נשלח לאהרון מ

בט”ז או”ח סי’ כא סק”ג הזכיר דאין נכון להכנס לבית הכסא בטליתות של מצוה שלנו שאינן רק להתפלל בהן והוסיף שגם בבגד קיטל אין להכנס לבהכ”ס כיון שהוא מיוחד להתפלל בו ועיקר דבריו הובאו במשנ”ב שם סקי”ד וכעי”ז במטה אפרים סי’ תרי סי”ב.

אולם הכובע שלנו אינו משמש רק לתפילה אלא גם לכבוד, ואינו דומה לטלית גדול וקיטל שבשום מקום אין לובשין בגדים אלו לכבוד אלא לתפילה בלבד, ולכן גם הט”ז לא הזכיר כן לגבי כובע או מלבוש עליון כיון שאינם מיוחדים לתפילה (ולגבי חליפה עי’ בנקוה”כ ביו”ד סי’ שמ שכתב בתוך דבריו אבל ברא”ק שלובשו כשהולך בשוק ומי שהולך בשוק בלא רא”ק גנאי לו וכאחד מן הפחותים יחשבו הוי מלבוש וכו’, ועכ”פ בכובע א”צ כאן לבוא לסברת הש”ך, דהרי בלאו הכי הוא בגד שאינו משמש רק לתפילה).

וכבר העיר כעי”ז הגר”ש דבליצקי דבמקומות בעיה”ק שרגילים ללבוש הקיטל בכל ימי ר”ה כחליפה של כל ימות השנה ואוכלים בו ועושים בו כל ענייניהם שוב אינו בכלל בגד של תפילה.

ובאמת במקרה הפוך אם יש בני אדם שאין לובשים כובע כלל במשך היום אפי’ כשהולכין לפני אנשים גדולים אלא רק בתפילה או לעתים ידועים (כגון שבתות וי”ט) שמביאים אותו אז לתפילה א”כ אפשר שהוא כדברי הט”ז כיון שהוא בגד שמיוחד לתפילה אף שלשאר בני אדם הוא בגד של כבוד מ”מ לגבי אדם זה הוא בגד המיוחד לתפילה, וכן מצאתי כעת בדעת נוטה ציצית סי’ תרפו דאם הכובע או המעיל מיוחד רק לתפילה יש להזהר כמו בקיטל.

(ועי”ש לעיל מינה בהערה תשצב מש”כ המטה אפרים סי’ תרי סי”ב לענין כובע לבן שבראשו המיוחד לתפילה ביו”כ דמעיקר הדין אין חיוב ולא נהגו לפושטו והמחמיר אין מזניחין אותו, ומ”מ אינו שייך ממש לניד”ד דשם נראה שהנידון על בגד כיפה כמ”ש בהערה הנ”ל ושם יש עוד צדדים לפטור מהסרה משום שהוא שעה”ד וגם דמשמש בפועל לכיסוי הראש ואפשר דחשיב שיש לזה עוד שימוש מחמת זה וגם אפשר שהיו משתמשין בו בכל היוה”כ).

ועוד הובא שם בהערה תשצג דבכה”ח סקי”ד כתב דיש להזהר במלבוש העליון הנקרא גלימא שלא להכנס בו לבהכ”ס כיון שרגילות ללובשו בעת התפילה.

(ועי’ עוד בענין רגילות בבגד עליון בנקה”כ שם בסו”ד לענין המעיל שמעל המעיל רק שלא דן שם לניד”ד, ולגוף דבריו אף שהבגד הנידון שם היה משמש גם ליציאה לבה”ק מ”מ אין צריך שיהיה מצומצם רק לתפילה בלבד כדי להחשיבו בגד של תפילה, דגם קיטל מיוחד גם לליל הסדר ועי’ דעת נוטה שם תשו’ תרפו, ומ”מ נראה שהיו שינויים בין המקומות בשימושי הבגדים).

ומ”מ גם בגד המיוחד לתפילה אינו כתשמיש מצוה ממש כמ”ש הגרח”ק (גנזי הקודש עמ’ רסט ודעת נוטה ציצית עמ’ שסו), ולהכי לא כתב הט”ז אלא רק דאינו נכון להכנס בו לבהכ”ס.

הנה לענין חנות שמוכרת בגד שא”א להשיג כמותו עם ציציות לבנות חשיב דיעבד ולא לכתחילה, וממילא יש לדון אם דברי הרמ”א באו”ח סי’ ט שכ’ דאין לשנות מציציות לבנים הוא גם בדיעבד או רק לכתחילה.

