שבת

לא (ראה או”ח סי’ שח סכ”ט).

קרא פחות

****

בדיק לן מר בנושא המצלמות בשבת, ובאמת איני ראוי לדון בשאלה שכבר דנו גדולי פוסקי הדור בה, אולם מ”מ מאחר שבא הדבר לידי, אכתוב גם אני חלקי בזה, בפרט שנראה לי שיש נתונים שהשתנו והתבררו בינתיים מאז שנתעורר הנידון בזה מתחילתו בבהמ”ד.

ראשית כל יש להקדים שגם הפוסקים שיותר נטו להחמיר בהליכה בשטח מצולם בשבת מ”מ הסכימו הפוסקים שהאיסור הוא רק דרבנן ולא דאורייתא, עכ”פ היכן שאינו מתכוון להצטלם, ונתנו הפוסקים כמה טעמים בזה למה הוא רק דרבנן ולא דאורייתא, ולמעשה מדובר כאן בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שכן ברוב המקרים אדם לא ניחא ליה שכשהוא עובר נרשמות כל תנועות ומעשיו והליכתו במאגר נתונים של מאן דהוא כזה או אחר.

ואם נקבל כמה מן הטעמים נמצא שיש כאן פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי תלת דרבנן, וגם חד דרבנן בצירוף מה שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה סגי להחשיבו שהוא תרי דרבנן לכל היותר (דיש מתירים לגמרי פסיק רישא דלא ניחא ליה אפי’ בדאורייתא אם כי לא נפסק להלכה כדעה זו שהיא דעת הערוך אלא כדעת ר”י).

והנה יש מהפוסקים שהזכירו שיש להתיר ענין המצלמות הנ”ל באינו מתכוון רק בשעת הדחק או בצורך גדול וכן לפי המבואר דתרי דרבנן שרי לצורך גדול [שו”ע שיא, ב, ומשנ”ב יג-יד].

ויש להביא דהשו”ע סי’ שכ סעיף יח כ’ דהעולם נוהגין היתר בפס”ר דלא ניחא ליה ויש ללמד עליהם זכות, וזה מיירי באופן שיש עוד צירופים כמ”ש הבה”ל שם, וכן מבואר במג”א סקכ”ג ומחה”ש שם, וגם כאן יש עוד צירופים, וכמו שמצינו בכ”מ שהתירו בעוד צירופים בפס”ר דלא ניחא ליה, ראה שעה”צ סי’ תרנח סק”ח ושו”ת אג”מ או”ח ח”ד סי’ עד בישול אות יט.

יש לצרף גם דעת הרשב”א בשבת קז ע”א (לפי ביאור השלה”ג שם, ועי’ עוד ביאורים בשו”ת רב פעלים ח”א סי’ כג, אבנ”ז או”ח סי’ קצד, חידושי הגרש”ש כתובות סי’ ד סק”ב) דאיסור פס”ר נאמר רק באופן שאינו עושה דבר היתר באותו מעשה, והחפץ חיים במחנה ישראל פל”א ס”ב כתב דבמקום דחק גדול מאוד פשוט שיש לסמוך ע”ז ונקט שכך דעת כמה ראשונים, וגם ההיתר דהחי”א דלהלן מיוסד ג”כ על הרשב”א.

ויש להוסיף דפסיק רישא בגרמא הוא קל יותר (עי’ אבנ”ז או”ח סי’ קצד סק”ב ע”פ הרשב”א והר צבי או”ח סי’ קלג ושש”כ פ”א הערה קלה ופכ”ו הערה לג).

כמו כן יש לציין דאמנם דעת הרמ”א סי’ שיד ס”א ומשנ”ב שם סק”י וסקי”א דפס”ר דלא ניחא ליה אסור גם בדרבנן, ובדעת המחבר נחלקו האחרונים (עי’ שער המלך פכ”ה מהל’ שבת הכ”ה, ומשנ”ב הנ”ל סקי”א, שביתת השבת, אול”צ ח”א סי’ כה ועוד), אבל קי”ל פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שרי (פמ”ג סי’ שטז בא”א סק”ז ומשנ”ב שם סקט”ו, שעה”צ סקי”ח, סי’ שלז סק”ב), ואמנם החזו”א או”ח סי’ סא סק”א לא ברירא ליה דין זה עי”ש, ומה שהקשה בשש”כ מבוא פ”א הערה נה מסתירות בדברי המשנ”ב בזה עי’ בכללי פסיק רישא שהביא שם יישוב נכון על זה דהתרי דרבנן חייב להיות דבר שאינו מענף מלאכת מחשב של הלא ניחא ליה, כגון אינו מתכוון אינו מצטרף עם הלא ניחא ליה להיחשב בס”ה תרי דרבנן מלבד הלא ניחא ליה, והוא ברור.

כמו כן יש לציין דפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן במקום צער דעת החי”א להתיר (בכלל ל ס”ב וע”ש בנשמת אדם סק”א).

ויש לציין גם דברי המ”מ בפי”ב מהל’ שבת ה”ב ולולי דמסתפינא אולי לפו”ר היה מקום לפרש בכוונתו דכל פעולה שמבחינת הגדרת הפעולה ברור שהוא פועל כאן ענין אחר לגמרי לא שייך לבוא אליו בטענות של פסיק רישא והוא מוגדר כדבר שאינו מתכוון גרידא, אולם כבר האריכו הרבה אחרונים בכוונת דבריו, עי’ במג”א סי’ שיח סקל”ו, ובחי’ רע”א וחמד משה וישועות יעקב ושאר נו”כ שם, ועי’ בחיבור כללי פסיק רישא שהביא הרבה מדברי האחרונים ע”ז.

נמצא מכ”ז דזה פשוט דבמקום שאינו מתכוון ויש בזה צורך גדול שייך שפיר להתיר כיון שיש כאן גם פס”ר דלא ניחא ליה וגם צירופים, וגם מסתמא תרי דרבנן לפחות במקום לא ניחא ליה, וגם שבות דשבות במקום צורך גדול וכן שאר העניינים שנזכרו כאן.

וכאן רציתי לחדש [ומסתמא שכבר הקדימוני בזה מכיון שהדברים מסתברים מאוד אם כי עד כה לא נזדמן לי לראות מי שכתב כן] דהאידנא אחר שמאוד קשה ללכת בכל מיני רחובות בלי לעבור בשטח המתועד במצלמה של כל מיני גופים כגון חנויות ועסקים ורכבים ואף בפני מצלמות גלויות המציאות היא שצריך לעשות מאמצים למעלה מדרך הטבע כדי להינצל מן המצלמות, ממילא האידנא בזמנינו יתכן שיורחב יותר במקרים מסויימים המקרים של צורך גדול בזה, ולאחרונה הזדמן לי לשוחח עם אחד מנציגי הרשויות והתברר לי שמצב המצלמות הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות נראה לעין האנושי עד שנשמע שעכ”פ במקומות מסויימים (ולא יישובים קטנים שאיני יודע המצב בהם) כמעט שלא שייך להגיע ממקום למקום בלי להיכנס לשטח שמתועד במצלמה, וממילא כל ההילוך היום ברחוב הוא שעת הדחק גדול.

וגם אם נימא שמצלמות שאין יודעים מהם הוא קל יותר משום שאין פסיק רישא, ראשית כל איני יודע אם שייך לומר שדבר שאינו מבורר אינו פסיק רישא, ועי’ בסוף התשובה שהבאתי מ”מ בזה, ועי’ בש”ך בכללי ספקות לענין חסרון הספק שבזה ועוד יעוי’ להלן דאינו מוסכם לכו”ע שפסיק רישא בספק במציאות נפקע ממנו הפסיק רישא, ואולי מ”מ יש לומר שיש כאן משהו קל, אולם למרות זאת גם במצלמות ידועות לחוד יש כאן בהרבה מהמקרים שעת הדחק גדול לחשוש בזה, וממילא הו”ל פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן בשעת הדחק גדול שיש מקום לשמוע להתיר בזה במקרים שאכן מוגדר כשעת הדחק גדול, וכמובן שהכל לפי הענין.

וביתר הרחבה ראשית כל בעצם כתיבה במחשב הגרשז”א נקט דאין זה כתיבה המתקיימת ורוב הפוסקים לא סברו כן (עי’ משנה אחרונה סי’ שמ אות פז), ולפי הדברים שם משמע שעיקר מה דמיירי שם הגריש”א להחשיב כתיבה במחשב ככתיבה המתקיימת הוא כשיש מחשב שניתן לצפות בו בזמן אמת אבל כשרק נשמר במאגר נתונים משמע דלא ס”ל שנחשב כתיבה (וכן מבואר בהמשך דבריו שהובאו שם בהערה תכב), וכן הגרנ”ק שם שהסתפק בזה מודה שאם הכתב אינו נראה במסך אינו כתיבה דאורייתא כמבואר שם בהמשך דבריו (בהערה תכב), וגם השבה”ל ח”ו סי’ לזה לא מיירי אלא מצד הכתיבה על המסך, וגם מהאג”מ שהביא שם א”א להוכיח יותר מזה, וכידוע שהרבה ממתקני המצלמות מזמנינו הן רק אוגרות את הנתונים ולא שיש מחשב פתוח כל הזמן שניתן לצפות בו (וע”ע בביאורים ומוספים סי’ שמ סוף הערה 60 מה שהביאו בשם פוסקי זמנינו עוד בענין הקלטה בטייפ ומה שהביאו לחלק שם בין מיני הטייפים).

