{בס"ד מוצש"ק פ' וירא, י"ט מרחשון תשע"ו} איתא בגמ' במסכת שבת דף קכ"ז ע"א אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר (ה') [אדני] אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'. ...קרא עוד

{בס"ד מוצש"ק פ' וירא, י"ט מרחשון תשע"ו}

איתא בגמ' במסכת שבת דף קכ"ז ע"א אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר (ה') [אדני] אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'.

מה שהקשה הגרי"י מוסקוביץ מאי רבותא דהקבלת פני שכינה דהרי מקיים בזה מצות עשה, והקבלת פני שכינה אינה מצוה עכ"ד.

תשובה - במחכ"ת באמת הרבה מצות ישנם ע"י הקבלת פני שכינה, וכמו אהבת ה', יחוד ה', הודאה, קידוש ה', דבקות בה' ולדבקה בו, ועוד הרבה מצות.

וביותר יש לידע דבדרך ה' לרמח"ל ובספרים מבואר שעיקר הבריאה היא עבור הדבקות וייחוד ה', ורק כיון שא"א לידבק בו מסר לנו הקב"ה את התורה שהיא מעין אמיתת מציאותו, וכשאנו דבקין בה כאילו אנו דבקין בו.

והנה קודם מ"ת שהמצוות היו מופשטין, וכל מה שקיים אאע"ה גם מצות שנכתבו בתורה, הכל היה לעשות נחת רוח לפניו ממש בלא שום נטיה או חשבון, וממילא קידוש ה' שהוא מצוה יותר עיקרית וגדולה לכאורה לאותו הזמן שעדיין לא נצטוו על מצוות פרטיות, ואדרבה יותר ויותר היה מובן אילו לא היה אאע"ה נפנה להכנסת אורחים.

וראיתי שהובאה שאלה בענין זה בעיון הפרשה עי"ש { גליון קכ"ז, שנה י"א תשע"ו, פ' וירא עמ' נ"ו ואילך.

}, ושם הקשו אדרבה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, והביאו שם באורך הרבה תשובות בזה, וע"ש כמה מצות היה מקיים אברהם בזה.

עיין העמק דבר כאן פסוק ב', ובמקורות הרבים שהובאו שם.

קרא פחות

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד} כתב בדרך אמונה, (ביאור ההלכה, הלכות מתנות עניים פ"ז ה"ה), וז"ל, ולכאו' נראה שהמוצא ממון שע"פ דין א"צ להחזיר ורוצה להחזיר לפנים משוה"ד אם בעל אבדה עשיר צריך המחזיר ליתן מעשר קודם וראי' מאאע"ה ...קרא עוד

{עש"ק פ' לך תשע"ו בס"ד}

כתב בדרך אמונה, (ביאור ההלכה, הלכות מתנות עניים פ"ז ה"ה), וז"ל, ולכאו' נראה שהמוצא ממון שע"פ דין א"צ להחזיר ורוצה להחזיר לפנים משוה"ד אם בעל אבדה עשיר צריך המחזיר ליתן מעשר קודם וראי' מאאע"ה שהחזיר למלך סדום ומ"מ נתן מעשר קודם והרי גם שם הי' עליו מצוה להחזיר שלא יאמר אני העשרתי וגו' ויהי' חילול ה' כמ"ש רש"י וצ"ע עכ"ל.

והקשה מרן הגרב"ד דיסקין שליט"א, דהרי אצל אברהם כבר בא לידו רק שלא רצה לעכב לעצמו, והניחא באופן כזה, אבל באופן שמתחילה רצה להשיב האבידה לבעליה מנ"ל שצריך לעשר.

תשובה - הנה מש"כ מו"ר רה"י שכבר היה ברשות אברהם, זה מבואר ברש"י ומפרשיו, שכתב רש"י (בראשית יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל - אעכב לעצמי מן השבי: ואם אקח מכל אשר לך - ואם תאמר לתת לי שכר מבית גנזיך, לא אקח: עכ"ל, וכתב השפ"ח א"נ ק' לרש"י הא כבר היה בידו ולא היה לו לומר ואם אקח אלא ע"כ ואם אקח ממה שתתן לי מבית גנזיך ע"כ.

ולפ"ז היה נראה לי דבאמת באופן שמלכתחילה לא זכה בזה, בזה ליכא מאן דפליג שלא יצטרך ליתן מעשר, והגרח"ק שליט"א לא דיבר באופן כזה, אלא באופן שזכה בזה ואח"כ רצה להחזיר, דהרי גם בסברא לכאורה מוכרח כן.

אחר כתבי זה מצאתי עוד בס' חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין שליט"א, [ב"מ דף כד ע"ב, בד"ה לפנים משורת הדין], שהביא עוד אריכות וגם פסק ממרן הגריש"א ז"ל בזה, וז"ל, שאלה.

מצא מעות שהדין נותן שאינו חייב להחזירה, כיון שבעליה מתייאש, ולפנים משורת הדין, [א"ה ר"ל כמבואר בשו"ע שיש לפנים משורת הדין להשיבו, והיינו באופן שאכן פטור, אך בכסף בזמנינו יש הרבה לדון בפרטי המקרה ואכמ"ל], החליט לתלות מודעות ולהכריז על הכסף שמצא, ובאמת בא אחד ונתן בה סימנים והחזירה לו, האם קודם שהחזירה חייב להפריש מעשר כספים, והאם גם האובד יתחייב להפריש מעשר כספים, כיון שמן הדין כבר לא היה חייב להחזירו.

וכתב שם, תשובה.

כתוב בתורה 'ויתן לו מעשר מכל' (בראשית יד כ), שלאחר שאברהם אבינו חזר ממלחמת סדום, נתן למלכי מלך שלם, מעשר מכל השלל שתפס, וכתב בספר טעמא דקרא שיש ללמוד מכאן שהמחזיר אבידה שאין חייב להחזירה רק לפנים משורת הדין, צריך ליתן מזה מעשר כספים, שהרי אברהם נתן מעשר כספים מהשלל, הגם שלבסוף החזיר את כל השלל למלך סדום.

וכ"כ בספרו דרך אמונה וכו'.

ולכאורה יש מקום לחלק, דגבי מוצא אבידה באופן הנ"ל אף שמצד הדין אינו חייב להחזירה, מ"מ מה שמחוייב להחזירה מצד לפנים משורת הדין, היינו דבגדרי לפנים משורת הדין זהו תורת השבת אבידה, והיינו דיש אבידה שמחוייבין להחזירה מצד הדין, ויש אבידה שיש בה תורת השבה מצד לפנים משורת הדין, וכשמחזירה מצד לפנים משורת הדין הרי יש בזה תורת השבה.

משא"כ גבי אברהם שלא היה בזה תורת השבה כלל גם לא מצד לפנים משורת הדין, שהרי אברהם אבינו קנהו קנין גמור, בכיבוש מלחמה, ועוד שהרי מלך סדום היה נכרי, ואסור להחזירה לאבידה, והאבידה הוא של מוצאו, וכל הטעם שהחזיר זהו מצד שלא יאמר אני העשרתי את אברהם, וזהו טעם צדדי לגמרי, והוה כאילו נתן לו מתנה, כדי למנוע חילול השם, וא"כ אין ללמוד מאברהם שנתן מעשר מכל, דלגבי אברהם לא היה לזה תורת השבה כלל, והיה בזה רק ענין צדדי של קידוש השם, משא"כ במחזיר אבידה לפנים משורת הדין שיש בזה תורת השבה י"ל שפטור ממעשר.

וכתב עוד, וכן אמר מו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (הובא בספר משפט האבידה סימן רנט שעה"צ ס"ק קכד) שהמוצא אבידה, ומחזירה לפנים משורת הדין, אין צריך המקבל לתת מזה מעשר כספים.

ומ"מ נראה שבעניננו לכו"ע יש לתת מעשר כספים, שהרי מן הדין אינו חייב להחזיר אפילו לפנים משורת הדין, אלא הרי אלו שלו, ומה שרוצה להחזירם, אין זה חיוב של לפנים משורת הדין, וראיה לזה שהרי אין צריך להחזיר, אפילו אם הוא עשיר ובעל האבידה עני, ובלפנים משורת הדין, כתב השו"ע (סימן רנט ס"ה) שבכה"ג צריך להחזיר.

והעצה הטובה ביותר כשמרים את האבידה, שיתכוון שאינו רוצה לזכות בזה, ואין זה שלו, וממילא לכו"ע לא יצטרך לתת מעשר כספים.

