קידוש

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".

שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו' אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר"ע נכנס לרבי יהושוע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו', וא"כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

שאלה: תוס' מגילה דף לא: ד"ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

שאלה: מ"ב (סי' תפט ס"ק כ') "ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך": מה הדין אם במקום לומר "היום כך וכך לעומר", אמר "הזמן הזה כך וכך לעומר", האם יצא.

שאלה: מדוע לא הובא בש"ס ופוסקים דין "פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא".

שאלה: סעיף ה', "אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה".

צ"ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו', והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

שאלה: "ברגע קטן עזבתיך" (נ"ד ז').

צ"ב הא רגע של ה' הוא פחות מיום אחד של הקב"ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

שאלה: מה הדין בהנ"ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו' וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה"פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ"א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

שאלה: בהנ"ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי' שלא לפניו, האם מהני.

יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בע"ה כ"ז חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: מדוע מְכַנִּים את הרמב"ם בשם "הנשר הגדול".

תשובה: לא שמעתי בזה דבר, אבל יעוי' במדרש אסתר פנים אחרים פ"א 'הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו', ואולי ג"כ הרמב"ם שהיו הרבה מקומות סרים למשמעתו והיו כנפיו פרוסות למרחקים קראו לו כן.

שאלה: "תניא, אמר רבי עקיבא: פעם אחת נכנסתי אחר רבי יהושע לבית הכסא, וכו' אמר ליה בן עזאי: עד כאן העזת פנים ברבך! - אמר ליה: תורה היא וללמוד אני צריך.

תניא, בן עזאי אומר: פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא, וכו' אמר לו רבי יהודה: עד כאן העזת פניך ברבך! - אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ע אמאי נכנס בן עזאי הרי כבר ר"ע נכנס לרבי יהושע ולימדו לבן עזאי שהרי אמר לו עד כאן וכו', וא"כ מה צורך היה לו נמי להכנס.

תשובה: אביא בזה ל' הס' פרחי כהונה על הגמ' שם וז"ל, תניא בן עזאי אומר וכו'.

מקשים דהא כבר אמר לר"ע ע"כ העזת פניך ברבך ואם היה זה אחר ששמע מר"ע דללמוד תורה מותר אם כן למה צריך להכנס לבית הכסא הלא כבר שמע אותם מר"ע.

ויתכן דבן עזאי שכח מה הם הג' דברים שלמד ר"ע מר' יהושע לאחר זמן רב הלכך נכנס לבית הכסא לזכור אותם ואין לומר שהיה לו לשואלו מה הם הג' דברים שלמדת מרבך דהא תקשה בפשט הש"ס אמאי לא שאל ר"ע מרבו וכן בן עזאי מר"ע איך סדר ההנהגה בבית הכסא אלא ודאי דללמוד תורה אין שום קפידא ומה לי שאלה בפה או רואה בעיניו מיהו ר"י ס"ל דכיון שהיה יכול לשואלו מה הם הג' דברים מיקרי עזות פנים.

ולא דמי לר"ע שנכנס ולא שאלו איך סדר ההתנהגות בבית הכסא דאפשר שלא יאמר לו כולם וישכח איזה דברים הלכך נכנס וראה הכל בעיניו אבל בן עזאי בקל היה יכול לשאול מה הם הג' דברים ולפיכך הקשה לו עד כאן העזת וכו' ואעפ"כ משני ליה תורה היא וכו'.

ובזה ניחא מאי דק"ל על ר"י דמסתמא שמע להך עובדא דר"ע שנכנס וכו' וא"כ מאי מקשה ע"כ וכו' ולפמ"ש א"ש דידע לה שפיר אלא דס"ל דיש לחלק ביניהם וכאמור.

ועוד י"ל דמה שנכנס אחר ר"ע הוא לראות דעת ר"ע גופיה דשמא איהו פליג ארביה מכח שראה אח"כ רבים חולקים עליו ואפ"ה ראה שעודנו בסברתו.

ועוד י"ל דעובדא דר"ע היה בא"י ובן עזאי נסתפק אם זה דוקא בא"י או אפילו בחו"ל דלא שמיע ליה סברת ר"ע שאמר לעיל בכ"מ אין נפנין מזרח ומערב ועובדא דבן עזאי היה בחו"ל וידע דדעת ר"ע לאסור אפילו בחו"ל והני ב' דינים אמרם ב"ע אגב גררא אף על גב שהיה יודעם מקודם [א"ה ולענ"ד נראה יותר נכון לומר דעובדא דבן עזאי שנכנס אחרי ר"ע היה קודם מה שסיפר ר"ע שנכנס אחרי ר' יהושע ומה שהקשה ב"ע לר"ע ע"כ העזת וכו' אף על פי שגם הוא עשה כן ללמוד תורה לא הקשה אלא לשמוע מפיו של ר"ע רבו אם הוא מותר בשביל ללמוד וכסברת עצמו או יש לו לשאול איך התנהגות בית הכסא.

ומה שסידר בעל הגמרא מעשה דרבי עקיבא קודם מעשה דבן עזאי הוא משום שכן הוא סדר המעשיות דבן עזאי היה האחרון שלמד מר' עקיבא שהוא היה הראשון שנכנס אחרי ר' יהושע, המקי"ש].

עכ"ל.

עוד אביא בזה מה שמצאתי, ביפה עינים כתב שבן עזאי נכנס אחר שסיפר לו רבי עקיבא על מה שראה אצל רבי יהושע, כי עדותו של רבי עקיבא היתה על הנהגות בית הכסא שביהודה [כפירוש רש"י ד"ה אחר], ואילו בן עזאי נכנס אצל רבי עקיבא בחו"ל, כי רצה לראות אם גם שם אסור בין מזרח למערב, וראה רש"ש.

