א) הנה השאלה הזו מחולקת לכמה שאלות, ובאמת לא נשאלתי בכולם בבת אחת אלא פעם אחת נשאלתי לענין כתיבה בשמאל באברך א’ שהרשוהו לכתוב אות א’ בס”ת בקהילתו ופ”א איתרע מעשה לידי בבחור צעיר שהרשוהו לכתוב אות א’ ולא אמר ...קרא עוד
א) הנה השאלה הזו מחולקת לכמה שאלות, ובאמת לא נשאלתי בכולם בבת אחת אלא פעם אחת נשאלתי לענין כתיבה בשמאל באברך א’ שהרשוהו לכתוב אות א’ בס”ת בקהילתו ופ”א איתרע מעשה לידי בבחור צעיר שהרשוהו לכתוב אות א’ ולא אמר הכתב קודם שכתב ולא אמר לשם קדושת ס”ת.
ומ”מ צירפתי כל הנידונים יחד דמתוך כך נוכל ללמוד דבמקומות שנוהגים ליתן לכל אחד לכתוב אות בס”ת בלא לבדוק בציציותיו מ”מ עכ”פ לכתחילה ראוי לדקדק בכמה עניינים הנוגעים לדינא ובדיעבד אם מתעוררים שאלות יוכלו לעשות שאלת חכם.
ובאופן שרבים כותבים ס”ת בלא ללמוד ולדעת הדינים עלול לבוא לידי שאלות שונות, וכמו שאמרו ז”ל בקידושין ו ע”א והובא בשו”ע אה”ע סי’ מט ס”ג שכל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם, ולגבי שחיטה נזכר בפוסקים (עי’ יו”ד סי’ א’ בהג”ה) דמי שאין לו קבלה מחכם אסור לשחוט, ולגבי ניקור כ’ הפוסקים דמי שלא למד מחכם במראה עינים אין לו לעסוק בניקור (עי’ רמ”א סי’ ס”ד ס”ו סי’ סה ס”ח, ועי’ ספר בית יצחק הל’ ניקור עקרת הבית סי’ ד כלל ו עמודי זהב סק”ט וספר מורה לזובחים להאבדק”ק וירצבורג סי’ כ ס”ה מה שהאריכו בזה), ודעכ”פ האידנא אין לסמוך על חזקת כשרות של סתם מנקר (עי’ כרתי ס”ס סה ויש”ש חולין פ”א סי’ ב ועי’ עוד בב”י בשם השע”ת לר”י), ולגבי דין אי’ בגמ’ רפ”ג דסנהדרין דנקיי הדעת שבירושלים אף לא היו יושבין בדין אא”כ יודעין מי יושב עמהם, וכ”ש שלא היו מושיבין לדין מי שלא למד הדינים, וה”ה דכל מי שאינו בקי בדינים ועוסק בדבר שלא למד עלול לעשות שלא כדין וגם לגבי כתיבת סת”ם כתבו האחרונים בכ”מ דצריך קבלה כדי לכתוב ועכ”פ זה בודאי שמדינא מי שכותב צריך לידע הדינים.
ובשנה זו קודם פורים יצא קול קורא מגדולי ההוראה לתקן הפירצה שלא יכתבו אפי’ מגילת אסתר מי שלא למד דיני הכתיבה, והדברים פשוטים, ולכן צריך זהירות יתרה בכל כה”ג במקומות שמוסרים הכתיבה לבני אדם שמימיהם לא למדו דינים אלו.
ויש להוסיף דבמקומות שנוהגים שכל הס”ת נכתב על ידי סופר ת”ח הבקי בדיני כתיבת ס”ת יצאו מכלל כמה חששות ועניינים וגם מצד דיוק ויופי תמונת האותיות הן בדברים שיש בהם חשש שמעכבין ובין בדברים שהם להידור בלבד.
ואציין כמה חששות שיש לדקדק בהם הנוהגים במנהג הנזכר שיוכלו לתת עליהם הדעת לבל יכשלו בהם, ובהם יש דברים המעכבים בדיעבד לכו”ע, כתיבה שלא מן הכתב, כתיבה בלא אמירת התיבות, כתיבה שלא לשמה ועכ”פ בלא אמירה בפה, כתיבת משומדים, כתיבת אותיות שלא כדין, כתיבה בשמאל באופן האסור עכ”פ לכתחילה או אפי’ בדיעבד, כתיבת כתב שאין בו הידור ונוי מצוה, כתיבת בחור בן י”ג דמדאורייתא הוא ספק קטן, ולפעמים עלול להיווצר גם חשש חק תוכות אם היה בזה גם מכשיר מחיקה, ואם כתב גם שם יש בזה חשש של כתיבת שם בלא קידוש, ואידך זיל גמור.