(ואין לטעון דהחנות עושה כן לכתחילה וממילא לא יהיה אפשר לרכוש ממנה כטענת הלבושי שרד בענין כלי שאינו בן יומו שהזכרתי בכ”מ, דכאן החנות בוודאי עושה כדין מכיון שהיא נוהגת כפסקי המחבר, ואפי’ מנהג ליכא לבני ספרד להקפיד שלא יהיו חוטים לבנים כשהבגד שחור אלא להיפך).

והנה זה מפורש בדברי הב”י סי’ ט’ בשם מהר”י אבוהב בשם בעל העיטור שער ב’ ח”ב (שהוא מקור מנהג האשכנזים בזה כמו שיבואר) דגם שלכתחילה יעשה לבן לכל בגד מכל צבע שהוא מ”מ היכא שאין לו ציציות לבנים אז צריך שיהיה הציצית מצבע הטלית.

[ונראה דהכונה בזה דכשאינו יכול לקיים דין לבן כמשמעו יקיים דין מין כנף בצבע הטלית כדי לקיים לכה”פ הדעות שכך יש לעשות, מאחר דדעתם לא נדחתה לגמרי מהלכה, וה”ה לדידן להמשנ”ב חיישי’ לכתחילה לקיים גם ידי דעה זו דבעי’ ציצית בצבע הטלית לענין לעשות הבגד והחוטים לבנים כמ”ש הב”ח והט”ז והמשנ”ב כדלהלן].

ומבואר בדברי בעל העיטור דאפי’ להכרעתו מ”מ כשיש לו רק ציציות מצבע הטלית אינו מעכב שיעשה לבן דוקא.

רק דיש לדון מה הדין כשכבר הטילו ציציות מצבע הטלית מי שנוהג להטיל כן האם צריך להחליף לציציות לבנים.

והמעיין בב”י באו”ח סי’ ט יראה דעיקר פלוגתא הוא אם מדינא דגמ’ צריך דוקא בצבע הטלית או שא”צ והכרעת המחבר דהמדקדקים חוששים לזה לצאת דעות המחחמירים כיון שאין הפסד בזה.

אבל רוב המקילים שהביא הב”י שם לא נקטו דיש ענין מדינא דוקא לבן.

ראשון המהר”י בן חביב בדעת הרמב”ם שהוא מיוסד על לשון הרמב”ם ברפ”א מהל’ ציצית שכתב “וזה הענף הוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצבעו” ודייק מזה שכל צבע כשר, ולפי דיוק זה גופא יש ללמוד דאין עדיפות שלא לצובעו.

שניים התוס’ באחד מתירוצים (במנחות מא ע”ב ד”ה אין) שנקטו דדין זה דפרש”י הוא רק מצד זה אלי ואנוהו ואפשר שסוברים שהוא רק לכתחילה אבל אין סוברים שיש עדיפות בלבן אלא לכל היותר שכשר בדיעבד בלבן (דתי’ זה מפרש הגמ’ כפרש”י).

שלישי ר”י המובא בטור שם שכתב דא”צ לבן והוא מיוסד על לשון הגמ’ מידי צבעא קגרים כמ”ש הסמ”ג דלקמן (וע”ז מיוסדת קושיית התוס’) והוא ודאי סובר דאין חילוק בצבע זה מכח גופא ג”כ מלשון הגמ’ שם, דהרי בא לייסד שאין חילוק מה צבע הציצית.

רביעי הסמ”ג בעשין כ”ו והובא בהגמ”י פ”ג סק”ו שכתב שהמטיל ציציות צבועים בטלית לבן אין לחוש, ומשמע דאין עדיפות דוקא בלבן וכ”ש בבגד צבוע שאין הסמ”ג אוסר להטיל בו ציצית צבועין בצבע הבגד שהרי בזה מרוויח לקיים גם דעת פרש”י (אע”פ שהסמ”ג גופיה לא ס”ל כפרש”י).

חמישי הרשב”א בתשובה ח”ג סי’ רפ שכ’ על דינא דפרש”י לא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה כלל וכן נ”ל ע”כ, וגם בזה אין משמעות שצריך דוקא לעשות לבן.

חמישי התה”ד סי’ מו דמבואר להדיא בדבריו שאין קפידא בצבע כלל ושמותר לעשות גם במיני צבעונין עי”ש.

