודדים בה בחנות, ודוחק לחלק בין עיקר מידה שנזכרה בתורה שבה בכל גווני חשיב מידה גם אם אין מנהג לדקדק בו לבין שעון שאינו עיקר המידה שכתובה בתורה שבזה אם אין מדקדקים במדינה לא נחשיבה מידה, ויותר קל להבין שכל דבר שמשמש למדידה בדבר שחייבים עליו שכר הוא בכלל ציווי התורה וממילא כיון שיש בזה איסור לא מועיל מנהג.

יב) ואולי הביאור בזה הוא דמכיון שמצוי מאוד שיש שעונים שמשנים את זמנם לאחר שימוש קצת אף אחרי שכוונו אותם ממילא כבר בכה”ג דרך בני אדם דמחלי להדדי, וצל”ע אם יש מקור לסברא זו.

ושוב מצאתי זכר לדבר לנידון זה בכסף הקדשים בחו”מ שם שדן לגבי מידה בחבל שנזכר בו הלשון הן חסר הן יתר, ולמד מזה דבדבר שמפרש בו שאינו מדוייק אין בזה איסור, ואמנם בתחילת דבריו קודם לכן הזכיר שאין בזה איסור תורה ובראיה זו משמע שם שאין בזה איסור כלל, אבל דחה ראיה זו דשם ליכא למיחש דילמא משתלי (עי’ ב”ב פט ע”ב) וכוונתו דבמידה בחבל כיון שכל המדידה אינה מדוייקת ממילא לא שייך לומר דילמא משתלי ויחשוב שהוא מדוייק (ובאופן שיש על הכלי סימן יותר מצדד להיתר שם, ר”ל שיש סימן על הכלי המסמן שאינו מדוייק, וסיים שם שכן שמע מחותנו הרב ר’ משה נ”י בשם הרב הגאבדק”ק טרניפאל יצ”ו מ’ שמואל זלה”ה לעשות סימן עכ”ל, וי”ל דגם בזה לא שייך דילמא משתלי, ולגוף הסימן אם צריך שיהיה סימן ניכר לכל, הנה לפי הדעות דלעיל שהחשש הוא שאדם אחר ישתמש בו א”כ צריך שהסימן יהיה ניכר לכל).

ויש לציין דגם בסוגיות בכיצד מעברין מוכחא מילתא דמדידה בחבל אינה מדוייקת לגמרי ומוכח שם דידעי’ לזה לגבי מדידה בעירובי תחומין ופשיטא שחבל משמש גם לממונות.

וממילא יש מקום לומר דמכיון שבשעונים מאוד מצוי שאינם מדוייקים ורוב בני אדם לא יימלטו שעכ”פ לפעמים השעון לא יהיה מדוייק אם משום שהמכשיר אינו עובד כנצרך או מחמת קלקול בסוללה או מחמת שנתכוון על ידי מכשיר אחר שהוא ג”כ לא היה מדוייק ואם משום הקושי בכיוון המכשיר וכיו”ב ממילא הו”ל כמידת חבל שהוא כלי של מדידה שאינו מדוייק דלא שייך ביה דילמא אשתלי והו”ל ככלי שיש עליו סימן שאינו מדוייק.

יג) וצל”ע בכ”ז ומ”מ לכל הצדדים א”א להשתמש בשעון אחד לכניסה ואחד ליציאה אם יש הפרשים ביניהם ולפעמים צריך לשים לב לדבר זה השכיח כדי שלא להכשל בו, ואולי גם הרה”ג הנ”ל אין כוונתו באיסור על עצם ההחזקה אלא על מי שבודק את הזמן שמקבל עליו כסף לפי שעונו דבאופן זה אסור לבדוק לפי שעונו, ועי’ גם בספר נתיב יושר פ”ל ס”ט שג”כ יצא לדון דשעון הקבוע במקום העבודה למדוד לפ”ז את הזמן יהיה אסור להחזיקו שלא מדוייק, ומ”מ יש להוסיף דאם נימא דהאיסור רק על שעון הקבוע לעבודה א”כ איסור זה יהיה כשלפעמים נמדד לפי שעון אחר, [וכך היא המציאות בד”כ שנמדד לא רק לפי שעון מסויים עכ”פ כשהשעון המסויים אינו מדוייק כהשעה של העולם דבזה לא ימלט שחלק מהזמנים יתבצעו לפי שעון העולם].

קרא פחות
0

מי שעומד בצידי הכהנים במקביל אליהם הוא בכלל ברכה כמבואר בשו”ע סי’ קכח סכ”ד ע”פ הגמ’, וכן מבואר ביתר ביאור בב”ח סט”ז ובעולת תמיד שם סקנ”ד והובא במשנ”ב סקצ”ה. ובמשנ”ב סי’ קכח סקצ”ד כתב בטעם מה שאינם בכלל ברכה משום דבעי’ ...קרא עוד

מי שעומד בצידי הכהנים במקביל אליהם הוא בכלל ברכה כמבואר בשו”ע סי’ קכח סכ”ד ע”פ הגמ’, וכן מבואר ביתר ביאור בב”ח סט”ז ובעולת תמיד שם סקנ”ד והובא במשנ”ב סקצ”ה.

ובמשנ”ב סי’ קכח סקצ”ד כתב בטעם מה שאינם בכלל ברכה משום דבעי’ פנים כנגד פנים (ועי’ בדין זה לעיל סקל”ז שציין לו המשנ”ב כאן והוא מדינא דגמ’), ולכן אם הישראל פונה לצד ההפוך יש מקום לומר שיצא מכלל פנים כנגד פנים.

וכתב הט”ז סק”כ דנראה דהעומדים אצל הכותל לא יהפכו פניהם להכותל אלא לצד הכהנים דהא בעינן פנים אל פנים עכ”ל.

ומבואר בזה דלא רק אם פונה הישראל לימינו כשהכהן עומד לשמאלו דאינו בכלל ברכה, אלא אף אם פונה למזרח אינו בכלל ברכה דבעי’ פנים כנגד פנים, וכשהוא עומד במערב הכהנים מתקיים כבר פנים כנגד פנים במה שהוא עומד כדרכו מול הכהנים אבל כשהוא עומד בצידי הכהנים לא יתקיים בזה פנים כנגד פנים עד שיסובב פניו לכהנים.

ויש ליתן לב לזה דאף שהכהנים עצמם אין פניהם אליו מ”מ כשהוא מסבב פניו אליהם הו”ל פנים כנגד פנים כל עוד שאין פני הכהנים סובבים להצד ההפכי.

והטעם לסברא זו כתב הבה”ל דפנים נגד פנים ילפינן בגמרא מאמור להם כאדם שאומר לחבירו וזה לא שכיח כלל ששני אנשים ישבו בשוה ממש ומדברים וזה יהיה פניו פונה לצד מזרח וזה יהיה פניו פונה לצד מערב עכ”ל עי”ש עוד, א”כ מה שאין הכהנים מסתכלים לכיוונו אין זה מגרע בפנים כנגד פנים דכיון שהוא מסתכל אל פניהם והם אינם מסתכלים אל הצד ההפכי עדיין זה כלול בהגדרת כאדם האומר לחבירו (וע”ע פמ”ג משב”ז סק”כ).

וכתב עוד הבה”ל ואפשר דאפילו עומד בשוה עם פני הכהנים דהיינו פניו לצד מערב ג”כ בכלל ברכה הוא דזה הוא ג”כ בכלל מאמרם כדרך שאומר אדם לחבירו דמצוי כמה פעמים שבני אדם יושבים בשוה ומדברים עכ”ל, והיינו כנ”ל דהעיקר תלוי בצורת אדם האומר לחבירו ואחר שנתחדש בפשיטת האיבעיא בגמ’ דאין הכונה פנים מול פנים כפשוטו דהרי גם בצידיהן מתברכין למסקנא א”כ יש לדמות לצורת דיבור של אדם האומר לחבירו.

ויש להוסיף דבפוסקים חילקו בין צדדים שלאחריו לצדדים שכנגדו (עי’ רש”י סוטה לט ע”א וב”י ומג”א סקל”ו וט”ז ובהגר”א וא”ר סקמ”ז ועוד) ולפי הנ”ל כל הנידון בצדדים שלאחריו שלא יצא היינו אפי’ מכוונים פניהם כנגד הכהנים דאי”ז כאדם האומר לחבירו שהשומע עומד מאחורי פניו.

ויש להוסיף בכ”ז דיש לחקור האם יש להדר שיהיה יותר נראה כאדם האומר לחבירו או שא”צ יותר להדר יותר ממה שמתברך, ונפק”מ גם למי שעומד בצדדין שלפניו האם יש ענין שיסובב פניו שיהיו ביושר אל מול הכהנים, וכן נפק”מ למי שעומד בצידיהם של הכהנים האם יותר טוב לעמוד בצדדים שלפניו, וכן למי שעומד בצדדין שלפני הכהנים האם יש ענין שיעמוד ביושר אל הכהנים ממש לפניהם (דהיינו שלא בצדדין שלפניהם), וכבר הרחיבו בזה המחברים דמצינו כמה גדולים שהידרו בזה לעמוד ממש כנגד הכהנים, ויש לומר דה”ה כשעומד בצדדים שלפניו שיהיה מעלה לסבב פניו כנגד הכהנים.

ויש לחקור עוד כשעומד מקצתו בצידי הכהנים ומקצתו לפניהם האם בזה מתברך גם כשלא סיבב פניו לכהן, דמחד גיסא הוא רואה הכהן ומאידך גיסא לא בהכרח שהכהן רואה אותו.

ולפו”ר משמע מהגדרת הבה”ל בביאור דין הט”ז דלא תליא במה שהכהן רואה אותו אלא במה שהוא רואה את הכהן היטב, ולכן אפשר שיהיה תלוי במקום עיניו א”נ י”ל שדי במה שהכהן רואה חלק ממנו לברכו, וצל”ע.

קרא פחות
0

הנה ענייני רפואה אסורים בשבת, מצד שני עניינים שאינם לרפאות חולי מצינו באיזה אופנים שאין בהם איסור בשבת. והנה ראשית מצינו לגבי שיכוך שכרות בסי’ שכח סעי’ מא ובמשנ”ב שם ס”ק קכז בשם הא”ר והט”ז דטעם ההיתר משום שהפגת שכרות אי”ז ...קרא עוד

הנה ענייני רפואה אסורים בשבת, מצד שני עניינים שאינם לרפאות חולי מצינו באיזה אופנים שאין בהם איסור בשבת.

והנה ראשית מצינו לגבי שיכוך שכרות בסי’ שכח סעי’ מא ובמשנ”ב שם ס”ק קכז בשם הא”ר והט”ז דטעם ההיתר משום שהפגת שכרות אי”ז רפואה אבל כאן אינו ממש דבר שאין לו רפואה כיון שהוא לחזק את האדם מידי חולשה ואינו דומה ממש להפגת שכרות שאינו רפואה דאדם שהוא פחות שיכור אינו אדם יותר בריא ואדרבה לפעמים ירצו אנשים להשתכר דוקא.