ואמנם בשם הגרשז”א הובא שם שהכנסת נתונים לדיסק הוא בונה, וצל”ע לפי הצד שם דמיירי הגרשז”א גם בדיסק שאינו ריק א”כ באיזה אופן קאמר הגרשז”א שכתיבה על המחשב אינו דאורייתא שהרי כך נקט בשלחן שלמה סי’ שמ סי”א שכתיבה על המחשב אינו דאורייתא (וכידוע שגם בכתיבה במצב ללא שמירה הוא ג”כ נשמר באיזה מקום במחשב רק שעומד להמחק ודוחק לומר דזה מה שעושה אותו אינו מתקיים מאחר שעומד להמחק רק על ידי פעולה אלקטרונית שתתבצע על ידי המערכת, ואולי אה”נ, ויל”ע, ושוב ראיתי שכעי”ז בשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ לז הביא להוכיח מהרמב”ם דהכותב על בשרו הו”ל כתיבה המתקיימת אע”פ שחמימות הבשר מעבירתו והובא במשנ”ב סי’ שמ, וא”כ נקט שגם הכותב על המסך חשיב כותב אע”פ שהפעולה נמחקת אחר כך מ”מ אינה נמחקת מחמת עצמה אלא מחמת פעולה אחרת, וכעי”ז ראיתי בשם חוט שני ח”א פ”כ עמ’ קנג קנד שכתב מעין זה בדומה לזה) וכן בסי”ב שם אות ב כתב עוד הגרשז”א דכניסה למקום מצלמות אינו דרך כתיבה, וכן בנשמת אברהם סי’ שמ סק”ד הביא בשם הגרשז”א שהקלטה על טייפ אין בה משום כותב וכן הביא שם בסק”ו לענין כתיבה על מחשב, ועי’ שש”כ פ”מ הערה ח*.

היוצא מזה דיש כאן לכה”פ טעם אחד להפוסקים רובם ככולם שאינו דאורייתא.

ויש טעם נוסף למה כתיבה במצלמה אינה דאורייתא שכתבו בשו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ קפט ובשו”ת בצל החכמה ח”ו סי’ סה שכיון שהתמונה אינה נשארת במסך אלא בהימצאות האדם אינו כתיבה כלל, וכעי”ז כתב הגרשז”א (הובא ברבבות אפרים ח”ג סי’ רמז) דמאחר שאין התמונה נשארת כלל אחר כך לא חשיב כתיבה דאורייתא.

ויתכן לומר טעם נוסף למה אינו כתיבה מכיון שבכל רגע המחשב מצלם מה שמולו ואין האדם משנה במחשב עצמו כולם דהתמונה לא נעשית על ידי האדם גדולה יותר או עם יותר שטח כתוב באופן הניכר אלא המחשב תמיד ייצור מה שמולו, והמחשב לא אכפת ליה כלל מה מולו אלא קולט בכל רגע מה שמולו ויוצר אותו, ומהיכי תיתי שיש כתיבה דאורייתא בזה  שמשנה את המצב מול המחשב.

וגם יתכן שבכל רגע או שבריר רגע המחשב קולט מחדש את מה שמולו והאדם אינו פועל פעולה במחשב אלא בכל רגע המחשב בודק מחדש מה שמולו ומצלם אותו והרי זה כמו שמגיע אדם לישון במקום שיודע שמצלמים אותו שאינו עושה שום מעשה והמעשה נעשה רק על ידי המחשב, ויל”ע בכל זה.

ומעין זה ראיתי סברא בשם הגריש”א (במשנה אחרונה שם אות פט הערה תכג) שבמקומות שאין האדם מתכוון כלל להקרנת תמונתו על גבי המסך שאין זה נחשב מלאכת מחשבת בשבת כיון שעושה זאת בדרך הליכתו הטבעית בלא מעשה בגוף הדבר עכ”ד, אם כי אינו ממש מה שכתבתי דהגריש”א שם נקט שאם מתכוון בהצטלמותו עובר איסור דאורייתא, וההיתר שכתב שם הוא רק באינו מתכוון וצריך לעבור שם.

ובמשנה אחרונה שם ציין שגם החוט שני כתב כדברי הגרי”ש ולא עיינתי בפנים (ועי’ בארחות שבת שהביא דברי הגרנ”ק בשינוי קצת ממה שהוא בחוט שני).

ובשם הגרשז”א הובא עוד טעם שהוא דרבנן (רבבות אפרים ח”ג סי’ רמז) משום שהוא כלאחר יד (והאג”מ הנ”ל לגבי מחשב הזכיר סבר שכך הוא הדרך אם כי האג”מ לא מיירי במצטלם אלא בכותב בעצמו, ויל”ע בדעתו).

וכן נקט בשה”ל ח”י סי’ ס שאינו דאורייתא המצטלם מטעם שהביא שם.

ממילא מאחר ובס”ה יוצא שיש כאן כמה טעמים למה הכתיבה היא רק דרבנן, נמצא שהוא תרי דרבנן באינו מתכוון ופס”ר דלא ניחא ליה, ומכיון שמבואר בכמה פוסקים שבמקום הצורך אפשר להקל לעבור במצלמות (הגריש”א והגרנ”ק הנ”ל וכן בשבה”ל ח”י סי’ ס, ואילו בשולחן שלמה הנ”ל בסי”ב התיר לגמרי), בזמנינו הוא צורך גדול וכמשנ”ת.

ומ”מ יש להעיר דעיקר ההיתר הוא מבוסס באופן שאינו מתכוון אבל אם מתכוון להצטלם לא מיירי’ הכא ולקצת פוסקים הוא דאורייתא (כמו הגריש”א), ויש לציין לענין הגדרת ניחא ליה דמבואר בתוס’ פ”ב דקידושין שכל דבר שלולי האיסור שבזה הוה ניחא ליה ומחמת האיסור לא ניחא מוגדר כניחא ליה, מכיון שאם תאמר שנחשב לא ניחא ליה מחמת שהוא אסור ותהפכנו מחמת זה להיתר א”כ שוב חוזר למצב של ניחא ליה מכיון שכבר אין איסור, והוא גלגל החוזר.

לגבי פתרונות של גופים הלכתיים להעמיד מצלמה שנכבית כל מעט זמן (וכעי”ז הורה הגריש”א כמו שהביא במשנה אחרונה סי’ הנ”ל) הדבר תלוי בכמה נידונים, ראשית כל האם מועיל מה שאין המציאות ברורה כרגע להחשיב הדבר כאינו פסיק רישא, או רק כספק פסיק רישא, ושנית במקרה שרק מעט מאוד זמן אינו דולק נכנסים כאן לשאלה של קרוב לפסיק רישא האם נחשב כפסיק רישא או לא, וב’ נידונים אלו דנו בהם הרבה פוסקים, כמו שהובאו בקונטרס כללי פסיק רישא, ועי”ש שהכרעת המשנ”ב להקל באופן הראשון ולהחמיר באופן השני.

ממתק בודאי מותר, ופרס יש עניין לומר במפורש שלא יחול הקנין בשבת, אך מעיקר הדין יש מקום להתיר גם בלא זה אם זה נצרך בשביל שהילד ילמד, מכיון שהוא לצורך מצוה.

הנוסח של המתנה לא יהיה שהקנין יחול לאחר שבת אלא שלא יחול כעת קנין.

מקורות:

לגבי הנוסח ע”ע או”ח תקלט ז ודוק.

לא אבוא לפסוק הלכה בנושא נדוש זה, רק אבוא בקצרה לשאלה שביקש השואל להתמקד בה האם שייך שיהיה בזה בעיה, והתשובה שגם באופן כזה יש כמה חששות אפשריים ונזכיר חלק מהם.

א’ קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אם המחיצות לא נעשו כתנאי הוקף לדירה ובפרט אם יש חללי בניה וכדומה או כל חלל שמערער את כשרות המחיצות ליותר מבית סאתים, ובכל אופן שנחשב קרפף שלא הוקף לדירה אסור לטלטל בו יותר מבית סאתים כדאי’ בסי’ שעב ס”ב.

ב’ מה שאינו רואה את כל המחיצות לפניו יש מפוסקי זמנינו והחזו”א שחששו בזה שאין בכה”ג חזקת כשרות על המחיצות.

ג’ אם עשו הקיף מחיצות לכל המקום בלא שיור כדין, ועי’ סי’ שצז משנ”ב סק”ז שכ’ שם שהגזירה אטו רה”ר ומשמע שא”א להקל גם בטלטול ברחוב בפני עצמו, ומיירי גם במוקפת מחיצות, ע”ש בשו”ע ס”א וע”ש עוד ס”ה, וכל הנידון שם אפי’ באופן שהעיר מוקפת לגמרי ויש לה דלתות כדין כמבואר שם בשעה”צ סק”ה, ולא משמע דמיירי רק באופן שההקיף חשיב לא הוקף לדירה.

ד’ אם יש דרך הרבים עוברת באופן מפולש בלי דלתות כדיני דלתות כמ”ש בסי’ שסד ס”ב ומה שנוהגין העולם להקל בצוה”פ מחמת שמצרפין הדעות שאין לנו רה”ר כ’ המשנ”ב שם סק”ח שבעל נפש לא יסמוך על זה.

