מה השאלה שלך?

השדי חמד ח”ג מערכת מ’ ת’ עמ’ תרי כתב שנראה שאין מקור לדבר זה רק שיחה נאה בפי הבריות. וראיתי מי שציין לזה מקור בחיד”א בדבש לפי מערכת י’ אות כא, אבל עיינתי שם בפנים ולא ראיתי דבר השייך לענין פדיון ...קרא עוד

השדי חמד ח”ג מערכת מ’ ת’ עמ’ תרי כתב שנראה שאין מקור לדבר זה רק שיחה נאה בפי הבריות.

וראיתי מי שציין לזה מקור בחיד”א בדבש לפי מערכת י’ אות כא, אבל עיינתי שם בפנים ולא ראיתי דבר השייך לענין פדיון הבן.

ויש מי שכ’ דבר זה בשם האר”י אבל לא מצינו כן בכתבי מהרח”ו וגם לא בכתבי שאר תלמידים אלא מהדורות המאוחרים בשם האר”י ואינו כמין ימא לטגני (עי’ קידושין מד ע”א וברש”י שם).

ומ”מ בכמה ספרים הביאו דבר זה, וכ”ה בפרי צדיק פר’ בא מאמר פדיון הבן ועוד ספרים, וראה בהרחבה הרבה מ”מ בזה בספר אוצר שמעון עמ’ תט, ומ”מ רוב החיבורים שהובאו שם אינם מוקדמים הרבה להשד”ח אלא בערך מדורו של השד”ח והלאה או מעט יותר, ואמנם השד”ח לא מצא כן במקורות קדומים, אבל עכ”פ לדידן יש להחשיבם ג”כ כמקור לזה.

וראיתי מי שציין שהמקור לענין זה הוא בשו”ת רשב”ן [או”ח סי’ קסו], ומ”מ אי”ז קושיא על השד”ח הנ”ל, משום שהחיבור שו”ת רשב”ן הוא לרבי שלמה צבי בן נתן שיק שהיה מהאחרונים, ונדפס ג”כ כמה שנים בודדות לפני הספר שדי חמד.

השלמה לענין תענית פ”ד תעניות בפדיון הבן

הראוני מאמר שנתפרסם בענין ומבואר שם מכמה לשונות של ספרים מהדורות האחרונים שהזכירו שהוא מאמר העולם, ומשמע ג”כ שהיה ידוע לאותם המחברים שאין לזה מקור קדמון מאוד.

קרא פחות
0

נשאלתי מידידי הרה”ג ריחמ”א שליט”א האם מותר לתת את מדרש ויושע עם ההערות למעמד כדי להפיצו בדוא”ל במועד, ובמקרה זה השאלה נשאלה כמה ימים לפני המועד מבעוד מועד והמעמד מקבל תשלום. והדין בזה תלוי גם בכמה גדרים וצדדים ופרטים שלא כולם ...קרא עוד

נשאלתי מידידי הרה”ג ריחמ”א שליט”א האם מותר לתת את מדרש ויושע עם ההערות למעמד כדי להפיצו בדוא”ל במועד, ובמקרה זה השאלה נשאלה כמה ימים לפני המועד מבעוד מועד והמעמד מקבל תשלום.

והדין בזה תלוי גם בכמה גדרים וצדדים ופרטים שלא כולם נתבארו היטב כל הצורך בדברי הפוסקים המפורסמים, וכמו שיתבאר, ועיקר המסקנא דלהלן שיש לאסור עכ”פ במקרה שנשאלתי בו מב’ טעמים, הא’ מאחר שיש כאן מכוון מלאכתו במועד באופן שיכול להמנע מזה, ואין זה כלול בכלל היתר של צרכי רבים במכוון מלאכתו במועד, שכן היתר זה לא מדובר במקרה כזה וכדלהלן, והב’ דהגדרת צורך המועד בספר הצריך ליחיד או לרבים משמע שיש בזה תנאי שיהיה צורך מוגדר כשידוע מראש שיש צורך כרגע להשתמש בספר זה ולא מועיל שיש בזה רווח הרבים גם אם ידוע מן הסתם שיהנו מהספר.

ותשובה השייכת לזה כתבתי אשתקד לגבי הפצת דוא”ל של דברי תורה בחוה”מ [ד”ה האם מותר להפיץ גליונות דברי תורה בחול המועד בדוא”ל ואם יש בזה משום דבר האבד], דיש ב’ טעמים שהזכירו הפוסקים לגבי היתר כתיבת חידו”ת במועד בשו”ע סי’ תקמה ס”ט, דדעת השו”ע וסייעתו הוא משום דבר האבד שמא ישכח הד”ת או יאבד לו הספר שרוצה להעתיק וכיו”ב, ולדעת הב”ח משום דבר האבד על הזמן שרוצה ללמוד ולחדש חידושים שיצטרך אח”כ ללמוד דבר אחר (עי”ש במשנ”ב סקמ”ז).

ונתבאר שם דלצורך קבוע נתבאר ברמ”א שם בסעי’ ב’ ובפוסקים דעכ”פ לרבים מותר לכתוב ספרים במועד וממילא באופן שיש ציבור שצריכים שיפיצו להם ד”ת בחוה”מ בדוא”ל כ”ש שיהיה מותר להפיץ להם מאחר דלכמה פוסקים אין בזה ממש כתיבה, ובנידון ההוא טעם זה של דבר האבד על מה שרוצים עכשיו ללמוד נפסק להלכה לענין כתיבת ספרים לרבים בחוה”מ, וחשיב גם מחמת זה דבר האבד, גם אם אין כאן חומר או מידע שעלול להשכח עד אחר המועד.

אולם דנתי שם באופן שמפיצים גליונות בדוא”ל של ד”ת בחוה”מ באופן שהמנויים לגליון יתכן שהתכוונו ללמוד דברים אחרים בזמן זה דיש לדון בזה, דאפשר שההיתר של כתיבת ספרים לצורך רבים הוא רק בידוע שהרבים צריכים להם, אלא אם כן נתיר מטעם אחר, דהיינו מצד מה שיש שנקטו שלחיצות מחשב הם מלאכה שאין בה טירחא והותרה בחוה”מ, וכתבתי שם כמה צדדים בזה.

ויש להוסיף עוד דבסוף הסי’ הנ”ל כ’ הרמ”א דבכתיבה שאינה מתקיימת לא החמירו באופנים המבוארים שם, ובאמת מצד גדרי הכתיבה אפשר להחשיב העיסוק במחשב ככתיבה שאינה מתקיימת אבל הנידון במחשב הוא לאידך גיסא דהעיסוק במחשב הוא מלאכה אלא שהיא מלאכה שאין בה טירחא שיש מהפוסקים שהתירו בחוה”מ וגם יש מפוסקי זמנינו שהזכירו היתר זה לגבי מחשב להדיא (והרחבתי גם בזה בתשובה בפני עצמה).

ושוב יתכן לצדד בזה דמכיון שיש אנשים שאם לא יישלחו אליהם ד”ת בדוא”ל לא ילמדו בלאו הכי בזמן זה ועצם המציאות שיש הרבה ששולחים ד”ת בדוא”ל גורמת שעי”ז רווחא שמעתתא ויש יותר תורה בעולם בזכות זה וממילא אפשר לציין שהתופעה שיש הרבה ששולחים ד”ת בדוא”ל הוא דבר מבורך במבט כללי, ממילא אפשר דכל אחד ששולח דוא”ל חשיב ג”כ צורך המועד.

ובאמת כתיבת ספרים בחוה”מ לצורך דבר האבד נזכר בפוסקים בב’ אופנים, הא’ לגבי צורך קבוע עכ”פ של רבים (ולענין צורך יחיד עי’ במשנ”ב בסעי’ ב ובשעה”צ שם ובתשובתי ד”ה כתיבת ספרים בחול המועד לצורך רבים וכו’), והב’ לגבי דבר האבד ממש כגון שישכח וכיו”ב שאז הוא אפי’ צורך יחיד שאינו קבוע, והאופן הראשון יתכן שאינו כלול בניד”ד של הפצת גליונות, וגם האופן השני כמו שנתבאר דיש בזה פלוגתא בהגדרת ההיתר לכתוב חידושים במועד אם דבר האבד הוא מצד שישכח את החידושים או מצד דבר האבד בזמן, וכאן א”א להכריח לא זה ולא זה, אלא אם נימא דידוע שעל ידי ששולחים גליונות אלו יש רבים שמשתמשים בהם ולומדים יותר, דבאופן זה היה מקום להתיר מדין כתיבת ספרים לצורך רבים, אולם להלן יתבאר דאינו כלול בהיתר זה, (מלבד אם נימא דמחשב אינו בכלל איסור כשאין בו טירחא וכנ”ל).

ובניד”ד שנשאלתי שוב אם מותר גם לעמד הדברים בחוה”מ ולשלוח באופן שצריך הדברים לצורך המועד ממש, והנה בעצם השאלה היא אותה שאלה, דיש לדון תחילה כאן מה שיש לדון שם, אבל כאן יש עוד כמה שאלות שלא נתבררו שם, ראשית יש לדון דכאן הוא מלאכת אומן לעמד את החומר, ונכנסים בזה לנידון חדש האם מחשב בדבר שהוא מלאכת אומן חשיב כמלאכת אומן או לא, דהיינו למרות שיש שנקטו שהקשת מקלדת היא מלאכה כל דהו מ”מ אפשר דהקשות מקלדות באופן שצריך מלאכת אומן חשיב מלאכת אומן, ודינא הוא כמו שפסק הרמ”א דכל מלאכת אומן כדי להתירו בעי’ שינוי בתוצאה.

וכן יש לדון דהגם שיש פוסקים שהתירו שימוש במחשב בחוה”מ מחמת שאין בזה טירחא, שוב יש לדון בניד”ד דיש בזה טירחא, כיון שנצרך מחשבה רבה לענין העיסוק בעימוד במחשב, (וכיו”ב נשאלתי בהזדמנות אחרת לגבי העוסק בבורסה בחוה”מ ויש לו צורך ללמוד לעומק את העיסוק בתוכנה שלא למטרת פרקמטיא האם הדבר מותר בחוה”מ, והדבר דורש עיון, [ונשאלתי בזה מהרה”ג יצחק בזמן שרבו עלי הטירדות ב”ה בהולדת בני יהודה נ”י בחוהמ”ס דהא שתא ולא היתה השעה אז כשרה לעיין בזה כל הצורך, ואולי עוד אזכה לכתוב בזה ג”כ], ושם הנידון דומה ג”כ דעצם ההקשה במחשב היא דבר הדיוט בלא שום טירחא אבל כעת הדבר דורש התעסקות רבה ומחשבה רבה ואולי גם חשיב מלאכת אומן, ומעין זה יש נידון ג”כ לגבי מלאכת מתכנת בחוה”מ שכותב קוד מורכב או אפי’ קוד לא מורכב אבל דורש אומן, האם מוגדר כטירחא כשיש טירחא או כמלאכה שאין בה טירחא ואם מוגדר כמלאכת אומן או לא).

ועי’ בנידון זה בתשובות והנהגות ח”ו סי’ קסד סק”ד ובמעדני אשר חוה”מ סי’ קעז שהביא דעות הפוסקים בזה.

ועוד יש לדון בזה דבניד”ד הפועל של העימוד מקבל כסף, ויש לדון האם ההיתר לכתוב ד”ת בחוה”מ לצורך רבים הוא גם כשמקבל כסף.

ועוד יש לדון דהרי כאן מכוון מלאכתו במועד, דהרי השואל הגיע עם השאלה כמה ימים לפני חוה”מ ומסתמא שזה היה הבקשה של המעמד לדחות הדברים למועד שלא יצטרך לעסוק בזה בימים שקודם המועד, והוא דבר שצריך ג”כ לדון האם באופן כזה שכיוון מלאכתו במועד והוא לצורך המועד מותר או אסור, וצל”ע בכ”ז.

והרחבתי בנידונים אלו בתשובה חדשה [ד”ה כתיבת ספרים בחול המועד לצורך רבים להמתירים האם ההיתר הוא גם כשמקבל הסופר מעות], ולפי היוצא שם ע”פ דברי הפוסקים ההיתר של צורך מצוה דרבים הוא גם במלאכת אומן, וגם מלאכה שיש בה טירחא, וגם באופן שמקבל כסף על מלאכתו (ולפי המתבאר שם עיקר ההיתר לדינא הוא גם בצורך יחיד אלא דיש חילוקים לדינא בגדרי ההיתר כמבואר שם).

ולפי המבואר שם מותר גם לכוון מלאכתו במועד אבל רק כשיש צורך בזה לפי המבואר במשנ”ב סי’ תקמד סק”ד, והמעיין יראה שכאן בניד”ד לכאורה אינו נוגע הצורך המתיר לכוון מלאכתו במועד הצורך המתיר לכוון מלאכתו במועד עכ”פ אם שייך לומר למעמד שע”פ הלכה אסור לו לכוון הדברים למועד ושיעשה לפני המועד, וע”ש וקיצרתי.

ובגוף מה שצידדתי דאפשר דחשיב כצורך רבים, הנה עיקרי הדברים דהיתרים של צורך רבים נתבארו בבה”ל סי’ תקמד ובמשנ”ב שם סק”א וסק”ט, ועיקר הראיה דכאן בכתיבת ספרים חשיב צורך רבים כמו בסי’ תקמד הראיה לזה מהמשנ”ב בנידוננו בסי’ תקמה סק”ו לענין כתיבת ספרים לצורך רבים דכיון שהוא צורך רבים מותר אפי’ במעשה אומן כדאי’ לעיל סי’ תקמד ס”ב עכת”ד, ומבואר שהשווה גדרי צורך רבים של כתיבת ספרים לצורך רבים המבואר בסי’ תקמד ס”ב שהם הגדרים הללו.

אולם יש לציין דהרמ”א לעיל סי’ תקמד ס”א כ’ ודוקא צרכי רבים כאלו שהם צריכים לגוף האדם, אבל שאר צרכי רבים כגון בנין בית הכנסת אסור לעשות במועד ע”כ, וממילא חזינן שיש הגבלה ולא כל דבר שיש בו צד תועלת לרבים מוגדר כצורך רבים, וממילא יתכן דעכ”פ לעניננו רק מה שחסר לרבים חשיב צורך ולא כל דבר ששייך במציאות לזכות בו את הרבים, אבל באמת צע”ג למה בכתיבת ספרים נאמרו היתרים אלו.

ובספר שמירת שבת כהלכתה פס”ח ס”ד כתב דגם צרכי רבים שאינם נצרכים לגוף מ”מ מותרים עכ”פ במעשה הדיוט, וצ”ע דהרי לענין ספרים בסי’ תקמה השווה המשנ”ב סק”ו דין ספרים לרבים לדין חפירת בורות לרבים בסי’ תקמד ס”ב, ונקט מכח זה להתיר אפי’ מעשה אומן.

והנה מקור דברי הרמ”א הם מהרשב”א ח”ד סי’ שכו ובסוף דבריו שם כתב בזה”ל וא”ת מ”מ לבנין בהכ”נ מצוה איכא וכבר התירו אפי’ ליחי’ משום מצוה ככתיבת תפילין, התם שאני דצריך להם, ואי אפשר לו לעולם ואפילו לשעה בלא הם, אבל בבית הכנסת אפשר להם בלא הוא להתקבץ ולהתפלל במקום אחר, ותדע דלא משום כל מצוה התירו שהרי אסרו להגיה אפי’ אות אחת ואפי’ בס”ת ואף על גב דאיכא מצוה שאסור להשהות ס”ת שאינו מוגה משום ואל תשכן כו’ כדאיתא בכתובות (יט ע”ב) עכ”ל, והנה מאחר שנקטו הפוסקים להלכה דגם קריאה”ת חשיב צורך כתפילין בחוה”מ למי שמניחם, א”כ גם בס”ת כ”ה הדין, וה”ה בספרים שיש צורך אמיתי לציבור בהם, אבל במקרה ויש מדרש שקשור למאורע וטוב ללמוד בו ורבים יהנו לאורו אבל בינתיים ישתמשו בדברים אחרים לא נאמרו כל ההיתרים שנאמרו בניד”ד.

אלא דאכתי צע”ק לפי מה דמחשיב המשנ”ב בסי’ תקמה סקמ”ח ספר הצריך לו כדבר האבד א”כ במה עדיפים ציבור מיחיד לענין דבר האבד מה שמתיר המשנ”ב בסק”ו שהתיר כתיבת ספרים לצורך רבים משום דבר האבד, ויש לומר דלרבים הגדרת הצורך להחשיבו כדבר האבד להתיר מעשה אומן הוא רחב יותר, אבל הגדרים לא מצאתי שנתבארו להדיא, או דיש לומר דעיקר מה דמיירי בסקמ”ח הוא לפי עיקר הדעה להלכה שנתבארה במשנ”ב סי’ תקמה סק”ט ובשעה”צ שם דגם צורך יחיד מותר כמו רבים (עי’ מה שהרחבתי בביאור הלכה בזה לכל דעה בתשובה ד”ה כתיבת ספרים בחול המועד לצורך רבים להמתירים האם ההיתר הוא גם כשמקבל מעות דהיוצא משם דגם להגר”א שהביא המשנ”ב שם הוא קל יותר ממה שנראה בפשוטו).

ויש להוסיף עוד דברמ”א מבואר בשם הראשונים דמה שהחמירו בכתבי הקדש הוא רק בכתיבה ולא בעשיה דבעשיה הקילו יותר לצורך מצוה כמבואר שם, ויש לעיין בכל הגדרים דלעיל לענין עימוד אם מוגדר כעשיה או לא וכן מה דין הגדרים דלעיל לענין עשיה בלבד, ועי”ש במשנה אחרונה דיש שנקטו דעשייה מיירי רק בדבר שהוא מלאכת הדיוט.

קרא פחות
0

יעוי’ ברמ”א או”ח סי’ שלח ס”ה וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק כדי להרויח אסור אפי’ שוחק בתם ובחסר דהוי כמקח וממכר עכ”ל, ומבואר דיש איזה אופן שחל חוב והאיסור רק מצד שבת. ועי’ ברמ”א חו”מ סי’ רז סי”ג ...קרא עוד

יעוי’ ברמ”א או”ח סי’ שלח ס”ה וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק כדי להרויח אסור אפי’ שוחק בתם ובחסר דהוי כמקח וממכר עכ”ל, ומבואר דיש איזה אופן שחל חוב והאיסור רק מצד שבת.

ועי’ ברמ”א חו”מ סי’ רז סי”ג כמה חילוקים בדין אסמכתא, והאופן המותר לפי החלק מהדעות הוא במין הגרלה שאינה תלויה בדעתו, ולכן יש צד להתיר זוג ופרט או דבר שאינו תלוי בדעתו (ולדידן עכ”פ לכתחילה אין להתיר עי’ משנ”ב סי’ שכב סקכ”ב).

והעיר הרה”ג עובדיה זכאי [ורוב המ”מ שציינתי בתשובה זו מספרו מחזה עובדיה סי’ ד] שמשחק גרעיני משמש (הנקרא כאן גוגואים) רגיל כגון בקופסת זריקה הוא תולה בדעת עצמו ולא בדעת אחרים, דדומה למש”כ בגמ’ סנהדרין כה ע”א אנא ידע לאקושי טפי וכו’, ובזה אין הקולא של תולה בדעת אחרים.

(ואולי מצד זה יש לצדד דלגבי האב חשיב תולה בדעת אחרים והוא הבעלים האמיתי וצ”ב דהרי נתן לקטן לשימושו הקבוע ולא נתכוון ולא רצה לקנות כלל).

ויש להוסיף עוד דברמ”א בחו”מ שם ההיתר הנזכר הוא רק כשכל ההתערבות לפניהם אבל במציאות המשחק אינו רק באופן זה.

אבל צל”ע בניד”ד במשחקי גוגואים שהוא אסמכתא על דבר שאינו שוה ממון ובספר הנזכר כתב לצדד דמאחר וביניהם מחליפים על ממון חשיב שווה כסף וטעם זה צ”ב דהרי בשוק אינו שווה כסף ומנ”ל דסגי שבין הצדדים שווה כסף, ואמנם בפדיון הבן מצינו דסגי לדידי שוה לי ה’ סלעים אבל מנ”ל שבדיני גזילה כ”ה אם נימא דבעי’ שוה כסף כדי לאסרו.

אבל עוד כתב שם לאסור מטעם דגזל אסור גם בפחות מש”פ [היינו עכ”פ היכא דמקפיד] וגם זה יל”ע אם יש לזה גדרי גזל ובפשטות אכן כך הוא כיון דאסמכתא משום גזל.

ומה שדן שם להתיר בשם חכ”א מטעם שאין שוויות לגוגואים אלא לצורך המשחק יש לדון דאם כוונתו דמאחר וכל מה שהוא שווה הוא לצורך המשחק ואם נבטל המשחק לא יהיה שווה וממילא יש להתיר, כ”ז צ”ב דסו”ס הקטן מקפיד ומצטער על מה שהפסיד הגוגואים ומתחרט על משחק זה ששיחק כרגע ומבחינת הסתכלותו הוא כמאבד שלל ואינו מפקיר הדברים לצורך המשחק אלא אדרבה בעיני רוחו היה מעדיף לבטל מה ששיחק עכשיו ומה שבס”ה על ידי המשחקים יש חשיבות לגוגואים מנין שהוא משנה את הדין, ועוד דהרי גם בממון רק השימוש הכללי בממון נותן שימוש לממון.

וכן יש לדון בדבר שכל הילדים נוהגים כן אם יש בו דין אסמכתא, והנה באסמכתא שיש בה מנהג יוצא מדברי התוס’ ב”מ סו ע”א בתירוצם הראשון דדינו סיטומתא וכן נקט להלכה בחת”ס שו”ת סי’ סו, ועדיין צ”ב אם מנהג קטנים חשיב מנהג, ואולי סגי בזה שהמשחקים עצמם כרגע הם קטנים דבזה מוכח שבודאי מתכוונים לקנין, עי’ בתוס’ שם, והיינו דאף שאין גדולים המשחקים בזה מ”מ מאחר שהמנהג הוא שכל המשחקים בזה מתכוונים להעביר (אם נימא שכך המנהג אצלם) ממילא מוכח שהכונה לזה, גם אם המנהג נוצר בפועל ע”י קטנים, וצל”ע.

אולם העיר בספר הנז’ דהוא פלוגתת הפוסקים אם מועיל סיטומתא בלא קנין [רידב”ז ח”א סי’ רע כסף הקדשים חו”מ סי’ רא] או לא [שו”ת הרא”ש כלל יב סי’ ג] וכתב שם שלהלכה נוקטים שצריך עי”ש, ולולי דבריו היה נראה לענ”ד באופן אחר, דברא”ש שם לא נזכר שיש קנין אלא שעושה מעשה, ושדיבור לא מועיל לבד, וגם מש”כ שלהלכה צריך קנין מאידך עי’ כנה”ג הגהות הטור חו”מ סי’ רט סקכ”ו וברכ”י חו”מ סי’ יב ובפת”ש יו”ד סי’ שכ ס”ד דמשמע דעכ”פ להלכה א”צ.

ועי’ שם עוד סברות בזה, ולמעשה צ”ע דלכאורה יוצא שאם יש היתר הוא רק מצד שהוא מנהג המוכיח ואז הו”ל כסיטומתא על ידי מעשה ולקטנים אפשר דסגי בזה למצוות חינוך.

השלמה לנידון אסמכתא בגוגואים

הראוני במנחת שלום שהתיר ענין הגוגואים מטעם שהוא מעשה שתלוי בו ולעד”נ דמה שהתיר הרמ”א בבחו”מ סי’ רז סי”ג מה שתלוי בדעתו הוא בדבר שיש בידו לעשות בכל רגע ובידו להחליט אם לעשות או לא והוא תנאי ככל דיני תנאים, ומאידך הרמ”א הביא מתירים באופן שהדבר אינו תלוי בדעתו כלל כגון הגרלה (ועי’ פסקי משפט על הרמ”א שם) וכגון זוג ופרט (כמו שציינתי לרמ”א בהל’ שבת), אבל יש המקרה הממוצע שהוא דבר שהאדם עצמו משתדל ואין ההצלחה תלויה בו שהוא המקרה שמבואר בגמ’ לאיסור כגון גבי המשחק בקוביא אנא ידע טפי וגבי אי תקדמך יונך ליון אנא ידע לאקושי טפי, וזה ממש איסור משחק בקוביא, וגבי גוגואים בד”כ אין אפשרות להצליח בוודאות וגם לא קרוב לוודאות, דאם כך היה לא היו בעלי הקופסה מניחים בידו לקלוע בקופסתם, שהרי הוא מזיק להם, וממילא כאן הוא ממש המקרה האסור שאינו לגמרי תלוי בו ואינו לגמרי לא תלוי בו.

והטעם בזה הוא דהרי בדבר התלוי בדעתו אין כאן אסמכתא כלל משום שיודע שאם יעשה יקבל ואם לא לא והוא ככל תנאי במכר, ובדבר שאין תלוי בדעתו ג”כ אין אסמכתא באופן האסור דאיסור אסמכתא הוא משום שסבור שלא יצטרך לתת ולא גמר ומקני ודבר שאינו תלוי בהשתדלותו לא סומך כלום, ולכן אסמכתא הוא רק דבר שתלוי בהשתדלותו מחד גיסא ואין מוכרח שיהיה לפי מה שיעשה מאידך גיסא, דמחד גיסא סומך על דעתו שיצליח כיון שהוא דבר התלוי בבקיאות ואומנות, ומאידך גיסא יוכל להיות מצב שלא יצליח (ואף כך הוא ברוב הפעמים בד”כ), וזהו משחק בקוביא ומפריחי יונים והיינו ממש בכלל זה משחק הגוגואים של קטנים שלנו.

קרא פחות
0

אם לא אמר ברוך המבדיל ולא אתה חוננתנו ולא הבדיל על הכוס עדיין אסור במלאכה. מקורות: במשנ”ב בהל’ ת”ב סי’ תקנו סק”ב בשם השל”ה תענית נר מצוה אות ט’ מבואר שאסור עדיין עכ”פ בהדלקת האש למחר אפי’ ביום א’ עד שיאמר ברוך ...קרא עוד

אם לא אמר ברוך המבדיל ולא אתה חוננתנו ולא הבדיל על הכוס עדיין אסור במלאכה.

מקורות:

במשנ”ב בהל’ ת”ב סי’ תקנו סק”ב בשם השל”ה תענית נר מצוה אות ט’ מבואר שאסור עדיין עכ”פ בהדלקת האש למחר אפי’ ביום א’ עד שיאמר ברוך המבדיל, ולכאורה דעתו כדעת הלבוש בסי’ רסג סי”ז דמשמע לדעתו שיכול להאריך השבת כמה שירצה וכפשטות הד”מ סי’ רסג סקי”ח (ודלא כמו שהי’ מקום ללמוד מדברי העולת תמיד המובא במג”א סי’ קפח סקי”ח, ועי’ להלן עוד בביאור העולת תמיד).

וכן באגרת התשובה לרבינו יונה כ’ דאין לעשות מלאכה אפי’ אחר חצות הלילה קודם שיבדיל עכ”ד, ויש לומר דה”ה גם למחר, רק דלא אמר למחר משום דלא בעבריינא עסקי’ שלא הבדיל על הכוס בזמנו ולא אמר אתה חוננתנו באותה הלילה (דאילו ערבית אחר חצות אם קרא ק”ש קודם חצות אינו פשוט לאיסור ואכה”מ).

ויש להוסיף דמפשטות הגמ’ וסתימת הפוסקים שהזכירו שקודם הבדלה אסור לעשות מלאכה ויש השלמה להבדלה א”כ מפשטות הדברים האיסור לעשות עד מלאכה הוא גם למחר.

ויש להוסיף עוד דבמשנ”ב סי’ תקנט סקל”ז כתב בשם הדגמ”ר לגבי אכילה דזה ודאי אסור גם למחר אם לא הבדיל, וכ”ה עוד במשנ”ב סי’ רצט סקט”ז ע”פ הגמ’ פסחים קז והרי”ף שם [ומה דלא נקט שם מלאכה משום דלענין מלאכה פוטר עצמו בברוך המבדיל עי”ש ותבין כוונתו לפ”ז], וממילא אין מקור או הכרח לחלק בין איסור הבא מחמת חיוב הבדלה לבין איסור הבא מחמת שלא הבדיל, בפרט דדעת הרשב”א כמו שהביא בבה”ל ריש סי’ רצד דדינא דטעה בהבדלה חוזר הוא בין לענין אכילה ובין לענין מלאכה דבשניהם חשיב טעה בהבדלה [ומ”מ אינו מוכרח חדא דהספר קובץ שהביא בבה”ל שם פליג על הרשב”א הנ”ל וגם בלא”ה עכ”פ לדידן מצינו חילוק בין טעימה למלאכה דברוך המבדיל מתיר טעימה ולא מלאכה כמבואר במשנ”ב ס”ס רצט].

ובמשנ”ב סי’ רצט סקל”ט לענין מלאכה קודם ברוך המבדיל בלילה כתב דבמלאכה שיש בה טירחא כזה לכו”ע אסור, וכמבואר ברמ”א שם, אבל הכריע המשנ”ב שם כהדעה העיקרית ברמ”א שם ס”י דיש להחמיר בכל מלאכה שלא לעשות קודם ברוך המבדיל.

וצ”ב למה בסי’ תקנו שם תפס עיקר החומרא לגבי הבערת אש לאכילה, ולכאורה משום שהביא הדברים בשם השל”ה ואיהו אזיל אולי כהדעות דגם בלילה יהיה מותר שאר מלאכות קודם ברוך המבדיל (עי’ רמ”א סי’ רצט ס”י) וחייב אדם לומר בלשון רבו במלאכה שהזכיר השל”ה וה”ה מלאכה אחרת, וצ”ע דא”כ הרי יש מקום לדייק בדבריו דמלאכה כל דהוא שרי ואם לא סבירא ליה כן למה לא פירש להדיא.

ואולי יש ליישב באופן אחר דהמשנ”ב מסכים דאין להחמיר בכל שאר מלאכה קטנה עכ”פ למחר אלא רק במלאכה גדולה.

והנה בשעה”צ סי’ רצט סקנ”א נזכרה דעה הסוברת דקודם ברוך המבדיל אסור בשום מלאכה ואחר ברוך המבדיל מותר במלאכה קלה עד אחר הבדלה שאז מותר בכל מלאכה.

אבל א”א לפרש את דברי המשנ”ב כאן בסי’ תקנו כאותה הדעה, דהא ניחא אפשר אולי לפרש כך את דברי השל”ה גופיה כדעה זו שהזכיר שצריכות לומר כל הברכה דברוך המבדיל ואז להבעיר האש, אבל המשנ”ב גופיה שפסק (היינו לאור דברי הפמ”ג בא”א בהקדמה לסימן זה עי”ש) שאומרות ברוך המבדיל בלבד והיינו בלא שם ומלכות א”כ ע”כ קאי כאן להדעות שמותרות להבעיר האש גם אחר ברוך המבדיל בלבד ודלא כאותה הדעה המחמירה בשעה”צ בסי’ רצט.

ויתכן דעיקר טעם המשנ”ב בסי’ תקנו להחמיר בהבערת אש למאכל הוא משום דבזה רוב צדדים לחומרא וממילא באופן זה בודאי אסור (חדא דיש אומרים שכל שלא הוציא שבת אסור בכל מלאכה ועוד דאף אם יש צד להקל במלאכה במוצ”ש קודם ברוך המבדיל מ”מ יש חומרא במלאכה שיש בה טירחא קודם הבדלה דלענין זה יש לומר דאין חילוק בין לא הבדיל במוצ”ש ליום ראשון כל שעדיין לא הבדיל).

ודרך המשנ”ב לפעמים שבא לפסוק דלפעמים פוסק רק הברור יותר לדינא, כמו לגבי בגד חדש בספיה”ע שפסק את המאמ”ר על פרי ונשמט מלהביא הנידון על בגד (והרחבתי בתשובה אחרת שנדפסה בשכיחא מועדים בבירור דעת המשנ”ב בזה).

ועדיין איני יודע אם יש להוכיח דבפחות מזה מתיר אלא אפשר דבפחות מזה לא הכריע [כדאמרי’ בגמ’ בעלמא דאין ראי’ לדחות דיש לומר דמספק”ל] ובפרט שכאן כל הנידון הוא רק  לגבי מה ללמד לנשים בדבר דלא שייך בגברי כלל, דאפשר שהוא קל יותר במקום שיש להן על מי לסמוך.

או יש לומר דמאחר שת”ב אסור בעשיית מלאכה וכמעט אין מותר אלא מה שמבשל לצורך מוצאי ת”ב לכך נקט המשנ”ב הדבר בהוה לענין הבערת אש בבישול למוצאי ת”ב.

אלא דעדיין צ”ע דהרי יש הדלקת הנר שמותר בת”ב, ולמה לא הזכירו המשנ”ב שיש ללמד בני ביתו שלא להדליק הנר קודם שאומרות ברוך המבדיל, ואולי משום שזה כבר ידליק הבעל עצמו שכבר הבדיל ועדיין צ”ע.

או אולי יש לומר דבלילה פשיטא שלא ידליקו את הנר קודם ברוך המבדיל כמו רגילותן בכל מוצ”ש, אבל ביום יבואו לטעות וביום אין מדליקות נר אלא רק מבשלות דשרגא בטיהרא מאי אהני.

ואולי בזה דייק ל’ המשנ”ב שם בסי’ תקנו והנשים שאינן יודעות להתפלל ולא הבדילו במוצאי שבת בתפלה צריך כל איש להזהירן שביום התענית לא יעשו אש וכו’, ודייק לומר ביום התענית אבל בלילה לא יטעו דהרי המשנ”ב לא קאי כאן בדינים שצריך ללמדן בכל מוצאי שבת אלא דוקא במוצ”ש זו [ולענין מה שצריך להזהיר הנשים במוצ”ש אחרות על מלאכות קלות שלא יעשו בלילה קודם שיאמרו ברוך המבדיל עי’ ברמ”א ס”ס קצט ובמשנ”ב שם שהכריע כדעה זו שברמ”א, וכמובן שאין צריך בכל מוצ”ש להזהיר מחדש אבל כאן צריך להזהיר שוב וכמשנ”ת הטעם].

ובנוסח אחר יש לומר דהנה במקור הדברים בשל”ה הזכיר כן על ברכת ברוך אתה וכו’ המבדיל בין קודש לחול והמשנ”ב קצרו וכתב ברוך המבדיל וכו’, אבל לא מיירי השל”ה בהבדלה גמורה על הכוס דהרי מיירי בת”ב אלא מיירי להדעות שאומרים ברוך המבדיל בשם ומלכות והמשנ”ב הביאו לדידן שאין אומרים שם ומלכות, ושו”ר שכ”כ כעי”ז הכה”ח בסי’ תקנו בדעת השל”ה דהנוסח שנזכר בדבריו ברוך אתה ה’ קאי לפי הדעות שלא נפסקו להלכה בסי’ רצט ס”י.

אבל בפמ”ג כאן בסי’ תקנו בא”א בריש הסימן אפשר שלמד דלהשל”ה צריך לומר ברכה דוקא כאן וא”כ השתא אפשר דאינו מצד איסור מלאכה כל דהוא שהכריע המשנ”ב כהב”י שכל מלאכה אסורה, אלא מצד עשיית מלאכה שיש בה טירחא קודם הבדלה ועי’ מה שכתבתי לעיל ביאור אחר להשל”ה שאולי סובר כהדעה המחמירה בשעה”צ סי’ רצט להחמיר במלאכות שיש בהם טירחא אחר שרק אמר ברוך המבדיל, ומ”מ בדברי הפמ”ג לא נראה כאותו הביאור, שהרי הזכיר שם הכרעת המג”א בסי’ רצט שלא לומר ברוך המבדיל בברכה ומה שייך לענייננו אם טעם השל”ה כאן לומר בברכה הוא מהטעם דלעיל [היינו לחשוש להשי’ המחמירה במלאכות שיש בהן טירחא אחר ברוך המבדיל כל שלא אמר בברכה], אבל המדקדק בלשון הפמ”ג כאן בסי’ תקנו יראה דשייך לפרש בדבריו גם דכאן שאני דלהשל”ה יש לומר בשם, רק שקיצר בלשונו [ומ”מ בשי’ שהובאה בשעה”צ שם גופא איני יודע אם יש הוכחה דבברוך המבדיל בשם ומלכות שלא על הכוס יסכימו שאפשר וגם ק”ק דאם נימא דקי”ל כהדעות שאסור לומר ברוך המבדיל בשם א”כ למה כאן יהיה מותר רק כדי להתיר מלאכה שיש בה טירחא, ואולי מטעם שעה”ד סמכי’ על הדעות שאומר ברוך המבדיל בשם ומלכות וצ”ע בכ”ז].

והראוני בארחות שבת פכ”ז הערה יט שהובאו שם הדעות לענין תוספת שבת לאחריה עד אימתי חל, ויל”ע למה לא הביא המשנ”ב הנ”ל בסי’ תקנו, ולפי מה שאכתוב להלן דגם המג”א שהובא בארחות שבת לא מיירי בענין האיסור מלאכה א”כ שמא היה מקום לומר דגם הארחות שבת לא מיירי לענייננו לענין האיסור, אמנם שוב עיינתי פעם נוספת בדברי הארחות שבת ולא נראה שזו כוונתו, ומ”מ נתבאר דאפשר שהוא רק דין במלאכה שיש בה טירחא לפי חלק מהאופנים שנתבארו.

והנה המג”א בסי’ קפח שם תמה דאם תאמר שיש מצוה בתוספת שבת א”כ היו המדקדקים מוסיפין גם ביציאתו ועי”ש מש”כ מחמת קושי’ זו, וצ”ת דבכמה ראשונים מפורש כן בכוונת דברי הגמ’ בשבת קיח ע”ב גבי יהא חלקי ממכניסי וכו’ שהאיחור בהוצאה הוא רק מדין תוספת שבת כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וכמו שיסד הפייט בכל מקדש שביעי המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא, ואולי המג”א למד שהוא מדיני התאריך בלבד, ובמקומו הרחבתי במאמר הנ”ל.

ועוד צריך להתיישב בשי’ העולת תמיד המובא במג”א סי’ קפח שם, דבפנים העו”ת כתב דינו כהכרעה בין הדעות לענין הזכרה בסעודה ג’ אם יש להזכיר שבת משום תוספת שבת או שאין להזכיר שבת, ולכן הכריע דרק בזמן ששייך תוספת שבת אז יש להזכיר ואחר כך אין להזכיר, והכרעתו היא רק לענין הזכרה בבהמ”ז ולא לענין מלאכה, ומ”מ אפשר דמודה דלהסוברים שצריך להזכיר שייך תוספת שבת רשות גם אח”כ, ואולי גם הכרעתו גופא הוא רק דמה שמחוייב בתוספת שבת מצד הספק יש כאן ס”ס לענין ההזכרה וק”ל אבל לא שאין תוספת שבת וכדמשמע מתחילת דבריו דהסוברים שמזכיר כל שהתחיל הסעודה בשבת הוא מחמת תוספת שבת ולדידהו הוא גם זמן אחר כך [ותדע דע”כ סוברים כן גם לדעתו דאל”כ לא שייכא כאן הכרעה] אבל אם התחיל קודם לכן והוציא שבת באמצע הסעודה יש צד במג”א ובמשנ”ב שם בסי’ קפח דפטור מרצה עי”ש.

ומיהו גם להמשנ”ב י”ל דלכתחילה יש לומר ברוך המבדיל בלילה גם אם אין לו כוס וגם אם שכח אתה חוננתנו בלילה (או באשה שלא התפללה ערבית) ולא ימתין עד מחר, דהרי לגבי הבדלה נקט המשנ”ב דלכתחילה יעשה בלילה,  וגם לגבי אתה חוננתנו התקנה היא למוצ”ש עי’ משנ”ב ס’ תקנו סק”ג בשם השע”ת (ועי’ עוד סי’ רצד סק”ב ועיקר מ”ש שם השייך לענייננו הוא שבמתפלל שחרית שתים אינו מזכיר בראשונה כיון דאינו שייך לשחרית אף שעדיין לא הבדיל ולא הזכיר אתה חוננתנו ורק בשניה מזכיר כיון שהיא תפילת ערבית של אתמול), ואע”ג דאמרי’ בפסחים קה ע”ב דלגבי הבדלה דאפוקי יומא כמה דמאחר עדיף מ”מ לאחר למחרת לא ניכר די שעשה מחמת שבת ואיחר עיקר הזמן, וגבי אמימר דאמרי’ בת טוות ולא נזכר שאמר ברוך המבדיל לק”מ דהרי בלאו הכי אמר בינתיים אתה חוננתנו.

ועיינתי עוד בפנים המג”א בסי’ קפח שם ולא מצאתי שנזכר בדבריו שאם לא הוציא שבת שיש זמן שכבר מותר במלאכה, אלא שנזכרו שם כמה עניינים, ראשית דדינא דהזכרת שבת אחר שיצא שבת אינו מדין תוספת שבת עי”ש, ועוד נזכר שם דמצד מצוות תוספת שבת לאחריו אין שיעור לזמן אלא במשהו סגי דא”כ המדקדקים היו מוסיפים להוציא שבת מאוחר (ועי’ מה שכתבתי לעיל בענין זה), אבל לא כתב לעניינו שום דבר (וכדמות ראי’ יש לציין דהפמ”ג בא”א ריש סי’ תקנו הביא על דברי השל”ה דלשי’ המג”א בסי’ רצט שאומרים ברוך המבדיל בלא ברכה א”כ יצטרכו הנשים ביום א’ לומר בלא ברכה ולא הזכיר דהמג”א בסי’ קפח סובר דאין איסור מלאכה כלל ביום א’, ובאמת אין שום ראיה שיסבור כן המג”א בסי’ קפח וכמשנ”ת).

בסיכום הענין כך הוא דבד”מ ולבוש מבואר שאסור לעשות מלאכה כל זמן שלא הוציא שבת, וכך פשטות הגמ’ וסתימת הפוסקים, וכך מבואר ברבינו יונה עכ”פ לענין כל ליל מוצ”ש, וכך מבואר במשנ”ב עכ”פ לענין מלאכות שיש בהן טירחא, ויש לפלפל בדעתו מה סבר לענין מלאכות קלות, מאחר דלענין מלאכה קודם ברוך המבדיל פסק בהל’ הבדלה שאין חילוק בין מלאכות קלות למלאכות שיש בהן טירחא, (רק שלענין מלאכה שיש בה טירחא אחר ברוך המבדיל קודם הבדלה על הכוס נזכר בדבריו שיטה שמחמירה בזה אבל בסי’ תקנו לא קאי כדעה זו כמשנ”ת), ובעולת תמיד יש לדון בדעתו כמו שנתבאר ומה שודאי מוכח מהעולת תמיד שעכ”פ הפוסקים שדן בדעתם בודאי סוברים לענייננו כהד”מ והלבוש הנ”ל וגם הכרעת העו”ת עצמו נאמרה רק לגבי דיני הזכרה, וגם המג”א אין בדבריו שום הכרח לענייננו לענין האיסור, ולכן אין מקום להתיר.

השלמה לנידון על איסור מלאכה במוצ”ש אחר זמן רב קודם הבדלה

יש להבהיר דבכל השאלה על איסור מלאכה במוצ”ש קודם ברוך המבדיל כלולים כמה נידונים הא’ על עצם האיסור מלאכה, הב’ אם הוא מצד תוספת שבת, או רק מצד איסור מלאכה, והג’ אם יש מצוה לכתחילה בהארכת תוספת שבת זו.

והנה דברי המג”א השייכים לענייננו הם בעיקר לגבי החלק השלישי הנ”ל ואילו בחלק הראשון והשני לפמשנ”ת אין הכרח דהמג”א מיירי בזה, ואילו בארחות שבת שם בודאי דן מדברי המג”א גם לענין החלק השני ומשמע מדבריו דגם לגבי החלק הראשון שם כמ”ש בפנים התשובה, אולם הנה לענין החלק הראשון מבואר בכמה פוסקים שיש איסור מלאכה כמו שהובא בפנים התשובה ויש להוסיף עוד שכ”ה גם בחק יעקב, ולכן דחוק לענ”ד לומר שהמג”א חולק ע”ז והוא מילתא דתמיה טובא לומר דכל דין איסור מלאכה הוא רק בזמן התוספת שבת, ושו”ר דגם מלשון הפמ”ג על המג”א שם מבואר דרק סגי בכל שהוא ולא דלא חל, ומחומר הקושיא הנ”ל אולי גם הארחות שבת לא נתכוון לזה אע”ג שכך הפשטות בדבריו כמשנ”ת בתשובה, ומ”מ לענין החלק השני אין הכרע לומר דאין כוונת המג”א לזה, דאדרבה יש משמעות בכמה אחרונים שלא למדו זה מדין תוספת שבת וכמשי”ת, אבל מהפמ”ג הנ”ל דגם לזה אין כוונת המג”א.

לגוף השאלה האם איסור המלאכה הוא מדין תוספת שבת, יש להגביל דהנה להסוברים דדינא דתוספת שבת הוא משהו בלבד אם נימא דהוא רק להבדיל בין קודש לחול כל שהוא ולא יותר כמו שהיה מקום לטעון בדעת התוס’ ר”ה ט ע”א א”כ פשיטא דאי”ז בכלל דינא דתוספת שבת, אבל יש שנקטו דגם למ”ד תוספת שבת כל שהוא יכול להוסיף על הכל שהוא (עי’ שו”ת להורות נתן ח”ב או”ח סי’ נב, ויש להוסיף דלשון התוס’ בכל שהוא סגי ויש להוסיף דהרבה ראשונים פי’ הא דר’ יוסי בשבת קיח ע”ב מצד תוס’ שבת ואם לא נרצה לעשות פלוגתא מבואר כנ”ל), ולהסוברים שתוספת שבת הוא דין דרבנן א”כ קשה לקבוע גדרי קדושת זמן בדרבנן אם הוא מצד איסור שחל עליו כעין המשכת השבת כל עוד שלא הוציא שבת בפה, או מצד איסור שהטילו עליו איסורי מלאכה מדין חדש כל שלא עשה הוצאת השבת וזה גופא מחמת כבוד השבת ג”כ אבל לא כתוספת לשבת, ויש לדון בכל נפק”מ לגופו (ועי’ עוד להלן בלשונות הפוסקים בהגדרת האיסור), אבל להסוברים שתוספת שבת דאורייתא אם נימא שמה ששייך לקבל התוספת שבת (כמ”ש במשנ”ב סי’ רסא סקכ”א, ואולם יעוי’ רא”ה ברכות כז ע”ב דהתוספת חלה מאיליה ועי’ חי”א כלל ה ס”ב ומחנה ישראל להח”ח ואפשר שאין חולק שיכול לקבל ושגם אם לא קיבל נאסר כדמוכח בגמ’ ביצה עי”ש ובר”ן דט”ז מדה”ר, ומ”מ יש נידון האם עיקר מצוותו בדרך קבלה או לא, ומצאתי שהורה הגראי”ל דמוטב לפרוש בזמן הלכתחילה המבואר במשנ”ב בלא קבלה כדי שאם יעשה מלאכה לא יעבור איסור אבל אינו מוסכם כלל ואכה”מ, ואם נימא כפשטות הריטב”א דלקמן שבלא קבלה לא נאסר יש לפרש הגמ’ בביצה שם דהאיסור עצם מה שלא קבלו, אבל אולי יש לפרש בכוונתו דלעולם יש מה שחל מאיליו אבל יותר משיעור החובה לכל מר כדאית ליה לא חל מאיליו, וע”ע כתבי קה”י החדשים סי’ א) הוא מדאורייתא וכך אי’ בריטב”א שבת כג ע”א א”כ יש מקום לדון דעכ”פ להסוברים הבדלה דרבנן א”כ גם האיסור לעשות מלאכה בלא ברוך המבדיל הוא דרבנן (וצל”ע אם מהני קבלה מעיקרא קודם שיצא שבת שרוצה להמשיך השבת ולכאורה לא, וגם אחר השבת י”ל דהדאורייתא יצא אחר שעבר כל שהוא ולא קיבל תוס’ שבת, כיון שלא היה יכול לקבל דא”א לצמצם לקבל ברגע הראשון, ואולי זו טענת הארחות שבת בדעת המג”א וק”ל, והצד השני בזה דעצם שמירתו את השבת וקדושת השבת יותר את התוספת בצאה”כ עד שיוציא), ולהסוברים דהבדלה דאורייתא צל”ע אם ברוך המבדיל דאורייתא ועי’ סי’ רצו במשנ”ב סק”א דלפי דבריו לכאורה יוצא שלשיטתם איסור מלאכה קודם לזה הוא דאורייתא, ועי’ גם שו”ת חת”ס או”ח סי’ כא.

