יעוי’ במג”א בסי’ כה שדן במי שנפלו תפיליו בזמן התפילה די”ל שדעתו להחזיר, והיינו משום דבשעת תפלה מסתמא אינו מסיח דעתו מהם והוי כחולצן ע”מ להחזירן (לשון המשנ”ב שם) וכאן יש לדון דכשלבש טלית אחרת הרי כן הסיח דעתו מטליתו הראשונה שהרי לא נתכוון ללובשה.
וההגדרה בניד”ד היא כוונה הפכית בטעות וצל”ע אם מצינו נידון בזה לגבי כוונה הפכית בברכה.
ומצד הסברא הפשוטה כונה הפכית בטעות הוא בכלל היסח הדעת דסו”ס הסיח דעתו משא”כ באופן שנפל ממנו הציצית דבזה לא הסיח דעת מן הציצית אלא אדרבה ברגע הנפילה כבר רצה להחזיר ואפי’ לא הרגיש ברגע הראשון אלא היה סבור שלבוש עדיין בציצית י”ל דהיא הנותנת כיון שסבור שלבוש הרי לא הסיח דעתו.
ועי’ מה שציינתי [בד”ה האם יש ענין לכתחילה ובדיעבד לכוון לפטור את הכוס השני להנוהגים שלא לברך על הכוס השני] בשם התבואו”ש יו”ד סי’ יט סקל”ג באופן אחר שהיסח הדעת בטעות לא חשיב היסח הדעת, אם כי התבואו”ש שם ג”כ מודה שאם לא היו לפניו בזמן שהסיח דעתו בטעות חשיב כהיסח הדעת, רק דיש לדון לעניננו דמחד גיסא אפשר דהטלית הקודמת עדיין לפניו ומאידך גיסא לא נתכוון כלל ללובשה והסיח דעתו ממנה ואינו דומה ממש למקרה של התבואו”ש שנתכוון לעשות רק לא ידע שאין מחוייב לברך.
ויעוי’ בתבואו”ש שם דמוכח מיניה שמודה להט”ז שם שבאופן שהיה סבור שלא ישחוט עוד ושוב הביאו לו צריך לברך אע”פ שיש לטעון שהוא היסח הדעת בטעות מ”מ התבואות שור לא מחשיב היסח הדעת בטעות אלא כשהיה לו משגה לענין ברכה שאינו היסח הדעת ממש.
וכמש”כ לעיל מינה וז”ל אם הובאו שלשים אגוזים או תפוחים לפני אחד, ודעתו לאכול כולם, ובירך עליהם וטועה הוא וסובר שצריך לברך על כל אחד, כשנודע לו האמת אין צריך לברך שנית, דלא דמי לנמלך שלא היה בדעתו לאכול ונתחדש לו אכילה, אבל אם לא נתחדשו לו כלום, למה יברך עכ”ל, ומבואר דהחידוש הוא אם נתחדש לו דבר באכילה או לא.
ולכן גם אין לדחות הראיה ממה שהביא דברי הט”ז ולחלק בין טועה בנולד [וגם אינו נכון דלא חילק דוקא באופן שלא היה השליח בדרך בינתיים] או טועה בדעת אחרים לבין טועה במציאות, דכל חידושו של הפמ”ג דטעות בפעולה חשיב היסה”ד וטעות במה שחושב שהברכה לא חלה אינו טעות כיון שסו”ס מצד המעשה התכוון לעשות את המעשה ולא הסיח דעת מן המעשה ולאו כל כמיניה מחמת טעות בהלכות הברכה לומר שהברכה לא חלה על מה שיאכל אח”כ (ואם כיון להדיא שלא יחול ולא מצד טעות הוא נידון אחר ואכה”מ ועי’ שם בתבואו”ש לעיל סקי”ז בסופו שלדעתו לא שייך תנאי כזה כלל ודברתי מנידון זה בעוד מקומות, ואולי בסקל”ג אזיל לשיטתו בסקי”ז שהרי בסקל”ג ציין לדבריו בסקי”ז, וכל הנ”ל לחייב בברכה בניד”ד הוא אף להתבואות שור, וכ”ש להחולקים על שיטתו בסקי”ז דלדבריהם גם באופן דמיירי שם התבואו”ש בסקל”ג להצריך לברך יש מקום לטעון דלהחולקים בסקי”ז ה”ה כאן בסקל”ג א”צ לברך).
ובמשנ”ב סי’ ח לגבי ציצית לא הביא דברי המג”א הנ”ל אבל אפשר דאי”ז ראיה שלא פסק הלכה כהמג”א דהמג”א גופיה לא הביא דבריו בהל’ ציצית, ואכן בסי’ כה סקמ”ד הביא המשנ”ב דברי המג”א הנ”ל ודברי החי”א שהמברך לא הפסיד [ועי’ בבה”ל דגם הא”ר חולק על השל”ה] וסיים דמ”מ למעט בברכות עדיף.
ואמנם היה מקום לחלק דתפילין כיון שיש איסור לקרוא ק”ש בלא תפילין דעתו להחזיר משא”כ בציצית דאפי’ להזוהר שהובא בסי’ כד הרי יכול לסמוך על הט”ק, אבל אין לומר כן דמדינא אחר שכבר קרא ק”ש בתפילין לא עבר איסורא אם נפלו והתפלל בלא תפילין והמג”א הרי מיירי אפי’ באופן כזה וא”כ חזי’ שאין הנידון מצד חיובים אלא מצד דעת וה”ה בטלית גדול שנפלה בתפילה.
שו”ר במשנה אחרונה שכ”ה ברע”א על המג”א סי’ ח סק”כ דאפשר שדין השל”ה הוא גם בטלית וכ”כ מהרש”ג ח”ב סי’ קלח ותהל”ד סי’ כה סקי”ב וכ”כ בשם הגרשז”א (הליכ”ש פ”ג דבר הלכה סקכ”ג) דגם בציצית כך הדין ודלא כהארצה”ח שחילק בזה [ומה שהביא שם מהשוע”ר כבר ציינתי דבמקור המג”א ג”כ כ”ה ואעפ”כ לא נקטו כן האחרונים בדעתו].
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 100
מק"ט התשובה הוא: 134939 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134939