קרא פחות

לגבי מה ששאלת לענין דין מלילה שהתירו בכינה כשעוקצתו (רמ”א סי’ שטז סעי’ ט), מה הדין בזה, תשובה הנה עיקר הנידון בזה לפי הצד דחשיב כפרעוש [כמו שהבאתי הנידון בזה בתשובה הקודמת, ד”ה דבורה המסתובבת ומפריעה האם מותר להורגה בשבת או לצודה], והרי טעם איסור המלילה בפרעוש כתב המשנ”ב סקמ”ב משום שהוא פרה ורבה ועלול לבוא בהריגתו לאיסור דאורייתא, ולכך לא הותר, (ומה שהותר מלילה בכינה הוא רק בצירוף שאינו פרה ורבה וגם בצירוף שהוא מעופש מאוד ומצער כמ”ש הבה”ל ס”ט סד”ה לא, ע”פ הרמב”ם), אם כן ה”ה בדבורה שסוברים לענין דרגת הנזק חשיב כמו פרעוש ג”כ לא הותר.

וכן בשוע”ר בסי’ שטז סי”ח דן לגבי כמה דברים שלשיטתו כפרעוש חשובין, והצירעה היא אחד מהם, ושם בסי”ח וסי”ט דן על כל דיני פרעוש בשבת וקאי על כל המינים שהזכיר בריש סי”ח שדינם כפרעוש, ומבואר דמה שכתב בסוף סי”ט שאסור למלול פרעוש קאי גם על צרעה הנזכרת בריש סי”ח.

אבל לפי הפוסקים שנקטו דדבורה נחשבת כמו נחש לדידן (דסבירא לן להקל במלאכה שא”צ לגופה כמו שנתבאר הענין במשנ”ב סקמ”ו) וה”ה שנידון זה יש לדון על נחש גופא, דכשאין רץ אחריו אסור להרגו כמבואר בשו”ע ס”י ובמשנ”ב שם, מה הדין במלילה בכה”ג לו יצוייר שיכול למוללו באיזה אופן האם זה הותר גם בשאין רץ אחריו או לא.

והיה מקום לומר בפשוטו מכיון שאינו מוגדר כפקו”נ בשאין רץ אחריו לא הותר כלום, אבל מצינו דדריסה לפי תומו התירו בנחש אפי’ אין רץ אחריו כמ”ש בשו”ע שם, וכן כפיית כלי הותר בנחש אפי’ אין רץ אחריו כמ”ש במשנ”ב שם סקמ”ז, וכעי”ז לעיל סקכ”ז, וא”כ יש לומר דגם מלילה תהיה מותרת, דלמה נחמיר בנחש שאין רץ אחריו יותר מפרעוש שרץ אחריו, ויל”ע.

דמחד יש לטעון דהנה בפרעוש הותר צידה במצערו כמ”ש השו”ע ס”ט, ואעפ”כ מלילה לא הותר אפי’ במצערו, כמ”ש הרמ”א שם וכהכרעת הבה”ל והחיי”א [דלא כהא”ר שמיקל במלילה במצערו, ועי’ בעולת שמואל על השו”ע כאן שרצה לטעון דרוב הראשונים מחמירים בזה גם מי שהביא הבה”ל בדעתו להקל בזה], א”כ שם בנחש אף שהותר לצודו אפי’ כשאין רץ אחריו מ”מ שמא מלילה עדיין אסורה.

מאידך גיסא יש לטעון מה לפרעוש שכן אסור להרגו אפי’ לפי תומו גם כשמצערו תאמר בנחש שאין רץ אחריו שמותר להרגו לפי תומו.

וממה שהותר בכינה למלול אין ללמוד לנחש (או לדבורה להסוברים שדינה כנחש) דהרי בכינה הותר אפי’ הריגה גמורה כל שאין חשש של בעלי חיים אחרים עמהם ביחד שיבוא להרגם (כמו שנתבאר במשנ”ב סקמ”ב לענין מפלה כליו), אבל בנחש לא הותר כן.

ומסברא נראה דכיון שאיסור המלילה בפרעוש הוא רק שמא יהרגנו כמבואר ברמ”א הנ”ל בס”ט, אם כן בנחש שאינו רץ אחריו שהותר להרגו לפי תומו דהיינו אפי’ אם מכוון להריגה רק שלא ייראה כמתכוון (כמו שנתבאר בשו”ע ס”י), אם כן למה נאסור מלילה שמא יהרגנו, כיון דאף ההריגה מעיקר הדין אינו חמור כ”כ.

ויעו’ ברש”י ותוס’ בשבת יב ע”א שנחלקו בדעת התנאים שם אם גזרי’ מלילה של מין אחד שאין בו חיוב חטאת בהריגתו אטו מין אחר שיש בו חיוב חטאת בהריגתו, או דלא גזרי’, ולפי החשבון להלכה דבכינה לא גזרי’ [כמ”ש בגמ’ שם ובשו”ע סי’ שטז ס”ט] נמצא דלהלכה לכו”ע לא גזרי’ מלילה דמין אחד אטו דמין השני, אלא כל מין שאין בו חיוב חטאת לא גזרי’ ביה איסור מלילה.

(ויש לציין דאפי’ למאן דגזר מ”מ יש מקום לומר דבדבר שהוא עצמו התירו בו לדורסו לפי תומו למה שיהיה אסור מלילה, דאדגזרי’ מלילה אטו הריגה דפרעוש לגזור שלא לדורסו לפי תומו שהוא ממש דאורייתא בפרעוש, אבל א”צ לטענה זו דבלאו הכי נתבאר שאין לגזור מלילה בדבר שהותר לדורסו לפי תומו וכנ”ל).

וגם כל הצד לומר שדריסה לפי תומו יהיה מותר ושמלילה אסור הוא דבר שאינו מסתבר, דהרי באיסור מלילה כלול גם שלא ימללנו לפי תומו [כל שמתכוון למלילה במחשבתו] והרי אפי’ הריגה הותר בכה”ג בנחש.

ודעת הא”ר להתיר מלילה בפרעוש שמצערו לא נפסקה להלכה כמ”ש הבה”ל בס”ט ד”ה לא, ומיהו לגוף שי’ הא”ר יש לדון מה הגדרת דבורה, דלהסוברים [כמובא בתשובה הקודמת] שהגדרתו כמו פרעוש [לענין איסור הריגה גם כשמצערו וצידה כשאין מצערו] א”כ ההיתר דמלילה בפרעוש להא”ר הוא רק במצערו כמו שביאר הבה”ל בדעתו.

ולהסוברים שהגדרתה של הדבורה היא כמו דבר המזיק יש לדון כנ”ל האם התירו מלילה בדבר המזיק כשאינו עוקצו, דכמו שבבעל חי המזיק התירו לצודו על ידי כפיית כלי אפי’ כשאין מצערו ה”ה בניד”ד בפרעוש התירו לצודו כשמצערו, וממילא אולי גם יש להתיר שם מלילה כמו כאן כשמצערו לפי הא”ר, וכך מסתבר דהרי בנחש שאין רודף אחריו התירו אפי’ דורסו לפי תומו מה שלא התירו בפרעוש כשמצערו, וא”כ מה שהתירו בפרעוש [להא”ר] למלול כשמצערו לכאורה יותר גם בנחש שאין רודף אחריו.

מש”כ כת”ר דיש מקום לדון דרק בפרעוש שייכא הגזירה של מלילה אטו הריגה שמא יהרגם בלא מתכוון, יש להעיר דלפי שי’ התוס’ בשיטת המחמירים בשבת יב ע”א גזרי’ מלילה דכינה אטו הריגה דפרעוש אע”פ ששם אין הגזירה שמא יהרוג הכינה דבזה לא יעבור איסורא דאורייתא, עי”ש, ועדיין יש מקום לדון ולומר דשמא בזה גופא תליא הפלוגתא שם אם גזרי’ מין אחד אטו המין השני ולהלכה לא נפסק כמהמחמירים בזה כמשנ”ת לעיל.

היה אסור לקחת את זה משם מכיוון שכל דבר שמונח בצורה שאנשים רגילים להניח צריך לחכות שמי שהניח את זה יבוא לקחת אבל כרגע שהילד לקח את זה הדין הוא שמכיוון שהיה סימן על הסידור לכן צריך להכריז.

והנידון כאן לא קשור לדיני קטן שהזיק מכיון שזה כרגע באפשרות של ההורים לשמור על זה ולהכריז על זה לכן נחשב כהשבת אבידה לגביהם לשמור על זה לטובת האובד.

= (https://=.

com/he)

מכיון שיש אומרים שמנהג האשכנזים בא”י להחמיר שלא להתפלל בפלג המנחה גם בע”ש [עי’ קובץ תשובות ח”א כג, הליכות שלמה תפילה פי”ד ארחות הלכה 10, ויש חולקים עי’ ביאורים ומוספים סי’ רסז סק”ג], ומכיון שעדיין אין עליו איסור לישון כרגע מחמת תפילת ערבית עד חצי שעה לפני צאת הכוכבים [משנ”ב רלה סקי”ט], לכן עדיף שיישן עכשיו ויעירו אותו לתפילת מעריב לקרוא ק”ש ותפילה בזמנה.

קרא פחות

לא שמעתי מסגולה זו עד כה, ועכ”פ לגוף השאלה נראה שהדבר תלוי במחלוקת כללית על עשיית סגולות באופן שאין ידוע הרפואה שבזה, והדעה הכללית בזה להתיר וכך המנהג.

מקורות: עי’ שו”ע שא ז ובמ”ב שם בשם ביהגר”א, ומפשטות דבריו נראה שיותר תופס לעיקר כהשיטה המקילה בזה, וכן בשו”ע נראה שהשיטה העיקרית היא כך, ויש להוסיף על עיקר קושיית הבהגר”א, דהרי מדקאמר שבמומחה שרי לצאת מכלל שעד עכשיו נבדק גם קודם שהי’ מומחה, ומ”מ קושיית הגר”א גופיה עדיפא מקושייה זו שהקשה דבשת אסור בשאינו מן המומחה הא בחול שרי.