ולענין אם בעל האבידה יתחייב להפריש מעשר כספים, נראה שאם הוא נתייאש מהכספים, הרי זה כאילו בא לו מתנה מחדש, וצריך להפריש מעשר כספים, אך אם הוא עדיין לא נתייאש, אין צריך להפריש מעשר כספים עכ"ל הגר"י זילברשטין שליט"א.

ומתבאר בדבריו דגם לדעת בעל הדרך אמונה אם מכוין שלא להגביה א"צ ליתן מעשר.

אכן עיינתי שוב בלשון השאלה, וכנראה כונת מו"ר רה"י להקשות שא"א מלכתחילה לא היה בכונתו ליתן מעשר רק אחר שלקח החליט להחזיר שלא יהא חילול ה', משא"כ באופן של בעל הד"א דמיירי באדם שמלכתחילה נוטל ורוצה להחזיר.

אך יש לדון מנ"ל למו"ר שכך היה.

אכן ציין מו"ר לדברי רש"י מסכת סוטה דף יז ע"א בשכר אם מחוט ועד שרוך נעל - שהבריח עצמו מן הגזל ע"כ, והקושיא מכופלת א"כ קשיא אדרבה דאם היה גזל מסתבר שמתחילה לא נטל וגם לא נתכוין לזכות, ואפ"ה עישר מזה.

ובאמת ראיתי בפי' אבן עזרא בראשית שיטה אחרת - חלק הדקדוק שכתב, וטעם ואם אקח - זאת הו"ו לעבר, כי הטעם אם מחוט ועד שרך נעל - לקחתי, ואם אקח, והעד, שאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים, והוא פועל עבר עכ"ל, וכ"כ בפי' הרד"ק ואם אקח - טעם הוי"ו ר"ל אם לקחתי ואם אקח ומבואר דגם הם ס"ל שלא נטל אברהם מתחילה כלום, ודלא כל' הרש"י עה"ת שהבאנו לעיל.

וכ"כ הספורנו אם מחוט ועד שרוך נעל.

כל "אם" שבמקרא כשלא יבא אחריו פועל תנאי יהיה במקום מלת "שלא", אמר אם כן "הרימותי ידי" שלא "מחוט ועד שרוך נעל" אוכל ליתן לך, שאין בידי כלום, ושלא "אקח מכל אשר לך" עכ"ל, וגם הוא ס"ל דמעיקרא לא נטל אברהם כלום.

וכן בפירוש הריב"א על התורה מבואר שלא נטל כלל מן הרכוש ואעפ"כ עישר מרכושו ע"ז.

וז"ל, פשיט' שלא נתן המעשר משל אחרים אלא משלו אלא על כרחין כדתרצינן לא הפריש מעשר אלא משלו ולא מן הרכוש שהציל.

וא"ת הרי זכה ברכוש מן הדין מההיא דהמציל מן הגוים וכו'.

וא"כ היה לו להפריש מעשר אף מן הרכוש מטעם חזקה לחבר וכו'.

וי"ל דשמא לא הציל הרכוש רק בגלל הבעלים ודמי להא דאמרי' המגביה מציאה לחברו קנה חברו כי כן פסק בסמ"ק עכ"ל, ומבואר שלא נתכוין לזכות ברכוש וגם לא היה נוטל מן הרכוש עצמו, ונתחדש כאן לפי הצד דלעיל שגם אם לא זכה צריך ליתן מעשר א"כ יצטרך ליתן מרכושו.

והנה בשבת הצעתי דברי הגריש"א הנ"ל לפני שא"ב הג"ר שמעון כהן שליט"א שהיה מהדנין לפני הגריש"א ומהמקורבים אליו, והגיב ע"ז שא"א לסמוך על שמועה כעי"ז והביא דוגמאות.

ובכל הנ"ל דן דהרי י"א שאין קנין כיבוש מלחמה בעכו"ם, וא"כ לא קנו אותן המלכים אלא אברהם אח"כ במלחמה, וא"כ היה קנין זוטו של ים.

ומ"מ מה שאברהם לא רצה ליטול אע"פ שברש"י סוטה שם ביאר שהיה משום גזל, לא היה ניחא ליה להרב הנזכר שהכונה גזל ממש, אלא שלא רצה משום שנכסי סדום היה נכסי גזילות, ולא היה ראוי ליטלו.

ובכונת הגריש"א ביאר דדוקא מה שמצווה מצד לפנים משורת הדין יש להחשיבו כאליו לא באה לידו, ובזה נעמיד גם אם בתחילה זכה בזה, אך לא היה הגריש"א סובר מדעת האבקת רוכל שאין מפרישין מעש"כ מכנגד ההוצאות השוטפות, ומאידך ציין הנ"ל שפ"א נשאל הגגריש"א על אחת שכדי לעבוד הוצרכה לשלוח הילדים למטפלת ורוצה להוריד המעש"כ, דבזה ודאי מאי אית לה למיעבד.

והנה יש להעיר בכ"ז דכל הני רבוותא מרן הגרח"ק שליט"א והגרב"ד שליט"א דנו בענין המעשר כספים של אברהם אך בחז"ל הרי מפורש בכמה מקומות שהיה זה מדין תרומה גדולה, ומלכי צדק כהן היה.

וכך הלשון בפסיקתא דרב כהנא [פיסקא י - עשר תעשר, אות ו'] א"ר חונה אבות הראשונים הפרישו תרומה ומעשרות.

אברהם הפריש תרומ' גדולה, הרימותי ידי אל י"י (בראשית יד: כב), ואין הרמה אלא תרומה, כמה דאת אמ' והרמתם ממנו את תרומת י"י (במדבר יח: כו).

וכ"ה בבראשית רבה פרשת לך לך פרשה מג, ר"י אמר עשאן תרומה היך מד"א (במדבר יח) והרמותם ממנו תרומת ה', וכ"כ רש"י פרשת לך לך (בראשית פרק יד פס' כ) ויתן לו אברם, מעשר מכל אשר לו לפי שהיה כהן, ועיין בל' הרמב"ן 'אבל חלק הגבוה הפריש לתתו לכהן', וכנראה קודם מ"ת היה שייך ליתן תרומה גדולה גם מדוממים, שהרי היה כל השלל שם.

וכן מבואר בחזקוני ובפי' הריב"א ועוד שדנו מי היה הכהן שם (ע' נדרים ל"ב ב').

ואע"ג דבפרקי דרבי אליעזר פרק כז איתא, ר' מאיר אומ' אברהם התחיל ראשון לעשר, לקח המעשר מכל מה שהשיב מן הרכוש של סדום ועמורה ואת כל מעשר רכוש לוט בן אחיו ונתן לשם בן נח, שנ' ויתן לו מעשר מכל [וכ"א במדרש משלי פ' ל' ובבמ"ר פי"ב], מ"מ לא נתבאר שם יותר מן הפסוק איזה מעשר היה שם.

אכן באבן עזרא בראשית כתב ואברם הוציא המעשר לכבוד השם, ולא מצא אדם לתתו לו כמלכי צדק, ונראה שלכך היתה כונת המ"ד בב"ר שעשה כן ל'שירה', ר"ל להודות לה' וא"כ זהו כעין מעשר כספים, אך דוחק לומר שזהו כל המקור ובודאי היה לפניהם הרבה בענין זה.

וברד"ק בראשית כתב וז"ל, ויתן לו מעשר מכל - המפרשים פירשו, כי אברם נתן למלכי צדק מעשר מהמקנה והרכוש אשר הציל לפי שהיה כהן לאל עליון; ואדוני אבי ז"ל פירש כי מלכי צדק נתן לאברהם בשכרו המעשר מן הדין, כי המלך סדם אמר לאברם תן לי הנפש והרכוש קח לך, ואברהם אמר אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר מלכי צדק לאברהם מן הדין תוכל לקחת המעשר מן הכל ולא תקח דבר ממלך סדם כי שלך הוא המעשר מן הדין, כי כל מציל ממון חבירו המעשר הוא שלו על שטרח להצילו, ונכון הוא הפירוש, כי יש לתמוה לדעת המפרשים איך היה נותן אברם משל מלך סדם למלכי צדק והוא לא רצה לקחת לעצמו ויתן לאחרים, זה לא יתכן עכ"ל, ומבואר מדבריו בעיקר הענין שלא היה זה מעשר כספים, אך לענינינו לגבי ליתן מעש"כ מדבר שאינו רוצה ליטלו לעצמו חזינן ג"כ שהיה פשיטא ליה להרד"ק מסברא שאין בזה שום שורש וכמ"ש כשאינו רוצה לזכות בזה.

