קי”ל בשו”ע או”ח סי’ רכח ס”א על ההרים ועל הגבעות אומר ברוך עושה מעשה בראשית, ושח לי אברך חשוב מפ”ק ב”ב שבירך על הר מירון כששהה בצפת בלילה.

ואמרתי לו דהיו בזה כמה שאלות וספקות שהיה צריך לברר לפני שבירך ברכה זו.

הא’ דהרי ראה הרים וגבעות תוך ל’ ואפשר שלא עברו ל’ יום שלא ראה, ועי’ סי’ רכד במשנ”ב סקי”ז שהביא פלוגתא אם ראה קבר אחר תוך ל’ אם מברך על הקבר השני ובד”כ בספק ברכות נקטי’ להקל, ובפרט דבריש סי’ הנ”ל ברמ”א ובמשנ”ב סק”ג נראה שנקטו הרמ”א והמשנ”ב להקל לגבי בית ע”ז, וכן בשעה”צ בסי’ רכה ס”ט נראה דאם ראה דבר אחר תוך ל’ ביום בדבר שמשערי’ בל’ יום הו”ל כראה אותו הדבר תוך ל’ יום (והיינו לדעת הרמ”א שם דבאחר תוך ל’ שייך משנה הבריות, אלא דאי משם יש צד לדחות דשם קיל שלא לברך כיון דשם בראה אותו הדבר גם אחר ל’ קיל עי”ש אבל בלא”ה יש שאר הראיות).

ובסי’ תקסא סקי”ז לגבי רואה ירושלים וכו’ נזכר שאם ראה תוך ל’ עכ”פ אותו ירושלים א”צ לקרוע אפי’ שלא קרע מקטנותו.

ובפשטות השו”ע והרמ”א בסי’ רכה ס”ט יש מקום לטעון דדין ל’ יום אינו רק אם בירך קודם לכן אלא דבלא עברו ל’ יום מהראיה הקודמת חשיב שאינו מתפעל מהשינוי.

שכן כ’ שם השו”ע לגבי משנה הבריות ואינו מברך אלא פעם ראשונה, שהשינוי עליו גדול מאד וכ’ שם הרמ”א ויש אומרים משלשים יום לשלשים יום ע”כ, וכתב שם המשנ”ב בשם המג”א פי’ שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל’ יום ע”כ ועי”ש לעיל מינה וגם בשעה”צ פרטי הדינים בזה [דהרמ”א מחלק בין ראה אדם אחר לראה אותו אדם ועוד], וא”כ יש לומר דגם טעם הל’ יום הוא משום התפעלות ובמקומות שמודה השו”ע שתלוי בל’ יום ה”ה שתלוי בהתפעלות וגם במשנה הבריות אם ראה פ”א ולא בירך להשו”ע שמברך פ”א אפשר שהפסיד הברכה דההתפעלות היא בפעם הראשונה (אבל בס”ס רכו בשם המהרי”ל כ’ המשנ”ב שיברך גם אם לא בירך בפעם הראשונה ואפשר דשם הוא כעין ברכות הנהנין או ההודאה דהרי שם אין הברכה כל ל’ יום כמו בברכות הראיה אלא אחת לשנה כעין ברכת שהחיינו).

ונידון זה מחולק לב’ הא’ במי שראה תוך ל’ ולא בירך והב’ במי שראה תוך ל’ הר אחר ולא בירך ונתבאר דבשניהם יש לכה”פ ספק שמספיק כדי שלא לברך (ובכמה תשובות אחרות הרחבתי עוד בב’ נידונים הללו לגבי עוד נידונים).

ויותר מזה נקט בהליכות שלמה ח”א כג כח שאינו מברך אם היה בסמיכות לזה באותו העיר במשך זמן זה אם כי יש לציין דמה שהשווה זה לדיני קריעה רוב הפוסקים לא כ”כ קבלו ענין זה גם לגבי קריעה לפטור מי שדר סביבות ירושלים עי’ שע”ת סי’ תקסא בשם רדב”ז וברכ”י סי’ תקסא (וגם במשנ”ב שם בסוה”ס והרואה ירושלים וכו’ רואה דוקא אפשר ג”כ שלא קיבל צד זה), אם כי בא”ר שהובא במשנ”ב בסי’ רכד סק”ג משמע שנקט כעין סברא זו לענין מקום ע”ז, וא”כ לגבי ספק ברכה עכ”פ חזי לאצטרופי סברא זו אף אם לא ראה כלל הר תוך ל’ יום אלא רק היה בסמיכות להר.