ויש לציין שכך המנהג להתיר עשיית סגולות גם שלא נבדקו.

ועי’ בהגדרות במשנ”ב שם מה נכלל בכלל האיסור לדעה זו, כגון סגולה שאין ניכר שעושה הדבר לרפואה ולתועלת.

ולגוף הסגולה יש לציין שאמנם לא ידוע לי שיש סגולה כזו בחז”ל, אך מצינו בחז”ל שיש לפעמים קשר בין הנולד למוליד בעניינים סגוליים, כמו שמצינו בשבת קכט ע”ב, וטומנין השליא כדי שיחם הולד אמר רבן שמעון בן גמליאל בנות מלכים טומנות בספלים של שמן בנות עשירים בספוגים של צמר בנות עניים במוכין, ופרש”י שהוא רפואה להתחמם הולד.

וכן מצינו בשבת עה ע”ב ברש”י המאכיל דם האדם לחתול, נעשה חלש אותו אדם, ויש לציין שהגר”מ אריק (בטל תורה שם וכן אמרי יושר ח”ב קמא) פי’ דברי הגמ’ שם ע”פ הרמב”ן ויקרא יח, יט באופן אחר שאין מכאן ראיה לענייננו עי”ש.

לגבי שעון שבת לכוון את המחוגים שלו בזמן שאינו פועל נחלקו פוסקי זמנינו בעניינו, ויש שכתבו להקל במקום צורך גדול מאוד, אבל ידוע שהחזו”א החמיר בזה וכן החמיר לענין שינוי מצב מתג החשמל אף בשעה שהחשמל אינו פועל, וכן בהוצאת שקע כשהחשמל אינו פועל.

ויש צד בשם החזו”א שהוא דאורייתא מכיון שבונה כאן מערכת חשמל שתעביר מעגלי חשמל, וכך נקט הגרי”ש אלישיב בדעתו (שבות יצחק גרמא פט”ז אות א), וכן נקט האול”צ (סי’ מז סקי”ג) בדעת החזו”א, וכן נקט בספר מאורות נתן (חשמל בשבת פ”ו אות ז) בדעת החזו”א, וכ”א בשם החזו”א בארחות רבינו ח”א עמ’ קמג, ועי’ חזו”א או”ח סי’ לח סק”ב.

ומאחר שיש כאן מחלוקת בפוסקים ויש צד עיקרי בהרבה מהפוסקים (הנ”ל וכן באג”מ יוד ח”ג סי’ מז אות ד) שהוא איסור דאורייתא אין כח בידינו להתיר הדבר למעשה, ואם מדובר במקום צורך גדול מאוד וכת”ר מחפש קולא בדבר איני יכול לקחת על עצמי להתיר הדבר ובפרט שהחזו”א והגריש”א והאג”מ והגרנ”ק מחמירים ורבים הם כנגד הגרשז”א.

ויש לציין דהגרשז”א גופא לענין מחוגי שעון השבת לא היה פשיטא להקל מן הדין בכל גוני, וחילק במנחת שלמה (ח”א סי’ יג ועי”ש ח”ב כג מכתב ג אות ג) מה שיש לומר מעיקר הדין בין להאריך זמן הדלקתו לבין לקצר זמן הדלקתו, ולמעשה גם כשהקיל לא הקיל אלא לצורך גדול (עי’ ארחות שבת ח”ג פכ”ט הערה כו).

וגם להגרשז”א שהתיר לסדר המחוגים בשעון שבת כנ”ל יש לדון בכל מקרה לגופו, ויש לדון גם בגדרי דבר שמלאכתו לאיסור או דבר שמלאכתו לאיסור ולהיתר ואם נחשב לצורך מקומו.

ושוב ראיתי שהגרשז”א מקיל להציא את התקע מן השקע כשהחשמל אינו פועל (עי’ שש”כ פי”ג הערה קא, ועי’ מנחת שלמה ח”א סי’ י’ אות ג וח”ב סי’ כג מכתב ג אות א).

ומה ששאל כת”ר עוד לפי הצד שהוא מותר לעשותו בשבת מה הדין לעשותו לצורך חול, התשובה בזה שכל דבר שיתכן שישתמשו בו בשבת בהיתר אין בזה איסור הכנה לצורך חול, כמו שמצינו בכוסות וקערות, ודבר שאין אפשרות להשתמש בו בשבת בהיתר מכל סיבה (שלא יהיה אפשר לנתקו בהיתר בשבת אלא רק במוצ”ש) יש בזה איסור להכין לחול אפי’ בטלטול בעלמא כמ”ש המשנ”ב וכ”ש בעשיית מעשה.

קרא פחות

מבלי להיכנס לנידון הגדרת מעשה שבת בסי’ רנג באופן שהתחמם והיה אפשר לאוכלו קר עי”ש ברמ”א, מ”מ בנידון דידן יהיה מותר, מכיון שלענין מעשה שבת אזלי’ לעולם בתר המקילין כמ”ש במשנ”ב סי’ שיח, דספק מעשה שבת להקל, ממילא מאחר ודעת הגרשז”א להתיר בקילוף פירות במקלף בפירות שרגילים לקלפן סמוך לסעודה (הגהות ביצחק יקרא סוף סי’ שכא, וע”ש במשנ”ב ס”ק קפד ובאה”ל שם סי”ב ד”ה מידי), ובפרט שגם א”א למחות במי שמקלף אם סומך על הגרשז”א בזה, לכן גם אם מחמיר כדעת האגלי טל (בורר ס”ו) והחוט שני (ח”ב פכ”ה עמ’ סח) שלא להתיר קילוף אם עושה כן במקלף מ”מ בדיעבד אין לאוסרו מחמת מעשה שבת וכנ”ל.

קרא פחות

כ’ הרמ”א יו”ד סי’ קכז ס”ג, קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין, מכל מקום בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור עכ”ל.

ויעוי’ ברמ”א לעיל מינה מה שדן על עד אחד גדול דבכללות דיניו נזכר שבאופן שמעיד לאסור על דבר שאפשר לבררו יש לו נאמנות יותר (באופנים שלולא כן לא היה נאמן כמבואר שם).

ולפ”ז בקטן ג”כ נראה דיש יותר לחוש לפי הענין בקטן שאומר שנקרע חוט הערוב כיון שהוא דבר שאפשר לבררו, ובמקרה שאפשר לברר יש יותר רגלים לדבר לעתים קרובות ויותר דומה לאופן שנקט הרמ”א שיש לסמוך עליו לאסור עכ”פ לחייב בירור.

אע”פ שקטן ביותר כגון שיודע שאינו מבין או שעדיין לא הורגל להקפיד שלא לשנות בדיבורו יתכן שיהיה לפעמים אפשר להקל לפי הענין אפי’ בזה שהוא דבר ששייך לבררו.

וכדברי הרמ”א הנ”ל כ”כ גם המחבר ביו”ד סו”ס מח קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוון בדברים אלו עכ”ל, ור”ל דבדברים אלו של טרפיות צריך יותר חריפות כדי להיות בקי בהם כדי לידע לכוון בהם עדותו.
 

אולם במקור הדברים ברשב”א בתשובה סי’ רד [שציינו לו בט”ז ובביהגר”א שם] משמע דדוקא בנידון המדובר שם שכיון שנמצא מחט רגליים לדבר ומ”מ גם דברי הרמ”א הנ”ל בסי’ קכז הם ג”כ מהרשב”א בתשובה שם, ובפנים הרשב”א נזכר יותר מזה דגם בדיני ממונות מצינו לפעמים נאמנות של קטן כמו שהביא דבריו בב”י בסי’ מח ובגליון מהר”ש אייגר עי”ש מה שהוסיף על זה, הלכך אין שום הכרח שהמחבר חולק על הרמ”א בזה, שהרי גם הרשב”א שהוא מקורו של המחבר מסכים לדין שהזכיר הרמ”א בסי’ קכז.

[ולגוף קושייתו של המהר”ש אייגר על הרשב”א עי”ש בפנים דבריו, הנה לפו”ר אינו קשה כ”כ דהא גם נאמנות בגדלו מה שראה בקטנו הוא מצד שיש לקטן איזו נאמנות דלולא זה שיש לו נאמנות כל דהוא לא היה נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו דהרי כל ידיעתו רק מכח דעת שהיה לו בקטנותו, אם כי כאשר דנים מצד חשד לשקר במזיד יש עדיפות לגדול המעיד מה שראה בקטנו שכן בזה אין חשד שישקר במזיד ולכן שפיר הוסיף מהר”ש אייגר מה שהוסיף, אבל מעצם מה שטועה בראייתו בדדמי בזה כבר ראיית הרשב”א טובה, וזה הביא הרשב”א לראי’ שמצינו איזה צד נאמנות לקטן אפי’ בדיני ממונות, רק דאכתי אינה ראי’ גמורה לניד”ד דכאן יש חשש שקר שזה אין במקרה של הרשב”א, ולכן הוצרך מהר”ש אייגר להוסיף הראיה שהביא לענין דיני ממונות].

ויש להוסיף דבנקרע החוט של העירוב שהוא בידו של הקטן, דבפוסקים מצינו (לגבי אופנים מסויימים להתיר שלולא שהוא בידו לא היה נאמן) דבאופן שהוא בידו של הקטן יש יותר נאמנות באופן כללי לקטן, עי’ ברמ”א ונו”כ בסי’ קכז שם ובחכמת אדם כלל עב סט”ז.