ועוד מצינו דלהנעים הקול (שם סל”ח) לא חשיב רפואה, אבל שם כל עוד שלא הנעים קולו אין בו חסרון דדבר הרגיל אצל רוב בני אדם שאין קולם משובח יותר מידי ולא אכפת להו בכך ולא הורגלו לטרוח בו אינו בכלל חולי, והמרפא אותו אינו בכלל רפואה בשבת.

ועוד מצינו דלהבריח ריח רע לא חשיב רפואה (שם סל”ו), אבל שם הוא לסלק דבר חיצוני, דאדרבה להבריח ריח רע באופן שהוא מתקן הריח רע שבגוף חמיר מזה לענין רפואה בשבת והרחבתי בענין זה ובמ”מ בזה בתשובה אחרת (ד”ה האם מותר לשים על הגוף בשבת דבר להברחת יתושים), וכה”ג מצינו גם שרפואה להצטנן מחום המרחץ חשיב רפואה לענין שבת (עי’ שו”ע או”ח סי’ שכא סי”ז).

ועוד העירו מדברי השו”ע סי’ שכח סכ”ז דרטיה ע”ג מכה שנתרפאה מותרת כיון שאינו אלא משמר המכה ואינו מרפא, אבל יש להעיר ע”ז דאמנם במשנ”ב ובשאר הנו”כ שם מבואר דשם טעם ההיתר משום שכבר נתרפאה המכה וליכא משום שחיקת סממנים ובמכה שלא נתרפאה משמע שלא הותר וגם בסעיפים הקודמים מוכח דאין היתר להניח סממנים המרפאים או רטיה המרפאה ע”ג מכה.

ומ”מ אפשר דכמו ששם מצינו שאם אין מכה לא גזרו שהרי לא יתחלש בשבת א”כ ה”ה בענייננו שאינו עתיד להתחלש בשבת לא גזרו, אבל הוא מחודש דהרי אם עושה כן על מה שיתחלש בשבת עיקר דעת המג”א להלן לאסור, וא”כ הוא מחודש לחלק בגזירה שאם ההתחלשות לא תהיה בשבת אין איסור אלא דעדיין יש לטעון שהרי בידו עכ”פ בשבת לאכול ולא להתחלש והויטמינים שלוקח טעם לקיחתם הוא כדי שלא יתחלש, ויש לטעון דטעם ההיתר שאם אין מכה לא גזרו הוא משום שאינו בהול וא”כ בכל כי האי נמי אינו בהול, אבל עדיין לא דמי למכה שנתרפאה ששם אכן עכשיו לא נשאר דבר מן החולשה, וכאן עושה על דבר שעדיין טרוד בו כיון שהוא על העתיד, (ועי’ להלן בשם השלחן שלמה להקל באופן שלמחר יפול למשכב גם בעניננו ומוכח שם דהיינו אף אם אין חולה כלל, ומוכח מדבריו דאין היתר בניד”ד).

ועוד ציינו בזה לדברי השו”ע לעיל סעי’ כג דשם מבואר דרטיה שאינה מרפאה אין איסור ליתן ע”ג המכה גם קודם שנתרפאה, אולם יש לטעון דשם נזכר בשו”ע שהוא כדי שלא תישרט המכה ושם אין הגוף פועל שום פעולה לטובת המכה אלא הכל הוא ענין חיצוני לגמרי ובכה”ג באמת קל להבין שאינו בכלל רפואה, משא”כ בניד”ד שהוא פעולה בתוך הגוף והוא יותר מחודש לומר שמותר אם הוא כדי להשאיר המצב הקיים.

ובהערות הגריש”א מו”ק י ע”ב הביא דברי המג”א סי’ שכח סקמ”ג שאוסר גם לבריא ליטול רפואה להתחזק ודימה לזה גם הויטמינים המצויים עכ”פ לענין שבת (וכן הובא בשמו באשרי האיש פל”ו סכ”ט).

וכן הובא בשם הגריש”א (אשרי האיש או”ח ח”ג פ”ע ס”ו) שלא לקחת תרופות בשבת להקלת הצום למחרת [ושם יש חשש הכנה ג”כ] ולענין אם מועיל לזה לערבב התרופה במאכל עי’ להלן.

ויש לציין שהמשנ”ב שם סקק”כ פסק כהמג”א [וכ”ה שם בסקק”ל], וכ”כ הפמ”ג בא”א סקמ”ג שם שכ”ד הלבוש.

וכעי”ז הובא בשש”כ ח”א פל”ד ס”כ בשם הגרשז”א דויטמינים שלוקח לחזק מזגו אסור אבל לדעתו מותר לקחת אם לוקח תחליפי מזון (ולפי שיטתו יש לדון אם ויטמינים אלו שלוקחים לצום הם כתחליף למיני מזון או גם משנים בפעולת הגוף ע”י סממנים שהגוף לא ייחלש, ולגוף דברי הגרשז”א יש להעיר דהנה המשנ”ב שם בשם המג”א ג”כ חילק בין אם אוכל ושותה לרעבונו לבין אם הוא לחזק מזגו, ולפ”ז מה שייך לויטמינים שהם תחליפי מזון שאינם לרעבונו, ואולי באמת גם הגרשז”א לא התיר אלא כשלוקח את אותם הויטמינים לרעבונו בזמן האכילה וכדבריו שם שאז נחשבים למאכל, ולא שלוקח את הויטמינים לשם מניעת צריכת מזון בהמשך היום, וכ”ש בניד”ד שלוקחם כתחליף לצריכת מזון לאחר השבת שבזה יש לדון אף מצד הכנה כדבסמוך).

ויש לציין דיש שנקטו בדעת הב”י בסי’ שכח והשו”ע שם סל”ז להקל בזה, וכן נקט באג”מ דלהלן בדעת השו”ע והב”ח (ועי’ אול”צ ח”ב עמ’ רנז), ובמשנ”ה ח”ד סי’ נא נקט להחמיר גם בדעת השו”ע, ובגוף דברי המג”א הנ”ל נאמרו כמה ביאורים באחרונים, ועי’ בתשובתו של הגר”פ פאלק שנדפסה בקובץ קול התורה חלק סא וחלק סד שהרחיב בדעות בזה בהיקף רב,  ועי’ עוד אג”מ ח”ג סי’ נג נד וצי”א חי”ד סי’ נ ובאר משה ח”א סי’ לג לז.

ויש להוסיף דגם לפי הצד שיש היתר בויטמינים גרידא מטעם שהם מאכל בריאים, מ”מ ויטמינים המיוחדים לצום הם חמירי מזה מאחר ואינם מאכל בריאים רגילים אלא מאכל אנשים הנחלשים מן הצום [מלבד הנידון של הכנה] וגם להמתירים יש לדון בזה אם חשיב מאכל בריאים בכה”ג, אבל באג”מ שם (וכעי”ז בבאר משה שם) כתב דמה שלוקח כדי שלא יחלש מותר אף להמג”א.

ובפמ”ג פשטות דעתו בביאור דברי המג”א לאסור בזה שכתב לאסור אם לוקח “לשמור מזגו שלא יחלש”, אף דהאג”מ דייק מלשון אחרת של הפמ”ג בא”א סקמ”ג שכתב “כל שכוונתו להיות גופו בריא אסור אף בבריא” מ”מ כל מקום שאתה מוצא מקרא אחד מקיים דברי עצמו ומקיים דברי חבירו וכו’, והדיוק בלשון הראשונה הנ”ל מוכרחת משא”כ באידך לשון של הפמ”ג דאינו מוכרח לומר דלהיות בריא ממעט אם רוצה להמשיך להיות בריא בעתיד כמו שהוא עכשיו ואדרבה יש מקום לומר דמש”כ “להיות גופו בריא אסור אף בבריא” יש ללמוד “בריא” ראשון מ”בריא” שני דמיירי שרוצה להיות כמו שהוא עכשיו דהיינו שלא ייחלש.

אבל עדיין בויטמינים לצום יש שנקטו שהוא קל יותר גם להפמ”ג מכיון שאין האדם מעצמו עתיד להחליש אלא רק מאחר שלא יאכל (עי’ במאמרו של הרב פאלק הנ”ל), ומ”מ הפמ”ג מן הסתם מיירי גם באופן כזה, וצריך מקור ברור לחלק בזה בפרט שעיקרי הדברים הם מדינא דגמ’ מה שטען הפמ”ג שמה שעושה לצורך בריא שלא יחלה חשיב רפואה וצריך לידע אם מצינו מקור מגמ’ לידע דמה שעושה לצורך שלא יחלה על ידי מעשה חשיב רפואה, ובהך דסי’ שכא סי”ז גבי אלונתית משבת קמ ע”א סתם השו”ע לאסור ולא חילק בין לפני בית המרחץ לאחר בית המרחץ וגם בעיקר הברייתא בגמ’ שם לא נזכר לחלק בזה אלא דהוא דבר שאסור להכינו כיון שהוא לרפואה (ואולי יש לדחות דבאמת לא היו שותין אותו קודם בית המרחץ ולכך המשקה עשוי לרפואה, אבל המשנ”ב הזכיר דאין לשתותו ולא חילק דדוקא בשעה שיצא מבהמ”ר אסור ובדוחק גם זה י”ל דאין מצוי ששותין אותו קודם לכן כלל אל שבזמן המשנ”ב כבר לא היו שותין אותו כלל).

וגם המעי’ בראיות של המג”א שם כפי שפירשם המחה”ש שם יסכים דדחוק לומר דיש אופנים דשרי, כגון מה שדן שם מצד דרפואה ממילא קא הויא וכתב המחה”ש דהראיה ממה דלא משני דמיירי בבריא, ואם יש אופנים דבבריא שרי א”כ למה לא תירצו דמיירי באופן זה (ובדוחק י”ל דלא שכיחא אופן זה), וכמו”כ מש”כ התוס’ דבקילורין לעיניים מותר רק לתענוג ולא לרפואה והוכיח מזה המחה”ש בביאור דברי המג”א דבבריא אסור א”כ ממה שלא פירטו שיש אופנים דשרי בבריא לרפואה ש”מ דבכל גווני אסור (ובדוחק י”ל דבקילורין לעיניים אין מצוי שיעשה מעצמו דבר שיחליש כח העינים, אבל גם בזה אולי שייך שיבכה בדמעות וצל”ב המציאות בהשפעת הדמעות והקילור זה כנגד זה) וגם הראיה מר’ ירמיה שם לא דחה המג”א דמיירי באופן כזה.

וראיתי מי שכתב להתיר בזה משום שהויטמינים הנ”ל מחזקים את האדם כבר עכשיו בשבת, אבל לא זכיתי להבין דהרי אינו מאכל רגיל כלל בד”כ, (עכ”פ הכדורים הנארזים ומיוחדים לצום), ואין מורגש מן הסתם בשבת ההשפעה של זה אלא לכל היותר בזמן הצום.