אולם המקור להעדיף לבן על שאר מיני צבעונין הוא דעת בעל העיטור שהביא מהר”י אבוהב והובא בב”י שם.

ובאמת צ”ב דהעדיף הרמ”א דעת בעל העיטור על דעת כל שאר רבוותא הנ”ל שנקטו דלא כבעל העיטור, אלא נקטו שאין לחוש בצבע, וכי תימא דסבר לעיקר כדעת רוב הראשונים שאין הצבע מעכב רק דמשום מהיות טוב אמר הרמ”א כן להרויח דעת בעל העיטור, הא משום מהיות טוב עדיפא לן להרויח דעת רש”י והתוס’ [בתירוצם הנ”ל] והרמב”ם [טור וב”י בדעתו] דרבים נינהו כנגד בעל העיטור, ובפרט דאפי’ בעל העיטור גופיה נקט כדעת רש”י כשאין לו ציציות אחרים.

ועכ”פ צ”ע מש”כ הדרישה בשם כל הני רבוותא דלעיל דס”ל דלבן עדיף ובתה”ד גופיה שהזכיר שם בפנים דבריו מבואר לא כן.

ואכן בב”ח נקט דכשיש לו רק בגד צבוע יטיל בו ציציות צבועות שהרי אין הפסד בזה גם לדעת ר”י והסמ”ג וסייעתם.

וכנראה שנקט כן הרמ”א רק מחמת המנהג שתפסו כדעת בעל העיטור.

ואולי מה שכ’ הרמ”א ואין לשנות אין הכונה שאסור להשתמש בציציות שאינם לבנים, אלא הכונה דאין לשנות המנהג כדי לחשוש כהסוברים שצריך ציציות מצבע הטלית, ולכך כתב הרמ”א ואין לשנות מאחר דיש רווח מדינא דגמ’ בזה לקצת פוסקים לכך הוצרך לכתוב שאין לשנות המנהג לחשוש ולהחמיר במקום שנהגו להקל, וממילא כאן שהשימוש הוא רק בדיעבד אפשר דאינו בכלל זה (וצ”ע דעדיין מחשב שינוי דהרי אין כאן הרואה אומר כדאשכחן בפ”ד דפסחים, ויל”ע).

ומ”מ גם אם לא נקבל ביאור זה מ”מ הוא דוחק עצום לומר דמי שכבר הטילו לו בכשרות (מי שנוהג כהמחבר) ציציות בצבע הטלית יצטרכו לחזור ולהתיר ציציות אלו ולהטיל ציציות חדשות מאחר שכמעט כל הפוסקים חולקים על בעל העיטור במש”כ שיש להטיל לכתחילה ציציות לבנות דוקא וגם בעל העיטור גופיה מסכים שיש לנהוג כדעת רש”י בשעה”ד כדלעיל.

ויש להוסיף דגם אינו ברור שמותר להתיר ציצית שלא לצורך דאף שהמג”א והלבוש בריש סי’ טו התירו להתיר כדי ליתן ציצית נאים ואפי’ אם נקבל דחשיב נאים כיון שמרויח בזה דעת בעל העיטור מ”מ יש חולקים בזה (עי’ כתר ראש סי’ ז), וממילא לחשוש לבעל העיטור חומרא דאתי לידי קולא הוא, דאם תחשוש לדעות תחשוש מאידך גיסא לדעת האוסרים להתיר חוטי הציצית.

ולכן לכאורה יוצא הדין דבציציות כאלו יוכל להשאיר הציציות השחורות.

והנה בגמ’ מנחות מא ע”ב מכשיר ציציות של מיני צבעונין עכ”פ לבגד תכלת שאין הבגד עצמו לבן, וזה מפורש בגמ’ לכו”ע (גם להראשונים שסוברים שאין כוונת הגמ’ לחייב שיהיה הציצית מצבע הטלית מ”מ זה מפורש בגמ’ שם שכשר כל מיני צבעונים בבגד שהוא תכלת), ומשמע שם שהוא גם לכתחילה.

רק דבאמת נזכר שם בגמ’ דין זה של כל מיני צבעונין פוטרין לגבי בגד שהבגד עצמו בצבע תכלת, דשם אי אפשר לקיים מין כנף בצבע תכלת [להסוברים שיש לקיים בצבע הבגד], ולכך אי’ התם שכל מיני צבעונין פוטרין בה.