ויש להוסיף דבשו”ע או”ח סי’ רכח ס”ג כתב בשם הר”ד אבודרהם עמ’ שדמ דלא על כל הרים וגבעות מברך, אלא דווקא על הרים וגבעות המשונים וניכרת גבורת הבורא בהם עכ”ל, וכתב לפ”ז בשו”ת אול”צ ח”ב מ”ו ס”ב דהיינו כגון הרי האלפים ובא”י יש לברך על הר חרמון בלבד עכ”ד, ויש להוסיף דהלשון משונים משמע דאינם ההרים הרגילים וגם לא מעט יותר גדול מן הרגיל אלא שהוא משונה במהותו.

ובחי”א כלל סג ס”ג כתב דעל ההרים הגבוהין המפורסמים בעולם מחמת גבהם מברך כן וכעי”ז בקצש”ע סי’ ס ס”ה.

ועוד דהרי ראה בלילה וממרחק ולפי דבריו לא ראה את ההר ברור מספיק כמו ביום, ועי’ בסי’ תקסא סק”ז שחש המשנ”ב בדיני קריעה לחומרא שלא לקרוע לכתחילה כשרואה ממרחק וכן יש מורים בזמנינו שחוששים מלברך על הים ממרחק (כגון ממקומות הגבוהים בבני ברק) כשאינו נראה ברור.

והנה בשו”ע ס”ס רכח כ’ לגבי נהרות דהברכה היא רק אם ידוע שלא נשתנה מברייתו, וכתב שם המשנ”ב בשם הא”ר דה”ה בספק נשתנה אין מברך, ובשעה”צ שם הוסיף בשם הפמ”ג דמסתמא לא נשתנה וצ”ע למעשה, והמכיר סגנונו של המשנ”ב יסכים ממה שלא הביאו בפנים המשנ”ב הוא משום שבאמת נסתפק בזה לדינא ולגבי ימים נקט המשנ”ב שמסתמא א”צ לחוש שנשתנה [וגם הפמ”ג גופיה שמקל אפשר דעיקר דבריו קיימי על ד’ נהרות של השו”ע ואיני יודע אם הוא מוכרח שלגבי כל נהרות וכל הרים יטען כן בכל הר שמסתמא לא נשתנה ובפרט הר מירון שכידוע מלא קברים ויש יותר מקום לטעון דנשתנית צורתו על ידי החפירות והמערות, אבל בס”ק הקודם לזה הזכיר הפמ”ג נהרות גדולות ואפשר דלא קאי דוקא על ד’ נהרות דה”ה שאר נהרות כמ”ש המשנ”ב בשם הפוסקים, ומ”מ גם הפמ”ג גופיה כ’ דינו בלשון צ”ע, וגם הפמ”ג גופיה אפשר דמודה דאם אין הנהר עצמו ידוע שהוא מו’ ימי בראשית לא אמרי’ דמסתמא הוא מו’ ימי בראשית עי’ בלשונו בס”ק הקודם הנ”ל, ורק דבנהר דידעי’ שהוא מו’ ימי בראשית אמרי’ דמסתמא לא נשתנה, ועכ”פ בהר אמנם ההר עצמו הי’ מו’ ימי בראשית אבל כשהיו עליו כמה יישובים במשך זמנים וקברים ומערות יש לדון אם עדיין מוחזק שמסתמא לא נשתנה].

ומצד שני יש מקום לטעון דכל מה שנזכר בגמ’ ושו”ע והפוסקים על נהר שנשתנה מברייתו הוא דוקא נהר כיון שכשנשתנה מברייתו נוצר בו יש מאין שנוצר מהלך מים במקום שלא היה קודם וה”ה ימים כמש”כ המשנ”ב סק”ו, אבל בהר גם אם השתנה צורתו מ”מ מה שנשאר הוא מששת ימי בראשית (ומאידך גיסא במציאות לפעמים עשרות מטרים של שכבת אדמה אינו מששת ימי בראשית והרחבתי בזה עוד בתשובה לענין אמירת ד”ת בסמוך לקברים אבל לענייננו יש לטעון ע”ז דא”כ גם בזמן הגמ’ לא היה שייך לברך על הרים, ובגוף הנידון אם נשתנה מברייתו שלא בידי אדם אם חשיב נשתנה או לא לגבי נהרות דנו בזה הפוסקים, ועי’ משנה אחרונה מה שהביא דעות הפוסקים בזה).

