מה שצריך להטות התפילין של יד כנגד הלב האם הוא לכתחילה או גם לעיכובא בדיעבד ומה הוא שיעור ההטיה הנצרך

הנה המדקדק במקור הדין בגמ’ במנחות לז ע”ב אינו מפורש בל’ הגמ’ דהכונה שם להטות התפילין עצמם דאפשר שהכונה על מקום התפילין שהיה מכוון שיהיו ממש כנגד הלב ודרשי’ לה מדכתיב בדברים ו’ ו’ על לבבך (ואפי’ בל’ הגאון שהביא הרא”ש דלקמן ג”כ אפשר שאינו מוכרח).

ואע”ג דענין זה שהתפילה כנגד הלב נזכר כבר בברייתא שלפני כן, מ”מ נזכרו שם בברייתא דעות בזה ואפשר שבא ר”א להכריע כדעה זו.

א”נ אפשר דלהברייתא כשר כל השטח שמקביל ללב ור”א היה מכוון שיהיה גוף התפילין אמצעו מכוון ממש כנגד אמצע הלב [ולתי’ זה כנגד הלב הוא עוד דין ואינו סותר שאר הלימודים וכך יוצא מד’ הנצי”ב דלהלן עי”ש].

וכעי”ז כ’ בברכת הנצי”ב על המכילתא פ’ בא פי”ז דילפי’ מדין על לבבך דמנח להדי ליביה היינו לכוון שיהיה כמה דאפשר יותר כנגד הלב שיש ליתן לכתחילה בתחילת הקיבורת (היינו לכתחילה כדעת ההגהת סמ”ק שכתב שתהיה בחצי התחתון ועי’ במשנ”ב סי’ כז, ויתכן עוד דלכתחילה יש לכוון יותר ע”ד הנ”ל), ולכך הביאו הרי”ף והרמב”ם דרשה דתהיה התפילין כנגד לבו ללמד כמה שיכוון יותר כנגד הלב עדיף וזהו תחילת הקבורת, וכעי”ז כ’ שם לענין של ראש דלכתחילה ליתן בתחילת הראש עי”ש (ועי’ בבה”ל בפלוגתת הראשונים ג”כ בגובה שבראש) ע”כ חלק מדבריו בקיצור וחזר על עיקרי דבריו בהעמק שאלה על השאילתות ריש שאילתא מ”ה, ונקט כן בדעת הר”א בעל השאילתות דלכתחילה יש לעשות כדעת הגהת סמ”ק ובדיעבד כל הקיבורת כשר (כדעת הגר”א), ויש להוסיף דגם בסתירות בלשונות השו”ע יש מקום ליישב כן רק דהשו”ע גופיה למד הך דעל לבבך דרב אויא בגמ’ שם כהרא”ש וכדלהלן (וגבי על לבבך דהברייתא דוחק ללמוד כן דמשמע שהוא בירור מקום התפילין לעיכובא אבל הנצי”ב סובר דר”א מפרש הברייתא, וי”ל דב’ הדינים כלולים בזה).

ול’ הרמב”ם פ”ד מהל’ תפילין ה”ב ושל יד קושר אותה על שמאלו על הקיבורת וכו’ שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהיה תפלה כנגד לבו עכ”ל, ולא הזכיר כלל שצריך להטות התפילין קצת, דיש לומר שכנגד לבו היינו שיהיו התפילין בקו ישר עם הלב וכן מבואר בנצי”ב על המכילתא שם שלמד כן (ועי’ עוד בשיעורי הגרמ”ד הלוי על הגמ’ שם).

או יש לפרש שכשהזרוע מוגבהת אינה כנגד הלב וכשהוא מיישרה למטה היא כנגד הלב, אבל כשהזרוע מוגבהת אינו צריך כלל שתהיה נוטה כנגד הלב, וא”כ אפי’ אם נפרש שזה כוונת הרמב”ם שכשהוא מקרב את זרועו לגופו התפילה נוטה כנגד לבו מ”מ זה כשמצמיד או כשמיישר את הזרוע לגופו עומד באופן זה ולא נזכר שצריך לכוון כן מעיקרא כשמניח ומגביה הזרוע למעלה.

אבל בטור ושו”ע ריש סי’ כז ס”א נזכר להטות כנגד הלב, ומקור דין הטור הוא מהרא”ש בהל’ תפילין שכתב כוונת הגאון כשישים התפילין בגובה זרועו יטה אותן מעט כלפי פנים דהיינו לצד ימין כדי שיכוף זרועו למטה שיהו התפילין כנגד לבו ע”כ, וכעי”ז הלשון בשו”ע שם ויטה התפלה מעט לצד הגוף בענין שכשיכוף זרועו למטה יהיו כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך עכ”ל.

וצריך לברר גם השיעור בזה כמה צריך הטייה.

והנה בלשון השו”ע גופיה לכאורה יש סתירה מרישא לסיפא, דהרי בסיפא כתב דשיעור ההטייה הוא שכשיכוף זרועו למטה יהיו הפרשיות כנגד לבו ומשמע שעכשיו עדיין אינו כנגד לבו וכדמשמע בפשיטות ברמב”ם.

אבל בתחילת לשונו כתב כלשון הרא”ש ויטה התפילין מעט לצד הגוף [ובב”י שם ציין לזה לדברי הרמב”ם וצ”ב], ומשמע דבכל גווני כבר בשעת ההנחה שאז עדיין רק מגביה זרועו למעלה כבר צריך שיהיו התפילין נוטין מעט לצד ימין.

ויתכן דר”ל שלמעלה יהיה הטיה כל דהוא וכשיכוף ידו למטה אז יהיה נוטה בזוית ישרה התיתורא לצד שמאלו של האדם והלאה והקציצה אל עבר ימין הזרוע היורדת למטה שהוא מקום הלב.