ועכ”פ המבואר בזה דמה שכ’ הבעל העיטור שלכתחילה יש להטיל לבן בבגד צבוע הוא חומרא בעלמא דהא קמן בגד צבוע ולכתחילה אמרי’ כל מיני צבעונין פוטרין אותה.

ומ”מ הנוגע לענייננו דהרי בנידון שנשאלתי הציציות הם שחורות והמעיין ברמב”ם כמובא בב”י שם ימצא דשחור לענין הנידון דידן הוא כתכלת משום שדומה לתכלת ולכך א”א לעשות חוטים שחורים במה שהוא מין כנף, וכל מיני צבעונין אפשר לעשות.

והנה לפי מה שנתבאר בביאור הסוגי’ לפרש”י בחליפה בצבע תכלת אפשר להכין רק ציציות אדומות או לבנות ושאר מיני צבעונין אבל תכלת א”א דהמין כנף אינו יכול להיות תכלת כמו שנתבאר שם, והשחור לדעת הרמב”ם הוא כמו כחול בניד”ד (כמובא בב”י סי’ ט ובהרחבה בכס”מ פ”ב מהל’ ציצית ה”ח) רק דנתבאר בגמ’ שם לפרש”י שיש חילוק בין ד’ ציציות לח’ ציציות כמבואר שם ב’ פירושים בזה ועי”ש בתוס’ (ומבואר בכס”מ שם בדעת הרמב”ם דלכתחילה לא יטיל בכל גווני רק דבדיעבד יש לפסול רק בבת שמונה ולא בבת ד’ חוטים כבדידן) אבל יש איסור עכ”פ לכתחילה ליתן ציציות שחורות בבגד שחור לדעת הרמב”ם.

וממילא צ”ע למה לא הזכיר השו”ע פרט זה במש”כ דהמדקדקים נוהגים שיהיה בצבע הטלית דזה אינו כולל השחור.

ואפי’ אם נימא דלא פסק כחידושו של הרמב”ם דשחור בכלל גזירה מ”מ היה לו לפסוק מיהא לגבי תכלת דלא יעשה כן.

[ויש לציין דאמנם אשכחן ברמב”ם רפ”ב מהל’ ציצית דקרי לתכלת שחור, אבל מלשונו שם בהל’ ח’ בניד”ד משמע דכל שחור בכלל הגזירה שדומה לתכלת וכמו שיוצא למסקנת הכס”מ שם רק דהכס”מ שם לא הזכיר פרט זה דהרמב”ם קרי גם לתכלת שחור, ובאמת כבר נתחבטו רבים ושלמים במש”כ על תכלת שחור בכ”מ ואף כתב במקו”א שחור כדיו בדרז”ל מפורש בכ”מ שדומה לרקיע ולים וכיו”ב ואכה”מ לזה].

אבל הטעם שאין להטיל הציציות ממין כנף בצבע תכלת או שחור הוא רק משום גזירת תכלת והאידנא לית לן תכלת, וממילא גם גזירה זו ס”ל להב”י דליתא, וכ”כ הב”י להדיא וז”ל, אבל האידנא דאין לנו תכלת אין חילוק בין צבע תכלת לשאר צבעונין והילכך טלית שכולה תכלת מטיל לה ציציות תכלת ושפיר דמי ואדרבא צריך הוא לעשות כן כדי שיהא הציצית מצבע הטלית כן נראה לי ע”כ, והוא בא ליישב דברי הטור שהביא דין הרמב”ם השמיט שתכלת לא יעשה שהקשה עליהם המהר”י בן חביב שהשמיט הא דשל תכלת לא יעשה (ומשמע מדברי המהר”י בן חביב שנקט כן גם בזה”ז דבשל תכלת לא יעשה חוטי תכלת גם כשצבע הבגד הוא תכלת עי”ש בלשונו המובא בב”י שם במש”כ ועכ”פ לא דקדק הרב בעל הספר בהעתקת כוונת הרמב”ם וכו’, ולהלן אדבר עוד בשי’ המהר”י בן חביב).

ובאמת במה שדנו הפמ”ג והמשנ”ב לגבי שא”צ ציציות תכלת כיון שאין כל הטלית תכלת אלא רק בקצהו (היינו טליתות שלהם שהיו בהם כעין פסים של תכלת עוברין) משמע דסברו בפשיטות דדין זה שאין לעשות החוטים תכלת גם לפרש”י והרמב”ם אינו נוהג לדידן.