ובאבודרהם עמ’ ל’ בטעם מה שמברך על מדברות כתב משום שלא נשתנה מברייתו, ויש מקום לבאר דהוא תנאי שלא נשתנה או י”ל דר”ל דזה מסתמא לא נשתנה, וממילא א”א להוכיח בבירור דבר לענייננו אם נשתנה הוא תנאי רק במים או לא.

ועי’ מור וקציעה סי’ רכח דגבעות ג”כ עשוי בידי שמים (ויש מקום לומר דלגבי הרים לא הוצרך אלא רק לגבי גבעות כיון דמפרש לה לענין תל משא”כ הר שהוא גוף אחד ול”צ לאשמעי’) אבל גם לענין האבודרהם וגם לענין המור וקציעה יש לומר דלא שיש תנאי לגבי הר שהוא לא נשתנה אלא דרק בנהר מצוי שנשתנה ובהר אינו מצוי כ”כ דגם אם נחתך מן ההר מ”מ לא נשתנה ועדיין צ”ע כנ”ל.

אולם ראיתי בפירוש נותן טעם על השו”ע שם שהאריך דיש הרים רבים שמתגדלים ומשתנים בטבע וביאר הענין בהרחבה ע”פ חכמת הטבעיים והביא ראיה מדברי האר”י בשער הגלגולים והיוצא לפי נתונים אלו דלהסוברים שא”א לברך על דבר שהשתנה שלא על ידי אדם ה”ה שא”א לברך על הר שידוע שהשתנה ע”י מאורעות הטבע אבל ממה שסתמו הפוסקים ולא הזכירו אולי י”ל דהוא כים שהמשנ”ב נקט שא”צ לחשוש שהשתנה  ובים לא הזכיר בגמ’ ושו”ע ובריטב”א דאין מברך אם נשתנה, וכן כ’ בברכת ה’ להגר”מ לוי פ”ג ה”ז דהרים שידוע שנשתנו אין מברך עליהם אבל אם אין ידוע מברך עליהם מסתמא, אבל כל מה שידוע שהשתנו י”ל רק בשינוי של צמיחה כמ”ש שם באפשרויות אבל חפירות גם אם יש בזה שינוי צורה מ”מ מאחר ואין מוסיף על ההר אפשר דלא חשיב שינוי וגם מבנים אפשר דלא חשיב שינוי צורת ההר.

עכ”פ בהעדר התנאים היה יותר טוב שלא לברך או לברך בלא שם ומלכות.

ואז השיב לי האברך הנזכר שטוב עשה שלא שאל לפני שבירך שכן אם היה בא לשאול לא היה מברך מחמת הספקות שיש בזה ועכשיו הספיק לברך, אולם גם זה אינו נכון דאדרבה יש לברר קודם שמברך, דהא בפמ”ג בפתיחה להל’ ברכות מבואר דמה שספק ברכות לקולא הוא משום חומרא דלא תשא (ועי’ במשנ”ב ס”ס קכד שהביא חלק מדברי הפמ”ג שם) א”כ כמו שבכל ספק איסור יש לברר לפני כן ה”ה כאן, ולא דמי להא דבדרבנן עבדי’ עובדא קודם לכן חדא דאינו מוסכם שלא תשא דברכה לבטלה הוא מדרבנן ועוד דכמובן שלא בכל דבר נאמר כלל זה דבדרבנן עבדי’ עובדא דא”כ נתת תורת כ”א ואחד בידו ויעשה מה שלבו חפץ אלא כ”ז נכלל במה שחסרון ידיעה לא חשיב ספק כמבואר בטושו”ע וש”ך ופמ”ג בדיני ספקות ולכן מי שלא ידע הדין מחמת חסרון ידיעה בדינים המפורשים בפוסקים אינו בכלל זה.