וכן הובא בשם בעל האג”מ (מסורת משה ח”א עמ’ שלב) שאמר שבכלל לא טוב מה שנהוג שאנשים מניחים כמה אותיות לגמור בבית הכנסת דבאופן רגיל אלו שגומרים האותיות אינם כ”כ בקיאים ומקלקלים יופי של הס”ת ובפרט בשכבר כאן נעשה שנגמר ע”י הסופר (ר”ל שלא למחוק ולכתוב שוב) זה טוב מאוד ויותר טוב שיהיה ס”ת נאה ויפה ממה שירוויח בית הכנסת כמה דולרים ע”י מכירת כתיבת אותיות הס”ת עכ”ד, ומה שהזכיר ענין יופי הכתב הוא לרווחא דמילתא דאף אם נלמד לכל הכותבים את הדינים או שכולם חכמים ונבונים מ”מ מצד יופי הכתב יותר נאה שסופר אומן יכתוב הכל כמ”ש בשבת קלג ע”ב.
ועי’ עוד דברי מלכיאל ח”ד סי’ צ מה שנתחבט בזה בהנהוג שנותנים לאחרים לכתוב וישראלים משומדים ג”כ נותנים להם לכתוב אות בס”ת מה לעשות וכיצד לנהוג בס”ת זה [ונכנס שם לנידון שהמסגרת של האות היתה כתובה קודם לכן מכמה אנפין ולהלן ידובר מזה מעט].
ב) וראשית כל יש לדקדק בעיקר דין מצוות כתיבת ס”ת אם מתקיים באופן שאינו כותב אלא רק אות אחת בס”ת.
דהנה נחלקו הרמב”ם (ברפ”ז מהל’ ס”ת) והרא”ש (הל’ ס”ת מהלק”ט סי’ א) במצוות כתיבת ס”ת בזמנינו, והפרישה ביו”ד סי’ ע”ר ס”ב סק”ח ועוד אחרונים (עי”ש בש”ך סק”ה שכ’ דכן נראה עיקר כהפרישה) נקטו בדעת הרא”ש [שכדעתו פסק השו”ע שם להלכה] דאין מצוות כתיבת ס”ת בזמנינו בספר תורה כיון שאין לומדים ממנו, ואולי זה גם כוונת לשון הפוסקים והשו”ע שהאידנא מצוה לכתוב וכו’ ואין הכונה שעד האידנא לא היה מצוה לכתוב דהרי בזמן הגמ’ לא כתבו חומשין [אם הכונה לחומשין במגילות רק דהשו”ע מחמיר בזה במקומו ורוה”פ הקילו בזה וכן המנהג והרחבתי במקו”א] וספרי משנה וגמ’ (עי’ גיטין ס).
(ומאידך יש אחרונים שלא נקטו כהפרישה עי’ בבאה”ג שם ועוד מה שהובא בש”ך שם וכך יש לטעון דכיון שקורין בו בציבור חשיב גם ללמד דהקריאה הוא ללמד כמ”ש בשלהי מרובה ובפרט הנוהגים להשתמש לשנים מקרא, ועי’ מה שכתבתי עוד בדברי הפרישה בתשובתי על קריאת זכור לנשים).
וגם לדעת הרמב”ם ברפ”ז מהל’ ס”ת עיקר מצוות כתיבת ס”ת היא בשירת האזינו, וטעמו של הרמב”ם דאין כותבין פרשיות ופרשיות, והיינו משום שפסק כמ”ד אין כותבין מגילה לתינוק בגיטין ס’, א”כ לדידן דנקטי’ דהאידנא כותבין מגילה לתינוק (הרחבתי במקו”א בדעות הראשונים והפוסקים בזה), ובמה דבמגיה אות א’ מקיים המצוה בהגמ”י בשם ר”י משום שהי’ באיסור בידי הקונה, ויש להוסיף דמלבד אל תשכן אפשר דעבר כאן עוד איסור דהו”ל כמגילה כיון שאין כל התורה וצל”ע, א”כ היה מקום לטעון גם להרמב”ם אליבא דידן שכותבין מגילות א”כ מצוות כתיבת ס”ת האידנא היא רק בשירת האזינו, ומה שכותב אות א’ בלאו הכי אינו מקיים בזה מצוה, ולפי צד זה האחרונים שנקטו דיוצאין בשותפות הוא רק באופן שיש לכולם שותפות בשירת האזינו, ולכאור’ זה פשוט להמעיין בל’ הרמב”ם שם ובדברינו כאן, וצל”ע בזה.
[ועכ”פ אם נימא דאיכא מאן דפליג על הרמב”ם בדבריו על השירה (ועי’ עוד ברא”ש ור”ן בנדרים לז ובספר בן ידיד על הרמב”ם שם) ולא ס”ל כהרא”ש לענין ספרים שלנו א”כ עדיין יש לחשוש לשי’ זו, ומאידך גיסא י”ל דהא בהא תליא דהמפרש השירה על התורה ממילא מפרש לה על כל כתבי התורה כהרא”ש ובס”ת שאין לומדין בו יהיה תליא בדעות הפרישה ומחלוקתו].