ובהערות הגריש”א לברכות לו ע”א נראה שנוטה דאם מערבו בדבר מתוק מותר לקחת ויטמינים בשבת, כמ”ש אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע, וכן הובא בשמו לענין הויטמינים הללו שלוקח בשבת עבור הצום שלמחרת באשרי האיש ח”ג ס”ז שאם עירב מערב שבת מותר לקחתו בשבת.

ובאשרי האיש שם הובא שאין לערבו בשבת, אבל בשם הגר”ש ואזנר (מבית לוי בין המצרים עמ’ מד) הובא להתיר בזה לערבב בשבת אך שעדיף לערבב מע”ש.

ולכאורה פשטות הדין בברכות שם שהזכיר הגריש”א בהערות שם שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע מיירי בשבת וא”כ לכאורה הוא סותר לפסקו שפסק שאין לערב מתחילה בשבת.

ומאידך גיסא יש לדון דבב”י סי’ שכח סל”ב בדעת הרמב”ם נראה דלא למד כלל מצד היתר של עירוב האניגרון עם השמן אלא מדין אחר וכך מבואר שפסק שם המשנ”ב סקק”ד, דהעירוב עצמו אינו מתיר, ולכאורה נמצא מזה שההיתר הוא מפירוש שלא נפסק לדינא וצ”ע.

מלבד כל הנ”ל כאן יש חשש נוסף של הכנה בזה כיון שאין מזה שום תועלת למהלך השבת דהרי בשבת בלאו הכי אינו יכול לצום וברור שאין בכוונתו לצום ואין לו תועלת מזה וניכר שלוקח את זה לצורך לאחר השבת [ובכמה תשובות דנתי בגדרי הכנה באופנים שונים ומה שמתבאר בדברי הפוסקים דהכנה לצורך חול באופן דמוכח שהוא לצורך חול אסור אם לא במקום פסידא דבזה נאמרו התירים בפוסקים כמו שהבאתי בכמה מקומות, ויש לדון אם מניעת צער חשיב כפסידא].

ומ”מ אם נתערב באוכל עכ”פ לפני שבת עכ”פ כשאינו ניכר ואוכל האוכל לצורך הנאתו (עי’ במג”א שם) א”כ בודאי שאין בזה איסור.

יש לדון בכל הנ”ל בכדורים שצריך לקחתם ב’ ימים קודם הצום וכבר התחיל לקחתם מאתמול, דבזה פשטות הסוגיות דאין היתר עכ”פ במי שאינו חולה שנפל למשכב או שיש בו סכנה אבל דעת רוב האחרונים להתיר בזה (ועי’ במשנ”א סי’ שכח שהביא הדעות בזה).

אם יודע שיפול למשכב למחרת התיר בשלחן שלמה סי’ שכח סק”א כבר לאכול הרפואה בשבת כדי שלא יפול למשכב למחר (ומה שיפול למשכב אח”כ מתיר אם הוא באותה השבת הוא מסתבר ואינו מחודש כ”כ, אבל אם יפול למשכב למחר הוא מחודש ומ”מ אינו מוקשה), ומ”מ אם יחלה למחר אינו ברור שיש עליו חיוב לצום דאפשר שאינו בכלל הגזירה כלל באופנים שנפטר מזה, ואכה”מ.

סיכום הדברים, נחלקו הפוסקים לענין ויטמינים, ופשטות דעת הפמ”ג בדעת המג”א [שהמשנ”ב פסק כמותו] להחמיר בזה וכ”ד הגריש”א והגרשז”א והגרש”ו, ויש שחידשו להקל בזה, ולערב בשבת פשטות הסוגיות לכאורה יוצא שאין היתר בין מצד הכנה ובין מצד מעשה רפואה לפי מה שנתבאר וכך נקט הגרי”ש להלכה ויש שהקילו בזה.

קרא פחות
0

יעוי’ בתשובה אחרת שהבאתי דברי הפוסקים בנידון ותמצית הדברים [עם תוספת ביאורים קצת] דמעיקר הדין היה מקום לטעון שאסור לתת מתנה שלא לצורך כיון שצריך למעט במשא ומתן, רק דלפעמים יש בזה דבר האבד, דלפעמים מתנה אם עבר זמנה אינה ...קרא עוד

יעוי’ בתשובה אחרת שהבאתי דברי הפוסקים בנידון ותמצית הדברים [עם תוספת ביאורים קצת] דמעיקר הדין היה מקום לטעון שאסור לתת מתנה שלא לצורך כיון שצריך למעט במשא ומתן, רק דלפעמים יש בזה דבר האבד, דלפעמים מתנה אם עבר זמנה אינה חוזרת, ולכן במתנה לבר מצוה כתבו הרבה אחרונים להקל דבזה הוא ממש דבר האבד עכ”פ כלפיו וגם יש בזה עוד צירופים, ואילו במתנה רגילה נקטו שהמנהג להחמיר (היינו שאין לו לתת דוקא עכשיו בט’ הימים כיון דמ”מ הנותן יכול ליתן אח”כ) אבל למקבל מותר כיון דלגביו יש בזה דבר האבד.

והנה באופן שאסור לתת מתנה יש לדון אם מהני לתת בפקדון (וכיו”ב יש שדנו לגבי שבת) ובעצם הוא הערמה רק דיש מקום לטעון בניד”ד דכאן הערמה חמור משאר דינים כיון שהוא מטעם שמחה וא”כ כשנותן לו לשום מתנה ואומר שהוא לפקדון אפשר שלא תיקן כ”כ, שהרי השמחה היא עדיין בערך אותו הדבר וצל”ע.

[ויש להוסיף דלפי האחרונים שנקטו שיש איסור להתחיל להשתמש בכלים חדשים בשבוע שחל בו (וציינתי במקו”א) א”כ יש לדון דאולי גם אם יש לו רשות שימוש בשל אחר אפשר דג”כ הוא בכלל האיסור וכ”ש שכאן מובן בין הצדדים שיש לו רשות כל השימושים שהוא עכ”פ כעין קנין פירות וכ”ש אם אין לא אכפת לנותן גם אם יזיק או יאבד או ימכור את המתנה וכיו”ב, וצל”ע בכ”ז].

ויש להוסיף בכ”ז דאינו ברור כלל שהתעסקות סביב המו”מ בלא חלות המו”מ עצמו מקיים בזה מיעוט עיסוק במו”מ דגם העיסוק עצמו יש לדון בו ובל”נ עוד חזון לסדר בזה תשובה בפני עצמה.

ומ”מ באופן שצריך לשלוח המתנה בימים אלו בהיתר (כגון שיש שיירה מצויה עכשיו לשלוח את המתנה ויהיה דבר האבד אח”כ לשלוח לשם כך שליח מיוחד, או באופן שהמתנה נצרכת לט’ הימים ממש כגון אנפילאות לת”ב שבזה יש שהקילו גם מצד איסור נעליים חדשים מחמת שנצרך לת”ב, וציינתי במקו”א), בודאי שיש יותר תיקון אם אומר שיהיה לפקדון בינתיים.

קרא פחות
0

במקרה רגיל אסור, דאפי’ לישראל אסור לצאת לחו”ל לזמן קצר לטיול אלא רק להרווחה או לראות פני חבירו שהוא מצוה (משנ”ב סי’ תקלא סקי”ד ועי’ מו”ק יד ע”א ורש”י שם) וכ”ש שכהן אסור לו לצאת לצורך טיול. ובמקום שיש צורך אמיתי ...קרא עוד

במקרה רגיל אסור, דאפי’ לישראל אסור לצאת לחו”ל לזמן קצר לטיול אלא רק להרווחה או לראות פני חבירו שהוא מצוה (משנ”ב סי’ תקלא סקי”ד ועי’ מו”ק יד ע”א ורש”י שם) וכ”ש שכהן אסור לו לצאת לצורך טיול.

ובמקום שיש צורך אמיתי לצאת לטיול בחו”ל לבריאות הנפש רגילים לשאול בזה שאלת חכם אם יש להחשיבו צורך מצוה לפי הענין.

ולגוף הנידון אם מותר לכהן להטמא בטומאת ארץ העמים בשאר מצוות [מלבד ללמוד תורה ולישא אשה] נחלקו הראשונים דלהתוס’ ע”ז יג ע”א ד”ה ללמוד אסור ובשם השאילתות דר”א אמור קג הביאו התוס’ שם להתיר, ורוב האחרונים נקטו להתיר (עי’ ב”ח יו”ד סי’ שעב וט”ז שם סק”א וחכמ”א כלל קנט ס”ד דלא כאג”מ יו”ד ח”א סי’ רמט).

וצל”ע דאפשר גם להמקילים בכהן שיכול לצאת לחו”ל התנאי למצוה לצאת לחו”ל הוא יותר מישראל דאפשר שלצורך הרויחא דלישראל שרי אפשר דלכהן אסור, ויעו’ בירושלמי ברפ”ג דמו”ק שהובא בראשונים במו”ק שם (רא”ש ומאירי והשלמה) ובבהגר”א באו”ח שם.

ועי’ בקרן אורה במו”ק שם שכתב בדעת השאילתות והרמב”ם בתוך דבריו וז”ל ועל כרחין צ”ל הכי דאפי’ לשאר מצות מותר, כיון דאפילו לסחורה הותר כל שכן לדבר מצוה עכ”ל, והיינו דהוה פשיטא ליה דעכ”פ לדעת הבבלי שרי [מלבד דעת התוס’ דאוסר לכהן לצאת לחו”ל לשאר מצוות] ולענין הירושלמי שם עי”ש מש”כ בזה דיש חילוק בין המצוה שנזכר שם שאפשר שתבוא היבמה אליו למצוות דלא אפשר בהכי (והזכיר שם דלהגר”א שם הירושלמי חולק על הבבלי לענין כהן ועי”ש שכתב לחלוק על דבריו, ויש לציין דגם בירושלמי יש גירסאות אם מיירי בכהן או לא).

ובאמת כן נראה ממש”כ הרא”ש דהירושלמי כהראב”ד דמפרש הירושלמי כהבבלי לענין איסורא בחו”ל [דלא כהמפרשים דמיירי ביוצא לשוט ממדינה למדינה באותו מקום ולא מא”י לחו”ל] והרי בירושל’ גופא מיירי בכהן, אולם אכן יש שלא גרסו דמיירי בכהן, ועכ”פ למי שגרס דמיירי בכהן יש מזה ראיה אבל הרא”ש גופיה לא גרס כהן בירושלמי, ועי’ עוד בנידון זה אם מיירי בכהן בשו”ת אהל משה סי’ א.

(והשו”ע פסק כדעת הראב”ד, והגר”א חולק על הראב”ד ועי’ בשעה”צ שם ובהערות הגריש”א למו”ק שם, וצל”ע אם יש להוכיח מדבריו לענייננו).