והמלבי"ם [ארצות החיים ג ו] כתב שבן עזאי סבר שיתכן כי רבי יהושע לא קנח בימין משום שלא היה הולך ד' אמות בלי תפילין [יומא פו א], וכיון שאחזן בימינו נגד לבו היה אסור לקנח בימין [כדלעיל כג א], אך רבי עקיבא אחזו בבגדו, ורצה לראות אם גם הוא יזהר בכך, ויהיה ראיה שהאיסור בעצם הקינוח בימין.

וביד דוד כתב שכיון ששמע מרבי עקיבא שמותר להכנס כי הוא למוד דיני התורה, וחשש שיש עוד פרטים שיש בהם חשש איסור, והם פשוטים בעיני רבי עקיבא ולכן לא פירטם לו, וצריך לראותם כדי ללמוד.

שאלה: תוס' מגילה דף לא: ד"ה ראש חודש, הביאו דברי רב החובל, מי הוא זה.

תשובה: זהו אחד מן החכמים בזמן הראשונים שהורה, והתוס' לא ביארו מי הוא זה מפני כבודו, משום שרצו לומר שהוא אומר שלא כהוגן, ולכך קראו לו 'רב החובל' כלומר שהוא מורה שלא כהלכה.

שאלה: מ"ב (סי' תפט ס"ק כ') "ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך": מה הדין אם במקום לומר "היום כך וכך לעומר", אמר "הזמן הזה כך וכך לעומר", האם יצא.

תשובה: מסברא נראה שראוי לחשוש צריך לחזור ולספור, דזמן הוא משמעות גם להרבה זמן, כמו שאומרים 'ספה"ע בזמן הזה דרבנן', ומ"מ יש לדחות דכשאומר כך וכך ימים א"כ מוכחא מילתא ש'זמן' כונתו ליום הזה, ורק כשאינו אומר אלא כך וכך ימים לעומר בזה אין משמעות, דהרי הט"ז לא הביא ראיה לדבריו שהעיקר הוא לספור היום, אלא רק כתב שאם השיב לחבירו כך וכך ימים לעומר ולא השיב לו היום כך וכך ימים לעומר לא יצא יד"ח, דעיקר המצוה הוא לומר היום, וא"כ כל היכא שמוכחא כונתו סגי וצ"ע.

אכן לשון הגר"ז סי' תפ"ט ס"ז, אם לא אמר היום אלא מנה סתם כך וכך ימים לעומר לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולספור בברכה דכיון שאמר כך וכך ימים הרי לא ספר את עצם היום הזה שהוא עומד בו והתורה אמרה תספרו חמשים יום שתספור היום עצמו שיאמר היום כך וכך עכ"ל, ומדבריו נראה שזהו פי' הכתוב תספרו חמישים יום שצריך לומר דוקא יום וצ"ע.

ולענין ברכה יתכן שיש לצרף דעת הפוסקים שבלא אמר היום יצא (עי"ש בשעה"צ סקכ"ה), ואף שהמ"ב לא סבירא ליה כך מ"מ עכ"פ בכה"ג לא יברך, ועי' בכה"ח סקנ"ג שחשש לדעה זו לכתחילה, ומ"מ למעשה יש לשאול חכם.

שאלה: מדוע לא הובא בש"ס ופוסקים דין "פרע ולא מל את המילה כאילו לא פרע ולא יצא".

תשובה: הוא מילתא דפשיטא שאם לא מל לא יצא שכ"כ בתורה הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, י), וכתיב וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר (בראשית יז, יד), ולא הוצרכו לפרשו, וכמו"כ אינו כ"כ בפועל שיפרע ולא ימול.

שאלה: סעיף ה', "אין מברכין במוצאי שבת על נר שלא שבת מעבירה".

צ"ב אמאי נכתבה הלכה זו דוקא בנר ולא גם בבשמים, כגון בשמים שנקטפו בשבת וכו', והוא הדין לכל המצוות אם לא שבתו מעבירה.

תשובה: אביא בזה מה שכתב בס' רשימות שיעורים ברכות נ"ב ב', ומשם יהיה אפשר ללמוד לענינינו, וז"ל:

רש"י ד"ה משום דלא שבת.

וז"ל ממלאכת עבירה שהעובד כוכבים עושה מלאכה לאורו ותניא לקמן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה עכ"ל.

יש לעיין מדוע נחשב נר של עכו"ם כנר שנעבדה בו עבירה דהרי העכו"ם אינו מצווה במצות שבת, ומאי שנא מנר של חולה דמברכין עליו משום דשבת ממלאכת עבירה.

ונראה דיש ב' מחייבים לברך ברכת הנר במוצאי שבת: א) על בריאת האש דנבראת במוצאי שבת, ולפי"ז ברכת הנר הויא חלות דין ברכת הראייה, ב) על ההיתר שחל להדליק אש בחול, וברכת הנר הריהי קיום בברכת הבדלה.

ונראה דמדין ברכת הבדלה צריך לברך על נר שנתקיימה בו מצות שביתה ממלאכה בשבת ועתה חל בו היתר מלאכה במוצ"ש.

ולפיכך אין מברכין על נר של עכו"ם דלית ליה קיום שביתה דאינו מצווה על שביתת השבת.

ואפילו אם במציאות לא עשה בו העכו"ם מלאכה אין מברכין עליו מדלא קיים בו מצות שביתה.