היוצא מזה דבאופן שאינו עונה על התנאים לחייב בברכה ודאי אין לברך.

בענין הנידון אם יש לברך ברוך עושה בראשית על הר מירון

הבאתי מי שכ’ שבא”י אפשר לברך רק על הר חרמון, והעירוני דכיון דמשתבח קרא בהרי א”י כגון תבור דכתיב (תהלים פט יג) צפון וימין אתה בראתם תבור וחרמון בשמך ירננו, א”כ דוחק לומר שא”א לברך ע”ז, ויש להוסיף דגם נהרות ומדברות בד”כ אינו באותה דרגת התפעלות כמו הר חרמון, וממילא מאחר שאפשר לברך ע”ז חזי’ דסגי שאפשר לברך על דבר שבח, ומה דמשבח ביה קרא מסתמא הוא בכלל זה, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב שם שהביא עוד דעות בזה שנקטו שאין הברכה דוקא על הר כהר חרמון, ומ”מ למעשה כשבא לברך צריך לשים לב לעוד כמה ענינים שנתבארו ואחד מהם דגם שיעור למטה לא נאמר בזה, וממילא מאחר שרואה הרים בכל יום שהם ג”כ מסופקים בברכה א”כ אינו ברור שיכול לברך אח”כ וכמו שנתבאר.

השלמה לנידון אם לברך על הר מירון (133297)

נזכר בפנים התשובה דלענין קברי גויים (בסי’ רכד במשנ”ב סקי”ז הנ”ל) ולענין ע”ז (ברמ”א בריש הסי’ הנ”ל ובמשנ”ב סק”ג) ובריות משונות (בסי’ רכה ס”ט במשנ”ב) אם ראה דבר אחר כיוצא בו תוך ל’ אינו מברך.

והעירני הרה”ג יחזקאל מושקוביץ דיתכן שדברי הפוסקים לענין ראה בתוך ל’ הוא רק לענין מה שאין שם הברכה מצד ההתפעלות אבל בברכה שהוא מצד התפעלות לא.

וציין שכ”כ הגריש”א לגבי דינא דהא”ר (בסי’ רכד סק”ג הנ”ל) שמי שדר קרוב אינו אומר הברכה על הע”ז או מרקוליס דשם הוא תפילה שהקב”ה יעקור את הע”ז ואינו דומה למי שדר סמוך לים [אלא שאינו מוסכם לכו”ע כמו שנתבאר בפנים התשובה ויש להעיר דלכאו’ אדרבה דבר שתלוי בהתפעלות טפי יש לומר דאם דר סמוך א”צ וכעין מש”כ העמודי אור סי’ ד’ דלקמן שדבר שתלוי בהתפעלות טפי יש סברא לתלות הברכה בזה אם מתפעל כשרואה דבר אחר תוך ל’ או לא].

תשובה יעוי’ בא”ר ס”ס רכה שהקשה שהמג”א בסי’ רכד סק”י הביא דברי הרדב”ז ח”א סי’ רצו בשם הראב”ד (וראב”ד זה הוא הר”א אב”ד כמבו’ ברדב”ז שם) שאם ראה מלך אחד צריך לברך על מלך אחר אבל בסי’ רכה סקי”ט כתב המג”א לגבי משנה הבריות דאם ראה אחר תוך ל’ אינו מברך [וכ”כ המשנ”ב שם והיינו להדעה דמברך אם לא ראה ל’ יום די”א דבלאו הכי מברך רק פעם אחת כמבואר שם].

והא”ר שם כתב דדוחק לחלק בין מלך לבין משנה הבריות, ויש להוסיף עוד דהרדב”ז גופיה שם אמר דבריו גם לגבי משנה הבריות כמבואר בא”ר שם (וגם זה כ’ שם בשם הראב”ד וכן נזכר שם לגבי נהרות ואגמים וכו’), וממילא מאחר דהמג”א מסתמיך על הרדב”ז בדבריו קצת דוחק לומר דהמג”א אמר חילוק בזה בין האופנים.