אכן ראיתי בס' פנים יפות לבעל ההפלאה ז"ל, ויתן לו מעשר מכל.

משמע מזה דמעשר ראשון שייך אף לכהנים, כדסבירא ליה לרבי אלעזר בן עזריה ביבמות דף פ"ו ע"ב, דאי לא תימא הכי מה ענין מעשר לכהנים, והיינו דקאמר ויתן לו מעשר מכל, דלא נימא שנתן לו מעשר מן המעשר דהיינו תרומת מעשר לכהן, לכך כתיב מעשר מכל ולא תרומת מעשר.

ולפי פשוטו משמע שנתן לו מעשר מכל הרכוש שהביא, והוא רמז למעשר שצריך האדם להפריש מנכסיו לשמים, כמו שמצינו גבי יעקב, וכדאיתא ביו"ד [סי' רמט] בהלכות צדקה.

ויש לפרש מ"ש ויתן לו מעשר מכל, היינו אף מן מה שהביא מביתו דכיון שהיה בחזקת שיאבדו, לולי הנס חייב לעשר, כמו שמצינו גבי מעשר התבואה שאינו מנכה מספר הזריעה, מפני שלאחר הזריעה היה בחזקת איבוד, וכן ראיתי בתשובה בחוב שנתייאש ממנו ובא לידי גבוי חייב במעשר.

ויש עוד לפרש ויתן לו מעשר מכל, דאף מרכוש מלך סדום נתן לו מעשר, אף על פי שאח"כ החזיר את הרכוש, מ"מ כיון שבא ליד אברהם נתחייב במעשר, כדקיי"ל [עירובין לז ב] בחבר שמכר לע"ה ועיין בסמוך עכ"ל.

ואביא לשון התורה תמימה שמצאתי לגבי עשר תעשר [בהערות דברים פרק יד], ויש להעיר במה שחקרו הב"ח והט"ז ביו"ד סי' של"א אם יש איזה מקור למצות מעשר כספים ולא הביאו כלל דרשה זו שהביאו התוס', ואף על פי דבודאי אסמכתא היא, משום דעיקר הכתוב איירי בתבואת השדה, בכ"ז כדאי לעשותה סניף ואסמכתא למצוה דרבנן, כרגיל בכ"מ, וצ"ע.

ועיין בהשגות הראב"ד לרמב"ם פ"ט ה"א ממלכים כתב שאברהם תיקן מצות מעשרות, דכתיב (פ' לך) ויתן לו מעשר מכל, והקשה לי ש"ב הגאון רבי חיים ברלין שי', הא קיי"ל [בדרשה בסמוך עיין שם דעת הראב"ד] תבואת זרעך ולא לקוח, וא"כ הוא הדין מכבוש מלחמה, ולפי"ז הלא לא נתחייב כלל אברהם במעשר משלל כבוש מלחמה, והשבתי לו, דמדרשת הספרי שלפנינו סמוכים נאמנים לדברי הראב"ד, דכיון דחייבים במעשר מפרקמטיא ומשאר רווחים, לא גרע שלל מלחמה משאר רווחים.

ובר מן דין הנה נוכל לומר דדעת הראב"ד בכונת הכתוב ויתן לו מעשר מכל היינו מכל אשר בביתו, גם מוכרח הוא, דהכתוב אומר שאברהם לא לקח מאומה מן השלל, ודוחק לומר דנתן לו מחלק הנערים אשר אכלו עכ"ל.

היוצא מכ"ז דלכאורה הוא רעיון שנתחדש באחרונים לפרש מעשר דאברהם על מעש"כ, אכן אפשר דגם לדעת המדרשים והראשונים שנקטו שהיה כאן דין תרומה, מ"מ חלוק מדין תרומה דידן שהיה זה קודם מ"ת והביא גם מן הדומם והיינו כדי לומר שירה וכנ"ל, וא"כ אפשר דגדרי מעש"כ דידן שייך ללמוד ממעש"כ הזה אע"פ שהיה תרומה וצ"ע.

ונסכם הדברים שנידונו בזה, דהנה המוצא מציאה ואינו רוצה לזכות בה מצד הסברא פטור ממעש"כ, וכן נקט בס' חשוקי חמד אליבא דכו"ע, אכן יש מן הראשונים שמדבריהן מבואר שאברהם הפריש מעשר אע"פ שלא זכה כלל, וכן בדרך אמונה יש שהבינו מדבריו כך, ובאופן זה יתכן שעליו ליתן מעשר מכספו האישי כדלעיל [אך פשוט שאי"ז חיוב], אך באופן שזכה ורוצה לחזור בו נראה שיש עליו להפריש מעש"כ, ויש לברר דעת הגריש"א הנ"ל, ובאופן שהיתה זכיה בטעות יש לדון בפרטי כל מקרה בזה.

ובאופן שהיה בכונתו לזכות אלא שלא זכה ורק אז חזר בו, לכאורה דינו כלא זכה כלל, אלא שיש מקום לברר אם היה מן המכוון לחלק בזה ג"כ.

ובכל הנ"ל יש לעשות שאלת חכם כשנוגע למעשה.

קרא פחות

{בע"ה אור לי"ז מרחשון תשע"ו עש"ק פ' וירא } מה שדן כת"ר להקשות על מה שמצינו בדברי רז"ל ב"מ פ"ו ב' ובפשטות המקראות ר"פ וירא שהיה אברהם אבינו מכניס אורחים גויים, והא אנן קי"ל בע"ז כ"ו א' הגויים אין מעלין ...קרא עוד

{בע"ה אור לי"ז מרחשון תשע"ו עש"ק פ' וירא }

מה שדן כת"ר להקשות על מה שמצינו בדברי רז"ל ב"מ פ"ו ב' ובפשטות המקראות ר"פ וירא שהיה אברהם אבינו מכניס אורחים גויים, והא אנן קי"ל בע"ז כ"ו א' הגויים אין מעלין ואין מורידין.

תשובה - הנה פשטות הגדרים בדיני הישראל שהיה לאבות קודם מ"ת הוא עכ"פ לחומרא ולא לקולא, ולמיעבד לכו"ע לגבייהו כגויים אצל ישראל חומרא רבתא היא.

עוד י"ל דכיון שעשה עי"ז קידוש שם שמים שהיה מלמד עי"ז לכל באי עולם שם שמים ע"י שהיה מבקש מהם לברך, כדאי' בב"ר פרשה מ"ט, בכה"ג אפשר דשרי, כדאשכחן באבידה דכל היכא שע"י שיחזיר אבדה לגוי יגרום קידוש ש"ש מצוה להחזיר.

קרא פחות

מה שהקשה עמ"ש במגילת אסתר פ"ט פס' י' ובביזה לא שלחו את ידם, דהא קי"ל שיש להשמיד גם ממון עמלק.תשובה - הנה אפי' אי ס"ל דמשגלו ג"כ רמיא חיובא דמחיית עמלק עלן, אפש"ל דהנה בעצם כל מה שהיה בכלל באפשרותם ...קרא עוד

מה שהקשה עמ"ש במגילת אסתר פ"ט פס' י' ובביזה לא שלחו את ידם, דהא קי"ל שיש להשמיד גם ממון עמלק.

תשובה - הנה אפי' אי ס"ל דמשגלו ג"כ רמיא חיובא דמחיית עמלק עלן, אפש"ל דהנה בעצם כל מה שהיה בכלל באפשרותם להלחם באומות היה נס גדול למעלה מדרך הטבע, והיו מחוייבים בזה ג"כ כדי שלא יהיו להשמיד להרוג ולאבד, אבל ליטול את השלל הי' ח"ו יכול לגרות האומות ואפי' היה רק חשש קל, לא היו מחוייבין לזה משום פיקוח נפש.

וכן ידוע מהר"ח דואלוזין ועו"ר שידעו מי הם עמלקים ולא הרגום מטעם זה.

אפשר ג"כ שנצטוו ע"פ הדיבור או רוה"ק שלא ליטול מן השלל, והיה הוראת שעה כדי שיהא קידוש שם שמים.