ובמהר”ש אייגר בס”ס מח הביא בשם שו”ת צמח צדק הקדמון סי’ צא דהיכא שהקטן אינו נאמן גם דבר שהורה בו חכם אינו, ור”ל שאין צריך להחמיר בזה כלל אפי’ ליר”ש, ויל”ע באיזה אופן מיירי שאינו יוצר אפי’ ספק קל שיר”ש לא יצטרך להחמיר, ואולי בקטן ביותר שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, אבל לא נראה שלזה הכונה.

וראיתי אחד מהמחברים שציין למש”כ הש”ך בסי’ קטו סקי”ב בשם האיסור והיתר דנאמנות קטן הוא מבן ט’ שנים ושכ”כ התורת חטאת ובחיבורו ד”מ ובט”ז שם, אבל אין הנידון בהכרח דומה לראיה דשם הנידון מצד מאיזה גיל חשיב מירתת לגבי גוי, וזה אינו בהכרח הנידון לדין נאמנות דאפשר דנאמנות גרידא בלי שהגוי מירתת בפניהם שייך כבר קודם לכן, ויל”ע.

וכן מבואר בש”ך סי’ קיח סקל”ג דמירתת הם גדרים אחרים מנאמנות דנקט שם שאע”פ שקטן אינו נאמן בדאורייתא להתיר (עכ”פ בחלק מהאופנים) מ”מ במירתת מהני משום שיש לזה גדרים אחרים, ואע”ג דכאן הוא לאידך גיסא להאמין לקטן יותר בנאמנות בגיל שעדיין אינו נאמן במירתת, מ”מ יש מקום לטעון דאינו שייך זה לזה דהם סברות שונות, דבמירתת שייך בעיקר בגיל וכאן שייך בחכמה.

ובתשלום התשובה יש לציין דיש סברא דאיבדרא בבי מדרשא לומר דבנקרע עירוב א”צ להודיע כיון דהו”ל מתעסק לענין הוצאה דאינו מתכוון להוציא מרשות לרשות ואמנם לא בדקתי אמיתת מקור סברא זו אבל יש לציין דסברא זו צ”ב מנ”ל לחדש דבר כזה, דהרי הוא מתכוון למעשה שעושה ולא אכפת ליה בגדרי הדין אם מוגדר מקום זה כהוצאה או לא, וכעין מי שסבור טריפה הרג והרג בריא דלא חשיב מתעסק, מלבד מה שא”א לסמוך על עירוב כשלא מודיעים שנקרע (שהוא שכיח מאוד), וכן אינו מוסכם לכו”ע דמתעסק מותר לכתחילה ואכה”מ.

להחליף עם אחרים יש בזה בעיה ולהחליף עם ההורים לכאורה מותר.

מקורות: להחליף עם אחרים ראה שכב ו וכן בבה”ל שם, ושלח ה ברמ”א לענין זוג ופרד,ושכג ג, וכן הורה הג”ר זבולון שוב בכת”י שתח”י, ולענין עם ההורים מכיון שזה ברשותם, ראה שכב שם, וכן כמדו’ שהבנתי מפי הגר”ע פריד.

לענין סבון שהוא סמיך קצת, יש בו חשש ממרח דהיינו ממחק (עי’ משנ”ב ס”ס שכז), ואף סמיך קצת כ’ בחוט שני (ח”א פי”ד סק”ב) שאי אפשר להתיר מכיון שלא התבאר השיעור שנחשב אינו סמיך.

ולענין סבון חתיכה, לחלק מהפוסקים יש בו חשש נולד על ידי שנמס (רמ”א שם, ובמ”ב שם הביא שיש חולקים).

ולענין סבון שנעשה קצף, דנו ונחלקו הפוסקים מצד ממרח (עי’ בביאורים ומוספים שם), ויש לדון בו גם מצד נולד כשנוצרת צורה חדשה של קצף שלא היתה כאן קודם, כעין מה שדנו הפוסקים על המסת שלג והקפאת מים.

ולכן ההיתר הברור לשימוש בשבת בסבון הוא בסבון שהוא נוזלי לגמרי ואין בו קצף ולא משתמש במטלית סקוץ כשמנקה איתו, ואפשר גם להשתמש בסבון רגיל ולדלל אותו הרבה ולהוציא ממנו הקצף האפשרי בערב שבת ובזה להכין אותו לשימוש בשבת.

(ולענין ריח בכלים כתבתי בתשובה נפרדת).

ומ”מ מי שלא רוצה לחשוש לכל השיטות יש אופנים שגם בסבונים אחרים הוא כשר לפי חלק מן השיטות, ויעוי’ בספרי הפוסקים או יעשה שאלת חכם.

קרא פחות

העצה היא שיתן שמן מחוץ למקום המכה איפה שהעור שלו בריא, והשמן יוכל לרדת משם לאזור המכה (או”ח סי’ שכח סכ”ב), וזה מותר גם במקומותינו שאין רגילות לסוך שמן (משנ”ב שם ס”ק עז).

עצה נוספת אם הידיים אינם כבר יבשות ופצועות אלא רק חושש שיתייבשו ויפצעו, באופן כזה שכרגע הם עדיין בריאים אין איסור לסוך אותם שמן (חוט שני פפ”ט ס”ק לו).

ועי’ עוד בתשובה מק”ט 4371 האם מותר לסוך בשבת שמן על הידים בזמנינו וכו’.

קרא פחות

יש בזה פלוגתא בתרתי, הא’ האם צער הנפש הוא בכלל ההיתר לצוד פרעוש או רק צער הגוף, והב’ האם צרעה היא בכלל פרעוש או בכלל בעל חי המזיק הרבה שהותר לצודו וכן להרגו לפי תומו אף שאין מזיק עדיין או להרגו בידיים כשבא להזיק.

ולמעשה לענין לצודו (או לכפות כלי דהיינו צידה כמ”ש במשנ”ב סקכ”ז) ולהשליכו, כאשר יש בזה צער גדול או פחד קטנים, יש להקל בזה, ולענין שאר הדברים אין ראוי להקל.

מקורות:

הנה מבואר בשו”ע סי’ שטז ס”ט דפרעוש מותר לצודו אם הוא מצערו, ואם אינו מצערו אסור (ולפי קצת פוסקים גם באופן שאינו מצערו, אם הוא מונח עליו על בשרו או על בגדיו מבפנים, והכרעת השעה”צ שיש להחמיר בכל זה ושאין למחות ביד המקילין, כמו שהבאתי בתשובה אחרת ד”ה מי שהתיישב עליו יתוש בשבת ובא לעוקצו מה מותר לעשות במצב זה), ולהרגו אסור בכל גוני, ולמלול (דהיינו להחלישו על ידי מיעוך) כתב הרמ”א דאסור שמא יהרגנו.

ולענין אם יש להחשיב את הדבורה בעצם מה שמסתובבת כבעל חי המצער מכיון שגורם פחד לילדים, יש לציין שמצינו בזה נידון דומה לענין הפרעת זמזום של יתוש שמפריע לישון דהגרנ”ק הקיל בזה והגרשז”א החמיר בזה כמו שהבאתי בתשובה הנ”ל, ויתכן שבזה גם הגרשז”א יודה אם מפחיד מאוד את הילדים (וה”ה שיש כעין זה להסתפק במקק שיש כאלה שעצם הימצאות בעל חי כזה סביבם מיסב להם צער רב) אבל משמע בשלחן שלמה סקי”ט שגם צער הנפש גדול אינו בכלל ההיתר.

ובשם הגריש”א [וביום השבת עמ’ רלז] ראיתי שמקק שמפריע מותר לטאטאו החוצה, ואולי היינו כעין היתר הרמ”א הנ”ל לענין לתפוס הכינה מחמת שהפרעת המקק חשיב לא פחת מהפרעת עקיצת הפרעוש.

וכינה הותר להורגה ואם בודק בגדיו ומוצא כינים אסרו להורגה שמא יהרוג כאן פרעושים (משנ”ב סקמ”ב) אבל מותר למוללה.

ולענין נחש ועקרב מבואר שם בס”י דאם רץ אחריו מותר להרגו (ועי”ש בביאור הלכה דלכאורה רק בנישופין בו) ואם אין רץ אחריו מבואר שם בשו”ע ומשנ”ב דאסור להרגו אבל מותר לדורסו לפי תומו שמראה כאילו אינו מתכוון, וכן הביא המשנ”ב שמותר לכפות עליו את הכלי.

והנה לפי דין השו”ע הוא היתר מיוחד בנחש ואינו שייך בדבורה או דבר אחר שאין בעקיצתו חשש סכנה, אולם המשנ”ב סקמ”ו כתב דכל זה לדעת הרמב”ם שסובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מדאורייתא, אבל לדידן שאינה אסורה מדאורייתא מותר להרוג גם בעל חי שמזיק בעקיצתו, ולא נאסרה ההריגה בפרעוש אלא משום שאין צער כל כך בעקיצתו.

ולפי הגדרת המשנ”ב היה צריך להיות שמכיון שהדבורה עשויה לגרום חבלה ויש צער גדול בעקיצתה היה צריך להיות מותר.

ויש להוסיף דהא דנקט המשנ”ב לשון עקיצה הנה לשון זו מצויה בחז”ל בפרעוש (ופרעוש כמעט לא נזכר) ובדבורה ובעקרב, והרי פרעוש ועקרב כבר נזכרו בשו”ע בנידון דידן, וא”כ מסתמא הלשון עקיצה בדבר שיש בו נזק שבא ללמד על עוד דבר בא לומר על כגון דבורה וכיו”ב שלא נזכרו כאן להדיא בשו”ע.