אבל ודאי שלא נהגו להקפיד כ”כ עכ”פ לדידן (ואמר לי עושה בתים אחד מבני ספרד שאצלם נהגו להטות יותר מדידן) אלא לכל היותר הטיה פורתא למעלה והטיה הניכרת למטה, וצ”ע בכ”ז.

ושו”ר בדעת נוטה תפילין סי’ רמה בהערה בשם הגרח”ק ששיעור ההטייה הוא משהו, וצ”ב אם משהו כשהיד פשוטה או כפופה דמשמע ברמב”ם ורא”ש וטוש”ע שיש הבדל בזה.

וצ”ע אם הוא לעיכובא, דהנה מצינו בכמה דינים בסת”ם שכתבו עליהם הפוסקים שהם לעיכובא ובכמה דינים שלא נזכר וצל”ע בניד”ד מה הדין.

ועל דרך זה יש לדון גם באדם שבירך והניח באופן שלא היה נוטה כלפי לבו אם צריך לחזור ולברך כשמטה התפילין לצד לבו.

ויש קצת משמעות ממה דבגמ’ נזכר כהנהגה של ר”א בריה דרב אויא היה מקום ללמוד שאינו לעיכובא אבל אינו מוכרח כלל ואדרבה ממה שהובא בפוסקים שמע מינה שנפסק להלכה.

ואולי יש לדייק מהמשנ”ב בסי’ כז שדן במש”כ השו”ע שיש להניח בשמאלו דאם הניחו בימין לא יצא וכן במש”כ בקיבורת שאם הניחו שלא במקום הקיבורת לא יצא, אבל לענין זה שתיק ולא קאמר ולא מידי (וגם בבה”ל שדן לגבי המשך הדין במחבר על מקום הרצועה והקציצה מ”מ לענין זה לא קאמר כלום), ולפו”ר משמע מזה דזה אינו בכלל הדברים שנאמרו לעיכובא, ובפרט העירו עוד מל’ המשנ”ב שכ’ על הקיבורת שזה לעיכובא משמע זו ולא אחרת והיינו למעט שאר הדין שנזכר שם.

ועוד יתכן לדייק דהרי הך דינא דכנגד הלב נלמד מדברי הגמ’ במנחות שם, והרי עיקר דינא דכנגד הלב לכאורה כ”ש שכולל בו שיהיה מכוון כנגד הלב כמה שאפשר כמשנ”ת, והרי זה אינו לעיכובא, דהרי כל מקום הקיבורת כשר ולמר חצי קיבורת (עי’ בשו”ע ונו”כ ומשנ”ב), גם אם לא כיון אמצע התפילין כנגד הלב, אולם יש לדחות דממה שהשו”ע הביא רק דינא דיטה כנגד הלב א”כ למד דברי הגמ’ שם רק לענין זה ואילו אידך דין אפשר שלא למד כלל וצל”ע.

ויש להוסיף דממה שלא האריכו בזה הפוסקים ובגמ’ ובראשונים לא הזכירו ענין זה להדיא פשוטו כמשמעו עד הרא”ש משמע דאינו דין עיקרי מעיקרי דיני התפילין לעיכובא, וצל”ע למעשה.

ובאחרונים מצאתי פלוגתא בזה, דבשיח הלכה סי’ כז סק”ג הביא בשם שו”ת בית יעקב סי’ עא (שהא”ר כאן סק”א ציין לעי’ שם) כתב דאי לא ילפי’ לדין ההטייה מקרא אזי הוא רק מדרבנן כדי לעשות מצוה מן המובחר, אבל אם ילפי’ לה מקרא כדאי’ ברמב”ם ושו”ע אז חובה לעשות כן ובפשטות הוא לעיכובא עכ”ד.

ואילו בדעת נוטה סי’ רמה כתב הגרח”ק לא שמענו שמעכב וסיים שצע”ק, ובהערה שם דאע”ג דדין זה הוא מדינא דגמ’ מנחות לז ע”ב מ”מ לא כתוב שזה מעכב אלא דיש כזה ענין וצריך ליזהר בזה ע”כ, ובתשובה שאח”ז משמע דקצת מספקא ליה ושאפשר שמעכב.

ומה שכ’ המגיה שם בהערה להקשות מהמאירי בשבת קג שהזכיר לגבי איטר דדינא דכנגד הלב הוא לעיכובא, לא הבנתי קושייתו דהרי דינא דכנגד הלב הוא בודאי דין המלמד לעיכובא דהנחה בגובה שביד כמבואר שם בברייתא, ובזה קאי המאירי שם במש”כ כנגד הלב, דאילו כאן הנידון הוא לענין ההטייה בלבד אם הוא לעיכובא או לא והמאירי לא מיירי במה שחידש הרא”ש בדעת ר”ע גאון דרב אחא בר אויא היה מטה כנגד הלב, אלא למה שנזכר בברייתא שם דילפי’ מדין כנגד הלב שיניח התפילין בגובה שביד, וכן עי’ לעיל בדברי הנצי”ב בחילוק שבין לכתחילה ובין דיעבד ואמנם הפוסקים לא נקטו בענין מקום ההנחה כדברי הנצי”ב אבל עכ”פ לענין ההטייה שייך לנקוט כן דמקום ההנחה הוא לעיכובא וההטייה לא, וכן עי’ לעיל בדברי הנצי”ב בחילוק שבין לכתחילה ובין דיעבד ואמנם הפוסקים לא נקטו בענין מקום ההנחה כדברי הנצי”ב אבל עכ”פ לענין ההטייה שייך לנקוט כן דמקום ההנחה הוא לעיכובא וההטייה לא.