היוצא בזה דבין להרמב”ם ובין להרא”ש יוצא דכתיבת אות בס”ת אינו ברור שיש בזה מצוה דלהרא”ש בלאו הכי נקטו כמה פוסקים דאין מצוה בס”ת האידנא ולהרמב”ם בפשוטו עיקר המצוה היא בשירת האזינו.
וכבר מבואר בגמ’ במנחות ל’ דרק אם תיקן אות אחת ועי”ז תיקן הס”ת חשיב כתיבת ס”ת אבל אם כתב איזה אות באמצע כתיבת הספר באיזה מקום אינו בכלל כתיבת ס”ת.
היוצא מזה דזה פשוט שכתיבת אות אחת באמצע ס”ת אינו מכלל מצוות כתיבת ס”ת (אם לא לחיבוב מצוה וכדלהלן).
רק דיש אחרונים שדנו אם שייך שותפות במצוות כתיבת ס”ת ועי’ בפת”ש ביו”ד סי’ ע”ר סק”א שהביא ב’ דעות בזה, ועי’ באו”ש על הרמב”ם שם.
והנה יש להקדים דהנה דעת הרמ”א ביו”ד שם דלא שייך כתיבת ס”ת בלקח מן השוק, ולדידיה לכאורה לא שייך כלל שותפות כיון שהמצוה לכתוב, רק דהגר”א שם הביא דעת רש”י דפליג ע”ז וכן יש עוד פוסקים שנחלקו על זה, ולדידיה יש לדון אם הוא מצוה על כל אחד או בשותפות, ופשטות הסוגיות דהוא דין על כל יחיד ממה שלא הזכירו דבר זה, וגם דא”א על ידי ירושה כמש”כ השו”ע שם ע”פ הסוגיות, אע”ג דלכה”פ יש לו זכות וחלק ממוני בזה (אלא דשם לא טרח להוציא ממון לזה וקצת דוחק לומר דתליא בזה ושבמתנה לא יקיים המצוה).
וכן נקטו כמה אחרונים דמדינא אין יוצאים בהשתתפות בס”ת בשותפות (עי’ רע”א וערה”ש ומקדש מעט ועי’ שה”ל ח”ג סי’ קמז ועי’ עוד דעות בזה באליב”ד על השו”ע שם).
ואמנם יש מהפוסקים דנקטו דהאידנא דלא בקיאינן בחסרות ויתרות כדבפ”ק דקידושין דף ל ע”א, אין מקיים מצוות כתיבת ס”ת [שאג”א סי’ לו ועי’ חת”ס או”ח סי’ נב וסי’ נד וע”ע שבה”ל ח”ב סי’ קלג], אולם פשטות סוגיין דעלמא אינו כן, עי’ במנחות שם ועי’ בשו”ע שם ס”א דעכ”פ בזמן הגמ’ שייך לצאת בכתיבת ס”ת, וזה אע”ג דכבר בזמן הגמ’ לא היו בקיאין בחסרות ויתרות, ויש להוסיף דבזמן הגמ’ לא היה אפשר לצאת בספרי משנה וגמרא כיון שעדיין לא נכתבו (עי’ גיטין ס), וכך דעת רוב הפוסקים [עי’ באליב”ד על השו”ע שם] דגם האידנא דלא בקיאינן בחסרות ויתרות לא נתבטלה מצוות כתיבת ס”ת.
ויעוי’ בחוט שני הל’ ריבית שכ’ דטעם מה שאין אנו כותבין ס”ת האידנא כל אחד הוא משום דעיקר הדין נפסק שמקיימין כתיבת ס”ת בשאר ספרים וממילא אין לבטל תורה בשביל זה אא”כ יש לו לשכור מי שיכתוב עבורו, ויש להוסיף דמ”מ בניד”ד לכתוב אות בס”ת אינו ביטול תורה כ”כ עכ”פ בחלק מהפעמים, וגם אפשר שיש בזה כבוד תורה (ועי’ מגילה ג) ויש שהזכירו בזה חיבוב מצוה, ומ”מ מצד מצוות כתיבת ס”ת יש בזה טעמים נוספים במה שאין בזה מצוה מן התורה.
ויש להוסיף בכ”ז דלפי מה שנהוג שהסופר כותב רושם של מסגרת האות והעולם ממלאים שם בדיו אין ברור כלל שחשיב שמתקנים אות מדינא, דיעוי’ בב”י סי’ לב שהובא בשם המאירי ע”פ ביאורו בדברי הגמ’ במנחות כט סע”א דכל אות בעובי כל שהוא כשרה ג”כ, וגם שאר הראשונים שביארו דברי הגמ’ שם באופן אחר י”ל דלא פליגי על המאירי בדין, ועי’ במשנ”ב מש”כ בשיעור עובי אותיות, ומאידך גיסא יש שטענו דע”י שעשוי עם מסגרת בלא מילוי גרוע לפעמים שאין ניכר צורת אות קודם המילוי כשאין ברור איזה אות הוא זה [ועם כל זה כמדומה שבד”כ אין זה כך עכ”פ אם תינוק קורא אותן כהוגן, ועי’ גם בצל החכמה ח”ד סי’ נא], ועי’ מה שהביאו בנידון זה מדברי האחרונים באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד סי’ ער ס”א ובשם החזו”א הובא שם שכתב אות אחרונה בס”ת בלא שעשו לו המסגרת קודם לכן (ואות אחרונה יוצא בזה מדינא דגמ’ עכ”פ כשלא היתה כתובה במסגרת קודם לכן).