עכ”פ היוצא דלדעת הקר”א צרכי מצוה בכהן לא חמירי בזה (ואולי גם ממה שהשו”ע ומשנ”ב לא נחתו לפרש שיש דין מיוחד בכהן שמעי’ מזה ג”כ לענייננו), ועדיין צ”ב שלכאורה היוצא מזה שעיקר גדרי דיני האיסור בכהן הוא כמו בישראל וצל”ע אם כך הוא לכו”ע.

ובאופן שמחוייב ע”פ רופא לצאת לטייל ויכול לטייל בא”י לא עדיף ממי שהיבמה יכולה לבוא אליו לא”י (עי’ בקר”א שם).

משמעות רוב הפוסקים שעיקר האיסור על הכהן לצאת לחו”ל הוא בזמן שהיו משמרין א”י בחזקת טהרה (עי’ מהרש”ל וב”ח ופרישה וט”ז וש”ך יו”ד סוף סי’ שסט וחכמ”א סי’ קנט ס”א, ודלא כשבו”י ח”א סי’ פה וח”ב סי’ צח בדעת הראשונים והפוסקים, וע”ע אליבא דהלכתא על יו”ד שם עוד מה שהובא שם).

גזירת מדורות הגוים הביא בתשוה”נ ח”ד סי’ רסג בשם מהר”ר שמחה זליג הדיין דבריסק שנוהגת גם בזמנינו וע”ע תשובה מאהבה ח”ג סי’ תי על יו”ד סי’ שסט.

ובאמת עיקר הגזירה לכאורה בפשוטו אין סברא שלא תהא נוהגת בזמנינו, וצל”ע אם נהגו להקפיד בזה, דאולי הגויים שבזמן הגמ’ היו יותר פרוצים בזה ודמי קצת לדין העמדת בהמה בפונדקאותיהם דהיכא שאין חשודים אין איסור בזה כמ”ש ביו”ד ריש סי’ קנג, אבל שם נזכר מכין ועונשין, ומ”מ בזמן שמשמרים גוויות לכאורה חשיב שפרוצים בזה.

ובגוף ענין מדורות הגויים יש עוד נידון דדעת הרמב”ם דהלכה שאין קברי גוים מטמאין באהל וכן דעת החינוך והרשב”ץ ח”ג סי’ שכג והיראים סי’ שכב (והוא מתיר טפי מהרמב”ם) כמש”כ הברכ”י בסי’ שעב וכ”כ הרוקח דמותר להכנס לבית גוי שיש שם מת גוי אבל להלכה נקטו השו”ע ורמ”א בסי’ שעב ס”ב דנכון ליזהר שלא להטמאות באוהל המת, ועי”ש בדגמ”ר שאין לצרף דעת הראב”ד שכהן בזמנינו אינו מצווה על הטומאה דאין ברור שדעת הראב”ד להתיר לגמרי ועי”ש לגבי ס”ס כנגד רוב הפוסקים (וכן נתקבל באחרונים שאין לצרף דעת הראב”ד לספק בדיני טומאת כהן לשוויי ס”ס וכן את דעת המג”א ואכמ”ל וכבר כתבתי במקו”א), ועכ”פ בניד”ד במדורות הגויים שהוא איסור ספק או דרבנן אפשר דיש יותר מקום לסמוך על הפוסקים דקברי גויים אין מטמאין באהל [ומ”מ במדורות משומדים צל”ע דלכאורה טעם זה אינו שייך דהרי לכו”ע קבר משומד מטמא אפי’ באוהל].

וצל”ע אם יש מנהג בזה ואם יש מנהג להקל בזה אולי המנהג סובר דבטומאת ספק מדרבנן לא החמירו באוהל בפרט דהב”י עיקר דעתו מעיקר הדין להקל (עי’ בברכ”י) ורק מחשש דאורייתא החמיר וממילא אפשר דבמדורות הגויים לא החמיר.

רק שיש נידון על מדורות הגויים בחו”ל בזמנינו ואף לגבי מדורות הגויים בא”י וכמו שיתבאר, דהנה לגבי מדורות הגויים בחו”ל יש מהאחרונים שנקטו (עי’ שבו”י בח”א שם) דכיון שחו”ל הוא כבר בכלל מקום טומאה משום גזירת ארץ העמים מותר לעבור מחו”ל למדורות הגויים שבחו”ל אבל פוסקי זמנינו (הגריש”א והגרנ”ק הוב”ד בטהרת הכהנים פרחי טהרה ד”ה ארץ ובאליב”ד שם) נקטו שאין למדין הגזרות זו מזו.

והנה י”ל דעיקר תקנת מדורות הגויים נתקנה לגבי מדורות הגויים שבא”י שהיא נקיה וטהורה ואסור לצאת משם למדורות העמים, אבל בזמנינו שלדעת רוב הפוסקים מאחר שהגויים אין שומרים א”י בטהרה כדין אין דין זה לגבי איסור יציאה מארץ העמים א”כ יש לדון בזה, והנה להסוברים שיש איסור גם בארץ העמים ממש לצאת למדורות הגויים כ”ש שא”י בזמנינו לא גריעא מחו”ל אבל להסוברים שאין איסור במדורות גויים בארץ העמים כיון שכבר נמצא בארץ העמים שהוא מקום טמא, יש לדון בא”י בזמנינו דמחד גיסא יש לומר דאין הכי נמי (להסוברים שא”י בזמנינו אינה בכלל הך חזקה כנ”ל, ועי’ להלן בסמוך דאינם אותם הסוברים שאין איסור במדורות הגויים בחו”ל) ודינה כארץ העמים, אבל יש לומר דלא דמי דמדורות הגויים הם תקנה וחו”ל היא תקנה ולכך מותר לעבור מתקנה לתקנה אבל א”י אין בה תקנת טומאה דלא נתקנה תקנת טומאה בא”י מעולם הלכך לא שייך לומר דאין רווח לצאת משם למדורות הגויים, כך היה מקום לטעון, ומאידך יש מקום לטעון דממה שהפקיעו רוב הפוסקים איסור ארץ העמים בזמנינו כיון שכבר עכשיו אין הכהן נמצא במקום מוחזק בטהרה א”כ גם במדורות הגויים אין איסור כיון שגם לענין זה אין הכהן נמצא במקום מוחזק בטהרה, אולם למעשה מ”מ עיקר הדין למעשה דאפי’ מחו”ל אין להכנס למדורות הגויים וכנ”ל.

ומ”מ לכשתמצי דהשבו”י גופיה דמחמיר ביציאה מא”י לחו”ל בזמנינו מקיל ביציאה מחו”ל למדורות הגויים ואזיל קצת לטעמיה דסבר דגדר הטומאה בכ”ז הוא תקנה, והיכא דתקון תקון וחייל בזה דרגת טומאה דרבנן והיכא דלא תקון הוא בחזקת טהרה, וא”כ אפשר שאין הרבה מקום לסברא לומר שאין איסור לצאת מא”י לחו”ל בזמנינו ושלמרות זאת מותר להכנס מא”י (וה”ה מחו”ל) למדורות הגויים, דיש לומר דלשיטתם שאין איסור לצאת לחו”ל בזמנינו ש”מ שיש למדוד הדבר בסברא ולכן במדורות הגויים שיש יותר חשש טומאה יהיה אסור אפי’ מחו”ל למדורות הגויים וכ”ש מא”י למדורות הגויים, אבל סברא זו אינה מוכרחת.

היוצא מכ”ז דכהן לחו”ל אסור לצאת אלא לצורך מצוה, ואם יש לו צורך בבריאות יעשה שאלת חכם, ובזמנינו קל יותר מכיון שרבו הפוסקים שנקטו שעיקר איסור זה לכהן נאמר בזמנם (אבל האיסור שנאמר בישראל ה”ה שנאמר גם בכהן ופשוט).

ולענין מדורות הגויים עיקר הדין שנאמר גם בזמנינו, ואף שיש שנקטו שאין גויים מטמאין באהל בזמנינו ואף שיש מי שנקט שאין איסור מחו”ל למדורות הגויים מ”מ יש לחוש להמחמירים וכ”ש שאין הלכה כמ”ד שאין איסור טומאת כהן האידנא או באופן אחר, ולכן לכאורה אין היתר בזה ובמקום צורך יעשה שאלת חכם אם שייך לצרף כאן ספק ספקא ואם יש בזה מנהג.

קרא פחות
0

הנה מה שאסור לפתוח חנות של אבל אפי’ על ידי אחרים הוא דין ברור ביו”ד סי’ שפ ס”ו עכ”פ בדליכא דבר האבד ואפי’ בדבר האבד ג”כ לא הותר על ידי עצמו (לענין הגדרת דבר האבד בחנות יומיומית אם אפשר להחשיב ...קרא עוד

הנה מה שאסור לפתוח חנות של אבל אפי’ על ידי אחרים הוא דין ברור ביו”ד סי’ שפ ס”ו עכ”פ בדליכא דבר האבד ואפי’ בדבר האבד ג”כ לא הותר על ידי עצמו (לענין הגדרת דבר האבד בחנות יומיומית אם אפשר להחשיב הימים העוברים כדבר האבד, פשטות הסוגיות לגבי שיירות משמע דלא, ומ”מ עי’ או”ח סי’ תקלט ס”ה ברמ”א ובמשנ”ב, והרחבתי בזה בד”ה האם מותר לסייד בג’ השבועות או בט’ הימים וכו’).

ואיסור זה הוא גם בחנווני כמ”ש מהר”ח או”ז בפסקיו פ”ב דמו”ק סי’ נא.

אבל בנידון דידן שאין עוד חנות בעיר מתחילה יש לציין דמצינו כמה דברים באיסורי אבלות שהותרו מחמת צורך אכילה וכדלהלן:

א’ בסי’ שפ סכ”ב התיר השו”ע למשרתת לעשות בשכר צרכי הבית ומ”מ כתב שם הט”ז דאין בכלל היתר זה לצאת מן הבית וכן נקט בחכמ”א כלל קסד סי”ב, ובבאה”ט הביא מי שחלק על זה והתיר לעשות צרכי הקהל גם מחוץ לבית.

ב’ לקנות האבל לעצמו דברים שיש בהם חיי נפש הותר בשו”ע שם סכ”ד.

ג’ יש בפוסקים ג”כ שכתבו דכשאין לו מה לאכול כלל בלא לעשות מלאכה מותר בכל גווני לעשות מלאכה, אפי’ בג’ ימים הראשונים.

ד’ כל הנ”ל הוא לענין חיי נפש של האבל עצמו, אבל בפוסקים דנו עוד באבל שהוא שוחט העיר ובני העיר תלויין בו אם מותר לו לשחוט, ועי’ בב”י ובגליון מהר”ש אייגר סי’ שפ סק”ה מה שהביאו דעות הראשונים בכעין זה (ועי’ להלן) ועי”ש משכ”ב.