אבל אם באמת נימא דיש חילוק בין ברכות אלו י”ל דמשנה הבריות הוא ברכה כעין ברוך דיין האמת ולא התפעלות, וכ”כ הטור ואבודרהם דברך שעשני כרצונו הוא שמצדקת עליה את הדין, אבל אינו נראה דא”כ למה אין יכול לברך תוך ל’ כמו בברכות של התפעלות, והרי בתכפוהו אבלות לכאו’ מברך דיין האמת על כל מת.

וגם על עיקר החילוק יש להעיר דאדרבה גם אם נימא דבע”ז וכיו”ב אינו תלוי בהתפעלות א”כ אדרבה בדבר של התפעלות טפי שמא טפי יש לחשוש שההתפעלות נמוגה כשראה הר אחר בזמן זה גם אם אינו אותו ההר שראה עכשיו ואם יראה כמה ימים ביום אחד או אפי’ בזאח”ז במשך כמה ימים ג”כ אינו מתפעל כ”כ.

ועכ”פ הא”ר מבואר בדבריו שלא קיבל חילוק זה, וגם במאמ”ר סי’ רכז סק”ד נשאר בצ”ע בכיו”ב דלגבי קברות משמע במג”א שנקט לפטור כשראה קבר אחר וקשיא מדבריו לעיל לגבי מלך ולא חילק באופן הנ”ל.

אולם מ”מ המאמ”ר נוטה לעיקר דמברך כשראה דבר אחר, וגם בא”ר שם משמע שנוטה לעיקר לברך שהרי הביא דברי הרדב”ז ואח”כ הקשה דבמג”א יש סתירה וגם סיים לעיין בסי’ רכז ששם בסק”ה [השני] יוצא מדבריו שנקט לעיקר לברך.

והמחה”ש כתב שיש לחלק ליישב הסתירה במג”א אבל לא פירש מה הוא החילוק, אבל יש אחרונים [כן ראיתי בשם נהר שלום ס”ס רכה ומגן גיבורים ס”ס רכד ופתח הדביר סי’ רכד ס”ב ומטה יהודה אות ב’ ועמודי אור סי’ ד ולא בדקתי הדברים בפנים] שביארו החילוק והיישוב בזה, אבל לא בנוסח הנזכר לעיל אלא בנוסח אחר דבמלכים יש מלכים המשונים זמ”ז אבל בקברים היינו הך, [וצל”ע דבמשנה הבריות הנזכרים שם יש משונים פחות ויש משונים יותר], או באופן אחר (כ”ה בעמודי אור שם ובתי’ השני בפתח הדביר) דאפשר לברך שוב תוך ל’ רק על דבר שלא היה בעולם בזמן הברכה הקודמת.

א”כ היוצא בזה דדעת הרדב”ז לחייב בלאו הכי, והמאמ”ר והא”ר הקשו סתירה במג”א ומ”מ גם דעתם נוטה לברך, ויש אחרונים שנקטו דבדבר שניכר בו השינוי עכ”פ יברך, הלכך לכאורה יש לברך דהרי לכל הדעות יש לברך דמאי אית לך למימר עוד, דהמאמ”ר והא”ר לא קבלו החילוק של האחרונים, הרי גם לדעתם העיקר לברך ובפרט דגם מה שטענו בדעת המג”א לא טענו אלא שיש סתירה בדבריו ולא שהכריע להיפך א”כ בכה”ג שהמג”א סתר דעתו בזה אזלי’ בתר הפוסקים שכתבו הכרעה בזה דיש לברך.

וז”ל המשנ”ב סי’ רכד סקי”ז ודוקא כשראה אותו מלך אבל אם ראה מלך אחר צריך לברך [מ”א בשם רדב”ז], וה”ה לענין ההיא דסי”ב ברואה קבר אחר וכל כיו”ב, אמנם בא”ר סוף סימן רכ”ה כתב דהמ”א בעצמו בסקי”ט שם משמע דלא ס”ל הכי, ועיין בפתחי תשובה מה שכתב בשם ספר עמודי אור בזה עכ”ל המשנ”ב.