[ובמאמר המוסגר יש לציין דממ”נ מצד דינא הוא מוקשה מה שנותנין לאינם בקיאים לכתוב דאם המסגרת חשובה אות א”כ מדינא אין מקיימין מצוה בכתיבה ואם המסגרת אין חשובה אות א”כ כמה חששות ופסידות יש בנתינה למי שאין בקי כמבואר קצת מהן בתשובה זו ואידך זיל גמור].
א”כ יש כאן כמה צדדים שאין מקיים מצוה מה”ת בזה:
א’ דהרי כותב רק בשותפות לכל היותר (וכ”ש אם אפי’ אינו בשותפות אלא רק הרשאת כתיבה בלבד, דבזה אין צד כלל שקיים מצוה מה”ת).
ב’ דלדעת הפרישה והש”ך אין יוצא האידנא בכתיבת ס”ת.
ג’ דאין כותב בעצמו כל הס”ת ועכ”פ אינו כותב סיום הס”ת בעצמו.
ד’ דלא בקיאינן בחסרות ויתרות.
ה’ דהמסגרת של האות היתה כתובה קודם לכן.
ו’ דגם להרמב”ם אינו ברור וכנ”ל (ולכאורה להרמב”ם בנידון זה הוא יותר פשוט לדינא דאינו מקיים בזה דשאר הס”ת הוא הכשר מצוה לפ’ האזינו אלא אם כן עושה שותפות בפ’ האזינו או בכל הס”ת ואז מה שכותב אות אינו לא מעלה ולא מוריד מצד גדרי המצוה).
היוצא מכ”ז דכל הצד שמקיים מצוה בדבר זה אינו ברור לדינא שנוכל לאומרו רק אחר שנחשוש לכמה ספקות וצדדים יחד שחלקם לא נפסקו להלכה, ויוצא שהוא רק ספק ספק ספק וכו’ ספקא שמקיים בזה מצוה מה”ת, ויעוי’ ברמ”א ובש”ך ביו”ד סי’ קי ס”ח דמשמע דאחר כמה ספקות אין כ”כ צורך לחשוש ולברר אף בדבר שיש לו מתירין עכ”פ באופן דהתם.
וכ”ש דלפי אותו הצד מרויח אם קונה שותפות בס”ת ורק מרויח דמקיים מצוה בו אבל ג”ז אינו פשוט שכתיבת אות זו שייכת למצוה בו יותר מבשלוחו (קידושין מא ע”א), כיון דמ”מ דקיום מצוות ס”ת הוא רק בהשלמת הס”ת וכתיבת סוף הס”ת שאז מקיים המצוה הוא רק ע”י שליחות, אבל מקיים מצוה בו ג”כ כיון שגם האות שלו הוצרכה לס”ת ויש לו חלק אבל אינו מקיים המצוה בו בשלמות כיון שלא עשה מצוה אחת שלמה בעצמו וכשכתב האות לא חלה כאן המצוה עדיין.
ומ”מ נוהגים כן משום חיבוב מצוה (עי’ מקדש מעט ביו”ד שם, ועי’ מש”כ בערה”ש לענין מכירת אותיות ועי’ באגרות הגרח”ע), אלא שאין מנהג כתיבת אותיות מוסכם לכו”ע שהוא דבר טוב, דיש בו כמה חששות והפסדים, וכמשנ”ת.
ג) ונזדמנתי לאיזה מקום שאחר שנתנו לכולם לכתוב אות אות נעמד אחד מאנשי המקום ואמר מעשה בגדול הדור מלפני כמה מאות שנים שבקשוהו לקרוא בתורה וצפה בו והתבטא כי ספר התורה פסול כיון שנכתב ע”י הסופר כולו ולא נתנו לציבור לכתוב בו, ונמנע ולא קרא.
והוא תמוה למה לא באו הדברים בכתובים כמה מאות שנים עד עכשיו, והרוצה וכו’ ירחיק עדותו (ואגב אציין שראיתי בספרי זמנינו כמה דברים בענין מנהג זה מרבותינו מלפני מאות שנים והכל צ”ב דלמה לא נכתבו הדברים במקורן ובזמנם אם המנהג היה רווח בזמנם במידה שהוא רווח היום ולמה המתינו עד האידנא ואינו כמן ימא לטגני).