והרבה אחרונים נקטו להקל בזה כמ”ש בד”מ סק”ה וסק”י שמותר לאבל לעשות עכ”פ מלאכות שמותר לעשותן ביו”ט (ראה בבית מאיר שם סכ”ב וחכמת אדם כלל קסד סי”ב לענין בצנעא ומצבת משה סי’ ז וכן נוטה לזה דעת התשובה מאהבה ח”ג סי’ תיב על סי’ שפ ודלא כשבו”י ח”א סי’ פו וגם לשיטתו י”ל דלחם קיל מבשר וכמו שברופא הקיל שם, ובלחם נקטו הפוסקים בכ”מ דחשיב שעה”ד כי על הלחם יחיה האדם כמו גבי מרדה בהל’ מאכלי גויים).

ומ”מ בנידון שלנו לגבי חנות יש ב’ חומרות יותר משוחט, הא’ שאינו אומן ויכול לעשות המכירה על ידי אחרים, וא”צ דוקא את האבל עצמו, ולכן לאבל עצמו בודאי שאסור לעשות מלאכה לאחרים [ואף שהותר לעשות צרכי האכילה לעצמו כמ”ש החכמ”א שם מ”מ לצורך אחרים לא הותר מלבד היכא שהם עצמם תלויים בו].

והב’ שהזכרת סכום מקח הוא דבר האסור ביו”ט וממילא אינו בכלל דבר המותר ביו”ט (ומה שהותר בחוה”מ לא הותר בימי אבלו כמ”ד הכי במו”ק יא ע”ב ובטוש”ע סי’ שפ).

ויש לציין דמקור הפלוגתא בב”י הוא לגבי דברים האסורים ביו”ט מחד גיסא ומאידך גיסא הוא צורך הרגל, ולכן אינו ממש הנידון של שוחט העיר.

והב”י שם כתב בשם ברייתא דמס’ שמחות פ”ה ה”ו היה נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצנעא מפני כבוד העם, ולכאורה משמע שיכול גם למכור בעצמו ובלבד בצנעא, וע”ז קאמר ר’ שמעון הרי שהיה ספר והגיע זמן הרגל וכו’, ואפשר דהוא רשב”ג דבגמ’ דנחלקו הראשונים בב”י שם אם הלכה כמותו, ועכ”פ יש מקום לטעון ולפרש דבצורך חיי נפש כלחם ועכ”פ מה שמותר ביו”ט מותר גם לת”ק.

אולם גם שם הנחתום הוא האומן האופה והרבים צריכים לאומנותו ואגב שאופה אפשר שהתירו לו גם למכור אבל באופן שהחנוני אינו האומן בעצמו אולי הוא דין אחר.

ועי’ בחכמ”א שם מש”כ לגבי הוצאות השוחט שמותר ליטול רק בהבלעה ולא על כל עוף, ועי’ מנח”ש ח”ב סי’ צב סקי”א, ומבואר מכ”ז שגם ברופא שמותר לו לרפאות מ”מ יש איסור ליטול רווחים כביום רגיל אלא רק מה שנזכר בפוסקים להתיר.

ולכן בנידון דידן לענין מכולת שעצם העיסוק מותר לצורך האחרים שחיי נפשם תלויין בו ורק אסור לו עצמו לעסוק א”כ יכול למסור בימים אלו המכולת לאחרים שימכרו בצנעא, ועי’ רמ”א סי’ שפ סט”ז ובבאה”ט סקי”ג, ואף ששם מדובר על מלאכת אחרים המוטל על האבל שעושה בידי אחרים וכאן המוצרים שלו מ”מ המוצרים שלו מותרים להמכר ע”י אחר מטעם דהם חיי נפש דלא גרע מהיתר של דבר האבד דגם חיי נפש מותר כמשנ”ת, ולאותו האחר מותר ליטול כסף על מלאכת עצמו מהלקוחות שאינם אבלים (כמו שכ’ הרמ”א בסי”ז כה”ג לענין אחרים העושים מלאכת אחרים שביד האבל בדבר האבד ועי”ש בבאה”ט דעת הלבוש דמקל טפי), ולכן עכ”פ במקרה שבעל המכולת אינו מקבל חלק מן הרווחים לכאורה יש ללמוד שמותר.

ומלאכה שעושה על ידי אחר ליכא בזה חשש פרהסיא כמ”ש החכמ”א שם בשם הד”מ סי’ שפו סק”ו עכ”פ כשאינו בפרהסיא.

ועי’ לעיל בדברי הט”ז על משרתת בחוץ שאסורה והחכמ”א הנ”ל הביא גם דברי הט”ז דלעיל וחזי’ דרק היכא שאינו בפרהסיא נקט כן, (וכן מוכח גם מדין שותפין דההיתר למכור לשותף הוא רק בצנעא), ולכן אותו האחר שמוכר לכאורה לא יוכל למכור בפרהסיא דגם מלאכה שעושה על ידי אחר אין בזה היתר לעשותו בפרהסיא אם נקרא על שמו של בעה”ב.

ויש לדון דאולי יהיה מותר לו גם להרויח כשאחר מוכר לו דהרי מצינו בדבר האבד כנ”ל בסי’ שפ ס”ה שהותר לאחרים למכור עבורו וא”צ שהאחרים ירוויחו עבורו, וכן בדיני מועד דמה שמוכר לצורך הרגל הותר להרויח, ויש מקום לדמות היתר דחיי נפש להיתר דצורך המועד, ועי’ גם לעיל בברייתא דנחתום ובדברי הפוסקים על שוחט, ולכן אין בידינו לשלול לגמרי דאפשר שיש לו היתר להרויח גם כשאחרים מוכרים עבורו כיון שהוא בהיתר.

ולענין אם האבל יכול לקחת כסף על שכירות המקום וכיו”ב עי’ שם בשו”ע סי”ד וצ”ע.

ועי’ בשו”ע סכ”א דשותף מותר לעשות מלאכה בצנעא בעסק השותפות אא”כ הוא אדם חשוב והשותפות נקראת על שמו (וה”ה בכל עסק שמפורסם בשם אדם פלוני), וכמובן שהוא דין מיוחד בב’ שותפין שהעסק אינו מוחלט לאחד מהם אבל בעסק של אדם יחיד שאחרים עושים לו לא דמי דאחרים הם עושים בשליחותו, ואחרים גם להרמ”א בסי”ז לא הותר אלא בדבר האבד, וכן השו”ע ס”ה ג”כ מתיר דבר האבד ע”י אחרים, ועי’ פת”ש סק”ה דהמשכנ”י סי’ עו חלק על השו”ע ומחמיר אף בשותפין.

לענין קניית דברים שאין בהם צורך עם דברים שיש בהם צורך בשו”ע סכ”ג הנ”ל לגבי האבל מבואר שאסור, ועי’ מה שהובא בשם הגרנ”ק לענין חוה”מ.

ולדינא צל”ע בכ”ז.

קרא פחות
0

יש מעלה לאשה להקבר ליד בעלה, כמ”ש בשו”ע סי’ שסו ס”ג וראה במעבר יבוק שפת אמת פ”ט שיש להם ניחותא יחד (ואולם עי’ ערה”ש שם ס”ב שכתב הטעם דחייב בקבורתה, ואפשר שאינו סותר לזה), ועי’ קובץ תשובות סי’ קכח. ומאידך יש ...קרא עוד

יש מעלה לאשה להקבר ליד בעלה, כמ”ש בשו”ע סי’ שסו ס”ג וראה במעבר יבוק שפת אמת פ”ט שיש להם ניחותא יחד (ואולם עי’ ערה”ש שם ס”ב שכתב הטעם דחייב בקבורתה, ואפשר שאינו סותר לזה), ועי’ קובץ תשובות סי’ קכח.

ומאידך יש מעלה להקבר בקברי אבותיו, ועי’ לעיל בשו”ע סי’ שסג ס”ב בהג”ה דמותר אף לפנות הקבר לקברי אבות.

ועי’ ביד שאול ביו”ד סי’ שסו בשם שוחר טוב שטוב לבן להיקבר אצל האב, וכן נראה במה שקברי משפחתו הוא דבר טוב דהכוונה לקברי אבות כדמוכח במקראות ובחז”ל בהרבה מקומות שנזכר בהם קברי אבותיו והכי אמרי’ משפחת אב קרויה משפחה.

ובנידון זה מאחר ורצונו של הזקן להקבר בסמוך לאשתו ראוי לקבור שם את אשתו, ויש להעדיף קבורת אשה אצל בעלה מקבורת בן אצל אביו כדלהלן, ועכ”פ בניד”ד שטרח הזקן בקבר זה ומצוה לקיים מה שטרח בו המת מנכסיו וגילה דעתו לזה.

ועי’ באג”מ לגבי קבר שמיועד לאשתו שקברו שם אשה אחרת שהוא ביזיון לנקבר ולנקברת, ומותר לפנותה, וגם בלא שהיה מיועד לאשתו, ראה שם יו”ד ח”ב סי’ קמח וח”א סי’ רמא, ועכ”פ חזי’ דלכתחילה מה שהיה מיועד לאשתו בודאי שאינו טוב לקבור שם מת אחר.

ויעוי’ עוד בפוסקים (והזכרתי קצת בתשובתי על נידון פינוי קבר מהר”ח ויטאל) שדנו לגבי פינוי קבר אשה מקבר אביה לקבר בעלה אולם בודאי שעדיף לשמור הקבר לאשה מלנכד ועיקר הנידון על פינוי אחר שכבר קברו ששם חמיר, אבל מלכתחילה אצל מי לקוברה יש בזה ב’ דעות בשו”ע יו”ד סי’ שסו ס”ג ולמעשה כתב הערה”ש ס”ב דלהלכה תיקבר אצל בעלה וכ”ה הדעה הסתמית בשו”ע וכך המנהג ולכך קבורת האשה אצל בעלה קודמת לקבורת אפי’ בן אצל אביו וכ”ש נכד.

ולענין אם יש בזה איסור להשתמש עבור מת בקבר שהוקצה לאדם אחר עי’ ביו”ד סי’ שסד ס”ז ובנו”כ שם דיש בזה פלוגתא דקמאי אם אחר שקברו ופינו המת מותר לקבור מת אחר והעיקר לדינא אפשר שמותר (ועי”ש ברע”א), ועכ”פ בניד”ד שלא קברו שבזה אין איסור שכך אי’ במסכת שמחות פי”ג ה”ט וכך פסק בשו”ע שם, ובניד”ד שזה שהקצו בשבילו חי לית כאן נידון כלל.

בשולי הדברים יש לעורר בזה נידון נוסף אם מדובר בנכד שהוא גם צאצא של הסבתא הנזכרת דיש איסור לקבור בן בקבר שחצבוהו לאביו או לאמו (כמ”ש בשו”ע סי’ שסד שם וראה בערוה”ש שם), ויש לדון בנכד ונכנסים בזה לנידון של כבוד אבי אביו (עי’ ביו”ד סי’ רמו בהג”ה ונו”כ שם ובתשובה אחרת הרחבתי אם פרטי דינים נוהגים בזה ג”כ), וכן בנידון אם אביו אם דינה כאבי אביו לענין זה וכן אם מיירי באם אמו הוא נידון נפרד, ולא הרחבתי בזה כי לא הודיעני כת”ר אם כוונתו לשאול באופן כזה וגם דבלאו הכי נתבאר שאין ראוי לקבור הנכד שם.