והמעי’ בדברי המשנ”ב יראה שלא הזכיר ג”כ צד להדיא שאין לברך בכל גווני תוך ל’ אלא נראה דהדעה שהזכיר מתחילה היא לברך בכל גווני כשראה דבר אחר, וגם לגבי קושיית הא”ר שהזכיר שם הביא ע”ז תירוץ העמודי אור שמחלק בזה מיהת, ומסתמא מצד ספק ברכות יש לחשוש לחילוקו של הא”ר, ומשמע דסבר לעיקר דעכ”פ במקרה ששייכים החילוקים של האחרונים לברך.

ועי’ עוד בבה”ל סי’ ריח ד”ה במקום שמבואר בדבריו שאם ראה ולא בירך וחזר לראות אפשר שאינו מברך שוב ולא נחית לנידון בדבר אחר.

ועי’ בבה”ל סי’ ריח ס”ו שכתב בשם השלחן שלמה דברכת שעשה לי נס דמברך על המקום כמ”ש המחבר שם וגם על האדם כמ”ש הרמ”א שם בס”ו, מ”מ אם ראה האדם תוך ל’ אינו חוזר ומברך על המקום וכן להיפך, ואע”ג שהם גופים נפרדים ומ”מ אין ראיה ברורה משם, דשם הברכה היא על מעשה המסויים משא”כ ב’ הרים יש מקום להחשיבן כב’ מעשים נפרדים אע”ג דסדנא דארעא חד הוא.

ובניד”ד בהר מירון תלוי בב’ החילוקים של האחרונים, דלפי החילוק שהוא מצד שכל בריה משונה בפני עצמה א”כ גם זה משונה ולפי החילוק שלא היה בשעת ברכה א”כ זה היה בשעת הברכה, ולפי מה שציין המשנ”ב רק להחילוק של העמודי אור שהביא הפתחי תשובה בשמו והוא שיש לברך על בה”ק רק אם נקבר שם מת חדש אחר שבירך על בה”ק הקודם א”כ לכאורה א”כ לברך על הר מירון כיון שלא נוצר קודם לכן.

אמנם בעמודי אור גופא משמע דס”ל כב’ החילוקים (אף שהפת”ש לא הביא כל דבריו והמשנ”ב ציין לפת”ש בשם העמודי אור) ואדרבה עיקר חילוקו היא בין דבר שיש בו שינוי או לא הוחילוק על נקבר מחדש הביא בשם הרדב”ז ח”ג סי’ תקס”ט ולא הוה ברירא ליה לגמרי רק דנקט להלכה כמותו מאחר שלא מצינו חולק על הרדב”ז, ולכן קשה לומר שהלכה רק כהחילוק שהזכיר הפת”ש משמו על נקבר מחדש, וממילא לכאו’ גם בהר מירון יצטרך לברך כיון שהוא משונה מההר שבירך עליו קודם לכן.

אבל צ”ע דהרי בסק”ג לגבי ע”ז לא הזכיר המשנ”ב לא חילוקו של העמודי אור ולא מה שהביא בשמו הפת”ש ואף לא הסתירה במג”א (ועי’ בעמודי אור מש”כ באריכות ולע”ע לא ראיתי כל דבריו), ואולי לגבי ע”ז לא חשיב שינוי כ”כ בין ע”ז קטנה לגדולה [ופרט זה הוא חידוש ומ”מ בברכות שומעין להקל] ובין ע”ז שהיה בשעה שראה ע”ז אחר כמותו תוך ל’ לע”ז שהוקמה מחדש שלא ראה עד עכשיו שום ע”ז [אף דאינו כ”כ מופקע שיהיה אופן כזה שראה ע”ז ואחר כמה ימים ראה ע”ז שהוקמה מחדש שלא היה בזמן שראה ע”ז הקודמת ואולי באמת בזמן המשנ”ב ובמקומו לא היה מצוי כ”כ כיון שהיו רואים הע”ז בכל יום עי’ ברמ”א שם משא”כ ביה”ק שהוא מחוץ לעיר ואינו רואה אותו בכל יום שכיח יותר שלא יראה ע”ז אחר עד שיראה שהוקמה ע”ז אבל צ”ע עדיין משכח”ל שרואה כשהוקמה הע”ז מיד ועדיין לא ראה ע”ז אחר בינתיים וע”ז יש ליישב דמה שלא חילק המשנ”ב בזה הוא כדלהלן] דעיקר הברכה היא מצד שיש כאן טומאת ע”ז שמתקיימת, ובזה אין חילוק בין טומאת ע”ז כזו לטומאת ע”ז כזו, ולגבי נקבר מחדש י”ל דשם הגורם הוא המיתה של הגוי וזה לא היה קודם לכן ומה שלא היה קודם לכן מהני כמו שיש שינוי ביניהם משא”כ כאן שהגוי היה קודם לכן.