ויש משמעות בריטב”א שם דבמוצ”ש זמן התוספת הוא רק עד צאה”כ (היינו עכ”פ מדאורייתא) אבל אולי מיירי שם על החובה ולא על שיעור התוספת, אבל אולי יש ללמוד דמיירי גם בשיעור התוספת עכ”פ מדאורייתא ממה שהזכיר שם קבלה רק לענין ער”ש.

ובאשל אברהם מבוטשאטש סוף סי’ רצט כתב דאה”נ שתוספת שבת אין לו שיעור למעלה ועד שלא הבדיל בפה יש תוספת שבת עכ”ד בקיצור, ואמנם יש פוסקים שהזכירו דענין ברוך המבדיל או הבדלה הוא ללוות את השבת ביציאתו (עי’ שוע”ר סי’ רצט סט”ז ועי”ש בט”ז), אבל אינו בהכרח סתירה לזה.

ובלבוש כתב בס”ס רסג שהוא שכיון שלא הבדיל יש עליו במקצת קדושת שבת, וי”ל דאי”ז סתירה לתוספת שבת, דזוהי ממש הגדרת תוספת שבת שהיא קדושת שבת במקצת דהיינו באופן חלקי ולא לכל הדינים (כגון עונשין), אבל מדשינה לשונו ולא נקט תוספת שבת יש מקום לבאר דלשיטתו באמת אין כאן תוספת שבת כיון שלא קיבל עליו תוספת שבת והיא רק מקצת קדושת שבת.

ובמשנ”ב ס”ס רצט כ’ גם כדברי הלבוש וגם כדברי השוע”ר וכמו שנתבאר דאין בהכרח כאן סתירה לדבר.

השלמה להשלמה על תוספת שבת מלאחריה

יש להוסיף על מה שנתבאר דמשמע במשנ”ב דמאן דמחייב בהבדלה מדאורייתא אסור במלאכה קודם ברוך המבדיל, וממילא יש לדון להסוברים שברוך המבדיל בעי שם ומלכות למה מותר במלאכה משום ספק ברכות להקל דהוא ספק דאורייתא, ויש לטעון דברכה אינה מעכבת לכו”ע ולכן בכ”מ שחילק המשנ”ב בין ברכות דאורייתא לשאר ברכות לא הזכיר ברכה זו ועדיין צל”ע.

קרא פחות
0

בכמה ראשונים [בתשובות רש”י סי’ שז ושבה”ל ס”ס רלד והאורה ח”ב סי’ קלב] כתבו הלשון, בין פסח לעצרת כשהצבור ממהרין תפילת ערבית מבעוד יום מונה רבי (וי”א שהוא רבינו יצחק ב”ר יהודה רבו של רש”י) עם הצבור ימים ושבועות בלא ...קרא עוד

בכמה ראשונים [בתשובות רש”י סי’ שז ושבה”ל ס”ס רלד והאורה ח”ב סי’ קלב] כתבו הלשון, בין פסח לעצרת כשהצבור ממהרין תפילת ערבית מבעוד יום מונה רבי (וי”א שהוא רבינו יצחק ב”ר יהודה רבו של רש”י) עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה עכ”ל (ועי’ רשב”א ח”א סי’ רלה מש”כ ע”ז).

והפשטות דלא מיירי בבין השמשות כיון שנזכר ביום ומבעוד יום וכן בפסקי תוס’ דלקמן נזכר בעוד היום גדול וכן בעוד לשונות בראשונים דלעיל שהביאו מנהג זה נזכר קודם שקיעה”ח (ועי’ להלן בדברי הבה”ל).

ויש מקום לבאר בכוונת זה שעושה תנאי שאם לא יזכור תהא ספירתו הראשונה למצוה, אולם יותר נראה דלא עשה תנאי כלל, אלא ר”ל דשמא שום מצוה בעלמא [והלשון מצוה בהרבה מקומות הכונה לאפוקי חובה] יש במה שסופר מבעוד יום כעין מה שתקנו ק”ש ותפילה מבעוד יום הלכך טוב לספור בלא ברכה עם הציבור מ”מ החיוב לא יצא בזה ולכך יכול לספור ולברך כדי שוב בלילה אם יזכור.

ובמחזור ויטרי הל’ ספירת העומר הובא הנוסח הנ”ל בקיצור גדול וג”כ לא נזכר שם שעשה תנאי אלא רק שספר עם הציבור בלא ברכה כדי שאם ישכח לא יהיה קירח מכאן ומכאן ומשמע שסבר שיש איזה צד לסברת המנהג רק דלעיקר ההלכה לא יצא אם עשה כהמנהג, ולכן אם יהיה בדעתו ויזכור יברך ממש אבל אם לא יזכור בדעתו לכה”פ אינו יכול לעשות גרוע מן המנהג (דהיינו שלא לספור כלל) ולכן יעשה עכ”פ כפי הוראת המנהג שיוצא מבעוד יום משום מהיות טוב אל תקרי רע.

ובאופן אחר יש לבאר שעשה תנאי ממש, וכך באבודרהם נזכר תנאי הובא בב”י סי’ תפט [ועי’ מש”כ בזה בט”ז סק”ג אם מהני תנאי במצוה ובספירה, ועי”ש בפמ”ג משב”ז סק”ג ובמג”א סק”ז ומש”כ בפמ”ג בא”א סק”ז ומשנ”ב סקט”ז (אע”ג דעיקר התנאי שם הוא לבה”ש מ”מ אפשר דקאי גם על דבריו בבה”ל שהביא הדעות דמיירי קודם לכן), והדע”ת כאן ציין לב”י בסי’ תקצ ותמה לא הובאו כאן הדעות שם, ואולי יש ליישב קושייתו דיש צד שספירה יותר חמוה לענין תנאים וכמו שנקטו הפוסקים דבכמה אופנים דמהני דברים באמירות אחרות לא מהני בספירה, ויש להוסיף עוד דבניד”ד להרשב”א המחמיר דינא הוא דהספירה צריכה להיות של יום האתמול וממילא כשיש ספק איזה יום לספור כרגע הוא חמור לענין ספירה כמו שכ’ האחרונים לענין ספירת ספק, וכ”ז הוא כבר נידון בפני עצמו ואכה”מ], אבל אינו מוכרח כלל בדברי שאר הראשונים.

ויש לציין דברשב”א שם למרות שפקפק על מקור השמועה שהביא השואל בשם רש”י מ”מ לא נראה ג”כ שלמד שיש תנאי, דהרי עיקר קושי’ מעיקרא ליתא מה שהקשה שם איך יכול לברך אם כבר ספר, ואם רצה לטעון דלא מהני תנאי הו”ל לפרש בהדיא למה לדעתו לא מהני תנאי.

ואם נימא שהיה כאן תנאי לענ”ד הוא משום דיש חשש שיוצא מפלג המנחה בספירה דיש צד שחשיב לילה (וע”ע שאג”א סי’ יז) וכמו צד שלכאו’ היה לבעל התה”ד (עי’ מג”א סי’ רסז סק”א דלהתה”ד חשבי’ לה כלילה לגמור סעודת שבת קודם לכן), ואע”ג שהרבה פוסקים שללו הצד הזה וגם אע”ג דהמחזור ויטרי לא ראה התה”ד שעדיין לא נכתב בימיו, מ”מ מאחר שהיה מנהג קבוע כזה בחו”ל כמבואר בהרבה ראשונים כנ”ל וכך נקטו כמה פוסקים להלכה (עי’ סי’ תפט ס”ג ובבה”ל שם בשם הרבה אחרונים דהיינו הלבוש והא”ר והחק יעקב ומאמ”ר ונהר שלום, ועי’ פסקי תוס’ מנחות סי’ קצב וסי’ קצד) ממילא מסתבר שהיה צד למחז”ו שמנהג זה נתקן ע”פ חכם ושיש צד שיש טעם וסברא למי שתיקן מנהג זה ולכן נקט לספור ולהתנות, או עכ”פ משום מהיות טוב לא לעשות גרוע מן המנהג, וכן הביאור בדבריו ע”פ המבואר שבהרבה מקומות היה המנהג פשוט להתפלל ולמנות מבעוד יום, וממילא א”צ להכנס לשום דחוקים בזה.

ויש להוסיף בזה עוד דנחזי אנן שאם היה יוצא תנאי זה מפי פוסק או חכם שעמד אחר שהזכירו הפוסקים להדיא צד זה ושיטה זו לא היה לנו ספק בכוונתו שהוא לחשוש לצד זה, והשתא נמי שנאמר התנאי קודם שנכתב התנאי בספרים אינו מופקע לפרש כן דהרי המנהג היה קבוע כן לברך קודם הזמן כמבואר בפוסקים ורבים מהפוסקים נקטו המנהגים בחזקת שנקבעו ע”פ חכם וכמבואר ברמ”א סי’ תרצ סי”ז בשם ב”י בשם א”ח שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו ע”כ, ועי’ ברמ”א חו”מ סי’ כה ס”ב בשם רשב”א דאם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו וכו’ ע”כ, וממילא חשש למנהג זה שמא הוא אליבא דהלכתא וק”ל.

קרא פחות
0

במקום אחר [בתשובה ד”ה כהן אילם האם מותר לו לישא כפיו] הבאתי דברי הגמ’ בסוטה לט דמשמע דדיבור אין מעכב ומאידך משמעות דברי הפוסקים לענין העומד בתפילתו בברכת כהנים דמשמע שאינו מתברך אם ממשיך בתפילתו, וכמובן שיש מקום לחלק אם ...קרא עוד

במקום אחר [בתשובה ד”ה כהן אילם האם מותר לו לישא כפיו] הבאתי דברי הגמ’ בסוטה לט דמשמע דדיבור אין מעכב ומאידך משמעות דברי הפוסקים לענין העומד בתפילתו בברכת כהנים דמשמע שאינו מתברך אם ממשיך בתפילתו, וכמובן שיש מקום לחלק אם מדבר לצורך הברכה או שלא לצורך הברכה, אבל דבור לצורך הוא מתיר רק מצד הפסק ולא מצד גדרי שומע כעונה.

והיה מקום לפרוך הראיה מסוטה לט דאחר דלדידן אין אומרים פסוקים בזמן ברכ”כ א”כ האומר מבטל מעצמו הברכה אבל לא משמע כן כלל מטענת לשון הגמ’ עי”ש.

והנה בבה”ל סי’ קכח משמע דמי שאינו שומע אינו מתברך, כמו שהרחבתי במקו”א [ד”ה מי שנמצא בבית הכנסת או מחוצה לו בעת ברכת כהנים ואינו שומע הברכה האם מתברך או לא] דמשמע שגם אם עומד בתוך בהכנ”ס ושיש לזה גדרי שומע כעונה כמו בתפילה, וכמבואר בכמה מקומות שברכת כהנים צריכה שתהא באופן של שמיעה לעיכובא עכ”פ כשאינו אנוס וכמו שהרחבתי בב’ התשובות הנ”ל, ועי’ משנ”ב סי’ קכח סק”נ.

ולפ”ז מאחר דפסק השו”ע סי’ קפג ס”ו ובמשנ”ב שם שהשומע את המברך ברכהמ”ז ושח אין לו דין שומע כעונה לכאורה יוצא שהמדבר בזמן ברכת כהנים אין לו צורה כמו השומע כעונה, ואולי מחומר הקושי’ מהגמ’ שם יש לומר דמ”מ יש עדיין קצת חילוק בין גדרי שומע כעונה להמתברך בברכת כהנים אע”פ שהבה”ל מדמה לתפילה מ”מ אפשר דרק לענין שמיעה ולא לענין ההקשבה, דהנה הסוברים שצריך שיבין לשון הש”ץ אפשר דמודו בברכת כהנים וממילא ה”ה לענייננו וצל”ע.

ודוחק לחדש דלענין ברכת כהנים אמרי’ דחביבא ויוצא אפי’ בתרי קלי ואפי’ במדבר בעצמו וצל”ע.

וידוע מה שדנו האחרונים [עי’ משיב דבר להנצי”ב ח”א סי’ מז וחזו”א או”ח סי’ כט סק”ג בשם הבית הלוי בשם חכם אחד וציינו שהוא הג”ר בצלאל הכהן מוילנא] בענין שומע כעונה בברכת כהנים להוציא כהן חבירו במצוות הברכה, אבל כאן הוא נידון אחר אם שמיעת הישראל הוא הגדרה של שמיעה כמו שומע כעונה באופן שבברכה לא היה יכול לצאת כנ”ל.

יש מקום להביא ראיה ג”כ ממה דאמרו בגמ’ והובא באו”ח סי’ תל על תחינות שיש לומר בזמן נשיא”כ ואע”ג דיש פוסקים שהזכירו שאומר בזמן שמאריכים בתיבות, מ”מ בכה”ג בשומע כעונה גמור (כגון בקידוש) אפשר שלא יצא, ומלבד זה אם יש כאן שומע כעונה גמור לא היו מזלזלין בדיני השומע כעונה כ”כ גם אם נימא דבדיעבד יצא דהרי בקל יכול לטעות וגם אפשר דיש פוסקים שלמדו דאומרים התחינות בזמן הברכת כהנים ממש.

ואין כאן נידון מצד דעת החרדים המובאת בבה”ל ר”ס קכח שיש מצוה על הישראל להתברך, דהרי זה הוא גופא הנידון מה כלול בתנאי להתברך, אם בעינן ממש כצורת שומע כעונה או לא, וכמו שאין להביא ראיה מהחרדים אם שמיעת ברכת כהנים היא בישיבה או בעמידה.

קרא פחות
0

הגומל אין קטן מברך [אבל אין למחות בו אם יברך דיש לו על מי לסמוך וגם חינוך אין בדבר שיוכל בגדלותו לברך בכה”ג] ואביו יכול לברך לרוב הפוסקים ולפשטות דינא דגמ’ אבל ברכת שעשה לי נס יכול הקטן בעצמו לברך ...קרא עוד

הגומל אין קטן מברך [אבל אין למחות בו אם יברך דיש לו על מי לסמוך וגם חינוך אין בדבר שיוכל בגדלותו לברך בכה”ג] ואביו יכול לברך לרוב הפוסקים ולפשטות דינא דגמ’ אבל ברכת שעשה לי נס יכול הקטן בעצמו לברך רק שברכה זו אינה מצויה מאוד בזמנינו.

מקורות:

במג”א ריש סי’ ריט ומשנ”ב סי’ ריט סק”ג וכה”ח שם סק”ב פסקו כדברי מהר”ם מינץ סי’ יד דקטן אינו מברך הגומל כיון שאינו בכלל החייבים וא”א לברך הגומל לחייבים.

ואע”פ שהדברים הם חידוש דהרי בפוסקים מצינו כמה דברים שיש עליהם עונש בקטן (והרחבתי בתשובה לגבי וידוי בקטן גוסס) וגם המהר”ם מינץ גופיה ציין דברים בזה בתשובתו שם, וגם יש שנקטו שקטן מברך הגומל (עי’ דעת מהר”י באסן בשע”ת ורע”א בגליון השו”ע שם וכן בברכ”י ובמור וקציעה) מ”מ בברכות שומעין להקל יותר.

ואע”פ שיש שתמהו דבקטן קיימינן ואין איסור אמירת ספק ברכה בקטן [ראה בהרחבה בכל עניינים אלו בספר רץ כצבי קטן בהלכה ח”ב סי’ כח שעיקרי המ”מ כאן בכל זה הוא משם] מ”מ יש להשיב על דבריהם דהרי יש גם בקטן חינוך להקל בספק ברכות, ועי’ בפמ”ג בפתיחה לברכות דגם בס”ס דברכה שהיה מקום לטעון לפוטרו מצד שאין לא תשא בס”ס מ”מ מכיון שהוא במצב פטור חוזר עליו לא תשא.

ומ”מ צדקו דבריהם שאין כאן חינוך ממש לאסור על הקטן לברך כיון דבגדלותו לא יצטרך לבטל מברכה זו, וכעין מה דאי’ בחגיגה ו ע”א כל היכא דבגדול וכו’ אבל אם ממליך אמרי’ ליה דספק ברכות להקל.

ואע”ג דעל חולי זה גופא אין ברור שיוכל לברך בגדלותו כיון דלאו חייב הוא לענין הנוסח הגומל לחייבים טובות (וכבר דנו בזה) מ”מ מכיון שאם יהיה לו חולי בגדלותו יברך א”א לחנכו ע”ז בקטנותו לומר לו שאסור לו לברך (כן מוכח בחגיגה שם עכ”פ למ”ד כולם תשלומין זל”ז ודוק).

ויש צד לומר דעיקר מטרת ברכת הגומל בנוסח שנתקן (אע”ג דיוצא גם בבריך רחמנא דיהבך לן, ועי’ אבנ”ז או”ח סי’ לט סק”ה ובשעה”צ שם) היא על מתנת חינם שנתנה לאדם כאשר נגזר עליו למות מחמת חטאיו ולא היה לו צד מחמת עצמו להנצל מזה אלא רק ממידת חסדו, וזה אינו נוהג בקטן רגיל בד”כ בפשוטו, ולכן נהגו שאין קטן מברך הגומל.

בתשב”ץ ח”ד סי’ ד כתב שאפשר לברך על בנו וכך יוצא בפשטות הגמ’ גבי רב חנא בריך רחמנא דיהבך וכו’ (וכ’ התשב”ץ שם דאמנם הרשב”א בברכות נד ע”א כ’ דרק ברבו אבל כ”ש על בנו, ויש להוסיף דהדברים פשוטים ובהוכחה מגמ’ קיימינן) וכעי”ז בשו”ת בית יהודה למהר”י עייאש סי’ ו’ וכ”כ שם שכנה”ג בשם הב”ח וריא”ז בשלה”ג בברכות מג, וכ”כ בהלכ”ש תפילה פכ”ג ס”ח שיברך אם רוצה, אבל הברכ”י סי’ ריט סק”ז לא נקט כן.

לגבי ברכת שעשה לי נס הובא בשם הגריש”א והגרנ”ק [וישמע משה שנה א’ גליון ט’] לברך והיינו דבזה לא נתקן נוסח לחייבים.

אם כי ברכת שעשה לי נס ודאית שמחוייב לכו”ע אינה כ”כ שכיחה בזמנינו כמבואר מדברי השו”ע ס”ס ריח, אבל עדיין שייכת שתהיה בזמנינו כמבואר בדברי האחרונים ובמשנ”ב ובבה”ל שם דא”צ נס של בריאה חדשה ממש כהאופן בגמ’ ברפ”ט דברכות אלא כל דבר שאינו לפי כללי הטבע הרגילים משמע באופנים המבוארים שם שיש בזה דין נס.

השלמה לתשובה אם קטן מברך הגומל וברכת שעשה לי נס

עיקר דעת המשנ”ב שאין ברכת הגומל לאדם על חבירו אפי’ על בנו עי’ בסי’ ריט במשנ”ב ובהרחבה בבה”ל שם ובכה”ח סקכ”ט ובשאר פוסקים שהובאו שם.

יש להעיר בהגדרת חיוב קטן דאף שיש פוסקים שנקטו שקטן אסור לברך מ”מ במשנ”ב נראה דעיקר מה שנקט הוא שאין חינוך בקטן בזה.

*

קרא פחות
0

בספר אגרות מרדכי סי’ יד הביא בהרחבה ובאריכות דבפוסקים נזכר דריקודים ומחולות בסעודת מצוה מותרים ובסעודת רשות אסורים (א”ר סי’ תצג סק”ב ופמ”ג ומחה”ש וחק יעקב בביאור דברי המג”א שם סק”א), ולכאורה סעודת בר מצוה שהיא מצוה (כמ”ש במהרש”ל פ”ז ...קרא עוד

בספר אגרות מרדכי סי’ יד הביא בהרחבה ובאריכות דבפוסקים נזכר דריקודים ומחולות בסעודת מצוה מותרים ובסעודת רשות אסורים (א”ר סי’ תצג סק”ב ופמ”ג ומחה”ש וחק יעקב בביאור דברי המג”א שם סק”א), ולכאורה סעודת בר מצוה שהיא מצוה (כמ”ש במהרש”ל פ”ז דב”ק מובא במג”א סי’ רכה סק”ב ועי’ זוה”ח דף טו ע”ב) חשיבי הריקודים כריקודי מצוה, ועל כן מקופיא היה צריך להתיר.

אבל הביא שם שבשוע”ר סי’ תצג ס”א נקט דבקידושין א”א להתיר ריקודין ומחולות, וחזי’ שיש דרגות בזה ולא בכל סעודת מצוה התירו ריקודין ומחולות עי”ש שהאריך בזה ע”כ חלק מדבריו בקיצור.

ובאמת גם בסעודת ז’ ברכות הנעשית בימי ספירת העומר [כגון במקום שנוהגין היתר נישואין בל”ג בעומר ואיסור בימים שאח”כ ונישאו בל”ג בעומר והז’ ברכות בימים שלאחריו] נחלקו האחרונים ויש מהאחרונים שנקטו לאסור בזה [ראה מנח”י ח”א סי’ קיא בשם דעת קדושים ושרגא המאיר ח”ב סי’ יג, ומאידך האג”מ מתיר באו”ח ח”ב סי’ צה ואה”ע ח”א סי’ צז וכן הוא דעת המשנ”ה ח”ו סי’ קט], וגם לגבי סיום הזכרתי בתשובה אחרת שדעת רוב פוסקי זמנינו להחמיר עכ”פ בתזמורת.

ועי’ גם שו”ת דברי נחמיה באו”ח דף ע ע”ב שהקשה על המקילים בדעת המג”א מכמה טעמים עי”ש.

ומ”מ יש לדון דשמא אין ללמוד סעודת בר מצוה מסעודת אירוסין והנה לענין סעודת אירוסין בער”ש דעת המשנ”ב סי’ רמט סק”ט דאם הוא זמנה שרי אבל טוב לדחותה, ועי’ בערה”ש ס”ז וקצות השלחן סי’ סט בבדה”ש סק”ו דסעודת בר מצוה בזמנה מותר לעשות בער”ש ועדיף לעשותה קודם חצות ובדיעבד אף אחר שעה עשירית דהו”ל מצוה בזמנה, ועי’ מש”כ מהדגמ”ר ביו”ד סי’ שצא, ואולם עי’ חוט שני שבת ח”א פ”ז סק”א דיעשה בלילה, והיינו עכ”פ לפי מנהגינו שהוא רגיל להיות בלילה, ואין מכאן ראיה שזה חשיב יותר מצוה מסעודת אירוסין ואדרבה ממה שבסוגיות ובפוסקים נקטו לה יותר אפשר שהוא יותר מצוה אבל אין מזה ראיה די”ל דסעודה שכולה מחמת המצוה ולא מחמת הנאה חשיב יותר מצוה ועי’ בל’ המהרש”ל שם.

וגם אינו ברור שהשוע”ר אזיל כדעת שאר האחרונים שהקילו בסעודת מצוה ואולי להנך אחרונים כל הנחשב בסי’ רמט ובשאר מקומות כסעודת מצוה יהיה מותר בריקודין ומחולות בספיה”ע וכ”ה להדיא בא”ר הנ”ל ואולי בעוד אחרונים.

וגם במג”א גופיה משמע כן דז”ל המג”א שם, אבל לארס ולקדש שפיר דמי שמא יקדמנו אחר, ונ”ל דמותר לעשות באותו פעם סעודת אירוסין (עסי’ תקנ”א ס”ב) אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ”ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות עכ”ל.

והנה פתח המג”א בסעודת אירוסין וממשיך בשל רשות ומסיים בשל שידוכין שדינו כרשות, ולכאורה כוונתו פשוטה כמו שנקטו האחרונים בדבריו דמתחילה פתח בשל אירוסין שמחשיבו כמצוה וממשיך דבשל רשות אסור וממילא שמעי’ דמה שאמר שאירוסין מותר כוונתו אפי’ בריקודין ומחולות וסתם בזה כיון שנתכוון לכלול כל הרגיל בזה [וכמ”ש הא”ר שם ואחרונים], ועוד שמעי’ ממה דמסיים בסיפא דנ”ל שאפי’ בשידוכים אסור ריקודין ומחולות כמו רשות, ובסי’ רמט מבואר דשידוכים לא חשיב מצוה (עי’ במשנ”ב שם סק”ט) א”כ מבואר דמוסיף כאן המג”א דגם שידוכים חשיב רשות ומסניף דין שידוכים לדין רשות אבל ארוסין דבסי’ רמט מבואר שהוא מצוה אינו בכלל שידוכים וכך מסתבר כוונת המג”א.

ובמשנ”ב העתיק דברי המג”א והאחרונים בזה”ל ומותר לעשות ג”כ סעודת אירוסין ועכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נשואין מ”מ מותר לעשות שידוכין ולעשות סעודה אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור וכ”ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש ליזהר ע”כ, ובפשוטו מש”כ ריקודין ומחולות נהגו איסור קאי גם על סעודת אירוסין שבתחילת דבריו, אבל אולי יש לדחות דרק לענין שידוכין שעושין עכשיו פירש שסעודה מותרת וריקודין ומחולות לא, אבל לריקודין ומחולות של סעודת אירוסין שמא לא נחית כיון שאינו מצוי עכשיו שאין מקדשין אלא בשעת נישואין לכך לא פירש אלא ריקודין ומחולות של שעת שידוכין דאסור.

והעיקר בדעת המשנ”ב נראה דלא נחית כלל מה היה הדין מעיקר הדין בריקודין ומחולות של ארוסין כיון דבלאו הכי סעודת ארוסין גמורה אינה קיימת לפי המנהג עכשיו והרי איסור ריקודין ומחולות אפי’ בשידוכין הוא רק ממנהגא, ממילא לא נחית המשנ”ב לבאר מנהג בדבר שאינו נהוג היום, ולכן גם מה שאסר המשנ”ב ריקודין ומחולות בשידוכין אינו נפק”מ לדידן לענין בר מצוה כיון שהוא נחשב סעודת מצוה יותר מסעודת שידוכין וכמשנ”ת.

ובזה מיושב גם מה שציין המשנ”ב בשם המג”א והאחרונים, וק’ דהרי האחרונים הקילו בריקודין ומחולות בסעודת ארוסין שכ”כ הא”ר ולכאו’ כ”ד המחה”ש והפמ”ג והח”י שהם מקורי המשנ”ב בקביעות ובפרט כאן שהוא עם דברי המג”א, וכולם נקטו דבריהם בביאור דברי המג”א, ובפרט דגם במג”א גופיה משמע כדבריהם וכמשנ”ת, אבל להנ”ל מיושב דבאמת המשנ”ב לא בא לחלוק עליהם.

ולכן יתכן שיותר טוב להמנע ריקודין ומחולות בסעודת בר מצוה מאחר דלשוע”ר לכאורה יהיה אסור ולהמשנ”ב יש לדון בדעתו, ומ”מ להנ”ל נמצא לכאורה שהמקל בזה אין למחות בידו, מאחר דלרוב הנו”כ יש מקום להתיר מעיקר הדין, ובפרט אם הוא במקום צורך גדול, ובפרט שהוא מנהג ותליא במנהגא, וצל”ע למעשה.

קרא פחות
0

בשו”ע סי’ קנא ס”ד כתב דאפי’ לצורך מצוה מותר לסעוד בבהכנ”ס, ומקור הדין בירושלמי פ”ח דסנהדרין ה”ב, והמשנ”ב בשם הפוסקים דן שם מצד קלות ראש בסעודה לחלק בין סעודה לסעודה, אבל בניד”ד שאין קלות ראש אין חשש זה ואז לכאורה ...קרא עוד

בשו”ע סי’ קנא ס”ד כתב דאפי’ לצורך מצוה מותר לסעוד בבהכנ”ס, ומקור הדין בירושלמי פ”ח דסנהדרין ה”ב, והמשנ”ב בשם הפוסקים דן שם מצד קלות ראש בסעודה לחלק בין סעודה לסעודה, אבל בניד”ד שאין קלות ראש אין חשש זה ואז לכאורה יהיה מותר מצד צורך מצוה.

וברב פעלים או”ח ח”ב סי’ כד התיר למכור ספרים בבהכנ”ס מטעם מצוה לקונה ובשו”ת תורה לשמה סי’ לו התיר להשחיז סכין בבהכנ”ס לצורך מצוה ולכאורה כ”ש בניד”ד מהשחזת סכין.

קרא פחות
0

הנה מאחר ואסור לברך ברכות על יד מי שמפיח כל זמן שיש ריח [ראה משנ”ב סי’ עט סקל”א בשם הרמב”ן דה”ה כל ברכה אסורה אפי’ בהפחה דחבירו] הלכך צריך לעבור למקום אחר כמ”ש בשו”ע ורמ”א באו”ח סו”ס צ סכ”ז, אע”ג ...קרא עוד

הנה מאחר ואסור לברך ברכות על יד מי שמפיח כל זמן שיש ריח [ראה משנ”ב סי’ עט סקל”א בשם הרמב”ן דה”ה כל ברכה אסורה אפי’ בהפחה דחבירו] הלכך צריך לעבור למקום אחר כמ”ש בשו”ע ורמ”א באו”ח סו”ס צ סכ”ז, אע”ג דהמשנ”ב [סי’ קד ס”ב וס”ג] דן לגבי הפסקה בהילוך בתפילה מ”מ בכה”ג דמי לדברי השו”ע בסי’ צ שם שמותר וכן בסי’ קד ס”ב כתב המשנ”ב דטעם ההיתר בסי’ צ משום שהוא לצורך התפילה וה”ה לענייננו.

ובאופן שירגישו שמרחיק ממנו באמצע שמונ”ע ויש כבוד הבריות בזה מצאתי כתוב בשם הגרנ”ק דא”צ להפסיק ואע”ג דעיקר דבריו בחזהש”צ שהיא חובת ציבור מ”מ מכיון שהטענה היא מצד כבוד הבריות בדרבנן אפשר דגם בחובת יחיד שרי.

ואע”ג דבהתפלל במזיד במקום שאסור מדרבנן הובאו במשנ”ב [עי’ בסו”ס עו סקל”ג ובה”ל סי’ פג ס”ה ד”ה וכל ובבה”ל סי’ קפה ס”ה ד”ה אם ושם במשנ”ב סק”ח] דעות בזה אם יצא בדיעבד או לא, ועיקר הכרעת המשנ”ב נראה שלא יצא, מ”מ בהפחה שהוא ריח רע שאין לו עיקר הקל הגרח”ק בדיעבד (בתשובתו לידידי הגר”ג רבינוביץ בעמח”ס גם אני אודך), ויש לציין דמצינו קולות בהפחה שלא מצינו בדיני צואה ומ”ר אפי’ בדרבנן, דמצינו שבמקום הפחה בד”ת שרי, וכן שא”צ להרחיק ד’ אמות משכלה הריח כמ”ש המשנ”ב בסי’ עט סקל”ב בשם הא”ר אלא סגי שאינו מריח, ויש מקום לומר דאפי’ מי שהוא עצמו אינו מריח סגי בזה לענין הפחה (והרחבתי בזה בתשובה אחרת).

ואם כדי להרחיק יצטרך לעבור כנגד המתפלל יש בזה דעות באחרונים, והפשטות דלא אמרי’ עשה דוחה לא תעשה דגם אם נקבל שיש כאן עשה דרבנן ועכ”פ להרמב”ם שיש לטעון בדעתו דכאן מתייחס על העשה דאורייתא שנאמר בלשון עשה, מ”מ כאן לא בעידן דמיעקר לאו מקיים עשה, ועי’ במשנ”ב סי’ צ סקפ”ה מש”כ בשם החי”א דגם מדבריו חזי’ שלא סבר להיתר זה, ועכ”פ במש”כ שם דיש לסמוך על הרשב”א במ”ר להמשיך במצב זה יל”ע מה סבר לענייננו.

קרא פחות
0

הנה מעיקר הדין מ”ר של קטן כזה א”צ להרחיק כלל כמבואר באו”ח סי’ פא ס”א, אבל כתב הרמ”א ביו”ד סי’ רסה ס”ח שיש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך, וכתב שם בבהגר”א חומרא בעלמא דא”צ להרחיק מצואתו וכ”ש שהוא מכוסה, ובש”ך ...קרא עוד

הנה מעיקר הדין מ”ר של קטן כזה א”צ להרחיק כלל כמבואר באו”ח סי’ פא ס”א, אבל כתב הרמ”א ביו”ד סי’ רסה ס”ח שיש לנקות הקטן מצואתו קודם שיברך, וכתב שם בבהגר”א חומרא בעלמא דא”צ להרחיק מצואתו וכ”ש שהוא מכוסה, ובש”ך שם סקי”ט כתב ואף על פי שאין מרחיקין מצואת קטן עד שיהא ראוי לאכול כזית דגן וכמ”ש בא”ח ר”ס פ”א מ”מ מוטב לנקותו קודם הברכה ע”כ.

ויש לדון מה גדר החומרא לנקותו האם הוא משום כבוד המצוה שנעשית בגופו או דלכתחילה יש להדר בכל ברכה בכל צואה של קטן בן יומו, ונפק”מ בניד”ד שהקטן עצמו נקי אבל יש שם מי רגלים.

ובכמה אחרונים [ראה משנ”ב להלן ושוע”ר סי’ פא ס”ב ובא”ח שנה א פ’ בא כג] נקטו שהוא מצד הברכה שלכתחילה ראוי להחמיר אפי’ בתינוק בן יומו, וכן משמע בש”ך שכ’ קודם הברכה, וגם בבהגר”א הנ”ל משמע שהחמירו במה שמותר מעיקר הדין והיינו שהחמירו במה שא”צ להרחיק מצואתו, וכ”כ המשנ”ב בסי’ פא סק”ג בשם המג”א וכ”ז מצד הדין אבל טוב וישר הוא להרחיק מצואת קטן אפילו בן ח’ ימים ע”כ, וי”א שמקורו מהרמ”א ביו”ד הנ”ל [עי’ בית ברוך על החי”א כלל ג סקע”א] שהביא כן מהראשונים.

ולכן בניד”ד אמנם אין חיוב מדינא להרחיק ממימי רגליו של הקטן אבל היכא דאפשר טוב לנקותם קודם הברכה או לשפוך עליהם רביעית מים [עי’ שו”ע סי’ צ סכ”ז, ואם אין בהם רביעית עי’ במשנ”ב סי’ עז סק”ז ובכה”ח שם השיטות האם צריך רביעית לבטלם או לא] עכ”פ אם לא נבלעו [ועי”ש במשנ”ב סק”ב בדין מ”ר שמסריחין דלא מהני לשפוך רביעית מים אם עדיין מסריחין].

וכמובן שבמקרים של ספקות יש יותר מקום להקל בניד”ד במ”ר שמעיקר הדין אין חיוב להרחיק מהם.

קרא פחות
0

הנה הרבה מגדולי הפוסקים דנו בהרחבה לענין פתיחת הארון אם הוא מצד ימין לשמאל או מצד שמאל לימין, האם אומרים בזה לפנות לימין או לא, ויש בזה הרבה פלפולים בדברי הגמ’ ברפ”ה דיומא ועוד, ודנו בזה הפוסקים בנפק”מ לכמה עניינים ...קרא עוד

הנה הרבה מגדולי הפוסקים דנו בהרחבה לענין פתיחת הארון אם הוא מצד ימין לשמאל או מצד שמאל לימין, האם אומרים בזה לפנות לימין או לא, ויש בזה הרבה פלפולים בדברי הגמ’ ברפ”ה דיומא ועוד, ודנו בזה הפוסקים בנפק”מ לכמה עניינים כגון הדלקת נר חנוכה מאיזה צד להתחיל וכן לגבי כריכות הרצועה בתפילין של יד ובעוד כמה עניינים, ועי’ בה”ל סי’ תרעו ס”ה ובד”מ סי’ כז, והרחבתי בחלק מדברי הפוסקים בנידון זה בתשובה נפרדת [האם יש לפתוח הפרוכת מימין לשמאל או משמאל לימין].

ובניד”ד בהשקפה ראשונה יהיה תלוי בנידון הנ”ל מכיון ששם עיקר הנידון תלוי בב’ עניינים, הא’ שהיא הקפה חוץ לבהמ”ק (וכן בנר חנוכה ובשאר הנידונים), והב’ דהיא הקפה ביד ולא ברגל כמבואר שם ובזה נחלקו הפוסקים אם יש קפידא שיהיה לימין או לא, וב’ עניינים אלו שייכים גם כאן.

אבל עדיין יש בזה שאלה במציאות באיזה אופן צריך לעשות הציצית האם כשהבגד עומד לפניו והחוט עומד ממנו ולהלן ואז הפניה לימין הוא באופן אחד או שהחוט סמוך לו יותר מעיקר הבגד ואז הפניה לימין הוא בהיפוך בזה.

ולכאורה המשמעות שלא הקפידו בזה באיזה אופן יניח הבגד אבל לענין סיבוב ימין ושמאל לכאורה יהיה תלוי בנידון הנ”ל, דלהסוברים ששם יש לפנות לימין ה”ה בניד”ד ולהסוברים ששם א”צ גם כאן לכאורה יהיה הדין כאן, וצל”ע.

ובשם הגרח”ק (מאיר עוז סי’ כז אות ב) ראיתי שהציציות קושרים כתפילין [ויש מנהגים בתפילין כנ”ל], ובשם הגר”ש דבלצקי (בנתיבות ההלכה נ עמ’ תשג) ראיתי שאין נפק”מ לאיזה צד כורך הציצית.

השלמה לנידון לאיזה צד לכרוך את הציצית

העירוני שבדעת נוטה כ’ הגרח”ק לסובב לצד הלב והוא כמ”ש מאיר עז בשמו לעשות כבתפילין, וכ”ה מנהגינו בתפילין, ור”ל שיש לעשות כמנהגינו בתפילין עכ”פ לדידן שנוהגין כן בתפילין, אם כי בתפילין כתיב על לבבך ודרשי’ במנחות לז ע”ב שתהא שימה כנגד הלב, ולכך עבדי’ גם הרצועות בכה”ג, אם כי גם בציצית נזכר בהגמ”י בשם שוחר טוב שהיה דוד מחזיק הציצית כנגד הלב.

ומצאתי בפנים דעת נוטה ציצית סי’ שצ שכתב הגרח”ק לענין השאלה לאיזה צד מסובבים שיש בזה מנהגים ומנהגינו לפניו, ובהערה שם כתב בשם בכתבי הגרח”ק ששמע בשם החזו”א לעשות כריכות הציצית לצד פנים כמו תפילין ולא לצד חוץ עכ”ד, ושמעתי מרבינו דלנוהגים כמנהג ספרד לכרוך בתפילין לצד חוץ י”ל דה”נ לא שנא עוד שמעתי מרבינו דהקביעות לקבוע צד הפנים הוא כפי מה שנמצא צד הפנים כשהיא מונחת לפניו בשעה שתולה בה הציצית ע”כ מהערה שם.

ובגוף מה שכתבתי בפנים התשובה דאפשר שיש לפנות לצד ימין להנוקטים כן בשאר מצוות יש לציין דמלבד הנפק”מ היאך הציצית מונחת הוא נפק”מ ג”כ היכן החוט נמצא ובאיזה צד מתחיל את הכריכה, והפניה לימין לכו”ע היא בתחילת הפניה, דבמזבח גופא הפניה לימין היה רק בתחילה ובשאר הסיבוב כבר הוצרך לפנות לשמאל, אע”פ שאם היה פונה פ”א מתחילתו לשמאל היו רוב פניותיו אח”כ לימין, דהעיקר משגחינן במה שעושה כשיש לו ב’ מקומות לפנות מתחילה ולא אח”כ שמוכרח לפנות לצד אחד.

קרא פחות
0

לכאורה יכול להמשיך כהרגלו בין אם אומר רק שמע ישראל בכל ובין אם אומר כל הפסוק בכל יום. מקורות: הפוסקים נחלקו (עי’ או”ח ס”ס מו (בב”י בשם הרא”ה ובבה”ל בשם הגר”א) אם לומר בברכה זו את שמע, מטעם שמא לא יספיק לקרותה ...קרא עוד

לכאורה יכול להמשיך כהרגלו בין אם אומר רק שמע ישראל בכל ובין אם אומר כל הפסוק בכל יום.

מקורות:

הפוסקים נחלקו (עי’ או”ח ס”ס מו (בב”י בשם הרא”ה ובבה”ל בשם הגר”א) אם לומר בברכה זו את שמע, מטעם שמא לא יספיק לקרותה בזמנה, או דאדרבה שלא לומר כדי שלא יפסיד לצאת בק”ש עם הברכות.

והנה בנידון שכבר קרא ק”ש קודם לכן ב’ טעמים אלו כבר לא שייכים לכאן ולכאן, דמחד גיסא כבר אין חשש שיפסיד ק”ש בזמנה, ומאידך גיסא אי אפשר כבר להרויח לקרוא ק”ש של חובה עם הברכות, נמצא דהטעמים של ב’ השיטות אינם שייכים כאן.

והנה זה פשוט שכל שאין טעם לשנות מנוסח הברכה אין משנים מנוסח הברכה, ולכן יש לברר מה הוא עיקר הנוסח של הברכה ובאופן כזה יש לאומרה לכו”ע, ומאידך גיסא אם אין דבר זה נחשב כשינוי בברכה כלל אין טעם לשנות ממה שהוא אומר בכל יום גם אם אינו הנוסח המקורי של הברכה.

והנה זה בודאי שבתד”א שהוא מקור ברכה זו (תד”א רבה פי”ט) לא נזכר לומר כל נוסח שמע ישראל, ויתכן שנקטו הפוסקים ששינוי כזה להמשיך הפסוק המובא בברכה לא חשיב שינוי (וע”ע במשנ”ב סי’ סח בשם הרשב”א וכאן אפשר דאפי’ שינוי כל דהוא לא נקרא כיון שהענין להזכיר האמירה של שמע ע”פ הפסוק ואין נפק”מ כמה אומר מלשה”כ), וממילא אם לא נחשב שינוי מסתמא שיש לו לעשות כמו שרגיל בכל יום לומר כל נוסח הפסוק להרגילים לומר כן.

ועל דעת הרא”ה (שהביא הב”י והבה”ל שם) והגר”א (בבה”ל שם) שיכול לומר או שמע ישראל או ה’ אלהינו ה’ אחד כדי שלא לצאת בק”ש זו יל”ע דהרי כל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן (תענית כז ע”ב), וכי תימא דהיכא דלא אפשר שרי (עי’ בגמ’ שם), מ”מ הרי יכול לומר רק שמע ישראל וב’ תיבות בלא שם לכאורה אין בהם קדושה כלל כדמשמע בסוגי’ בפ”ק דגיטין וברמב”ן שם, ואע”פ שיש בהם משמעות לפסוק מ”מ אין להם קדושה מצד עצם הפסוק, (ובפרט דלכאורה זה עיקר מה שנאמר בתנא דבי אליהו ולמה יש לשנות מזה), אבל מה שיכול לקרות כל הפסוק ולכוון כוונה הפכית אי”ז קושיא דמצוי שישכח לכוון כוונה הפכית וכמ”ש הרמ”א (סי’ תרמט ס”ה ובד”מ סי’ תרלח דעת המהרי”ל) דאין אנו בקיאין בתנאים וכמ”ש הפוסקים (עי’ מהרי”ל הל’ אתרוג סי’ יד ובבה”ל) דרבים אין בקיאים להקנות.

והנה גם אם נימא לפי הנ”ל שיכול להמשיך במנהגו הקבוע מה שנוהג בין אם נוהג לומר רק שמע ישראל ובין אם נוהג לומר כל הפסוק אבל יש להעיר דמ”מ הקוראים בכל יום חציו השני של הפסוק ה’ אלהינו וגו’ היום לכאורה אין להם היתר לזה לפי הנ”ל כיון שעכשיו אין בזה צורך לקרות חצי פסוק.

אבל יש טעם אחר להתיר משום שהוא דרך לימוד ולא דרך קריאה ובכה”ג משמע בפוסקים (עי’ במשנ”ב סי’ רטו) דמותר לקרות גם חצי פסוק, ולפ”ז גם הנוהג לומר בכל יום ה’ אלהינו וגו’ יכול להמשיך גם ביום שכבר קרא ק”ש קודם לכן ואין לטעון דאין כאן צורך לפסוק הפסוק כיון שאומרו דרך לימוד או תפילה (אבל יש טעם אחר שיותר טוב שלא לומר ה’ אלהינו ה’ אחד שהרי לכאורה יש כאן שינוי מהברכה שלא לצורך כיון שכבר קרא ק”ש ואמנם יש מהראשונים שסברו ששינוי כזה מותר לכתחילה עי’ בסי’ סח בב”י ובמשנ”ב דעות הפוסקים בזה אבל אינו מוסכם לכו”ע).

והנוהגים לומר כל הפרשה בכל יום בברכת לעולם יהא אדם לכאורה ביום זה הוא אריכות שאינה מחובת הברכה דהרי כבר אמר הפרשה קודם לכן.

ואיש אחד יצא לטעון בדבר החדש ולומר דכל מה שתקנו ברכת לעולם יהא אדם הוא רק לצאת יד”ח ק”ש כדי שלא ישכח ולכן א”צ באופן שא”צ לצאת יד”ח ק”ש.

והדברים אינם נכונים, חדא דהרי דעת חלק מגדולי הפוסקים דאדרבה שיש לברך הברכה ולא לצאת יד”ח ק”ש וכמשנ”ת.

ועוד דאינו ברור כלל לפי דברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ רטו שכשאומר ק”ש בדרך לימוד “ואומרים פעמיים בכל יום שמע” וכו’ יוצא יד”ח ע”פ דברי המשנ”ב הנ”ל בסי’ רטו (והארכתי בזה במקו”א).

ועוד דלפי לשון התוס’ בכ”מ הברכה מתחלת אתה הוא עד שלא נברא העולם שהוא בלא אמירת שמע כלל, וכן נקט הגרח”ק למעשה מעיקר הדין כשזכיתי לדבר עמו (ואח”כ הרציתי הדברים לפני בעל הלכות חג בחג ולא הסכים לזה למעשה ובאמת הוא מחודש לומר שרק חלק מהנזכר בתד”א הוא מהברכה, וחלק לא, ומ”מ מאחר שנקטו הפוסקים ברכת אתה הוא ממילא שמעי’ שלא שמע הוא העיקר).

ועוד דהמעיין בתנא דבי אליהו פי”ט יראה שרוב נוסח הברכה וכמעט כולו כולל הרבה עניינים ורק בקצרה ממש נזכר שם ואומרים וכו’ ולמה נזכרו שם כל העניינים הללו אם העיקר הוא ק”ש, אלא הוא רק הזכרה לשבח ישראל כמו בקדושת מוסף שמזכירים פעמיים בכל יום וכו’.

ועוד דדוחק גדול שיתקנו נוסח ברכה בשם רק משום גזירה מחמת ענין אחר לגמרי.

ועוד דבתד”א גופיה לא נזכר כל נוסח שמע ואפי’ לא כל נוסח פסוק ראשון.

ועוד דלהסוברים שפרשה שניה בזמנה דאורייתא הרי לא מצינו מי שיקרא גם פרשה שניה, ולדידן שפסק המשנ”ב סי’ מו סקל”א בשם הפר”ח דיקרא כל הג’ פרשיות בזמנן, ולא רק פרשה ראשונה א”כ למה אין להוסיף בלעולם יהא אדם פרשה שניה ושלישית בקביעות דהרי לפי טענתו זוהי מטרת הברכה וא”כ הכל היה צריך שיהיה בנוסח.

ועוד דענין זה לצאת יד”ח ק”ש בברכה זו נזכר רק בימי חכמים זמן רב אחר התד”א שהיה מצוי אצלם שהציבור מאחרים ולא על זה נתקן בתד”א שיש לומר שגם לא היתה מצויה בזמנו תקלה זו.

ועוד דלפי דבריו המתפלל בהנה”ח וכיו”ב באופן שבודאי לא ישכח לקרות ק”ש בזמנה לא היה צריך לומר ברכה זו, ואדרבה הלשון הוא לעולם יהא אדם וכו’ וישכים ויאמר, דמשמע לקום בהשכמה, (ויש שלמדו לדייק בזה דאם אינו משכים אינו מברך וצל”ע, אבל עכ”פ כשמשכים ודאי מברך ועשה כמצוותו וכמאמרו וזו עיקר מצוותו), וכי תימא להשכים קודם סזק”ש הרי לא מקרי השכמה.