קרא פחות
0

הנה אם השנאה היא אמיתית שהיו מבקשי רעתם של זה לזה ולא היה נוח להם בנישואיהם ובחברתם זה עם זה, פשוט שאין לקוברן יחד דהרי אין קוברין אצל שונא דהכי קי”ל שאם יש שנים שונאים זה לזה אין לקברם יחד ...קרא עוד

הנה אם השנאה היא אמיתית שהיו מבקשי רעתם של זה לזה ולא היה נוח להם בנישואיהם ובחברתם זה עם זה, פשוט שאין לקוברן יחד דהרי אין קוברין אצל שונא דהכי קי”ל שאם יש שנים שונאים זה לזה אין לקברם יחד באבל רבתי ספי”ג ויו”ד ס”ס שסב ס”ו, וכן בשם ספר שבט שמעון ראיתי כתוב שאין לקבור יחד בעל ואשתו אם שנאו זה את זה.

אבל על פי רוב אין השנאה אמיתית אלא שלא זכו בימי חייהם לעמול על תיקון המידות כמו שהיו רוצים ובין תוכחה לתוכחה היתה אהבה מסותרת, ולכן ככל שלא היה ידוע על מקרה חריג או על צורך וכוונה בפירוד וגירושין אינו מוכרח שיש לקוברן זה בריחוק מזה.

ובחי’ רע”א על שו”ע יו”ד סי’ שעד ס”ד כתב בשם יש”ש גיטין פ”ב ס”ד שאם שונא אותה שאינו מתאבל עליה שכבר היה בדעתו כמו שנפרדה ממנו והביא ראיה לשיטתו מהרשב”ם ב”ב קמו ע”ב, וכמה אחרונים פקפקו בזה, ובבית מאיר אה”ע סי’ צ ס”ה כתב שכשמתה שוכח שנאתה ומתאבל עליה, ובשו”מ רביעאה ח”ג סי’ פח שהרבה פעמים משלימים ביניהם ועי’ מעין זה בתשורת שי מהדו”ת סי’ קנח, וכן בעל האג”מ (מסורת משה ח”א עמ’ שסד ח”ב עמ’ רצא רצב) נקט דחייב באבלותה מלבד במורדת שכבר כתב עליה גט, ומ”מ גם המהרש”ל גופא אפשר דמיירי באופן שאינו רחוק מזה.

ואם כי שם חיוב אבלות הוא חמור יותר מאיסור קבורת שונאים יחד (דבקבורת שונאים בדיעבד כתב החזו”א דהמשמעות שאין מפנים), וגם שם באבלות הוא תלוי בהגדרת קורבה וכדי להפקיע הגדרת קורבה צריך הגדרה הפכית חזקה, משא”כ כאן שליכא איסורא לקוברם בפירוד זה מזה, ובלאו הכי לא הכל זכו להקבר יחד (ועי’ יו”ד סי’ שסו ס”ג ובערה”ש שם), ומ”מ מצוי שאין שנאה אמיתית ולכן אם רוצים בטובת המת יעשו שאלת חכם שיחקור ויבדוק הענין.

קרא פחות
0

[אקדים בזה שלולי שנתבקשתי לא הייתי כותב בענין זה, שכן אין כוונת תשובות אלו להקיף ענינים מורחבים שכבר דנו ודשו בהם רבים, ומ”מ אבוא בכמה מילין רק לציין בקצרה שיש תמימות דעים ברבותינו וקהילותינו שאין לנהוג כן]. הנה מסתבר שעיקר הקבורה ...קרא עוד

[אקדים בזה שלולי שנתבקשתי לא הייתי כותב בענין זה, שכן אין כוונת תשובות אלו להקיף ענינים מורחבים שכבר דנו ודשו בהם רבים, ומ”מ אבוא בכמה מילין רק לציין בקצרה שיש תמימות דעים ברבותינו וקהילותינו שאין לנהוג כן].

הנה מסתבר שעיקר הקבורה גם בזמנם לא היה בקבר של בנין ואף שנזכר בסוגיות מושג קבר של בנין (סנהדרין מז ע”ב, ועי’ מו”ק ח ע”ב) מ”מ עדיין יש מקום לדון באיזה אופן מיירי.

ובכמה ראשונים (עי’ רמב”ן בתורת האדם ורא”ש סנהדרין פ”ו סי’ ג וכן משמע בר”ח סנהדרין מז ע”ב) מבואר דקבר בנין מיירי בבנין שמעל הקבר והקבר עצמו בקרקע ולא שנקבר בתוך הבנין, וכבר האריכו בזה.

וגם דאין ברור דשמא הוא בדיעבד וגם אפשר שאין בזה מעלות של מנוחה בקבורה בעפר (וציינו בזה דבחי’ הר”ן בסנהדרין מו ע”ב משמע שיש רמז לקבור דוקא בתחתיות ארץ וכמובן שגם אם אינו חיוב או לכתחילה ומה נכלל בזה מ”מ ודאי שעיקר הענין לדידן למנהגינו הוא בתחתיות ארץ דוקא כפשטות הר”ן).

ואמנם בכוכין אפשר שהיה גם קבורה זעג,ז, ועי’ ביו”ד סי’ שסב ס”ד ונו”כ שם בדינים אלו, ומ”מ לא ממש שייך לנידון של קבורה ע”ג קרקע ובפרט מבנין ועפר המובא ממקום אחר.

מ”מ כבר הנהיגו רבנן קדישי מצוקי ארץ נ”ע שלא לשנות ממנהגי הקבורה, ושלא לקבור בקומות, ולדעת כמה פוסקים הוא איסור מדינא ואין זה קבורה כלל [עי’ בית יצחק יו”ד סי’ קסא ואג”מ ח”ג סי’ קמג ומנח”י ח”י סי’ קכב ועי’ בהרחבה בשו”ת ישא יוסף ח”ד עמ’ ואילך בהרחבה ובאליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד סי’ שסב סק”ד וכן נתחברו על ענין זה כמה חיבורים ומאמרים אין ספור].

ואף שבקהילותינו אינו מצוי שקוברים בקומות, מ”מ מי שחושש שאחר שימלאו ימיו ושנותיו יקברוהו באופן זה יוכל לעשות שאלת חכם בדרכי ההשתדלות הנצרכים מחיים לבוא למנוחה נכונה.

קרא פחות
0

יל”ע מה באמת הטעם שלא יטמא ישראל ויש לומר בזה ג’ ביאורים, הא’ דס”ל  אסור ליטמאות עכ”פ ברגל (עי’ ר”ה טז ע”ב, וע”ע בפת”ש אה”ע סי’ נה סק”ד וחי”א כלל עט ס”א), ב’ מיירי בהולך לשחוט את פסחו ואסור לו ...קרא עוד

יל”ע מה באמת הטעם שלא יטמא ישראל ויש לומר בזה ג’ ביאורים, הא’ דס”ל  אסור ליטמאות עכ”פ ברגל (עי’ ר”ה טז ע”ב, וע”ע בפת”ש אה”ע סי’ נה סק”ד וחי”א כלל עט ס”א), ב’ מיירי בהולך לשחוט את פסחו ואסור לו להיטמאות לכו”ע לכתחילה כדי שלא יפסיד קרבן הפסח, ג’ מיירי בדיני קדימה מי יכול להפריש עצמו מטומאה כדי להרויח לאכול מעשר שני ושלמים, וחבירו בעל כרחו יתחייב להיטמאות מחמת זה.

והנה לב’ הטעמים הראשונים דלעיל עדיין לא נתברר למה הישראל קודם, אבל להטעם השלישי הנ”ל י”ל שהוא מדיני קדימה כדבסוף הוריות שהממזר נדחה מפני ישראל, וא”כ אה”נ כשהממזר ת”ח והישראל ע”ה הישראל הע”ה נדחה מפניו לפי כללי הדינים בהוריות שם.

ואם נימא דדין הנ”ל הוא דיני זכויות קדימה בלבד ניחא למה לא הביאו הפוסקים דין זה אחר שכבר הביאו דיני קדימה אלו שבסוף הוריות במקומם.

וכן אם נימא דדין הנ”ל הוא דיני זכויות קדימה בלבד ניחא דסתמא דמילתא בסוגיין בעלמא עכ”פ במקרה רגיל שאין שום מצוה לישראל שלא לטמאות עצמו.

וכעי”ז בערוה”ש סי’ שעד ס”ז כתב שכששני כהנים מהלכין בדרך ייטמא ישראל מפני שהוא קודם במעלה ורצה לדייק כן מהרמב”ם ודחה דהרמב”ם מיירי במעלות שהיו בזמן הבית וסיים דמ”מ לדינא יש להתיישב בזה.

ומ”מ כמו שנתבאר יש חילוק בין הביאור ב’ לביאור ג’ דלפי ביאור ב’ מיירי בדבר שאסור מדינא לישראל להיטמאות שלא לצורך ובזה קודם לממזר ולפי ביאור ג’ מיירי באופן שאין איסור מדינא לישראל להטמאות לממזר ואעפ”כ הישראל קודם משום שצרכיו ורצונותיו של הישראל קודמים לממזר כשא”א בשניהם.

ומ”מ אפשר למזג הביאור הב’ והביאור הג’ יחד לומר הביאור הג’ בתוספת קצת דבאמת אין חילוק בין מה שאסור מדינא ומה שאינו אסור מדינא דעכשיו לאחד מהם הוא היתר ומ”מ מה שהישראל קודם בשניהם הוא דמתחשבים ברצונו אבל אם ירצה למחול ימחל.

והנה בירושלמי פ”ג דהוריות תניא נביא קודם למשוח מלחמה וכו’ כהן קודם ללוי, ומקשי התם לוי לישראל לא הוה לוי הוא, ור”ל דהיינו לוי היינו ישראל, אמר רבי אבון בשעת הדוכן שנו ע”כ, ולשאר כל החילוקים הנזכרים במשנה לא נחית שם בקושייתו, ומשמע דעצם הייחוס סגי להקדימו, אבל לפי מה שיש שלמדו בירושלמי (כן נראה שלמד בפי’ לב חכמים על המסכת שמחות שם ועוד, ועי’ בסמוך) דהך ברייתא מיירי לענין דיני קדימה בטומאה א”כ ניחא דהקושיא היתה רק למה שיש להקדים זה לזה כדי שלא להיטמאות דבשלמא כל התפקידים המנויין שם מתחילה (כגון משוח מלחמה, ראש משמר, ראש בית אב וכו’) יש לומר שלא ייטמאו משום תפקידיהם אבל לוי שהוא דבר שבייחוס א”כ מה שייך להקדימו והא לענין טומאה הוא כישראל, וע”ז מתרץ הירושלמי דבשעת הדוכן שנו דלא מיירי מצד ייחוסו של הלוי אלא מצד תפקידו כעת שהוא צריך להיטהר כדי לשמש בדוכן וממילא דמי הלוי לכל הנך שהם קודמים שלא להיטמאות מצד תפקידם (ומשוח מלחמה אפשר שהיה נכנס לפנים ג”כ לפעמים עכ”פ לדעה זו ועי’ עוד ביומא יב ע”ב).