ומ”מ כשיש עוד צירופים חזקים אפשר להזכיר גם צירוף זה כסניף דלדעת הא”ר בדעת המג”א יש צד שלא לברך.

הנה משמעות הגמ’ במנחות ל ע”א [לפירוש רש”י וסייעתו דהלכתא כוותייהו לחומרא] דגם שהקב”ה אמר לו מ”מ משה עצמו חזר ואמר, וכן מוכח במשנ”ב סי’ לב ס”ק קלו דקאי על דברי השו”ע שאחר מקרא אותו ואינו כותב מן הכתב (עי”ש במשנ”ב ס”ק קלז וס”ק קלח), וע”ז כתב המשנ”ב דאפי’ כותב מן הכתב.

ואפי’ תטעון דמיירי המשנ”ב שם שכותב מן הכתב ואין אחר מקרא אותו אין לטעון כן דהנה מקור דין השו”ע מהרי”א בב”י שם בדיוקו בסמ”ג ובסמ”ג המובא נזכר להדיא דלא יועיל אם אחר מקרא אותו אלא הוא צריך לקרות בעצמו, ורי”א הוסיף דמיירי שאין לו כתב ובבהגר”א כתב דמקור השו”ע מדיוק רי”א מהסמ”ג וליתא וכו’ ואם נימא דהדיוק ליתא ודברי הסמ”ג נכונים א”כ יתפרשו דברי הסמ”ג באופן שהוא כותב מן הכתב ואעפ”כ אין מועיל מה שאחר מקרא לו דבעי’ שהוא עצמו יקרא ואין לדחוק לומר דכוונת הגר”א דגם דברי הסמ”ג ליתא דברוב מקומות אין דרך הגר”א לחלוק להדיא על קדמוני הראשונים בפרט כשאינו מוכרח לחלוק עליהם כיון דאינו אלא דיוק, ובפרט דכך מוכח בגמ’ מנחות שם כמשנ”ת, וכן מבואר בבהגר”א או”ח סי’ תרצא ס”ב דכוונתו לחלוק על הדיוק בסמ”ג ולא על הסמ”ג גופיה וכתב שם דלרבותא נקט הסמ”ג אע”ג דאחר מקרא אותו ומוכח שם דמיירי גם בס”ת דצריך שיכתוב מן הכתב ובכותב מן הכתב, וממילא הדר דינא דגם כשכותב מן הכתב וגם ואחר מקרא אותו עדיין צריך לכתוב מן הכתב [והגר”א הוא מקור המשנ”ב].

וגם העולת תמיד [שהוא ג”כ מקור המשנ”ב] הביא מקור דין השו”ע ממה שמשה אומר אע”פ שגם הקב”ה אומר ושוב נקט דלדינא דין זה הוא בכותב מן הכתב וממילא מבואר דגם כשכותב מן הכתב צריך לומר התיבות לפני שמוציא מפיו.

היוצא מכ”ז דגם באופן זה שגם כותב מן הכתב וגם אחר מקרא אותו צריך הסופר לומר בפה.

בדברי הפוסקים נאמרו כמה הגדרות בטעם היתר לימוד דברים המותרים בתשעה באב, האחד שלימוד זה מזכיר צער והותר אף שד”ת משמחים מ”מ זוכר גם ענייני הצער ומבטלים את השמחה (עי’ ערוה”ש סי’ תקנד ס”ג), והב’ שעל ידי שיש בדברים המותרים זכרון חורבן בית המקדש ממילא אינו מסיח דעתו מצער החורבן (חכמת שלמה סי’ תקנד), והג’ שיש בזה ענין של ידיעת הדינים או המוסרים של דברים הנצרכים לעת תשעה באב (עי’ בב”י שם בשם הכלבו סי’ סב דטעם היתר לימוד דברי החורבן בת”ב כדי להזכיר חורבן בהמ”ק בת”ב, וי”ל ע”ד זה היתר לימוד דיני ת”ב בת”ב כמש”כ בלקט יושר עמ’ קי, ועי’ גם מה שדנו הפוסקים לענין לימוד ספרי מוסר בת”ב במאירי בסוף תענית ובשדי חמד ח”ד מערכת אבלות אות כה ובהל’ חג בחג בשם הגר”א דזהו היתר לימוד איוב מחמת שהוא מלמד תוכחה).