מלבד מה שכל המעשה זר ומוזר ביותר מן הקצה אל הקצה, חדא שאינו נתפס מעשה זה על אותו גדול שיאמר שהס”ת פסול מחמת דבר כזה, והכרנוהו מספריו ושמעתתיה דמבדרן בפום רבנן שאינם כוללים עניינים תמוהים כגון זה.
ומלבד זה להחזיר ס”ת ללא צורך אחר שכבר בא לקרות בו הוא חשש איסור ואכ”מ ומלבד זה דמי שנותנין לו לברך ואינו מברך מקצר ימים כמ”ש בברכות נה ע”א.
ומלבד זה טירחא דצבורא הוא ג”כ איסור כמבואר בכ”מ.
ומלבד זה להוציא לעז על הראשונים שקראו בו ברכה לבטלה ושכל הקהל לא יצאו יד”ח עד היום הוא ג”כ איסור כמבואר בכ”מ.
ומלבד זה כבר נזכר שיש גדולים שהורו דאדרבה יש להורות לסופר לכתוב כל הס”ת לכתחילה.
ומלבד זה כבר בגמ’ מבואר דיש ס”ת שנכתבו על ידי סופר אחד וגם י”ג ספרי תורה שכתב משה רבינו לחלק מהדעות נכתבו בשלמותן ע”י משה (עי’ ב”ב יד ומנחות ל ע”א), ותל”מ.
וכבר הרחבתי במקו”א בשם החזו”א ובעל הקהילות יעקב ובעל הדברי יואל והגרי”ש אלישיב והגר”ד לנדו שאין להתייחס למיני המעשיות המסופרות וכ”ש שאין לפסוק הלכה על פיהם, ויעוי’ מש”כ הקה”י בקריינא דאגרתא ח”ב סי’ פג שתמוה מאוד איך יחשוב אדם להעמיד כל היהדות על איזו מעשה ששמע מאיזה אדם שרוב המעשיות הנדפסות הם בדותות וגם המעט שיש בהם קורטוב של אמת המשמעות משתנה הרבה לפי סיפור הדברים עכ”ד עי”ש עוד, וכמדומה שלא ראינו דרך גדולי הת”ח שמתייחסים למעשיות מעין אלו במשקל הנוגע למעשה.
ואם יש מנהג כזה שיכתבו כל הקהל בס”ת א”כ מנהגן של ישראל תורה ויסודתה בהררי קודש וכמ”ש הרמ”א בסוף או”ח שאין לפקפק על שום מנהג כי לא לחינם הוקבעו, ויש לומר דמשום כבוד תורה הנהיגו כן, וח”ו לא באתי ח”ו לפקפק ולערער על מנהגן של ישראל, אבל אדרבה לטובת קיום מנהג זה עצמו (אם יש מנהג כזה) אינו טוב לספר מעשה כזה דמשמע שרק על מעשה כזה סומכין המנהג, דהמספר מעשה זה עביד ליה למנהג כאילו אין לו סמך מלבד מעשה כזה שלא אירע מעולם והרי הוא גורם לזלזל במנהג (עי’ ח”ח כלל ט סק”ה).
ד) והנה לגוף הנידון לגבי אדם שהוא שמאלי א”כ צריך לכתוב בשמאל כמש”כ בשו”ע או”ח סי’ לב ס”ה, ואם כתב בימין פסל, אבל אף אם רגיל לכתוב בימין ולעשות שאר מעשים בשמאל או להיפך אין ראוי לקבל אותו לסופר כמש”כ הפוסקים (עי’ בפמ”ג ובמשנ”ב שם).
ואע”פ שיש קצת שחששו שדין חיוב כתיבה בימין הוא רק בתפילין מ”מ מפורש במקור הדין בספר התרומה סי’ רה דדין זה הוא גם בס”ת וכמו שכ’ הפמ”ג שם דנקטי’ שדין זה הוא גם בס”ת אפי’ בדיעבד פסול.
ותיתי לההוא צורבא מרבנן שבא לימלך וכששמע הדין פירש ולא עשה מעשה, ואולי יש שאין נמלכין, ומ”מ בדיעבד משמע במשנ”ב שם שהוא קל יותר וגם בפמ”ג יש מקום ללמוד כן עי”ש בדבריו.
ובמקום שלא נודע ריעותא אפשר דאף לכתחילה אין חיוב גמור לבדוק אצל כל אחד אם יש אצלו בעיה זו ואולי ע”ז סמכו אלו שלא הקפידו לפרסם הענין אף כשנותנין לכל אחד לכתוב אות, וצל”ע לדינא [ושאלה זו תלוי’ בגדרי דין אפשר לברר בקל במיעוטא מתי יש לברר ומתי לא, והרחבתי בזה בכ”מ, ועי’ בתשובתי על בדיקת י”ח טריפות ובתשובתי על בדיקת דם ביצים בזמנינו], ומ”מ במקום שיש חשש שאחרי הכתיבה יתברר החשש בודאי שיותר טוב לחשוש כבר מעיקרא (עי’ עוד פסחים י ע”ב).