ובאמת בנזיר פ”א הי”א מבואר דהך דברי הירושלמי דבשעת הדוכן שנו מיירי בשעת הטומאה.

ולפ”ז מיושב דבברייתא בירושלמי שם אכן לא תני ישראל וממזר ושאר מעלות דתני במתני’ בהוריות שם כיון שהם דינים אחרים.

ומאידך גיסא את גי’ הרמב”ן במסכת שמחות אפשר ליישב על דרך הירושלמי דמיירי בישראל שצריך לשמש במעמדות לעמוד על הקרבן כדתנן במס’ תענית וממזר אינו בכלל זה הלכך ישראל קודם לממזר דלויים בדוכנן וישראל במעמדן מעכבין את הקרבן כדאי’ מ”ד בגמ’ תענית שם.

ולכאורה מהירושלמי שם יש קושי’ על הערוה”ש דמבואר שעצם מעלת לוי אינה מספקת לענין טומאה ורק מצד שהוא צריך להיטהר לדוכן, אע”פ שמעלת לוי מספקת לקדימות אחרות, ואולי הערוה”ש סובר שבאמת דברי הירושלמי מיירי לכל ענין קדימה שקדימת לוי הוא רק בשעת הדוכן, וצל”ע א”כ למה היה פשוט להירושלמי שאין קדימה ללוי בלאו הכי, ולמה לא תירץ הירושלמי מקרא הבדיל ה’ את שבט הלוי ועי’ פסחים קד ע”א.

ובאמת יש מהפוסקים שלמדו הך ירושלמי בהוריות דמיירי לענין עצם קדימת לוי (עי’ מג”א ונו”כ בסי’ רא), והערוה”ש מתיישב שפיר לדעה זו לפי החשבון הנ”ל, ומ”מ כבר נתבאר דבירושלמי בנזיר שם לא נתבאר כן וכן בטוש”ע יו”ד סי’ רנא ובטור או”ח סי’ רא מבואר דיש קדימה ללוי והיינו לפי מה שנתבאר דההגבלה דדוכן מיירי רק לענין טומאה ולפי החשבון שנתאר יוצא דכ”ז הוא קושיא על הערוה”ש.

ויתכן לומר באופן אחר דהערוה”ש מסכים דהירושלמי מגביל הדברים לשעת הדוכן, ומ”מ סובר דהמסכת שמחות פליג דהרי מקדים ישראל לממזר וקדימה זו לא נזכרה בירושלמי, א”כ מאחר דהמסכת שמחות סובר דיש להקדים מי שהוא בקדימה יותר והירושלמי סובר שאין קדימה לחד מינייהו א”כ יש לתפוס דברי שניהם ולהקדים מי שהוא בקדימה ובזה מקיים דברי שניהם.

ושוב חשבתי דאולי יש לחלק בין קדימת לוי שלא נאמרה לכל דבר לבין קדימת ת”ח שהיא תקיפה מדין קדימה זו (ע”ע גיטין ס’ ומגילה כח) ואולי הערוה”ש סובר דבכלל כבוד התורה שיתן לכהן הע”ה לדחות טומאה זו מכיון שטומאה זו היא כעין דיעבד דדחויה ולא הותרה ואין כבוד לת”ח שידחה הטומאה כדי להציל הע”ה מטומאה.

ובתשלום הדברים אציין דבאמת הערוה”ש בדחייתו בביאור דברי הרמב”ם מפרש דהרמב”ם מיירי רק על המעלות שהיו בזמן הבית וא”כ יש לפרש שיטתו כמו שביארנו בירושלמי ובמסכת שמחות אליבא דהירושלמי דמיירי רק במעלות שבזמן הבית דהיינו לויים בדוכנן וישראל במעמדן ויש לפרש שכ”ז נכלל בכוונתו על המעלות שהיו בזמן הבית, ולולי זה אין קדימה ללוי על פני ישראל וישראל על פני ממזר לענין להטמאות, אבל סתם ערוה”ש הנזכר לעיל היינו לפי מה שכתב מתחילה ומה שסיים דמ”מ לדינא יש להתיישב בזה (והטעם שכתבתי ערוה”ש בסתמא משום שמתחילה ראיתי ספר אחר שכתב כן בשם הערוה”ש ושוב ראיתי בפנים הערה”ש שלא הכריע לדינא בזה, ולכן הערתי ע”ז כאן ומשנה לא זזה ממקומה).

היוצא בזה דיש כמה ביאורים בדין קדימה זו של ישראל לממזר, ועיקר הביאור ע”פ הירושלמי לא נראה שהוא מחמת קדימת הישראל וכמו שנתבאר דיש לומר שהוא מחמת שהישראל הוא במעמד ע”ד הירושלמי, ואם נימא דהמסכת שמחות חולק על הירושלמי יש להעמיד המס’ שמחות כערוה”ש שיש להקדים לפי דיני קדימה ולפ”ז ממזר ת”ח קודם לישראל ע”ה ויטמא הישראל ע”ה, ונתבאר שיש כמה ביאורים ודרכים לפלפל בזה.

קרא פחות
0

נראה שבקיר כזה שדמותו משתקפת בתוך הקיר יותר טוב שלא להתפלל על יד הקיר אלא כגון מאחורי בני אדם המפסיקים בינו לבין הקיר, והטעם דתפילה מול דבר המפריעו הוא מה שודאי אפשר לומר בזה שאינו לכתחילה [עי’ שו”ע סי’ צ ...קרא עוד

נראה שבקיר כזה שדמותו משתקפת בתוך הקיר יותר טוב שלא להתפלל על יד הקיר אלא כגון מאחורי בני אדם המפסיקים בינו לבין הקיר, והטעם דתפילה מול דבר המפריעו הוא מה שודאי אפשר לומר בזה שאינו לכתחילה [עי’ שו”ע סי’ צ סכ”ג וכן ברמ”א שם], ואילו תפילה שלא על יד הקיר אף שחסר בזה מעלה מ”מ מדינא הוא לכתחילה לגמרי [עי’ במשנ”ב סי’ צ ס”ק סט לענין אדם חוצץ בינו לבין הקיר ולעיל שם ס”ק סג לגבי כל בינו לבין הקיר], ולכן אפי’ אם יש בזה מעלה של קיר אינו דוחה מעלה שלא יהיה דבר המפריעו.

ויש להוסיף דבתשו’ הרמב”ם שמובא בב”י שם בשם האבודרהם ג”כ משמע דעיקר הענין שליד הקיר הוא שלא יפריעו דבר ואדרבה משמע שם שכשמתפלל כנגד דבר המפריעו הוא היפך המטרה של תפילה לפני הקיר ונמצא דקיר כזה איבד מעלת קיר לגמרי.

וז”ל שם, שהטעם שהצריכו להתקרב אל הקיר בעת התפילה הוא כדי שלא יהא לפניו דבר שיבטל כוונתו, והבגדים התלויים אינם אסורים אבל אינו נכון שיבדיל בינו ובין הקיר ארון ושקים וכיוצא בהם מכלי הבית כי הדברים האלו מבלבלים הכוונה, והבגדים המצויירים אף על פי שאינן בולטות אין נכון להתפלל כנגדן מהטעם שאמרנו כדי שלא יהא מביט בציורם ולא יכוין בתפילתו, ואנחנו רגילים להעלים עינינו בעת התפילה בזמן שיקרה לנו להתפלל כנגד בגד או כותל מצוייר עכ”ל, והיוצא מזה דגם כותל מצוייר הוא חסרון והפשטות יוצא לפי החשבון שקיר כזה גריע מלהתפלל אחורי אדם שלא כנגד הקיר.

ולכאורה יש להוכיח מזה דגם להעצים עיניו לא יועיל כיון שאפי’ אם נימא שכשמעצים עיניו אין איסור מצד ציורים (עי’ בלשון המשנ”ב שיובא בסמוך) מ”מ ברמב”ם בתשובה זו משוה להו כחדא דהקריבה לקיר והמניעה מן הציורים הם כדי שלא תתבטל כוונתו.

והנה פשוט שבכלל דבר המפריעו כמו ציורים הנזכרים בפוסקים הוא כל קיר שרואה את פרצופו כנגדו במבט ראשוני בלא להתאמץ, דהרי מבואר בפוסקים דטעם האיסור הוא משום שמבטלו מכוונתו [עי’ תוס’ יומא נד ומרדכי דע”ז שהביא הד”מ באו”ח שם].

וכ”ז אפי’ רק נחשיבו כדבר המפריעו, וכ”ש אם נימא דחשיב כבבואה ממש דבזה חמור יותר, עי’ משנ”ב שם סקע”א שכתב אסור להתפלל כנגד המראה דמיחזי כמשתחוה לבבואה שלו והיינו אף בעינים סתומות דבפתוחות בלא”ה אסור משום ביטול כונה עכ”ל (ובאחרונים יש פלוגתא בזה האם איסור זה שכנגד המראה הוא דוקא בדבר שנעשה למראה ובמשמרת שלום סי’ טו ס”א בשם אביו החמיר בזה, וכן אביא בסמוך להלן דעת הגריי”ק, וכמדומה שבסוגי’ דחולין שהוא מן הסתם מקור האיסור להתפלל כנגד המראה שם מוכח דלאו דוקא דבר שנעשה למראה דשם מיירי במים וכי תימא דחשדי’ ליה שעשה דוקא למראה א”כ למה בתפילה יש חילוק וכי תימא דשאני שחיטה שכבר אסרו חז”ל ובתפילה לא חשדי’ דאינו מצוי אפשר שיש בזה מן הדחק דהרי הפוסקים חששו לזה עכ”פ במקרה רגיל וא”כ מנ”ל לחלק כ”כ).

וכן בארחות רבינו ח”א עמ’ נז הובא שהגריי”ק היה נזהר מלהתפלל כנגד עמודי ארון הקודש שהיו מבריקים, וכן הובא בשמו בדעת נוטה עמ’ רעח דטוב להסב פניו אף באותיות של שויתי של הש”ץ שהם מבריקות ומשתקף כנגדם.

קרא פחות
0

הנה אמנם יש דינים שמועיל בהם שומר כמו בקריאה בספר בשבת לאור הנר שיש חשש שמא ישכח ויטה וכן בלימוד קודם ערבית שיש חשש שמא ישכח מלילך לערבית, והפמ”ג דן לגבי שומר ברכיבה בשבת שהוא חשש שמא יצא מחוץ לתחום ...קרא עוד

הנה אמנם יש דינים שמועיל בהם שומר כמו בקריאה בספר בשבת לאור הנר שיש חשש שמא ישכח ויטה וכן בלימוד קודם ערבית שיש חשש שמא ישכח מלילך לערבית, והפמ”ג דן לגבי שומר ברכיבה בשבת שהוא חשש שמא יצא מחוץ לתחום או שמא יתלוש (עי’ בשלהי ר”ה), אבל כ”ז לא בדברים שיצרו תוקפו אלא בדברים שיש בהם חשש שכחה, אבל אם נדמהו לדינים שנאמר בהם סחור סחור לכרמא לא תקרב משום שמעורר יצרו כגון בקורבא לעריות בפ”ק דשבת יג ע”א אין מועיל בזה שומר.