ויש להוסיף דגם הרמ”א בס”ס מו שכ’ לומר בשכמל”ו כדי לצאת יד”ח ק”ש כתב רק ‘וטוב’, ואם זה היה עיקר הברכה היה צריך לתקן הנוסח שיאמרו חובה באופן המועיל, ויותר דחוק לומר דתקנו רק את ההזדמנות לצאת אם יצטרך (וגם במשנ”ב סקל”א ביאר כוונת הרמ”א שיאמר תמיד בשכמל”ו ורק לא יכוון לצאת אם א”צ אבל אמירת בשכמל”ו אינה חיוב כמבואר ברמ”א והיה צריך להיות חיוב אם זהו עיקר כוונת הברכה.

ויש להוסיף דגם במשנ”ב שם נקט לצאת רק אם ירא שיפסיד ק”ש בזמנה, וא”כ לא תקנו לצאת בק”ש זו וצריך להדחק שתקנו רק אם ירצה (ויש להוסיף דבכ”מ בפוסקים מבואר שהרבה מהאנשים לא בקיאי בתנאים ודוחק לומר שתקנו באופן כזה).

ויש להוסיף דאם לא הניח תפילין קודם נמצא שקרא ק”ש בלא תפילין כמו שהעיר המשנ”ב שם סקל”ג בשם הדגמ”ר ורע”א, וממילא צריך לדאוג שהניח תפילין קודם, וסתימת הברכה לא תקנו דוקא בתפילין למי שעדיין לא הביא לו השליח [עי’ ברכות יא ע”ב], אם כי יש סוברים דמהני השלמה לתפילין [עי’ באמרי נועם להגר”א על הגמ’ שתלה זה בפלוגתא דאמוראי שם].

ומ”מ אם נאמר דאמנם עיקר מטרת הברכה אינה לזה ורק שתקנו בלשון הברכה גם ק”ש אם נימא הכי בזה ניחא קצת עיקרי הקושיות החזקות מבין הקושיות דלעיל, ואם נימא הכי נרויח קצת דבר אחד כדלהלן.

דהנה נתקשיתי לעיל למה שינו הרא”ה והגר”א מלשון הברכה לומר ה’ אלהינו ה’ אחד בלא שמע ישראל, והשתא יש לומר דעיקר לשון הברכה הוא כל הפסוק כדי לצאת כשצריך, ומ”מ כשלא צריך על כרחך צריך לשנות מנוסח הברכה [ע”ע בבה”ל ס”ס מו ד”ה כי לפעמים], כדי שלא להפסיד לחינם ק”ש עם הברכות, ומכיון שעיקר ייחוד ה’ בק”ש הוא בה’ אלהינו ה’ אחד עדיף לומר זה ולהשמיט ההתחלה מלעשות אפכא ולכן חשיב לא אפשר לגבי פסוקא דלא פסקיה משה.

השלמה לנידון מי שכבר קרא ק"ש ואמר ברכת לעולם יהא אדם אם יאמר פסוק שמע וברוך שם

יש לציין למש”כ המשנ”ב בסי’ מו סק”ל בשם השע”ת דאפי’ המשכימים בבוקר השכם ואומרים ק”ש קודם עמוד השחר דשם בודאי אינו יוצא בזה ידי ק”ש אעפ”כ נוהגין לסיים אחריו ברוך שם וכו’ ע”כ, וא”כ ה”ה מי שכבר קרא ק”ש קודם לכן.

*

קרא פחות
0

הנה לפי מה שדנו הפוסקים (עי’ פמ”ג משב”ז סי’ קנא סק”ד, ובסי’ קנד בא”א סק”א, ובכה”ח שם בריש סי’ קנד, וערה”ש סי’ קנא ס”ח) דבחצר רגילה שאין מתפללים שם אין קדושת בהכנ”ס א”כ לכאורה בפשוטו גם אין בזה מצוה לצאת ...קרא עוד

הנה לפי מה שדנו הפוסקים (עי’ פמ”ג משב”ז סי’ קנא סק”ד, ובסי’ קנד בא”א סק”א, ובכה”ח שם בריש סי’ קנד, וערה”ש סי’ קנא ס”ח) דבחצר רגילה שאין מתפללים שם אין קדושת בהכנ”ס א”כ לכאורה בפשוטו גם אין בזה מצוה לצאת מפתח אחר.

והביאור בסברא זו הוא דכמו שחצר ביהכנ”ס לא נתפסה לבהכנ”ס לענין קדושת בהכנ”ס א”כ גם לא נתפסה לענין מצוה זו לצאת בפתח אחר משום חיבוב המקום (עי’ משנ”ב סי’ קנד בשם הר”ן).

ובחצר בהכנ”ס שמתפללים בה שדנו הפוסקים (עי’ משנ”ב סי’ קנד סק”ג ושעה”צ שם סק”א) שיש בה קדושת בהכנ”ס ג”כ יש לטעון שהיא בהכנ”ס בפני עצמה ולא מועיל לצאת שם בפתח אחר מהפתח שנכנס כיון שבבהכנ”ס שבו התפלל יצא מאותו הפתח שנכנס משם, (ובפרט שדנו הפוסקים אם מותר לעשות קפנדריא בבהכנ”ס הדבוק לבהכנ”ס באופן שהבהכנ”ס החיצוני לא היה שביל מעיקרו ובא להכנס לבהכנ”ס הפנימי), וצל”ע בכ”ז.

קרא פחות
0

להמשנ”ב בפשוטו כשר ולהחזו”א יל”ע, ועי’ להלן שכתבתי עוד ספקות בדעת המשנ”ב גופא. מקורות: א) הנה דינא הוא ברמ”א ביו”ד סי’ קכו ס”ג דקטן חריף נאמן בדרבנן בדלא אתחזק איסורא. והנה דינא הוא דמחוליה שניה ואילך הוא דרבנן עד ד’ גודלים כמבואר במשנ”ב ...קרא עוד

להמשנ”ב בפשוטו כשר ולהחזו”א יל”ע, ועי’ להלן שכתבתי עוד ספקות בדעת המשנ”ב גופא.

מקורות:

א) הנה דינא הוא ברמ”א ביו”ד סי’ קכו ס”ג דקטן חריף נאמן בדרבנן בדלא אתחזק איסורא.

והנה דינא הוא דמחוליה שניה ואילך הוא דרבנן עד ד’ גודלים כמבואר במשנ”ב סי’ יד ס”ק סו.

והנה עיקר החסרון בעשיית ציצית בקטן אינו מצד הכוונה אלא מצד הנאמנות שעשה לשמה כדמוכח בבה”ל סי’ יד ס”א (הראשון) לגבי ציצית לגדול שעשה ציצית בקטנותו ויודע שעשה לשמה עי”ש (ועי’ חולין יב ע”ב, והעירו דיש פוסקים דמשמע מהם שהקטן לא שייך בו לשמה, עי’ שוע”ר סי’ תס ס”א ומנחת ברוך סי’ ד סוף ענף א, ועי’ עוד אבן ישראל ח”ט בהערות על המשנ”ב ריש סי’ יד).

וממילא מה שנשאר לדון בזה הוא אם נניח דגם הכריכות והחוליות שהם דרבנן בעינן לשמה (ועי’ בזה להלן) א”כ לגבי ציצית חשיב אתחזק איסורא ואז הקטן לא יהיה נאמן לומר שעשה לשמה, או דחשיב שלא אתחזק איסורא ואז הקטן נאמן.

ב) והנה מחד גיסא יש לומר דיש כאן אתחזק איסורא כיון שהבגד הוא בגד אסור, ומאידך גיסא יש לומר דהגדרת האיסור קי”ל כר”י שבמרדכי שהוא חיוב ליתן ציצית ולא איסור על הבגד (עי’ במשנ”ב סי’ יג), ולגבי זה חשיב כלא אתחזק איסורא באופן שהוא חיוב המוטל וקטן נאמן באתחזק כזה בדרבנן כדמוכח במש”כ הבית הלל ביו”ד סי’ קכ בביאור דברי השו”ע שם בשם התה”ד עי”ש (והרחבתי בכ”ז בתשובה ד”ה האם קטן מותר לעשות ציצית לעצמו), ומאידך גיסא יש לטעון דהרי מדרבנן איכא איסור על לבישת הבגד עכ”פ במקרה רגיל (עי’ במשנ”ב שם), וממילא יש לדון אם חשיב כאן אתחזק איסורא או לא.

ובבה”ל סי’ יד ס”א (השני) משמע דעיקר הטעם שאין סומכין על קטן הוא משום דהוא דאורייתא, ומשמע דלא מחשיב לה אתחזק איסורא, ויש לומר דמ”מ הגדרת האיסור הוא חיוב הטלת ציצית, ועוד יתכן דאין כאן עדות כנגד אתחזק ממש כיון דחזקה אתרע כשעשה קטן ציצית והו”ל לכל היותר כספקא, וצל”ע למעשה.

ג) ובמקרה שהקטן עושה כשגדול עומד על גביו ומלמדהו בכל עת לעשות לשמה שהקל הבה”ל סי’ יא ס”ב בדיעבד אפי’ בעשייה דאורייתא, ועי”ש עוד סי’ יד ס”א (השני), לכאורה בעת הצורך יכול גם לכתחילה לתת לקטן להשלים הכריכות דרבנן אם יש צורך בדבר, (עיקרי הדברים שנתבארו נתבארו ג”כ בתשובתי הנ”ל ד”ה האם קטן מותר לעשות ציצית לעצמו).

ד) ומאידך גיסא היה מקום לטעון שאחרי שמוסיפים עוד חוליות שלא לשמה מתעורר כבר חשש פסול דאורייתא כיון שמעורב כבר חלק מהעשיה שלא לשמה, ובאמת יש לדון ג”כ בכל ציצית שקשר ראשון והכריכות נקשרו לשמה (וקשר אחר חוליה ראשונה) והשאר שלא לשמה לגמרי (כגון בכוונה הפכית או על ידי קוף) מה הדין.

[ולגבי אם לא היה כוונה הפכית משמע בזבחים ב ע”ב דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה,  וכן משמע בל’ השו”ע ריש סי’ יא שיאמר בתחלת הטווייה שהוא עושה כן לשם ציצית וכו’, ומשמע בתחילה בלבד, ובמשנ”ב סי’ יא סקט”ו לגבי טויה כתב דבדיעבד יש לסמוך ע”ז, וכן נקט בפשיטות בבה”ל ריש סי’ יד ע”פ דברי הגמ’ והתוס’ בזבחים שם].

ה) והנה כמו שהובא לעיל דבמשנ”ב סי’ יד ס”ק סו נקט דמדרבנן לא מהני לקשור חוליא אחת אלא רק מדאורייתא, (ומדאורייתא יש לקשור גם הקשירה שלפני חוליא ראשונה וגם אחרי חוליא ראשונה כמבואר שם לחשוש לב’ השיטות בענין קשר עליון), אבל מדרבנן פסול אם אין שם ד’ אצבעות (ורק בשבת מותר לצאת בציצית כזו אע”ג דפסול מדרבנן ועי’ בסי’ יג), ולפ”ז לכאורה עכ”פ לכתחילה הכשר הציצית צריכה שתהא לשמה דהרי ודאי כעין דאורייתא תקון א”כ האם הוא מעכב בדיעבד.

וכן יש לדון אפי’ בציצית שכבר הי’ שם ד’ אצבעות של קשרים וחוליות לשמה והוסיף שם עוד קשרים וחוליות שלא לשמה האם פוסלים או לא.

והנה גם כשהענף ארוך יותר וצריך מן הדין יותר גדיל לשי’ הרמ”א בסוף סי’ יד מ”מ אינו מוסכם לכו”ע (עי”ש במשנ”ב מה שציין לדברי המהרש”ל), וגם להרמ”א גופיה אינו לעיכובא כמבואר במשנ”ב שם וכן מבואר בבה”ל לעיל בביאור דברי הרמ”א לעיל בסי’ זה, וממילא לענין פסול כשיש כבר ד’ אצבעות גדיל והוא ארוך אין שייך לומר דיש פסול מצד שהיה צריך להמשיך לקשור ולכרוך אלא רק אם נימא דמה שיש כאן שלא לשמה פוסל בעצם.

וכן יש לדון בגוף הציצית הנזכר לעיל שנעשה הכשרו מן התורה לשמה ואחר כך הוסיף עוד שלא לשמה האם עכ”פ מן התורה כשר או דנימא דאפי’ מן התורה אינו כשר דמה שמוסיף שלא לשמה הוא גריעותא.

ו) ובמשנ”ב סי’ יד סק”ו כתב בשם העולת תמיד דאם קשר קשר העליון וחוליא אחת בכונה אף על פי שעשה שאר הקשרים והחוליות אח”כ שלא לשמה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר עכ”ל, ומבואר בזה שאחר שסיים הכריכות והחוליות דאורייתא כל מה שמוסיף אינו פוסל אפי’ מדרבנן וכ”ש מדאורייתא, [וכ”ז למרות שדעת המשנ”ב שד’ גודלים הוא חיוב דרבנן], וכ”ש שאין פוסל אם יוסיף כריכות וקשרים יותר מהחיוב.

ועיקרי הדברים מבואר עוד לעיל במשנ”ב שם סק”א ודוקא אם תחבו בכנף או עשה החוליא או הקשר ראשון אבל אם החוליא והקשר ראשון עשה ישראל והא”י גמר שאר החוליות והקשרים דאינן רק למצוה בעלמא כשר ע”כ.

ואמנם כ”ז רק בדיעבד כמ”ש הגרח”ק [דעת נוטה סי’ תנט ובהערה שם] אפי’ בגוי, אבל במקומות שיש לצרף עוד צירופים אפשר דאף לכתחילה כשר.

ושם נקט הגרח”ק דאפי’ בציצית שנגמרה ונפתח הקשר עליון הסמוך לכנף אין לחזקו ע”י גוי לכתחילה ובדיעבד כשר ויש לציין דהוא חידוש לומר שאחר שהוכשר הציצית בקשר ראשון [ועי’ בבה”ל סי’ יד מש”כ לגבי דין גרדומין אם יש להכשיר כדין גרדומין כששאר הקשרים והחוליות מיעטו את הכנף מהשיעור דלכתחילה של ב’ שליש ענף עי”ש], חוזרים ומכשירים אותו על ידי הקשרים האחרים.

ולגוף דעת המשנ”ב להכשיר בעשה שאר החוליות בפסול יש להעיר כיון שסובר המשנ”ב בסי’ יד ס”ק סו שכל החוליות הם חיוב דרבנן ונקט שמי שאינו עושה כן עובר על איסור דרבנן כמבואר שם, א”כ למה לא תקנו הכל שיהיה כשר לשמה בלבד ואולי הוא רק בצירוף עוד סברות בדרבנן וצל”ע.

ולגוף דעת המשנ”ב הנ”ל העיר בדעת נוטה שם דלפי הגדרת החזו”א בסי’ ג סק”ג יתכן שיוצא שיהיה פסול אם הוסיף כריכות וקשרים שלא לשמה, ויש להוסיף דבגוף דברי החזו”א אין מפורש לפסול אבל יתכן שכך יוצא מדבריו, ויש להוסיף עוד דבגוף דעת המשנ”ב הנ”ל שמדרבנן חובה שיהיו ד’ גודלים לכאורה גם ע”ז החזו”א חולק לאידך גיסא ומכשיר עי”ש אף שציין דהבה”ל פוסל באופן המבואר שם.

(וקצ”ע דמה שציין החזו”א להבה”ל סי’ יב ד”ה שמא שפוסל באופן המבואר שם דהיינו כשהיה בדעתו להשלים חוליות ונעשו גרדומין ולמד מזה החזו”א שבאופן זה פוסל המשנ”ב [היינו משום דהבה”ל שם הביא מה שהביא הוא בסי’ יא מהפמ”ג דאם דעתו להשלים ועי”ז נעשו גרדומין לא אמרי’ דחשיב שייריו מטעם שאם היה רוצה היה משאיר חוליא אחת אלא דמאחר שהי’ בדעתו להשלים חשיב תחילתו ולא שייריו ומכח זה למד הבה”ל עוד דגם בנתכוון להשלים ונחתך לו והשאירו כך לא חשיב שייריו אלא תחילתו כיון שהיה בדעתו להשלים], וקשה דלכאורה המשנ”ב פוסל גם ביותר מזה דהרי בסי’ יד ס”ק סו פוסל בכל גווני כשיש רק חוליא אחת.

ובאמת הבה”ל בסי’ יב שם גופיה צ”ע דמשמע שם להדיא שחוליא אחת כשר והוא דלא כמ”ש הוא בסי’ יד במשנ”ב ס”ק סו דפסול בחוליא א’ בלא ד’ גודלים, וגם אידך הבה”ל בסי’ יא שציין החזו”א שם ושצויין בפנים דברי הבה”ל בסי’ יב הנ”ל שדן בשם הפמ”ג באופן שמיעט משיעור הענף על ידי שאר הכריכות האם יש להכשיר מצד דבזמן שהיה רק החוליא הראשונה היה כשיעור ועכשיו הוא כבר גרדומין לכאורה ג”כ משמע דחוליא אחת כשר מן הדין ועוד דאפי’ להפמ”ג אם מתחילה רצה לעשות חוליא אחת ונמלך יש להחשיב לגרדומין עי’ בחזו”א שם, וממילא קשיא המ”ב דידיה אדידיה וגם ממה שהביא החזו”א מהמשנ”ב, ואין ליישב דחוליא אחת תהיה כשרה רק מדיני גרדומין דהרי משמע דאף אם מתחילתו לא נתכוון אלא חוליא אחת כשר, ואולי מחמת דדין זה לא ברירא לכו”ע צירף זה המשנ”ב למש”כ בריש סי’ יא דאין מעכב בזה לשמה, וצל”ע).

מ”מ גם דלהחזו”א אינו חובה מ”מ אם עשה כן בפסול אפשר דמגרע וכנ”ל בדעתו בשם הדעת נוטה ומ”מ יש לומר דקטן דלית ליה מחשבה לא מגרע ורק גדול שרצה לעשות בכשרות מגרע אם נגרם פסול על ידי זה וגם יש לדון דהחזו”א גופיה שמא פוסל רק בגרדומין כיון שהגדול עושה בכשרות אבל אם מתחילה עשה שלא בכשרות ושלא לשמה שמא בזה לא מגרע והו”ל כחוליא אחת דלהחזו”א לכאורה כשר וצל”ע בכ”ז.

ז) יש להוסיף דמש”כ המשנ”ב דאין מעכב כלל הלשמה בשאר כריכות וכמשנ”ת דצ”ב דהרי המשנ”ב סובר שהשאר ג”כ חיוב דרבנן ולמה לא תקנו רבנן לשמה, ויש להוסיף דבגיטין מצינו דגם זמן דרבנן צריך לכתוב לשמה, אבל לפי מה שנתבאר דלכאורה יש סתירות במשנ”ב בנידון זה אם השאר מעכב מדרבנן או לא (ובדוחק גדול אולי תאמר דכל המקומות שהקיל מיירי בשבת שבזה הקיל גם היכן שהחמיר בסי’ יא ס”ק סו), ואם נקבל שהמשנ”ב חזר בו א”כ יש מקום לטעון דבאמת מה שהקל בשאר כריכות וקשרים הוא רק אליבא דהמקומות שכתב שכשר בלא שאר כריכות וקאמר דאף דלכתחילה לכו”ע יש לחזר אחר קשירת ד’ גודלים מ”מ אם נקשרו השאר של”ש אין צריך לחזר אחר ציצית אחרים, אבל לפי המקום שכתב דקשירת ד’ גודלים הוא לעיכובא א”כ אולי גם הלשמה מעכב בהם (וכעין מה שטען הגרח”ק דכך יוצא לכאורה להחזו”א בכל מה שמוסיף כיון שיש בו דין קשירה דציצית).

ומה שהוצרך להשמיע שהכריכות של”ש כשרים אע”ג דפשיטא דלא גרע מבלי כריכות כלל מ”מ נתבאר דהוא עדיף וכמו”כ יש להוסיף דס”ד דעם כריכות וחוליות שלא נעשו לשמה הוא פסול וגריעא מאם לא היו אותם כריכות וחוליות דהו”ל כעין מזויף מתוכו וכעין מה שצידד הגרח”ק בדעת החזו”א שכריכות של חול מפסיקין בין זה לזה קמ”ל העולת תמיד והבאר היטב והמשנ”ב שאינו מעכב אבל עדיין אין ראיה שפסול בלא כריכות אלו לדעת העו”ת המובאת כאן במשנ”ב.

קרא פחות
0

מותר. מקורות: יש כאן כמה נידונים, וכמו שיתבאר: א) לענין אם קטן נאמן בדרבנן, הנה לענין טבילה נזכר בשו”ע יו”ד סי’ קכ סי”ד שאינו נאמן וכ’ שם הנו”כ [באה”ג בשם תה”ד סי’ רז וכ”כ בלבוש וט”ז שם] דלפי שהוא דאורייתא ובהל’ ציצית כתב ...קרא עוד

מותר.

מקורות:

יש כאן כמה נידונים, וכמו שיתבאר:

א) לענין אם קטן נאמן בדרבנן, הנה לענין טבילה נזכר בשו”ע יו”ד סי’ קכ סי”ד שאינו נאמן וכ’ שם הנו”כ [באה”ג בשם תה”ד סי’ רז וכ”כ בלבוש וט”ז שם] דלפי שהוא דאורייתא ובהל’ ציצית כתב הבה”ל סי’ יד סוף ס”א דהטעם שאין קטן נאמן עכ”פ לכתחילה משום שהוא מדאורייתא, ומשמע דזה עיקר הטעם.

וביו”ד סי’ קכו ס”ג כתב הרמ”א דאם הוא קטן חריף נאמן בדרבנן ובלבד דלא אתחזק איסורא דהימנוהו רבנן בדרבנן, ובציצית אפשר דחשיב לא אתחזק איסורא מאחר והוא חיוב הטלת ציצית ולא איסור לבישה כמבואר במשנ”ב סי’ יג בשם ר”י שבמרדכי, וכעי”ז יש לדון אם שייך ספיה בבגד של ד’ כנפות בלא ציצית מטעם דאי”ז איסור בעצם אם כי מבואר שם בסי’ יג דמדרבנן יש איסור לבישה על הבגד.

ועכ”פ בכלי אם נימא דהוא חיוב טבילה ולא איסור שימוש יש לדון דחשיב לא אתחזק איסורא ולכך היה הקטן נאמן אם היה דרבנן, ובזה מיושבת קושי’ הבית הלל ביו”ד סי’ קכ שם מה שהקשה דהוא אתחזק איסורא בדרבנן ולמה משמע שנאמן אם היה דרבנן ובזה מיושב, וכעי”ז כתב ליישב הבית הלל שם ז”ל, אלא וודאי נראה הטעם דאע”ג דזה מקרי לא איתחזק איסורא אלא לתקן הכלי כדאיתא בטור סוף סימן קכ אף על פי שצריך להטביל הכלי קודם שישתמש בו אם ישתמש בו קודם לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבילם עוד עכ”ל הבית הלל בשם הטור, אבל יש לדחות יישוב זה, דבפועל יש איסור שימוש בכלי ולא דמי לציצית דהאיסור אינו הלבישה כלל אם כי למעשה יש איסור בציצית גם על הלבישה וכנ”ל, אבל עכ”פ מאחר דהגדרת המצוה היא חיוב המעשה אפשר דלא חשיב אתחזק איסורא, ובאמת גם אם נימא דקטן נאמן לציצית של עצמו מטעם שיתבאר להלן אבל עדיין יש לדון אם יהיה נאמן בדרבנן אחר של גדול (כגון חוליה שניה תוך ד’ גודלים, עי’ במשנ”ב סי’ יד ס”ק סו).

ב) מאחר דבציצית לגדול התיר הבה”ל סי’ יא ס”ב בדיעבד בגדול עומד על גביו ומלמדהו כל שעת העשיה לעשות לשמה יש לדון דבדאורייתא התיר לכתחילה ואולי בדרבנן דהיינו בציצית של קטן שהוא חיוב דרבנן התיר לכתחילה, וזה יהיה נידון גם לציצית של גדול לענין חוליה שניה ואילך תוך ד’ גודלים וכנ”ל בסוף האות הקודם.

ג) והנה דינא הוא שמותר לגדול ללבוש ציצית שעשה בקטנותו אם יודע שעשה לשמה [ראה בה”ל סי’ יד ס”א], דקטן רק אין לו נאמנות אבל יש לו כוונה [ועי’ עוד חולין יב ע”ב וביאה”ל בסי’ יא שם לענין גדול עומד ע”ג].

ובפשוטו מצד הסברא כ”ש בקטנותו, ומאידך גיסא יש מקום לטעון דבקטנותו המצוה מוטלת על אביו לחנכו, וכאן הרי אביו אינו יכול להאמינו.

ומאידך יש מקום לטעון דמצוות חינוך אינה בכל אופן שהקטן באופן זה בדיוק לא היה צריך לעשות בגדלותו יותר מזה, וזה מבואר בפ”ק דחגיגה ו ע”א לגבי קטן חיגר דכל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן כל היכא דגדול פטור מדאורייתא מדרבנן קטן נמי פטור.

ומאידך גיסא יש מקום לטעון דכאן החשש הוא שהקטן משקר, והרי בגדול כה”ג הטעם שיכול לסמוך על עצמו הוא משום שאינו משקר משא”כ הכא, ומאידך יש מקום לטעון דאמנם זהו הטעם אבל הדין היוצא מזה מטיל עליו חומרא שאינו מחוייב לקיימה בגדלותו, וזה א”א להטיל עליו, וכך מסתבר.

וכך פסק בבה”ל סי’ יד שם דכ”ש שפשוט דהקטן לעצמו מותר להטיל ציצית לכו”ע אם רק הגיע לחינוך שהוא מחוייב מדרבנן במצות ציצית ומיקרי בר לבישה להוציא את עצמו בציציותיו עכ”ד.

ד) לענין מזוזה אי’ בפוסקים שהקטן יכול לקבוע מזוזה לעצמו עכ”פ בזמן שהוא קטן [עי’ מזוזות ביתיך להגרח”ק על השו”ע הל’ מזוזה סי’ רצא סקי”ד בשם הנחלת שבעה, ועי”ש מש”כ לגבי גדלותו אבל עכ”פ בקטנותו כך הדין ומסתמא גם כשיש לו אב שמוטל עליו לחנכו].

ה) יש לדון מצד תקלה אם הקטן עשה ציצית אם מותר להשאירה בעולם, וכמו שהביאו הפוסקים מירושלמי לגבי מגילה דר’ מאיר הכתובה שלא מן הכתב שכתב אחת וגנזה, אבל בבה”ל הנ”ל [בסי’ יא ס”ב ועי’ בה”ל בסי’ יד ס”א ד”ה וטוב] דמקל בדיעבד עכ”פ בגדול עומד ע”ג מוכח דמצד תקלה לא חיישי’, וכן מבואר בסי’ יד ס”א הנ”ל ד”ה להצריך, דקטן יכול לעשות ציצית לעצמו, והיינו דבזה אחר שנעשה מותר לכתחילה ללבשו ולא דמי לדבר שגם אחר שנעשה מותר להשתמש בו לכל היותר אפי’ להבבלי רק בשעת הדחק.

ו) במקרה שהקטן רוצה לצאת ידי כל ספק יכול לתת לגדול לעשות חוליה ראשונה וקשר שלפניו ולאחריו על ידי גדול ובזה יוצא ידי כל חשש עי’ במשנ”ב סי’ יד סק”ו.

הובאו דברי הבה”ל שמכשיר בקטן לעצמו, ושוב מצאתי שהגריש”א חולק ע”ז (הובא בספר מנשים באהל עמ’ פג מרשימות הגר”ע אויערבך, וכן בספר פניני חנוכה פ”ג באריכות), ומסתמך בזה על המשיב דבר ח”א סי’ מא שחלק ע”ז (הובא בהערות הגריש”א פסחים פט ע”א) ועי’ צפנת פענח ח”ב סי’ ג לגבי תפילין ומה שציין שם עוד בהערה לס’ מנשים באהל שם, [ולענין מה שראיתי מובא עוד שם שהחמיר הגריש”א אפי’ בתקיעה לעצמו צ”ב דהרי בתפילה וק”ש הקטן מוציא עצמו ומנ”ל לחלק בדאורייתא כיון דמדאורייתא אינו מחוייב כלל, ויעוי’ בב”י בהל’ מגילה בשם המרדכי בשם הראבי”ה דיש צד שהקטן מוציא אשה בדבר שחיובם שווה שהוא חיוב דרבנן והוא חיוב שמיעה, ויעוי’ עוד בגמ’ וראשונים ופוסקים לגבי קטן להוציא בבהמ”ז במחוייב מדרבנן].

ומ”מ באופן המבואר בתשובה דלעיל [ד”ה האם אפשר לכרוך חוליה עם קשרים לפניה ולאחריה בציצית על ידי גדול וכל השאר על ידי קטן ומה הדין כששאר החולות והקשרים שלא לשמה לגמרי] שהגדול עושה הכשר הציצית והקטן ממשיך וגם גדול עומד ע”ג ומלמדו, ואפי’ בלא גדול עומד ע”ג, קשה להחמיר בזה כ”כ בדרבנן במקום פלוגתא, ולכאו’ בזה יש להקל אפי’ לכתחילה אפי’ בבא לימלך.

הובאו דברי הבה”ל שמכשיר בקטן לעצמו, ושוב מצאתי שהגריש”א חולק ע”ז (הובא בספר מנשים באהל עמ’ פג מרשימות הגר”ע אויערבך, וכן בספר פניני חנוכה פ”ג באריכות), ומסתמך בזה על המשיב דבר ח”א סי’ מא שחלק ע”ז (הובא בהערות הגריש”א פסחים פט ע”א) ועי’ צפנת פענח ח”ב סי’ ג לגבי תפילין ומה שציין שם עוד בהערה לס’ מנשים באהל שם, [ולענין מה שראיתי מובא עוד שם שהחמיר הגריש”א אפי’ בתקיעה לעצמו צ”ב דהרי בתפילה וק”ש הקטן מוציא עצמו ומנ”ל לחלק בדאורייתא כיון דמדאורייתא אינו מחוייב כלל, ויעוי’ בב”י בהל’ מגילה בשם המרדכי בשם הראבי”ה דיש צד שהקטן מוציא אשה בדבר שחיובם שווה שהוא חיוב דרבנן והוא חיוב שמיעה, ויעוי’ עוד בגמ’ וראשונים ופוסקים לגבי קטן להוציא בבהמ”ז במחוייב מדרבנן].

ומ”מ באופן המבואר בתשובה דלעיל [ד”ה האם אפשר לכרוך חוליה עם קשרים לפניה ולאחריה בציצית על ידי גדול וכל השאר על ידי קטן ומה הדין כששאר החולות והקשרים שלא לשמה לגמרי] שהגדול עושה הכשר הציצית והקטן ממשיך וגם גדול עומד ע”ג ומלמדו, ואפי’ בלא גדול עומד ע”ג, קשה להחמיר בזה כ”כ בדרבנן במקום פלוגתא, ולכאו’ בזה יש להקל אפי’ לכתחילה אפי’ בבא לימלך.

קרא פחות
0

נ”ל דהמקור לזה מהברייתא בעירובין נד ע”ב שכל ישראל למדו תורה מפי משה ומפי אהרן ומפי נדב ואביהוא ומפי הזקנים, וברייתא זו מוסכמת במדרשי ההלכה דכעי”ז מבואר גם מדברי התו”כ ר”פ ויקרא וכן במכילתא דרשב”י שמות רפי”ב, וממילא יש לומר ...קרא עוד

נ”ל דהמקור לזה מהברייתא בעירובין נד ע”ב שכל ישראל למדו תורה מפי משה ומפי אהרן ומפי נדב ואביהוא ומפי הזקנים, וברייתא זו מוסכמת במדרשי ההלכה דכעי”ז מבואר גם מדברי התו”כ ר”פ ויקרא וכן במכילתא דרשב”י שמות רפי”ב, וממילא יש לומר דלמדו ד’ לימודים אחד מפי משה ואחד מפי אהרן ואחד מפי נדב ואביהוא ואחד מפי זקנים ויש מקום לומר דלא מפי כל הזקנים למדו דתרי קלי לא משתמעי אלא כל זקן לבני שבטו כעין שרי אלפים, וממילא יש לומר דגם נדב ואביהו כל אחד לימד לחצי ישראל ונתחלקו ישראל לב’ חלקים כעין הר גריזים והר עיבל ואבני איפוד.

ולענין מה שהיו זקנים מכל שבט עי’ סנהדרין יז ע”א והואיל דאתאן לזה יש לציין לקושי’ בדף יח ע”א דמבואר שם (לפי ביאור המדרש דלקמן) דהדיינים מלבר ולא ממנין ישראל עצמם וכן ציין להדיא בצדו על גליון הגמ’ בשם המדרש [ובג’ הדעות בתוס’ יש להצביע על הדעה האמצעית שהיא הקרובה לדברי המדרש ושייך להשוות המדרש לדעה זו, אבל לכשתמצי לומר יש חילוק ביניהם דלגי’ שבמדרש משמע דהמנין מדוייק בלא הדיינים משא”כ להתוס’ וצל”ע, ומה שכתבתי דיש ג’ דעות בתוס’ אם נימא דקושיית התוס’ אינה דעה בפני עצמה כנגד הב’ יש מפרשים א”כ יש ב’ דעות בתוס’].

ויש להקשות דהרי דיינים הוא בפרשה נפרדת ולא נזכר במנין ומיהו יש דעות ברז”ל דשש מאות אלף היינו לבד מפרטן וכעי”ז יש בראשונים על מניני פרטי השבטים שלא חישבו יחידים אלא לכל היותר עשרות, אלא דממ”נ אם הוא לבר מפרטן א”כ בלאו הכי אין שש מאות אלף דוקא וממילא מה מהני דאמרי’ דייני מלבר.

א”נ י”ל דלעולם כל הזקנים וכן נדב ואביהוא למדו לכל ישראל אלא שד’ חכמים ה”ה ד’ לימודים דב’ חכמים המלמדים לימוד אחד חשיבי חכם אחד לענין זה דהמטרה היא להסתגל לד’ מיני לימודים.

ולגוף דברי האדר”נ עי’ בעירובין נד וע”ז יט ובתוס’ שעמדו על הסתירה בזה ויש לומר דעיקר הנידון הוא לסברא וד’ חכמים הוא לכתחילה ואין שיעור למעלה למצוה מן המובחר.

קרא פחות
0

יעוי’ במשנ”ב סי’ תקמה סק”ט ובשעה”צ שם שהביא ב’ דעות בכותב ספרים לצורך עצמו דלהמג”א הוא מדין דבר האבד ולהגר”א הוא מדין כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, ומבואר דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו, והיינו דדבר האבד הותר ...קרא עוד

יעוי’ במשנ”ב סי’ תקמה סק”ט ובשעה”צ שם שהביא ב’ דעות בכותב ספרים לצורך עצמו דלהמג”א הוא מדין דבר האבד ולהגר”א הוא מדין כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, ומבואר דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו, והיינו דדבר האבד הותר לאחרים בשכר [רמ”א סי’ תקמב ס”ב], משא”כ כותב שהוא רק לעצמו וכדנקט שם הלשון לעצמו.

וצע”ק דמסקנת המשנ”ב להלן בסעי’ ג’ דכל דינא דכותב לעצמו הוא רק אם הוא לאחר המועד, דאף כותב לאחרים מותר גם בשכר, אם הוא לצורך שימוש בחוה”מ [עי”ש סק”י וסט”ז, ומ”מ הוא רק כמש”כ שם בסקי”ד דהוא רק בצירוף שמשתמש במעותיו להרווחה לשמחת יו”ט וכן מבואר עוד בשעה”צ סקכ”א ואילו בעשיר שאינו צריך להרווחה מבואר שם דאסור].

ואולי באמת הגר”א מפרש דהיתר כתיבת ס”ת הוא גם כשא”צ לצורך המועד, ובאמת לפמ”ש השעה”צ דהגר”א אזיל כדעת הרא”ה והב”י לא סבר כן דבאמת יעוי’ כאן בב”י שמתחילה הביא דעת רא”ה דמשמע שההיתר הוא לצורך מצוה להגיה הס”ת ואולי הוא גם בצריך לאחר המועד, והב”י תפס אח”כ היתר הרא”ה רק באופן שאין להם ס”ת אחר והיינו דצריך הס”ת למועד ממש.

והנה לגבי כותב ספרים לצורך רבים כתב המשנ”ב לעיל מינה סק”ח ועי’ גם בבה”ל שם דהו”ל דבר האבד, ולעיל מינה סק”ו כתב דכיון שהוא צורך המועד מותר אפי’ במעשה אומן כדאי’ לעיל סי’ תקמ”ד ס”ב, ולפי מה שציין שם לסי’ תקמד ס”ב יוצא דההיתר לצורך המועד במעשה אומן הוא רק לצורך מועד של רבים אבל לצורך מועד של יחיד לא.

(ולא מיירי’ באופן שיש דבר האבד כשצריך הספר דאז יש להתיר מצד דבר האבד, ועי’ במשנ”ב סי’ תקמה סקמ”ח מה שמתיר לכרוך ספר לצורך לימוד במועד כשצריך הספר דהו”ל דבר האבד ושאר מה שנתבארו שם).

ובבה”ל סי’ תקמד מבואר דלצורך מועד של רבים מותר גם לקבל עליהם שכר (והביא שם דעות דבעי’ צורך רבים של מצוה אבל משמע דנוטה דא”צ מצוה אם הוא של רבים).

היוצא מכ”ז דבאופן שצריך לכתוב לרבים במועד מותר גם לקבל על זה שכר.

וכן ההיתר הוא גם במקום טירחא כמבואר במשנ”ב שם סק”א וסק”ט.

ואם צריך לכתוב במועד לצורך יחיד יהיה תלוי בנידונים דלעיל, וגם מבואר בבה”ל סי’ תקמד שלצורך מצוה מותר, ואמנם אין כל דבר כלול בזה, דהרי תפילין ומזוזות לאחר המועד לא הותר בשכר, אבל לפי המתבאר להמתירים לכתוב ס”ת לעצמו לשימוש המועד א”כ ה”ה דיהיה מותר בשכר מהטעמים שנתבארו לעיל וגם התפילין ומזוזות אם צריך למועד נתבאר שמותר ליטול עליהם שכר.

ולענין לכוון מלאכתו במועד יעוי’ במשנ”ב סי’ תקמד סק”א דמותר לצורך רבים, אבל רק כשיש טעם שבאמת כשמתקבצים עכשיו יכולים לעשות, ולא כשהיה מנהיג שהיה יכול לעשות מראש, עי”ש הפרטים בזה.

[ודעת הגר”א דלעיל נתבאר דלכאורה לפי החשבון יוצא דמיירי כשא”צ למועד וקצ”ע שהובא כאן בדברי המשנ”ב עם דברי המג”א אבל כבר בשעה”צ מבואר דהגר”א אזיל כדברי רא”ה וע”כ השעה”צ מסכים דהרא”ה מקיל יותר מהשו”ע דהרי כתב שם דהב”י אינו כהרא”ה וקיצרתי וק”ל].

ומ”מ ההיתר דהגר”א הנ”ל הוא רק בצירוף מה שצריך להשתמש עם המעות להרווחה לשמחת יו”ט וכמו שנתבאר.

באופן שהסופר צריך לצורך פרנסת המועד שאין לו מה יאכל בכל גוני שרי (עי’ סי’ תקמב ס”ב וסי’ תקמה ס”ג ולהרווחה עי”ש).

ומ”מ עיקרי ההיתרים כאן הם בספרים שיש לציבור צורך אמיתי להם אבל בספרים שמופצים לזיכוי הרבים ואין ברור שיש כרגע צורך לציבור ללמוד דוקא בספרים אלו עי’ מה שכתבתי בתשובה ד”ה האם מותר לעמד וכו’.

קרא פחות
0

מפני צעיר ממנו א”צ לעמוד אלא הידור בלבד וה”ה בשוין, אבל במופלג ממנו בזקנה יש אומרים שצריך לעמוד וכך יוצא לכאורה להלכה. מקורות: יעוי’ בבהגר”א בהל’ אבלות שכתב שאין ת”ח מחויב בכבוד ת”ח הקטן ממנו, ובמק”א הבאתי שכן מבואר גם בט”ז ע”פ ...קרא עוד

מפני צעיר ממנו א”צ לעמוד אלא הידור בלבד וה”ה בשוין, אבל במופלג ממנו בזקנה יש אומרים שצריך לעמוד וכך יוצא לכאורה להלכה.

מקורות:

יעוי’ בבהגר”א בהל’ אבלות שכתב שאין ת”ח מחויב בכבוד ת”ח הקטן ממנו, ובמק”א הבאתי שכן מבואר גם בט”ז ע”פ הרמ”א, וכן מבואר בדברי הר”ן דלקמן וכ”ש להטור וסייעתו, (וכן מבואר בסי’ שלד בכ”מ), ולכאורה ה”ה בניד”ד שיהיה פטור מלקום מזקן הקטן ממנו, ועי’ בשו”ע יו”ד ס”ס רמד דמשמע שמי שגדול בזקנה יש לכבדו יותר מהקטן ממנו בזקנה עכ”פ כששוים בחכמה ואע”פ שגם הקטן בזקנה זקן קצת בן ע’, ויש לדון מה הדין לענין קימה לענין לפטור הצעיר לקום.

ובשו”ע שם סעי’ ח כתב שני חכמים ושני זקנים אין אחד צריך לקום מפני חבירו, אלא יעשה לו הידור ע”כ, וזקן היינו זקן ממש בשנים כמבואר שם בשו”ע בסעיף שלפני זה, ולפו”ר משמע דאפי’ הצעיר שבהם אינו מחוייב לעמוד מפני הזקן ממנו כיון ששניהם זקנים, ולכאורה השיעור בזה לדעת השו”ע שם ס”א הוא מבן שבעים.

ולכאורה נראה שנחלקו בנידון זה הטור והבאה”ג מחד גיסא והר”ן והגר”א מאידך גיסא, דהבאה”ג ע”פ הטור בביאור דברי הרמב”ם סובר בטעם דין זה דכיון שעומדין מפניו אין לו להתבזות בפניהם, ומבואר להדיא בטור בביאור דברי הרמב”ם דמטעם זה גם זקן ליניק וחכים אינו עומד דכיון שעומדין לזקן אין לו לעמוד מפניו אע”פ שגדול ממנו בחכמה.

אבל הבהגר”א סובר [כן מבואר מלשונו שכתב בתוך דבריו אף על גב שהיו גדולים כמותו עי”ש] דמשום שאינו גדול ממנו, וכעי”ז בהרחבה בר”ן קידושין יד ע”א המובא בב”י דהוא מטעם שרק בגדול ממנו [או עכ”פ שלמד ממנו עי”ש] צריך לעמוד אבל בת”ח קטן ממנו לא, וא”כ לפי דבריו דברי השו”ע אמורים בשוין.

אולם יש לדחות דגם לדברי הטור הרי קאי על דברי הרמב”ם שזקן כנגד יניק וחכים אין צריך לעמוד משום שהם שוים שלכל אחד יש מעלה שאין לחבירו משא”כ כשיש זקן שאינו חכם כנגד זקן והוא חכם אפשר שבזה מודה הטור שצריך לעמוד מפניו, וכמבואר גם בש”ך סק”ה דגם לפי מה שפסק השו”ע בס”ז שילד חכם אינו צריך לעמוד בפני זקן שאינו חכם כמותו אלא רק להדרו, מ”מ צריך לעמוד בפני זקן שחכם כמותו כמ”ש התוס’ בקידושין סוף דף לב עכ”ד, והיינו דמ”מ כשיש לאחד מעלה על פני חבירו צריך חבירו לעמוד מפניו, ואין מתחשבים במה שחבירו הוא אדם שיש לקום בפניו, וממילא גם בשני זקנים שאחד זקן יותר מחבירו אולי צריך לעמוד מפניו.

וז”ל הטור, ל’ הרמב”ם מי שהוא זקן מופלג בזקנה אף על פי שאינו חכם עומד לפניו ואפי’ חכם שהוא ילד עומד בפני הזקן המופלג בזקנה (היינו מי שיש מפניו חיוב קימה) ואינו חייב לעמוד כדי קומתו אלא כדי להדרו וכו’ ע”כ [לשון הרמב”ם] ואיני יודע למה כתב שאינו חייב לקום מפני הזקן כדי קומתו דהא מהך קרא ילפינן זקן וחכם וכמו שצריך לקום מפני חכם מלא קומתו כך צריך מפני הזקן ואפשר שלא אמר שא”צ לעמוד לפני הזקן מלא קומתו אלא ילד חכם שכיון שצריכין לנהוג בו ג”כ כבוד אין לו להתבזות לקום מפני הזקן אלא שיעשה לו הידור אבל כל אדם צריך לקום מפני הזקן מלא קומתו והכי מסתבר נמי בשני חכמים או בשני זקנים שאין אחד צריך לקום מפני חבירו אלא יעשה לו הידור ע”כ מהטור.

והנה אם נרצה לבחון הדברים לפי דקדוק לשון הטור נמצא לכאורה סתירה מרישא לסיפא, דהרי בתחילת דברי הטור הביא לשון הרמב”ם דמיירי הפטור רק לגבי יניק וחכים, כנגד זקן שאינו חכם שאין מחוייב בעמידה אלא בהידור בלבד, משא”כ יניק וחכים כנגד זקן וחכים צרי לעמוד כמ”ש הש”ך וכן באופן שיש זקן שאינו חכם כנגד זקן שהוא חכם שיש לאחד מעלה שאין לחבירו צריך לעמוד, אבל בסוף דבריו שהזכיר שני חכמים ושני זקנים מן הסתם לכאורה מסתימת דבריו מיירי אפי’ בזה גדול מזה דאף שיש לאחד מהם מעלה על פני חבירו אין מחוייב לעמוד מפניו.

ואם נרצה ליישב הסתירה נצטרך להעמיד סוף דברי הטור באמת רק בשוין דאילו בזה גדול מזה מודה דאחד חייב בכבוד חבירו, ועי’ גם בסוף הסימן בדברי השו”ע דמבואר שם שהקטן חייב בכבוד הגדול (ואם כי שם מיירי לגבי הקדמת כבוד ויש לדחות דדוקא שם שהנידון מי להקדים על פני חבירו, דלגבי שאחד יכבד חבירו אינו מחוייב).

ובאמת השו”ע כתב רק כסוף דברי הטור ואעפ”כ לא נמנע הגר”א לפרשו דמיירי רק בשוין, וא”כ גם בלשון הטור שייך לפרש כן.

רק שהטור עצמו הזכיר טעם יותר מהשו”ע דאם עומדין מפניו לא יתבזה לעמוד בפני אחרים, וטעם זה לכאורה בכל גווני שצריך לעמוד אבל יש לדחוק דאה”נ טעם זה אינו מספיק אלא בשוין או עכ”פ באופן שלכל אחד יש מעלה על פני חבירו, רצוני לומר דאפי’ אם לא נקבל בדעת הטור שבשאין שוין מודה שצריכים לעמוד זה מפני זה כדעת הגר”א, מ”מ באופן שלכל אחד יש מעלה על פני חבירו כגון ביניק וחכים כנגד זקן וחכים או בזקן ואינו חכים כנגד זקן וחכים מחוייב לעמוד כמבואר ע”פ דברי הש”ך.

ויש להוכיח כן דהרי טעם זה כ’ הטור על לשון הרמב”ם הנ”ל גופא שהזכיר שרק אינו עומד מפני יניק וחכים ומשמע דזקן עומד מפני זקן וחכם וחזי’ שכלל זה שמי שעומדין מפניו לא יעמוד מפני אדם אחר אינו כלל גמור דכשיש טעם הגון שהוא וכולם חייבים בכבוד הגדול אינו ביזיון, ועי’ במתני’ רפ”ז דיומא חזן בהכנ”ס נותנו לסגן וכו’ וכולהו מפני כבודו דכה”ג ועי’ ביומא ט ע”ב דריש לקיש לא משתעי וכו’ אפי’ עם ת”ח.