ולא משמע דמיירי בבעל חי שיש חבלה גמורה או שבר בנשיכתו ככלב וחמור הכועס ומסוכן (עי’ פסחים מט ע”ב), דלישנא דנשיכתן עוקצת לא משמע הכי, אלא משמע כעקיצת דבורה הנזכר ברוב מקומות בלשון עקיצה.

וכן הובא בשם הגרנ”ק (תורת המלאכות הצד סקפ”ד) דדבורה יש לה דין כמו בעל חי שמזיק בעקיצתו ומותר לצודה אם חושש שתעקוץ אנשים.

(והיינו רק באופנים שמותר להרוג נחש כמו שנתבאר בשו”ע ומשנ”ב ובה”ל, כגון ברצין בו ונישופין בו לפי חדא תירוצא בבה”ל שם, ולא בכל אופן שיש דבורה מפריעה בחדר).

(ובמאמר המוסגר לענין צידה יש לציין דהבה”ל בסי’ שטז ס”ח ד”ה או כתב דמה שהתיר המחבר בס”ז לצוד לכתחילה רמשים המזיקים שלא ישכנו היינו שנשיכתן קשה מאוד, ומבואר שאמר כן אפי’ לדעת המחבר שמחמיר בס”י במלאכה שאינה צריכה לגופה כמו שנתבאר שם במשנ”ב ס”ק מו בדעתו, ומאידך גיסא במשנ”ב הנ”ל בס”י סקמ”ו משמע דכל מה שהתיר המחבר בנחש לענין הריגה התיר המשנ”ב גם לענין דברים המזיקים, יותר ממה שהתיר המחבר, ולא הזכיר שם המשנ”ב דברים שנשיכתן קשה מאוד דומיא דנחשים ועקרבים, ואדרבה מבואר שם שבא לחלוק על המחבר שהזכיר רק נחשים ועקרבים שיש בהם סכנה וסובר דיש להתיר גם בלא סכנה, אם רצים אחריו, ושם בסקמ”ז הביא המשנ”ב דמה שהתיר המחבר לדרוס הנחש לפי תומו כשאין רץ אחריו ה”ה שמותר גם לכפות עליו כלי, ולכאורה ה”ה בשאר דברים המזיקים יתיר המשנ”ב גם בשאין רץ אחריו לכפות עליו כלי [דהרי גם המשך דברי השו”ע שם לענין דורסו לפי תומו הביא הב”י מהמרדכי בשם ר”ת דלדידן שמלאכה שא”צ לגופה דרבנן יהיה מותר גם כשמצערו, ואמנם הוא הקיל גם בפרעוש והמשנ”ב חשש בפרעוש לדעת התוס’ בשבת קכא ע”ב ד”ה ברצין, שלא סברו מהיתר זה, לכך המשנ”ב הקיל רק בצער גדול, כמ”ש השלחן שלמה להגרשז”א סקי”ח, וממילא גם מה שהוסיף המשנ”ב על דורסו לפי תומו יהיה גם לענין זה, וכמבואר בבה”ל ד”ה ואפי’ במתכוון ועיין עוד בזה להלן בסוף התשובה], ומאידך גיסא בבה”ל הנ”ל בס”ח ד”ה או שהתיר צידה באין רצין אחריו רק בבעלי חיים שנשיכתן קשה מאוד הוא אך ורק להמחבר שמחמיר במלאכה שא”צ לגופה, ואילו המשנ”ב עצמו יתיר גם בנזק גרידא, שאינו בדרגת נזק של נחשים ועקרבים, כך היה צריך לצאת לכאורה לפי החשבון.

אבל למעשה אי אפשר לפרש כן בבה”ל דלא מיירי לפי הדעה דמלאכה שא”צ לגופה מותר, דהרי הבה”ל קאי על דעה זו גופא בשו”ע שם עי”ש, וצ”ע.

ואולי להסיר מחומר הקושיא יש לומר דמה שנקט בכוונת השו”ע בס”ז דרמשים המזיקים היינו דומיא דנחש הוא כדי ליישב דברי השו”ע גם כדעת הרמב”ם דהרי השו”ע בס”י סובר כהרמב”ם וא”כ גם בס”ז צריך להיות גם כדעת הרמב”ם, וכמבואר במשנ”ב שם בס”ז סקכ”ז דדברי השו”ע בס”ז אתיין גם כדעת הרמב”ם, ממילא לכך העמיד הבה”ל דברי השו”ע בס”ז ברמשים שנשיכתן קשה מאוד, דבזה גם הרמב”ם מודה, לפי המבואר במשנ”ב ס”י סקמ”ו.

או אולי יש ליישב באופן אחר, דנשיכתן קשה מאוד שהזכיר הבה”ל בס”ח ועקיצתן מזקת שהזכיר המשנ”ב בסקמ”ו היינו הך ותרי לשונות הם והמכוון בהכל אחד הוא, ואעפ”כ לענין הריגה החמיר המשנ”ב לדעת הרמב”ם [בביאור דברי השו”ע בס”י] במלאכה שאינה צריכה לגופה ולכן לא הקיל בהריגה אלא בנחש ועקרב שיש בהם חשש סכנה, אבל לענין צידה כיון דהרמב”ם מודה דכשצד דבר להרחיקו מעליו אין זה צורת צידה דאורייתא כלל, ואפי’ מלאכה שא”צ לגופה לא הוי, כמ”ש המשנ”ב בסוף סקכ”ז וכמו שנתבאר עוד בערוה”ש סי’ שטז סי”ט, ממילא בזה הרמב”ם מודה לשאר רבוותא שכשיש צורך של מקום צער מותר כיון שאין כאן דאורייתא, וכמו דשאר רבוותא סוברין כן בין בצידה בין בהריגה כיון דלשיטתם תרווייהו אינו דאורייתא כיון דפטרי במלאכה שא”צ לגופה, ותדע דאם שאר רבוותא דפטרי בהריגה מתירים כל דבר שיש נזק בעקיצתו א”כ היה להם להתיר כזאת גם בצידה [וכ”ש דצידה קיל מהריגה כמבואר בסקכ”ז וסקמ”ז], וממילא גם להרמב”ם היה להקל כזאת בצידה על פי החשבון שנתבאר כיון דאין בזה דאורייתא, ואם נאמר דב’ הלשונות אחד הם ואין חילוק בין “נשיכתן קשה מאוד” לבין “עקיצתן מזקת” ניחא, וכמדומה שתירוץ זה האחרון אין בו דופי).

ואולם הגרשז”א (שלחן שלמה סי’ שטז סקי”ח) כתב דדבורה אין לה דין כנחש ועקרב אלא דינה כמו פרעוש שאסור להורגה.

ומה שנזכר במשנ”ב הלשון עקיצה ביאר בשש”כ ריש פרק כה דהיינו כגון עקרב שחור שיש בעקיצתו נזק רב מאוד אבל אין בו סכנת נפשות, ומ”מ הסכים בשש”כ שם שלגבי אנשים רגישים שיש בהם חשש סכנה מבחינה רפואית בעקיצת דבורה חשיב גם הדבורה כסכנה (ויש שם סתירה בשש”כ דבסעיף א’ ובסק”ב שם משמע דזה מוגדר כסכנה שאז יהיה מותר גם לדעת השו”ע, ואילו בסק”ז משמע שטען כן רק לפי מה שהוסיף המשנ”ב לענין נזק הרבה ולא לדעת השו”ע, ומיהו בין כך ובין כך יש לציין דפשטות המשנ”ב על מינים שעקיצתן גורמת נזק ולא על אנשים רגישים בלבד, ולכן דוחק להעמיד באופן זה דברי המשנ”ב, וגם לענין עקרב שחור צ”ע דעקרב נזכר שם בשו”ע לענין המינים הממיתים, ואם יש מין עקרב שאינו ממית וזה בא המשנ”ב לרבותו שיהיה מותר יותר ממה שנזכר בשו”ע הוא דחוק מאוד להמעיין כמובן, וצ”ל לדעת הגרשז”א שיש עוד מינים שעקיצתן מזיקה הרבה שלא נזכרו כאן, ואיני בקי בכל המינים.

ויש להוסיף דלגוף הדין אין כאן סתירה כ”כ דיתכן שיש אלרגיה שהיא בדרגת סכנה [ואז יהיה מותר גם להשו”ע] ויש אלרגיה שהיא בדרגת נזק [ואז יהיה מותר רק להמשנ”ב], אבל בהערה ז שם משמע שבא לבאר דבריו בס”א וזהו עיקר מה שהוקשה לי בדבריו.

ובגוף הדברים בשש”כ ס”א שם דמחשבי’ אדם רגיש כמקום סכנה, היינו דוקא בסכנה מוחשית, כגון אדם שמאובחן כבעל אלרגיה שאם תעקצנו צרעה או דבורה עלול להסתכן, ובזה דמי לנחש ועקרב וכלב שוטה הנזכרים שם (ועי’ בבה”ל שם שתמה למה לא הביאו הפוסקים דינא דנישופין בו בשבת קכא ע”ב), אבל אדם רגיל אין דבורה נחשבת כסכנה לכו”ע, ואפי’ לפי הדעה שנחשבת הדבורה כדבר המזיק אבל לא בדרגא של סכנת נפשות, ויש להוסיף דלא כל ספק מרוחק של פיקו”נ הותר, וכמ”ש בקוב”א חזו”א ולכן גם במיתות ב”ד אזלי’ בתר רובא כמבואר בפ”ק דחולין יא ועי’ בסנהדרין פרק בן סורר, וגם בפ”ח דיומא נזכר איזה אופן דלא הלכו בפקו”נ אחר הרוב עי”ש).