וכן משמע מהא דקיימא לן דמברכין על עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום בבית ישראל כדמבואר ברש"י (ד"ה שהיתה דולקת והולכת), וז"ל מערב שבת בבית ישראל עכ"ל.

ומשמע דאילו היתה עששית דולקת כל היום בבית עכו"ם ולא נעשה בה מלאכה אין מברכין עליה.

והטעם משום דלא נתקיים בו קיום שביתה.

משא"כ בנר של חולה דנתקיים בו קיום שביתה, ולפיכך מברכין עליו עכ"ל.

ולפ"ז שמבואר שגם בשבת הוא דין מצד שעתה הותר [ולא רק ביו"כ הוא מדין זה] א"כ א"ש מ"ט הוא דין מיוחד בנר ולא בבשמים ובשאר מצות, ועל אף שבשאר מצוות יש ג"כ גדים של מצוה הבאה בעבירה מ"מ הם גדרים אחרים מגדרי נר ששבת.

שאלה: מה הדין בטמא דבעי טבילה וירדו עליו גשמים, האם נטהר כאילו טבל, דהא מדין לבוד כל הטיפות מחוברים ואיכא ארבעים סאה ויותר, ואם לאו מאי טעמא.

תשובה: אין מי גשמים מטהרין אלא באשבורן כמבואר ביו"ד סי' ר"א, היינו בבריכה קבועה בקרקע, ועי' חגיגה י"ט א' ורש"י שם, ובלאו הכי לבוד לא נשנה אלא במחיצות הלכה למשה מסיני וא"א לומר לבוד בכל דבר.

שאלה: "ברגע קטן עזבתיך" (ישעיה נ"ד ז').

צ"ב הא רגע של ה' הוא פחות מיום אחד של הקב"ה, שהוא אלף שנה.

אם כן, כיצד נמשכת גלותנו כבר יותר מאלף שנה.

תשובה: בכמה מפרשים מבואר שענין הרגע הוא לעומת התשועה שתהיה אחר כך, דהיינו שמכיון ואח"כ תהיה תשועה גדולה א"כ נראה כאילו היה עד כה רגע אחד, וכמ"ש הרד"ק וז"ל, אף על פי שארכו ימי הגלות כולם יהיו נחשבים כרגע קטן כנגד הרחמי' בחרי קצף, ואדוני אבי ז"ל פירש שיהיו גדולים כשאקבצך, ובי"ת ברגע ר"ל בימים שעזבתיך אותם הימים הם רגע כנגד ימי הטובה, וכתב המלבי"ם, ברגע קטן עזבתיך.

דע כי העזיבה הזאת תחשב כאילו לא נמשכה רק רגע קטן לעומת גודל התשועה אח"כ כי ברחמיך גדולים אקבצך ע"כ, וכ"כ המצו"ד, ברגע קטן עזבתיך - העזבון שעזבתיך לא היה רק רגע קטן מול הקבוץ שאקבצך כי ברחמים גדולים תהיה ותתמיד לאורך ימים ע"כ (ועי' פרי צדיק פר' בחוקותי).

והאלשיך כתב ד'ברגע קטון עזבתיך' ר"ל שע"י פעולה של רגע אחד עזבתיך, שהקערה נהפכה על פיה לרעה ברגע קלוש, וז"ל, ברגע קטון עזבתיך בלבד, והוא ברגע השליטו ית' את האויבים בבית המקדש, כמאמר רז"ל במדרש איכה רבתי, שאמר הקדוש ברוך הוא אם איני מסתלק אין האויבים נכנסים כו', ואז באותו רגע התחזקו ויבאו, כד"א פתאום נטשו אוהלי רגע יריעותי, ומיד חזרה שכינה עמהם, כי גלו לבבל שכינה עמהם, הרי כי לא היו רק כאשה עזובה וכמו רגע בלבד עכ"ל האלשיך.

שאלה: מה הדין במסתפק אם צריך לברך איזה ברכה, וחבירו כעת מברך ברכה אחרת, האם יכול לצאת מדין שומע כעונה כל הברכה ללא סיומה, ואת הסיום יברך בעצמו מה שרוצה.

תשובה: הנה בענין לצאת בברכה חציה בשמיעה וחציה באמירה דעת הרע"א מהד"ק סי' ז' שיוצא, והובא בביאור הלכה סי' רע"א ד"ה דאתקש, וכ' הקה"י ברכות סי' י"א שכן מוכח גם מדברי המ"ב סי' תר"צ סקי"ט, וכן נראה שכך דעתו מדבריו במ"ב סי' קפ"ג סקכ"ו [שונה"ל סי' רי"ג ס"א, ועי"ש עוד מה שציין לעוד מדברי המ"ב], ודעת החזו"א או"ח סי' כ"ט סק"ו שלא יוצא.

לענין לצאת בברכה אחרת שאינה אותה הברכה ששומע, יתכן לתלות זה במחלוקת הראשונים בברכות י"ב א' בענין פתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא, ובשו"ע פסק בדיעבד להקל בזה עכ"פ בברכות דרבנן עי"ש במ"ב, אמנם יש לדחות דגם להמחמירין שם [באופן שלא אמר עדיין נוסח חמרא] היינו שהיה בדעתו באופן גמור לזה, אבל אם חבירו מברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אדעתא דברכה אחת ומכוין מעיקרא שבתיבות אלו מכוין בשביל חבירו לברכה שהוא צריך, בזה לא שמענו להחמיר.

ומאידך גם להמקילין שם צ"ע כאן.