קרא פחות

{מהו עניין מעבר תקופות} א. שנת החמה מחולקת לארבע תקופות, כמבואר ברמב"ם בהלכות קידוש החדש וכדלהלן.שנת הנוצרים היא שנת החמה, וז"ל הפסיקתא דרב כהנא פיסקא החדש הזה [פיסקא ה אות יד] החדש הזה לכם (שמות יב, ב), אתם ...קרא עוד

{מהו עניין מעבר תקופות}
א.

שנת החמה מחולקת לארבע תקופות, כמבואר ברמב"ם בהלכות קידוש החדש וכדלהלן.

שנת הנוצרים היא שנת החמה, וז"ל הפסיקתא דרב כהנא פיסקא החדש הזה [פיסקא ה אות יד] החדש הזה לכם (שמות יב, ב), אתם מונים לו, ואין אומות העולם מונים לו.

ר' לוי בשם ר' יוסה בר לעיי דרך הארץ היא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן.

עשו שהוא גדול מונה לחמה שהוא גדול, ויעקב שהוא קטון מונה ללבנה שהוא קטן.

א"ר נחמן והא סימן טב, מה הגדול שליט ביום ואינו שליט בלילה, כך עשו הרשע שליט בעולם הזה ואינו שליט בעולם הבא.

מה הקטן שליט ביום ובלילה, כך יעקב שליט בעולם הזה ובעולם הבא.

ר' נחמן אמ' כל זמן שאורו של גדול מבהיק בעולם אין אורו של קטן מפורסם, שקע אורו של גדול מתפרסם אורו של קטן, כך כל זמן שאורו של עשו הרשע מבהיק בעולם אין אורו של יעקב מפורסם, שקע אורו של עשו הרשע ניתפרסם אורו של יעקב, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס, א).

וכ"ה בשמו"ר פ' בא.

וראה עוד במהרש"א ספ"ב דסוכה דף כ"ט א'.

הנה אע"ג שנת הנוצרים בזמנינו היא י"ב חודש מ"מ מלפנים לא היה כך, ויעויין בספר יוסיפון שמתחילה היו ח' חדשים, והוסיפו עוד ע"ש יוליוס קיסר ומאייה ויאניה ועוד עי"ש, ולענינינו היינו שאין ענין דוקא במספר החדשים אלא רק במספר הימים שהוא בשנה רגילה שס"ה ימות החמה, ותמצא שזמן ק"ש לדוגמא בשלישי לאוגוסט לא ישתנה משנה לשנה, אע"ג שבתאריכים שלנו אין שוויון ביניהם, לדוגמא אין דמיון בין זמן ק"ש בי"א חשון תשע"ו לי"א חשון תשע"ג, והיינו משום ששנת הנוצרים היא שנת החמה וכנ"ל.

שנת החמה נחלקת לארבעה תקופות, ניסן תמוז תשרי וטבת, מאידך מכיון שאנו מונים לשנת הלבנה שהיא מתחלקת רק לפי חדשים של 29 וחצי יום בערך, ממילא א"א לחשב חדשים לפי שנת החמה, אלא י"ב חדשים הם שנ"ד יום, ולכן אנו מוסיפים חודש מעובר בכל כמה שנים ע"מ להשלים הפער בין שנת הלבנה לשנת החמה.

[כמו"כ יש ימים שמוסיפים מעוד טעמים ואכמ"ל בכל זה].

המעבר של התקופות לפי מה שנתבאר הוא המעבר בין רביע השנה של טבת לרביע השנה של ניסן (עיין עירובין נ"ו א' בחשבון התקופות בדיוק), ישנם שני חישובים של תקופות בגמרא, ושניהם יופיעו בלוח השנה.

{מה הסכנות בעת מעבר התקופות?}
ב.

כתב הרמ"א יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קטז סעיף ה וז"ל, ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה, וכן כתבו הקדמונים, ואין לשנות (אבודרהם ומרדכי ס"פ כל שעה רוקח סימן ער"ה ומהרי"ל ומנהגים) וכו'.

וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה עכ"ל.

ובש"ך שם ס"ק ו איתא בזה"ל, וכתב במנהגים ובמהרי"ל (הלכות מי לישות המצות) דאם יש ברזל במים כל זמן התקופות דאז אין רשות למזיק וכן נוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחין שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה ואולי יצא להם כן ממ"ש הרמב"ם פי"א מהל' רוצח ושמירת נפש דין ט' מי כבשים ומי שלקות אין בהם משום גילוי ארס הנחש והוא מהירושלמי פ"ח דתרומות וא"כ ס"ל דה"ה דאין בכה"ג משום ארס התקופות (ועיין בזוהר פרשת יתרו עמוד קמ"ג ענין התקופה) וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו עכ"ל.

י"א שאין המים נאסרים אלא בשעת התקופה ומיד אח"כ מותרין (כ"מ בספר חסידים סי' תתנ"א, וכן דעת המ"א, הובא במ"ב סי' ר"ו סקכ"ו, וכ"כ מחזיק ברכה או"ח סי' תנ"ה שכך מנהג ארץ הצבי), ויש שנהגו שלא לשתות שעתים לפני ושעתים אחרי (מהרי"ל והובא בכנה"ג, וכתב שלא ראה נוהגין אלא חצי שעה לפני וחצי שעה אח"כ), והשע"ת או"ח תנ"ה סק"ו הביא מבעל השב יעקב דבעל נפש יוכל ללהחמיר ע"ע מתחילת היום או מתחילת הלילה, וי"א שאפילו אחר כמה ימים מזיקים הם (פר"ח סי' תכ"ח, וכן מבואר בב"י שם וברמ"א או"ח סי' תנ"ה לכאורה, ועיין שו"ת מהר"י ברונא סי ל"ו).

וכן הביא עוד במ"ב שם שי"א שהסכנה היא גם לאחר שנפלה התקופה, אא"כ היו המים מחוברין לקרקע בשעה שנפלה התקופה.

ויתכן ג"כ שהמהרי"ל הנ"ל ודעימיה לא חלקו על עיקר ענין זה שהמים נאסרין אח"כ אם לא היה כלי ברזל או לא היו מחוברין לקרקע, ורק שמוסיפין דבכלל האיסור הוא ג"כ שעות הללו דחשיב כתקופה ממש, [ונ"מ גם לענין שאז לא יועיל מה שהמשקין מחוברין לקרקע].

י"א שאין לחוש בזמנינו לשתות מים בשעת התקופה (דעת תורה להמהרש"ם, שו"ת מלמד להועיל), וכן הביא בדבר בעתו בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א שלא ראינו שהחזו"א הקפיד בזה.

וכמדומה שלא ראינו בזמנינו כ"כ שעשו ענין גדול מזה.

ולכן המקיל בודאי יש לו על מי לסמוך.

{מדוע אסור לשתות מים ולשפוך מים מגולים או לשים בתוכם ברזל?}
ג.

בענין מים בשעת התקופה זהו סכנה כנ"ל, ובביאור הגר"א שם ס"ק טו ציין ע"ד הרמ"א הללו 'רוקח שכן קבלה מקדמונים וענין התקופות ע' בזוהר ח"ב קצ"ה ב' פ"א א' עש"ה' עכ"ל.

ואין ביכולתינו להבין הכל.

ובט"ז יורה דעה סימן קטז ס"ק ד הוסיף עוד בזה"ל, כתוב בד"מ בשם אבודרהם מצאתי כתוב שיש ליזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא כו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת השם יתברך וישובו כדי שיצילם השם יתברך מארבע תקופות השנה עכ"ל.

בטעם הנחת כלי ברזל כתב הקב הישר פמ"ז שבזכות האמהות שראשי תיבות שמן [בלהה רחל זלפה לאה] הוא כך, והוסיף בכף החיים או"ח תנ"ה סק"מ שכשנותן את הברזל במים יאמר 'זכות האמהות בלהה זלפה רחל לאה שהעמידו י"ב שבטי יה יעמוד לנו להצילנו מכל גזירות קשות ורעות'.

[ובענין שאר מתכות עיין פמ"ג שם א"א סק"ח שהסתפק בזה אם מועילים, שאולי רק ברזל מטעם זה, מאידך המהרש"ם בדעת תורה סי' תכ"ח ס"ז כתב דבס' חידושי רוקח משמע שכל המתכות מועילים בזה].

בענין מים מגולים אם כונתך באופן כללי על מים מגולים, הנה רוב הפוסקים הורו ונהגו להקל בזה מכיון שאין הנחשים מצויים בינינו, אמנם המהדר בזה כשאפשר תבוא עליו ברכה, וכן הגר"א והחזו"א הקפידו ע"ז, ובפרט שיש הטוענים כי כאן בא"י הוא מקום שמצויין בו נחשים.