ועוד יש להוכיח דכלל זה (שמי שעומדין מפניו אין לו לעמוד מפני אחר) אינו כלל גמור בכל מקום, דהרי ת”ח שבבבל עומדין זה מפני זה והטעם שמלמדין זא”ז כמ”ש הב”י בשם הר”ן, ועוד דהרי הטור גופיה הביא דמהר”ם מיום שעלה לגדולה לא ראה אביו, ואמאי דהרי פטור מעמידה בפני אביו כיון שעלה לגדולה וחזי’ שאין כלל כזה הפוטר מכל חיובי קימה מי שעומדין מפניו.

והנה דברי השו”ע הם בודאי דברי הטור ולא דברי הר”ן, חדא דהרי הם לשון הטור ולא לשון הר”ן שהביא בב”י שם, ועוד דהרי הר”ן כתב דרק אפשר שבשוין א”צ לעמוד זה בפני זה, והרי דברי השו”ע לכל הפחות מיירי בשוין אם לא נרצה ליישב דאחד מהם גדול מחבירו ואז הוא ודאי דלא כהר”ן, אבל אפי’ אם נעמיד דברי השו”ע בשוין עדיין אינו כהר”ן דהרי הר”ן לגבי שוין לא כתב בהכרעה אלא כמסתפק בלשון אפשר ולא החליט הדברים אלא לגבי קטן ממנו שלא למד ממנו.

והיה מקום לטעון דרק באחד מהם מופלג בחכמה מחבירו עדיף המופלג מחבירו אבל באחד מופלג בזקנה מחבירו אין זה עדיף מזה דכולם בכלל זקן דהרפתקי עדו עליה, אבל בשו”ע הנ”ל בסוף הסי’ ובבהגר”א שם סקכ”א מוכח לא כן אלא דמופלג בזקנה עדיף עי”ש דלפי חשבון הדברים בבהגר”א שם יוצא דאחד מופלג ואחד אינו מופלג המופלג עדיף וכ”ש אם שניהם בזקנה בלבד ואחד מהם מופלג ולא נאריך בזה.

אחרי הדברים והאמת האלה נתבאר שהעיקר לדינא דזקן וחכם עומד אחד מפני חבירו אם הוא גדול ממנו, חדא דכן דעת הר”ן שצריך לעמוד הקטן מפני הגדול וכך למד הגר”א בשו”ע וכך משמע גם בשו”ע בסוף הסימן דגדול חייב בכבוד הקטן וגם בחשבון הדברים בטור שהביא בשם הרמב”ם הדין דלעיל רק על יניק וחכים משמע דבגדול ממנו צריך לעמוד מפניו כמו שנתבאר לעיל יעו”ש.

ומאידך גיסא היו ב’ טענות כנגד זה, אחד דמסתימת לשון הטושו”ע לא משמע כן, וכתבנו לדחות הראיה דהגר”א למד שיטתו בשו”ע גופיה וא”כ אין לדייק היפך בזה, והטענה השניה דטעם הטור לפטור עמידת זקן מפני יניק וחכים [אלא רק הידור בלבד] הוא מפני שמי שעומדין בפניו אין לו להתבזות אבל טענה זו נדחתה כמו שנתבאר.

אולם שוב חשבתי דעדיין לשון הטושו”ע קשה מאוד לפ”ז דהרי נזכר ששניהם זקנים והרי א”א לצמצם ואחד גדול מחבירו ואפי’ אפשר לצמצם מ”מ אינו מצוי שלא יהיה אחד גדול מחבירו, ולא משמע דהטור מיירי באופן זה ששניהם שוין בזקנה, ולמה אין מחוייב הקטן לעמוד מפני הגדול, אלא דצ”ע דבאמת בבהגר”א למד לגבי חכם דהפטור הוא רק בקטן ממנו ולפמשנ”ת מדברי השו”ע בסוף הסי’ שיש מעלה למופלג בזקנה יותר על פני זקן פחות, וכמשנת”ל ע”פ הבהגר”א שם.

ומה שיש מקום לומר בזה דגם מה שנתבאר שם הוא דיש מעלה למופלג על פני שאינו מופלג אבל אחד זקן ואחד זקן ממנו חשיבי שוין, כלומר שהמעלה בזקן אחד על פני זקן אחר הוא רק במופלג בזקנה מחבירו ולא בזקן קצת ממנו, ובזה הכל מיושב.

קרא פחות
0

לא חיישינן שמא ימות גם בגוסס וגם ברגיל לשכוח בכל שנה ושנה מותר לו לספור בברכה כל עוד שלא שכח השנה. מקורות: התשובה דשמא ימות לא חיישי’ ואפי’ הגיע לגבורות שאין לו חזקת חיים מ”מ יש כאן לכל היותר ספקא שמא ימות ...קרא עוד

לא חיישינן שמא ימות גם בגוסס וגם ברגיל לשכוח בכל שנה ושנה מותר לו לספור בברכה כל עוד שלא שכח השנה.

מקורות:

התשובה דשמא ימות לא חיישי’ ואפי’ הגיע לגבורות שאין לו חזקת חיים מ”מ יש כאן לכל היותר ספקא שמא ימות ויש כאן ספק ספקא שמא אינו לעיכובא אם לא יספור הכל, ובכל ספק ספקא כה”ג מברכים.

ואפי’ גוסס דרוב גוססים למיתה אינו מוכרח דבניד”ד אין להחשיב ס”ס דבעלמא ס”ס בברכות לחומרא כמבואר במשנ”ב ס”ס רטו בשם הפמ”ג והחי”א, ורק כאן הקילו משום דעיקר הדעה להלכה שאין מעכב ספירה בכל יום כמ”ש הגרשז”א וכדמשמע בבה”ל סי’ תפט, וממילא יש מקום לדון דסגי בספק ספקא כל דהוא, ויל”ע.

ובמשנ”ה חי”א סי’ שצח כתב דגוסס מברך ואפי’ אם הרופאים קצבו והגבילו ימי חייו ושיש לפלפל בזה עי”ש, ודן שם מצד מה שכ’ המשנ”ב סי’ תפט סק”ג בשם השלחן שלמה שנשים לא יברכו דודאי ישכחו עי”ש מש”כ בזה.

ולא עיינתי לע”ע בדברים שם, ולענ”ד יש מקום להעלות צד דעיקר הטענה שנשים לא יברכו היינו רק בצירוף שסבר שהם פטורות מן הדין ומלבד זה אפשר דעיקר טענת המשנ”ב דחיישי’ שמא ימשיכו לספור בברכה כיון שרגילות לברך וגם אין בקיאות בדין הלכך טוב שלא יברכו, וזה שייך ג”כ רק באופן שפטורות וגם אולי רק בנשי דלאו דינא גמירי, ולולא שנאמר כן אטו נימא דכל מי שבעוה”ר אירע לו כמה שנים בקביעות ששכח באיזה יום לספור יהיה אסור לו לברך בשנה הברכה מיום הראשון.

ושוב עיינתי במקור דברי השלחן שלמה (שהוא מקור המשנ”ב) וכתב בזה”ל דהא בודאי יטעו ביום אחד ואין יודעות הדין, והוא כעין מה שכתבתי ושמחתי.

והשתא מתבאר דגם בגוסס יכול לספור לפי חשבון זה בדברי השולחן שלמה כיון שלא חשש אלא לעתיד ודוק, אם כי יש לדחות דבנשים אין וודאות באותה הרמה של גוסס שיש הגדרה של רוב מדינא דגמ’ שרוב גוססין למיתה.

וגאון מופלג אחד שליט”א מגדולי הדור אמר בדרשתו דהטעם משום שהסופר לשמה בודאי לא ימות, ועיקר דבריו נראה מקורו ממה דאמרי’ לענין נדר שלא ימות עד שיקיים נדרו, ומ”ש דרק לשמה נראה מקורו מדברי הגמ’ בסנהדרין כו ע”ב ורש”י שם לענין מחשבה מועלת.

ודבריו צע”ג דאיך שייך לסמוך על הנס לענין ברכה, ועי’ בירושלמי דשקלים גבי לחה”פ ובגמ’ ברכות פרק הרואה גבי לאה וכו’ ובירושלמי שם פ”ט ה”ה, ובלאו הכי א”צ לבוא לזה כמשנ”ת, ועוד למה לא חיישי’ שמא לא יהיה לשמה, ולמה לא גזרו שמא יברך אדם של”ש וימות, ולמה לא אמרו שההיתר לספור ספירת העומר בברכה הוא רק בלשמה, ועוד דבנדרים י’ גבי קרבן לה’ לא טענו כן, וכן מבואר במשנ”ב סי’ תקסח סקכ”ח לגבי הענין דהתם דחיישי’ שמא ימות ולא יקיים נדרו, ועוד דהרי כמה יש שמתו בספירת העומר ואטו לא ספרו פעם אחת לשם המצוה, ועוד אטו לא כוונו במחשבתם לכה”פ פעם אחת לשם מצוה שיסיימו כל הספירה דאולי מזה למד שאם עוסקין לשמה אין מחשבה מועלת להתבטל אלא להתקיים (עי’ בסנהדרין שם), ועוד לא ניחא למרייהו דאמרת עלייהו שלא היה לשמה ומסתמא שגם הרה”ג הנ”ל לא התכוון לומר כן.

וכנראה שלא נאמרו הדברים אלא דרך דרוש.

ומיהו קצת להסיר קושיא אחת י”ל דעיקר דבריו מקשה להראשונים הסוברים דלהלכה א”א לברך אם אינו מברך כל הימים ולא לדידן.

קרא פחות
0

הנה בגמ’ ע”ז יא ע”א וברמ”א סי’ רסה ס”ב נזכר ענין הנחת היד, אבל בטעמי המצות להאר”י פ’ ואתחנן דף צ”ד ע”ב כשיצא אדם מפתח ביתו ונותן ידו במזוזה ונושק וכו’ וכעי”ז הובא הנישוק בברכ”י סי’ רסה ס”ב בשם האר”י, ...קרא עוד

הנה בגמ’ ע”ז יא ע”א וברמ”א סי’ רסה ס”ב נזכר ענין הנחת היד, אבל בטעמי המצות להאר”י פ’ ואתחנן דף צ”ד ע”ב כשיצא אדם מפתח ביתו ונותן ידו במזוזה ונושק וכו’ וכעי”ז הובא הנישוק בברכ”י סי’ רסה ס”ב בשם האר”י, וכן בחי”א כלל טו ס”א לפיכך כשיצא אדם מפתח ביתו ינשק המזוזה וכו’, ובכה”ח סי’ כה סקכ”ב לגבי היציאה לבהכנ”ס כ’ ינשק המזוזה ויכוין בשם שדי וכו’ הרב חיד”א בספר צפורן שמיר סי’ ב’ סק”י וכן כתב סולת בלולה בעניני התפילין שקודם לסימן כ”ה שתילי זיתים שם עכ”ל הכה”ח, וראה עוד בענין נישוק המזוזה הנהגות ופסקים לרי”ח זוננפלד מזוזה דין ו’ וארחות רבינו ח”ד מזוזה דין ב’ ובאר משה ח”ב (ואמנם אין כל המקורות שוות דיש שמשמע מהם לנשק היד ויש שמשמע מהם לנשק בפה, ובשערי אפרים שער י ס”ד כתב לנשק הס”ת בפה ואם אין יכול לנשק בפה ינשק ביד, ועי’ ארחות רבינו ח”ד עמ’ רלה).

ולענ”ד א”צ לדון כנגד המנשקים ולטעון שהמנהג המקורי היה בלא נישוק דלו יהי כדבריהם בלאו הכי הוא ענין של הנהגה וכבוד ואין שום הפסד בזה למי שזוכה לעשות כן, ובמקום שרגילים לכבד בנישוק יכול לכבד בנישוק [וע”ע ברכות ח ע”ב], וגם בפוסקים נזכר נישוק על תפילין [או”ח סי’ כח ס”ג], וכן על מצה ומרור [עי’ סי’ תעז משנ”ב סק”ה], וכן על סוכה [של”ה ריש פסחים ועי’ משנ”ב סי’ תעז סק”ה], וכן על נישוק ס”ת [רמ”א סי’ קמט ס”א בשם או”ז לחנך הקטנים וה”ה גדולים כמ”ש כה”ח סי’ קלד סק”י בשם האר”י וכעי”ז בשער אפרים דלקמן וכן המנהג פשוט וכן ראינו שהתאמץ הגרח”ק על הדבר מאוד], וכן על ציצית בסי’ כד במשנ”ב סק”ד וכן ציין בעל הפלא יועץ בספרו דמשק אליעזר אות מ סק”כ לחלק מהדברים הנ”ל וכן לדברי הרמ”א סי’ רצו ס”א לענין יין הבדלה ליתנו על עיניו משום חיבוב מצוה דהענין הוא לחבב המצוה לפי מה שיכול היכא דאפשר ומה שייך כאן לטעון אם בעבר לא היו נוהגים כן דאין מזה שום ראיה שאינו דבר טוב להראות חביבות בזה.

ולשון השל”ה שם ראיתי בני עליה המחבבים מצוות שהיו מנשקין המצות והמרור וכל המצוות בעת מצוותן וכן הסוכה בכניסתם וביציאתם וכן ד’ מינים שבלולב והכל לחבב המצוות ויש ללמוד זה ממה שכתב רמ”א בסי’ כד יש נוהגין לנשק הציצית עכ”ל, וכמובן שתן לחכם ויחכם עוד לחבב המצוות גם במה שלא נזכר.

ואין לטעון ששם הוא רק בקיום המצוה, דגם כאן חובת המצוה היא מחמת דירתו בבית ועצם מה שנכנס לבית היא דירתו ומתכון לנשק בזה המזוזה שמקיים המצוה [עי’ רע”א ?], ואין לטעון דא”כ ביציאתו לא ינשק דגם בתפילין נזכר לנשק בחליצתו, ואין לטעון דבתפילין הוא מתעסק בזה דהרי גם כאן עוסק בביתו שהוא המחייב במזוזה, ובציצית הוזכר אף כשרק מזכיר פרשת ציצית, ובפרט דיש בזה גם ענין של שמירה דבלאו הכי הזכירו להניח היד.

ולהקצש”ע סי’ יא סכ”ד אפשר דבאמת הנישוק רק בכניסה עי”ש, אבל בשל”ה על סוכה כבר נזכר לנשק בכניסתו וביציאתו.

השלמה לתשובה על חיבוב מצוה בנשיקת מזוזה

יש לציין עוד לדברי המכילתא דרשב”י פ’ בא וכעי”ז במכילתא דר’ ישמעאל פ’ בא משארותם צרורות וגו’ על שכמם וכי לא היה בידם מה ליטול וכו’ אלא שהיו מחבבין את המצוות ע”כ, ור”ל שהחזיקו הדברים בידיהם לחיבוב מצוה וכ”ז אע”פ שלא היו עסוקין במצוה אז וחזי’ שיש חיבובי מצוה שאדם יכול לעשות בגופו גם מדעתו בדברים שלא נאמרו לו לעשות.

עוד הראני הרב מושקוביץ דבספורנו כ’ בטעם וישק לו (שמות ד, כז) דאהרן למשה משום מצוה, ונלענ”ד כוונת הספורנו דהרי היתה אז מצוה על אהרן בהוראת שעה לך לקראת משה המדברה, והוא מעין חיבוב מצוה דנישוק המצוות שכ’ השל”ה והפוסקים (ומעין זה מצינו ברש”י פ’ חיי שרה מב”ר נט יא, שמצוה חביבה לו ובאה על ידי צער וכו’ והיינו דהמילה הי’ חפצא דמצוה).

אמנם שוב עינתי בל’ הספורנו ולא נראה שזו כוונתו וז”ל כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו, ויאמר הלא כי משחך ה’ על נחלתו לנגיד (ש”א י, א) ע”כ, אלא נראה שהוא כעין מה שהביא מטבע הלשון משמואל א’.

קרא פחות
0

הנה בפשוטו היה צריך לברך אחר קדיש כיון שהקדיש נתקן על קריאה”ת [עי’ מג”א סי’ רצב סק”ב], וצריך א”כ שלא להפסיק ביניהם. אבל יש לטעון דמ”מ אין איסור לברך הגומל קודם הקדיש חדא דבלאו הכי מפסיקין קודם הקדיש בכמה דברים בימים ...קרא עוד

הנה בפשוטו היה צריך לברך אחר קדיש כיון שהקדיש נתקן על קריאה”ת [עי’ מג”א סי’ רצב סק”ב], וצריך א”כ שלא להפסיק ביניהם.

אבל יש לטעון דמ”מ אין איסור לברך הגומל קודם הקדיש חדא דבלאו הכי מפסיקין קודם הקדיש בכמה דברים בימים שאומרים קדיש רק קודם התפילה שלאחריה כגון במנחה של שבת [עי’ במג”א שם], ואע”ג דשם הוא מענין התפילה או קריאה”ת מ”מ יש לומר דכיון שנהגו לומר הגומל בקריאה”ת הוא ג”כ מענין קריאה”ת, ומאידך גיסא יש שכתבו דפסוקים אינם הפסק כיון שהם במקום הפטרה כמ”ש בליקוטי מהרי”ח משא”כ ברכה שאינה שייכת לקריאה”ת, ואמנם באחרונים כתבו רמזים לטעם המנהג לברך עם קריאה”ת אבל עיקר התקנה אינה שייכת לקריאה”ת.

ועוד בגוף הענין יש להעיר דלכאורה יכול לומר קדיש על קריאה”ת עם הגומל כמו שיכול לומר הקדיש על ישתבח, אבל גם זה יש לדחות דמ”מ חיוב הקדיש הוא על קריא”ת (וציינו בזה שער אפרים שער י בפת”ש סמ”ד שכ’ דלדידן להאומרים אודה וכו’ הי’ צריך ב’ קדישים אחד אחר קריאה”ת ואחד קודם שמונ”ע ולשיטתו אין לומר המזמורים הנ”ל) משא”כ הגומל גם שיש בו רמזים לשייכו לקריאה”ת מ”מ אינו מסדר תיקון קריאה”ת, ויש גם שכ’ להעיר דמה שמשיב מי שגמלך וכו’ הוא הפסק כמו מי שהפסיק בין ישתבח לקדיש דהו”ל הפסק כמבואר בסי’ נד.

ובאחרונים מצינו הרבה דעות בזה לכאן ולכאן [עי’ אשל אברהם מבוטשאטש סי’ ריט ס”ג, שבט הקהתי ח”ג סי’ עא, ירך יעקב או”ח סי’ מ, אוצר תשובות לשאלות המצויות ח”א סי’ צד בהרחבה, תודת חיים פ”ז הערה כט בשם הגר”ש דבליצקי, משנת יוסף ח”י סי’ לה, הגרח”ק הליכות חיים סי’ ריב, רבבות אפרים ח”ז סי’ שמו, ויברך דוד הל’ תפילה ח”ב עמ’ צ, בני אברהם ח”א בארוכה ובשם הגריש”א], והמעיין [בפרט בדברי הא”א ואוצר תשובות במה שהביא שם ועוד] יראה שיש משמעות במנהגים ובספרי האחרונים היותר קדומים שהיו אומרים קודם קדיש, ומאידך האומרים לאחר קדיש הוא יותר פשוט מצד הדין לפי מה שנתבאר, ומאידך האומרים לאחר קדיש הוא יותר פשוט מצד הדין לפי מה שנתבאר, הלכך המדקדק לומר לאחר קדיש תע”ב כיון דלהמתבאר זה הנראה יותר מדוקדק, ודעביד כמר עביד וכו’.
וכ”ז במקום שאין מנהג דאם יש מנהג יעשה כהמנהג.
וכ”ז במקום שאין מנהג דאם יש מנהג יעשה כהמנהג.

השלמה לנידון אימתי מברך הגומל אם לפני קדיש או לאחריו

הראוני דבסידור הגרח”ק הובא בשמו דמנהגינו לומר הגומל לפני קדיש.

וכמו שהערתי בפנים התשובה דבמנהגים היה נראה מדברי האחרונים שנהגו יותר לפני קדיש, ובאופן כללי במנהגי הקדמונים מצינו יותר הפסקים ממנהגים שלנו, כמו פיוטים בברכות ק”ש ובקריאה”ת ושאר ברכות ואמירת שב בין התקיעות וחבטת הערבה באמצע קדיש ותשבחות באמירת החזן ברכו אחר ישתבח, ואין זה שהקדמונים היו זהירים בהפסקים פחות מדידן אלא שהיה בידם הכח לקבוע איזה דבר שייך ולא אסור מצד הפסק, וגם הגומל שהנהיגו הקדמונים להסמיכו לקריאה”ת מהטעמים המבוארים בחת”ס ובפוסקים נקטו הקדמונים דלא הוי הפסק בין קדיש לקריאה”ת וכמו פסוקי הכנסת הס”ת לארון ושאר פסוקי במנחתא דשבתא דאי”ז הפסק בין קריאה”ת לקדיש.

קרא פחות
0

יש בזה פלוגתא, והמנהג שהביא הרמ”א הוא להחמיר, אבל המקיל כהמקילים אין למחות בידו. מקורות: א) ברמ”א ביו”ד סי’ שצא ס”ג כתב יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נישואין או ברית מילה עם המשמשין ובלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר ויש ...קרא עוד

יש בזה פלוגתא, והמנהג שהביא הרמ”א הוא להחמיר, אבל המקיל כהמקילים אין למחות בידו.

מקורות:

א) ברמ”א ביו”ד סי’ שצא ס”ג כתב יש מתירין לאבל לאכול בסעודת נישואין או ברית מילה עם המשמשין ובלבד שלא יהא במקום שמחה כגון בבית אחר ויש אוסרין וכן נוהגין רק שהאבל משמש שם אם ירצה ואוכל בביתו ממה ששולחין לו מן הסעודה ע”כ.

וכ”ה בפשיטות בקצש”ע סי’ ריב ס”ה מותר לאבל ללכת אל המשתה לשמש ואוכל בביתו מה ששולחין לו מן הסעודה ע”כ.

והיינו שלפי המנהג ההיתר של האבל להיות שם הוא רק אם משמש שם ומלבד זה לפי המנהג אוכל רק בביתו ולא בבית אחר ומשמע דגם ההיתר לאכול עם המשמשין לפי המקילין גם על זה חלקו המחמירים והמנהג כהמחמירים.

ובפרט זה האחרון שהמחלוקת הוא אם מותר או אסור לאכול עם השמשין כן מוכח גם במקורי הלשונות הפוסקים המובאים בב”י ובד”מ.

וכן הוא להדיא בערך לחם להמהריק”ש שם ואסור לאכול עם המשמשין ואפי’ בחדר אחר שלא במקום החופה ע”כ, רק שהוא לא הזכיר ההיתר לאכול בביתו מה שמשלחין לו, אבל יש מקום לומר דהאיסור רק אם אוכל עם המשמשים.

ויש לדון מה הגורם לאיסור לפי המחמירים, אם מה שאוכל עם המשמשים או מה שאוכל קרוב לשמחה ועכ”פ מחוץ לביתו, וברמ”א משמע דשניהם בכלל האיסור ומותר רק בביתו ורק בלא המשמשין, דהרי לגבי המקילין הזכיר הלשון בבית אחר ולמעשה כ’ שהמנהג להתיר הוא בביתו, אבל בערך לחם משמע שהאיסור רק מצד שאוכל עם המשמשים, וכ”ה בתוס’ מו”ק כב ע”ב המובא בב”י כאן הלשון “דאסור לאכול אפילו עם המשמשין”, וכן בב”י הביא בשם הגהות אשירי פ”ג דמו”ק סי’ מב בשם אור זרוע (הל’ אבלות סי’ תמז) אסור לאכול בין עם החתן בין עם השמשים עד לאחר שלשים יום ואפילו בחדר אחר שלא במקום החופה ע”כ, ולא הזכירו ביתו כלל אלא רק הנידון שלא לאכול עם השמשין.

ואם כן יש מקום לטעון דגם להרמ”א ביתו לאו דוקא אלא ר”ל מקום שאין המשמשים שם וצ”ע.

אולם בבאר היטב סק”ה בהג”ה כתב ויש נוהגין להיות מן המשמשים על הסעודה ולאכול אחר כך עם המשמשים לאחר גמר הסעודה וזה אין למחות בידם אבל להסב על השלחן כשאר בעלי הסעודה ראוי למחות ע”כ.

ובאמת לא קשיא מידי, דהרמ”א הזכיר המנהג העיקרי שהוא כשיטת המחמירים שהביא (הגהות אשרי פ”ג סי’ מב), אבל הבאר היטב הביא יש נוהגין והם כשיטת המקילין שהביא הרמ”א (והם כלבו סי’ קיד וב”י בשם סמ”ק סי’ צז בהגה אות נג), ואין למחות בידם שהרי יש להם על מי לסמוך, וגם הרמ”א אפשר שלא החמיר מדינא כהמחמירים דבאבלות אזלי’ בתר המקל, אלא רק שנהגו להחמיר.

ב) והנה הרמ”א שם כתב בשם הרוקח סי’ שנד בשם ר”י דיש מתירין לאבל לאכול באותה סעודה של דגים שעושים לאחר הנישואין כי מאחר שכבר פסקו לומר שהשמחה במעונו אית ליה הכירא שאין שמחה באותה סעודה ושרי.

ולפ”ז יש מקום לטעון דכ”ש בניד”ד שאוכלים במקום אחר א”כ מכיון שיוצאים מסעודת השמחה כדי שלא לאכול בסעודת השמחה ממילא חשיבי כמי שאינם אוכלים כרגע בסעודת השמחה וממילא יהיו מותרים לאכול זה בצד זה, וזה נלמד במכ”ש מסעודה שאין בה שהשמחה במעונו.

אולם כבר הט”ז כתב דלפי המנהג שכ’ הרמ”א בסעי’ הקודם להחמיר בכל סעודה ה”ה שאין ראיה להקל באופן זה.

אבל החכמ”א כלל קסו ס”ב (ולמד כן גם בדעת הש”ך) נקט שבזה גם לפי המנהג שרי כיון דאית ליה הכירא שכבר פסקו שהשמחה במעונו, ועדיפא מסעודה דלית ליה הכירא, ולפי דבריו לכאורה גם אם אוכל בחוץ יהיה מותר, ובאמת צל”ע באופן שאוכל עם המשמשין למה לא חשיב הכירא ובאמת יעוי’ בלשון ההג’ סמ”ק שהובא בב”י “ואוסר לאכול עם המשמשים אם אינו אוכל בבית אחר במקום שאין מברכין שהשמחה במעונו” ומשמע דכיון שאוכל במקום שאין שמחה במעונו סגי בכך וכעי”ז בכלבו הנ”ל המובא בד”מ, והוא דעת המקילין ברמ”א דלעיל.

ואולי יש לומר דאם הסעודה היא של שמחה א”כ האוכל עם המשמשין הוא נספח לשמחה.

ואולי יש לומר דאוכל עם המשמשין הוא דרך לפעמים לאנשים לאכול עמהם וחשיב סעודת שמחה אבל אוכל בחוץ ממש אפשר דהוא היכר גמור, ומסברא כך נראה אף שפשטות הרמ”א דלעיל להחמיר בזה ויל”ע.

ג) ויעוי’ בערוה”ש סי’ שצא סי”ג שהביא דברי הרמ”א שהביא ב’ הדעות וכתב דה”פ דדיעה ראשונה סוברת דהאיסור הוא רק אם אוכל בבית החתונה שהקרואים אוכלים אבל בבית אחר כלומר בחדר אחר עם המשמשין מותר והאוסרין ס”ל דגם זה בית שמחה מקרי  עכ”ל.

ומבואר בדבריו שלמד דהמחמירים באים לומר שאם אוכל עם המשמשים בחדר אחר חשיב כצורה של שמחה, ובאמת בזה מיושב מה שנתקשיתי לעיל למה כתב הרמ”א שיאכל בביתו (אלא דצ”ע דמשמע דברמ”א הוא עוד תנאי ולא תנאי חילופי).
כתב הרמ”א שיאכל בביתו (אלא דצ”ע דמשמע דברמ”א הוא עוד תנאי ולא תנאי חילופי).

ויתכן דצורת השמחה היא שאוכל באופן הרגיל באכילה, דהיינו עם המשמשים בחדר שלהם וכנ”ל, אבל אם אוכל בחוץ כעני בפתח אפשר דבזה לא חשיב שמחה כלל גם אם אוכל עם עוד אבלים.

ד) היוצא מזה שהמיקל כהמקילים אין למחות בידו, חדא דהסמ”ק והכלבו מקילין, ובאבלות מקילינן לולי שיש כאן מנהג, וב’ דגם בבאר היטב מבואר שיש נוהגים להקל ושאין למחות ביד המקילין בזה, וג’ דבלאו הכי יש מקילין ליכנס בסעודה שאינה של נישואין [עי’ היטב ברמ”א סי’ שצא ס”ב ובדגמ”ר שם], וד’ דלכאורה בחשבון יוצא שאם מקילין בלא השמחה במעונו כ”ש שמקילין במי שאוכל בחוץ, אלא דטענה זו האחרונה לא תקיפא כ”כ דאם תמצא לומר שמחמרי’ ביוצא לחוץ ואוכל עם המשמשים אע”פ שאין אומרים השמחה במעונו וכמו המנהג שהביא הרמ”א כ”ש שיש להחמיר באופן של הרוקח הנ”ל, וע”כ צ”ל חדא מתרתי או כהט”ז דהרוקח אינו לפי מנהגא דידן או לומר כהחכמ”א ואז נצטרך לומר חילוק אחר על הדרך שנתבאר.

ולפי מה שנתבאר יש אולי צד לומר דאכילה בחוץ ממש באופן שהוא ניכר שאינו כרגילות האכילה קיל מלאכול בכרגילות האכילה עם השמשים ואולי סבר כן גם העה”ש.

ה) בכל הנ”ל ברמ”א לא חילק בין תוך ל’ לאחר ל’ אולם במנהגי וורמיישא ח”ב עמ’ קה הביא דאפי’ להיות עומד ומשמש אסור בתוך ל’ אפי’ על שאר מתים, ועי’ גשר החיים פכ”א סי’ ח סי”א שיש מתירין באביו ואמו אחר ל’ ושאר מתים אחר ז’.

ו) ולענין אם ההיתר לאבל לשמש בשמחה הוא גם במקום השמחה ממש או רק בבית אחר, עי’ מש”כ בזה בערה”ש שם סי”ג ובבית מאיר, ועי’ בלשונות הפוסקים שהובאו בב”י לענין לבוא לשמחה ולא לאכול, ויש לציין דבלשון הבאר היטב לענין המנהג שאין למחות בו משמע שמשמש במקום הסעודה דהרי כתב שיש למחות אם אוכל במקום הסעודה משמע דבמשמש במקום הסעודה אין למחות.

ז) מש”כ הבית לחם יהודה ורע”א בסי’ שצא ושע”ת באו”ח סי’ תקנא לענין שושבינים הוא דין מיוחד בשושבינים ואינו שייך לניד”ד.

קרא פחות
0

הלכה פסוקה היא בשו”ע סי’ שסג ס”א אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד וכו’ ובתוך שלו אפי’ ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח אל אבותיו וכן כדי לקוברו בארץ ישראל מותר ע”כ, וכתב שם הש”ך סק”ג ...קרא עוד

הלכה פסוקה היא בשו”ע סי’ שסג ס”א אין מפנין המת והעצמות לא מקבר מכובד לקבר מכובד וכו’ ובתוך שלו אפי’ ממכובד לבזוי מותר שערב לאדם שיהא נח אל אבותיו וכן כדי לקוברו בארץ ישראל מותר ע”כ, וכתב שם הש”ך סק”ג משום שהוא כפרתו שעפר א”י מכפרת, דכתיב (דברים לב מג) וכפר אדמתו עמו ע”כ, ועי’ בסוף כתובות ובב”ר פרשת ויחי, ועי’ גם בירושלמי סוף כלאים על ענין גלגול מחילות ובפסיקתא רבתי פ”א.

ובדרך שיחה ח”ב עמ’ שלב הובא בשם הגרח”ק שיכול הבעל להעביר את האשה להקבר אצלו בא”י אפי’ אם היתה קבורה בחו”ל בקברי אבותיה כמה שנים (ושם הוא נידון בפני עצמו אם יש להעדיף א”י על קברי אבות וקבר בעל על קברי אבות ועכ”פ בצירוף שניהם).

ויעוי’ בכמה אחרונים דיתכן שמעיקר הדין היה צריך להתיר גם להעביר מחוץ לירושלים אל ירושלים [עי’ שבט הלוי ח”ב סי’ רז סק”ב וח”ה סי’ קפה סק”ג ומה שציין שם לדברי הרמב”ן בתורת האדם שהביא הב”י סי’ שעה ס”ג ורדב”ז ח”ב סי’ תשלב, ועי’ עוד גשר החיים ח”א פכ”ז אות ט ג ומנחת שלמה ח”ב סי’ צו סק”ז].

עכ”פ לפי דברי השו”ע והפוסקים לכאורה יוצא שלא עברו בזה שום איסור אלא אדרבה עשו בזה טובה למת שזכה לכפרת ארץ ישראל וגם זכה להמנע מצער גלגול מחילות על ידי שהעבירוהו בארון בכתף.

אולם באג”מ יו”ד ח”ג סי’ קנג חידש לענין עצמות השר מונטיפיורי דרק בני המת יכולים להעבירו אבל אחרים אינם יכולים דלמה מעבירים רק מת השר אנטיפיורי ולא גאונים גדולים, ונמצא שמבזים בזה הרבנים והגאונים, עי”ש וצ”ב דמ”מ אם יש טעם למה להעביר מת פלוני למה לא להעבירו, אבל באמת יעו”ש שהיה עוד טעמים שלא להעבירו דגם המת רצה להקבר בחו”ל לפי דעת האג”מ שם וגם משמע שם שהיה עת צרה ומצוק שהשופטים ניסו לפנות הנכסים המקודשים שנדב השר ויתכן שהיה זה גם טעם לפסק (כעין דברי הגרשז”א דלקמן ודוק), וגם יש שם משמעות בתשובה שהיו שם דברים שלא פירטם הרבה והוא מעין הנ”ל.

ועכ”פ בדיעבד במקום שהעבירו כבר מת אפשר דגם האג”מ מודה דאינם עבריינים דרק קאמר שאין להעדיף מת זה על פני מתים אחרים, ויש להוסיף עוד דבניד”ד שמדובר במהרח”ו שהיה ת”ח יחיד בדורותיו שרבים ניאותים לאורו עד היום (המהרח”ו מלבד מה שהוא מוסר התורה של כתבי האר”י ונסמך לזה ע”י האר”י בעצמו מלבד זה היה גם המשך שלשלת חידוש הסמיכה אחר הב”י כמ”ש החיד”א ומשמע שהיה מופלג בחכמה מאחר שנבחר לזה) מודה האג”מ שמותר שהרי טענת האג”מ שאין להעדיף השר מונטיפיורי על פני גאונים גדולים שנמצא כמבזה אותם, וכאן לא שייך לענייננו כיון שהוא ת”ח מופלג, בפרט שהוא קרוב לא”י ואפשר להעלותו בקל ונמצא במקום יישוב של גויים ורבים רוצים להשתטח על קברו, דלכאורה לא עבדו בזה שום איסור.

ובאמת צע”ג במש”כ האג”מ שאם מעלים אדם יש בזה ביזיון לגדולי תורה א”כ באיזה אופן מיירי השו”ע והפוסקים שכתבו להדיא שיכול להעלות אדם.

ויתכן דעיקר טענת האג”מ הוא רק באדם בעל חשיבות כגון השר מונטיפיורי שבזה ניכר שמעלים עצמותיו מחמת חשיבותו אז יש ביזוי לגדולים בתורה החשובים ממנו, אבל כשמעלים אדם לא מחמת חשיבותו אפשר דלא מיירי וכ”ש כשמעלים גדול בתורה מחמת חשיבותו, ומלבד זה היה להאג”מ עוד טענות מלבד זה.

ומש”כ האג”מ דצאצאים יכולים להעלות היינו אפי’ במקרה שמעלים שר נכבד שמכיון שהם צאצאיו אין בזה ביזיון לגדולי התורה.

ועי’ גם במנח”ש ח”ב סי’ צח סק”כ (קמא ב עמ’ שסא) שפקפק בסברא דנימא שעל ידי שמעלים צדיק אחד לא”י מבזים צדיקים אחרים, אלא אם כן יש חשש שאם יביאו צדיק לא”י הנכרים יבזו את שאר ביה”ק אין להביא את הצדיק, שלא ייגרם בזיון לשאר הקברות על ידי זה, ואעפ”כ כתב דלענין חסידים ההולכים לאורו של צדיק אפשר שנחשבים צאצאיו לענין העברתו, ויתכן שהמהרח”ו שרוב כתבי האר”י שבידינו הם ממנו חשיב כרבם של כל בעלי הקבלה לענין זה, ועי”ש שכתב שם עוד צדדים בזה דאפשר שהקברים יביאו לחיזוק לתפילה ועבודה, ולא הכריע, והצדדים שכתב שם להיתר עכ”פ חלקם יתכן ששייכים גם בענייננו, ואילו הצדדים שכתב שם לאיסור (שבה”ק שם בסכנת איבוד ואם יוציאו הקברים של הצדיקים הנכרים ישמידו את בה”ק) אפשר שלא שייכי בענייננו כלל ולא נודע לי המציאות בכ”ז.

(ומש”כ הגרשז”א שכשמעלים גדול בתורה אין בזה ביזיון לגדולי תורה אחרים אפשר דגם האג”מ מודה לזה ולא פליגי).

ומ”מ מן הסתם דגם האג”מ וגם המנח”ש מודים דגם אם יש בזה צדדים להמנע באופנים מסויימים מ”מ מי שהעביר את המת עכ”פ בניד”ד עדיין א”א לומר דמיקרי עבריינא ושעשה שלא כדין כיון שמצד הדין הלכה פסוקה היא דשרי וטובה עשה למת.

ומ”מ יתכן שהיה עליהם להמלך קודם לכן באפוטרופסים וגזברים אם יש וכן ברבנים ובמנהיגים ובפרנסים ובציבור לפני מעשה משמעותי כזה מכיון שא”א שכל אחד יבנה במה לעצמו ובמחטף ובהחבא ויעשה דברים שיש בהם משמעות לציבור ולכלל ולמת, וגם צריך לברר אם יש מנהג קבוע בזה בזמנינו בענין העברת מת לא”י ואם יש צוואה מהמת או טעם אחר למה קברוהו שם.

ולגוף הנידון דהקבר כאן הוא בסוריא אם חשיב א”י קצת כבר ציינתי לדברי הגמ’ ורש”י גיטין ח ע”א דמבואר שם שלענין יציאה לחו”ל סוריא חשיבא כחו”ל לענין זה, וכן מבואר במקובלים דסוריא הוא מקום הקליפות והרחבתי בזה בתשובה אחרת.

ולא נכנסתי כאן לשאלות בעלות על המקום ועל המבנה אלא רק על נידון העברת המת בלבד.

קרא פחות
0

אם אינו שומע המשמעות שאינו מתברך אלא אם כן הוא אנוס עכ”פ אם הוא עומד מחוץ לבהכנ”ס. מקורות: יש דינא דקול רם כמ”ש בגמ’ דסוטה לח ובאו”ח סי’ קכח סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ג משמע דאם אין הקהל שומעים כלל לא יברך אלא ...קרא עוד

אם אינו שומע המשמעות שאינו מתברך אלא אם כן הוא אנוס עכ”פ אם הוא עומד מחוץ לבהכנ”ס.
מקורות:
יש דינא דקול רם כמ”ש בגמ’ דסוטה לח ובאו”ח סי’ קכח סי”ד ובמשנ”ב שם סקנ”ג משמע דאם אין הקהל שומעים כלל לא יברך אלא יצא, וצל”ע אם הוא לעיכובא בכל אחד מהשומעים לפי הצד שהוא לעיכובא או דסגי בעשרה ששומעים ואז כל מי שעומד שם מתברך.
ועי’ בב”ח מה שהביא בשם הספרי שיהו כל הקהל שומע וכן נקט בפר”ח דבעי’ שיאמרו בקול רם כדי שישמעו כל הקהל, ויל”ע אם גם זה הוא לעיכובא או רק דבעינן עשרה שישמעו.
ובעם שבשדות אולי יש ללמוד דמדאורייתא מהני גם בלא ששומעין (עי’ ר”ה לה ע”א, ועי’ בהערות על הטור הוצאת המאור מה שהובא שם לגבי פנים כנגד פנים אם הוא לעיכובא, ובתשובה אחרת הרחבתי אם הדינים הנלמדים מאמור להם הוא לעיכובא או לא), ובשו”ת מנחת שלמה כתב דחרש שאינו שומע מתברך, ומיהו שם הוא אנוס כמו בעם שבשדות אבל באינו אנוס לא.
ובבה”ל סי’ קכח סכ”ד משמע דאם עומד מול הכהנים אפי’ ברשות אחרת ושומע ועונה אמן מתברך ואם עומד במקום אחר ואינו שומע אינו מתברך אלא אם כן עונה אמן, ומ”מ עיקר המדובר שם הוא דמי שהוא בבהכנ”ס אחורי כהנים אף אם שומע הברכה ועונה אמן אינו מתברך כיון שלא טרח לבוא כנגדם, אולם במקרה הפוך שאינו שומע והוא נמצא בתוך בהכנ”ס מול הכהנים לא מיירי הבה”ל להדיא אלא נלמד ממשמעות דבריו שאם עומד מחוץ לבהכנ”ס כנגד הכהנים ואינו שומע אינו יוצא, אבל ממה שלמד כן מדמיון ברכת כהנים לדין תפילה משמע דבמקרה זה ג”כ לא יצא יד”ח.
וגם בב”י סי’ קכד ובשו”ע שם שנזכרו שם כמה דעות ראשונים בביאור דין אלכסנדריא של מצרים בפ”ה דסוכה עיקר הנידון הוא מצד עניית אמן אבל ודאי קי”ל שא”א לצאת ידי חובה באופן כזה.
והרחבתי בענין שמיעת הברכת כהנים גם בתשובה ד”ה כהן אילם האם מותר לו לישא כפיו.

קרא פחות
0

בחליפה רגילה אין חשש. מקורות: בחליפה רגילה אין חשש ציצית כיון שרובה סתום כמ”ש בשו”ע סי’ י’ ס”ז, ואין בזה חילוק בין אם יש פתח אחד מאחורה או ב’ פתחים ואם הכנפות הקדמיים הם עגולים או מרובעים, כיון שאין בו כנפות מאחור ...קרא עוד

בחליפה רגילה אין חשש.
מקורות:
בחליפה רגילה אין חשש ציצית כיון שרובה סתום כמ”ש בשו”ע סי’ י’ ס”ז, ואין בזה חילוק בין אם יש פתח אחד מאחורה או ב’ פתחים ואם הכנפות הקדמיים הם עגולים או מרובעים, כיון שאין בו כנפות מאחור כלל.
ועיקר הנידון והחשש בחליפות לענין חיוב ציצית אינו אלא בחליפת פראק שלפעמים רובו פתוח מאחור כמ”ש במשנ”ב סי’ י סקל”ו, ומחמת כן נהגו לעשות בו קרן אחת עגולה.
(ויש שנהגו להקל אף בפראק, עי’ בערה”ש סי’ י סעי’ טז יח דלהרשב”א ח”א סי’ תלד הוא פטור, ויעוי’ במשנ”ב שם, אבל כהיום אכשר דרא ושייך להשיג בקל עם קרן אחת עגולה).
אבל יש נידון אחר בחליפה במקרה שיש מלפניו ב’ כנפות מרובעות למעלה במקום הצוואר וד’ למטה ועי’ בזה במשנ”ב שם, ובחליפות קצרות רגילות החשש אינו מצוי, אבל מצוי בחלק מסריגי הסוודרים.

קרא פחות
0

אי אפשר לבשל עליו. מקורות: תנן בביצה טו ע”ב אכלו או שאבד אין מבשל עליו, והיינו שאינו נחשב כעירוב תבשילין, וכ”ה בשו”ע או”ח סי’ תקכז סט”ו, ולכאורה (וכן שמעתי שהורה חכם אחד) אין לך אבוד גדול מזה, כיון שאינו יודע היכן הוא ...קרא עוד

אי אפשר לבשל עליו.
מקורות:
תנן בביצה טו ע”ב אכלו או שאבד אין מבשל עליו, והיינו שאינו נחשב כעירוב תבשילין, וכ”ה בשו”ע או”ח סי’ תקכז סט”ו, ולכאורה (וכן שמעתי שהורה חכם אחד) אין לך אבוד גדול מזה, כיון שאינו יודע היכן הוא ובודאי לא יוציאנו משם וגם אין דרכו להוציא דברים משם, וגם אמרי’ דשמנונית שע”ג סכין גוררו וסומך עליו, ומשמע דאם לא גררו אע”פ שיכול לגוררו לא חשיב עירוב כיון דהשתא ליתיה, ואע”ג שיש מקום לחלק מ”מ מסתבר דכ”ש בדבר שאינו רגיל לעשות כלל חשיב דליתיה קמן, ומעי”ז העירו דאשכחן חמץ שנפלנ עליו מפולת הרי הוא כמבוער ויש כמה מפוסקי זמנינו שהחשיבו אשפה עירונית לביעור חמץ, ובהל’ שבת מה שזרק מבעוד יום אתקצאי לאיסורא ובניד”ד בכל גונא חשיב אבוד גם אם לא אבד מבעוד יום כדאי’ בשו”ע שם סי”ז מגמ’ שם יז.

קרא פחות
0

נראה דיש כמה מצבים בכפייתיות, דיש מצב של חולה שאין בו סכנה, ואז יש הקולות של הדברים המותרים לחולה שאין בו סכנה ורבים המה בהלכה כגון בהל’ תפילה והל’ איסורי אכילה והל’ שבת ועוד בכל מקום לפי ענייננו שנתבאר בפוסקים ...קרא עוד

נראה דיש כמה מצבים בכפייתיות, דיש מצב של חולה שאין בו סכנה, ואז יש הקולות של הדברים המותרים לחולה שאין בו סכנה ורבים המה בהלכה כגון בהל’ תפילה והל’ איסורי אכילה והל’ שבת ועוד בכל מקום לפי ענייננו שנתבאר בפוסקים ולפעמים רק לפי צורך החולה (והגדרת חולה שאין בו סכנה שנפל למשכב הוא כל שיש לו הפרעה בהתנהלותו עי’ בזה בחוט שני, והכל לפי ראות החכם הנשאל).
ויש מצב של חולה מסוכן כגון כשיש חשש שהאדם תיטרף דעתו כפי שמצוי שיקרה על ידי כפייתיות.
וכמו שהוכיח החזו”א [הובא בארחות רבינו] דחשש שמא תיטרף דעתו חשיב ג”כ פקו”נ מהא דקטן בגמ’ פ”ח דיומא.
וכעין מצב זה של החשש שמא תיטרף דעתו יש חשש שמא יפסיק בקיום המצוות לגמרי מחמת משבר או מחמת פריקת עול כמו שגם זה מצוי, וכשיש מצב כזה הוא פקו”נ כמבואר בשו”ע דלהציל אדם משמד מותר לחלל שבת וכ”ז לפי ראות עיני המורה.
ויש מצב שאינו חולה שנפל למשכב וכ”ש לא חולה שיש בו סכנה אלא רק שעה”ד גדול או מקום חולי קצת ואז סומכים על דעות המקילות כשצריך כמו שמצינו בקריינא דאגרתא שהזכיר דעות לסמוך עליהם לבעלי כפייתיות (ואפשר דמ”מ עשה כן כדי להרגיעם שיש דעות כאלה אבל העיקר הוא שבאמת הוצרך לסמוך ע”ז דלא מיירי בחשיב”ס).
ויש לציין עוד נקודה בזה דעיקר החששות בבעלי כפייתיות בד”כ הוא ספקות, ומאחר דמצוי על ידי מחלה זו ספקות של חששות שאינם נכונים, ממילא יש כאן מבט של רוב לקולא (כעין רוב דאחרי רבים להטות ורוב של ס”ס דהרשב”א), ולכן במקום צורך נסמכים הרבה על ענין זה עכ”פ במקום שמוגדר אצל החולה בספק.
ויש להוסיף דמאחר ועיקר החששות הנוצרות על ידי הכפייתיות הם חששות של ספקות הלכך בדיני מחשבה מצוי יותר תפיסה ואחיזה של הכפייתיות שיעלו חששות שאינם הגיונים מאחר ויותר קשה לברר המציאות לשעבר מה היה על ידי מחשבה, וקצת גם בדברים השייכים לדיבור ג”כ מחמת זה אבל במחשבה יותר.
ובמחשבה יש תקלה נוספת בכפייתיות שנגרם לו עי”ז מחשבות שאינו רוצה בהם ואין להם חלות אע”פ שמתכוון להחיל דינים ע”י מחשבה וכמו שהרחיב הקה”י בזה בקריינא דאגרתא בשם גדולי עולם.
והרופאים המטפלים בחולים ואומרים להם הקלות בהלכה יש להם לשאול חכם מה מותר לומר לחולה ומה אסור, דלפי המתבאר יש כמה דרגות וכמה מצבים ולא הכל הותר.