ואביא בזה מה שכתב בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' כ' וז"ל, ודאתינן להכא נלענ"ד דהנה השערי תשובה הביא בסי' רי"ד מהברכ"י שאם אחד אכל מזונות ושתה יין דאע"פ שכולל את שניהם בברכת מעין שלש, מ"מ יכול שפיר להוציא גם את מי שאכל מזונות לבד, והיינו משום דיכול השומע לכוין לצאת מה שנוגע לו ולא איכפת ליה במה שמוסיף המברך לעצמו.

וחושבני דה"ה נמי שאם המברך אכל מזונות והשומע שתה יין שהוא ג"כ יכול לצאת בברכתו של המברך, אלא שבמקום שהמברך אומר על המחיה ועל הכלכלה יאמר השומע על הגפן ועל פרי הגפן וכן בחתימה, ויכול שפיר לצאת חובת הברכה מקצתה בשמיעה ומקצתה באמירה, כמו במקרא מגילה וכדומה שיוצאין שפיר גם אם הוא על ידי שיתוף של שמיעה וקריאה, וכן מבואר בתשו' רע"א סי' ז' שכתב כן להדיא גם לענין ברכה דנשים שאינן מבינות לשון הקודש יכולין שפיר לצאת ידי קידוש ע"י זה שיאמרו יחד עם המקדש נוסח האמצעית של הברכה, והפתיחה והחתימה יוצאות שפיר בשמיעה בלבד דהמעט הזה מבינות בלשון הקדש, וסובר בפשיטות דיכולין לצאת בשיתוף של שמיעה ודיבור וה"נ גם כאן.

אולם החזו"א בהל' ברהמ"ז סי' כ"ט סק"ו תמה אהא דמבואר כאן ברע"א דשפיר נפיק בשמיעת חצי ברכה, מהא דהסכימו הפוסקים לדעת הרי"ף בברכות מ"ו ע"א לענין ברהמ"ז, דאם אין אחדש שיודע לברך ברכה שלמה אין מחלקין ברכה אחת לשנים, והיינו משום דאין יוצאין במה ששומע מכל אחד רק חצי ברכה עיין שם.

אך נלענ"ד דשאני התם גבי ברהמ"ז דכיון שכל אחד מברך חצי ברכה אין ע"ז שם של ברכה, ולכן אמרינן חצי ברכה מזה וחצי ברכה מזה לאו כלום הוא, משא"כ בקידוש הן אמנם שאם המקדש יאמר רק הפתיחה והחתימה כדי להוציא את השומע, שפיר נראה דלאו כלום הוא אף אם השומע יאמר בעצמו את האמצעית, כיון שלא שמע כלל מהמקדש ברכה הואיל ואמר רק פתיחה וחתימה בלבד, אשר אין ע"ז שם של ברכה, שהרי אף אם גם שח הבוצע בין ברכה לטעימה נחלקו האחרונים ואיכא דס"ל דלא עלתה ברכה גם לשומע, דכיון דנתברר שהמברך הפסיק והפסיד ברכתו נעשה כאילו השומע לא שמע כלל ברכה, ואף דאנן לא קיי"ל הכי, היינו משום דסו"ס שמע ממנו ברכה שלמה, ולפיכך לא אזדא הברכה אלא מהמברך שהפסיק ולא מהשומע, משא"כ בכה"ג ששמע מהמברך רק חצי ברכה, שפיר נקטינן כהרי"ף דאין זה חשיב כשומע ברכה כיון ששמע מכל אחד רק חצי ברכה.

ואם כנים אנו בזה נלענ"ד דלפי"ז במי שמסופק אם בירך ברכת המוציא או לא שיכול לשמוע מאחר שמברך על היין או מברך להתעטף בציצית, והיינו שיכוין לשמוע ממנו רק את הפתיחה בלבד ואילו המוציא לחם מן הארץ יאמר השומע בעצמו ויצא מקצתו בדיבור ומקצתו בשמיעה, ואף להסוברים שאם פתח אדעתא דחמרא וסיים בשיכרא לא עלתה לו ברכה, היינו מפני שלא כוון יפה ולכן אין זו ברכה, משא"כ הכא זה שמברך על היין מכוון יפה וגם השומע מכוון יפה וכיון דזכרון אחד לשניהם מה טעם לא תעלה לזה ולזה, אלא שמעולם לא שמענו חדוש גדול זה, אך אפשר דהרע"א ז"ל נתכוין רק להתיבות שבאמצע הקידוש אבל לא בעיקר הברכה וצ"ע עכ"ל.

שאלה: מה הדין בהנ"ל אם מסתפק אם בירך העץ וכדו' וחבירו מברך שהכל, האם יש עניין לשמוע ברכת שהכל, שלכה"פ ישמע ברכת שהכל שהוא פוטר הכל.

תשובה: לפו"ר נראה שיש ענין בזה, דלפי הצד שבאמת לא בירך א"כ עובר איסור לצד הזה, וכעת שמברך שהכל אע"פ שאינו לכתחילה מ"מ אינו עובר איסור, וכ"ש דשעת הדחק כדיעבד דמי, וזה עדיף מלברך חצי חצי כהאופן הקודם שאין דינו ברור כנ"ל.

שאלה: האם מהני לעשות תנאי פ"א לכל החיים ולומר כל ברכות הנהנין שאברך אני מכיוון על כל החדרים שנמצאים באותו בית.

תשובה: לעצם ענין תנאי מובא על החזו"א שכשנאמר לפניו על תנאי לעשות בק"ש לענין זמן ק"ש לכל החיים [שאם קורא בלא ברכות בסוזק"ש של המג"א בתנאי שהלכה כהמג"א] שזה לא מופקע לומר שמועיל.