ומובא על הגר"א שפ"א תלמידו הביא לו מים מגולין [בלא לספר לו] והרגיש בזה הגר"א ואמר שהיתה תמונה אחת שעמדה כנגדו כל זמן התפילה והפריעה אותו מכונתו, ואמר שהנזהר ממים מגולין מועיל לבטל מחשבות זרות בתפילה.

{האם ניתן לשתות מים רתוחים או שאר משקאות?}
ד.

יעויין בב"י באו"ח סי' תכ"ח שגם לא ילוש בהם.

והנה בדרכי תשובה ביו"ד שם ס"ק פ"ח הביא מס' אחד שהעלה להקל עכ"פ האידנא במשקין שאין בהן משום גילוי, שלא יהא בהן דין זה של תקופה.

והיינו כל שאר משקין חוץ מיין מים וחלב.

וצ"ב קצת דמשקין הללו שנאמרו גבי גילוי הם מצד שנחש עלול לשתותן, אבל כאן מנ"ל לחלק, ובאמת גבי גילוי נזכרו גם פירות בפ"ח דתרומות שנחש עלול לאכול מהן, א"כ שם תליא מה שנחש עלול לאכול, ואם להקל מצד שלא נזכר בפוסקים כאן אלא מים, א"כ נימא רק מים בלבד ותו לא.

ובענין כלי חתום ג"כ אין חשש כמ"ש המ"ב סי' תנ"ה סק"כ, והוא מהד"מ והמ"א, והטעם כתוב בפמ"ג משב"ז סק"ד ע"פ הגמ' בחולין ק"ה ב' דכל מידי דצייר וחתים לית להו למזיקין רשותא בזה, וכיסוי בעלמא אינו מועיל (שו"ת הר צבי יו"ד סי' רס"א).

קרא פחות

יעויין בספר תשובות הגר"ח (סימן ב' אלפים רכ"ח), שכתב שם הגרח"ק שליט"א בשם חמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמותר, וז"ל, האם מותר להשתמש בבול שרשות הדואר לא חתמו עליו. תשובה, שמעתי בשם מו"ח שליט"א שהתיר ע"כ.אמנם יתכן שזה רק בבול ...קרא עוד

יעויין בספר תשובות הגר"ח (סימן ב' אלפים רכ"ח), שכתב שם הגרח"ק שליט"א בשם חמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שמותר, וז"ל, האם מותר להשתמש בבול שרשות הדואר לא חתמו עליו.

תשובה, שמעתי בשם מו"ח שליט"א שהתיר ע"כ.

אמנם יתכן שזה רק בבול הפועל ע"י רשויות המדינה שבאופן זה דעת החזו"א להתיר לגזול, כעי"ז שמעתי כמדומה בשם הרב קרליבך ר"מ דמיר [כסברא דנפשי'].

משא"כ במקרה ששאלת שזה מחברת דואר בחו"ל יש צורך לברר את פרטי המקרה והנתונים בזה.

אכן יתכן שאין כונתם לזה, שהרי אם טעם ההיתר בגונב מן המדינה הוא משום גונב מן הגנב א"כ אי"ז פשוט כ"כ להתיר לכתחילה, עיין ברכות ה' ב'.

א"כ אם נימא שכונתם להתיר לגמרי י"ל בדעתם דסבירא להו שיש כאן ערך ממוני שאבד, וכמו מטבע שאבד וכל כעי"ז, שמכיון שמסמל שווי ממוני הר"ז כממונות גם אם ע"פ כללי החברה כאן היה צריך להיות חתום, אך כל עוד שאינו חתום דעתם שיהיה ניתן להשתמש בזה, וזהו חידוש גדול, וצ"ב ופנאי לעיין בנושא זה.

ולפ"ז מ"מ אם היה חתום ורק יוכל להדביקו באופן שאין החתימה ניכרת אין בזה ההיתר הנ"ל, מכיון וע"פ הכללים חשוב כבול חתום.

ועתה ראיתי בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סי' רפ"ח) שדן בזה, וכתב וז"ל, בדבר שאלתו במי שבא לו מכתב והבול עדיין לא נפסל אי רשאי ליקח אותו הבול ולהשתמש בו שנית כי שמע שהחפץ חיים ז"ל פעם שלח מכתב ע"י שליח ופרע בול כדי שלא לגרום הפסד להממשלה.

והנה מהא דהח"ח ז"ל אין ראי' לענינינו כלל כי הרי הח"ח ששלח עם שליח א"כ אין שום סברא שיצטרך לשלם בול להממשלה כי המלכות לא צוה שכל מי ששולח מכתב לחבירו ישלם להם בול אלא כל מי ששולח מכתב ע"י הדואר ישלם בול וכיון שלא שלח ע"י הדואר אין עליו שום ענין של תשלום אלא שהח"ח ז"ל ברוב קדושתו רצה הצדיק לקדש השם ולא עשה כן אלא למען קה"ש שבו כמובן.

ומיהו בנידון דידן צריך לדעת חוקי הממשלה בזה וכנראה שמחוקי המלכות שכל מכתב שעובר על ידם צריך לשלם להם שכר טרחתם והוא בול וא"כ אם שלח מכתב והניח בול עליו הרי הבול הזה הוא שכר המכתב וקבל שכר פעולה בעד בול הזה והא דלא פסלוהו הוא משום דהפקיד שהי"ל לפסול הבול עוות בתפקיד שלו או שפשוט טעה וא"כ יש לדון מדין הפקיד שטעה ומה הדין בזה.

ונראה דאילו הי' הדואר שייך לחברה פרטית א"כ אילו היו הבעלי בתים ישראלים הי' מחויב לפסול הבול משום השבת אבידה, ואם היתה החברה של עכו"ם אז הי' פטור מלהשיב כדין אבידת עכו"ם שמותרת ואדרבה אסור להשיב כמבואר בש"ס וברמב"ם פי"א מגזילה ה"ג ובטוש"ע ח"מ סי' רנ"ט ורס"ו מפני שהוא מחזיק יד רשעי העולם ומפני קידוש השם אם החזיר הרי הוא משובח ומפני חלול השם חייב להחזיר ע"ש וכל זה אילו הי' הדואר שייך ליחידים אמנם בזה"ז דהדואר שייך להממשלה בכל מקום שהוא א"כ שוב נגענו בדין דדינא דמלכותא דינא וא"כ יהי' נפ"מ ממלכות למלכות דבמלכות וממשלה שהמושלים הם מלכי חסד ודיניהם שוים לכל אדם ישראל ועכו"ם א"כ דינא דמלכותא דינא וצריך להפסיד הבול אבל במדינות הרשעות אשר דיניהם שונות לכל עם א"כ אין להו דין דינא דמלכותא ויכול להונותם ואי שאלתו על מדינה כזו ודאי יכול להשתמש בו פעם שנית אבל בממשלת ושינגטון וכיוצא בהם שדיניהם שוים לכל עם לכאורה דינא דמלכותא דינא הוא הגם כי בתשובה אחת הארכתי קצת בהא דינא באיזה מקום אמרינן דינא דמלכותא ואין כאן מקום להאריך בזה מ"מ מה שנוגע לשאילתן הוא דבכל מקום דקיי"ל דינא דמלכותא אסור להשתמש בבול זה פעם שנית ובמקום דליכא מותר כנ"ל, עכ"ל המשנה הלכות.

וראיתי עוד בשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (חו"מ סי' נ"ז) שכתב וז"ל, במה שאומרים שיש חוק אם כותבים שטר הלואה צריך להדביק עליו בול והנה צ"ע במה שיש מדביקים בול שכבר נשתמשו בו ודבר זה נוגע לדינא דמלכותא ויש לעורר מפסחים קי"ב ע"ב ואל תבריח עצמך מן המכס דילמא משכחו וכו' תיפו"ל דאסור מצד דינא דמלכותא שגונב מן המלכות ולפ"ז באופן הנ"ל דליכא חשש דילמא משכחו לא יהא איסור מצד דינא דמלכותא אולם מנדרים כ"ח ע"א קאמר בהדיא לענין מכס דאסור להבריח מדינא דמלכותא ודוקא במוכס שעומד מאליו או שאין לו קצבה אז פטור מדינא ואולי צ"ל דבפסחים מיירי באחד מהני תרי גווני אבל בנידון הבול צע"ג על מה סמכו איזה אנשים להקל וטענתם שלא למסור ממון ישראל ליד גוי ואם כי באים בטענה שלוקחים הרבה ועוד טענות אבל מאחר והדבר קצוב לכל והוא בפרסום מטעם המלכות הרי התנאים מבואר בגמרא תשובה פשיטא שאין לעשות כן עכ"ל.