ויש להוסיף בכל הנ”ל דמכיון שלפי הנהוג כבר כתבו מסגרת האות ורק מוסיפים העולם את הדיו בפנים א”כ הוא קל יותר דבזה יש פלוגתא אם האות פסולה קודם שמלאוה (עי’ באליב”ד שציינתי לעיל שהביאו הדעות בזה ובשם הגריש”א הביאו שהיקל שא”צ לכתוב מתוך הכתב באופן זה, ומ”מ אפשר שסבר דתיקון אות אין מחייבת לתקן דוקא מתוך הכתב דהרי הובא משמו שם דיש צד שהוא פסול באופן שאין ניכר צורת האות ע”י המילוי).
ה) ולגבי להוציא מפיו התיבה קודם שיכתבנה הנה אמנם לכתחילה קי”ל לחשוש להדעות שצריך לומר קודם שכותב (עי’ רש”י ותוס’ במנחות ל ע”א ובמשנ”ב סי’ לב ס”ק קלו), אבל בדיעבד אינו לעיכובא כמש”כ המשנ”ב שם בשם הב”י והא”ר שם סקמ”ח, וכ”כ הדעת קדושים ביו”ד סי’ עדר סק”ה שאין מקום להחמיר שלא לקרוא בו (ועי’ חידושי הגרי”ז במנחות שם מה שצידד כן מתחילה ומש”כ אח”כ לברר שוב בעיקר גדרי הדבר).
לגבי אם צריך להוציא מפיו גם כשאחר מקרה אותו כמו בנידון דידן שהסופר אומר לו מה לכתוב, עי’ במה שהרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שכותב ספר תורה מן הכתב וגם אחר מקרה אותו האם צריך הכותב דוקא להוציא מפיו את מה שכותב] דמדברי הפוסקים להלכה מבואר דאה”נ שהחיוב גם בזה ומ”מ אי”ז לעיכובא וכמשנ”ת בשם הפוסקים.
ו) ולענין אם כותב רק אות אחת והוא אומר רק איזה אות הוא כותב ואינו אומר את התיבה שאותה הוא כותב משמעות המשנ”ב שם ס”ק קלו בשם הב”ח דבעי’ שיקרא את התיבות כדי שתחול קדושת התיבה על מה שכותב עי’ בלשון המשנ”ב שם.
ז) ולענין מה שלא כתב מן הכתב הנה מעיקרא דדינא מי שכתב ס”ת שלא מן הכתב כשר רק בשעה”ד [עי’ ש”ך יו”ד סי’ עדר סק”ג בשם הב”י בשם ר”ן ובמשנ”ב סי’ תרצא סק”ט ובבה”ל שם] וצריך גניזה לדעה א’ בירושלמי רפ”ד דמגילה [עי’ בה”ל סי’ תרצא] רק דכאן הוא תיקון אות מאחר שכבר יש מסגרת סביבה ועי’ רש”י ר”ה כח ע”ב קורא להגיה אף קרייה אין כאן, אלא מגמגם עכ”ל ומשמע דבקריאה להגיה א”צ דוקא קריאה בפה גמורה [דרש”י הוא המחמיר במנחות שם בקריאה קודם כתיבה] ובדוחק אפשר לדחות דמגמגם ר”ל שקורא לפי הכתיבה וזה חשיב כתיבה כשקורא כפי הכתיב שכ”כ בלשכת הסופר סי’ ד אות ו’ בשם שו”ת סת”ם למהר”ש קלוגר סי’ מו וכ”כ במקדש מעט יו”ד סי’ עדר סקי”א), או דיש לדחות דכל הקריאה קורא בגמגום ומה שמגיה קורא בפירוש.
ועכ”פ בחלק מהפעמים הוא כשר קודם לכן (ונתבאר לעיל דיש בזה חילוק בין אות לאות) עכ”פ לחלק מהדעות עי’ לעיל וממילא מוגדר כספק תיקון ובזה אין ברור שצריך לכתוב מן הכתב (ועי’ באליב”ד על השו”ע סי’ ע”ר ס”א שהביאו בשם הגרי”ש שהקל בזה ואחרים החמירו בזה).
ויש גם מקום לטעון דכל שיודע מה כתוב לא גרע מכותב מן הכתב מס”ת פסול או נייר מודפס דהארכתי במק”א [ד”ה כתיבת ספר תורה מן הכתב האם צריכה שתהא מספר תורה כשרה או לא] דמעיקר הדין כשר לכתחילה וכך המנהג, ועכ”פ בדיעבד קשה לומר שיש ענין להחמיר בכה”ג.
ח) ומה שלא אמר לשם קדושת ס”ת הנה לדעת המשנ”ב סי’ לב סקצ”ה בשם א”ר ופמ”ג לא יצא אף אם חשב בלבו לשמה, וכעי”ז בשוע”ר סי’ לב סל”א, וכך המשמעות ברמ”א שם לענין כוונת השם [אם נימא דדין זה שווה לדין כוונה בלשמה] דבמקרה שלא אמר אף מתחילה אין מועיל אפי’ בדיעבד ועי”ש במשנ”ב סקצ”ח.