 ומ"מ שמא לענין ברכה א"א לומר תנאי מפעם אחרת מכיון שבברכה הוא יותר ענין של דעת מאשר ענין של תנאי בני גד ובני ראובן.

ומ"מ לענין הליכה מחדר לחדר בזמנינו יש הרבה פוסקים שכתבו שבזמנינו נשתנה דעת סתם בנ"א בזה מזמן המ"ב, דאף שבזמנו היה צריך דעת לזה ובלא זה הו"ל כאין דעתו לכך [בהקדמת סי' קע"ח], מ"מ בזמנינו נשתנו הגדרים ברגילות בזה, עי' שבות יצחק שבת פ"כ סי' ד' סק"א, צהר אהל ברוך עמ' תמ"ז הערה ה', ביצחק יקרא על המ"ב שם, חידושי בתרא להגרח"פ שינברג סי' קע"ח סקכ"ח, וע' שבט הלוי ח"א סי' ר"ה על סי' קע"ח.

שאלה: בהנ"ל אם מתנה שכל ברכות הנהנין שאברך יפטרו כל המאכלים שברכתם שווה שנמצאים בבית אפי' שלא לפניו, האם מהני.

תשובה: נראה דמועיל, כן נראה בסי' ר"ו ס"ה ועי"ש בהגהות רע"א ובמ"ב סי' קע"ה סק"ד.

בהצלחה רבה

***

{עש"ק פ' בשלח ע"ו}

האם היו ישראל צמאים למים כשבא עמלק עליהם

א) מה שהקשה דכתיב (שמות י"ז ו') שהכה משה בצור ורק אחר כך כתיב ויבא עמלק, ומאידך רש"י כתב בדברים גבי זכירת עמלק ואתה עיף בצמא דכתיב ויצמא שם העם וכו', וצ"ע הרי כבר הכה משה בצור.

תשובה ראשית י"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשיש לנו הכרח לומר שהיו צמאים דהרי כתיב עיף, והיינו בצמא (עי' בפ"ח דיומא), א"כ שבקיה לקרא ואימא שזה היה אח"כ.

עוי"ל שגם אם היה כך שמשה כבר הביא מקור מים מ"מ שמא עדיין לא היה מצוי להם המים מיד עד אחר שיציינו הנשיאים את מקומות המים, כמ"ש רז"ל עה"פ במחוקק במשענותם, ולבנתים כבר בא עמלק.

עוד י"ל דהרי דרכו של עולם שכאשר אדם בא למצב של איבוד עשתונות הוא נותר במצב זה גם אח"כ בזמן שכבר יצא מן המצב, ולכך גם אחר שמצאו מים היו טרודין ועיפין.

ולפ"ז מה דקי"ל ביומא שם שעיף היינו בצמא, אין הכונה שזהו תרגום המילה, אלא עייפות היא תוצאת הצימאון.

א"נ ואתה עיף ויגע אינו טעם לביאת עמלק שהיו יגעים, אלא משום שהיו יגעים כבר מעיקרא, לכך באו לידי רפיון ידים וניסו את הקב"ה, וע"ז בא עמלק, ומ"ש ואתה עיף ויגע היינו שזה גרם.

האם לא היו ישראל מספרין בלשון מצרי

ב) מה שהקשה ע"ד הרשב"ם שכתב ד'ויאמרו בני ישראל מן הוא' (ט"ז ט"ו) היינו 'מי הוא' בל' מצרי שהיו רגילין בו, והקשה שהרי לא שינו את לשונם כמ"ש בבמ"ר י"ג כ' ועוד.

תשובה הנה הראשונים באופן כללי בפירושיהם עה"ת לא דקדקו תמיד לפרש אחר דברי רז"ל, אך כאן עצם דברי הרשב"ם כבר נזכרו במכילתא ויראו בני ישראל ויאמרו איש וגו'.

כאדם שאומר לחבירו מה הוא, כך אמרו ישראל מן הוא.

וכ"כ בלק"ט שהיה ל' מצרי שהיו רגילין בו וכנ"ל, ובא"ע כתב עוד שכך הוא גםבל' ישמעאל.

ומה שהקשה מהבמ"ר הנ"ל, הנה יש מדרשות חלוקות בזה ויעויין גם בפסדר"כ פסקא בחדש השלישי (יב) איתא בזה"ל: א"ר נחמיה מהו אנכי לשון מצרי הוא למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנישבה בנו ועשה ימים הרבה אצל השבויין לבש נקמה אביו והלך אצלו והביאו ובא להשיח עמו בלשונן של שבויין כך הב"ה עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הב"ה ובא ליתן להם את התורה ולא היו יודעים לשמוע אמ' הקב"ה הרי אני משיח להם בלשון מצרי אמ' הקב"ה אנכי אנוך כך פתח להם הקב"ה בלשונם אנכי ה' אלהיך עכ"ל.

אתה הראית לדעת כי יש מדרשות חלוקות בדבר זה, ושום תירוץ אחר לא יועיל בזה.

מ"ט לא נזכרו בתורה מכות שהיו על הים

ג) מה שהקשה כת"ר מ"ט לא נזכרו בתורה כל מכות שעל הים כשם שנזכרו מכות שהיו במצרים, וכ"ש דעדיפי מינייהו מכות שבים כמ"ש בהגש"פ [וכ"ה במכילתא ובשמות רבה ובזהר].