הוספה מלאחר זמן
כל דברי הגר"ח הללו בשם הגרי"ש הם לפי השיטות שאין בעלות על ממון הממשלה כאן בדיני גזילה אבל כבר האריכו בזה והוא נידון נפרד ורבו המורים להורות שאינו ראוי עכ"פ מצד המוסר, וכמו"כ שמעתי שיש טוענים שכהיום הדואר הישראלי עבר בעלות והוא בבעלות פרטית כיום וצריך לברר המציאות בזה.

קרא פחות

ראשית כל כידוע שדעת רוב המפרשים היא דיש מזל לישראל, ורק שיכול המזל להשתנות, או לחילופין ששייך להתגבר על המזל, אבל העיקר או השורש הוא המזל, וכמ"ש במו"ק כ"ח א' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא ...קרא עוד

ראשית כל כידוע שדעת רוב המפרשים היא דיש מזל לישראל, ורק שיכול המזל להשתנות, או לחילופין ששייך להתגבר על המזל, אבל העיקר או השורש הוא המזל, וכמ"ש במו"ק כ"ח א' בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא אגב אציין שראיתי בזוהר פנחס רי"ז דמי שאמר מימרא הלזו לא ידע הסוד שם, ומ"מ כל דברי רז"ל אמת, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

, וז"ל התוס' שם, והקשו בתוספות הא דאמרן בסוף שבת (דף קנ"ו א') אין מזל לישראל, וי"ל דלפעמים משתנה ע"י מזל כי הנהו דהתם ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית (דף כ"ה א') גבי רבי אלעזר בן פדת דא"ל ניחא לך דאחריב עלמא דאולי אברי' בעידנא דמזוני עכ"ל.

ובשבת בתוס' יותר מפורש דהיינו דאין מזל לישראל דע"י זכות גדול משתנה כו' ע"ש.

וכתב עוד המהרש"א חידושי אגדות במועד קטן שם, והכי מוכח נמי בשמעתין דרבא בעי אחכמה דרב הונא ואעותריה דרב חסדא והם דברים התלוים בגזירת הלידה כדאמרינן פרק כל היד דמלאך מעמיד הטיפה ואומר אם חכם אם טפש אם עשיר אם עני אלא ע"כ דאית לן למימר דע"י אפושי רחמי מן שמיא כדעביד רבא איכא לבטל הגזירה ומזל שנולד בו כדאמרינן בשבת עכ"ל.

וכ"כ בזוהר נשא דף קלד הכל תלוי במזל ואפילו ס"ת שבהיכל.

אבל במאירי שבת דף קנו ע"א כתב וז"ל, ואל תביט למאמר האומר יש מזל לישראל שפעמים היו קצת חכמים נבוכים בראותם העדר הסדור באופני עונש וגמול בני אדם כמאמר האומר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וסופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה למי שהיה צדיק וחכם וחסיד וראהו קשה יום ובלתי מצליח באלו הענינים וכן אמר א' מהם על אמרם דלת הננעלת לא במהרה תפתח וכן כל שמריעין לו לא במהרה מטיבין לו אמר אחד מהם לעולם אין מטיבין לו וכבר סופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה מקשי מזלו עם צדקו נפשו עד שנאמר עליו ולא היא משום מילתא דנפשיה הוא דקאמר הכי וכל זה הוראה שאינם אלא מאמרים נאמרים לפי מה שהיו רואים בעצמם או בזולתם מקשי יומם עם דעתם צדקתם ותומת יושרם אבל המאמר הכללי שאין מזל לישראל ר"ל שאמונת הגמול והעונש יכריח הכל והוא שהעידו בסוגיא זו שאירע להם שבחנו ונתברר להם שבאו עד שערי מות ושנודע להם כן מצד הוברי שמים החוזים בכוכבים וניצולו בזכות הצדקה ואיני צריך להזכיר המעשים שבאו ע"ז בסוגיא זו שכבר הסוגיא פשוטה לפניך עכ"ל, והאריך שם הרבה, ויש עד מן המפרשים שהלכו בשיטת המאירי, וע"ע מאירי הוריות י"א ב', ולעיל בהערה מה שכתבתי בשם הזוהר.

ובעצם יש בזה כבר הרבה אריכות בשאר מקומות, והרבה אריכות יש בדברי הראשונים ז"ל, ואין כאן המקום לכ"ז.

והנה כמ"ש סוגיין דעלמא הוא שחוששין למזלות, כמ"ש בתענית כ"ה א' על ר"א שנולד במזל עניות ולא היה אפשר לשנות ע"ש, וכן במגילה ג' א' האי מאן דמבעית מזליה הוא דמבעית, וכן ביבמות בפ' הבע"י גבי אשה קטלנית דאמרינן מזל גורם, וב"ק ב' ב' אדם אית ליה מזלא, וערש"י פסחים מ"ט א', וכן הרבה מאוד כמו שהביא כת"ר, ואמנם הרמב"ם בכ"מ זלזל בענין זה של המזלות, וכמו כן הכחיש ענין הכשפים, השדים והרוחות, החלומות, ובכל מה שאינו מתיישב עם דעת הפילוסופים, וכמ"ש בפיה"מ שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים במזלות, אבל אנן קי"ל בשו"ע כמ"ש בשו"ת הרשב"א המיוחסות להרמב"ן שחלילה להקל ראש בכל עניני המזל, וכמ"ש שאר הראשונים, וכבר כתב הגר"א בביאורו מה שכתב, ואלמלא כתוב א"א לאמרו, שהרמב"ם הפילוסופיא הארורה הטעתו המדפיסים השמיטו תיבת הארורה, משום כבודו של הרמב"ם, ועיין בספר הגאון, וע"ע במשנת החלומות מ"ש שם.

ובכלליותמ במה שהרמב"ם לכאורה מוכרח שהוא חולק על דעת חכמי התלמוד, עיין עוד בספר נשמת חיים לה"ר מנשה בן ישראל.

.

וז"ל השו"ע בהל' הלכות מעונן ומכשף סימן קעט סעיף ב, נהגו שאין מתחילין בב' ובד', ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה.

הגה: ולכן נהגו ג"כ להתחיל ללמוד בר"ח, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן (סמ"ק סימן קל"ו).

במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה (דברים יח, יג) (תשובת רמב"ן סימן רפ"ו) כמו שנתבאר עכ"ל.

וציין בביאור הגר"א שם [סק"ו], ולכן נהגו כו' כי כו'.

כמ"ש מושחין מלכים על המעיין (הוריות י"ב א' כריתות ה' ב') ומושכין בצנורת לפני חתן וכלה כו' (ברכות נ' ב') יהא רגיל אינש למיכל בריש שתא כו' גרוסו על מיא כו' (הוריות שם כריתות ו' א') ובסוף פי"ח דשבת פורסא חד בשבא כו' בתלתא מ"ט כו' ארבע דהוא ארבע כו' בתולה נישאת ביום הרביעי שנאמר ברכה לדגים ואלמנה כו' שנאמר ברכה לאדם (כתובות ה' א') והרבה כיוצא וז"ש בש"ע הנ"ל נהגו כו' עכ"ל.

וכבר אמרתי שנ"ל עיקר המקור לזה הוא מן התורה, בבראשית פרק ל פסוק יא, וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד, ופרש"י, בא גד - בא מזל טוב, כמו (שבת סז ב) גד גדי וסנוק לא, ודומה לו (ישעיה סה יא) העורכים לגד שלחן, וכ"כ הרשב"ם שם.

וכבר כ"כ בתרגום יונתן שם, וַאֲמַרַת לֵאָה אָתָא מַזְלָא טָבָא בְּרַם בְּנוֹי עֲתִידִין לְמֵירוֹת אַחַסַנְתְּהוֹן בְּקַדְמֵיתָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּקְרַת שְׁמֵיהּ גָד.

וכ"כ במדרש שכל טוב שם בזה"ל, ויש אם למקרא בא גד ב' תיבות, כלומר בא מזל של בית, ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה סה יא) ע"כ, וברד"ק עה"ת שם כתב וז"ל, בגד - כתוב מלה אחת בלא אל"ף, ופי' במזל טוב בא זה, וקרי שתי מלות, ר"ל בא מזל, והענין אחד, וכן העורכים לגד שלחן (ישעיה כ"ה) למזל.