ויש קצת שחולקים ע”ז (עי’ באה”ג ביו”ד סי’ עדר בשם הסמ”ג, ובלשכת הסופר סי’ ד סק”ד וביד הקטנה ג”כ נקט דאין דין אמירה לשמה להשו”ע בדיעבד באות רגילה, ועי’ גם דע”ת למהרש”ם ביו”ד שם בשם התועפות ראם סי’ לד להקל מלבד לפרשת זכור, והמשנ”ב שם בסקצ”ה לגבי כתיבה ציין לחי’ רע”א ובפנים הרע”א ציין דדין זה שהוא לעיכובא לא ברירא לכו”ע, והמשנ”ב סי’ לב סקכ”ד בשם הא”ר והפמ”ג נקט דבעיבוד סגי בדיעבד במחשבה, ועי’ בל’ בעה”ת בב”י או”ח סי’ לב שכ’ שנסתפק וכו’ וטוב שיאמר לשמה ולכאורה אינו לעיכובא, ושם מיירי בעיבוד ועי’ להלן, וכן בערה”ש יו”ד רעא סי”א ג”כ נקט דבדיעבד די במחשבה עכ”פ בעיבוד, ועי’ בערה”ש באה”ע סי’ קלא, ועי’ עוד כמה פוסקים לענין גט ואף לענין סת”ם בפת”ש אה”ע סי’ קלא ס”ז ובשאר נו”כ שם ובשד”ח אסיפת דינים מערכת גט סי’ טו סק”י, ויש לציין דעיקר דין אמירה הוא מחודש דלא נזכר בגמ’ דין אמירה להדיא, ומה שנזכר בגיטין כד ע”ב לא נזכר כלל שהוא לעיכובא אלא דרך אגב דהיה אמירה כיון שהם יושבים להתלמד, ועוד דבגמ’ מדמה לה להזמנה עכ”פ לחלק מהראשונים וגם בעה”ת שחידש דין זה לא נקט אלא וטוב, אם דעת כמה ראשונים לגבי פיגול ולשמה דהוא באמירה עי’ רש”י ותוס’ בפסחים סג ע”א, ועי’ בנימוקי הגרי”ב יו”ד סי’ רעד ס”א).
וכאן אולי יש לצרף שהי’ המסגרת קודם לכן דיש צד שהכותב אות לאו מידי קעביד והו”ל ספק ספקא.
ועוד היה מקום לומר דסגי במה שהסופר מלמדו לעשות לשמה כמו שמצינו בעיבוד לגבי נכרי וצל”ע אם ה”ה בכתיבה דאמנם הרא”ש שם מחלק בין כתיבה לעיבוד לגבי נכרי דכתיבה הוא זמן קצר אבל אולי הוא רק היכא דגוי אדעתא דנפשיה קעביד ואם אחר אומר לישראל אפשר דסגי בזה דבזה ליכא אדעתא דנפשיה, והחזו”א חילק טובא בטעמי הדין בין עיבוד לכתיבה לענין עומד על גביו בגוי, ויש לציין דהרא”ש בריש הל’ ס”ת סי’ ג נקט בדעת בעל התרומה דהוא מסתפק גם לענין עיבוד וגם כתיבת ס”ת אם בעי’ בפה או דסגי במחשבה, וצל”ע אם בישראל גם החזו”א יודה דמהני עומד על גביו כיון שהישראל בר לשמה, ועי’ משכנ”י או”ח סי’ מד.
ובשו”ע אה”ע שם לענין גט כתב דבעי’ שמלבד מה שהבעל אומר לו לכתוב לשמה צריך גם הסופר לומר בפה שכותב לשמה, ומ”מ אינו מוכרח די”ל שהוא חומרא בעלמא ולכתחילה, אולם בב”י שם משמע שהוא מדינא שכ’ ומשמע לרבינו שצריך הסופר ג”כ להוציא בפיו לשם מי כותבו ולא סגי במחשבה ע”כ, אולם בסמ”ג שהביא שם משמע בלשונו דדוקא הבעל צריך לומר אבל הסופר א”צ לומר בפה וי”ל דלא תהא שמיעה גדולה מאמירה כיון דמוכחא מילתא ולא הוי דברים שבלב או משום דשומע כעונה (ובדעת הסמ”ג בתפילין הט”ז ביו”ד ר”ס רעד הביא משם הסמ”ג שצריך אמירה והבאה”ג נקט דלהסמ”ג אין אמירה לעיכובא ובנימוקי הגרי”ב על השו”ע שם כ’ דבסמ”ג מפורש דבעי’ אמירה ושכ”ה בסמ”ג בכל מקום דבעי’ לשמה שהזכיר אמירה, ולפ”ז יוצא דכשאחר אומר א”כ סגי בזה דהרי באופן שהבעל אמר לסופר משמע בסמ”ג שא”צ שהסופר יאמר, ועי’ בב”י באה”ע שם שכ’ דבכמה ראשונים אי’ כהסמ”ג ולא עיינתי בפנים דבריהם לענין פרט זה), ואולי הוא מחלוקת הפוסקים גם בכה”ג, ועי’ בערה”ש שם דהוה פשיטא ליה דלהמצריכים לשמה באמירה בעי’ אמירה לשמה גם בסופר לעיכובא וכך סתם בפשיטות גם בדעת הב”ש שם ונקט דכל הצד להקל בגט שלא אמר הסופר לשמה בפה להמקילים בתפילין הוא רק אם עכ”פ הבעל אמר לעשות לשמה עי”ש הפרטים בזה.