תשובה נ"ל דהעיקר מה שנזכרו עשרת המכות בתורה, הוא מחמת כל קידוש השם שהיה בתהליכי מכות הללו, כמ"ש ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי שמי בכל הארץ, וכתיב למען תספר וגו' את אשר התעללתי במצרים וגו', וכן כמה מקראות המראין זה, משא"כ מכות שבים שהיו בלא התראות והודאות כמו ה' הצדיק וגו', וכמו ולכו נא הגברים ועבדו את ה' וכדו', להכי לא פירט הכתוב כ"כ אלא כללן יותר ומיהו בדרשות דרשינן למכות שהיו להם כמו מכת חשך דרשי' במכילתא עיין שם.

כך נראה לי, ולא מצאתי הדבר מפורש.

מ"ט לא נזכר בתורה מעיקרא שעלו עצמות שאר שבטים ממצרים

ד) מה ששאל הג"ר שמואל ליבוביץ בהא דדרשי' במכילתא מזה אתכם, מלמד שאף עצמות שאר שבטים עלו עמו, מ"ט לא נזכר ענין זה של אתכם כשהשביע יוסף לאחיו, ורק השתא כשעלו עצמותיו בפ' בשלח נזכר זה.

תשובה נראה כי מוטב להזכיר ענין זה אחר שהוא התקיים, מאשר להזכיר קודם שהתקיים הדבר, בפרט שיוסף היה ברי לו שיעלו את עצמות שאר השבטים וביקש שיעלו גם את עצמותיו, והרי לפי המצב שהיה עד עתה לא היתה נראית המציאות כ"כ שיצליחו להעלות עצמותיהם, ולכן מוטב להזכיר זאת כשכבר נתקיימה תוחלתן.

במ"ש באברהם ויהי כאשר הקריב

ה) מה שהקשה הג"ר מרדכי ויסנשטרן במ"ש רש"י עה"פ ופרעה הקריב שהיל"ל קרב, אלא שהיה מקריב עצמו קודם עמו, וא"כ מ"ט באברהם דכתיב ויהי כאשר הקריב, והרי שם ליכא לפרש כן.

תשובה יעויין באלשיך שעמד על שאלה זו שם, וז"ל, ובזה נבא אל הענין והוא בשום לב אל הזכירו שם אברם באומרו וירד אברם מצרימה כי אחר שבפסוק הקודם נזכר היה די יאמר וירד מצרימה ויחזור אל שמו הנזכר ואין לומר כי על היות פרשה פתוחה בין פסוק לפסוק לא סמך אל הקודם כי הלא בראש פרשת וירא שאומר וירא אליו ולא אמר אל אברהם הוא כי סמך אל אברהם הנזכר בשלהי פרשה הקודמת ועוד אומרו ויהי כאשר הקריב שראוי לדקדק על דרך רבותינו ז"ל על ופרעה הקריב קרב לא נאמר וכו'.

וכתב שם לתרץ וז"ל, ועל כן ויהי כי הקריב

וכתב קרב לא נאמר כי אם הקריב כי הקריב עמו אוכלוסים הנפש אשר עשו בחרן ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוים עמו ועל כן מ"ש ויאמר אל שרי אשתו היה הנה נא ידעתי כו' אמרי נא כו' אך לא שוב אחור כי מי יכלכל כל העם הנלוים אליו לגמול חסד אתם אם היה שב ממקום השובע ואז ויאמר אל שרי אשתו אל תאשימני שהבאתיך אל מקום מסוכן שיקחוך כי הלא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כלומר שאילו ידעתי מקודם לא באתי הנה ע"כ.

וגם אם לא שייך לפרש לשון הקרבה על אברהם, אך הנה במכילתא כאן ישנם עוד ביאורים על הקריב, ע"ש ובמכילתא דרשב"י, ושמא עכ"פ שייך לבאר חלק מן הביאורים על אברהם, גם אי נימא דבפרעה שייך לבאר לשון הקרבת קרבן ובאברהם תהא לזה משמעות אחרת, דהעיקר הוא דנימא ששנוי הלשון בא ללמד על איזה ענין.

ויעויין עוד בבראשית רבה דדריש ממ"ש ויהי

ויעויין כאשר הקריב שהושוה אברהם לישראל, דגבייהו נמי כתיב ופרעה הקריב, ומייתי שם כמה ענינים שנאמרו גבי אברהם ונשנו אח"כ גבי ישראל, שמעשה אבות סימן לבנים, ואפשר דלזה גופא נכתב בלשון זה, כדי לדמות הענין לישראל, ומאידך גבי ישראל גופייהו מה שנאמר כן הטעם הוא מטעם אחר.

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי יעקב משה סילבר שליט"א

יישר כח עצום על התשובות המשמחות

גם הפעם אשמח לתשובות באריכות נועם כמובן לפי זמן כת"ר ומקווה אני שאינני מטריח ואם כן נא הודעני

שאלה: ע"ז כא.

"מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה, אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא", וצ"ב דג"כ מעשר זה חובה כשהשדה שלו, ושזה לא שלו לא חייב.

ואינני מבין חילוק של חפצא וגברא.

שאלה: שם: כ.

"לא תחנם - לא תתן להם חן", האם האיסור דוקא בפני הגוי, וכששומע שאומרים עליו כך.

שאלה: שם: כ: "כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו", האם זה כפשוטו ממש שזורק הטיפה לפיו.

שאלה: שם: כ.

"ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, וכו' בכה - דהאי שופרא בלי עפרא", וצ"ב איך בוכה על יופי, הרי שקר החן והבל היופי.

שאלה: שם: יח: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים - זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, ובדרך חטאים לא עמד - שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, ובמושב לצים לא ישב - שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו", וצ"ב וכי זה שבחו, ורציתי לומר שכוונת הגמ' לענין השכר שלא רק שיקבל שכר על מה שהיה צדיק, אלא יקבל גם על מה שלא היה רשע כמותם, האם נכון.