ואומר ר' משה הכהן, כי הוא כוכב צדק, כי כן נקרא בלשון קדר והוא מזל שיורה על כל דבר טוב ע"כ, וציין לזה גם באב"ע שם, ובפי' רבינו בחיי כתב בין דבריו וז"ל, ועל הכונה הפנימית קראתו לאה גד מלשון המשכה, בראותה שעמדה מלדת הוצרכה לחזור ולמשוך מן המקום שפסקה משם כשילדה יהודה, ובכח התפלה שאמרה: גד גדי, כלומר יתחזק מזלי, משכה כח הלידה וילדה ליששכר שהוא כנגד הבינה, שנאמר: (דברי הימים - א יב, לב) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים" עכ"ל, וכן כתב בדומה לזה המלבי"ם וז"ל, בגד, שב שנית מזלי ואקוה שאוליד עוד עכ"ל.

וע"ש עוד הדר זקנים לבה"ת וצרור המור לה"ר אברהם סבע.

ובאלשיך כתב, הנה ראתה כי ילדה ארבעה והתחילה גם אמתה ללדת ורחל עודה עקרה, אז אמרה אין זה כי אם דלאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, על כן אמרה בא גד שאם לא כן אין ספק כי רחל גדול זכותה משל שפחתה, על כן קראתו גד שהוא מזל, ואמרה בא כלומר הלך מאז עמדה מלדת ובא עתה.

ומה שכתוב בתיבה אחת אפשר שהיתה מסופקת אם משעמדה מלדת נסתלק מזלה ובא, או תמיד היתה במזלה הטוב, ואינו מן התימה קצת שהות בנתיים עכ"ל.

אכן עדיין יש לעורר על אמירת מז"ט, מהא דאיתא בשבת ס"ז רע"ב, האומר גד גדי וסנוק לא אשכי ובושכי יש בו משום דרכי האמורי רבי יהודה אומר גד אינו אלא לשון עבודה זרה שנאמר הערכים לגד שלחן, ופרש"י התמזל מזלי ועיף אל תהי, א"כ במברך על מזל בין למר ובין למר איכא איסורא.

וז"ל המהרש"א שם, ר' יודא אומר גד אינו אלא לשון ע"ז כו' פרש"י ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם ע"ז עכ"ל.

ולפי זה פליג ר"י את"ק דאמר דאין בו אלא משום דרכי אמורי והוא מזל בעלמא אבל מפרש"י בספר ישעיה דר"י לפרש דברי ת"ק אתא שם ע"ז העשויה ע"ש המזל וק"ל עכ"ל, ובין למהרש"א בדעת רש"י כאן ובין לרש"י בישעיה איסורא איכא לכו"ע.

אבל נראה דפשוט להתיר דבהרבה מקומות דברו על המזל בגמ' ובקשו על המזל (ועיין תענית כ"ה א'), ובמסכת סופרים בסופו איתא דבקידוש לבנה אמרינן סימן טוב מזל טוב יהא לנו ולכל ישראל, וכך נהגו כל ישראל, וא"א לומר שיש בזה משום דרכי האמורי, אלא רק אם אומר בלשון שנזכר בגמ' שם יש איסור בזה, והגרמ"מ קארפ הראה מקור להיתר מדברי הגמ' בשבת שם, חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון עכ"ל, וה"ה לענינינו.

וענין זה של אמירת מזל טוב, ראיתי מי כתב עת 'שנה בשנה', תש"מ, הרב אליהו כ"ץ, עמ' 153 ואילך.

ע"ש מה שהביא לזה עוד מרש"י ב"מ ק"ה ב' ד"ה בין כך ובין כך ובד"ה אינו מנכה ודו"ק, וע"ש עוד.

שביאר זה ע"פ דברי הריטב"א בתענית דף כט ע"ב ע"ד הגמ' שם שבחודש אדר 'ברי מזליה' של הישראל, וכתב הריטב"א, ואף על גב שאין מזל לישראל הני מילי בשאר ימים אבל בשני חדשים אלו יש מזל שכן נגזר עלינו מן השמים, ואפשר עוד דמזל לאו דוקא אלא על הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם עכ"ל, וא"כ י"ל דכל מי שמברך מזל"ט הכונה שיגזור עליו הקב"ה גזירות טובות.

ועוד בטעם הדבר, יעויין מה שכתב הגאון רבי חיים ברלין (נשמת חיים אבן העזר סי' קמ"ז) לרב א' אודות מחלוקת גדולה שנתהווה בין הרבנים בענין גט של מי שלא הי' שפוי בדעתו, וז"ל בתו"ד: והנה אנכי מרגלא בפומי בטעם המנהג לברך כל רב ומורה צדק ביום התמנותו בברכת "מזל טוב", על פי פירוש רש"י ריש בבא קמא ב' ע"ב ד"ה אדם דאית לי' מזלא - שיש לו דעת לשמור את עצמו ע"כ.

כלומר שמאחלין לו "מזל - טוב" שידע לשמור את עצמו היטב, ולהיזהר על מה ללחום בחרב וחנית לבלי להכנע לבעלי אגרופין, ועל מה לשמור לפיו מחסום לבלי לצאת לריב (דף על הדף בבא קמא שם).

יתכן שזהו הטעם ששייך לברך ג"כ לרגל חתונה והתחלה חדשה, שמברכו שיצליח כהוגן במעשיו, לכלכלם בתבונה ולשמור רגלו מלכד.

ועצם מה שהזכרתם שהכל נמדד ע"פ ההתחלה, הנה בהרבה מקומות נזכר שהמזל של הלידה קובע, כמו בשבת קנ"ו א' ורש"י הוריות שם, ומ"מ בודאי שגם לההתחלה ישנה משמעות על המזל, אך מ"מ יש עדיין לדון מ"ט מזכירים זאת רק בהתחלה של שמחה, ואילו בכל שאר התחלות לא מצינו שמזכירים זאת, ומאידך בסתם שמחות סוגיין דעלמא שכן אומרים מזל"ט, ויל"ע מ"ט בבר מצוה ובסיומים ובכל מיני דברים אומרים מזל טוב, ונראה דבאמת בכל דבר חדש וישן שייך מזל, וגם אם העיקר הוא ההחלה במזל, מ"מ שייך להתפלל גם אח"כ שישתנה המזל.

ויש מן הפוסקים שערערו על אמירת מזל"ט בשעת שבירת הכוס בחופה [ועיין תשובות והנהגות ח"ד סימן רפו], והשד"ח יישב מנהג זה לומר שהמזל"ט הוא על הקדושין ורק ממתינין עד שבירת הכוס, אך מ"מ לא יישבו שזהו רק ברכה על התחלת הנישואין, מכיון שהדבר ברור שזוהי הכרזה של שמחה.

ובחידושי אנשי שם ס"פ פנחס, דף רל"ח ע"ב, כתב וז"ל, וזה טעם למנהג ישראל כשאחד בונה בית עושה חנוכת הבית ומזמין אנשים קרובים וידידים ועושה סעודה ונותנים לפניהם יינות ומיני מתיקות ומגדנות וכן כשנולד לאחד בת למזל טוב כשקורא לה שם מזמין ג"כ כנ"ל, וכן כשנושא אשה בשבת שלפני החתונה ובשבת שאחר החתונה מזמין כג"כ כנ"ל אמר לי הגרמ"מ קארפ דהמנהג הוא לעשות קידוש וללוות החתן [עי' בה"ל סי' קל"ה], ומ"מ מי שאינו רוצה לנהוג כן הרשות בידו, שכבר הרבה לא נוהגים כך.

, לפי דאחז"ל ג' דברים אע"פ שאין נחש יש סימן, בית תינוק ואשה, לכן כמו ביצחק כשרצה לברך את עשו אמר ליה ועשה לי מטעמים ואברככה כי ע"י המטעמים מכינים נפש המברך וכן נפש המתברך שתחול עליו הברכה לכן מזמינים אותם שיברכו אותו למזל טוב וסימן טוב ובכדי שתחול עליו הברכה עכ"ל.