קרא פחות
0

ימשיך לספור בברכה. מקורות: לכאורה יש כאן ספק ספקא הנוטה לומר שחסר לו יום אחד (לפי הצד דמי ששכח ולא ספר אינו יכול לחזור ולספור וכך חיישי’ להלכה) דהרי אפי’ אם תמצי לומר שביום ראשון ספר מ”מ שמא ביום שני לא ספר, ...קרא עוד

ימשיך לספור בברכה.
מקורות:
לכאורה יש כאן ספק ספקא הנוטה לומר שחסר לו יום אחד (לפי הצד דמי ששכח ולא ספר אינו יכול לחזור ולספור וכך חיישי’ להלכה) דהרי אפי’ אם תמצי לומר שביום ראשון ספר מ”מ שמא ביום שני לא ספר, וממילא מכח ספק ספקא נימא דחשיב כמו שלא ספר בודאי ביום אחד, ואז יש רק ספק אחד דחיישי’ להסוברים שבשכח יום אחד אינו יכול לברך.
אולם מסתימת הפוסקים בסי’ תפט ובמשנ”ב שם סקל”ח משמע דאין חילוק אם מסתפק על יום אחד או על יותר ימים, ויתכן לבאר בדעתם דאין כאן ספק ספקא לחומרא דהרי לאידך גיסא טענינן דאפי’ אם לא ספר ב’ ימים מ”מ שמא הלכה כמ”ד שאפשר לספור גם בשכח לגמרי לספור בחלק מהימים, וממילא מצטרף כאן הספק הנשאר שמא ספר כהוגן בב’ הימים המסופקים, ויש כאן ספק ספקא להתיר לו לברך, ושוב מצאתי כן בשם הגראי”ל (ימי הפסח עמ’ רלח) וכן שוב מצאתי שהאריך טובא בשאלה זו בספר גם אני אודך תשובות הגרמ”ש דיין סי’ יא ומסיק ג”כ שיברך בברכה.
ויש לציין דהמשנ”ב סי’ רטו סק”כ כתב דספק ברכות להקל (שלמעשה לא יברך) הוא גם בספק ספקא הנוטה לברך, ונראה דהביאור בזה שלא תקנו במקום ספק, וכעין מה דאשכחן דמעיקר הדין משמע דגם בנט”י דינא הוא דס”ס לקולא, אפי’ בס”ס הנוטה לחומרא.
וזהו שכ’ הרא”ש (הובא בנו”כ בסי’ תעד) דיש למעט בספק ברכות כיון דבלא בירך יצא וברכות אין מעכבות, ובבירך ברכה לבטלה עובר, וקשה דהרי ברכות מעכבות את חיוב הברכה, וממילא מה הטענה שעדיף שלא לברך במקום חיוב מלברך במקום פטור, כיון דבכל גווני יש צד דעביד איסורא, אלא הביאור הוא כנ”ל שלא תקנו ברכות במקום ספק.
ונשאלתי דלכאורה לא תשא אין עובר בס”ס דברכות הנוטה לברך, אבל בפמ”ג בפתיחה לברכות אות ה’ (שהוא מקור המשנ”ב שם בסי’ רטו) כתב דכיון דאין לו לברך ממילא עובר בלא תשא, ואף שבהמשך דבריו כתב דבס”ס הנוטה לחומרא אם מברך יוציא אחרים, אבל לפי הדוגמא שנקט שם יוצא דמיירי באופן שאין איסור להחמיר מספקא, דהרי נקט שם באנדרוגינוס שגם להצד שהוא אשה לכה”פ מברך מדרבנן בהמ”ז, אבל באופן שאין לו לברך מספק ספקא יש לעיין דשמא גם הברכה היא איסור (וצל”ע אם שייך להוציא בזה להפמ”ג אבל עכ”פ לא מיירי בזה), וממילא מרוחינן דאין ראש דבריו סותרים לסופן.
וע”ע פמ”ג סי’ תרמט סקי”ז לאסור ברכה בס”ס (וע”ע סי’ תפט א”א סק”ז) ועי”ש בסי’ תרמט במשנ”ב סקל”ה שהזכיר דעתו וקצ”ע דמשמע במשנ”ב שם דבג’ ספקות (בצירוף דהעיקר כהמחייבין ברכה אבל בס”ס בצירוף טענה זו לבד עדיין בכלל ס”ס לשי’ הפמ”ג שהביא במשנ”ב שם כדמוכח שם) יכול לברך, ויש לציין דגם הבה”ל בס”ס רכג מצרף כמה ספקות לברך שהחיינו (וגם מש”כ שם דיכול לברך שהחיינו על שמחת הלב הוא ג”כ צירוף בלבד ולא הכרעה דבעלמא לא נקטו האחרונים כן מלבד הב”ח בסי’ יט כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, ואפי’ הב”ח גופיה בריש הל’ בדיקת חמץ מוכח דלא ברירא ליה לגמרי דעה זו), ובמקו”א הזכרתי דברי הפוסקים ביו”ד דג’ ספקות קיל מב’ ספקות.
עכ”פ בניד”ד הדין היה לפטור בברכה גם בספק ספקא ולמרות זאת מברכים בספק ספקא מכיון שעיקר הדעה הוא כרוב הראשונים שיש ברכה גם בלא ספר כלל, ולכן במקום ס”ס סמכינן עלייהו שכעי”ז כתב הגרשז”א, ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ תפט שם כתב דבכל ספק בספירת העומר יכול לברך בימים שאחר כך, ויש להוסיף שאמנם כתב הפמ”ג בכמה מקומות דבספק ברכה מקילינן גם כהפוסקים שלא נפסקו להלכה, וכמו כן כתב הפמ”ג בכמה מקומות והחי”א והמשנ”ב הנ”ל דבספק ברכה אזלי’ לקולא גם בספק ספקא, אבל כולי האי לא מקילינן לצרף תרי קולי בהדדי גם השיטות שלא נפסקו להלכה וגם ספק ספקא, (ובפרט דיש סוף לספקות שמצרפים לפטור מברכה כמבואר במשנ”ב סי’ תרמט הנ”ל וכמשנ”ת), הלכך גם בספק ספקא כמו בניד”ד יש לברך, וכך נראה מסתימת הפוסקים שאין חילוק בין ספק על יום אחד או יותר.
ומאידך העירו שבמשב”ז סי’ קמג סק”א הביא ראיה מהך דינא דספירת העומר לדין ס”ת לברך בס”ס והביא דבריו הבה”ל בסי’ לב ד”ה רגלי.
ושוב חשבתי לחלק דינא דס”ס בעוד אופן אחר, דהנה זה פשיטא דבכל מקומות שהזכירו הפוסקים שדין החיובים המוטל על האדם משתנה לקולא או לחומרא מכח ספק ספקא כגון בהכשר תפילין או טבילת מצוה מכח ס”ס ה”ה שיכול לברך על זה, דהרי בכל מקום ספק ספקא קובע הדין והמציאות, ולכן גם במקום שיש לקרוא בס”ת זה או לספור ספה”ע ה”ה דיכול לברך כיון שמחוייב בדבר זה בתורת מצוה וכמו דבאדם שנוטל לולב שהוא שלו בתורת המוציא מחברו עליו הראיה לכאורה לא אמרי’ שלא יוכל לברך מחמת חששא דספק ברכות (אע”ג דלכתחילה משמע דמחמרי’ במקום ברכות יותר בספק ממון גבי אוונכרי והרחבתי בתשובה אחרת בדברי הפוסקים בזה) ויל”ע.
אבל במקום שהאדם אוכל להנאתו ונמלך בחכם אם צריך לברך או מתחייב בברכה מצד הברכה עצמה אזי הספק ספקא מתעוררת בברכה עצמה ובזה לא חייבו חכמים בברכה כלל, ובזה אין מתחשבין בספק ספקא האמור בשאר מקומות (ולכך בריש סי’ תפט בפמ”ג הנ”ל לא החמיר אלא רק נקט וטוב לחוש משום דאפשר להחמיר בקל, ומיהו גבי אתרוג בסי’ תרמט שם צ”ב, ואולי הביאור בזה דמאחר דבד’ מינים מצינו שיש דין שנוטלים פסולים ואין מברכין כמבואר בפוסקים ממילא בספק פסול מתעורר הספק בברכה עצמה דיש לטעון שהנטילה היא ספק בתורת כשר ספק בתורת פסול, רצוני לומר דעצם הנטילה שנוטל לולב שיש צד שפסול אינה מוכיחה שנוטל הלולב בתורת כשר, וממילא הספק נשאר בברכה, וק”ל).
ויש להוסיף עוד דבכל ספק ברכה יש עוד צירופים להחשיב ס”ס דיש שיטת החינוך וסייעתו דשייך לברך ברכה מספק בנדבה (עי’ בנשמ”א שציין השעה”צ בס”ס רטו) וכמו כן יש שי’ הנתה”מ וסייעתו דיכול לברך ולכוון שלא יהיה ברכה אלא שבח בעלמא (הרחבתי בזה בתשובה אחרת) ובפשוטו יכול גם להתנות לשיטות אלו עכ”פ מעיקר הדין, שאם אינו מחוייב בברכה כלפי שמיא אינו מתכוון לברכה, ואעפ”כ לא התירו לברך בספקות מכח ספקא ספקא זו, ומיהו בזה יש לומר דאין מצרפין דעות שלא נפסקו להלכה עכ”פ באופן כזה.

קרא פחות
0

נראה דאף שהזכירו הראשונים והשו”ע דין זה של הואיל ואשתרי לגבי פת עכו”ם מ”מ שם ההגדרה היא הותרה לפי המבואר שם (היינו שהותר לבצוע לצורך האחר שלא נהג בפת עכו”ם דלדידיה הוא היתר גמור), משא”כ כאן החומרא דשש שעות הוא ...קרא עוד

נראה דאף שהזכירו הראשונים והשו”ע דין זה של הואיל ואשתרי לגבי פת עכו”ם מ”מ שם ההגדרה היא הותרה לפי המבואר שם (היינו שהותר לבצוע לצורך האחר שלא נהג בפת עכו”ם דלדידיה הוא היתר גמור), משא”כ כאן החומרא דשש שעות הוא משום דחיישי’ להראשונים המחמירים בזה, ורק לצורך ברכה לבטלה הקילו, וממילא לא שייך הואיל ואשתרי בזה.
ויש לציין בזה למש”כ הרמ”א בהל’ פת עכו”ם לענין חבורות וכו’ דאין למדין שאר איסורין מפת עכו”ם לענין המבואר שם וה”ה לענייננו והטעם דכאן הוא חשש איסור שנדחה מפני צורך גדול ולא היתר כמו שם.
ויעוי’ גם בבהגר”א שציין לדין זה של הותר לכל הסעודה מקור דהואיל ואשתרי וכו’ עי”ש והיינו במקום שהותר לגמרי ועי’ בפ”ק דרבנן.
ויש לציין עוד הערה בזה דכבר נתקשו הפוסקים בדיני קדימה מה שייך חביב בפת עכו”ם כיון דבדיני קדימה לא נאמרו כלל דיני קדימה במה שאינו מתכוון לאכול (עי’ ריש סי’ קסח), ומה שונה פת עכו”ם מכל דבר אחר שאינו רוצה לאכול מחמת כל טעם או הנהגה או אפי’ חומרא, ולהנ”ל מיושב ודוק.
ומענין לענין מלבד הנ”ל שהוא דחויה ולא הותרה וגם ספק איסור יש להוסיף דיש מהאחרונים שנקטו דהמחמיר בדבר משום ספק איסור אין בו משום נדר כיון שלא קיבל על עצמו.

קרא פחות
0

אין לביישו. מקורות: לענין אם מביישים את המביא חטאת עי’ בסוטה לב ע”ב שלא חלקה התורה מקום לחטאת שלא לבייש את החוטא ומזה למדו שהתפילה בלחש (וגם אם נימא דילפי’ לה מקראי בברכות לא ע”א מ”מ י”ל דר”ש לשיטתו דדריש טעמא דקרא ...קרא עוד

אין לביישו.
מקורות:
לענין אם מביישים את המביא חטאת עי’ בסוטה לב ע”ב שלא חלקה התורה מקום לחטאת שלא לבייש את החוטא ומזה למדו שהתפילה בלחש (וגם אם נימא דילפי’ לה מקראי בברכות לא ע”א מ”מ י”ל דר”ש לשיטתו דדריש טעמא דקרא ומ”מ הלשון בסוטה שם משמע דמקראי יליף לה וי”ל מפני מה תקנו בתפילת חובה דרבנן שלנו דשמונ”ע שלנו).
ועי”ש ברש”י שהוא משום וידוי שבתפילה, ועי’ עוד ביומא פו וברש”י שם שיש בזה חילול ה’ לפרסם שיש חוטא גם אם החוטא עצמו מוחל על כבודו.
ואמנם לגבי חטאת ע”ז מצינו שמביישים שמביא שעירה (עי’ בגמ’ שם), אבל מבואר גמ’ שם ששם אדרבה יש ענין שיתבייש, ועי’ במאירי בסוטה שם דבחטאת ע”ז מחמת שהוא דין מיוחד מגודל חטאו יש לביישו.
וכן מצינו והרגת את הבהמה ואמרי’ בסנהדרין משום קלון החוטא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו וכו’ אם כך חס הקב”ה וכו’ וכה”ג באתון בלעם (עי’ תנחומא ורש”י פ’ חוקת).
ומיהו מצינו בכמה מקומות שתקנו לבייש את הפושעים, עי’ בפסחים פא ע”ב א”ר יוסי בר חנינא כדי לביישן, ושם בדף פב ע”א ראש המעמד היה מעמיד את הטמאין על שער המזרח וכו’ אמר רב יוסף כדי לביישן, ונראה דבמקום שיש תועלת ברורה לבייש כדי למנוע אחרים מלעשות החטא לא חשו לזה, וכן בכמה מקומות בתורה נזכר לפרסם העונש למען ישמעו ויראו וכדתנן ממתינין עד הרגל וכו’, ויש לציין מענין לענין לדברי הפוסקים (ורחבתי בזה בתשובה אחרת) דהחוטא בפני רבים אפשר לביישו בפני הרבים למחות בו באופנים המותרים.

קרא פחות
0

מעיקר הדין מותר. מקורות: הנה ברמ”א יו”ד סי’ קטז ס”ג מבואר דלדידן דגים ובשר קל מבשר וחלב, דהרי אינו מצריך רחיצת הידיים ביניהם למרות שבבשר וחלב צריך לכה”פ רחיצת הידיים כמבואר ביו”ד סי’ פט, ועי’ במשנ”ב סי’ קעג מה שהביא לדברי הרמ”א, ...קרא עוד

מעיקר הדין מותר.
מקורות:
הנה ברמ”א יו”ד סי’ קטז ס”ג מבואר דלדידן דגים ובשר קל מבשר וחלב, דהרי אינו מצריך רחיצת הידיים ביניהם למרות שבבשר וחלב צריך לכה”פ רחיצת הידיים כמבואר ביו”ד סי’ פט, ועי’ במשנ”ב סי’ קעג מה שהביא לדברי הרמ”א, ומשמע דלפ”ז גם הרחקה א”צ כיון שאינו ממש כבשר וחלב.
ויש להוסיף דמשמעות דעת הרמ”א בד”מ בסי’ פט לחשוש להזוהר שלא לאכול בשר וחלב בשעתא חדא ובסעודתא חדא, ובכ”ז לא הגבילו בבשר ודגים כלל.
וכן יש להוסיף להמבואר ברמ”א שם ובש”ך סק”ב דלשיטת הש”ך יוצא להחמיר בבשר בחלב יותר מבשר ודגים לענין אפיה בתנור גדול יחד באופנים המבוארים שם (ועי”ש בט”ז ובשיטת המהרש”ל שהביא הש”ך).

ועיין עוד במשנ”ב שם דלפי המג”א בזמנינו בלאו הכי קיל ומשמע שנשתנו הטבעים בסכנה זו ולפי שיטתו בלאו הכי א”צ להרחיק ביניהם.
ויש לדון לפי המחבר באו”ח שם וביו”ד שם דמחמיר בדגים לענין רחיצת ידיים והפה בבשר ודגים כמו בבשר בחלב מה יסבור לענין הרחקה, ומ”מ יש לומר דגם להמחבר אינו ממש כבשר וחלב דהרי גם בב”י באו”ח שם שהחמיר כהזוהר בבשר וחלב מ”מ לענין דגים ובשר לא החמיר לענין תקנת זמן, ויש לומר דבאמת לא גזרו הרחקות כ”כ בסכנות כמו באיסורין, דאמנם תקנו להדיח ידיו ופיו אבל זו הסכנה עצמה אבל הרחקת שעות וסעודות שאינה הסכנה עצמה אלא שמא יאכלם יחד לא גזרו, (וצ”ל שהטעם הנשאר בפיו אינו סכנה ועי’ ברמ”א יו”ד סי’ קטז ס”ב לענין ריחא בבשר ודגים), וממילא גם היכר אפשר שא”צ, ואע”ג דחמירא סכנתא מאיסורא מ”מ עיקר דיני גזירות נאמרו באיסורין לעשות משמרת למשמרת, ואפשר גם דסכנה א”צ חיזוק וצל”ע.
וכמו”כ יש לדון דיש דעות באחרונים דבשר ודגים חמיר מבשר וחלב ומשום סכנה אוסר גם בדאיכא ס’ וכיון דאשכחן שהחמירו בזה יותר משום סכנה יש לדון מה יסברו לענין הרחקה מבשר וחלב.
ומצאתי בביאורים ומוספים באו”ח סי’ קעג שהביאו סתירה בזה בכה”ח אם יש להקפיד לעשות היכר בין דגים לבשר או לא, ובשם השבה”ל דמעיקר הדין א”צ עי”ש, וכך יוצא ע”פ הגדרים דלעיל דבדגים ובשר לא החמירו בד”כ החומרות שנאמרו בבשר בחלב.

קרא פחות
0

נראה שהטעם פגום ולא חשיב כלכתחילה כיון שעכשיו אינו טועם הטעם כשבא לאכול הלכך מותר. מקורות: ברש”י ברכות כד ע”א מבואר דע”י גיהוק יש בפיו טעם המאכל שאכל, ויל”ע דבטור יו”ד ריש סי’ פט מבואר לחשוש לשי’ רש”י שהוא משום שיירי טעם ...קרא עוד

נראה שהטעם פגום ולא חשיב כלכתחילה כיון שעכשיו אינו טועם הטעם כשבא לאכול הלכך מותר.
מקורות:
ברש”י ברכות כד ע”א מבואר דע”י גיהוק יש בפיו טעם המאכל שאכל, ויל”ע דבטור יו”ד ריש סי’ פט מבואר לחשוש לשי’ רש”י שהוא משום שיירי טעם בשר דאם יש שיירי בשר בפיו אסור גם לאחר שש שעות עד שמסירו, וכן נפסק בשו”ע ונו”כ שם שיש לחוש לזה.
ולכאורה ה”ה אם נשאר טעם בשר בפיו כיון דעיקר דין דשש שעות לדעת רש”י הוא משום שנשאר טעם בפיו אחר כך ולא משום שיירי בשר שנשארו בפיו (וכמ”ש גם הפמ”ג בשפ”ד סק”א דלרש”י ה”ה אם אכל רק שומן של בשר ויסוד הדין נזכר ברמ”א בס”ג ועי’ להלן), ואדרבה הרמב”ם הוא שסובר שעיקר הטעם הוא משום שיירי בשר בעין וס”ל דעד ו’ שעות חשיבי שיירי בשר בעין ולא יותר כמבואר בפמ”ג במשב”ז סק”א, אבל רש”י לית ליה סברא שאחר ו’ שעות הוא כמעוכל ועיקר הטעם לדידיה הוא מחמת טעם בשר שנשאר ולפ”ז לכאורה כ”ש אם נשאר טעם גמור שנאסר.
ואין לומר דאחר ו’ שעות לא שייך שיהיה טעם בשר דהא ו’ שעות לאו כלל גמור הוא בכל מקום דהרי לגבי בשר בין השיניים נקטו הפוסקים דלרש”י יש להסיר.
וכן ברמ”א בס”ג החמיר בשומן של בשר וכתב שם בבהגר”א ע”פ רשב”א ח”א סי’ שז דאינו כטעם הרמב”ם אלא כטעם הטור (היינו טעם רש”י שהובא בסתמא בטור, וכמבואר גם בפמ”ג דלעיל), ועי’ בפנים הרשב”א שכתב דגם להרמב”ם לא פלוג וכ”כ בגינת ורדים יו”ד כלל א סי’ ז ד”ה והנ”ל בזה.
ועכ”פ מבואר דלרש”י שהוא משום טעם גם אכילת טעם בלבד אסור ולכאורה גם טעם הנשאר הוא בכלל האיסור, דאתיא מבינייהו דמחד אם אכל טעם לחוד הנשאר בפיו תוך ו’ דאסור לרש”י ומאידך שיירי בשר הנשארים בפיו לאחר ו’ שעות לרש”י ג”כ אסורים, ומבינייהו יש ללמוד שאם יש טעם לאחר ו’ שעות יהיה אסור.
אבל לרש”י אין לומר דטעם בשר אינו בכלל בשר אפי’ מדרבנן דהא מחמת זה גופא תקנו להמתין ו’ שעות, דהרי לרש”י נקטו הפוסקים שאין ראי’ לומר שיש שיעור עיכול אחר ו’ שעות וא”כ לכאורה ה”ה בטעם אין שיעור עיכול לטעם בשר, ובפשיטות משמע דטעם אסרו.
ובב”י או”ח סי’ קעג הביא דברי הר”ן דאם מוציא הבשר אחר ו’ שעות בעי לקנח פיו (ועי’ עוד בנו”כ ביו”ד סי’ פט), והיה מקום להביא מזה ראיה דהטעם גם לאחר ו’ שעות הוא טעם, אבל אי משום הא יש לדחות דכאן הטעם חמור יותר כיון שטעם זה הגיע מבשר שהיה כאן עכשיו ולא מבשר שהיה כאן ו’ שעות, וגם אפשר דהקינוח משום דחיישי’ שמא לא ניקר הבשר יפה.
אבל בגמ’ חולין קה ע”א הובא הפסוק הבשר עודנו בין שיניהם ולפי שי’ רש”י מוקים להך גמ’ אחר שש שעות וכן פי’ הב”ח בריש סי’ פט, ולכאורה יש ללמוד מזה דאחר שש שעות החמירו רק בבשר ממש ולא בטעם, דקרא דהבשר עודנו בין שיניהם רק מלמד על בשר בעין דחשיב כבשר כשהוא בין השיניים אבל טעם אפשר דלכו”ע חשיב כמעוכל, אבל יש לדחות דבבשר איצטריכא גם באופן שכבר אבד מן הבשר הטעם לגמרי כמו שמצוי במאכל שנשאר בין השיניים כמה שעות, דאם נשאר בהם טעם בשר לא היה שם בגמ’ ספק.
עכ”פ היוצא מהנ”ל דכל שיש טעם בשר ברור בפיו של בשר ואינו מצליח להסירו לאחר ו’ שעות הפשטות שעדיין הוא אסור באכילת חלב לפרש”י דחיישי’ לשיטתו.
ויל”ע באופן כשמגהק מרגיש טעם בשר או כשמרגיש מפעם לפעם אם אסור לאכול חלב בזמן זה.
והנה האג”מ ח”ב מיו”ד סי’ כו דן להתיר כדורי ויטמין העשויים מכבד אף אם יש בהם טעם בשר ועיקר נימוקו מדעת הש”ך בסי’ פט דתבשיל שנתבשל בקדירה מלוכלכת מבשר אינה מצריכתו להמתין ו’ שעות, ובא לייסד בזה דטעם כל דהוא אינו אוסר במקום שלא תקנו להמתין ו’ שעות.
אולם לפי מה שנתבאר אצלי בתשובה אחרת דלדידן רוב אחרונים חולקים על פסק הש”ך בזה וגם הא”ר באו”ח סי’ קעג חלק ע”ז, וגם יש אחרונים שפירשו דברי הש”ך באופן אחר דמיירי שיש ס’ כנגד הלכלוך של בשר, ולפי מסקנת הרבה אחרונים נמצא דבכל נותן טעם יש לאסור אלא אם כן יש ס’ לבטל הטעם עד שאינו מורגש כלל, ויל”ע בניד”ד.
[והואיל דאתאן לזה אעיר על מש”כ בבדי השלחן בציונים סקכ”ח דנראה באג”מ דגם קינוח והדחת הפה א”צ אחר הכדורים הנ”ל ויש להעיר דחיליה דהאג”מ מהש”ך הנ”ל לענין קדירה של בשר שלא נתקנחה, והרי אף במקרה של הש”ך גופא הסתפק הבדה”ש גופיה בסעי’ ג בביאורים (ד”ה מיהו) לדעת הש”ך אם שרי לאכול אח”כ בלא קינוח והדחה ונשאר בצ”ע].
ובפשוטו נראה דמה שגדרו חכמים שאחר ו’ שעות מותר אם אין מרגיש טעם בשר היינו משום שאז בד”כ לא נשאר טעם עיקרי ואז ככל שאינו מרגיש ברגע האכילה בשר יהיה מותר כיון שאין טעם עיקרי כרגע בפיו, דאפי’ אם שייך שיישאר טעם בעין תוך ו’ שעות אבל כשאינו אוכל לא.
אבל יל”ע אם יש לסמוך על זה, דאם יודע בעצמו שעדיין הטעם עולה לחכו מפעם לפעם, א”כ גם אם אוכל בזמן שאינו מרגיש הגיהוק או הטעם העולה בפניו מפעם לפעם מ”מ יש לדון אם יש לחשוש שתוך כדי אכילתו ירגיש הטעם ולא שייך בזה לא מחזקי’ איסורא כיון שיודע שהוא עלול להיות כך ויש ריעותא לפנינו.
ואולי יש לומר דאחר ו’ שעות הוא אומדנא שנטל”פ ולכן אין לאסור בדיעבד וכה”ג שאינו מתכוון ואין האיסור ברור חשיב כדיעבד אם יעלה בו טעם, ורק בבשר בין השיניים ממש לא התירו משום דבזה אם אוכל חלב הו”ל כמערב טעם פגם של בשר לכתחילה בחלב.
ואם נימא הכי נבאר דברי הגמ’ שם, דהרי זה פשיטא דאם יש בשר בטעם טוב לפנינו חשיב כבשר גם אם הוא בין השיניים, דזה דרך אכילה שחלק נשאר בין השיניים ואחר כך בולעים אותו ואם יש בו טעם מרגישים הטעם, ואין ס”ד לפטור מהמתנת ו’ שעות אח”כ, אלא הנידון כשעבר טעמו, ובזה ס”ד דעדיף מנטל”פ כיון שאינו בשר כלל, וע”ז קאמר דעדיין יש בזה שם בשר והו”ל כשאר נטל”פ שאסור לאכלו עם חלב לכתחילה, אבל בטעם שאחר ו’ שעות אפשר דלא הוה מספקא ליה כיון דממ”נ אם יש טעם ממש אפי’ הוא נטל”פ אסור לכתחילה משא”כ בבשר שאין בו טעם וכלה לגמרי טעמו דבזה ס”ד שאינו בשר לא בעין ולא בטעם, וצ”ע.
ובאמת מה דאחר ו’ שעות הוא מעוכל הוא מפורש בטור לדעת הרמב”ם וכעי”ז אי’ במגן אבות להמאירי סי’ ט עמ’ מח ובמהר”ם מלובלין חולין קה ע”א וכעי”ז מבואר במג”א, אבל בדעת רש”י לא מצאתי להדיא בפוסקים שנתבאר כן, אבל יש לומר דלפי מה שנתבאר שכל נידון הגמ’ לגבי בשר שבין השיניים הוא רק אחר ו’ שעות (כמ”ש הב”ח) ובלא זה לא היה צד בלאו הכי כיון שצריך המתנה ו’ שעות, וגם בשר בעין פשיטא שאסור לאכלו עם חלב כמשנ”ת, הלכך יתכן שנמצא מקור לפרש”י שיש עיכול אחר ו’ שעות והאיסור רק מצד נטל”פ.
אבל שוב נראה דהוא דוחק עצום, חדא דבטור שכ’ כן להרמב”ם משמע דרש”י אינו סובר כן, ועוד דלפי המבואר בטור דלהרמב”ם שיש עיכול אחר ו’ שעות מותר לאכול מיד חלב גם כשנשאר בשר בין השיניים, א”כ משמע דאם יש עיכול לא אמרי’ דיש כאן איסור נטל”פ לכתחילה, משמע דאין טענה כזו אלא שנתבטל לגמרי אחר ו’ שעות, א”כ מנ”ל ליצור מחלוקת בין רש”י להרמב”ם ולומר דלהרמב”ם הוא מעוכל והתבטל ולרש”י הוא מעוכל ונעשה נטל”פ שאסור לכתחילה.
ועוד דגוף הראיה מהגמ’ אינה מוכרחת דיש לומר דאכן לעולם הגמ’ מיירי באופן שנתבטל טעם הבשר דבלא זה אין צד לפטור וגם הגמ’ מיירי לאחר ו’ שעות דתוך ו’ שעות ג”כ אין צד לפטור, אבל עדיין אין ראיה דכל ו’ שעות יש טעם גמור ואחר ו’ שעות יש טעם פגום, ממילא אין ראיה לכ”ז, רק דמסברא יש מקום לומר דבאמת חשיב כמו טעם פגום דבדיעבד מותר ואם יעלה לו הטעם אחר כך חשיב בדיעבד לפמשנ”ת, ולהלכה צל”ע בכ”ז.
וראיתי כמה מחיבורים שלקטו הלכות בשר בחלב שהביאו דברי האג”מ להלכה למעשה ומ”מ צריך לציין דזה אינו לדעת האחרונים שמפרשים הש”ך באופן שיש ששים כנגד הלכלוך ואין טעם בשר וגם לציין דמלבד כ”ז יש אחרונים שחולקים על הש”ך, וגם בגוף חידושו של האג”מ שמדמה כדורי ויטמין לדבר שאינו דרך אכילה אע”פ שיש בו טעם הוא מחודש מאוד דהרי הש”ך מיירי בדבר שנתבטל ואינו לפנינו ואדרבה אין להוכיח מהש”ך שדבר שיש בו טעם בלא אכילה אין בו איסור דהרי מבואר בד”מ ס”ס פט בשם רשב”א והרבה ראשונים דשומן בשר לבד אסור ג”כ והיינו דטעם לבד ג”כ כמבואר ברשב”א בפנים ובבהגר”א והפמ”ג מחמיר אפי’ בשומן בלא בליעה בריש הסימן עי”ש, ומ”מ גם אם נקבל חידושו של האג”מ לדמותן זל”ז מ”מ אכתי יש להעיר מנידון פוסקי זמנינו על בליעת כדורים דהמנח”ש ח”ב סי’ סד הוכיח מדברי הפוסקים דחשיב אכילה ודלא כהמקילים בזה ע”י צירופים, ולכאורה גם כן מוכח בגמ’ בלע מצה יצא, וממילא אינו מוסכם לומר דכדורי ויטמין המיוצרים מתרכיז בשר לא נחשבים כאכילת בשר, ואולי האג”מ מיירי שיש קצת תערובת של רכיבי בשר בויטמין וצ”ע.
ובגוף דברי הפמ”ג הנ”ל שהחמיר במשב”ז סק”א בתבשיל שיש בו שומן (אע”פ דגם לטעם רש”י הרי לא בלע וגם לטעם הרמב”ם הרי אין כאן בשר) יש להביא ראיה לזה ממש”כ הרשב”א הנ”ל בשומן בלבד דאע”ג שהוא אוסר רק לטעם רש”י מ”מ גם להרמב”ם לא פלוג, וכעי”ז בגינת ורדים יו”ד כלל א סי’ טז, וא”כ י”ל דגם באופן של הפמ”ג לא פלוג וק”ל להמעיין וקיצרתי, ובבהגר”א סי’ פט כתב בשם רשב”א באופן הנ”ל דאסור לרש”י ואולי קיצר דמאחר דאנן קי”ל בלאו הכי לחומרא כרש”י כמ”ש השו”ע שם ס”א הלכך קיצר ולא הביא הטענה דלא פלוג להרמב”ם כיון דאינו נצרך להלכה בנידון זה, אולם שוב נראה דהבהגר”א שם סקי”ד לא סבר כן בדעת רמב”ם שהרי כתב דלא כרמב”ם.
והנה בכה”ח הביא בשם כמה אחרונים להקל בנגע בשר בלשונו בלבד, ויש לדון אם סותר לדעת הפמ”ג הנ”ל שמצינו לו ראיה גם ברשב”א.
ויש מקום לומר דהפמ”ג החמיר בלא פלוג רק בלעס כיון דלעיסה היא צורת האיסור להרמב”ם בבשר שנתקע בשיניים, וממילא גם שומן אסרי’ להרמב”ם כמבואר ברשב”א לדעתו משום לא פלוג, אבל בהכנסה לחוד לא.
עוד רגע אדבר מה שדנתי בתשובה אחרת באדם שנשך בשר ולא לעס האם הוא בכלל היתר הכה”ח הנ”ל וכתבתי לדייק מלשון הפוסקים האחרונים שהביא שם דההיתר הוא רק בלא היה נשיכה, ושוב נראה דיתכן להביא ראיה לזה מעיקר הדין, דהרי הרמב”ם סבר שעיקר האיסור משום בשר שבין השיניים כמבואר בטושו”ע יו”ד ר”ס פט ובב”י או”ח סי’ קעג, ויש לומר דיליף לה מדאמרי’ בגמ’ שגם בשר שבין השיניים חשיב בשר, ומפרש לה על תוך ו’ שעות, עי’ בב”ח סי’ פט בראשו, הלכך יש לומר דהאוסרו הוא מה שהשתמש עם השיניים לנושכו ולעיסה שנזכרה בפוסקים לאו לאפוקי נשיכה אתא כיון שכבר נכנס בשיניים והשתמש בהם ולא אתא אלא למעט נגיעה בעלמא עכ”פ בלשונו.

עוד תוספת בטעם פגום של בשר הוא אחר ו' שעות

נתבאר דהרגילות שטעם לאחר ו’ שעות הא טעם פגום, ויש להוסיף עוד דידוע שהגרי”ש היה נוטה כהאחרונים דבישן אחר הבשר א”צ להמתין ו’ שעות ממש, ואכמ”ל באופנים ובדעות בזה, אבל עכ”פ במציאות הוא צריך הבנה דאמנם גם אם נימא שמצד העיכול יש עיכול מתוגבר בזמן שינה מ”מ הרי הטעם שוהה בפיו זמן רב ללא תזוזה ובמציאות כמה פעמים יש טעם מאכל בפיו לאחר השינה יותר, אולם להנ”ל הוא מיושב דכיון שכבר היה עיכול ממילא הו”ל טעם פגום, ובאחרונים דנו עוד נפק”מ בזה דהטעם הוא מצד הבליעה ולא מצד מה שעבר המאכל בפיו, עי’ עליהם, אבל לעיקר ההוראה הנ”ל צע”ק דהנה לדעת רש”י המתנת ו’ שעות הוא שיסתלק טעם בשר מפיו וזה נתבאר כנ”ל ולטעם הרמב”ם הוא מטעם שעד ו’ שעות יש שיירי בשר בפיו בין השיניים ואחר ו’ שעות חשיבי כמעוכלים, ולפי הך סברא נמצא שהשווה טעם רש”י להרמב”ם לענין שאחר שיעור עיכול גמור חשיב טעם פגום, אבל בפוסקים משמע דבשר שנמצא בפיו לאחר ו’ שעות לרש”י לא אמרי’ דמעוכל, וצ”ל דמ”מ סובר הגרי”ש וסייעתו שלענין טעם בשר בלבד מודה רש”י דאמרי’ ביה דחשיב מעוכל אחר ו’ שעות גם אם נשאר טעם וממילא בניד”ד חשיב טעם מעוכל תוך ו’ שעות, או יש לומר בפשיטות דהגרי”ש מיירי באופן שאכן הטעם עבר ואז א”צ להדחק בכ”ז רק שנתקשיתי דבמציאות מצוי כמה פעמים שלאחר שינה הטעם עובר פחות מאדם ער וכמשנ”ת וצל”ע בכ”ז.

*

קרא פחות
0

בלא שינוי. מקורות: שמעתי בשם גאון מובהק הגר”ש דבליצקי זיע”א ששינה נוסח היקום פורקן במילים רישי גלוותא די בבבל וכו’ (ואיני זוכר נוסח השינוי המדוייק), ובאמת לכו”ע ברור שאם היו חכמים מתקנים נוסח היקום פורקן השתא בזמנינו, לא היו מתקנים בנוסח שתקנו ...קרא עוד

בלא שינוי.
מקורות:
שמעתי בשם גאון מובהק הגר”ש דבליצקי זיע”א ששינה נוסח היקום פורקן במילים רישי גלוותא די בבבל וכו’ (ואיני זוכר נוסח השינוי המדוייק), ובאמת לכו”ע ברור שאם היו חכמים מתקנים נוסח היקום פורקן השתא בזמנינו, לא היו מתקנים בנוסח שתקנו בזמנם, וכמו שיתבאר להלן.
אבל כבר אמרו בפסחים ע ע”ב אנן טעמא דפרושים ניקו ונפרוש עי”ש בפרש”י, וכתיב אחרי רבים להטות, ורוב חכמים די בכל אתר ואתר לא קיבלו שינויים בזה, וטעמם כדי שלא יבוא עי”ז כל אחד להיות בונה במה לעצמו כמו שהראה הניסיון המר בחו”ל, ותליא באשלא רברבא בשם בעל המשנ”ב והחפץ חיים שאמר (הובא בשמו בספר מאיר עיני ישראל ובעוד כמה ספרים) שזה התיקון הראשון שתקנו המשכילים בסידור התפילה ועל ידי זה בנו במה לעצמם כידוע.
ומצוה ליישב דברי חכמים ולומר שאפי’ בזמנינו שנתמעט היישוב בבבל יותר מבזמן החפץ חיים מ”מ עדיין אין דובר שקרים דכל עוד שיש עדה מישראל בבבל ואפילו פחות מעשרה מותר להתפלל עליהם (ויש לדון אם יש במשמע גם אותם שיבואו לבבל אם יבואו, ומ”מ העיקר דקאי על אותם שבבבל עכשיו, וצל”ע, ושו”ר שכוונתי לדברי הגרח”ק בתשובות הגר”ח ח”ב עמ’ תערב שכ’ על זה, יש יהודים שם).
וראשי גלוותא די בבבל ודי בכל אתר הכונה לראשי הקהל שבכל מקום בחו”ל דשם בכל מקום שהם נקראים גלויות (עי’ ב”י או”ח סי’ לב, וזה מוכח מפסיקתא דר”כ פ’ החודש הזה לכם דההתפזרות בע’ אומות היא הגלות והוא דבר פשוט לענייננו), וגם במקום שאין ראש להקהל מ”מ חשוב שבקהל הוא הראש, עי’ בפסיקתא דר”כ בפיסקא ויהי בחצי הלילה מה דמייתי מקרא.
וגם רישי כלי דהיינו מה שבזמנם היו דורשים בשבת מכונה כאן רישי כלי (עי’ בהקדמה לשאילתות מהדו’ הרב מירסקי והרחבתי ג”כ בתשובה אחרת) זה קיים גם השתא, אף שנקרא בשם אחר, מ”מ תפילה נאמרת בכל לשון ויכול להתפלל בלשון גאונים.
ואמנם כמו שנתבאר שאין ספק שאם היו רבנן מתקנים האידנא תפילה זו היו מתקנים בלשון אחרת, כיון דהאידנא אין עיקר התורה וגלות ישראל בבבל, מ”מ מאחר שכבר תקנו ויש טעם שלא לבטל התקנה כמשנ”ת (וע”ע ביצה ה ע”ב), ואין בזה שקר הלכך לא בטלו התקנה.
וע”ע במשנ”ב ס”ס קח בשם הדה”ח דגם להסוברים שהאומר אזכרה בתפילה שאינו של יומו חוזר מ”מ בדבר שאינו שקר מפורש כגון אתה חוננתנו לא הוה הפסק, וכ”ש בניד”ד שאינו בשמונ”ע וכ”ש בניד”ד שגם אין בזה חשש של משנה ממטבע ברכות שתקנו חכמים כי אדרבה עושה כתיקון חכמים, (והטעם שנתקן בלשון זו מכיון שנתקן בזמן שעיקר מרכז התורה היה בישראל ובבבל כדמוכח בדוכתי טובא, ועי’ בתנחומא נח סי’ ג ולפיכך קבע הקב”ה שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה וכו’ וכל הענין, ובתשובות הגר”ח ח”א עמ’ שנד כ’ דהטעם שנזכר בבל משום שנתקן בבבל, וצע”ק, ואולי יש לכלול בדבריו שנתקן בזמן תפארתה של בבל, ודוחק), הלכך מותר לומר יקום פורקן, וכן נהגו ונוהגים אשכנזים בכל מקומות מושבותיהם.
ויש להוסיף עוד דבכמה ראשונים הובא מנהג יקום פורקן כבבעל המאור ומחזור ויטרי וגם בפוסקים האחרונים כט”ז ומשנ”ב ר”ס צו ושערי אפרים שער י’ סמ”ג ואילך וסידור יעב”ץ ושאר פוסקים, ואף לא הזכירו שהלשון צריך תיקון אף שכבר בזמנם לא היו רישי כלי ורישי גלוותא ולא היה מרכז ישראל בבבל ובארעא דישראל והיו תקופות שכמעט לא היו מבני ישראל בארעא דישראל, ויש להוסיף דגם בלוח ארש להיעב”ץ מפלפל טובא בנוסחאות היקום פורקן ומבואר בדבריו שם הוה פשיטא ליה דאומרים הכל כתיקונו רישי כלי ורישי גלוותא עי”ש, ולא עלה על דעתו שהנוסח צריך תיקון.
(ובאמת אם היה ס”ד לתקן נצטרך לתקן הרבה פיוטים שעיקר תקנת נוסחתם היתה על זמנם, כגון פיוטים על הגוים הכופים לעבוד שיקוצם וכיו”ב, ואכמ”ל, ואדרבה קבלו עליהם כל ישראל שלא לשנות מטבעות תפילות ופיוטים בד”כ, משא”כ המשנים במקרה הטוב לא נתקבלו דבריהם אצל חכמי דורם ושלאחריהם, ועל זה בודאי אפשר לומר מש”כ בירושלמי אם ראית הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג).
ובגוף ענין דובר שקרים צ”ב אם החשש הזה הוא גם במברך את חבירו שלא בלשון נוכח להקב”ה, ומסתמא דמ”מ אינו ראוי לומר בנוסח כזה גם אם אין חשש דובר שקרים וכ”ש שמזכיר שם שמים דקאמר מן שמיא, אלא שכבר נתבאר דאין כאן דובר שקרים.
ובהנ”ל יש להוסיף דלגבי ברכת המינים העירו כמה אחרונים דיש לתקן הנוסח בסידורים כהיעב”ץ והאדר”ת ועוד, אבל שם אכן טענתם שהמדפיסים לא עשו כתיקון חכמים אלא נוסח אחר שבדו מלבם כמ”ש היעב”ץ, משא”כ בניד”ד דהוא להיפך שהמתפללים עושים כתיקון חכמים, והמשנים מזה הם משנים מתיקון חכמים, וכבר נתבאר בכמה תשובות מכח כמה ראיות דהגדרת משנה ממטבע ברכות הוא שינוי מנוסח שיצא מפי חכמים אף במקומות שיש טעם לשנות הנוסח ואף שיש לטעון בדעת חכמים עצמם שהיו משנים הנוסח, ואדרבה לא הלכו בכמה מקומות בתר הטעמים אלא בתר הנוסחאות שיצאו מפי חכמים והובאו כמה ראיות לזה.

קרא פחות
0

האריך כבודו בדיוקים בדברי התוס’ בדעת ר”י ויש קצת משמעות שרצה כבודו לטעון דבנשוי אין איסור ז”ל באקראי ודחה דברי הרבה אחרונים שלא נקטו כן אפי’ בדעת ר”י (הנצי”ב והאג”מ ור”א הענקין ועוד), ולענ”ד מבלי להכנס לנידון הדקדוקים גופא, מ”מ ...קרא עוד

האריך כבודו בדיוקים בדברי התוס’ בדעת ר”י ויש קצת משמעות שרצה כבודו לטעון דבנשוי אין איסור ז”ל באקראי ודחה דברי הרבה אחרונים שלא נקטו כן אפי’ בדעת ר”י (הנצי”ב והאג”מ ור”א הענקין ועוד), ולענ”ד מבלי להכנס לנידון הדקדוקים גופא, מ”מ העיקר חסר מן הספר מכל רעיון הדברים שרצה כבודו לטעון, דכל המעיין בסוגיות הפזורות יראה שטעות ביד כבודו.
ראשית מבואר בהרבה מקומות שכל התעסקות בענייני תאוה זו אסורה מלבד בשמחת עונה, וכדאמרי’ המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי דמגרי יצה”ר בנפשיה אע”ג דלא מיירי במסתכל או מהרהר באיתתא כלל, וכן אמרי’ בע”ז המסתכל בבהמה חיה ועוף בשעה וכו’ אע”ג דאין מתאוה להם כלל, ואמרי’ בע”ז שם ונשמרת מכל דבר רע אזהרה שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה, ומשמע דהאיסור הוא מחשבה של גרם טומאה, וכן בנדה יג ע”ב בכל דיני הוז”ל נזכר תוך הדברים שהמביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב”ה, ומבואר דהאיסור הוא מצד הרהור, ועוד אמרי’ במסכת כלה שהמוז”ל דומה לבהמה ומשמע שתפסו שהוא מעשה מגונה בעצם (וכידוע דברי הרמב”ם בשמונה פרקים בזה) וגם הלשון לא תנאף ביד וברגל בנדה יג ע”ב משמע דהמעשה מגונה, וכן באיסור מכנסים באופן האסור (וגם דינא דתבקע כרסו בנדה יג דמבואר דאפי’ לצורך אסור משמע דאין האיסור מצד מניעת פו”ר, ומ”מ בנידון זה כבר האריכו בענין מתי יש היתר לצורך ומתי אבל כסניף ודאי אפשר לציין זה).
וכמו”כ בהרא”ש נזכר דיש היתר באופן של ביאה (וכן משמע בפשיטות בתוס’ וכמה ראשונים ביבמות יב דלשיטתם עכ”פ בדרך ביאה אינו בכלל עיקר איסור הוז”ל), וד”ת עשירים במקום אחר וסתימת הר”י יתבאר ע”פ דברי הרא”ש, דההיתר הוא באופן של ביאה, וכן דברי הרי”ד ביבמות יב ע”ב ונכדו הריא”ז שם יתפרשו דמיירי באופן של ביאה או עכ”פ שמחת עונה של חו”נ לכה”פ (ונחלקו בזה האחרונים בדעת ר”י), ובדעת הרי”ד והריא”ז ע”כ צ”ל שיש איזה גדר בזה דהרי מפורש בכ”מ שהוא דבר אסור ובפרט דגם הם מיירו שם דוקא באופן מסויים של דרך ביאה וסמכו על הקורא שלא ילמד מזה היתר בכל גווני.
וכן בדין נשוי שנוגע בבהכ”ס (באו”ח ס”ס ג’) הוא רק באופן שלא יבוא לידי חימום דלהתחכך פסק השו”ע דאסר ושתיק ליה רמ”א אע”ג דבאה”ע הביא הרמ”א שיטת ר”י, וגם המשנ”ב אזיל כשי’ המחבר באו”ח שם, ויש להעיר דגם בנידה יג נשוי גבי שמואל ורב יהודה נזכר רק לגבי היתר נגיעה ולא חימום דלכל הלישנות שם הוא מצד שלא יבוא לידי חימום, ובלאו הכי יש מהראשונים שפסק כאידך לישני דגם לנשוי אסור ועי’ בפמ”ג.
ויש לציין דדינא שנזכר בשו”ע באה”ע באשה שיש לה אוטם ברחם שאסור לקיימה מתשובת הרא”ש לא אשתמיט תנא לומר דמי שיש לו אחרת או שרוצה לישא אחרת שרי ובמקומו של המחבר לא נהגו בחדר”ג.
ועוד יש להוסיף דתנן באנשים תיקצץ והאריכו בזה בנדה שם, ולא אשתמיט תנא לומר דדרך בדיקה שרי בנשוי (אלא רק בבהכ”ס כמבואר בשו”ע או”ח שם), ועוד יש להוסיף דמייתי בנדה שם יג ע”א מתני’ מתרומה ומקשי שם ולא מיישב דמיירי בנשוי (ואף שהיה מקום ליישב דהרי בנשוי בלאו הכי מ”מ זה אינו דלא הותר נשוי אלא בבהכ”ס וכנ”ל).
ועוד יש להוסיף דאפי’ להסוברים שאיסור הוז”ל משום ביטול פרו”ר הנה בהרא”ש בנדה יג כתב דגם אם קיים פרו”ר אסור משום ובערב אל תנח ידיך וקשה דהרי אינו חיוב לעסוק בפרו”ר אחר שכבר קיים פרו”ר, אלא דסימנא נקט דראוי ויכול להוליד וממילא יש בזה מעשה השחתה.
ובלאו הכי יש לציין דבכל הפוסקים האחרונים והמקובלים וספרי המוסר והתיקונים וספרי התשובות כי רבים המה (הדנים בכל מיני אופנים של שעה”ד) החמירו טובא בהוז”ל ולא טוב עשה כת”ר דשווייה לר”י בעל התוס’ כשיטה יחידאה שנשתקעה ולא נאמרה ולא נזכרה בכמעט שום מקום בבמ”ד (היינו מה שטען כבודו בדעת ר”י דדין זה אינו נוהג בנשוי, אבל דוקא עיקר דינו של ר”י כן נזכרה ברמ”א ובהרבה פוסקים רק לגבי אשתו וזה מסייע לדברינו).