ומש”כ החזו”א בסי’ ג סקכ”ה דלענין לעשות מצבע הטלית אין חילוק בין יש תכלת לאין תכלת אין הכונה שכל דין זה אין בו חילוק בין יש תכלת לאין תכלת אלא רק לענין שיש לעשות מצבע הטלית.

ויעוי’ בא”ר סק”ה שהביא דברי הט”ז לעשות הבגד לבן כדי לצאת גם דעת רש”י והרמב”ם שהציצית יהיו מצבע הטלית ומאידך הביא מנהג זקנו שעשה הבגד תכלת זכר לתכלת והציציות לבנים.

ויש ליישב דמנהג זקנו אינו סותר לרש”י והרמב”ם כיון דרש”י והרמב”ם מודו שלא יעשה הציציות תכלת אפי’ בבגד תכלת וכנ”ל וממילא מרויח בזה חומרת הט”ז שחשש לצאת גם דעת רש”י והרמב”ם ואם נפרש כן נימא דסבר זקנו כשי’ המהר”י בן חביב שסבר דהמצריכים ציצית בצבע הבגד אוסרים בתכלת גם האידנא.

ועי’ כבר בלשון המהר”י בן חביב שבזמנו היה מנהג שהעושה טלית תכלת עושה הציציות לבנים וביאר כן ע”פ דרכו, רק שלא נתבאר בלשונו אם אכן היה מנהג לעשות דוקא הטלית תכלת או בכל צבע ומילתא בעלמא נקט.

(רק שהנוהג כן אינו מרוויח בזה מה שהזכירו האחרונים ענין ולבושיה כתלג חיוור כמ”ש המג”א והפמ”ג ושא”פ, ואולי הזכירו כן גם לאפוקי ממנהג זקנו של הא”ר, וע”ע בברכ”י בשם מהרש”ל שכל הבגד יהיה לבן בלא שום צבע אחר).

ויעוי’ בקובץ תשובות להגריש”א ח”א סי’ ב’ שכ’ שם ע”פ הפמ”ג שכ’ דיש רמז ולבושיה כתלג חיור שיהיו הציציות לבנים [וכ”ה טעם זה במג”א ומחה”ש ומשנ”ב], וכ’ כן כנימוק למה שלא להטיל התכלת בזמנינו מחמת זה, (היינו כנגד הטענה שהזכיר שם מתחילה להטיל מספק התכלת כיון שאין בזה הפסד), ויש מקום להבין בדבריו שנקט דברי הרמ”א כקפידא גם בדיעבד דהרי נקט שאין לעשות כן כדי להרויח חומרא אחריתא.

אולם אין מכאן ראיה דכ’ כן רק אחר הטעמים שאין טעם מספיק לפי דעתו ללבוש תכלת זו כמו שהקדים לעיל מינה, אבל לא כתב טעם זה דלבושיה כתלג חיור גם כנגד טעם מספיק אם היה ללבוש תכלת זו אפי’ בתורת ספק וה”ה לענין דיעבד מי שיש לו כבר חוטים שאינם לבנים שיוכל להשתמש בבגד זה (וכ”ש אם לובש עוד בגד מלבד בגד זה שמקיים בו הציצית לכתחילה במצוה מן המובחר, דלא מסתבר דנימא ליה שלא ילבש גפ בגד זה).

[והואיל דאתאן לדברי הגרי”ש שם אבאר עוד דבריו דשם הביא עוד דברי המחבר שיש לעשות הציצית מצבע הטלית וגם דברי הפמ”ג משום לבושיה כתלג חיוור, וטעמו דהמדקדקים עושים שניהם כמבואר בט”ז ובמשנ”ב שם ובזה מקיימים ולבושיה כתלג חיוור כמ”ש הפמ”ג שגם הבגד לבן וגם הציציות לבנים.

והיה מקום להקשות על דברי הגרי”ש דהרי רק החוטים שכנגד הלבן הם מין כנף אבל החוטים שכנגד התכלת יכול לעשותם באיזה צבע שירצה, אבל זה אינו דהרי בזמן שאין תכלת יש לעשות הכל מין כנף כדמוכח בסוגי’ במנחות ל”ח, ממילא יש לעשות כולם בצבע הטלית, והוא נפק”מ רבתי גם לעיקר דינא דהרי בבגד משאר מינים בעי’ שיעשה הציצית ממין הטלית מדין מין כנף וזה לא רק בחוטים שכנגד התכלת אלא גם בחוטים שכנגד הלבן.