ולגוף דברי הגרשז”א אמנם נקט הגרשז”א שאינו כנחש ועקרב אלא כפרעוש, וממה שנקט נחש ועקרב היה מקום ללמוד דקאי לדעת המחבר שמיקל רק בנחש ועקרב, ולא כהמשנ”ב שמרחיב את ההיתר לכל מי שמזיק בעקיצתו, אולם המעיין בפנים דברי הגרשז”א יראה שאמר דבריו גם לדעת המשנ”ב דעליה קאי שם.

וכן מבואר להדיא בשוע”ר סי’ שטז סי”ח דאע”פ שסובר כהמשנ”ב שדברים המזיקים את הגוף דינם כנחש ועקרב מ”מ לענין צרעה סובר שדינו כמו פרעוש שהוא צער בעלמא, וכתב שם דרק דברים המזיקים את הגוף אבל צער לא.

והשתא לפי הגדרתו יתכן לבאר גם את דברי המשנ”ב כדברי הגרשז”א דרק דבר שהוא נזק בגוף ממש (כמו פחת גוף ואולי הוא כמו שמצינו הגדרת נזק בדיני נזיקין) אבל דבר שהוא צער לא הותר יותר ממה שהותר בפרעוש שרק אם הוא עוקצו יכול לצודו או ליטלו ולהשליכו ואילו להורגו כשמצערו או לצודו ולדורסו לפי תומו כשאינו מצערו לא הותר.

ויתכן להוסיף דאחר שהשוינו לעיל בתירוץ האחרון העיקרי דברי הבה”ל על רמשים “שנשיכתן קשה מאוד דומיא דנחשים ועקרבים” לדברי המשנ”ב בסקמ”ו על בע”ח שעקיצתן קשה, דהיינו הך, לפי’ הגרשז”א א”ש טפי.

ויתכן שאם היה לפני הגרנ”ק שבשוע”ר החמיר בזה לא הוה נקט בפשיטות להקל בזה לכתחילה.

ויש לציין דגם בבן איש חי שנה ב’ וארא סי”א  נקט שדין צרעין כדין פרעוש, אך אי אפשר להביא מזה ראיה לדעת המשנ”ב, דיתכן שהבא”ח אזיל כדעת השו”ע ס”י שאין דין בעל חי מזיק כדין נחש ועקרב, וכן בסט”ו שם בבא”ח הזכיר דינא דשו”ע רק לענין נחש ועקרב.

ולמעשה לענין לצודו ולהשליכו, יש להקל בזה אם יש בו צער גדול מכיון שרבים מקילים בצער הנפש כמו בצער הגוף, וגם אפשר דיש קצת מקום ללמוד בדברי המשנ”ב להתיר אפי’ באין מצערים אותו בכל דבר שיכול לגרום נזק כהדעות המקילים בזה, אע”פ שבשו”ע הרב לא כתב כן, וגם דיש כאן תרי ותלת דרבנן במקום צורך גדול [דהרי אין במינו ניצוד להרבה פוסקים וגם כאן צורת והגדרת צידה כיון שרק מרחיקו מעליו כמו שנתבאר וגם הו”ל מלאכה שא”צ לגופה], וגם דעת ר”ת במרדכי בלאו הכי להקל אפי’ בפרעוש, הלכך בצירוף כל זה אפשר להקל כשהדבורה מסתובבת ומפחידה הילדים ורוצים לצודה או לתופסה ולהוציאה.

ויש להוסיף שפחד הילדים הוא נחשב כנזק גדול יותר כמ”ש בארחות רבינו ח”א עמ’ קמח שהחזו”א התיר אף להרוג מרבה רגליים משום פחד הילדים, ובשם הגרח”ק [וביום השבת שם] הובא שטעמו מדין דלת שנסגרה בפני ילדים שמותר לפורצה בשבת (מ”ב סי’ שכח סקל”ח) שפחד הילדים עלול לגרום אף לפקו”נ, ויש להוסיף דכן פרש”י ביומא פד ע”ב שננעלה דלת היינו שהתינוק נבעת, (ואף שאולי היה מקום לטעון ששם הוא קל יותר שכשהקטן לבדו יש יותר מקום לחוש שמא ימות מבהלה, ואולי גם בבור בגמ’ שם מיירי באפן זה, מ”מ כאן יש צירוף המרדכי הנ”ל, ואם מיירי בבע”ח מזיק כנדל אפשר דלהמשנ”ב ג”כ יהיה מותר), ומ”מ אם נימא דבקטנים א”צ להיתר זה א”כ היתר דידן יהיה עכ”פ במבוגרים.

ולענין שאר הדברים אין ראוי להקל מאחר דרוב הפוסקים מחמירים וגם המקילים בזה אם היו רואים דברי המחמירים בזה אפשר דלא היו מורים להקל בשופי, בפרט לאור לשון הבה”ל הנ”ל, ובנוסף לכל זה יש לציין דיש כאן דררא דאורייתא כיון דלפי דעת הרמב”ם שמלאכה שא”צ לגופה חייב עליה ויש יותר מקום להחמיר בדברים שיש בהם חשש מלאכה דאורייתא אף שלא נפסק להלכה.

מה ששאל כת”ר אם ההיתר של הא”ר המובא במשנ”ב סקמ”ז לכפות כלי על נחש כשאין רץ אחריו הוא גם בבעלי חיים המזיקים, לפי מה שנתבאר בתירוץ האחרון והעיקרי על הבה”ל אה”נ כך יוצא, ועי’ עוד מה שציינתי לעיל מדברי המנחת שלמה בביאור שי’ המשנ”ב בסקמ”ו שלפי דבריו יוצא דגם דין דורסו לפי תומו שייך במזיקים, וכך מבואר בבה”ל כמו שציין כת”ר ד”ה ואפי’ במתכוון, ובבה”ל ציין למש”כ במשנ”ב שכ’ דלדידן דין זה הוא גם בבע”ח מזיקים, אע”ג דהמשנ”ב לא מיירי להדיא על פרט זה אלא על הענין הקודם בשו”ע להרגן כשרצים אחריו, א”כ לפ”ז משמע שכל הסעיף לדידן מיירי במזיקין ג”כ להמשנ”ב.

כן.

מקורות: משנה ברורה ריש רצד.

יש מקום לומר שמכיון שרוצה להדר ולאכול לאחר צאת הכוכבים, ועכ”פ אם הוא רגיל להקפיד על כך, ממילא כרגע אי אפשר לומר שיש עליו חובת סעודה, ולכן גם לפי הצד שאסור לישון כאשר יש עליו חובת סעודה, ממילא בזמן שלא הגיע זמן סעודה שלו וגם לא סמוך לזמן סעודה שלו, לא יהיה מחוייב בזה.

וכעי”ז מצינו לענין שתיה קודם תפילה של שחרית שמותר מכיון שעדיין לא הגיעה לו חיוב קידוש קודם שחרית (ויש קצת פוסקים שנקטו כך אפי’ קודם מוסף ויעוי’ בדעת תורה להמהרש”ם, אולם המשנ”ב לא נקט כך).

אולם לפי זה יצא שמי שהתפלל בפלג המנחה יהיה מותר לאכול מכיון שדעתו לקדש רק לאחר צאת הכוכבים, וזה אינו דאחר שעשית קודש לא תעשנו חול, וכמבואר בגמ’ ופוסקים שאם לא בדל מן המלאכה אינו יכול להתפלל ערבית קודם לכן, ומ”מ עדיין יתכן שהגדר באיסור שינה קודם לכן הוא גדר אחר מגדר אכילה לפני קידוש.

ומ”מ יש להעיר שבקובץ תשובות [ח”א סי’ כג] נראה שסבר הגריש”א שיותר חשוב להדר להתפלל בזמן לאחר צאה”כ מלאכול את הסעודה לאחר צאה”כ, [ועי’ משנ”ב רסז סק”ג ובבה”ל סי’ רלה ס”א ד”ה ואם וסי’ רעא ד”ה מיד], וא”כ מי שכבר התפלל לפני צאה”כ יל”ע אם יוכל לומר שרוצה להדר רק לענין הסעודה, ואם לא הוי כתרתי דסתרי.

אולם עכ”פ עיקר הנידון צריך בירור באופן שכבר התחייב במצוה אלא שמחמת הידור רוצה להדר ולאחר את המצוה באופן שיקיים אותה יותר בהידור, האם בפועל מכיון שכרגע אינו עומד לעשות המצוה מותר לו לעשות דברים האסורים לעשות לפני מצוה, וכיו”ב נשאלתי לגבי אב שמל בנו על ידי שליח שכבר נתחייב במילת בנו בתחילת יום השמיני אבל השליח בא רק אחר כך, האם הוא כעין מסירה לכתפים, וחשיב כמי שלא מוטל עליו הדבר עכשיו או לא, ויעוי’ לתשובה הסמוכה מה שכתבתי לענין מינה שליח לבדוק ע”פ דברי המשנ”ב סי’ תע.

ומ”מ במי שמסר שנתו לאחרים יעוי’ בסמוך מה שדנתי בזה, ולענין מילה מה שמסר לאחרים לכאורה לא גרע משומר שמועיל אפי’ אם אבי הבן היה מל בעצמו.