ובתשלום כל הדברים יש לציין מש”כ הב”י באו”ח סי’ קעג והובא בד”מ ביו”ד סי’ פט שאילו ראה מהר”ם דברי הזוהר היה חוזר בו וכו’, ועכ”פ זה חזי לאצטרופי לחשוש להזוהר כשמחמיר יותר משיטה שנזכרה בראשונים, ועי’ במשנ”ב סי’ כה דכשיש מחלוקת בין בעלי התלמוד דברי קבלה יכריע וכמובן דהכל לפי הענין, ועי’ במשנ”ב סי’ כה דכשיש מחלוקת בין בעלי התלמוד דברי קבלה יכריע וכמובן דהכל לפי הענין.
ויש לציין עוד דאף דברי העזר מקודש הידועים בזה באה”ע סי’ כב שכבודו ציין בתור שהם ראש המקור להקל בדעת ר”י מ”מ לא כתב אלא שצד זה יהיה כתריס בפני הפורענות וגם לא מחמת שודאי יש צד כזה אלא כתב דאף אם זה טעות מ”מ מכיון שבנידון המדובר שם היה טעות בהלכה יש בזה כתריס בפני הפורענות, ומאחר שכתב להדיא ככל הדברים האלה א”כ הרי ודאי שלא נקט כצד זה להלכה, (וגם בב’ הקטעים של העזר מקודש לעיל סי’ כא מוכח שלא סבר כן להלכה), ותו לא מידי.
ולא ברירא לי אם היה טוב לפרסם תשובתי זו כדי שלא ישתמע שיש צד לטעון אחרת, ובפרט גדיים שעדיין לא נעשו תיישים בעלי קרניים, אבל אמרתי זו היא דרכה של תורה לישא וליתן ולברר ולהוכיח האמת כי ישרים דרכי ה’.

קרא פחות
0

כן כשאפשר. מקורות: במשנ”ב סי’ צד סק”ב כתב בשם הפמ”ג דאפילו אם הוא יושב בעגלה מ”מ יכוין רגליו ע”כ, ועי”ש עוד. ומ”מ דייק המשנ”ב לומר יושב בעגלה, דהרי עיקר הדין נאמר גם לגבי רכוב, ורכוב לא שייך בכיוון רגליים (עי’ פסחים ג’ ורש”י ...קרא עוד

כן כשאפשר.
מקורות:
במשנ”ב סי’ צד סק”ב כתב בשם הפמ”ג דאפילו אם הוא יושב בעגלה מ”מ יכוין רגליו ע”כ, ועי”ש עוד.
ומ”מ דייק המשנ”ב לומר יושב בעגלה, דהרי עיקר הדין נאמר גם לגבי רכוב, ורכוב לא שייך בכיוון רגליים (עי’ פסחים ג’ ורש”י שם), ועכ”פ חזינן דכלול בדין ישיבה שאם אינו יכול לכוון רגליו בישיבה א”צ גם לכוון רגליו, רק דאם יכול לכוון רגליו צריך לכוון ולא נאמר דין זה רק במתפלל בעמידה.
ובמקור חיים סי’ צה ס”א כ’ דאף המתפלל בשכיבה צריך לכוון רגליו ולהחזיר את פניו לירושלים.

קרא פחות
0

מוסף. מקורות: נראה דיש להקדים מוסף, חדא דזה צד חיובא וכך משמע עיקר הדעה דנשים מחויבות במוסף (ועי’ בהרחבה להלן), ובגמ’ שלהי ר”ה ופוסקים מבואר דאפי’ ספק דאורייתא דוחה ודאי דרבנן גבי תקיעות וברכות, ולכאורה ה”ה צד חיוב דוחה מנהגא, וקי”ל דמקודש ...קרא עוד

מוסף.
מקורות:
נראה דיש להקדים מוסף, חדא דזה צד חיובא וכך משמע עיקר הדעה דנשים מחויבות במוסף (ועי’ בהרחבה להלן), ובגמ’ שלהי ר”ה ופוסקים מבואר דאפי’ ספק דאורייתא דוחה ודאי דרבנן גבי תקיעות וברכות, ולכאורה ה”ה צד חיוב דוחה מנהגא, וקי”ל דמקודש קודם בין להקדים בין לדחות וחיובא היינו מקודש, ועוד דמוסף גם אם אינו חיוב הוא לכאורה עכ”פ מנהג דנשים שנהגו בתפילות ונהגו בהלל מסתמא נהגו גם במוסף, ועוד דמסתמא קבלו המוסף בתורת דרבנן וההלל בתורת מנהגא כמו בגברי, וגם לא יתכן שנשים שקבלו עליהם הלל בתורת מנהגא יהיה חמור מהלל דגברי שידחה אצל נשים המוסף דמי איכא מידי דלגברי אינו דוחה מוסף ונשים שקבלוהו בתורת מנהגא ידחה מוסף, וגם יש לצרף בזה הדעות דאין מנהג בהלל בר”ח ביחיד, וממילא יש להעדיף מוסף, הלכך בצירוף כ”ז לענ”ד יש להתפלל מוסף והלל יידחה.
בעיקר חיוב נשים במוסף במשנ”ב סי’ קו סק”ד הביא פלוגתא בזה, דהצל”ח בברכות כז ע”א פוטר אבל המגן גבורים פסק לחייב בזה, ולשונו משמע דנטה לחייב (דלגבי הצל”ח נקט “כתב” ולגבי המגן גיבורים נקט “פסק” וגם יש ליתן לב על הלשון “אבל”).
ובתשובת מו”ז הרע”א זללה”ה קמא סי’ ט מצדד בלשון לכאורה לפטור וכתב וצ”ע, והביא הפטור בשם הבשמים ראש סי’ פט (ובהגהות רע”א באו”ח שם הביא דברי הצל”ח וכן תשובת הבשמים ראש).
והנה רוב האחרונים שאחריו נקטו דהבשמים ראש נתחבר על ידי זייפנא ע”ש הרא”ש כדי להצדיק מנהג החדשים שבזמנו בכמה עניינים ואח”כ נתאמת הענין על ידי רבנן קשישי קמאי ובתראי (החת”ס שקרא לו “כזבי הראש” כמו שהביא בעל הסדרי טהרות, ועי’ חת”ס או”ח סי’ קנד ויו”ד סי’ שכו סק”ג, והקה”י בקריינא דאגרתא ח”א סי’ רפב שעל הבשמים ראש א”א לסמוך כלל, וראה עוד על הזיוף בשו”ת מנחת אלעזר ח”ג סי’ מו, שו”ת פרשת מרדכי או”ח סי’ ה, יד שאול על יו”ד סי’ שמה ושו”ת רידב”ז חאו”ח ריש י’ יד ושו”מ תנינא ח”ב סי’ נה ותורת חיים או”ח סו”ס יז ודרכי תשובה סי’ קנז סקל”א וספר הברית ח”ב קו ע”ב, ועוד, ועי’ בהרחבה בספרי זמנינו מה שהביאו בזה, וכן שמעתי ממו”ר הגר”א גרבוז דהיום כבר אין כלל ספק בשאלה זו, ובמאמר המוסגר אזכיר אשר גילתה אזני שהמדפיסים תשובות הרא”ש שבזמנינו לא מצאו בקבצי התשובות בכת”י שום דבר שנדפס בבשמים ראש).
ואפשר שאם היה רואה מו”ז רשכבה”ג הרע”א זיע”א שאר דברי כל האחרונים שלאחריו מה שכתבו אחר שנתברר הענין לא היה מביא דברי הבשמים ראש וכעובדא דגדולי עולם עם הירושלמי קדשים, וכבר השואל ומשיב תנינא סי’ נה והשד”ח ח”ט מערכת יו”ט סי’ ב סק”ו השיגו על הרע”א בזה דלאו גושפנקיה דהרא”ש חתים על הבשמים ראש.
ואפשר שמהך טעמא לא הביא המשנ”ב דברי גדולי הפוסקים שהביאו תשובת הבשמים ראש לגבי תפילת מוסף לאחר שנתברר באחרונים כנ”ל, וכמובן שלא לחינם השמיט המשנ”ב דברי הבשמים ראש מכל המשנ”ב ולכאורה לא הזכירו בשום מקום לאחר שנתברר דהמחבר זייפנא הוה גם במקומות שחלק מהאחרונים שלפניו הביאו דברי הבשמים ראש.
וגם להרע”א גופא הא קבלו נשים עלייהו התפילות (עי’ שו”ת רע”א סי’ א’ בהשמטות) ולא עדיף הלל ממוסף לענין מנהגא וכ”ש שהמנהג במוסף פשוט יותר.
ועוד העירו בזה דכבר במהרי”ל ואגור וב”י ומג”א וט”ז ומשנ”ב ס”ס מז גבי פרשת התמיד משמע בפשוטו דנשים מתכפרות בקרבנות ציבור, ובדוחק אי משום המהרי”ל וסייעתו יש לומר דמקופיא מ”מ מכפרא עי’ בפ”ק דזבחים, וגם יש להעיר דלרמב”ן נשים חייבות בספירת העומר, ובפשוטו קרבן העומר קרב גם לנשים, ועי’ עוד שבט הלוי ח”ב סי’ יד סק”ב.
ומש”כ הצל”ח דהזמן גרמא כבר העיר בשו”ת שו”מ תנינא ח”ב סי’ מה (ובזה חזר על שיטתו במגן גיבורים באלף המגן בסי’ קו ס”ד והובא במשנ”ב שם) דהרי במצוות שבת הוקשו נשים לאנשים וחייבות בזכירה, ומ”מ מוסף הוא ע”ש הקרבנות ותלייא בנידון אם נשים מחוייבות גם בקרבן מוסף ואם הם בכלל הציבור לענין זה, רק דהטענה לפוטרן מצד שהיא תקנה שהזמן גרמא (לפי הצד שחייבות בקרבן מוסף) זה צ”ב מטעם הנ”ל וכן מטעם שתפילות ע”ש קרבנות תקנום וכמוספין שוויוה רבנן כמ”ש במגילה כ’ לענין תפילה ביום, ומ”מ עי’ בצל”ח שם מש”כ בזה.
ומ”מ סוגיין דעלמא דנשים המתפללות שחרית ומנחה מתפללות גם מוסף (ע”ע שד”ח שם, שואל ומשיב שם, מגן גיבורים שם, עמודי אור סי’ ז, מהר”ם שיק סי’ צ’, דעת תורה להמהרש”ם, בית יצחק, ר”מ זמבא, חזו”א קדשים סי’ א סק”ד), וכמו שנתבאר שכך משמע שנוטה לשון המשנ”ב, וכך פשטות דעת המהרי”ל וסייעתו וכן הרמב”ן דלעיל, ובפרט שהבשמים ראש שעליו נסמכו כמה פוסקים כבר נקטו האחרונים שהוא מזוייף, וכך מנהג הנשים המתפללות וכנ”ל.
ואמנם אשה שאין מתפללת מוסף אין למחות בידה דיש לה על כמה דברים מה לסמוך ולצרף בזה כיון דמוסף אין עיקרו רחמים ועוד שאר טעמים שנזכרו בפוסקים הנ”ל מלבד שאפי’ מנחה אינו מוסכם לכו”ע שחייבות, אבל לומר דגריעא מהלל זה לא יתכן וככל אשר נתבאר.
באשה שהתחילה להתפלל מוסף יש לדון מצד קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק (שקלים פ”א מ”ג), ויש אומרים דהוא דין מיוחד ותקנה מיוחדת בשקלים (ראה שם תלמיד הרשב”ש וזהו דלא כהמג”א סי’ תע סק”ב שסובר שהוא מדין נדר, ובביאור דעת המג”א עי’ עוד במשנ”ב סי’ תקצז סק”ו ושקל הקדש פ”א מהל’ שקלים ה”ז בבאור ההלכה), אולם דין זה נאמר בקטנים ולא בנשים, וכן מצאתי כתוב בשם האג”מ [במשנה אחרונה סי’ קו על המשנ”ב שם, ועי’ להלן], ומ”מ אם התחילה להתפלל יש לדון מצד בל יחל וכן באופן שאמרה התנאי בער”ה או בכל נדרי ויש להזכיר דיש פוסקים שנקטו דבחשש איסור שהחמירו בו מספק לא אמרי’ שהיה קבלת נדר והרחבתי במקו”א ואכמ”ל.
ואין להביא ראיה לפטור נשים מדין התחיל לשקול ממש”כ בשקלים שם מ”ה שנשים אם שקלו מקבלין מידן ומשמע דאין דין שאין מקבלין, דזו לכשלעצמה אינה ראיה, דהרי נאמר שם במשנה ה’ על נשים ועבדים וקטנים יחד דאע”פ שאמרו אין ממשכנין אם שקלו מקבלין מידן.
אבל כנראה דכוונתו שם להביא ראיה אחרת לדין זה דלגבי ממשכנין במשנה ג’ ובמשנה ה’ נזכר נשים עבדים וקטנים יחד שאין ממשכנין ב’ פעמים ובמשנה ה’ שאם שקלו מקבלין מידן, ובסוף משנה ג’ לגבי התחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק נזכר קטן בלבד, ומדשבקיה לבר זוגיה ולא נקט נשים ועבדים שמע מינה שאינם בכלל דין זה.
ומאידך יש מקום לבאר באופן אחר דבקטן הרגילות שכשבא ממנו מחה”ש הוא על ידי אביו, ומכיון שאביו בר חיובא תקנו לגביה דשוב אינו פוסק (דהתקנה היא על האב ולא על הקטן, עי’ תי”ט בדעת הרמב”ם), משא”כ בנשים שדרך שהן מביאות כדתנן בשלהי ב”ק ואפשר דה”ה בעבדים שיש בהם דעת לא שייך לתקן שיצטרכו להביא עוד דאינן בר חיובא (וגם בד”כ אף בנשים המעות אין שלהם וכ”ש בעבדים), הלכך קתני תקנה זו רק לגבי קטנים, אבל אדם ששקל על ידי אשתו (או אשה גרושה ששקלה לעצמה לפי הצד דלעיל בסוגריים שהפטור מצד שאין לה מעות) אפשר דה”ה שיש בזה חיוב התחיל לשקול, ולפי צד זה ה”ה בהתחילה להתפלל מוסף יש לדון לחייבה, אבל יש לדחות דבשקל תקנו התקנה ובתפילה ממש לא תקנו, והטעם דבשקל הוא צורך הציבור משא”כ בתפילה כיון שהציבור מתפללין אין בתפילתה עוד צורך הציבור (ומעין זה אשכחן דאיכא למ”ד דכל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפילת המוספין), וליכא להביא ראיה מוכרחת כנגד זה ממגילה שם דכמוספין שויוה רבנן דלדמות לשקלים אפשר דלא.

השלמה לנידון אם יש להקדים הלל למוסף:

יש להוסיף דגם אינו מוסכם לכו”ע שהלל דחוהמ”פ נאמר ביחיד (והנידון היה בהלל דחוהמ”פ) משא”כ מוסף דודאי נאמרת ביחיד כמעט לכל הפוסקים מלבד מעט פוסקים שפסקו כראב”ע.

קרא פחות
0

מעיקר לשון הגמרא עכ”פ בזמן הגמ’ נזכר שאינו ראוי, והנוהגים להקל בזה אם יש לזה על מה לסמוך, עי’ במקורות. מקורות: הנה בגמ’ ברכות מג ע”ב אי’ שאין ת”ח מספר עם אשה בשוק אפי’ אשתו, וכ”ה ברמב”ם פ”ה מהל’ דעות ה”ז, ובאדר”נ ...קרא עוד

מעיקר לשון הגמרא עכ”פ בזמן הגמ’ נזכר שאינו ראוי, והנוהגים להקל בזה אם יש לזה על מה לסמוך, עי’ במקורות.
מקורות:
הנה בגמ’ ברכות מג ע”ב אי’ שאין ת”ח מספר עם אשה בשוק אפי’ אשתו, וכ”ה ברמב”ם פ”ה מהל’ דעות ה”ז, ובאדר”נ פ”ב ה”ב לא ילך עם אשה בשוק ואפי’ היא אשתו.
ועי’ בספר מנהג ישראל תורה אה”ע הל’ נישואין בסופו שהביא בשם כמה ספרים שהנהיגו להזהר בזה וכן שמעתי גם בשם מו”ר הגרמ”מ לובין בשם הגרא”מ שך ג”כ דת”ח נזהר בזה ואכמ”ל בדבריו, ויל”ע על מה סמכו להתיר בזה.
ומדוחק הדברים אפשר דאותם שנהגו להקל בזה סבורים דמאחר שאין בזה איסור גמור מעיקר הדין ויש בזה כבוד הבריות ובפרט הדורות חלושין ומאחר שכבר התרגלו בזה ובפרט דהאידנא יוצאת לחוץ יותר מבזמנם כמבואר ברמב”ם, ואם ילכו כל אחד בפני עצמו יהיה בזה פגיעה, אפשר שלכך הקילו בזה יותר, ואולי אחר שכבר נהגו בזה אין חשד, וכל אלו הם טעמים קלושים, ואולי סוברים שתועלת של שלום בבית דוחה ענין זה עכ”פ בצירוף כל הנ”ל, וצ”ע (וע”ע בתשובתי לענין שתיית ת”ח בפני רבים).
ויש מי שכתב (כנראה ליישב המנהג) דרק דיבור אסור (ראה שלמת חיים סי’ תשז), אולם להטעם בגמ’ שם אין חילוק בין דיבור להליכה וכ”ש שהליכה זה בצד זה דרך הכירות הוא יותר חשד מדיבור גרידא, ופוק חזי שאין אדם מהלך לצד שום אשה בשוק שאינו אשתו זה לצד זה, אפי’ בהליכה חפוזה ומהירה, משא”כ דיבור שלפעמים אירע שאדם ידבר בשוק עם אשה שאינה אשתו במקום הצורך, ועכ”פ כך מבואר באדר”נ שם דה”ה הליכה הוא כמו דיבור ומבואר שם דהם ב’ דינים נפרדים בזה”ל לא יספר עם האשה בשוק ואפילו היא אשתו ואין צ”ל עם אשה אחרת מפני טענת הבריות, לא ילך אדם אחר האשה בשוק ואפילו אחר אשתו ואין צ”ל אשה אחרת מפני טענת הבריות ע”כ.
ובשלמת חיים סי’ תשו כתב דאין מחזיקין עצמו כת”ח, וגם זה צ”ע דברמב”ם שם משמע על כל ההנהגות של ת”ח שהם ראויים, וקי”ל בתענית דבכל דבר של צער כל העושה עצמו ת”ח עושה, ואולי כוונתו כעין הנ”ל דבמקום הצורך מקילים מי שאינו ת”ח גמור.

קרא פחות
0

לא. מקורות: הרמ”א בהל’ חוה”מ באו”ח סי’ תקמז ס”ו הביא דיש שנהגו בחוה”מ לקרוע רק על אביו ואמו, ולפי היוצא מדברי האחרונים (ראה מחזיק ברכה שם סק”ג, ועי’ בכה”ח ובמשנה אחרונה שם) משמע שכך המנהג הנפוץ כיום בין אשכנזים ובין ספרדים לקרוע ...קרא עוד

לא.
מקורות:
הרמ”א בהל’ חוה”מ באו”ח סי’ תקמז ס”ו הביא דיש שנהגו בחוה”מ לקרוע רק על אביו ואמו, ולפי היוצא מדברי האחרונים (ראה מחזיק ברכה שם סק”ג, ועי’ בכה”ח ובמשנה אחרונה שם) משמע שכך המנהג הנפוץ כיום בין אשכנזים ובין ספרדים לקרוע רק על אביו ואמו, ולפ”ז לכאורה כ”ש דקריעה על בהמ”ק לא יקרע בחוה”מ כיון דקיל יותר מקריעה על קרובים ודון מינה ומינה, וצל”ע למעשה.
ועכשיו מצאתי שכך הסיקו גם במנחת שלמה ח”א סי’ עג וחוט שני נושאים שונים עמ’ שעו שלא לקרוע בחוה”מ.

השלמה לנידון על קריעה בחול המועד ברואה מקום המקדש

כתבתי דלפי המנהג שאין קורעין על שאר קרובים בחוה”מ כ”ש שאין קורעין על המקדש, והעיר הגר”ש צביון דאמנם כ”ה המנהג שאין קורעין על המקדש בחוה”מ אבל יש להעיר דהרי בקריעה על המקדש קורעין ולא מאחין וא”כ אדרבה נדמה לאביו ואמו ע”כ חלק מדבריו בקיצור.

ונראה דהטעם דלפי המנהג תפסו דלא חמיר מאביו ואמו דאמנם כ”ה דעת הרמב”ם דבמקדש קורע עד שמגלה לבו כמו באביו ואמו וכן פסק המשנ”ב להלן סי’ תקסא, אבל המנהג הפשוט אינו כן אלא כהראב”ד והרמב”ן ושא”פ דאין שאר דיני קריעה דאביו ואמו נוהגין בקריעה על המקדש וכמו שהורו פוסקי זמנינו וכמו שהרחבתי בדינים אלו בתשובה אחרת, ומבואר מזה שתפסו בפשיטות דא”א ללמוד חומרא מאביו ואמו לכל מה שנאמר בהם ומאי דאתמר שלא לאחות אתמר ויש ליתן טעם בדבר דשאני חורבן בהמ”ק דתקיף צערא טובא (עי’ חגיגה ה ע”ב) וכתיב בצע אמרתו (איכה ב, יז) דבזע פורפירא דיליה (מד”ר שם) ועדיין לא נתאחה ודיו לעבד שיהא כרבו (עי’ ברכות נח ע”ב) אבל נקטו דלסתם מילי לא נאמר דין זה.

[ובמנחת שלמה דלהלן שחישב זה עם דין מלקט עצמות או”א עי”ש מה שחישב לעיל מינה דין מלקט עצמות או”א להנך פוסקים לענין דיני קריעה של או”א אם נוהגים במלקט עצמות].

ולענין גוף מה שכתבתי דקיל מקריעה על קרובים הכונה בזה דהרי היא קריעה שאין עמה אבלות השתא וקריעה שהוא הביא על עצמו החיוב ויש בידו להפטר על ידי שלא יבוא לשם, ועי’ להלן בדברי האחרונים שביארו עוד למה היא קריעה קלה מקריעה על קרובים ובדבריהם מתבאר גם הראיה מנ”ל לומר דתליא בזה, (ואולי יש גם להוסיף דרבים נהגו להקל בזה מטעמים שונים, כגון הדרים בירושלים או המקנים בגדיהם לאחרים, וגם מי שאינו סובר מקולות אלו מ”מ אפשר דמודה דחזי לאצטרופי וצ”ע).

ועוד הקשה הגר”ש מה דכתבו הפוסקים דבקריעה על קרובים אם למוצאי הרגל תיעשה רחוקה קורע במועד ומבואר מזה דהיכא שלא יקרע אח”כ אין הרגל פוטר מקריעה ולמה ל”א דה”ה בניד”ד עכ”ד בקיצור.

ואולי יש לחלק לענייננו מיהא שהוא חייב את עצמו והיה יכול להפטר קל יותר לענין קריעה שלא יוכל לקרוע אח”כ, ובכה”ג אפשר דלא דמי לקריעה שמחויב בה וצריך לקרוע, ואע”ג שבכה”ג מצינו גם באבלות שאם לא שמע לא נתחייב מ”מ לא בדידיה תליא מילתא וגם חשיב דחיובא איכא וגברא ליכא כיון שעיקר צורת האבלות היא להתחייב לקיים ציווי התורה משא”כ בניד”ד אבל צריך ראיה לחילוק זה (ולהלן בדברי האחרונים יתבאר דמצינו דברים דומים לזה).

אבל להסיר מחומר הקושי’ יש לציין דעיקר דין זה שאם למוצאי הרגל תיעשה רחוקה צריך לקרוע מבואר בב”ח ביו”ד סי’ שמ (והובא בש”ך שם סקמ”ז ובט”ז שם סקי”ח) דהוא רק מטעם דאין ברור בזה מנהגא, ולכן באופן זה הדרי’ לדעת רוב הפוסקים וההלכה לקרוע, ומשמע דלולי סברא זו לא היינו קורעים מעיקר הדין להמקילים, ולכן באופן שברור שיש מנהג שאין קורעים גם באופן זה לק”מ.

(וגם אם נימא שא”א לקבוע שיש מנהג כנגד הב”ח והש”ך והט”ז שלא היה להם מנהג קבוע בזה מ”מ במקרה חדש שלא דברו בו וידוע בו המנהג י”ל דשייך לקבוע מנהג).

ומ”מ עיקר הטענה [המיוסדת על מה שעורר עוד הגר”ש הנ”ל ג”כ] דבלא”ה רוב הראשונים מחמירים בשאר קרובים ובשאר קריעות וברמ”א מבואר שזו הדעה העיקרית במקום שאין מנהג וכ”ש להמחבר וגם המנהג שנהגו שנהו להקל הוא חדש וממילא הבו דלא לוסיף עלה ובודאי שיש ממש בטענה זו ונפק”מ עכ”פ למי שירצה להחמיר בזה דאין מזניחין אותו עכ”פ היכא דליכא למיחש ליוהרא.

אולם בחוט שני (נושאים שונים עמ’ שעו, סי’ תקסא סק”ה) כתב דבחול המועד אין לקרוע דאע”ג דאיתא דבמקום שאין מנהג יש לקרוע על כל המתים בחול המועד היינו דוקא אבילות חדשה אבל אבילות ישנה אין קורעין במועד ואע”פ שיעבור זמן הקריעה עכ”ל, ומבואר שתפס כן גם להמחמירים בחוה”מ בשאר מתים וגם דבשאר מתים קורעים לכו”ע אם יעבור זמן הקריעה (כמש”כ המשנ”ב וכמו שהעירו כנ”ל), והטעם משום שכאן הוא אבלות ישנה ולפי דבריו נמצא דאין דעה שאין לקרוע במועד.

ויש לציין בזה דבט”ז יו”ד סי’ שמ סקי”ח כ’ בשם הב”ח בשם המהרש”ל ונראה בעיני היכא ששמע שמועה רחוקה אין קורעין במועד אפילו על אב ואם אלא קורע אחר הרגל דמאחר שנפסק ממנו אבילות לא חמיר הקריעה לדחות הרגל עכ”ל, והובא גם בש”ך שם סקמ”ז, ומבואר מזה דאף שלא יוכל לקרוע אח”כ דמ”מ באבלות ישנה לא החמירו, ועי’ משנ”ב סי’ תקמז סקי”ד.

ובמנחת שלמה ח”א סי’ עג הביא ראיות ליסוד זה דבאבלות ישנה אין קורעין במועד, דבמלקט עצמות אביו ואמו במו”ק ח ע”א נקט להלכה בתוס’ הרא”ש שם שאין קורעין במועד וכן דעת גדולי המפרשים במאירי שם (ודלא כהדעה השניה שם), והביא מחת”ס יו”ד סי’ שכ”ג דאחר הרגל אינו מתאבל ואינו קורע אפי’ אם עדיין לא נקברו, וכתב שם ליישב בזה גם כן הקושי’ הנ”ל דבאבלות שתהיה ישנה אחר המועד יש לקרוע במועד ואעפ”כ בניד”ד יש לקרוע במועד דלמלקט עצמות מדמי’ לה משום שהיא אבלות ישנה כמלקט עצמות ומעוד טעמים שהזכיר שם.

ולפי דבריו בתחילת התשובה שם מיושב בזה גם הקושי’ דלעיל דממה שאין מאחין יש לדמותו לקריעה דאביו ואמו ומיישב דהרי גם בליקוט עצמות אין מאחין ועכ”ז אין קורעין בחוה”מ ועי”ש מש”כ עוד בדיני ליקוט עצמות.

לסיכום הדברים, אבלות זו היא אבלות ישנה דמבואר בפוסקים שאין בה קריעה במועד ולכל היותר כמלקט עצמות או”א שנזכר בזה להלכה בתוס’ הרא”ש שאין בזה קריעה במועד, וכ”ז אע”ג שלא יוכל לקרוע במועד, וגם בלא כ”ז מה שקורעין על קרובים בחוה”מ אם למוצאי הרגל תיעשה ישנה הוא רק באופנים שאין ידוע בהם המנהג וכמ”ש הפוסקים (ואין דינו כקריעה על או”א לדידן כמשנ”ת).

וכן מבואר המנהג שאין לקרוע על המקדש בחוה”מ בעיר הקודש והמקדש להגרי”מ טוקצינסקי ח”ג עמ’ רכ ומנחת שלמה ח”א סעי’ עג הנ”ל וחוט שני סי’ תקסא הנ”ל ואול”צ ח”ג פ”ל תשובה ה וזכרון בצלאל להגר”ש דבלצקי וארחות רבינו ח”ב עמ’ קפה, וכן המנהג (ובחידושים וביאורים יו”ד סי’ שמ סקמ”ד ועמק ברכה עמ’ קלט החמירו בזה).

עוד השלמות לנידון קריעה במועד על הרואה מקום המקדש

ביאור הקושיא לענין פטור מקריעה באופן שאינו משלים הקריעה אחר המועד

הנה בחוט שני ביסס את פטור הקריעה בנידון זה על ענין אבלות ישנה, וכוונתו לכאורה לדמות קריעה על מקום המקדש לשמועה רחוקה שאין קורעין עליה במועד, ויש לציין דאמנם במשנ”ב בשם הש”ך ובש”ך גופיה לא נזכר לגבי שמועה רחוקה שיקרע אחר המועד, אבל צ”ב דבמקור הדברים בב”ח בשם מהרש”ל לגבי שמועה רחוקה של אביו ואמו אי’ שיקרע אחר המועד וכמו שהביא הט”ז משמו, וממילא א”א לדמות כאן לאבלות ישנה לפטור כאן לגמרי.

א”כ הפוסקים מזמנינו שנקטו דבאבלות ישנה אין קריעה אולי היה לפניהם רק דברי המשנ”ב והש”ך אבל במקור הדברים בב”ח בשם מהרש”ל נוסף עוד שקורע אחר הרגל וצ”ע.

(בהשלמה הקודמת נשמט ענין זה של החילוק בין לשון הט”ז ללשון הש”ך ומ”מ הש”ך אינו חולק על הט”ז שהרי הוא מעתיק דברי הב”ח כמו הט”ז ורק קיצר בלשונו שכתב אין קורע במועד עי”ש וס”ל דאחר המועד קורע).

והיה מקום ליישב דדברי מהרש”ל הם סברא בדין דלא שייך לקרוע במועד באבלות ישנה אבל כאן הוא סברא במנהג לומר דבאופן זה יש ללמוד מהמנהג שאין קורעין במועד אפי’ על שמועה רחוקה וה”ה המנהג כולל גם בניד”ד.

אבל א”א ליישב כן, דהרי המנהג מיירי באופן שקורע אחר המועד, ועוד דדין זה של אבלות ישנה שנתבסס עליה בחוט שני הוא ג”כ דין המוסכם לכו”ע שאין קורעין על אבלות ישנה בחוה”מ, ולא מצינו מנהג המקל שלא לקרוע גם אחר המועד, ועוד דאם הוא נלמד מהמנהג א”כ למה צריך ללמוד מאבלות ישנה ולא סגי ללמוד מקרובים (אם כי מצד זה י”ל דס”ד לדמות לאו”א דלא מאחין).

ועוד יל”ע דבתה”ד סי’ רפח כתב בטעם המנהג לקרוע אחר המועד על קרובים דכיון שיודע במועד שיקרע אחר המועד הו”ל אחר המועד כשעת חימום, ויל”ע א”כ מנ”ל דלא אמרי’ סברא זו ברואה מקום המקדש להחשיב אחר הרגל כשעת חימום מחמת זה.

ולהמנח”ש דלמד ניד”ד ממלקט עצמות ניחא דשם משמע שהוא בטל לגמרי והטעם שכאן דומה למלקט עצמות משום שבאבלות ישנה לא הטילו עליו הקריעה שוב אחר שכבר נפקעה ממנו דדוקא בחיוב קריעה שהוטל עליו עכשיו החמירו בזה כיון שהיא מצוה המוטלת עליו ולא הוא גרם לעצמו להתחייב בה דהיינו מצוה חיובית ולא קיומית.

ביאור ראייתו של המנחת שלמה

דהמנחת שלמה הביא מהתוס’ הרא”ש במו”ק ח ע”א דבליקוט עצמות יש קריעה בשאר השנה ואין קריעה בחוה”מ יתכן להיות ראיה לענייננו, וכ”ש דבתוס’ הרא”ש מוכח דסובר דבשאר קרובים יש קריעה במועד כהדעה העיקרית ברמ”א שהביא השו”ע, שהרי כתב שם טעם הקולא בליקוט עצמות משום שהיא אבלות דרבנן, וכן מבואר להלן בדבריו בפ”ג דיש קריעה על קרובים בחוה”מ, ואין צ”ל להמקילים בענין קריעה על קרובים בחוה”מ שמודים שאין קריעה על ליקוט עצמות בחוה”מ לפי דברי התוס’ הרא”ש, וממילא מסתבר לדמות בניד”ד לליקוט עצמות שהיא אבלות ישנה כמו כאן, ואע”ג שהתוס’ הרא”ש כתב שטעם הקולא משום שהוא דרבנן למרות שבאדם כשר מחמיר בקריעה בחוה”מ (כמבואר בדבריו בפירוש הסוגי’ להלן בפ”ג), למרות שגם שם הקריעה אינה מדאורייתא, יש לומר דמ”מ כאן דומה לליקוט עצמות שהיא אבלות ישנה כליקוט עצמות.

ואע”ג דבאבלות ישנה גרידתא דשמועה רחוקה של אביו ואמו צריך לקרוע לאחר המועד כבר כתבתי חילוק בין מצוה חיובית למצוה קיומית וזה מבאר למה אביו ואמו ואדם כשר בקריעה ראשונה שלהם מחוייב לקרוע (וגם אדם כשר היא מצוה המוטלת עליו כמ”ש במאמרים הקודמים) משא”כ ליקוט עצמות שכבר קרע, וקריעה על מקום המקדש דומה בזה לליקוט עצמות עכ”פ כשכבר קרע.

הערה ומו”מ בדברי המנחת שלמה

הבאתי דברי המנחת שלמה בשם התוס’ הרא”ש במו”ק ח ע”א דהמלקט עצמות במועד אינו קורע, והקשה הגר”ש דהרי הקושי’ והתירוץ שם בגמ’ הוא אליבא דר”מ דאמר למסקנא ששמחת רגל עליו ומבטל אבלות דליקוט עצמו, אבל ר’ מאיר חולק עכ”ד.

ויש להוסיף דאין לטעון דר’ יוסי מיירי רק לכתחילה אבל בדיעבד מודה שאין ליקוט עצמות דוחה מועד, אין לטעון כן, דהרי למסקנא בגמ’ כוונת ר’ מאיר שההיתר הוא משום ששמחת הרגל מבטלת אבלות דליקוט עצמות, וע”ז קאמר ר’ יוסי אבל הוא לא, והלכה ביו”ד סי’ תג כר’ יוסי וצע”ג.

אולם יעוי’ בנ”י הובא במלא”ש דבאמת ר’ יוסי לא פליג ע”ז שהרגל מבטל האבלות ומסכים שכ”ה, ומ”ש אבל הוא לו היינו שיש לו צער מזה וכעי”ז בחי’ הר”ן והר”י מלוניל שם דר’ יוסי מסכים שמבטל האבלות ורק שלבו דואג וכעי”ז בפסקי רי”ד.

ובמאירי נמצא ג”כ דר’ יוסי פליג שלבו דואג, וכן אי’ בשי’ תלמיד הר”י מפאריס ובשי’ תלמיד הרשב”א, וכעי”ז בריא”ז, ואם אי’ דלא ס”ל ככל הנך רבוותא הו”ל למימר דר’ יוסי סובר דע”י הליקוט עצמות מחיל על עצמו אבלות.

[וכן המאירי שכתב שאין אבלות חלה והביא פלוגתא אם לר’ מאיר קורע ואין בכך כלום דאינו גורם אבלות ושגדולי המפרשים כ’ שאינו קורע, לכאורה לא הביא הפלוגתא אלא משום שנוגע להלכה גם לר’ יוסי, ואמנם הטור בשם רמב”ן הביא דהלכה כר’ מאיר אבל המאירי אזיל להדיא כשי’ רוב הראשונים דהלכה כר’ יוסי.

ומ”מ יש לציין דגדולי המפרשים במאירי הכוונה בכ”מ להראב”ד, אבל בניד”ד הראב”ד סובר כהמחמירים שצריך לקרוע עכ”פ בשאר קריעות כמ”ש בתוס’ הרא”ש להלן דף כה.

אולם שוב מצאתי מציאה אמיתית ברבינו ירוחם נכ”ח ח”ב שהביא לשון הראב”ד להדיא בניד”ד שכתב כסברת התורא”ש דכיון שהיא אבלות דרבנן אינו קורע, אבל מבואר מדבריו שם שפסק כר’ מאיר וכדעת הרמב”ן שהרי התיר לפנות עצמות מפני ששמחת הרגל עליו, וממילא אין ראיה משיטתו לעניננו, וכן באהל מועד פסק כר”מ].

ולפי דברי הרי”ד הר”ן והר”י מלוניל והנ”י וסייעתם יש לבאר דר’ יוסי לא פליג על מה ששמחת הרגל עליו אלא קאמר שאע”פ ששמחת הרגל עליו מ”מ יש לו צער.

והלשון דחוק קצת דמשמע דפליג אעיקר מילתיה דר”מ, ויש לומר באופ”א דמ”ש ששמחה היא לו למסקנת הגמ’ ששמחת הרגל עליו היינו ששמחה בלבו וממילא ר’ יוסי קאמר שאין שמחה בלבו, אבל אין הכונה ששמחת הרגל עליו ומפקיעתו מן האבלות.

וכן מבואר במפרש למו”ק שם מפני ששמחת הרגל עליו כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת הרגל ואינו מצטער במלקט עצמות אביו ואמו עכ”ל וכעי”ז בפירוש הר”ג.

ויעוי בירושלמי דג”כ משמע דמבאר מילתיה דר’ מאיר שיש שמחה בלבו, אלא דהירוש’ לא מפרש כהבבלי דקאי על שמחת הרגל.

ובמפרשים מצינו שיש שפי’ ששמחת הרגל עליו מצד שמחה ויש שפי’ באופ”א עי’ רש”י ורע”ב ורע”א ותפא”י ושפ”א ובמגיה על התוס’ הרא”ש מה שהביא שם.

ועי בפירוש ר”ש בן היתום על מו”ק וכיון דשמחת הרגל עליו דוחה מעליו אבילות זה עכ”ל, והוא כהצד הראשון בביאור דברי הרי”ד ור”ן וסייעתם וכמשנ”ת שהוא דחוק ואולי סובר כשי’ האו”ז דלקמן דר’ יוסי פליג ע”ז גופא וס”ל דרגל לא מבטל אבלות.

ומצאתי שי’ חדשה דלא כרוב הראשונים דלעיל (היינו דלא כהר”ן והר”י מלוניל והנ”י והרי”ד ומשמעות המאירי) והיא שי’ האו”ז סי’ תכ שכתב שם דלר’ יוסי שאם ילקט חל עליו אבלות.

וצ”ע דהרי אמרי’ לקמן די”ג דלא דחי אבלות דיחיד עשה דרבים דושמחת בחגיך, והר”י מלוניל שם הביא ראיה זו, ולכאורה היא ראיה ברורה דהרי שם מיירי אפי’ באבלות חדשה וכ”ש באבלות ישנה דליקוט עצמות דאף גריעא משמועה רחוקה כיון שכבר קרע פ”א, וגם הוא הביא החיוב על עצמו והיה יכול להפטר, (ולכן באופן זה התורא”ש פטר מקריעה כמ”ש דהיא אבלות דרבנן), ואפי’ אם נימא דקריעה אין בה כלום כל’ המאירי וכדעת רוב הראשונים דקריעה נוהגת במועד, [וכמשנ”ת דיש צד דבניד”ד קל יותר בליקוט עצמות מאבלות חדשה כמ”ש התורא”ש, אבל יש גם צד להיפך כמ”ש המאירי], אבל באו”ז שם לא מיירי לענין קריעה אלא לענין אבלות.

ואין ליישב דגמ’ דלהלן קאי כשי’ ר’ מאיר דהרי האו”ז קאי כשי’ הרי”ף דפסק כר’ יוסי, ואולי יש ליישב דכאן חמיר כיון שהביא האבלות אנפשיה בידים.

והגר”ש צביון תירץ דהאו”ז שמחייב באבלות הוא רק בדברים שבצנעא כבאבלות חדשה, והיינו דהרי גם באבלות חדשה שנאמר כלל זה דאינו דוחה עשה דרבים הוא רק בפני רבים.

עכ”פ להלכה כמעט כל שאר הפוסקים שנזכרו לא ס”ל כדעת האו”ז בדעת ר’ יוסי, רק דחידושו של הראב”ד שהובא בשמו ברי”ו ובסתמא בתורא”ש דבניד”ד אינו קורע אזיל כשי’ ר’ מאיר ולא כשי’ ר’ יוסי, והלכה לרוב הראשונים כר’ יוסי, אבל לפי המתבאר דר’ יוסי לרוב הראשונים לא חלק בענין אבלות אלא רק מפני צער לבו א”כ ה”ה מן הסתם לענין קריעה לא פליג דאין קריעה בזה אלא רק שלבו דואג, ושו”ר שבהערות הגריש”א כתב כאן בפשיטות בפירוש דברי הנ”י (מכח דברי הנ”י בשלהי מכלתין) דאין קריעה במועד וזה כוונתו לענין מ”ש דר’ יוסי מודה דאין אבלות במועד עי’ היטב בדבריו שכך יוצא מהם ע”פ החשבון.

ויעוי בספר המכתם שכתב ואף על גב דתניא באבל רבתי [שמחות פי”ב] כל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט וכל שאינו מאחה בשעת מיתה אינו מאחה בשעת ליקוט עצמות.
ההיא חומרא בעלמא דרבנן היא ולא בתורת חובה עכ”ל, ולפי דבריו ששם אינו חובה (אם נפרשנו כפשוטו) אין להביא ראיה מקריעה על מקום המקדש, אבל שאר הפוסקים הנ”ל לא הזכירו סברא זו אלא שהרגל דוחה, ומשמע שהקריעה חובה, וכן בשו”ע סי’ תג משמע שהקריעה חובה
.

והנה התוס’ הרא”ש קיצר מאוד בלשונו שהקשה ממס’ שמחות פי”ב דיש קריעה בליקוט עצמות, ותירץ דכאן רגל דוחה אבלות, והמשמעות בדבריו דכיון שהקשה לענין קריעה ותירץ לענין אבלות דשניהם נדחין כאן, והנה גוף ההשוואה בין קריעה לאבלות העיר הגר”ש דכ”ה גם בפסקיו כאן כמו שהביא הב”י בסי’ תג דדין אבלות במלקט עצמות נלמד ממ”ש במס’ שמחות שיש קריעה בליקוט עצמות, ובזה מובן קושייתו כאן, אבל מה שרצה לטעון דאפשר שהתוהרא”ש בתירוצו מיקל רק לענין אבלות ומחמיר לענין קריעה לענ”ד זה דחוק מכמה טעמים, הא’ דבקושייתו הרי הזכיר רק קריעה, ואפי’ דכוונתו ללמוד מזה גם על אבלות ולהקשות על המבואר בסוגיין דאבלותו נדחית, מ”מ לא יתכן שבא לתרץ בתירוצו רק מה שנרמז בקושייתו וממילא ואילו שאר דיני אבלות לא הזכיר בקושייתו כלל, אלא צ”ל דקריעה כולל גם בענין אבלות, ולהכי מקשה דבמס’ שמחות מבואר דיש קריעה במלקט עצמות והיא קושי’ על מה דבמתני’ וגמ’ כאן מבואר עכ”פ לר”מ שאין אבלות, ומיישב דכאן הרגל דוחה האבלות, ולא מיישב שיש חילוק בין אבלות לקריעה.

והטעם הב’ דמקור דברי הרא”ש בתוספותיו למו”ק בהרבה מקומות הוא מהראב”ד וגם המקור לדין זה שאינו קורע במועד כתב המאירי בשם גדולי המפרשים שהוא שם כינוי לראב”ד בכמה מקומות בדברי המאירי, ובאמת הדברים נמצאים לפנינו ברבינו ירוחם בשם לשון הראב”ד (הובא בקובץ שיטות קמאי), ולענ”ד הוא ברור בלשונו שם דר”ל שגם אין קריעה במועד, וממילא הרא”ש שהיה לפניו פי’ הראב”ד למו”ק והביא הרבה ממנו וגם כמה דברים בסמוך לדין זה בשם הראב”ד אין ספק שגם זה הביא מדבריו, וממילא בודאי שכוונתו גם לקריעה כמו שנתבאר בראב”ד.

והטעם הג’ יש לבאר דהנה הראב”ד והתוס’ הרא”ש הוה פשיטא להו שבמלקט עצמות אין קריעה במועד, דאם היה קריעה במלקט עצמות במועד לא היו מתירין לו ללקט עצמות ולחייב עצמו בקריעה, ואע”ג דברבלות חדשה מחוייב בקריעה להרא”ש וכן להראב”ד עי’ בתוס’ הרא”ש להלן דכ”ה ע”א, אבל שם לא הוא עצמו הביא החיוב משא”כ הכא (ועכ”ז גם שם באבלות ישנה שיכול לקרוע אחר המועד קורע אחר המועד כמ”ש מהרש”ל), וזה הוה פשיטא ליה דההיתר דר’ מאיר ללקט עצמות מפני ששמחת הרגל עליו כולל שאין גם קריעה במועד, ולכך הוצרכו לומר דאבלות דהכא קיל ואין אבלות וה”ה קריעה.

אבל המאירי בסברתו הראשונה שהיא דלא כהראב”ד הנזכר בשם גדולי המפרשים כתב דקריעה לאו כלום היא, אבל הוא מחודש מאוד, דאמנם שייך לומר שהיא חובה ברגל, אבל כאן כדי לומר שמותר לחייב עצמו בקריעה שיהיה מחוייב לקרוע צריך לבוא לומר דקריעה לאו כלום הוא מחודש מאוד, דבכל מקום קריעה הוא סי’ צער ואבלות, ולכך הראב”ד הוה פשיטא ליה דלא כן.