ושו”ר דבחזו”א סי’ ג סקכ”ה נקט דבאמת לפרש”י והרמב”ם דלעיל אין דין מין כנף על כל ד’ החוטים אלא רק על ב’ חוטים, וכנראה שמחלק החזו”א בין מין כנף דמינא לבין מין כנף דצבעא דזה האחרון הוא רק בב’ דלבן וצ”ע, (וכעי”ז כבר העירו האחרונים דהרמב”ם פוסק מין כנף רק על צבעא ולא על מינא), אבל גם החזו”א מודה דהסמ”ג שחולק על רש”י והרמב”ם חולק גם על זה [רק דאינו נפק”מ כיון דלהסמ”ג אין דין צבעא כלל, ולענין דין מין כנף עצמו בלאו הכי אין חילוק בחוטים וכנ”ל], וגם עיקר הקושי’ שהביא שם בשם הסמ”ג על פרש”י ממש”כ לא יהא אלא לבן ומכח זה חידש החזו”א חידוש זה בדעתם היה מקום ליישב דהגמ’ הנ”ל מיירי בדיעבד ואילו דברי רש”י והרמב”ם הנ”ל בביאור הגמ’ מא ע”ב מיירי לכתחילה.

ויעוי’ במהר”י בן חביב המובא בב”י שם שכ’ בזה”ל ועתה שאין לנו תכלת העושה טלית תכלת יעשה כל הציציות לבן ולמה לא יעשה כן כשיהיה הטלית ירוק או אדום שיהא כל הציצית לבן ובזה נסכים עם סברות רבים מהפוסקים שאמרו שאין לחוש שיהא הציצית מצבע הטלית ע”כ, וכוונתו  דמה שעושים כן כשהבגד הוא תכלת הוא משום דבזה לכו”ע הציציות לבנים גם להמחמירים בזה (היינו לפי מה שלמד בדעת הרמב”ם דדין זה שלא יעשה ציצית תכלת הוא גם בזמנינו וכמ”ש המהריב”ח לעיל מינה בסמוך והבאתי דבריו לעיל) וע”ז מקשה דגם כשהבגד הוא צבע אחר אין צורך שלא לנהוג כדעת רוב הפוסקים המקילים בזה (בופרט לפי מה שלמד שהרמב”ם הוא מן המקילים בזה דלא כשא”פ שפירשו דברי הרמב”ם כרש”י).

עכ”פ מבואר מדבריו דהחוששים לדעה שהציצית מצבע הבגד צריכים שכל הציציות יהיו לבן וכמבואר בקובץ תשובות הנ”ל וכפשטות הדין מין כנף שמצינו בעוד דוכתי ואינו כהחזו”א.

ויש להוסיף דהיה מקום להקשות על מכתב הגרי”ש על כל הדמיון ללבושיה תלג חיור דהרי בזמן שהיה תכלת לא היה שייך לומר דבא למעט התכלת הגם שהביא הפמ”ג שם המאמר דנתעטף בציצית, דהרי ע”כ לא בא לומר שהיה חיור בלא תכלת, אבל צ”ל דכונתו שהוא ענין שיהיה לבן ככל האפשר וגם להבדיל במשל על טליתו של הקב”ה גם לפי המשל אם אין שם תכלת צריכים כל החוטים להיות לבנים וקל להבין, ואפשר עוד דגם לא היה שם תכלת דכל מקום שגלו ישראל וכו’ ועי’ מגילה כט וחגיגה יד ע”ב.

והואיל דאתאן לדברי הגרי”ש יש לציין דהשתא מצינו עוד צירוף במה שאין חוששין לתכלת כיון שמפסידים בזה גם דעת המהריב”ח שבב”י הסובר דתקנה שלא יטיל חוטין בצבע תכלת בציצית אפי’ בבגד תכלת נוהגת גם האידנא וכפשטות פסק הרמב”ם שלא כתב דהאידנא אינו נוהג דין זה וכיון שמפסידים שיטות ברורות שנקטו כן להלכה אין חוששין לספקות רחוקים].

