מותר רק מה שאין איסורו מן התורה אבל דבר שאיסורו מן התורה אסור (ויש שחששו לכל דבר שעיקרו מן התורה גם אם האיסור הוא מדרבנן), והפתרון לזה הוא לחתום על שטר שותפות עם גוי שיתנסח על ידי רב המקום באופן שאיסורי האכילה לא יקראו על שם הבעלים הישראל, ולענין שאר הפרטים עיין במקורות.
מקורות:
הנה לענין בשר בחלב דינא הוא דאסור מדאורייתא אפי’ בהנאה וכ”ש בסחורה, אבל יכול להאכילם באופנים המותרים בהנאה להרבה פוסקים ביו”ד ריש סי’ פז כגון בבשר חיה ועוף ובהמה טמאה (דכמעט לכל הפוסקים שרי בבהמה טמאה מלבד הב”ח בדעת הרמב”ם כמו שהרחבתי במקו”א, וגם בעוף הכרעת רוה”פ להתיר דלא כהמהרש”ל), ואפי’ בבשר כשר אפשר לעשות על ידי כלי שני ואז אינו נאסר בהנאה (עכ”פ באין היד סולדת ועי’ בסי’ שיח ועכ”פ באינו דבר גוש, ולענין יד סולדת בכלי שלישי עי’ משנ”ב בסי’ שיח בשם פמ”ג ומש”כ ע”ז החזו”א, ולענין בישול אחר בישול בבשר בחלב אם אוסר בהנאה האריכו בזה הפוסקים, עי’ בא”ר סי’ תרעג וצל”ח שבת קמה ע”ב ושבו”י סי’ לח וקהלת יעקב בתוספת דרבנן אות פ’ ועוד פוסקים, והמתבאר מדברי הפוסקים דעכ”פ רוב הצדדים כאן לחומרא בדאורייתא, דיש סוברים שיש בישול אחר בישול בבשר בחלב ויש סוברים דעכ”פ בדבר לח ודאי איכא בישול אחר בישול, ואמנם אפשר דרוב הפוסקים דלעיל סברו דדינו כמו בשבת, ואפי’ בשבת משמעות דעת המשנ”ב והחזו”א דעיקר הדעה להלכה להנוהגים כהרמ”א שאין חילוק בין לח ליבש, ומה שהחמירו בנצטנן הוא להכירא, מ”מ ברוב צדדים לחומרא בדאורייתא קשה להתיר למעשה).
אבל לענין בהמה טמאה הנ”ל שיש בו איסור עצמי מדאורייתא מצד שהוא בהמה טמאה א”כ יתיר רק אם נזדמנו לו איסורי אכילה באקראי, אבל לעשות כן דרך קביעות אסור דהרי אסור לעשות סחורה באיסורי אכילה של תורה כמבואר ביו”ד סי’ קיז ס”א, ואפילו לקנות כדי להאכיל פועליו אסור כמבואר ברמ”א שם, ואמנם הט”ז נקט כהרמ”א לענין פועלים, אבל הש”ך הביא שהמנהג להקל בזה, וכן בחכמ”א כלל סט ס”א הביא המנהג להקל בזה, וכן בערה”ש כתב שהמנהג פשוט להקל, ובמהר”ם שיק סי’ קלו כ’ שיר”ש לא יקל.
ויתכן שבניד”ד שמוכר להם המאכל בעצמו תמורת מעות, יותר דמי על ידי זה לסחורה גמורה גם להמקילים בפועלים גרידא, וצל”ע.
ומ”מ החשש הוא רק בבעלי חיים טמאים וכיו”ב אבל בבשר וחלב באופנים שנתבארו לעיל שהם אסורים רק מדרבנן וקי”ל לרוה”פ דמותרים בהנאה א”כ מותרים גם בסחורה, וכמבואר בסי’ קיז בסופו (וכן דייק לשון המחבר בריש הסימן) דמה שאסור רק מדרבנן שרי אפי’ בסחורה וצל”ע אם דין זה הוא גם בדבר שעיקרו מן התורה, ובערוה”ש יו”ד סי’ פז סי”ד מוכח דגם בבשר בחלב מה שמותר מן התורה אין בו איסור סחורה, אבל במשמרת הבית למו”ר בעל הל’ חג בחג הל’ סחורה במאכא”ס עמ’ ריח סק”ח כתב להוכיח מכמה אחרונים (דרכ”ת ס”ק סא בשם הדברי חיים ח”ב או”ח סי’ כו לענין דם שבשלו ובתשורת שי תנינא סי’ קח קיים דבריו וכן בעין יצחק אה”ע סי’ סז לענין תרומה בזה”ז, ומ”מ דם שבשלו ותרומה בזה”ז נראה דחמורים כיון שיש צדדים שהם דאורייתא) דמה שעיקרו דאורייתא הוא בכלל האיסור, וכתב לצדד שם דה”ה בשר בחלב.
(ולענין תערובת בשר בחלב של ב’ מינים כגון חלב טהורה עם בשר טמאה דלרוה”פ הוא מדרבנן כנ”ל ומותר בהנאה, מ”מ לאיסור סחורה יש בזה נידון אם העיקר הוא הטהורה או העיקר הטמאה, ובכל תערובת של טהורה אם טמאה יש צד לומר דעדיף מסחורה בטמאה, דיש מקום לומר דלגבי החלק הטמא חשיב כנזדמנו לו, עי’ בערה”ש סי’ פז שם מש”כ בכל זה, וקצ”ע להחשיב נזדמנו אם עושה דבר בדרך קבע).
ויתכן שעיקר העיסוק בזה הוא בבשר כשרות שבאמת הוא הוצאה גדולה להזמין שחוט לשחוט כולם בכשרות, ובחת”ס כתב לגבי המספק בשר לאנשי צבא שצריך לשחוט כדין, עי’ פת”ש סי’ קיז סק”ו.
ולכאורה הפתרון לזה לעשות שטר שותפות עם גוי ע”פ חכם, ע”ד המבואר באו”ח בדיני מרחץ וכו’, ולכאורה עי”ז לא חשיב כעושה סחורה באיסורי אכילה.
ובאמת נחלקו כבר הפוסקים בענין סחורה באיסורי אכילה בשותפות הגוי, דבברכ”י סי’ קיז סק”ז הבא תשובת דבר משה סי’ יג דמתיר בשותפות אם אין הישראל בחנות, ומאידך יש אוסרים (אמרי אש יו”ד סי’ כ והסכים לו מהר”ם שיק ועי’ דרכי תשובה סקי”ז), ועי’ תשובות והנהגות ח”ב סי’ שצב שנקט דיש להקל בבעל תשובה בשעת הדחק, אבל באופן שעשה שטר שהאיסורים יהיו בבעלות הגוי אם השטר עשוי באופן התקף והמועיל לכאורה סגי בזה גם להאוסרים בשותפות גרידא, ושוב מצאתי מעין זה שם בסי’ שצג בבעל בית חרושת שיעשה באופן שהמאכל לא נחשב של הישראל אלא של הגוי שמביא המאכל עי”ש הפרטים שכתב בזה, ועי’ למו”ר בעל הלכות חג בחג שם בסוף הפרק בהרחבה בדברי הפוסקים בדין חלוקת העסק באופן המועיל לניד”ד ועיקר דבריו שם הוא לגבי השקעות ודון מינה ואוקי באתרה.
מק"ט התשובה הוא: 126503 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126503
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.