ויש להוסיף עוד דאע”ג דבאבלות חדשה דברים שבצנעא נוהג מ”מ כאן הוה פשיטא להו דאין נוהג אבלות שבצנעא מאותו הטעם גופא שאם היה נוהג היה אסור בליקוט העצמות.

וכדי לבטל כל הראיה נהיה מוכרחים לומר דכל הראשונים שכתבו דר’ יוסי מודה שאין אבלות ס”ל דבין ר”מ ובין ר”י מחייבי בקריעה (כדעה ראשונה במאירי) ופטרי אפי’ מדברים שבצנעא (והוא דוחק להעמיד כמעט כל הראשונים שיסברו כהמאירי כנגד הראב”ד והרא”ש), ואילו הראב”ד והתורא”ש שכ’ דר”מ פוטר מקריעה יסברו דר”י חולק ע”ז ומחייב בין באבלות בין בקריעה, ע”ד שיטת האו”ז שהוא יחידאה כמשנ”ת (וגם זה דוחק להעמיד הראב”ד והרא”ש כנגד כמעט כל רהאשונים שחלקו על האו”ז), או ליישב דהראב”ד והתוס’ הרא”ש פסקו כר’ מאיר (והוא ג”כ דחוק לומר כן בדעת הרא”ש דהרי הרא”ש בפסקיו פסק כר’ יוסי ואמנם כתב החיד”א דאין מקשין מתוס’ הרא”ש על פסקי הרא”ש אבל הוא דחוק, אם כי הראב”ד סובר כן דהלכה כר”מ כמבואר ברי”ו בלשון הראב”ד שהביא שם עי”ש ודוק), או לומר דהתוס’ הרא”ש לא מיירי לענין קריעה (שהוא ג”כ דחוק מאוד), ואיני יודע אם יש שום הכרח לדחוק כ”כ, אלא מסתמא יש לתפוס דהדעה העיקרית בראשונים שר”מ פוטר מקריעה אתיא כהדעה העיקרית בראשונים שהלכה כר’ יוסי וכהדעה העיקרית בראשונים דר’ יוסי לא פליג אדר”מ בפטור האבלות, ואפושי פלוגתא לא מפשי’ והראב”ד והתוס’ הרא”ש מסכימים דלר’ יוסי אין אבלות כלל בליקוט עצמות כרוב הראשונים, ובפרט שמנהגינו שאין קורעין על המקדש במועד מיושב לפ”ז.

ויש להוסיף דהלשון אבל הוא לו נתבאר שפי’ רוב הראשונים לענין צער ולא דיני אבלות, ובזה מתיישב הלשון אבל הוא לו כלומר שהוא ענין שלו בלבד ולא שחכמים הטילו עליו ע”ד מה שנקט ר’ מאיר שמחה היא (ואין כוונת הגמ’ למחוק נוסח המשנה אלא רק לבאר) ומיהו הכרח או דיוק ממש אין כאן.

וברמב”ם נזכר ג”כ שאבלות היא לו וצ”ע דבשלמא במשנה נזכר על דברי ר’ מאיר שאמר ששמחה וכו’ לכך אמר ר’ יוסי אבל הוא לו דהיינו על האדם ההיפך משמחה שהזכיר ר”מ כמשנ”ת אבל הרמב”ם למה הזכיר כן ואולי יש ללמוד מזה שסבר הרמב”ם שנוהגים בו דיני אבלות כהאו”ז אבל אינו מוכרח די”ל דנקט לישנא דמתני’ וגם יש מקום לטעון דלו ר”ל אצלו כמשנ”ת, והוא דחוק.

תירוץ ליישב דברי החוט שני (בנוסף לראייתו של המנחת שלמה)

יתכן ליישב דברי החוט שני דאין כוונתו ללמוד רק מקריעה על אבלות ישנה שקורע לאחר המועד שכאן לא יקרע כלל, אלא רק גם בצירוף עוד דין וכדלהלן.

דהנה מבואר בדברי הב”ח (שהובא בט”ז סקי”ח ובש”ך סקמ”ז) דגם באבלות של שאר קרובים שתיעשה רחוקה לאחר הרגל ולא יוכל לקרוע אחר הרגל נחלקו בזה הראשונים והמקילים יקילו גם בזה אלא דיש להחמיר כיון שאין מנהג להקל בזה.

ומבואר בזה דשייך להקל גם בדבר המפקיע לגמרי מחיוב קריעה, ואמנם לא נהגי’ כוותייהו באבלות שהיא קרובה עכשיו אבל באבלות שהיא כבר רחוקה עכשיו בזה יש להקל, דכל מה דמחמרי’ באבלות שהיא קרובה עכשיו ולמוצאי הרגל תיעשה רחוקה הוא רק בדבר שברגל הוא קרוב, אבל אבלות רחוקה לא אשכחן בשום דוכתא שקורע ברגל דלכל היותר אשכחן שקורע אחר הרגל, ומה בכך שכאן אינו קורע אחר הרגל, הא אשכחן דהיכא דפטור מקריעה ברגל פטור אף אם נפקע לגמרי מהקריעה.

ומדברי המקילים בקריעה בשמועה קרובה בשאר קרובים שנפקע לגמרי נלמוד לכל שמועה רחוקה להמחמירים שנפקע לגמרי.

דהרי בסברא זו גופא שיש לחייב בקריעה באופן שייפקע אחר הרגל כדי שלא ייפקע לא מצינו שום פלוגתא לכאו’, אלא רק סברא של הב”ח והנו”כ בהכרעת המנהג שבזה לא יאות לתפוס כהמקילין ולהפקיע עצמו לגמרי מקריעה כשיש המחייבין בקריעה וזו עיקר הדעה (דהיינו בצירוף שהיא קולא גדולה ביותר ובצירוף שאין מנהג להקל כ”כ ובצירוף שרוב הפוסקים מחמירים), אבל עצם הדין לא מצינו בו חולק שיטעון דאין שייך להפקיע מצד הדין בקריעה במקום שמוסכם לכו”ע שנפקעה הקריעה במועד באופן הגורם שייפקע גם לאחר המועד, ובדבר זה לא נחלקו בו הפוסקים.

הלכך באבלות ישנה שאין קריעתו דוחה הרגל לכו”ע (כמ”ש הב”ח בשם רש”ל והובא בנו”כ ובמשנ”ב) הוא גם היכא שעי”ז יפקע לגמרי מקריעה אח”ז.

ובזה יתכן ליישב גם הקושי’ דלעיל מהתה”ד דלא קאמר התה”ד דחשיב שעת חימום אחר הרגל באופן שידע שיקרע אחר הרגל אלא רק באופן שיתחייב אחר הרגל לקרוע ולא באבלות שכבר קרע עליה בעבר דאין זה שעת חימום, אם כי פרט זה אינו מוכרח לומר כן בדעת התה”ד דיש מקום לטעון שהתה”ד יחמיר לקרוע אחר הרגל גם ברואה מקום המקדש ברגל דשעת החימום שהיתה ברגל נמשכה אחר הרגל לפי מה שנתבאר בדבריו שם.

ויתכן עוד דשמירת השעת חימום לאחר המועד שהזכיר התה”ד נצרכת למת שלא יקרע עליו בעתיד שוב אבל באופן שאפשר שיקרע עוד לא חשו לזה, דאפשר שגם התה”ד מודה דמעיקר הדין אין מחוייב לשמור שעת החימום לאחמ”כ אלא רק כדי שלא להפקיע עצמו מקריעה על מת זה, אבל צריך מקור לטעון כן.

האם במקום ספק עדיפא לן ללכת בתר המחמירים או המקילים

והגר”ש צביון הקשה (ויש עוד מהדברים כאן שנתלבנו עמו) דמאחר שיש כאן ספק א”כ יש ללכת בתר המחמירים שהם עיקר הדעה עכ”ד.

אבל לאור הנ”ל יש מקום לטעון גם להיפך, דהרי המקילים ודאי מקילים בניד”ד (וכמבואר בפוסקים שהמקילים יקילו אפי’ באבלות קרובה שתהא רחוקה במוצאי הרגל רק דלא נהגי’ כוותייהו בזה וכמו שהובא לעיל מהנו”כ ביו”ד סי’ שמ, וא”כ מקילין גם באופן שמפקיע הקריעה), ואפי’ המחמירים יש לכל היותר להסתפק לשיטתם מה יסברו.

דהרי התוס’ הרא”ש סובר כהמחמירים בקריעה על קרובים ואעפ”כ יש לומר בדעתו דמקל בניד”ד וכמשנ”ת, וכ”ש דלפי הצדדים דלעיל אכן נראים הדברים שגם הוא מקל בניד”ד כיון שבניד”ד יותר דומה לליקוט עצמות שאינו תחילת האבלות אלא אבלות ישנה שחזרה שוב (וסברא היא להקל באבלות ישנה כיון שאין הגבלה לכמות הפעמים שיכול להתחייב בה ויכול גם שלא להתחייב כלל, ולא דמי לאבלות חדשה שהחיוב אינו יכול להכפל וגם בכל אופנים דאבלות חדשה שיש קריעה הם קריעות שאינם תלויים בדעתו), וממילא מצינו טעם למנהג שלא לקרוע על המקדש בחוה”מ.

דחיית הראיה מאבלות ישנה דאביו ואמו ומאבלות דקרובים דכאן הוא אבלות דרבים

והרה”ג נ’ דנציגר העיר על הדברים שנזכרו בדברים הקודמים דעדיין לא דמי לאבלות ישנה דהרי שם הוא אבלות דיחיד וכאן הוא אבלות דרבים עכ”ד, ויש להוסיף דסברא כעי”ז בשו”ע סי’ תרצז ס”ז לגבי אנינות בפורים בבשר ויין בשם א”ח, ועי”ש במג”א ובפמ”ג ומחה”ש ולבושי שרד מה שנתקשו דא”צ שם לבוא לזה שהוא יחיד כנגד רבים כיון ששם הוא דרבנן כנגד דאורייתא, אבל עכ”פ בניד”ד יש לדון לענין הגאונים שסוברים שאין קריעה דוחה רגל אם הוא מצד שקריעה היא דיחיד, וכן לגבי אבלות ישנה יש לדון בזה.

ויש להוסיף דגם ליקוט עצמות הוא רק אבלות דיחיד, ואמנם התוס’ הרא”ש הנ”ל כתב דהטעם שנדחה מפני המועד משום שהוא אבלות דרבנן, אבל נתבאר דלאו דוקא הוא דהרי קריעה במיתת אדם כשר הוא ג”כ דרבנן וככל אשר נתבאר, אם כן יש לדון עכ”פ להמחמירים בקריעת אדם כשר (שהנו”כ ביו”ד סי’ שמ תפסו לחוש לדעה זו בפרטים שלא נקבע בהם המנהג).

אבל בשו”ע לעיל מינה (סי’ תרצז ס”ד) מבואר דאף בפורים נוהג אבלות ולא אמרו סברא זו אלא לענין אנינות בלבד כמבואר במשנ”ב שם.

אולם מקור הדין דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים נזכר לגבי אבלות ברגל במו”ק יד ע”ב (והוא מקור שי’ הא”ח שם רק די”ל דאבלות אינה סתירה לפורים כיון דמותר בבשר ויין ורק אנינות היא סתירה לפורים), ממילא יש לטעון דזהו טענת הגאונים שפטרו קריעה במועד מצד שהוא אבלות דיחיד וממילא בניד”ד שהוא אבלות דרבים לא נאמר דין זה.

אבל בניד”ד המקילים בקריעה בחוה”מ מסתמא מקילים גם בנשיא ואב”ד שמתו אע”ג דשם לכאורה חשיב אבלות דרבים, אבל להלומדים מאבלות ישנה וממלקט עצמות שם הוא אבלות דיחיד, ומאידך לגבי המלקט עצמות כ’ התוהרא”ש הסברא מחמת שהוא אבלות דרבנן, וא”כ י”ל דה”ה בניד”ד שהוא קריעה דרבנן ולא הוצרכו לומר דעשה דיחיד לא דחי עשה דרבים אלא למ”ד יום א’ דאורייתא, וצ”ע.

ויש לציין דמ”מ אחר שלמדנו לפטור כאן מנשיא ואב”ד שוב אין לחייב אחר הרגל כיון דלענין זה שוב הדר דינא שאין לחייבו יותר מליקוט עצמות (או מאבלות ישנה לפי הביאור שכתבתי לעיל בדעת החוט שני).

וממילא אפשר דעדיין אין כאן הכרח להחמיר ולבטל המנהג, חדא דהרי אין ספק מוציא מידי ודאי שהרי יש כאן ודאי מקילים (היינו המקילים בקריעת קרובים ואדם כשר וכן מקילים בקריעת אב”ד ונשיא מן הסתם) וספק מחמירים, ב’ דהרי טעם הפוסקים שיש להחמיר בקריעה שלא הוקבע המנהג אינו שייך בניד”ד שיש מנהג, ג’ דמ”מ מצד עיקר ההגדרה יותר דומה כאן לליקוט עצמות כמש”כ המנחת שלמה מלדמותו לקריעה על אדם כשר מצד ההגדרות שנתבארו לעיל.

אם הלכה ודאי כהמחמירים

יש לציין דאמנם סוגיין דעלמא שהעיקר כהמחמירים בקריעה במועד שכך נקטו לעיקר הדעה הב”י ביו”ד סי’ שמ ובאו”ח סי’ תקמז וברמ”א שם וכך פשטות הסוגיות וכן בירושלמי מבואר דמתני’ דמו”ק כד ע”ב והגמ’ שם כה ע”א מיירי במועד ולא בשאר השנה וכך דעת רוב הראשונים, מ”מ הדעה המקילה לאו דעה שנשתקעה היא שכך דעת הגאונים כמ”ש התה”ד סי’ רפח וכך דעת בה”ג ורב נטרונאי כמ”ש הרמב”ן בתורת האדם וכן דעת הראבי”ה שהביא המרדכי במו”ק סי’ תתפד ושהביא בהל”ש למהר”ם סי’ לו, וכן דעת ראב”ן בהג”מ ספ”ו דהל’ יו”ט (וי”א שגם במרדכי צ”ל ראב”ן עי’ במגיה לטור יו”ד שם), וכך מנהג אשכנז שהביא התה”ד שם עכ”פ לגבי שאר קרובים וכן הוא בחיבור אחד שהזכיר התה”ד שם.

יש להוסיף דבגמ’ אמנם לגבי הלכה כהמקל באבל נזכר אבלות לחוד וקריעה לחוד, אבל בפוסקים נזכר בכ”מ שגם בקריעה לדידן מקילינן.

אם יש להשוות מסברא קריעה על מקום המקדש לקריעה על אביו ואמו

כתבתי דלהראב”ד והרמב”ן ושא”פ שלא השוו קריעה על המקדש לקריעה על אביו ואמו אלא לאיחוי בלבד יש בזה טעם דדוקא איחוי ולא שום נידון אחר, וממילא לענין ההכרעה שחילקו בחוה”מ בין אביו ואמו לשאר קרובים אין לדמותו לאביו ואמו.

והגר”ש צביון העיר דאמנם בדיני קריעה הוא דינא דגמ’ שלא השוו אלא לאיחוי בלבד (לפי פירושם), אבל מ”מ לפי מה שהכריע המנהג לחלק בין קריעת אביו ואמו לקריעות קלות א”כ יש להשוות קריעת המקדש לחמורות עכ”ד בקיצור.

וכוונתו כמבואר בתה”ד סי’ רפח והובא בב”י ביו”ד סי’ שמ סל”א דהמקילים מקילים גם באו”א ורק דהמנהג נקט באו”א כהמחמירים כרש”י שעשה מעשה בזה כדאי’ בסמ”ק סי’ צז, א”כ לענין מנהג יש להחשיב קריעה על המקדש כחמורות.

ומ”מ בעיקרי הדברים יש הרבה לפלפל כמשנ”ת דיש כמה קולות שיש במקום המקדש (אין אבלות, אבלות ישנה, חייב את עצמו ויש בידו להפטר, קרע כבר פעם אחת, לא הושוו לאו”א אלא לאיחוי לדידן), ודוחק להשוותו לאביו ואמו מצד עצמו, מלבד הטענה שאין השלמה לקריעה זו אחר המועד וטענה זו אכן טענה ודנו בה לעיל.

ויש להוסיף דהטעם שכ’ הב”ח ביו”ד סי’ שמ בשם המהרש”ל במה ששמועה רחוקה על או”א ברגל אינו קורע ברגל (ומשמע דהיינו אפי’ לדעת הרמב”ן בטור שם שבשמועה שתהיה רחוקה במוצאי הרגל קורע ברגל ואצ”ל לדעת הגאונים שם שבזה האחרון אינו קורע ברגל כ”ש ברחוקה ברגל), דמאחר שפסקה ממנו אבלות לא חמירא הקריעה לדחות רגל עכ”ל, וכאן ג”כ היא קריעה בלא אבלות (רק דשם יש קריעה אחר הרגל והוא נידון בפנ”ע ודברנו מזה בפנ”ע).

ויש להוסיף עוד דיש קצת משמעות בתה”ד שהביא הב”י שם דהטעם שהחמירו מאו”א משום מעשה שעשה רש”י וממילא אינו נוגע לנד”ד שאין מעשה אב, ומ”מ בפוסקים נזכר דגם בשאר קרובים קורע ברגל אם תהיה רחוקה אחר הרגל כיון שבזה אין מנהג שלא לנהוג כן, א”כ ש”מ שלא תלו הדבר להחמיר רק בדבר שהיה בו מעשה רב.

(אבל יש לומר דאי”ז סתירה דלעולם באו”א החמירו משום דמעשה רב ואילו באופן שתהיה רחוקה לאחר הרגל החמירו מטעם שמפקיע עצמו מן הקריעה, נמצא דבכל דבר שהחמירו יש טעם להחמיר, אבל בניד”ד שכבר קרע פ”א על המקדש וגם יקרע פעם אחרת א”כ אפי’ אם נימא דהמחמירים מחמירים כאן מ”מ לא שייכא טענה זו, וכ”ש לפי הצדדים דלעיל דבני”ד גם המחמירים מודו שא”צ לקרוע אי משום שמועה רחוקה ואי משום דדמי למלקט עצמות).

לענין הטענה שכבר יש מנהג קבוע שלא לקרוע על מקום המקדש היום

ומה שכתבתי דהפוטרים בקריעה שלמוצאי הרגל תיעשה רחוקה משום שאין מנהג ברור דכאן יש לקרוע כשיש מנהג, כתב ע”ז הגר”ש צביון דגם אם נקבל שיש מנהג שלא לקרוע במועד על המקדש מ”מ קשה למה הנהיגו כן עכ”ד.

בביאור הסתירה בדברי הב”ח והנו”כ בין אבלות רחוקה במועד לאבלות שתהיה רחוקה לאחר המועד

והואיל דאתאן לכ”ז יש לדון עוד, דמחד גיסא משמע בט”ז בשם הב”ח ששמועה קרובה שלמוצאי הרגל תיעשה רחוקה הוא טעם שלא היה קורע במוצאי הרגל אלא ברגל עצמו גם לדידן, כדי שלא יפקיע עצמו מקריעה ע”י שלא יקרע ברגל, ומאידך כ’ הט”ז בשם הב”ח דאפי’ רחוקה ברגל עצמו על או”א אין קורע ברגל אלא קורע אחר הרגל אפי’ להמחמירים.

והיה מקום לומר דב’ הדברים מיירי בקריעה על אביו ואמו שיש בהם קריעה על שמועה רחוקה (מו”ק כ ע”ב ויו”ד סי’ שמ), אלא שיש חילוק בדבר דבאופן שרק למוצאי הרגל נעשית רחוקה אז לא חשיב שאפשר להשלים כיון ששמע כשהיתה קרובה ואינו יכול להשלים בתורת שמועה רחוקה, וכמבואר במו”ק כ ע”ב לחלק מהראשונים שם דקריעה על שמועה רחוקה אפי’ שקורע על אביו ואמו אינו מעיקר דין קריעה אלא לכבוד אביו ואמו, משא”כ כשבא לקרוע ברגל בתורת שמועה רחוקה אזי אין לו טעם למה לקרוע דוקא וברגל אלא דכ”ש שיכול לקרוע אחר הרגל לכו”ע כיון שהוא קריעה גרועה שהיא רק לכבוד אביו ואמו וממילא מכיון שיכול לקרוע אחר הרגל אינה דוחה הרגל (וכיון שהיא קריעה גרועה גם המחמירים בקריעה מעולה לחייב לקרוע ברגל מ”מ בזה מודו שקורע רק אחר הרגל).

או בנוסח אחר, דלעולם ב’ הדברים מיירי באביו ואמו, והיא הכרעה משום שהדברים תלויים בכמה דעות, דהרי לבה”ג ורב נטרונאי [בתה”א הל’ קריעה ובטור וב”י סי’ שמ] הדין הוא בשמועה שתהיה רחוקה אחר הרגל הפסיד הקריעה ברגל ואחר הרגל (ומודים שאם יקרע ברגל יקיים הקריעה ויצא יד”ח קריעה, רק שסוברים שהרגל דוחה המצוה, ואין הנידון כאן לרב האי והתשוה”ג שהביא התה”א דלדידהו הטענה מצד דקריעה בלא שבעה מי איכא, ולא מצד דחיה אלא שלא נאמרה כאן מצוות קריעה), ויש מקום לטעון דהיינו אפי’ באביו ואמו (וכמ”ש התה”ד שם דהמקילים מקילים אפי’ באביו ואמו, וגם אולי יש לדייק מלשונם דברגל אין קורעין אפי’ שמועה קרובה ומשמע דכ”ש רחוקה וא”כ באביו ואמו מיירי דיש בהם קריעה על שמועה רחוקה), ולכן סברא היא להכריע שא”א לנהוג כשיטתם להפסיד הקריעה, כיון שיכול לקיים הקריעה, אבל בשמועה שהיא רחוקה כבר ברגל אמנם להגאונים אין קריעה ברגל (ואפשר שגם אין קריעה לאחר הרגל ויש לדון בזה), אלא שלדידן דנקטי’ כהמחמירים בכל מקום שאין מנהג ידוע א”כ לא יוכל לתפוס חיוב ברגל דהרי אינו מרוויח כלום בקריעה ברגל ויכול לקיים שניהם בקריעה אחר הרגל, ולא דמי זל”ז כך היה מקום לומר.

אבל אפשר דאין כאן סתירה אלא דהנה דינא הוא כמבואר לעיל בסי’ זה ע”פ הגמ’ במו”ק כ ע”ב דעל אביו ואמו קורע גם בשמועה רחוקה ועל שאר קרובים קורע רק בשמועה קרובה, והמדקדק יראה דמ”ש הב”ח בשם מהרש”ל דבשמועה רחוקה קורע רק אחר הרגל הזכיר שם אפי’ אביו ואמו (וקצת דוחק תיבת אפילו) ומ”ש הב”ח שבשמועה קרובה שתהיה רחוקה אחר הרגל קורע ברגל מיירי שם להדיא לדידן שאין קורעין בשאר קרובים דמ”מ באופן זה קורע בשאר קרובים, ואין הכרח להעמיד זה גם באביו ואמו כמו בתירוצים הקודמים.

היוצא מזה דבשאר קרובים אם היא שמועה קרובה ברגל שתיעשה רחוקה לאחר הרגל קורע ברגל כדי שלא יפסיד הקריעה ובאביו ואמו בלאו הכי קורע למנהגינו אפי’ על שמועה שתהיה עדיין קרובה לאחר הרגל, ואילו בשמועה רחוקה ברגל על שאר קרובים בלאו הכי אין קריעה, ועל אביו ואמו בנידון זה אין קריעה דמאחר שפסקה ממנו אבלות לא חמירה הקריעה לדחות הקריעה ויקרע לאחר הרגל (כלשונו), ובניד”ד הספק מה הדין באבלות כזו שפסקה ממנו האבלות באופן שלא יוכל לקרוע לאחר הרגל.

והנה באמת לפו”ר הפוטרים קריעה בחוה”מ יפטרו גם כאן, וכן נראה מקופיא, דהרי הגאונים פוטרים גם היכא שיפסיד הקריעה לאחר המועד כדאי’ ברמב”ן בתוה”א ובב”י ביו”ד סי’ שמ ושאר נו”כ וכמשנ”ת לעיל.

הערה בדעת רב האי

הרמב”ן בתוה”א כ’ דמקור רב האי וסייעתו לפטור קריעה במועד בנעשית רחוקה לאחר המועד מגמ’ במו”ק כ ע”ב דקריעה בלא שבעה מי איכא, וכאן אין טענה זו שייכת, דהרי מעיקר תקנת קריעה זו היא קריעה בלא אבלות, ודמי בזה לקריעה רחוקה דאביו ואמו שהיא קריעה בלא אבלות, אולם הגאונים שהובאו בתה”ד שם ס”ל דאין קריעה אפי’ באביו ואמו ושם אינו מצד הטענה דקריעה בלא שבעה מי איכא אלא מצד דאין קריעה במועד.

וכן בתורת האדם הל’ קריעה מבואר דהגאונים שמקילין לגבי שמועה שתיעשה רחוקה הם תשוה”ג ורב האי, ואילו הגאונים שמקילין לגמרי הם בעל הלכות ורב נטרונאי ומוכח שם להדיא מלשונו דהם ב’ דעות, דיש דעות שמקילין רק באבלות שתיעשה ישנה במוצאי הרגל ויש שמקילין אפי’ באבלות קרובה שתהיה קרובה גם במוצאי הרגל.

אבל זה פשוט דגם רב האי מסכים דבשמועה רחוקה של אביו ואמו אין קריעה ברגל דהא המהרש”ל (המובא בב”ח סי’ שמ) כ”כ בסתמא לכו”ע אפי’ להרמב”ן דמחמיר מיניה, וממילא בניד”ד דכמשנ”ת לא חמיר מרחוקה של אביו ואמו מצד דיני הקריעה לא יחמיר רב האי יותר מרמב”ן (רק דיש לדון מצד שלא יוכל לקרוע אחר הרגל, אם נימא דבנד”ד אינו קורע לאחר הרגל, דבזה דנתי לעיל).

*

תמצית הדברים

תמצית הדברים דלהפוטרים בכל הקרובים מקריעה ברגל קרוב לודאי שפטור לקרוע ברגל גם בניד”ד ואילו להאוסרים יש ויכוחא רבה מה דינם, דיש צד לדמותו לדין ליקוט עצמות, ויש סברא של החוט שני שיש לדון בכוונתו כמשנ”ת, כך שאין ברור אם יש כלל מחמירין בזה (ואמנם אם נימא דידוע שיש מחמירין בזה אז יש לטעון אם עדיפא לן לנהוג כהמחמירין ולא לדחות הקריעה לגמרי אבל אינו ברור דיש מחמירין).

וכמו”כ לפי המנהג שמחלק בין מיני הקריעות להחמיר רק באו”א יש כמה טעמים מסברא לומר להקל דדמי לשאר קרובים ולא להחמיר, כמשנ”ת.

וכמו”כ הטעם שנזכר להדיא במהרש”ל להקל באופן המדובר שם הוא משום דאבלות ישנה קיל (ולא משום שיכול להשלימו אחר הרגל), וכעי”ז בתוהרא”ש לענין ליקוט עצמות וכאן דומה לליקוט עצמות כיון שקרע בעבר.

וגם אינו ברור דשייך לטעון כאן הטענה שיפסיד הקריעה החיובית כיון שאפשר שקרע בעבר ויקרע בעתיד ומעוד טעמים שכאן אין קריעה חיובית.

וכמו”כ הטעם שנקטו הנו”כ להחמיר באופן המדובר הוא מטעם ששם אין מנהג ידוע באופן הנידון שם, ואילו בניד”ד יש מנהג.

וממ המחמיר תע”ב, מאחר שיש גם כמה צדדים להחמיר כמשנ”ת.

לענין קריעה אחר הרגל אם נדמהו לקריעה קרובה על שאר קרובים (לפי המנהג) או לשמועה רחוקה על או”א (להב”ח בשם המהרש”ל) א”כ צריך לקרוע אחר הרגל, אלא אם כן נטען כפי החידוש שהוצע לעיל בדעת החוט שני לומר דדברי התה”ד על שעת חימום לא נאמרו על קריעה שכבר קרע פעם אחת.

ואם נדמהו לליקוט עצמות דעת המנחת שלמה שא”צ לקרוע אחר הרגל וברוב הדברים אכן דומה לליקוט עצמות, וכך המנהג.

 

קרא פחות
0

מותר רק מה שאין איסורו מן התורה אבל דבר שאיסורו מן התורה אסור (ויש שחששו לכל דבר שעיקרו מן התורה גם אם האיסור הוא מדרבנן), והפתרון לזה הוא לחתום על שטר שותפות עם גוי שיתנסח על ידי רב המקום ...קרא עוד

מותר רק מה שאין איסורו מן התורה אבל דבר שאיסורו מן התורה אסור (ויש שחששו לכל דבר שעיקרו מן התורה גם אם האיסור הוא מדרבנן), והפתרון לזה הוא לחתום על שטר שותפות עם גוי שיתנסח על ידי רב המקום באופן שאיסורי האכילה לא יקראו על שם הבעלים הישראל, ולענין שאר הפרטים עיין במקורות.
מקורות:
הנה לענין בשר בחלב דינא הוא דאסור מדאורייתא אפי’ בהנאה וכ”ש בסחורה, אבל יכול להאכילם באופנים המותרים בהנאה להרבה פוסקים ביו”ד ריש סי’ פז כגון בבשר חיה ועוף ובהמה טמאה (דכמעט לכל הפוסקים שרי בבהמה טמאה מלבד הב”ח בדעת הרמב”ם כמו שהרחבתי במקו”א, וגם בעוף הכרעת רוה”פ להתיר דלא כהמהרש”ל), ואפי’ בבשר כשר אפשר לעשות על ידי כלי שני ואז אינו נאסר בהנאה (עכ”פ באין היד סולדת ועי’ בסי’ שיח ועכ”פ באינו דבר גוש, ולענין יד סולדת בכלי שלישי עי’ משנ”ב בסי’ שיח בשם פמ”ג ומש”כ ע”ז החזו”א, ולענין בישול אחר בישול בבשר בחלב אם אוסר בהנאה האריכו בזה הפוסקים, עי’ בא”ר סי’ תרעג וצל”ח שבת קמה ע”ב ושבו”י סי’ לח וקהלת יעקב בתוספת דרבנן אות פ’ ועוד פוסקים, והמתבאר מדברי הפוסקים דעכ”פ רוב הצדדים כאן לחומרא בדאורייתא, דיש סוברים שיש בישול אחר בישול בבשר בחלב ויש סוברים דעכ”פ בדבר לח ודאי איכא בישול אחר בישול, ואמנם אפשר דרוב הפוסקים דלעיל סברו דדינו כמו בשבת, ואפי’ בשבת משמעות דעת המשנ”ב והחזו”א דעיקר הדעה להלכה להנוהגים כהרמ”א שאין חילוק בין לח ליבש, ומה שהחמירו בנצטנן הוא להכירא, מ”מ ברוב צדדים לחומרא בדאורייתא קשה להתיר למעשה).
אבל לענין בהמה טמאה הנ”ל שיש בו איסור עצמי מדאורייתא מצד שהוא בהמה טמאה א”כ יתיר רק אם נזדמנו לו איסורי אכילה באקראי, אבל לעשות כן דרך קביעות אסור דהרי אסור לעשות סחורה באיסורי אכילה של תורה כמבואר ביו”ד סי’ קיז ס”א, ואפילו לקנות כדי להאכיל פועליו אסור כמבואר ברמ”א שם, ואמנם הט”ז נקט כהרמ”א לענין פועלים, אבל הש”ך הביא שהמנהג להקל בזה, וכן בחכמ”א כלל סט ס”א הביא המנהג להקל בזה, וכן בערה”ש כתב שהמנהג פשוט להקל, ובמהר”ם שיק סי’ קלו כ’ שיר”ש לא יקל.
ויתכן שבניד”ד שמוכר להם המאכל בעצמו תמורת מעות, יותר דמי על ידי זה לסחורה גמורה גם להמקילים בפועלים גרידא, וצל”ע.
ומ”מ החשש הוא רק בבעלי חיים טמאים וכיו”ב אבל בבשר וחלב באופנים שנתבארו לעיל שהם אסורים רק מדרבנן וקי”ל לרוה”פ דמותרים בהנאה א”כ מותרים גם בסחורה, וכמבואר בסי’ קיז בסופו (וכן דייק לשון המחבר בריש הסימן) דמה שאסור רק מדרבנן שרי אפי’ בסחורה וצל”ע אם דין זה הוא גם בדבר שעיקרו מן התורה, ובערוה”ש יו”ד סי’ פז סי”ד מוכח דגם בבשר בחלב מה שמותר מן התורה אין בו איסור סחורה, אבל במשמרת הבית למו”ר בעל הל’ חג בחג הל’ סחורה במאכא”ס עמ’ ריח סק”ח כתב להוכיח מכמה אחרונים (דרכ”ת ס”ק סא בשם הדברי חיים ח”ב או”ח סי’ כו לענין דם שבשלו ובתשורת שי תנינא סי’ קח קיים דבריו וכן בעין יצחק אה”ע סי’ סז לענין תרומה בזה”ז, ומ”מ אולי יש לדקדק בראיות שהביא דדם שבשלו ותרומה בזה”ז נראה דחמורים כיון שיש צדדים שהם דאורייתא) דמה שעיקרו דאורייתא הוא בכלל האיסור, וכתב לצדד שם דה”ה בשר בחלב.
(ולענין תערובת בשר בחלב של ב’ מינים כגון חלב טהורה עם בשר טמאה דלרוה”פ הוא מדרבנן כנ”ל ומותר בהנאה, מ”מ לאיסור סחורה יש בזה נידון אם העיקר הוא הטהורה או העיקר הטמאה, ובכל תערובת של טהורה אם טמאה יש צד לומר דעדיף מסחורה בטמאה, דיש מקום לומר דלגבי החלק הטמא חשיב כנזדמנו לו, עי’ בערה”ש סי’ פז שם מש”כ בכל זה, וקצ”ע להחשיב נזדמנו אם עושה דבר בדרך קבע).
ויתכן שעיקר העיסוק בזה הוא בבשר כשרות שבאמת הוא הוצאה גדולה להזמין שחוט לשחוט כולם בכשרות, ובחת”ס כתב לגבי המספק בשר לאנשי צבא שצריך לשחוט כדין, עי’ פת”ש סי’ קיז סק”ו.
ולכאורה הפתרון לזה לעשות שטר שותפות עם גוי ע”פ חכם, ע”ד המבואר באו”ח בדיני מרחץ וכו’, ולכאורה עי”ז לא חשיב כעושה סחורה באיסורי אכילה.
ובאמת נחלקו כבר הפוסקים בענין סחורה באיסורי אכילה בשותפות הגוי, דבברכ”י סי’ קיז סק”ז הבא תשובת דבר משה סי’ יג דמתיר בשותפות אם אין הישראל בחנות, ומאידך יש אוסרים (אמרי אש יו”ד סי’ כ והסכים לו מהר”ם שיק ועי’ דרכי תשובה סקי”ז), ועי’ תשובות והנהגות ח”ב סי’ שצב שנקט דיש להקל בבעל תשובה בשעת הדחק, אבל באופן שעשה שטר שהאיסורים יהיו בבעלות הגוי אם השטר עשוי באופן התקף והמועיל לכאורה סגי בזה גם להאוסרים בשותפות גרידא, ושוב מצאתי מעין זה שם בסי’ שצג בבעל בית חרושת שיעשה באופן שהמאכל לא נחשב של הישראל אלא של הגוי שמביא המאכל עי”ש הפרטים שכתב בזה, ועי’ למו”ר בעל הלכות חג בחג שם בסוף הפרק בהרחבה בדברי הפוסקים בדין חלוקת העסק באופן המועיל לניד”ד ועיקר דבריו שם הוא לגבי השקעות ודון מינה ואוקי באתרה.

קרא פחות
0

ירשמו התאריך של כל אדם ואין מתחשבין לענין זה בתפילה או בקבלת שבת. מקורות: בפשוטו נראה דבשטרות לא שייך לדון לפי כל איש ואיש לחוד. ואין צריך להכנס בזה בנדון בהגדרת פלג המנחה אם הוא יום או לילה (ועי’ בזה בשאג”א סי’ יז ...קרא עוד

ירשמו התאריך של כל אדם ואין מתחשבין לענין זה בתפילה או בקבלת שבת.
מקורות:
בפשוטו נראה דבשטרות לא שייך לדון לפי כל איש ואיש לחוד.
ואין צריך להכנס בזה בנדון בהגדרת פלג המנחה אם הוא יום או לילה (ועי’ בזה בשאג”א סי’ יז ושא”פ), דלא תקנו זמן בשטרות אלא כדי לברר אם יכול לטרוף קרקעות (עי’ עוד גיטין יז ע”א וכב ע”ב), ואם שייך שיכתוב לאחד זמן מוקדם ולאחד זמן מאוחר כגון שזה התפלל ערבית וכותב למלוה אחד זמן שלמחרת ואחר כך כותב למלוה אחר זמן של אתמול ואומר לו שלא התפלל, (ואין להקשות משינויי הזמן ממדינה למדינה דלא שכיח שיעבור ממקום כזה ויכתוב שטר חדש ללוה חדש, וגם בזמנם לא היה שייך לכתוב שטרות במרחק בין מדינות בהפרש כזה וכ”ש שלא דרך שליח בטלפון).
ועוד דנמצא שיש דבר בזמן שא”א לבררו על ידי עדי השטר כי הם אינם יודעים אימתי התפלל ואיך יכולים לחתום על דבר זה שאין מעידים על בירורו והוא נפק”מ לממונות לשעבוד קרקעות כמו שנתבאר.
ועכשיו מצאתי גם בספר החיים למהר”ש קלוגר סי’ תר דג”כ הוה פשיטא ליה דלענין שטרות בודאי לא אזלי’ אפי’ לר’ יהודה ע”פ פלג המנחה.
ויש להוסיף בירור נוסף בזה דכתיבת התאריך בשטר היא להעולם ולא להאדם עצמו דוקא דהא גופא השטר הוא בשביל הוכחה להעולם על הנעשה, וממילא אפי’ אם היה צד שלגבי אדם זה נחשב תאריך יום פלוני כתאריך אחר מ”מ אין טעם לכתוב תאריך השייך לאדם מסויים בלבד כשאינו התאריך האמיתי של העולם.

ועי’ עוד בשו”ע ובהגר”א בהל’ מילה וגם להמבואר שם יוצא כמשנ”ת עי”ש.

קרא פחות
0

לא, ועיין עוד פרטים בזה במקורות. מקורות: בשו”ע או”ח סי’ תקכו ס”י המערב לאחרים צריך לזכות להם, ואם מערב עירוב תבשילין רק לעצמו א”צ לזכות לאף אדם כיון שמערב רק לעצמו והוא שלו, ומ”מ לפי המנהג שאומרים לנו ולכל בני העיר הזאת ...קרא עוד

לא, ועיין עוד פרטים בזה במקורות.
מקורות:
בשו”ע או”ח סי’ תקכו ס”י המערב לאחרים צריך לזכות להם, ואם מערב עירוב תבשילין רק לעצמו א”צ לזכות לאף אדם כיון שמערב רק לעצמו והוא שלו, ומ”מ לפי המנהג שאומרים לנו ולכל בני העיר הזאת צריך לזכות ואם אינו יכול או אינו רוצה לזכות לא יאמר ולכל העיר הזאת.

קרא פחות
0

לא. מקורות: בפשוטו אין פתרון עי”ז כיון שעדיין יש ברשותו דבר מכשול ויכול להכשל בו לכשיטעה או יתגבר עליו יצרו בין אם הוא שלו או מופקר, וכל זמן שהוא בביתו אין מועיל להפקיר כל עוד שמונח ברשותו, וכך יוצא מדברי הפוסקים (ראה ...קרא עוד

לא.
מקורות:
בפשוטו אין פתרון עי”ז כיון שעדיין יש ברשותו דבר מכשול ויכול להכשל בו לכשיטעה או יתגבר עליו יצרו בין אם הוא שלו או מופקר, וכל זמן שהוא בביתו אין מועיל להפקיר כל עוד שמונח ברשותו, וכך יוצא מדברי הפוסקים (ראה משנ”ב סי’ תמח סק”ו עי”ש) לגבי חמץ שמניח הגוי בביתו שצריך היכר או מחיצה שלא ישכח ויאכלנו.
(וחמץ של עצמו בלאו הכי עובר איסור תורה ובמחיצה ליכא חששא שמא ישכח ויאכלנו גבי חמץ ולענין ס”ת מוטעה יעוי’ בפוסקים דלהלן דהרבה פוסקים תפסו דמהני היכר, ואפשר דהיינו דוקא ס”ת דכיון שיודע שיש בו טעות לא יטעה מטעות וגם לא יקרא בו בציבור משא”כ אם הוא ספר מינות או שטר שאינו פרוע המשמעות דלא יועיל הפסק דמה תיקן כאן וכן מוכח מהש”ך דלקמן גבי שטר פרוע, וגבי חמץ אמרי’ סברא לענין אחר לדעה אחריתא דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו ועי’ פסחים יא משא”כ לגבי מינות אמרי’ בע”ז כז ע”ב דמשכא וגזילה אמרי’ ברפ”ב דחגיגה דנפשו של אדם מחמדתה כשהיא בפניו, ואפשר דבספר שנשתרבב בו מינות ויש היכר ואינו בביתו ואינו ברשותו הכל לפי הענין, ועי’ בהנהגת החזו”א דלקמן, ובמדרש אמרי’ כל המכניס לביתו ספר שאינו מכ”ד ספרים אין עפרו ננער בתחה”מ ובביאור דברי המדרש הרחבתי בתשובה אחרת מה נכלל בספר שאינו מכ”ד ספרים).
ובאור שמח פ”ז מהל’ גניבה ובספרו משך חכמה פרשת כי תצא מבואר לגבי משקל מזויף (בדינא דלא יהיה בכיסך אבן ואבן) שהאיסור הוא גם כשמחזיק אצלו משקל של חבירו, ואמנם מצד הדאורייתא חילק בזה באו”ש שם בין חמץ לבין משקל מזויף, אבל מצד שמא יבוא ויאכלנו דרבנן לא פליג דצריך היכר או מחיצה, ובין מצד הדרבנן ובין מצד הדאורייתא מה דמהני מחיצה או הכירא הוא רק בחמץ אבל במשקל מזויף לכאורה לא יועיל אם יניח בינו ובין המשקל המזויף היכר או מחיצה דכבר עבר דאורייתא במה שהוא בביתו ולכאורה לא שייך ההיתר לזה בחמץ אלא בדרבנן, וצל”ע.
יש להוסיף דדעת הש”ך בחו”מ סי’ נז סק”ד דאם רוצה לעכב שטר קרוע בשביל פריטי דספרי צריך לכתוב עליו שהוא פרוע או לקורעו והיינו לבטלו, ומשמע דמה שמפקירו לא מהני, אף דהיה יכול להפקירו בפני ג’ באופן שלא יידע המלווה לזכות וכעין ההיא דירושלמי בשביעית שהובא בראשונים שמפקיר באופן שאחרים לא יזכו, מ”מ אין היתר כזה דהוא דבר עולה השוכן באהלו (ואין לדחות דמה שלא נקט הש”ך מקרה כזה משום שהוא רחוק אין לדחות כן דהא באמת לא מסתבר שיהיה אפשר להשהות שטר כזה).
ויש להוסיף דבנוב”י קמא או”ח סי’ ט כתב דס”ת שאינו מוגה יש לגונזו שלא יקראו בו ולא הזכיר שם עצה להפקירו ולהשאירו ברשותו, והגם דיש חולקים על הנוב”י (עי’ בנין ציון סי’ צז) אפשר דמ”מ בעינן היכר שלא יקראו בו (ובענין היכר לס”ת פסול עי’ תשובה מאהבה או”ח סי’ רלב על סי’ קנד, מנחת אלעזר ח”ג סי’ נב ומקדש מעט סי’ רפב סקמ”ג), וכעי”ז הובא בקוב”א חזו”א שרשם על ספר אחד הערה שיש בו דברים שלא כדעת חז”ל (היינו מחמת שסבר שיש שם טעות בהבנת דברי חז”ל ולא שהיה כפירה בתורה או בדברי חז”ל בספר, כך יוצא ע”פ מה ששמעתי מה היה הספר) כדי להתירו להחזיקו בביתו.
ולענין אם אין האיש בביתו אם עדיף להפקיר שלפחות לא יהיה בבעלותו יל”ע בזה (ובאמת יש מקום לומר דכשאין האיש עם המכשול בביתו איסור המכשול הממשי קל מכיון שאינו בידו אז וממילא לענין הבעלות יש בזה תיקון מה שמפקירו בינתיים עד שיבוא לביתו, וצל”ע בזה).