ויעוי’ באשל אברהם להרב מבוטשאטש סי’ ט’ שכתב דציצית שנתיישנו ונשתנו מראיהן לצבע אחר נהגו שלא להקפיד בזה כיון שהיו כן בשעת העשיה, דיש לדמות דין זה לגרדומין, וצ”ע, וממה שדימה לגרדומין יש מקום ללמוד דאם בשעת העשיה לא היו לבנים אינו בכלל היתר זה, דהרי היתר דגרדומין הוא רק אם נעשה בכשרות (עי’ סי’ יב במשנ”ב סק”ב), ואולי לרווחא דמילתא קאמר דא”צ לחשוש אפי’ יש לו בגד אחר, משא”כ בנידון שכבר בשעת עשייה אם יש לו בגד אחר הרי זה עדיף [וצל”ע מה דין גרדומין כשיש לו בגד אחר, ובמשנ”ב שם משמע דגרדומין היינו לכתחילה, ובשם החזו”א ראיתי מובא שהיה מחליף משום מראית העין שאינו ניכר דגרדומין, ויש לציין דמצינו בכ”מ שאדם חשוב צריך להחמיר טפי משום מראית העין].

ובאמת יל”ע מנ”ל לדמות לגרדומין דבגרדומין טעם ההיתר משום שיש שיעור כשרות ואורך הציצית קבעו חכמים שהוא רק לתחילת הבגד משא”כ נשתנה כל שיעורו ומנ”ל דמהני כאן לענין הך חומרא מה שהיה מתחילה לבן, אבל נראה שלמד שם שחסרון של השיעור השלם הוא כמו חסרון של צבע החוטים שלא הקפידו בו חכמים אלא בתחילת העשיה ולא בסופו, וכנראה שטעמו דכיון דאינו אלא ממנהגא אין סברא להחמיר בו יותר משיעור ציצית שהוא מדינא ואעפ”כ בציציות ישנות כשר, ומ”מ כמו שסיים שם שצל”ע וכתב שם שבנוח להתלבן ודאי כשר (וחזי’ מזה שבלא זה לא הוה ברירא ליה כולי האי להשוותו לגרדומין).

הנה עצם מה שכהן בעל מום יכול לברך ברכת כהנים בגבולין הוא מפורש בש”ס ופוסקים מלבד באופן שמסתכלין בו (כגון מומין שבידיו כשאין דש בעירו) וכן מוכח במתני’ במגילה כד ע”ב דרק באופנים שנזכרו שם אסור בנשיאת כפים.

וזה מבואר בגמ’ במס’ תענית כו ע”ב דכהן בעל מום מותר בנשיא”כ ומשמע בכל מקום גם במקדש דנשיא”כ במקדש לענין זה דינו כמו בגבולין.

ועי’ מש”כ הט”ז או”ח סי’ קכח סקכ”ז ללמוד דבעל מום שרי בנשיאת כפים, אולם המפרשים תמהו על דבריו (עי”ש בא”ר סקנ”ב ובאר היטב סק”נ ושבו”י ח”ב סי’ א ועוד) ומ”מ גם להט”ז יוצא ע”פ הלימודים מהמקראות שאין איסור בעל מום בנשיאת כפים.

אבל יל”ע דהנה בכלים פ”א מ”ט מבואר דבעלי מומין אין נכנסין בין האולם ולמזבח, וברמב”ם מצות ל”ת סט שהזהיר כהן בעל מום מהכנס להיכל בכללו, רוצה לומר המזבח ובין האולם והמזבח והאולם וההיכל וכו’ עי”ש שהאריך (ועי’ עוד מה שציינתי בדברי הרמב”ם הללו בתשובה ד”ה האם מותר לשבת על שולחן בשעת אכילה או שלא בשעת אכילה), והנה מבואר במשנה בתמיד פ”ז מ”ב דברכת כהנים שבמקדש היא על מעלות האולם, וא”כ לכאורה בעלי מומין לא היו יכולים להצטרף לזה.

ומאידך גיסא מצינו בסוכה מד ע”א דלריש לקיש בעלי מומין נכנסין לשם כדי לקיים מצוות ערבה,
ואולי לפי שיטתו גם לנישא”כ יכלו לבוא לשם (וצע”ק למה לא הוכיחו מזה בפלוגתא בגמ’ בסוכה שם, אבל יש לומר דבזה אפשר בתמימין לכו”ע עי”ש ועי’ עוד לקמן).

ועי’ גם ברמב”ם בסה”מ שם וכל זמן שיכנס אחד מהם מן המזבח ולפנים שלא לעבודה לוקה ע”כ, ומשמע דלעבודה אינו לוקה (ועי’ ערל”נ בסוכה שם), ואם נימא כן יל”ע על איזה עבודה שמותר בה בעל מום מיירי, ולהנ”ל יש ליישב דמיירי בכגון הנ”ל דמצוות ערבה וי”ל דה”ה לברכת כהנים.