וכעין פירוש הגר"א על דין וחשבון.

שאלה: רש"י ע"ז לא: ד"ה החמיץ מותר – "יין מגתו חדש", וצ"ב מדוע כתב רש"י חדש, הרי כל יין מגתו חדש הוא.

שאלה: שם: לא: "ישן - מותר, אין מניחו ליישן; החמיץ - מותר, אין מניחו להחמיץ", צ"ע אמאי לא הובא דין זה ברמב"ם וטור ושו"ע.

שאלה: שם: כא.

"ובחו"ל מוכרין וכו'.

מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן".

וצ"ב דיש מקומות קרובים לא"י.

שאלה: שם: כא.

"מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר", וצ"ב מהיכן לומדים שאסור להפקיע עצמו ממצוה.

ומשמע בגמ' שהוי איסור דאו'.

שאלה: האם מותר לברך בהבדלה שני ברכת בשמים על כמה סוגי בשמים כגון עשבי ועצי, או דהוי הפסק.

שאלה: פ' חקת "ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה וכו' ישרף" (י"ט, ה'), מה מרבין בד' אתין אלו.

שאלה: במצות מילה, האם המצוה זה להיות מהול, או עצם מעשה המילה, או שתיהן.

שאלה: פ' חקת "ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו" (כ', כ"ח), מה מרבין בג' אתין אלו.

שאלה: בזהר כתוב לפעמים רזין ולפעמים רזי דרזין, מה ההבדל בניהם, הרי סוד זה סוד, ומה אפשר יותר.

שאלה: האם כל רגע שמהול מקיים מצוה.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב וכט"ס

קבלתי שאלותיך שוב, להלן התשובות:

שאלה: ע"ז כא.

"מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר, אי הכי, בתים נמי איכא תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממזוזה, אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר הוא", וצ"ב דג"כ מעשר זה חובה כשהשדה שלו, ושזה לא שלו לא חייב.

ואינני מבין חילוק של חפצא וגברא.

ת.

לפי' הר"ש משאנץ [הובא בחי' רבינו יונה] מבואר דהכונה דסבירא לן כמ"ד שהקרקע חייבת והגוי לא מפריש, אם כי הרבה ראשונים חלקו על פירוש זה בכוונת הסוגיא כאן.

ולהחולקים עי' בתוס' שבשדה הישראל מפקיע בידים ולא רק במכירה, ע"י שזורע שדה זו, ועיין עוד שם, וברשב"א מה שחילק באופ"א דבשדה יש נזק ללוי שאינו מקבל המעשרות.

שאלה: שם: כ.

"לא תחנם - לא תתן להם חן", האם האיסור דוקא בפני הגוי, וכששומע שאומרים עליו כך.

ת.

פשטות הגמרא שם ושו"ע יו"ד סי' קנא סי"ד שבכל גוני אסור גם שלא בפניו, רק אם מכוין לשבחו של הקב"ה.

שאלה: שם: כ: "כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו", האם זה כפשוטו ממש שזורק הטיפה לפיו.

ת.

התורת חיים שם כתב וז"ל, ושמא הוא רמז לארס נחש הקדמוני אשר גרם המיתה לעולם.

כי מלאך המות הוא סמאל אשר רכב על הנחש ע"כ.

שאלה: שם: כ.

"ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, וכו' בכה - דהאי שופרא בלי עפרא", וצ"ב איך בוכה על יופי, הרי שקר החן והבל היופי.

ת.

היופי הוא שבח להקב"ה.

ועי' יסודות הבית וקדושתו לאאמו"ר במאמר היופי עמ' פב.

שאלה: שם: יח: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים - זה אברהם אבינו, שלא הלך בעצת אנשי דור הפלגה, שרשעים היו, ובדרך חטאים לא עמד - שלא עמד בעמידת סדום, שחטאים היו, ובמושב לצים לא ישב - שלא ישב במושב אנשי פלשתים, מפני שלצנים היו", וצ"ב וכי זה שבחו, ורציתי לומר שכוונת הגמ' לענין השכר שלא רק שיקבל שכר על מה שהיה צדיק, אלא יקבל גם על מה שלא היה רשע כמותם, האם נכון.

וכעין פירוש הגר"א על דין וחשבון.

ת.

גם יקבל שכר וגם זהו שבחו שכן היה נסיון גדול שהגיע במקורו ממשפחת עובדי ע"ז וכולם סביבו היו עוע"ז ובודאי שהיה אמור להמשיך כמהום בדרך הטבע, והוא פירש מהם מדעת עצמו, וגם כשהיו לו נסיונות במשך השנים הוא לא נפל מדרכו ואמונתו.

שאלה: רש"י ע"ז לא: ד"ה החמיץ מותר – "יין מגתו חדש", וצ"ב מדוע כתב רש"י חדש, הרי כל יין מגתו חדש הוא.

ת.

בא לפרש מהו יין מגתו.

שאלה: שם: לא: "ישן - מותר, אין מניחו ליישן; החמיץ - מותר, אין מניחו להחמיץ", צ"ע אמאי לא הובא דין זה ברמב"ם וטור ושו"ע.

ת.

עיין ב"י יו"ד סי' קטז מה שציין לדברי הרמב"ם מה שפסק מגמ' זו.

 ועי"ש בפר"ח סק"א.

שאלה: שם: כא.

"ובחו"ל מוכרין וכו'.

מאי טעמא? כיון דמרחק לא גזרינן".

וצ"ב דיש מקומות קרובים לא"י.

ת.