וכן בשמשון מצינו שנזכר בו שהקיף ונטה מן הדרך שלא להתקרב לכרם מחמת שהיה נזיר וזה אף שהיו עמו עוד אנשים כדמוכחי קראי.

וכן מבואר ברמב”ם בפ”ה מהל’ נזירות ה”י שכתב מדברי סופרים שאסור לנזיר לעמוד במושב שותי יין ויתרחק ממנו הרבה שהרי מכשול לפניו אמרו חכמים סביב לכרם לא יקרב עכ”ל, ומבואר דאף שיש עוד בני אדם אין נחשבים שומר עליו.

(ואף שבתפילה לא מהני שומר מי שאוכל או לומד והרחבתי במקו”א [ד”ה שני בני אדם המבקשים להכנס לסעודה קודם תפילת ערבית האם אחד מהם יוכל להיות שומר לחבירו להזכירו להתפלל ערבית], מ”מ כאן שאינם עוסקים בדבר ששייך בו שמא יימשך היה מקום לטעון שיועיל שומר אם היה שייך בזה שומר).

ובערוה”ש העתיד הל’ נזירות ס”ס יד כתב דהא דתנן ברפ”ג דעירובין מערבין לנזיר ביין מיירי שאינו שם, והנה אף דמשמע מלשון המשנה שמערבין אחרים לו וגם הוא עצמו נקט כן מ”מ נקט שאין הנזיר שם דיש לו איסור להיות שם, (וגם דימה זה לאיסור חמץ בפסח אחר ביטול, ופשטות כוונתו דדמי לזה לגמרי שאסור להיות אצלו החמץ שביטל וכמובן דלא מהני לזה שומר, אם כי יש לטעון דע”כ לא דמי לחמץ ממש לכל הלכותיו דשם הא בעי איבוד וכאן אפשר שיכול למוכרו על ידי שליח).

ועי’ בתשובתי אחרת [ד”ה האם לנזיר אסור להתקרב לענבים וליין או לא] ששם נתבאר בהרחבה דהעיקר לדינא שהוא איסור על הנזיר שלא להתקרב לכרם ויין.

ששאלתם אם יש נזירות שמשון גם בזמנינו, תשובה יש ומעיקר הדין אין לזה התרה, ועי’ במה שהרחבתי בזה במקו”א [בד”ה אדם שקבל על עצמו להיות נזיר שמשון בדורנו האם יש היתר לנזירותו] ועוד [בד”ה מי שאמר הריני כשמשון וכו’].

ששאלתם מה יעשה בקידוש והבדלה, תשובה אמנם יש צד בראשונים (עי’ במפרש נזיר ריש דף ד ובראשונים שהובאו בספר הישר לר”ת סי’ סב ודחאם) שמותר לו לשתות אז, אבל להלכה אסור (כמ”ש בספר הישר שם ובתוס’ ורא”ש שם וברמב”ם הל’ נזירות פ”ז הי”א ורשב”א ח”ד סי’ קט וברוב הראשונים).

ולכן כשיש לו ממי לשמוע מאחר ישמע מאחר, ויש אומרים שיכול לקדש ואחרים המסובים ישתו (עי’ רמ”א סי’ ערב סעי’ ט ובמשנ”ב סקל”ג, ומשמע שם דלהמג”א א”א כיון שהם יודעים לברך, ובמקו”א הבאתי דיש פלוגתא בזה באופן שיודע השומע לברך בעצמו, ואפשר דהרמ”א החשיבו כמו שאין יודעים כיון שאין יכול לשתות או דמיירי במסובין דוקא שיוצאין עמו בברכתו), וכשאין לו ממי לשמוע בקידוש בליל שבת יעשה על הפת, ובשבת שחרית ג”כ משמע בשו”ע דשייך קידוש על הפת בדלא אפשר (עי”ש סי’ ערב ס”ט ובמשנ”ב שם ועוד נתבאר במשנ”ב סי’ רפט סק”י) ומ”מ משמע שאם יש לו חמר מדינה יותר טוב שיעשה על חמר מדינה (עי’ סי’ רפט ס”ב ומשנ”ב שם סק”י בביאור הדין).

ואם בא יין באמצע הסעודה עי’ במשנ”ב סי’ רפט שם ולכאורה ה”ה אחר הסעודה כיון דאיכא למ”ד דגם אחר הסעודה חשיב קידוש במקום סעודה (עי’ סי’ רעא ס”ו), ואולי לספק ספקא לא חיישי’ כיון שכבר יצא יד”ח איזה דעה וגם אחר שישמע עכשיו אינו ברור שיצא אם לא יאכל, ואם נימא הכי א”כ מה שדן המשנ”ב על אמצע סעודה היינו שימשיך לאכול כזית אח”כ, וא”כ אולי גם אחר סעודה יש לדון למה לא קאמר המשנ”ב שיקדש ויאכל כזית ואפשר דכולי האי לא אטרחוהו (וכיו”ב דנתי בתשובה אחרת [ד”ה מה המקור שמי ששכח ויכולו בקידוש בליל שבת אומרו באמצע סעודה על הכוס ומה הדין מי שנזכר מיד לאחר הסעודה] במש”כ המשנ”ב בסי’ רעא במי שלא אמר ויכולו שיאמר על הכוס בסעודה אם ה”ה אחר שסילק הסעודה ועי”ש).

אין מבדילין על הפת (סי’ רעא ס”ה), וכשאין לו מי שיבדיל בין במוצ”ש ובין במוצאי יו”ט יבדיל על חמר מדינה ואם אין לו יבדיל בתפילה כמו כולם ואם שכח להבדיל בתפילה וסיים תפילתו חוזר כיון שאינו יכול לברך על הכוס.

ועל הנר והבשמים במוצ”ש יכול לברך בפני עצמם בלא ברכת הבדלה המבדיל בין קודש וכו’, אבל במוצאי יו”ט אין נר ובשמים.

ולכאורה צל”ע דהרי אסור לו להיות בחברת שותי יין וכנ”ל בשם הרמב”ם וא”כ היאך ישמע הקידוש או ההבדלה, אבל אפשר דאם יושבים בחדר אחר אין בזה איסור, אף ששומע שעוסקים בשתיה מ”מ כשהם במקום אחר אפשר דשרי, ובקידוש יוצא בכה”ג כמ”ש השו”ע בסי’ רעג ס”ו.

קרא פחות
0

הנה שייך לומר כמה טעמים בזה דחמיר משום שהחציף פניו או משום שישמעו ויראו, אבל צל”ע דהרי בגמ’ בסנהדרין עא מבואר שטעם מיתת הבן סורר ומורה משום שימות זכאי ואל ימות חייב, והיינו דהמיתה היא לטובתו, דבאמת מצד הדין הוא ...קרא עוד

הנה שייך לומר כמה טעמים בזה דחמיר משום שהחציף פניו או משום שישמעו ויראו, אבל צל”ע דהרי בגמ’ בסנהדרין עא מבואר שטעם מיתת הבן סורר ומורה משום שימות זכאי ואל ימות חייב, והיינו דהמיתה היא לטובתו, דבאמת מצד הדין הוא פטור כדאמרי’ בפ”ק דר”ה שאין הקב”ה דן האדם אלא ע”פ מעשיו שבאותה שעה.

ועי’ עוד במסילת ישרים פ”ד דלפעמים לטובת האדם דן הקב”ה באופן שונה מן הדין הרגיל והוא הנקרא לפנים משורת הדין עי”ש שהביא כמה מקומות שמצינו בזה.

ושאלני ע”ז בני ישראל מאיר נ”י דמאחר שהוא לטובתו א”כ למה חייב סקילה שהיא חמורה מכולם.

והמשמעות בזה דאחר שנתחייב מיתה כבר אפשר להוסיף עליו עוד חומרא מחמת חומר מעשיו, אבל צ”ב דמשמע מדברי הגמ’ בסנהדרין הנ”ל שאפי’ מיתה אינו כבר חייב א”כ בעצם מיתתו כבר קיבל יותר ממה שהיה מוטל עליו מצד הדין ממילא צל”ע למה להחמיר במיתתו.

ואמנם ברא”ם נתקשה דהרי מלסטם את הבריות אינו בסקילה ותירץ וכעי”ז תירצו הרמ”ה בסנהדרין עא ע”ב ופי’ המיוחס להרא”ש עה”ת וחזקוני ועוד כמה ראשונים כ”א לפי דרכו דה”ה שאר עבירות או שילסטם הבריות באופן שיחלל עי”ז שבת ויתחייב סקילה, אבל עדיין צל”ע דהרי עיקר דינו אינו במיתה וכבר קיבל יותר מדינו.

והיה מקום לומר בהגדרת הדברים דלחייב אדם מיתה למען ישמעו וייראו לא סלקא דעתך כלל אם אינו חייב, אבל אם כבר נתחייב מיתה, א”כ השתא כדי להחמיר עליו במיתתו זה שייך למען ישמעו ויראו.

אבל לכאורה עדיין הוא מחודש דהרי אם אינו מחוייב בכ”ז א”כ איך ייענש יותר מן הראוי לו למען ישמעו ויראו.

והנראה בזה דחזי’ בזה דאחר שהקב”ה שינה את דינו של הבן סורר לדונו על שם סופו כלשון הגמ’ שם, ממילא שייך לדונו לגמרי לפי עבירות שיעבור בסופו, וזה חזי’ מדברי הרא”ם שם.

אבל צל”ע עיקר מה ששינה הקב”ה את דינו לדונו על שם סופו הוא שימות זכאי ואל ימות חייב משא”כ מה שדנו בסקילה הוא למען ישמעו ויראו דהרי כדי שימות זכאי א”צ דוקא סקילה לזה (והעיר בני אליהו נ”י [בתוספת קצת] דעיקר מיתה שנאמרה בכל ישראל היא סקילה כדתנן בסנהדרין וממילא במיתה שהיא למען ישמעו שייך טפי סקילה).

אולם ביד רמ”ה שם לא כתב טעם זה, אלא דמאחר שאתה בא לדונו על שם סופו ממילא דייני’ ליה על שם סופו ממש כיון שיעבור גם עבירות שיש בהם איסור סקילה ממש, והיינו דממ”נ לא שייך לדונו במיתה קלה, דאם לא תדוננו על שום סופו לא תהרגנו כלל, ופלגינן לא שייך כאן דהכל אותו המעשה שעתיד לעשות באופן שיחלל את השבת.

קרא פחות
0