אלא דצל”ע דמצוות ערבה לחלק מהדעות בגמ’ אינה מה”ת, ובאמת ברמב”ן בהשגות על סה”מ שם נתקשה בזה, ויש לומר דמש”כ הרמב”ם צורך עבודה לאו דוקא אלא כל צורך לפי מה שנראה לחכמים, ועי’ מה שציין שם הרמב”ן לענין כניסה לבית קה”ק לצורך תיקון ויש לחלק דהתם הוא לצורך המקדש עצמו (וקצ”ע דאינה דומה לראיה הקודמת דהרי לקה”ק בודאי אסור להכנס מה”ת שלא לצורך תיקון), ובמגילת אסתר שם כתב דהך דבעלי מומין נכנסין קאי למ”ד ערבה הלכה למשה מסיני ותיקון הבית הוא ג”כ מצוה מן התורה.

ובאמת משמע בגמ’ שם דהוה פשיטא ליה בס”ד דלר’ יוחנן שהיא הלכה למשה מסיני אה”נ כהנים בעלי מומין נכנסין ולכאורה משמע דרק משום שהיא דאורייתא התירו כניסתה גם לריש לקיש אבל אינו מוכרח.

אולם הרמב”ן שם נקט דהאיסור לבעלי מומין לבוא בין האולם ולמזבח הוא רק מדבריהם ולכך לצורך מצוות ערבה לא אסרוה וכעי”ז דעת התוס’ בסוכה שם דאע”פ שהיא דרבנן התירו מחמתה כניסת בעלי מומי לבין האולם ולמזבח.

ועי’ רא”ש ורע”ב בשם רבותיו על המשנה בכלים דנקטו ע”פ הגמ’ ביומא מד ע”ב ובמנחות כז דהני מעלות דרבנן וכן דעת הראב”ד בפ”א מהל’ ביאת מקדש והר”ש וכמ”ש התי”ט שם וכן בריטב”א סוכה שם ועי’ ערוה”ש העתיד הל’ ביאת מקדש סי’ מח ס”ד בשם רש”י ויקרא כא כג (ואפשר שמודה הרא”ש מיהת שלהיכל אסור בעל מום להכנס עי”ש ועי’ שם באליה רבה להגר”א ובתפא”י דבהיכל לוקה הנכנס שלא לצורך ועי’ בזה ביומא נג ע”א).

עכ”פ י”ל דגם לדעת הרמב”ן וגם לדעת המגילת אסתר וגם לפי שהי’ אפשר לומר בדעת הרמב”ם יש היתר לבעלי מומין לישא כפיהם במקדש כיון שהיא לצורך והיא מצוה מן התורה.

וכעין זה מצינו שנתנו לכהנים בעלי מומין להתליע בעצים (עי’ רש”י קידושין מט) אלא דשם לא היה למקום ההוא קדושת אולם.

אבל יש לדחות דלגבי ערבה אמנם הוא מדרבנן אבל מצוותה בכך שיהיה בין האולם ולמזבח משא”כ נשיא”כ אפשר לקיים שניהם על ידי בעלי מומין מחוץ למקדש (גם אם נימא שלא הניחו להם לישא כפיהם במקום אחר במקדש), וכעין מה דמקשי ר’ יוחנן בסוכה שם לגבי ערבה דאפשר בתמימין, ואע”ג שבנשיא”כ מחוץ למקדש אין שם המפורש מ”מ עדיין היא מצוה מן התורה (עי’ שעה”צ סי’ קכח).

ואולם כהן שהיה שם כשקראו כהנים אפשר שגם כשהוא בעל מום צריך להכנס ולישא כפיו, כיון דא”א לקיימה בחוץ, וממילא קצת דוחק שחילקו בין כהן לכהן.

ובאמת בתוספתא דספ”ק דכלים מבואר דכהנים בעלי מומין יכולין לברך בבהמ”ק, (ועי’ עוד ספרי דברים כא ה), והובאה בפתח הדביר סי’ קכח סקכ”א (ועי”ש עוד), ודלא כתשובת רדב”ז ח”ה סי’ אלף תנז שכתב שהיו הבעלי מומין עולים לדוכן ולא במעלות האולם וכעי”ז במור וקציעה שלא היו בעלי המומין עולים במעלות האולם.

רק כל הנידון הזה דאינו נפק”מ להלכתא גם לא למשיחא דלעתיד כל המומין יתרפאו כמ”ש אז ידלג כאיל פסח כמ”ש חז”ל.