נתנו גדר בזה לפי רוב המקומות, משא"כ סורי' שאינו סותר את הגדר אם יחלקו בינו לבין חו"ל, מאחר ובלאי הכי דינו חלוק משאר חו"ל לענין הרבה דברים, אבל בתוך חו"ל עצמו אין מחלקין.

שאלה: שם: כא.

"מאי אין צריך לומר שדות? אילימא משום דאית בה תרתי, חדא חניית קרקע, וחדא דקא מפקע לה ממעשר", וצ"ב מהיכן לומדים שאסור להפקיע עצמו ממצוה.

ומשמע בגמ' שהוי איסור דאו'.

ת.

לפי' ר"ש משאנץ דלעיל ניחא.

וגם לשאר הדיעות עיין מה שהבאתי שם בשם הרשב"א.

שאלה: האם מותר לברך בהבדלה שני ברכת בשמים על כמה סוגי בשמים כגון עשבי ועצי, או דהוי הפסק.

ת.

לפי מה שכתב הריטב"א בפסחים נד ע"א שמעיקר הדין אחרי שבירך על הבשמים קודם הבדלה אסור לברך שוב בהבדלה שמוציא לבני ביתו, וז"ל, נראה לי שאין ברכת הבשמים בחזרה זו דההיא ברכת הנהנין הוא וכבר יצא, ולא דמי לברכת היין של קידוש (ר"ה כ"ט ב'), דהתם קידוש גורר אותה לעשותה חובה מה שאין כן בזה דאפשר להבדלה בלא עצי בשמים, ואף על פי שחוזר ומריח בו מ"מ נראה כאוכל לבטלה כדי שיברך, אבל מה אעשה שכבר נהגו העולם לחזור ולסדר ברכת עצי בשמים להוציא בניו ובני ביתו, ויש לי לומר דכשחוזר ומריח אינו נראה כמריח לבטלה כיון שעושה כך להוציא אחרים והנאה חשובה היא זו מפני גרם מצוה שמוציא אחרים עכ"ל.

ולפ"ז לא מבעיא לדעתו שיהיה אסור, אבל גם מה שכתב לתרץ את המנהג לא שייך כאן.

ויש לדון להלכה בזה [ועיין חזו"א סי' ל"ה סק"ז], אבל בודאי לכתחילה לא אריך לעשות כן מחמת הריטב"א ומה דלא נהוג לא נהוג והבו דלא לוסיף עלה.

ויש עוד לציין דלפי מנהגינו בני אשכנז כדעת המג"א והמ"ב שהמנהג לומר בהבדלה מיני בשמים גם על מה שברכתו בורא עצי בשמים, כדי שלא יבואו ע"ה לברך עצי על דבר שברכתו מיני ובירכו לבטלה, לפ"ז בודאי לא יהא נידון כאן.

שאלה: פ' חקת "ושרף את הפרה לעיניו את ערה ואת בשרה ואת דמה וכו' ישרף" (י"ט, ה'), מה מרבין בד' אתין אלו.

ת.

עין ספרי כאן דלר' ישמעאל דרשינן ריבוי אחר ריבוי.

שאלה: במצות מילה, האם המצוה זה להיות מהול, או עצם מעשה המילה, או שתיהן.

ת.

יש כמה משמעויות שיש מצוה בכל רגע, כמו במנחות מ"ג ועוד, וראה בשו"ת מהר"ח או"ז (בסימן י"א וסימן קפ"ג) שכתב דמצות עשה דמילה מתחילה בעצם "עשייתה", אולם נמשכת על האדם כל ימי חייו מחמת היותו מהול, והיינו דלא מיבעיא דעצם עשייתה הוי "מצוה", אלא אף במה דהוי מהול בכל רגע ורגע ה"ז ממשיך מצותו תמיד.

ועוד יש בזה נידון באחרונים, עיין חידושי הגר"ח הלוי ע"ז כז ע"א, שפת אמת בכורות מט ע"ב, שיעורי הגר"ש רוזובסקי מכות יד ע"א אות תיב.

ועוד רבים.

ופשטות הוא שיש ב' פרטים במצוה זו.

שאלה: פ' חקת "ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו" (כ', כ"ח), מה מרבין בג' אתין אלו.

ת.

לא ראיתי דבר ברור בזה, ועיין בספרי זוטא [כ"ז י"ג], ר' סימאי אומר הרי הוא אומר ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש את אלעזר בנו מלמד שהעמיד משה את אהרן על הסלע והיה מפשיטו בגדי כהונה עד שנמצא לבוש בגדי שכינה אמר משה אשרי אדם שראה לו כן בחייו ע"כ, ולפ"ז ניחא דיש לומר דאת בגדיו מרבה שהיו לאהרן בגדים אחרים, וזה לא הפשיטן משה.

שאלה: בזהר כתוב לפעמים רזין ולפעמים רזי דרזין, מה ההבדל בניהם, הרי סוד זה סוד, ומה אפשר יותר.

ת.

כמו בכל דבר ששייך דרגות, ומשל לדבר סודות המלוכה והממשלה של מלכותא דארעא שיש להם סודות שאין מגלין אלא לצנועין, ויש להם סודי סודות, שאין מגלין אפילו לצנועין גרידא אלא רק לחשיבי דמלכותא, ואף יש סודות שאין יודעין מהם אלא אחד או שניים הראויים לדבר זה.

ומ"מ הזוהר שבידינו מחובר מהרבה חיבורים כידוע, ולכן יש שינויי סגנונות לפעמים ביניהם.

שאלה: האם כל רגע שמהול מקיים מצוה.

ת.

ראה מה שכתבנו לעיל במכתב זה.

בכבוד רב וכט"ס

***