ועי’ דברי יציב יו”ד סי’ קעב שדן בזה במי שכתב אות בס”ת ולא קדשו לשמה וסמך בדיעבד על סברא דכיון שיודע שבודאי כותב לשם ס”ת סגי בזה (כעין סברת החי”א שהביא המשנ”ב ועי”ש מה שכ’ בזה לכאן ולכאן), ומ”מ רוב ככל הפוסקים שדנו על לשמה בס”ת בדיבור או במחשבה לא הזכירו סברא זו אפי’ אם נימא דבזמן הגמ’ לא היה מזה הוכחה ברורה שהוא לשמה (וגם בזמן הגמ’ לכאורה לא היה כ”כ רחוק מדידן דהרי גם בזמנם הי’ אסור לכתוב פרשה כמ”ש בגיטין ס’ וממילא מסתמא כוונתו לס”ת כשר ואעפ”כ פשטות הגמ’ דל”א סתמיה לשמה קאי).
ועי’ דעת קדושים יו”ד ריש סי’ עד”ר שרצה לחדש דשמא בתיקון אות א”צ אמירה לשמה ודן שם לגבי כתיבת אות כשאין אומרים לשמה וכ’ שם צדדים בזה, אבל לכאורה לשא”פ הגהה הוא כמו כתיבה וכן באשל אברהם למהר”א אופנהיים ביו”ד שם נקט בפשיטות דהגהה הוא כמו כתיבה לענין דבעי’ שיאמר קודם לכן וכן הוא מסתימת הפוסקים, וכן בפר”ח אה”ע סי’ קכ”ה סק”ד הביא בשם שצריך כל האות לשמה ולא מקצתה, והובא בדע”ת להמהרש”ם יו”ד ר”ס רעד ויוצא מזה שאין לסמוך על קולא זו כצירוף אם היה תיקון באות שבלא התיקון היה פסול.
היוצא בזה לגבי כתיבת אות בלא אמירה עיקר הדין דמעכב בדיעבד עכ”פ מספק ואפי’ בהגהת אות היכא דהוא לעיכובא, אבל בניד”ד מאחר שכבר היה צורת אות קודם לכן במסגרת של האות הוא קל יותר (עי’ בדברי מלכיאל הנ”ל ובצל החכמה הנ”ל ושאר אחרונים), ועכ”פ כשהסופר אומר לו לעשות לשמה נתבאר דיש יותר מקום מעיקר הדין להקל בזה ושכן יש מקום לדייק מהסמ”ג ושכן יש מקום לטעון בדעת הרא”ש, ולכן מאחר דיש בלאו הכי פוסקים שאין מצריכין אמירה לשמה לעיכובא אין למחות ביד המקילין עכ”פ באופן זה.
תמצית הדברים בכ”ז דיש כמה שאלות המתעוררות במקומות שנהגו לתת לכל אחד לכתוב אות בלא בדיקה, וכן נתבאר דיש גדולים שלא הסכימו לקיים מנהג זה מחמת החששות וההפסדים היוצאים מזה, ונתבאר דלהלכה אין מקיים בעצם כתיבת אות אחת מצות כתיבת ס”ת (ואם עושה שותפות של אות אחת נתבאר דיש אולי ספק ספק ספק שמקיים בזה מצוה אבל לא מצד עצם הכתיבה), אבל יש מקומות שנהגו במנהג זה ויש ללמד על המנהג זכות שיש בו חיבוב מצוה וכבוד תורה (ומצינו כמה הנהגות שהזכירו משום כבוד תורה במס’ סופרים ובד”מ ורמ”א ופוסקים לגבי נישוק ס”ת וליווי ס”ת וכל מנהגי שמח”ת) ומ”מ מי שיש לו ב’ ספרי תורה לקנות הא’ שכתבו סופר אומן ת”ח הבקי בדיני כתיבה והא’ שנכתב ע”י שאר עמא דארעא שלא נבדקו ואין ידוע זהותם מסתמא שיהיו שיורו בזה לשי’ האג”מ ולכל החששות הנזכרים ולהעדיף את הס”ת שנכתב ע”י סופר כשר.