קרא פחות
0

מותר אם ידוע לפי הקביעות שאשה לא תעבור שם לפני שיכבדו המקום וכן בכל מקום שאשה לא תעבור שם. מקורות: בגמ’ מו”ק יח ע”א מפורש שמותר להשליך בבהמ”ד דאשה בבי מדרשא לא שכיחא, וכן פסק במשנ”ב סי’ רס סק”ו, ומ”מ פשיטא דבמקום ...קרא עוד

מותר אם ידוע לפי הקביעות שאשה לא תעבור שם לפני שיכבדו המקום וכן בכל מקום שאשה לא תעבור שם.
מקורות:
בגמ’ מו”ק יח ע”א מפורש שמותר להשליך בבהמ”ד דאשה בבי מדרשא לא שכיחא, וכן פסק במשנ”ב סי’ רס סק”ו, ומ”מ פשיטא דבמקום שנכנסות נשים לכל מטרה שאין בזה היתר זה, כגון במקומות שנכנסות לנקות או שמקצים להם אזור פלוני בימים נוראים ואז נפק”מ לאותו האזור, או במקום שמכניסים נשים יקרות לנדב צדקה וכיו”ב, ובגמ’ לא מיירי להדיא אלא כגון בי מדרשא דר’ יוחנן שהיתה ישיבה קבועה לכל חכמי ישראל שבדור די בבבל ודי דבארעא דישראל כדמוכח בתוס’ בכ”מ (ראה תוס’ סוכה מד ע”א וקידושין כט ע”ב), ומשמע במו”ק שם שלא היתה אשה עוברת שם, וגם במשנ”ב שם הלשון הוא “בבית המדרש דלא שכיחי נשי או בית המרחץ שעשוי רק להרחצת אנשים” משא”כ במקום שיש נשים פשיטא שאין היתר בזה.
ואין להקשות דנתת דבריך לשיעורין דבאמת בכל מקום שיש חשש שתהיה מצויה אשה אסור ולא הותר אלא במקום שאין מצויה כלל.
ומ”מ במקום שיכבדו המקום עד שיבואו נשים ואז ודאי שלא תהיה אשה שם בינתיים ה”ה דיש מקום להקל, דבמשנ”ב שם מבואר דכיבוד מהני לצפרניים.
וה”ה במקוואות שאין נשים מצויות שם כלל וכל כיו”ב הוא בכלל ההיתר כמבואר להדיא במשנ”ב שם.
ונשאלתי עוד אם מותר להשליך בבית במקום שלא שלא יעברו שם נשים לעולם כגון מאחורי המיטות (וה”ה בחלל במקומות שיש חללים בפנים הבית כגון במדינתכם קרית ספר), והנראה בזה ע”פ הנ”ל דאם הוא מקום שלעולם לא יעברו שם נשים הרי הוא בכלל ההיתר הנזכר, אבל אם הוא מקום המתפנה ומתנקה מזמן לזמן כגון בערב פסח ואז יש חשש שיתנקה על ידי אשה או שמתפנה כשמגיעה אשה עוזרת לנקות וכיו”ב אזי אינו בכלל ההיתר.
והנה אי’ בזוהר דגם לגברים אין לעבור על צפרניים, ויתכן ליישב דבאמת הגמ’ פליגא על הזוהר, ואנן קי”ל כהגמ’, כמ”ש הפוסקים (עי’ במשנ”ב הל’ תפילין) דבכל מקום שבעל הזוהר חולק על הגמ’ אנן קי”ל כהגמ’, או דיש לומר דאין זה סכנה גמורה כשאר סכנות וגם הזוהר מחמיר רק בודאי יודע שעובר שיחמיר כל אדם לעצמו אם יראה צפרניים ולא בחשש אם יעברו.
והיה מקום ליישב דרק בבתי כנסיות הקלו בגמ’ כיון שיש קדושת בהכנ”ס, אבל אין לומר כן חדא דהוא חידוש גדול ויצא מזה חומרא גדולה לגבי מקוואות ושאר מקומות שאין שם נשים כנ”ל, ועוד דבגמ’ מבואר דהטעם להקל הוא משום דאשה לא שכיחא שם ולא מטעם אחר ואין לך מקום לדחוק כ”כ.
ועכשיו בדקתי באחרונים בביאור דברי הזוהר, ומצאתי דיש דעות בזה, והיוצא דעיקר הדברים דלעיל הוא לפי דברי האחרונים (ליקוטי מהרי”ח ח”ב ענין נטילת צפרניים, רבבות אפרים ח”ח סי’ פח סק”א) שפירשו דברי הזוהר בפר’ אחרי עט ע”א בצפרניים של כל אדם.
אבל דעת כמה אחרונים (עי’ קב הישר פי”ז והגהות זכרון מנחם על ליקוטי מהרי”ח אות יז, ועי’ עוד בפלא יועץ ערך גלוח) בביאור דברי הזוהר שם דקפידת הזוהר רק בצפרניים של אשה נדה, ולדידהו לק”מ, דהגמ’ לא מיירי בזה, דבלאו הכי יש כמה קפידות באשה נדה שהגמ’ לא מיירי בהם כנזכר בברייתא דנדה וברמב”ן עה”ת, וכאן אמנם חמור יותר משאר דברים היוצאים מן הנדה מאחר שצפרניים הם יותר מקום שנאחזים שם הקליפות, אבל בלאו הכי הא קא חזינן דהגמ’ לא מיירי בכל ההרחקות הסגוליות מן הנדה.
ומאידך בזוהר בפרשת ויקהל דף רח ע”ב נזכר דהמשליך צפרניים מזיק לההוא בר נש, ויש מי שהבין (עי’ שמירת הגוף והנפש מהדו”ת סי’ סח סי”ד) דההוא בר נש היינו המשליך אותם בעצמו (ומה שהביא שם בשם הגרח”ק אחר דברי הזוהר דלעיל בפרשת אחרי בפרשת אחרי עיינתי במקור הדברים בתשובת הגרח”ק ולא הבנתי השייכות בזה לעניינו), וקצ”ע לפ”ז הגמ’ במו”ק שם דהרי מסתמא היה לר’ יוחנן לחשוש דילמא יעבור עליהם ולאו אדעתיה, ואולי אין אנו בקיאים לפרש כוונת הזוהר לענין ההוא בר נש כיון שהזוהר נכתב ברמזים, וצל”ע.
בשמירת הגוף והנפש מהדו”ת סי’ סח הערה טז הביא על דברי הגמ’ והמשנ”ב הנ”ל דיש מי שכתב שצריך למחות בהזורקים צפרניים בבהמ”ד שמבזים בהמ”ד, והוא תמוה טובא דבגמ’ מפורש להתיר, אבל צ”ל דבאמת הכל לפי הענין דמעט צפרניים כל שהם עכ”פ על קרקע שאינה מרוצפת אין בהם כלל משום לכלוך המקום, וזה חזי’ מהגמ’, והמשנ”ב מן הסתם יש מקום לומר דמיירי אפי’ בקרקע מרוצפת, ואילו במקום שהלכלוך ניכר פשוט שהוא בכלל ביזיון, כגון בקרקע המרוצפת בחומר מבריק מאוד שניכר כל מעט פסולת, או באופן שיש הרבה צפרניים שאסף להשליך בבהמ”ד, והכל לפי הענין.
בתשלום הענין יש לציין דמצינו גדולים שלא הקפידו לשרוף הצפרניים על אף דבגמ’ שם מבואר שהוא עדיף מקבורה, וי”ל משום דמ”מ מתרצינן שם על הנהגת ר’ יוחנן דאשה בי מדרשא לא שכיחא ולא נתכוונו בגמ’ לכלול בתירוץ זה שהוא בדרגא כמו שורפן אלא לכל היותר כמו קוברן, דהרי בזה אינו מאבדו מן העולם אלא מן הנשים והו”ל כמו קוברן לענין זה (דפשיטא דלזרוק בבהמ”ד אינו מהודר יותר מלקוברן וה”ה לענין לזורקן לאסלה בזמנינו יש מקום לומר דלא חשיב כשורפן כיון שאינו מבטל את קיומם מן העולם), א”כ מצינו דכבר ר’ יוחנן לא הקפיד לשרוף הצפרניים, וחזינן דאין חיוב לת”ח להבטל מתלמודו כדי לנהוג בעצמו מידת חסידות לשרוף הצפרניים, ומ”מ שיש לו בקל אפשרות לשרוף בלא שיצטרך להמתין עם הציפרניים ולהשהותם בודאי שזה עדיף.

קרא פחות
0

הנה לעיקר הדין לדידן א”א למנוע ממנו המצוה והרי זה מעין מ”ש המשנ”ב בסי’ כה דכל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים (ולא שייך להחמיר כאן כהזוהר דאדרבה הקולא כאן היא להמנע מן המצוה), ...קרא עוד

הנה לעיקר הדין לדידן א”א למנוע ממנו המצוה והרי זה מעין מ”ש המשנ”ב בסי’ כה דכל דבר שבעלי הקבלה והזוהר חולקין עם הגמרא והפוסקים הלך אחר הגמרא והפוסקים (ולא שייך להחמיר כאן כהזוהר דאדרבה הקולא כאן היא להמנע מן המצוה), והחינוך כתב דשילוח הקן נוהגת בכל זמן ופשוט שכ”ה לפי דינא דגמ’.
ולא דמי לנידון תפילין בחוה”מ שבזה נקטו רבים מהראשונים דגם לפי הגמ’ אין מניחין והזוהר חזי לאצטרופי ולגלות על שיטת הגמ’ ועי’ במשנ”ב שם דבמקום שבעלי התלמוד חלוקין דברי קבלה יכריע.

(וכ”ש שאין לטעון דלהקבלה הוא איסור לעשות שילוח הקן בספירת העומר דא”כ בזה כ”ש שייצא שאין הלכה כהקבלה, ויש להוסיף דגם אין לזה מקור בזוהר עצמו אלא ברש”ש, ועי’ בתשובת יוסף לקח סי’ נג שהאריך גם בדעת הרש”ש דלא נתכוון לומר כן למעשה עי”ש).
ומ”מ אם לא יעשה יש לו על מה לסמוך (ובפרט אם נוהג בקביעות כדעת המקובלים) דבלאו הכי יש לימוד זכות על מי שאינו ממהר לשילוח הקן מטעמי הלכה עי’ בהרחבה בספר מנחת אשר פרשת כי תצא וממילא א”א לומר שעושה כנגד דעת ההלכה, וכ”ש שהרי משמע שעושה כן עפ”ד הרש”ש.
ובשו”ת שומע ומוסיף להגר”ש דבילצקי עמ’ שט”ז כתב דלפי הדין עושים שילוח הקן בימי הספירה וע”פ קבלה אין עושים ע”כ.
ומ”מ העיקר למעשה לדידן לעשות כשמזדמן לו, וכמשנ”ת.
ועלה בדעתי דאולי עיקר כוונת הרש”ש להעדיף לעשות השילוח הקן קודם לכן או אחר כך וכגון במי שמשתדל לחזר אחר מצוה זו, אלא שהוא דחוק בלשונו וגם אינו ברור ששייך לחזר אחר זה (עי’ בהרחבה במנחת אשר שם), ומ”מ מדוחק הדברים ומחומר הקושיא אולי יש לפרש כן.
וכמובן דאם רוצה ליטול הביצים או האפרוחים לכו”ע מחוייב לעשות שילוח הקן (באופן המחוייב ע”פ פרטי הדינים).
לגבי מש”כ כת”ר שיעשה תנאי איני יודע מה תנאי יועיל בזה דהרי המצוה חלה לכו”ע, ומה שייך לומר אם יש מצוה דהרי לכו”ע יש תוקף מצוה של שילוח הקן גם בזמן ספירת העומר, ואולי כוונת כת”ר שיעשה תנאי שאם הנרצה לפני ה’ שיעשה אז יחול ואם הנרצה לפני ה’ שלא יעשה מתכוון שלא תחול המצוה והוא כעין כונה הפכית, (ומ”מ לא עבר איסורא במה שלקח הבנים כיון ששילח את האם אע”ג שלא כיון למצוה), ולענ”ד אין כדאי לעשות תנאי לבטל ממנו שכר המצוה, ומ”מ הנלענ”ד כתבתי (וע”ע בהרחבה בספרי הליקוט בזמנינו מה שהביאו בזה).

קרא פחות
0

הרבה ראשונים סברו שמעיקר הדין אין צריך (מלבד דלכמה פוסקים אין חיוב לספור השבועות בזמן הזה כלל), ומ”מ השו”ע פסק דספירת השבועות הוא בכל יום ולשיטת המשנ”ב אפשר דמעיקר הדין לא יצא אם לא ספר השבוע בכל לילה שתהיה וצריך ...קרא עוד

הרבה ראשונים סברו שמעיקר הדין אין צריך (מלבד דלכמה פוסקים אין חיוב לספור השבועות בזמן הזה כלל), ומ”מ השו”ע פסק דספירת השבועות הוא בכל יום ולשיטת המשנ”ב אפשר דמעיקר הדין לא יצא אם לא ספר השבוע בכל לילה שתהיה וצריך לחזור ולספור, רק דאין בזה נפק”מ אם הוא מעיקר הדין או לא כיון דבלאו הכי לא יברך מטעם ספק ברכות להקל וגם יכול להמשיך לספור בברכה למחר מכח ספק ספקא.

מקורות:

דעת הראשונים שמצוות ספירת שבועות היא רק פעם אחת בכל שבוע

בטור או”ח סי’ תפט הובאו כמה דעות בענין ספירת הימים והשבועות, ויש אומרים השניים שהביא שם בשם הראבי”ה (סי’ תקכו)  היא שיש לספור השבוע רק אחת לשבוע, דהיינו שבוע ראשון סופר רק ביום ז’ ושני שבועות סופר רק ביום י”ד, וכך דעת בעל המאור פסחים כח סע”א שהוא המנהג היפה וכן אי’ ברלב”ג דלקמן, וכן משמע עוד שיטת ר”ה גאון שהביא הרי”צ גאות להלן והגאונים שהביא השבה”ל להלן, וכן בר”ן דלהלן נקט שזהו הפירוש הנכון ומשמע מדבריו דהמנהג שנהגו ברוב המקומות להזכיר בכל לילה הוא חומרא בעלמא.

וכן פשטות לשון הרי”צ גיאת בהל’ חדש וספירת העומר שכתב ומברכין על ספירת העומר וכו’ היום יום אחד, ומוסיפין והולכין עד ז’ ואומר שהן שבוע אחד וכן כל שבוע ושבוע עד משלם שבעה שבועות, דאמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה לממני שבועי ע”כ, ואולי מחומר הקושי’ למה לא הזכיר שהמנהג אינו כדבריו יש לדחוק דכוונתו וכן בכל שבוע יש להזכיר השבוע הקודם בכל ימות השבוע הזה, אבל אין צריך להדחק כן דהרי מבואר בדבריו בשם רב האי גאון ג”כ שסבר דשבועי היינו בכל שבוע עי’ להלן מה שאביא מהבה”ל, וגם יש לומר דמנהגים יש בזה כמ”ש הר”ן והרי”צ גיאת שהיה קדמון אולי נהגו במקומו לומר שבועות רק במשלם שבועי.

[ועי’ עוד שיטת היש אומרים הראשונים בטור שם, ועוד שיטה הובאה בשבלי הלקט הלכות ספירת העומר סי’ רלד בשם היראים בשם רבינו אפרים, וע”ע באו”ז הל’ שביעית וחדש סי’ שכט מה שהביא בשם רבינו אפרים וראבי”ה].

ובבה”ל ד”ה סופר הזכיר דברי הרי”צ גאות בשם ר”ה גאון ושבלי הלקט סי’ רלד בשם הגאונים דבשכח למנות יום אחד סומך על מה שמונה שבועי במלאות השבוע, ולכאורה כ”ש דס”ל דעיקר צורת מנין שבועי מדינא הוא במלאות השבוע.

והביא שם גם תירוצם השני שמקיל טובא דאף ספירת הימים יכול להשלימה למחר משום שעיקר מצוות השבועות היא אחת לשבוע (כך נראה לבאר דעה זו) ומצוות ספירת הימים הם עם השבועות.

אבל הבה”ל משמע שדחה שיטה זו מהלכה (לחזור ולספור למחרת של אתמול) אף שהביא מי שחשש לזה לרווחא דמילתא, ומלבד זה נראה שעיקר שיטת הבה”ל להמעיין בדבריו הוא דלא כב’ התירוצים הנ”ל, אלא כתירוץ שלישי דהטעם שמי ששכח יכול לחזור ולספור הוא משום דתמימות אינו לענין שיספור כל הספירה, ונפק”מ לענין מה שכתבתי במקו”א דהעיקר כדעה דאין מעכב הברכה מה ששכח אתמול (ולכן סמכי’ על ספק ספקא להתיר לברך ואכמ”ל), דהוא משום דסמכי’ על תירוץ השלישי הנ”ל שנקט הבה”ל שהוא דעת הפוסקים, ולא על תירוצי הגאונים הנזכרים.

ולפי המתבאר נמצא שמה שדחה הבה”ל ב’ התירוצים של הגאונים מהלכה הוא גם יסוד גדול לדידן דסבירא לן להלכה דלא כהבעל המאור וסייעתו בנד”ד דהרי תירוצי הגאונים הנזכרים סבירא להו כבעל המאור שעיקר מצוות ספירת השבועות היא אחת לכל שבוע בהשלמת השבוע.

מתי ספירת השבוע לדעת בעל המאור וסייעתו שהוא פעם אחת לכל שבוע

והיה מקום לטעון דלדעת הבעל המאור וסייעתו (היינו דעת היש אומרים הנ”ל שהביא הטור והבעל המאור והרי”צ גאות בשם רב האי גאון והרלב”ג והר”ן ושבה”ל בשם הגאונים) ה”ה אם ספר בכל שבוע ראשון לא עבד איסורא דספירת השבוע היא באותו השבוע כמו שספירת היום היא ביומו.

ומאידך יש מקום לטעון דעיקר ספירת השבועות היא כאשר סופר הימים היוצרים את השבועות ולא שספירת השבוע היא במשך הזמן (או בלילות) של אותו השבוע.

ובאמת מצינו דמצות ספירת הלילה היא מתחילת הלילה, ואילו מצות ספירת השבוע משמע שהוא בלילה האחרון של הלילה, דהיינו לספור מה שסיימו השבוע, דהרי כך הזכירו בדבריהם, ולא הזכירו שבלילה הראשון יאמר היום יום אחד ושבוע אחד.

וזה ג”כ צ”ב לשיטתם שסברו שהיא מצווה לספור השבוע כמו שיש מצוה לספור את היום למה נתחלק זה לתחילתו וזה לסופו.

ואולי הביאור בזה דביום אמרי’ מקצת היום ככולו ולא אמרי’ מקצת השבוע ככולו, ומ”מ הכל הוא אותו הענין לספור את השלמת הדבר, והשבוע נשלם בתחילת הלילה האחרונה של השבוע דלגבי הלילה עצמה חשיב כמו כל היום דמקצת היום ככולו.

ואם נימא הכי נמצא דלכו”ע א”א להשלים מיום אחד על חבירו מנין השבועי ובלילות של השלמת כל שבוע ושבוע פשיטא שזהו מצוות השבועי (מלבד הסוברים דאין מצוות ספירת שבועי בזמנינו כאמימר בגמ’ שם ועי’ בשעה”צ הנ”ל, ונידון זה אינו שייך לפלוגתת הראשונים לענין באלו ימים יש לספור השבועות).

ויעוי’ להלן בדברי הא”ר שגם כך יוצא לכאורה מדבריו בחשבון הדברים דגם לשיטת הבעל המאור וסייעתו אי אפשר לספור השבוע בלילה קודמת ולפטור על ידי זה את הספירה של השבוע בליל השלמת השבוע.

בביאור שיטת הרמב”ם והרא”ש שספירת שבועות היא בכל לילה

ובאמת צל”ע מנין דספירת שבועי היא עם הימים דהרי בגמ’ למדו ממה שנזכר שבעה שבועות תספר לך שיש מצוות ספירת שבועות, ומצוות ספירת הימים נזכרו לחוד, וכן ברלב”ג עה”ת בפרשת אמור (ויקרא כג) כתב דאין צריך למנות אלא בכל שבוע את אותו השבוע וז”ל כי מספר השבועות ראוי שיהיה בדרך המספר לא שימנה השבוע האחד ויחזור וימנהו ששה פעמים וזה מבואר בנפשו כי המספר לא יהיה בזה האופן ע”כ.

וצ”ל דהמחמירים ילפו להו מהדדי דמצוות ספירתן יחד דהיא מצוה אחת, וזה למדו גם ממשמעות הגמ’ במנחות סו ע”א מצוה לממני יומא ומצוה לממני שבועי דהיינו יחד כשמונה העומר, וצל”ע מה היה ההכרח לזה.

והב”י שם הביא בשם הרא”ש (שו”ת סי’ כד סקי”ג) הזכיר המנהג למנות שבועות בכל לילה וכתב ולא שמענו אדם שערער בדבר אלא הרז”ה (כח ע”א) ומנהג אבותינו תורה היא עכ”ל, ומשמע שתפס כן לעיקר הדין ולא רק מנהג חומרא וכמ”ש הטור דהעיקר כהמנהג.

ואולי עיקר כוונת הרא”ש שהמנהג הוא כשר ושאין לשנות אבל לא דהוא כלול בעיקר החיוב וכעין דברי הר”ן שנקט דהעיקר כהבעל המאור בפירוש הפסוק אלא שברוב המקומות החמירו ודלא כבעל המאור ששלל המנהג לגמרי וצ”ע.

אולם ברמב”ם בסה”מ מצוה קסא מוכח שסבר דדינא דמונין שבועות בכל לילה הוא דאורייתא, ובמה שמונין שבועות בכל לילה מתבאר בזה שמצוה לספור שבועות הוא חלק ממצוות ספירת הימים, וז”ל ואל יטעך אמרם מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ותחשוב שהם שתי מצוות וכו’, והראי’ הברורה ע”ז היותנו מונים ג”כ בכל לילה שהם כך וכך שבועות כך וכך ימים ואילו היו השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרים ענינה אלא בליל השבועות (ר”ל בליל כל אחת מן השבועות), והיינו אומרים שתי ברכות על ספירת העומר ועל ספירת שבועי העומר ואין הדברים כן אלא המצוה היא ספירת העומר יומי ושבועי כמו שתקנו עכ”ל.

היוצא מזה דשיטת הרמב”ם דמצוות ספירת שבועות הוא צורה בספירת הימים למנות עמהם השבועות והוא לעיכובא מדאורייתא, וכך לכאורה גם שיטת הרא”ש והטור והשו”ע (וגם להסוברים שהוא דרבנן מ”מ הפוסקים כמ”ד בגמ’ דגם האידנא יש לספור שבועי וס”ל דהאידנא ג”כ הוא דרבנן, א”כ ס”ל דכעין דאורייתא תקון, ועי’ בפוסקים שהובאו בשעה”צ שם), ולכאורה היינו אומרים המשנ”ב וכמה אחרונים שהביא שם אזלי בשיטה זו מעיקר הדין [ועיקר שיטת הרמב”ם דהיומי והשבועי מצוה אחת הזכיר להדיא בדבריו בשעה”צ שם], וכך המנהג מימות הראשונים הרמב”ם והרא”ש והר”ן.

ומ”מ כמו שנתבאר דהרבה ראשונים חולקים על זה ואפשר שזו הפשטות בסוגי’.

דעת השו”ע והמשנ”ב

במשנ”ב סי’ תפט סק”ז הביא פלוגתת הרבה פוסקים אם מנה ימים בלא שבועות אם צריך לחזור ולספור כדין בשבועות או לא, ומבואר שם בשעה”צ שנקט דלהלכה מן הדין מחוייב לשוב ולספור, (ובלא ברכה דספק ברכות לקולא, וכן אם לא ספר יכול להמשיך לספור בברכה בלילות שאחר כך מטעם ספק ספקא ואכמ”ל).

ועיקר הנידון בדברי המשנ”ב והשעה”צ שם הוא על עצם מצוות ספירת שבועות בזמנינו אם הוא חיוב או לא, אבל המשנ”ב והשעה”צ לא נחית שם להדיא לנידון דנן האם מצוות ספירת שבועות מעיקר הדין שמעכב בדיעבד היא בכל לילה או בכל שבוע, ואמנם נזכר כבר בשו”ע שם ס”א לספור בכל לילה ספירת היום והשבוע, אבל לא נחית במשנ”ב שם אם הזכרת שבועות בכל לילה מעיקר הדין או לא.

ומ”מ מסתימת הדברים משמע דמאחר שפסק השו”ע שבכל לילה יש מצוה לספור שבוע א”כ לא יצא מעיקר הדין אם לא ספר שבוע ולא רק בלילה שנשלם אז שבוע.

והשו”ע קאי לפי מה שהביא שם בב”י לשון הרא”ש דמשמע מיניה ג”כ שסבר כן מעיקר הדין וכמו שיתבאר.

ולהלן יתבאר דיש לדון בעוד משמעויות במשנ”ב אם סבר דדין ספירת השבועות עם הימים בכל יום ויום הוא חיוב מעיקר הדין.

בבירור דברי השעה”צ

והנה הכנה”ג בהגב”י הקשה דלהשיטות שספר ימים בלא שבועות לא יצא א”כ למה כששואלים אותו כמה היום לעומר צריך לומר אתמול היה כך וכך כמ”ש האבודרהם ובשו”ע ס”ד, ותירץ הא”ר סקי”ד בתירוצו הראשון דמיירי בששה ימים הראשונים בשבוע הראשון שאז אין סופרים אלא ימים בלבד לכו”ע אבל בימים שאחר כך אח”כ בלאו הכי אם אמר היום כך וכך בלא שבועות לא יצא.

ולפי דבריו מבואר להדיא דדין ספירת השבועות בכל לילה הוא מעיקר הדין לעיכובא.

והא”ר הובא בשעה”צ עם עוד אחרונים כמקור הדעה שימים בלא שבועות לא יצא, ולכאורה מבואר דסובר כן לענין כל לילה וכפשטות דברי הרמב”ם דלעיל וכמו שכתבתי לעיל בריש המאמר בדעת המשנ”ב, ועיין להלן בסמוך בהמשך הבירור בדעת בעל המשנ”ב והשעה”צ.

ועוד תירץ הא”ר א”נ שהאבודרהם שכתב שיאמר אתמול היה כך וכך סובר כשי’ בעל המאור וסייעתו הנ”ל שאין סופרים שבועות בכל יום, אלא רק בלילות השלמת השבועות, וא”כ גם בשאר הימים יצא בספירת הימים בלבד, מלבד ימי השלמות השבועות.

ולפום אורחא מבואר עוד מדברי הא”ר בתירוצו השני דגם לשי’ הבעל המאור וסייעתו שיש לספור השבוע פעם אחת בכל שבוע מ”מ גם לעיכובא רק יום אחד ראוי לספירת שבועות דהיינו יום ההשלמה, דאל”כ גם ביום ח’ כשאמר היום ח’ ימים לעומר למה לא יוכל לחזור ולומר היום ב’ שבועות בברכה כיון שעומד עכשיו בשבוע השני והרי אם נדמה שבועות לימים הספירה היא בתחילת השבוע עד סופו כמו שבימים הספירה היא בכל יום מתחילתו עד סופו או עכ”פ בלילו וק”ל, וזה כמו הצד שכתבתי כן לעיל.

והנה מאחר דהא”ר תירץ שיטה זו (היינו השיטה ששבועות הוא לעיכובא) לפי ב’ השיטות בזמן ספירת השבועות (היינו גם לשיטת הרמב”ם וסייעתו שספירת השבועות הוא בכל יום וגם לשי’ בעל המאור וסייעתו שספירת השבוע היא פעם אחת בכל שבוע), א”כ גם מה שפסק השעה”צ שיש לחזור וציין לדברי הא”ר אינו מוכרח שכלול בזה גם ההכרעה דלא כבעל המאור דהא”ר עצמו כתב דינו לב’ הצדדים.

ומ”מ לכאורה העיקר דהמשנ”ב אזיל על דברי המחבר ורק תירץ (היינו רק בתירוצו השני) דברי האבודרהם כשיטה ודון מינה ואוקי באתרה דלהסוברים שספירת שבועות בכל יום ה”ה דמעכב בכל יום לפי שיטתינו שצריך לחזור ולספור השבועות או הימים עם השבועות כפשטות לשון רמב”ם שהמצוה לספור הימים עם שבועות (ומ”מ לדידן לברך אי אפשר דהוא ספק ברכות).

וצע”ק דהשעה”צ הזכיר כמה משמות הראשונים דלעיל הסוברים שאין מעכב ספירת השבועות בכל יום לעצם הנידון שלא יצא בלא שבועי כהרי”צ גאות והשבלי הלקט, למרות דלפי החשבון לכאורה יוצא דהשבועי שלהם הוא רק בליל השלמת כל שבוע, ויש ליישב בדוחק דלענין זה לא פסק כמותם מאחר דכבר הוכרע בשו”ע לא כן.

והשעה”צ בסקי”א שהביא דברי המג”א ודן בדבריו היינו רק לבסס מה שכתב במשנ”ב שהמקילים מודים בספר שבועות ולא ימים לא יצא, אבל לעיקר דינא מחמיר יותר מהמג”א, דהרי בשעה”צ סק”ח הביא את המג”א עם המקילים בספר ימים בלא שבועות, ואילו בסק”ט נקט דאין הלכה כהמג”א להקל בזה.

(ובלאו הכי עיקר דברי הראבי”ה סובבים על הי”א הראשונים של הטור בשם הראבי”ה, ואילו הבעל המאור וסייעתו הם הי”א השניים, עי’ חוק יעקב סק”ח שציין לו המשנ”ב וכן פירש המחה”ש כוונת המשנ”ב, וגם הא”ר סק”ד שציין לו המשנ”ב (בביאור דברי המג”א) כ”כ אליבא דנפשיה, והטעם שנקט המג”א כהיש אומרים הראשונים יתכן לומר דס”ל שהיא כעין הכרעה בין ג’ הדעות דלשיטת הי”א השניים צריך לספור השבועות רק במשלם השבועות ולפי שיטת הרמב”ם והרא”ש צריך לספור השבועות בכל יום, ושיטת היש אומרים הראשונה היא מכרעת דסופר בכל יום השבוע עם הימים מהשבוע החדש, ומרויח שסופר בכל יום השבועות, וגם אינו מפסיד כ”כ במה שספר הימים הנשארים, ואפשר עוד שהטעם שנקט המג”א בדיעבד כדעה זו משום שסובר המג”א דבדיעבד גם הרמב”ם מודה שיצא באופן זה כיון שיש במשמע דבריו גם הימים הכללים).

וחשבתי לומר אבחנה בזה בדעת המשנ”ב למה לא נחית לנידון זה אם ספירת השבועות בכל יום הוא לעיכובא דהרי הרבה ראשונים כתבו כן ואפי’ להרא”ש עדיין יש מקום לברר עוד בדעתו אם סובר שעבר איסור מעיקר הדין אם לא ספר בכל יום את השבוע באותו היום ובפרט שיש כאן ספק ספקא כיון דבלאו הכי יש סוברים דשבועות אינם נמנים כלל בזמן הזה כדעת אמימר במנחות שם כמבואר בפוסקים שהביא בשעה”צ שם, ונראה לומר בזה דלענייננו אין נפק”מ לדינא אם לא יצא מדינא או רק מספקא, כיון דבכל גווני צריך לתקן לחשוש לשיטות המחמירים בזה כיון שיש צד שאפי’ מדאורייתא לא יצא ואפשר לתקן בקל בדיבור בעלמא ואילו בברכה הרי בודאי שאין מברך ובלילות האחרים יכול בכל גווני לברך מטעם ספק ספקא כמו שהביא המשנ”ב שם בסק”ז דבלאו הכי עיקר הדעה שאין מעכב ספירה דאתמול לברכה דלמחר כמ”ש הגרשז”א וכדמשמע אולי בבה”ל הנ”ל, ורק מספק חיישי’ אבל לא כנגד ספק ספקא, הלכך יתכן דלכך לא נחית המשנ”ב לדעות הראשונים הסוברים שאין חיוב ספירת השבועות בכל יום כיון שאין יוצא מזה שום נפק”מ.

השלמה לענין ספירת ימים בלי שבועות

בענין השאלה דהסופר ימים בלא שבועות אם יש בזה טעם לפוטר שלא לספור כל משום ס”ס ואם יש בזה ס”ס המתהפך, נראה דאמנם שייך בזה ס”ס המתהפך דספק אם מחוייב האידנא בשבועות ואפילו את”ל שמחוייב מ”מ שמא מחוייב רק בסוף כל שבוע לספור השבוע בליל השלמת השבוע, ואפי’ ת”ל שבספירת העומר מחוייב מדאורייתא לספור בכל יום את השבוע של אותו היום, מ”מ שמא הלכה דהאידנא אינו חייב לספור שבועי אפי’ מדרבנן, כך היה מקום לטעון.

אבל למעשה אין לומר דבלאו הכי יש לפוטרו מכח ספק ספקא דאפשר לתקנו בקל וגם אין עושין פלוגתא לס”ס כנגד מנהג.

ועוד יש להוסיף על מה שבפנים הדברים נזכר שהרא”ש מקיים המנהג לספור ימים בכל לילה, ונזכר בזה נידון אם סבר כן הרא”ש מעיקר הדין או ליישב המנהג, ויש לעורר בזה עוד דהרא”ש הזכיר בפנים דבריו שלא היה אדם שערער בזה מלבד בעל המאור, ויש לדקדק דהרי מצינו כמה ראשונים שסברו כן שספירת השבועות היא אחת לשבוע ולא בכל לילה, אלא יש לומר דמ”מ כולם לא ערערו על המנהג ולא סברו שיותר נכון שלא לעשות כהמנהג, משא”כ בעל המאור נקט שיפה לעשות דלא כהמנהג, ואם נימא הכי נמצא דגם הרא”ש אינו ברור שדיבר מצד החיוב דאורייתא אלא אפשר שדיבר מצד ההנהגה למעשה כהמנהג, וק”ל.

(שייך אחרי המילים “של השבוע בליל השלמת השבוע”) בגוף מה שכתבתי דבא”ר משמע דלדעת הסוברים דספירת השבועות היא אחת לכל שבוע היינו ביום שמסתיים בו השבוע, ומיהו בדברי הגאונים שהובאו ברי”צ גאות ושבלי הלקט הנ”ל משמע כאידך צד דגם ספירת השבוע תוכל להיות במהלך השבוע, עיין בבה”ל הנ”ל שחידשו אף יותר מזה עי”ש.

קרא פחות
0

הבצל כולו מותר באכילה וגם אין בו משום עוקר דבר מגידולו, ומ”מ גם באופן שהעלים הם מוקצה יכול לחתוך בסוף הפרי סמוך לעלים והעלים נופלים מאליהם. מקורות: יעוי’ באו”ח סי’ שיח ס”ב ברמ”א ובמשנ”ב שם דפרי שממשיך לגדול בשבת אין מועיל בו ...קרא עוד

הבצל כולו מותר באכילה וגם אין בו משום עוקר דבר מגידולו, ומ”מ גם באופן שהעלים הם מוקצה יכול לחתוך בסוף הפרי סמוך לעלים והעלים נופלים מאליהם.

מקורות:

יעוי’ באו”ח סי’ שיח ס”ב ברמ”א ובמשנ”ב שם דפרי שממשיך לגדול בשבת אין מועיל בו הכנה כיון שממשיך לגדול בשבת, ואמנם שם איירי במחובר אבל מבואר במשנ”ב שם שהאיסור לאו משום מחובר אלא משום שממשיך לגדול, וכמבואר במשנ”ב שם דמצד המחובר הי’ מועיל הכנה באופן המבואר שם לולא שממשיך לגדול.

(ולגוף הקושי’ למה לא נאסר מצד פירות הנושרין, [עי’ בביצה ג’], יעוי’ מש”כ בזה האחרונים התהלה לדוד שם סקי”ד וערה”ש שם סי”ד ושש”כ פ”ל הערה קעט בשם הגרשז”א).

וממילא מאחר שהאיסור אינו משום מחובר אלא משום שהוסיף בשבת א”כ לכאורה היה מקום לומר דה”ה באינו מחובר כלל כיון שהדבר נוצר בשבת.

ואמנם עיקר הנידון בסי’ שיח שם הוא לגבי פרי שלא נתבשל לפני שבת אבל החילוק שם בין פרי שנתבשל לפרי שלא נתבשל משום שפרי שכבר נתבשל אינו גדל והולך בשבת כמבואר במשנ”ב שם אבל אם בדק ומצא שגדל בשבת יש מקום לומר דאין חילוק בין נתבשל ללא נתבשל.

ואע”ג דלחם שהתלחלח מחמת צינון האויר או שנפלו עליו מים והתפיח בשבת אינו נאסר מ”מ יש מקום לטעון דגידול הוא יצירת דבר חדש ולא התפחת דבר קיים.

אולם מאידך גיסא יש לומר דלעולם מה שאוסר את החלק שגדל בשבת הוא רק באופן שהוא גם במחובר, ואע”פ שנתבאר שהמחובר לבדו אינו אוסר לענין הנידון שם לולא שגדל בשבת, מ”מ עדיין יש לומר דמה שאוסר הוא רק בצירוף שניהם שגם הוא מחובר וגם גדל בשבת, ויתכן לומר בנוסח אחד דהגידול האוסר הוא רק גידול שיש בו תלישה או לומר דדוקא בדבר שנזרע יש בו איסור במה שהתפיח משום דדחינהו בידיים ואם נימא כן יישב גם החילוק בין זה לשאר דבר מאכל שהתפיח בשבת.

ויתכן להביא כמה ראיות לדין זה, הא’ דלגבי חיטים שזרען בקרקע אי’ בשו”ע סי’ שי ס”ב דאינם מוקצה משום שמוקצה באוכלין שייך רק בדאיכא תרתי לריעותא דחינהו בידיים ולא חזו, ולפ”ז גם כאן יש לומר דהאיסור הוא רק בדחינהו בידיים ולא חזו, והיינו רק כשגם הם זרועים או מחוברים לקרקע וגם גדל בהם דבר חדש בשבת שלא היה ראוי לאכילה קודם השבת.

וז”ל השו”ע שם, אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת וכו’, ואפי’ חטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו וכו’ מותר לטלטלן וכו’, אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם, וכיון דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו הוי מוקצה עכ”ל.

ועי”ש במשנ”ב סק”ו מה שציין לנידון אם החיטין היו מכוסין בעפר דשם יש איסור מצד דדמי לתלישה כיון שיבוא לתלוש גם לאחר השרשה, ועי’ במשנ”ב סי’ שיא סקכ”ז, ובפרישה סי’ שי סק”ב כ’ דדין זה רק מצד תלישה דרבנן ולא מצד איסור מוקצה, דאם יצאו על ידי הרוח שרי, ועי’ יותר מזה דעת המג”א סקכ”ב דלא נאמר דין זה לגבי הל’ שבת אפי’ לענין תלישה ודבריו הם דלא כהכרעת המשנ”ב, ועי’ בא”ר ובא”ז שם מה שכתב על דברי הפרישה.

(ולענין דעת המשנ”ב בסקכ”ז אפשר דלא הסכים לחידושו של הפרישה אף אם לא השרישו דהרי קאמר שגזרו משום השרישו ולענין השרישו בלא הוסיפו עי’ לעיל בריש התשובה מה שציינתי לדין פירות הנושרין בדברי המשנ”ב בסי’ שיח ובדברי האחרונים, ויתכן עוד לדייק ממש”כ “וההיא דלעיל תירץ המאירי דמיירי כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר” ולא קאמר שאינם מכוסין בעפר, משמע דאם היו מכוסין ונתגלו אסור דלא כהפרישה, וכן מלשון המשנ”ב בסי’ שי שם משמע דהם מוקצה עי”ש).

ומאידך גיסא יש לדחות דשם האוכל היה קיים בעולם בער”ש בין השמשות משא”כ כאן שלא היה קיים כאן אוכל זה בער”ש בין השמשות, אבל דחיה זו אינה מוכרחת דיש מקום לומר דכל מה שאינו בעולם שווה ללא חזו ואז אינו נאסר אלא רק בצירוף מה דדחינהו בידיים, והוא דין מיוחד באוכלין שלא גזרו בהם מוקצה בד”כ עי’ בשו”ע סי’ שי שם ועוד.

אבל יש להביא ראיה דתנן בכלאים פ”א מ”ט שהובאה בשבת נ ע”ב הטומן לפת וצונונות וכמ”ש בשו”ע או”ח סי’ שיא ס”ח שאף אם הוסיף מחמת לחות הקרקע מותר להוציאו, ובפשטות הוא גם אם הוסיף בשבת מחמת לחות הקרקע.

וכן מפורש בלבוש סי’ שיא בתירוצו השני וז”ל שאם נתכוין לזריעה והוסיף מעט מחמת ליחות הקרקע הוי כמו השרשה, אבל אם לא נתכוין לזריעה אף על פי שהוסיף מחמת ליחות הקרקע לית לן בה, שכן דרכו שהרי אנו רואים שומין ובצלים מתוספין אפילו בחלון עכ”ל.

אולם בא”ר שם כתב דמהראשונים בתוס’ ור”ן ועוד מוכח דלא כתירוצו השני של הלבוש, וצל”ע על איזה חלק בתירוץ חולק אם להתיר בכל גוני או לאסור בכל גוני, וממה שהזכיר שם הא”ר שתפס כהתירוץ הראשון של הלבוש שחילק בין צנון לחיטה דבחיטה יש להתיר אפי’ נתכוון לזריעה משמע שלא בא להחמיר יותר מתירוצו השני שם, וכן שוב מצאתי באליה זוטא שם שכתב דבתוס’ ור”ן שם משמע לי דהוספה לא מעלה ולא מוריד עכ”ל, ומבואר להדיא שאין שום איסור בזה ושעיקר מה שבא לחלוק על הלבוש הוא לומר דהזריעה בצירוף ההוספה אוסר וזה אינו דאם יש כאן מה שאוסר הוא הזריעה ולא ההוספה.

היוצא מכ”ז דבניד”ד אין איסור מוקצה כלל.

ואפי’ אם נימא דיש בזה איסור מוקצה לעצם הפרי אין בזה חשש כיון שיודע שהפרי עצמו מסתמא לא גדל בשבת שהרי כבר נגמר בישולו וכנ”ל בסי’ שיח, ואמנם לטלטל החלק המוקצה על ידי הסכין אינו מוסכם [עי’ משנ”ב סי’ שח ס”ק קטו וסי’ שיא סק”ו וחזו”א סי’ מז סקי”ד וסק”כ] אבל יכול לחתוך העלה על ידי שחותך פנימה קצת מהפרי והעלים נופלים מעליהם דהו”ל טלטול מן הצד של דבר האסור על די דבר המותר לצורך דבר המותר [עי’ סי’ שיא ס”ח].

ומצינו בכ”מ בפוסקים שרק חלק מדבר הוא מוקצה כגון במפה בבסיס דלחלק מהפוסקים רק חלק מהמפה נעשית בסיס לנרות [עי’ פמ”ג סי’ רעט ושעה”צ שם סקכ”ד], ובכיס של בגד בסי’ שי ס”ז, וה”ה כאן שיש רק תערובת מוקצה כדמוכח במשנ”ב בסי’ שיח שם בסוף הסעי’ דאף יש דעת הגר”א שהוא מותר מחמת שהתערובת מתבטלת, כמבואר שם, ועכ”פ לגבי הפרי עצמו באופן שרק העלים גדלו א”צ לבוא לביטול.

וכ”ש בניד”ד בשאלתכם דמיירי ביו”ט דלדעת התוס’ (ביצה ח ע”א וכח ע”ב ולא ע”ב) ופשטות פסק הרמ”א באו”ח ס”ס תקט הותר טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש של מאכל היתר.

ועוד יש נידון נוסף בזה דאם יודע שהעלים יונקים מהפרי וגדלים כל הזמן יש לדון מצד תולש מעציץ נקוב, אלא שבפשטות דינא דעציץ נקוב דרבנן הוא לכה”פ באופן שיש כאן צורת גדילה ודרך גדילה ולא בכל דבר שיש בו יניקה, וכן נראה להוכיח מדינא דשבת שם גבי הטומן לפת וצונונות וכמ”ש בשו”ע או”ח סי’ שא ס”ח שאף אם הוסיף מחמת לחות הקרקע מותר להוציאו, וכמבואר גם בלבוש שם דבצלים המונחים וממשיכים לגדול אין איסור לאכול מהם בשבת.

וההיתר שם בלפת וצנון הטמון באדמה הוא גם לחתוך הצנון ולאכלו וכדמשמע גם בלבוש ומשמע שם דהוא גם אם גדל בשבת.

קרא פחות
0

אסור להניח ספר פתוח הפוך על פניו (רמ”א יו”ד סי’ רפב ס”ה ע”פ שנתבאר בבהגר”א ובשיורי ברכה בליון השו”ע שם, ועי’ מקדש מעט סקכ”ז שביאר באופן אחר דמיירי בספר סגור ע”פ המהרי”ל שהובא בדרכ”מ שם, ומ”מ אינו מוכרח לגמרי במהרי”ל ...קרא עוד

אסור להניח ספר פתוח הפוך על פניו (רמ”א יו”ד סי’ רפב ס”ה ע”פ שנתבאר בבהגר”א ובשיורי ברכה בליון השו”ע שם, ועי’ מקדש מעט סקכ”ז שביאר באופן אחר דמיירי בספר סגור ע”פ המהרי”ל שהובא בדרכ”מ שם, ומ”מ אינו מוכרח לגמרי במהרי”ל כדברי המקדש מעט, וגם דהמקדש מעט מודה בניד”ד שפתוח שהוא ג”כ אסור, שהרי ציין לסי’ רעז וביאר זה לענין פתוח, רק דבסי’ רעז מיירי בס”ת, ומ”מ יש לומר דעכ”פ בדעת הרמ”א מודה דגם בפתוח אסור אפי’ בשאר כתבי הקודש כמו בס”ת, ויש מקום לומר דפתוח הוא טפי ביזיון מסגור, ועי’ עוד בביאור הפלוגתא בגנזי הקודש פרק ב’ הערה מ).

ובמקור המהרי”ל איתא (ליקוטים אות פ) כשהיה רואה ספר הפוך היה מהפכו ומנשקו, והרמ”א שם לא הזכיר ענין הנישוק כיון שאינו מדינא אלא הנהגה שנהג המהרי”ל ממידת חסידות.

המשמעות ברמ”א שם (דקאי על דברי השו”ע שהזכיר אפי’ הלכות ואגדות) דמיירי לא רק בס”ת וכן מבואר להדיא בשיורי ברכה שם (ועי’ שו”ת אבני ישפה ח”ג סי’ צד סק”א ומש”כ שם בשם הגריש”א והובא בגנזי הקודש עמ’ רצא, וקצ”ע בלשונו שבשאלתו פתח שם בענין ספר פתוח הפוך והמשיך וסיים דבריו בענין ספר סגור הפוך כמבואר מלשונו, וצריך בירור אם נימא שטענתו שם לענין סגור סבר ששייכת גם לענין פתוח).

המשמעות היא שגם לצורך אסור כיון שהוא בזיון לספר וכן נראה דבזה מיירי בשיורי ברכה שם לאסור בשם הגהות הר”ד  קורינדלי עי”ש שהחמיר בזה מאוד, אלא אם כן אי אפשר כגון להפכו לצורך מכונת צילום הובא בגנזי הקדש פ”ב הערה מג בשם הגרנ”ק להתיר ויש להוסיף דלצורך צילום לצורך לימוד אפשר הוא קל יותר כמו שהרחבתי בתשובה אחרת בדברי החפץ חיים באגרות מכתב פג, ומ”מ גם הח”ח לא התיר ביזיון בגוף הספר (הגרנ”ק הובא ביקרא דאורייתא עמ’ מא, והרחבתי בזה בתשובה הנ”ל).

קרא פחות
0

יעוי’ בב”י ובמשנ”ב ובה”ל ושאר נו”כ ריש סי’ תכט דלפי המבואר שם דבר זה תליא במחלוקת הפוסקים ויש כמה דעות בביאור ענין שואלין ודורשין קודם הפסח ויתכן דעיקר הדעה לדעת המשנ”ב היא דבעצרת אין פטור עי”ש, ועי”ש שהביא גם דעה ...קרא עוד

יעוי’ בב”י ובמשנ”ב ובה”ל ושאר נו”כ ריש סי’ תכט דלפי המבואר שם דבר זה תליא במחלוקת הפוסקים ויש כמה דעות בביאור ענין שואלין ודורשין קודם הפסח ויתכן דעיקר הדעה לדעת המשנ”ב היא דבעצרת אין פטור עי”ש, ועי”ש שהביא גם דעה שקודם שבועות הוא פחות ימים, ומאידך לפי כמה צדדים בסוגיא ג”כ יש לפטור עי”ש, וגם המנהג הרווח יותר הוא להקל בזה, ועי”ש בשעה”צ ובאחרונים, והמחמיר תע”ב, וכבר העירו הפוסקים דאפי’ בפסח לא מצינו שכולם הקפידו בזה ויעוי’ מה שכתבו האחרונים בזה.

קרא פחות
0

פירות האילן אסורים רק בהרכבה של ב’ מינים ולא בזריעת כלאים של ב’ זרעי פירות אילן בקרקע זה עם זה, כמבואר ביו”ד ריש סי’ רצה ואילך, ואעפ”כ פסק השו”ע שם בסוף הסי’ שמותר ליקח ענף מהמורכב ולנטעו במקום אחר ומקורו ...קרא עוד

פירות האילן אסורים רק בהרכבה של ב’ מינים ולא בזריעת כלאים של ב’ זרעי פירות אילן בקרקע זה עם זה, כמבואר ביו”ד ריש סי’ רצה ואילך, ואעפ”כ פסק השו”ע שם בסוף הסי’ שמותר ליקח ענף מהמורכב ולנטעו במקום אחר ומקורו מהירושלמי כמבואר בבהגר”א שם, וכ”ה ברמב”ם פ”א מהל’ כלאים ה”ז.

והטעם מבואר באחרונים (עי’ חזו”א כלאים סי’ ב סק”ט ד”ה ומיהו, מעדני ארץ כלאים עמ’ ריד) דאיסור כלאים הוא רק איסור יניקת ב’ כוחות ממינים שונים אבל כעת יש כאן רק כח אחד שנוצר על ידי תערובת.

ולפ”ז כל שכן שמותר לזרוע גרעיני פרי שנוצר מכלאים וליצור ממנו אילן חדש.

ובאמת אפשר דהירושלמי והשו”ע לא הוצרכו אלא ללמד על אותו הענף המורכב אבל בזרעים היוצאים ממנו אפשר דלא הוה ס”ד לאסור לגמרי דבזה אין צד שנחשב כמקיים כלאים כיון שמעשה האיסור כלאים בזה כבר ודאי תם ונגמר.

ועי’ גם בדרך אמונה על הרמב”ם שם דגם מזרע של ירק שנזרע כלאים וצמח ממנו מותר ליקח מן הצומח ולזרוע במקום אחר עכ”ל, וכ”ש בענייננו שעיקר דיני כלאי אילן לא נאמרו בדרך זריעה.

 

השלמה לתשובה לענין זריעת גרעיני פרי עץ כלאים

יש להוסיף דאמנם יש דעות דגם זריעת עץ כלאים אסורה בא”י (עי’ בהרחבה בב”ח וש”ך סי’ רצה סק”ב וחזו”א כלאים סי’ ג סקי”א ודיני כלאים סקל”ב ושבט הלוי ח”ב סי’ קסה על הרמב”ם בה”ו ושאר אחרונים שהובאו באליבא דהלכתא על שו”ע שם סי’ רצה ס”ג) מ”מ לא חמירא זריעת פרי שגדל מכלאים יותר מענף שגדל מכלאים שלכו”ע זריעה קילא מהרכבה באילן עכ”פ בחו”ל ואפשר גם מן התורה.

קרא פחות
0