ולעיקר הדבר ממתי נהג מנהג זה בישראל, מצאתי להבן איש חי בספרו שו"ת תורה לשמה סימן רסד וז"ל, שאלה אחד שיש לו אם ששמה מזל טוב והנה מנהג העיר הוא כל אשה אשר תלד בת כאשר יכנסו האהובים והקרובים אצלה כל אחד יאמר להיולדת מזל טוב ב' מילות אלו דוקא ותו לא ואפילו בניה כאשר יכנסו אצלה ג"כ צריכין לומר לה כן ועמד השואל ושאל בזאת האשה ששמה מזל טוב וילדה בת אם מותר לבנים שלה לאמר לה מזל טוב כשיכנסו אצלה כנהוג או"ד כיון דשם אמו כן אסור דהו"ל כאילו קוראה בשמה.

יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה = ושכרו כפול מן השמים.

.

וע"ש מה שכתב להביא ראיה לשאלה זו, וסיים, והשתא ה"ה בנידון השאלה דשרי וכ"ש הוא דמאחר שהוא אומר לאמו מזל טוב לברכה ותפלה כמנהג העולם ואין כונתו לקוראה בשמה שרי ואף על גב דהיא ג"כ שמה מזל טוב עכ"ל.

ואמנם הבא"ח עצמו לא כתב בפשיטות שכך המנהג נפוץ, אלא שיש עיר ששם נהגו כך.

אך מ"מ חזינן שהיה מנהג כזה עוד בזמנו.

[אכן יתכן שאין כונתו שרק שם נהגו לומר מזל"ט, אלא ששם נהגו את יתר הפרטים שהזכיר, ומ"מ מזל"ט כולם אמרו].

וכתב הערוך השולחן יורה דעה סימן רסה סעיף לז וז"ל, ועוד כתב [הרמ"א] דנהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא ג"כ סעודת מצוה עכ"ל ואין הלשון מדויק שמתחיל בסעודה ומשתה ומסיים בטעימה ובאמת אין המנהג בסעודה רק בטעימת פירות וקורין זה בן זכר ולמחרת בשבת אחר התפלה נכנסים אצל היולדת ליתן מז"ט וקורין לזה שלום זכר ונוהגין שלא לטעום כלום ואומרים שזהו מתקנת המדינה לבלי להכביד על הבעל ברית עכ"ל.

וכעי"ז בזכרון יעקב ח"א סי' כ"ב [למזכירו של הגרי"א ספקטור], ע"ש שינויים בפרטי מנהג זה.

ובשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (יורה דעה סימן רה) שאל השואל וז"ל, אם מותר לומר לאבל ר"ל כשיש לו איזו שמחה 'מזל טוב', אי הוה בכלל שאלת שלום, ואם יש לחלק בין בתוך ז' לתוך ל' או בתוך י"ב חודש על אביו ואמו.

וכתב שם, תשובה, נראה דמותר, הרי אמרו חז"ל אם נולד זכר נתרפא כל המשפחה עכ"ל.

וכן בס' גשר החיים (פרק כ"א סי' ז' אות ז') כתב דבאבל ר"ל מותר לברך מזל טוב.

וכ"כ כבר בעזר מקודש להגאון מבוטשאטש אבה"ע סי' כ"א ס"ו דאף דאין שואלים בשלום אשה מ"מ מותר לאחל לה מזל טוב, דאין זה בכלל ש"ש אלא בקשה ותפילה.

[ועיין שו"ת להורות נתן חלק ב סימן לז, שו"ת שרידי אש חלק ב סימן קיב עמוד תרצז, שהביאו דברי העזר מקודש ודנו בו].

וכן נזכר ענין זה של מז"ט בשד"ח כנ"ל.

א"כ זהו אינו מנהג שהתחיל כיום ממש, ומסמתא ניתן למצוא לזה מקורות קדומים יותר ממה שהזכרתי כאן, אך עכ"פ בזמן האחרונים כבר היה מנהג הזה.

אחר שכתבתי זה הראני הג"ר אלישע חן שליט"א את דברי הגר"י רצאבי במכתבו לספר ויאמר משה (ירדני) שהביא עוד מראה מקומות לנושא זה, וציין עוד לספר המטעמים החדש ענין חתן וכלה וענין יולדות שנתן טעם לזה, ומה שהביא שם בשם הגרשז"א ובנו הגר"ש, ומה שדן בנוסח המס"ס על מזל טוב בברכת הלבנה, וציין שהגרש"ד פינקוס על הבית היהודי מדף מב והלאה האריך בביאור מזל טוב.

קרא פחות

בענין מה שחושש אם יש בזה חילול ה' שיש קרוב משפחה שאינו שותמ"צ שיראה את השבירה, יעויין מ"ש רש"י בע"ז ט"ז ב', פתיא אוכמא, כלי שחור כמו (עבודה זרה ל"ג ב') הני פתוותא דבי מיכסי אוכמא שנשתחר ע"י מלאכה ...קרא עוד

בענין מה שחושש אם יש בזה חילול ה' שיש קרוב משפחה שאינו שותמ"צ שיראה את השבירה, יעויין מ"ש רש"י בע"ז ט"ז ב', פתיא אוכמא, כלי שחור כמו (עבודה זרה ל"ג ב') הני פתוותא דבי מיכסי אוכמא שנשתחר ע"י מלאכה כלומר גם אתה רגיל ותדיר בתורה כמו (ברכות דף כח) מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה חכמה מפוארה בכלי מכוער (תענית דף ז) דרכן של תלמידי חכמים שמצטערין על לימוד תורה ואינם מכבסים בגדיהם עכ"ל.

והענין הוא דישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, והרשעים המלעיגין על היראים תמיד ילעיגו מה שיעשו ומה שלא יעשו, ואין אנו צריכין לעשות יותר מהמוטל עלינו שמעתי מהג"ר דוד מורגנשטרן שליט"א שסיפר כי בעבר היה לו כובע מיושן ואמרו לו שזה לא ראוי, ושאל את הגרי"ש אלישיב, ואמר לו הגרי"ש שאם זה מחמת כבוד תורה אילו היית רואה את הכובע שהיה לחפץ חיים שזה היה במצב גרוע משלך בהרבה, אבל מ"מ אדם צריך שלא להבליט עצמו וכו'.

ומ"מ חזינן שאין כאן בעיה של חילול ה'.

.

ויש לציין דהגראי"ל שטיינמן לא השקיע כלל בטיפוח ובקישוט ביתו ורהיטיו ויצא שמו מחמת כן לשם ולתהילה ולתפארת בכל העולם ולא היה מזה חילול השם אלא קידוש השם ודוגמה לשקיעות בתורה ועזיבת הבלי העולם.

ועיין בספר לעבדך באמת מהג"ר דב יפה שהביא מהחזו"א דהאיסור על ת"ח לצאת בבגד עם לכלוך הוא רק בכתם לח אבל בכתם יבש אין גנאי, ובשערים המצויינים בהלכה, תירץ את דברי רש"י בעבודה זרה, דמיירי שרק אינן מתוקנים.

כלומר שאין לכלוך על בגדיו, אלא שרק אינם מבהיקים ביופים, וכן כתב החיד"א (כסא רחמים אבות דר"נ פי"א מ"ב) אהא דאיתא שם "אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל תמרים חרובים, ולובש בגדים צואים וכו', לסוף אתה מוצא כל התורה כולה בידו, עיין שם [והבאתי בחיבורי אורח חכמים].

וא"כ לדבריהם גם כתם אין למצוא בבגדי תלמיד חכם כמו במשנה במקוואות, אלא שאין התלמיד חכם צריך לכבס בגדיו כדי שיבהיק ביופיו, כל זמן שאין בו כתם, וכן כתב היעב"ץ בסוגין 'פתיא אוכמא', לא איירי שיש לו רבב ולכלוך ושומן על בגדיו, אלא שבגדיו לא מזהירים ומבריקים, עכ"ד.

וראיתי עוד בחשוקי חמד להגר"י זילברשטין בע"ז שם, שכתב וז"ל, ולכאורה היה אפשר לתרץ ב' תירוצים, א.

שהתם בשבת מסקינן שדוקא בגלימא, דהיינו במלבוש עליון, אין למצוא רבב על בגדו, וכאן בעבודה זרה מיירי בשאר בגדים, שאינם מלבוש עליון.

ב.

שרבב היינו שומן וחלב, ובזה יש להקפיד יותר, וברבינו חננאל הוסיף וכתב הטעם משום שאין בני אדם מתדבקים בתלמיד חכם, כיון שחוששין שלא יתלכלך מלבושם ממנו, משא"כ כאן בעבודה זרה מיירי בכתם בעלמא.

קרא פחות