ולענין שומר לאכילה ע”ע במשנ”ב ריש הל’ שמחת תורה ומג”א סי’ רצט סק”ב ומשנ”ב שם סק”ב.

ואמנם שומר אינו מועיל לענין אכילה קודם קידוש וכן לענין אכילה קודם הבדלה [ע”ע שש”כ פי”ז הערה נו סקי”ח בשם הגרשז”א].

קרא פחות

נראה שהדבר מותר לדעת המשנ”ב רק אם יש צורך בזה לכלי של ההיתר, ואם הצורך הוא למנורה יהיה אסור, ולענין דעת החזו”א ראה במקורות שלכאורה אינו חולק על המשנ”ב באופן זה.

מקורות: הנה דין המנורה היא כדין מוקצה גמור כמבואר בסי’ רעט, ולא כדבר שמלאכתו לאיסור המותר לצורך גופו ומקומו, וגם במנורת חשמל הדולק ומאיר דעת רוב ככל פוסקי זמנינו שדינו כמוקצה גמור כמו בנר הדולק, כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, וממילא הנידון כאן האם מותר לעשות שימוש במוקצה, וכן האם מותר לטלטל דבר מוקצה גמור לצורך דבר המותר על ידי טלטול מן הצד.

והנה לענין מוקצה לא מצינו אלא איסור טלטול ולא איסור שימוש אם אין בזה טלטול, דרק באילן ומחובר מעל ג”ט מצינו איסור שימוש (ראה סי’ שלו ומשנ”ב סי’ שח סקפ”א), ואדרבה בדבר שמלאכתו לאיסור מצינו שהתירו אפי’ טלטול לצורך שימוש בתנאים המותרים, ואע”פ שבמוקצה גמור כמו כאן לא התירו טלטול לצורך שימוש, אבל גם לא אסרו שימוש בלא טלטול (ושוב מצאתי שכן הובא בשם הגרשז”א ויובא להלן).

והנה המשנ”ב בסי’ שח סקי”ז הכריע כדעת הגר”א והאחרונים שנגיעה במוקצה בלא טלטול מותרת דלא כהמג”א, אבל לענין דבר שנגיעה בעלמא גורמת לו תזוזה כגון ביצה פסק המשנ”ב בסי’ תקיג סק”ג לאסור נגיעה בעלמא כדעת כמה אחרונים ודלא כמשמעות הרמ”א שם, ואם כן מנורה זו מאחר ששימוש כזה גורם לו תזוזה, לכן אם היינו מחשיבים הנחה זו כנגיעה היה צריך לאסור, רק שיש מקום להתיר כאן מטעם שאינו מטלטל בידיו אלא על ידי דבר המותר ולצורך דבר המותר, וכמ”ש המשנ”ב סי’ שח סקי”ט בשם הפמ”ג דמותר ליקח דבר היתר שמונח ע”ג מוקצה אע”פ שמנדנדו, דהו”ל טלטול דבר האסור לצורך דבר המותר ושרי, ובפשטות מיירי שם אפי’ במוקצה גמור כמו מנורה דמיירי בה לעיל מינה, ואע”פ ששם אינו נצרך לדבר האיסור אלא מסתלק ממנו, מ”מ כבר נתבאר שלא גזרו על שימוש במוקצה אלא על טלטול מוקצה, וממילא דין הנחת חפץ יהיה לכאורה אותו הדין כמו סילוק חפץ.

אולם יעוי’ בשו”ע סי’ תקיג ס”ד מותר לכפות עליה כלי על הביצה שנולדה ביו”ט כדי שלא תישבר ובלבד שלא ייגע בה הכלי, וכ’ שם המשנ”ב סקי”ב דמצוי להתנענע הביצה על ידי נגיעה כל שהוא מפני שהיא עגולה עכ”ל (ועי’ גם סי’ שכב סק”ג), ומבואר בדבריו שטלטול מסוג כזה הוא אסור ואינו נחשב כטלטול מן הצד, ואולי החילוק הוא דשם בביצה הנגיעה היא לצורך הדבר האסור דהיינו הביצה עצמה, ולכך אין כאן ההיתר של טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ שח סקפ”ב לענין חריות שקצצן לשריפה דמותר לישב עלינן כשאינו מזיזן ממקומן, ואפילו כשמזיזן על ידי ישיבתו מצדד המג”א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידיים, ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה, רק שכתב שבמקום צורך ראוי לפרוש מזה עכ”ל המשנ”ב, ומבואר מדבריו שמעיקר הדין טלטול בגופו מותר אפי’ במוקצה ואפי’ שמשתמש בו, ומיירי שם במוקצה מחמת גופו שלא הותר לטלטול לצורך גופו או מקומו כמו כאן ואעפ”כ הותר לטלטלו בגופו במקום צורך.

ובשם הגרשז”א הובא בהגהות ביצחק יקרא שם דהוא הדין לענין שאר שימוש במוקצה, כגון להניח חפץ על מכונת כביסה יהיה מותר, אע”פ שמשתמש במוקצה מ”מ אינו מזיזו עכ”ד, ויתכן דר”ל ה”ה כשזז כל שאין מטלטלו בידיים, דלגבי הזזת המוקצה יהיה להקל בזה בטלטול מן הצד כמו בטלטול בגופו לדעת המשנ”ב וכנ”ל, ומאידך גיסא שמא יש לומר דהיתר המשנ”ב של הוזזה הוא רק בטלטול בגופו ולא בטלטול מן הצד, כמו מה שכתב המשנ”ב לגבי כפיית כלי על ביצה, אבל הרי המשנ”ב דעתו בעלמא להתיר טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכנ”ל (לענין ליטול דבר היתר ממוקצה המתנדנד וכן בסי’ שח ס”ק קטו בטעם ההיתר של גרירת פסול מן המפה על ידי סכין שזהו טעם ההיתר לשי’ המשנ”ב, שהוא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר והחזו”א שיטה אחרת יש לו שם בגדרי הדברים, עי”ש בביאורים ומוספים מה שהביאו בזה, וכן במשנ”ב סי’ שח סקכ”ח בטעם ההיתר של לקיחת צנון המכוסה בעפר אע”פ שמזיז עפר ממקומו, דהוא טלטול מן הצד לצורך דבר המותר, כמבואר בשו”ע שם), ולכן קצת דוחק לומר שיחמיר המשנ”ב בנידון דידן של טלטול מן הצד אלא עדיפא לן ליישב שבביצה הטלטול הוא לצורך דבר האסור, ויל”ע.

אולם החזו”א לשיטתו שסובר שלא הותר טלטול בגופו באופן הרגיל חולק על המשנ”ב הנ”ל וכ’ (או”ח סי’ מב סקי”ב וסי’ מז סקי”ב), שמשמעות לשון הראשונים שאסור לשבת על גבי דבר מוקצה המתנענע בישיבתו, ונשאר בצ”ע, ולענין כשאינו מתכוון לשבת על המוקצה דוקא עי’ מש”כ שם.

ומ”מ גם המשנ”ב אינו מתיר בשופי ההיתר של טלטול בגופו אלא רק במקום צורך גדול, דבבה”ל לעיל סעיף טז סד”ה דאסור משמע שהחמיר המשנ”ב שם לענין הזזת החפץ על ידי ישיבתו, ואולי יש לחלק בין נענוע הדבר לבין הזזתו ממקום למקום, או דמיירי במקום שאין צורך שראוי לפרוש מזה כמ”ש בסקפ”ב הנ”ל, וכן מבואר עוד בשעה”צ סי’ שב סקל”ה עי”ש, וכן מבואר בס”ק יג שההיתר של טלטול בגופו של המשנ”ב הוא במקום הפסד ע”ש וכן נקטו כל פוסקי זמנינו שרק במקום נחוץ אפשר להקל בזה (אג”מ או”ח ח”ה סי’ כב אות ו, שבט הלוי ח”ח סי’ נ אות ג, הגריש”א בשבות יצחק מוקצה פי”ג אות ו).

ולענין דעת החזו”א בטלטול מן הצד של דבר האסור, הנה החזו”א באו”ח מז יד אמנם חולק על היתר אחר של המשנ”ב בסי’ שח ס”ק קטו עי”ש, אבל אין ברור שיחלוק גם באופן דידן, ובאמת ע”פ הסברא יותר נראה שמקרה דידן (שמניח כלי היתר לצורך כלי ההיתר עצמו ע”ג כלי איסור) יותר דומה למקרה שמתיר השו”ע סי’ שיא ס”ח (להגביה ירק שמעליו יש עפר) שנעשה המעשה בגוף הכלי של ההיתר, ומאידך גיסא מקרה דידן פחות דומה למקרה של המשנ”ב הנ”ל בסי’ שח ס”ק קטו ששם המעשה נעשה בעיקר בכלי האיסור וכלי ההיתר הוא רק הפועל של המעשה.

ולפי ההגדרה שכ’ בשו”ע הגר”ז סי’ שח סעי’ ס בטעם מה שלא סבר שם כסברת המשנ”ב שם הנ”ל שאם מטלטל על ידי הסכין נעשה לו הסכין כיד ארוכה, צל”ע דא”כ נימא גם במגביה הירק שהירק הוא כיד ארוכה, אלא אם נחלק משום שכאן העיקר הוא מעשה בכלי ההיתר א”כ הוא כעין מ”ש בדעת החזו”א.

ובשולי הדברים אם המנורה כבויה נכנסים כאן לנידון חדש האם מנורה כזו דינה ככלי שמלאכתו לאיסור או כנר הדולק ולא ניכנס לנידון זה כאן.