ויתכן שאין בזה סתירה בין סברות אלו ואפשר דגם אין בזה פלוגתא, דהרי זה כבר נזכר בגמ’ בסוף תענית שד”ת משמחים, וא”כ מה מועיל שאין מסיח דעתו מן האבלות, דהרי איסורים שנאסר בהם האבל משום שמחה [כגון ליקח תינוק בחיקו לדעת הרמב”ם ספ”ה מהל’ אבלות והשו”ע ולהכנס לבית השמחה ולצחוק לדעת הב”ח וכן להתפלל ניגוני יו”ט לפשטות דעת הגר”א שהוא משום איסור שמחה וכמו שהרחבתי בפרט זה בתשובות אחרות], אין מועיל בהם שעושה אז סימן היכר שלא להסיח דעתו מן האבלות [ואמנם יש דעה שהובאה בשו”ע שלהכנס לבית השמחה מועיל היכר, אבל פשטות ההלכה אינה כן והרחבתי בזה במקו”א], ומאידך גיסא גם לא מצינו שאם מזכיר לעצמו דברי צער מותר לעסוק בזמן זה בדברי שמחה.

ממילא ע”כ שאיסור זה של לימוד ד”ת הוא איסור קל שהקילו בו, והטעם משום שא”א לבטל את העולם מד”ת (ויש שנקטו דבת”ב עדיין מחוייב לעסוק בד”ת ורק שצריך לעסוק בדברים המותרים, ועי’ במשנ”א ובביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ תקנד מה שהביאו בזה מדברי הפוסקים, ולדעה זו דאפשר שהיא הדעה העיקרית להלכה [שהרי לא ראינו שיושבין ודוממין בת”ב מלבד מי שישן מחמת חולשה וכיו”ב] וכן משמע מהבה”ל בסי’ תקנג דלהלן שנקט כן, וכן נראה דעת רוה”פ, היינו דבאמת חיוב ת”ת דאורייתא לא נפקע), וגם דכדי להבין את מהות הצער ואת פרטי ודיני הצער יצטרך לעסוק בדברי צער ודברי התורה של ת”ב (ועי’ מאמ”ר סי’ תקנג סק”ב דכל מה שאסרו ד”ת בת”ב כדי שיהיו עסוקין בענייני צער החורבן בת”ב ומבואר בדבריו שם דלולי טעם זה לא אסרו כלל, וכן הובאו תמצית דבריו בבה”ל סי’ תקנג), ולכן לא אסרו לגמרי לימוד תורה בזמן זה, אלא הותר כל מה שנוגע לענייני הצער.

ומה שיש שהזכירו ענין הסחת הדעת מן האבלות היינו משום דעצם העיסוק בדברי שמחה יש בו היסח הדעת מן האבלות אבל כשיש בדברי שמחה אלו דברי צער המזכירים את החורבן או שלומד הלכותיהם ופרטי הדינים של האבלות או מוסרים הנוגעים לזמן האבלות אין בזה היסח הדעת מן האבלות, וגדר דברי שמחה של ד”ת הם כהיסח הדעת מן האבלות (ראה שד”ח ח”ד מער’ בין המצרים סי’ ב סקי”ב דלימוד ד”ת בת”ב הוא היסח הדעת מן האבלות) דלא הושוו לדברי שמחה גמורה שאז האיסור הוא מן הדין והטעם כנ”ל כיון שלא היה כוונת חכמים לעקור העם מן התורה [עי’ ברחבה בבה”ל בשם המאמ”ר].

ובמשנ”ב סי’ תקנד בשם המג”א בשם מהרי”ל הביא שילמוד רק פשוטן של דברים ולא ישן ויתן, ובפנים המהרי”ל בתשובה סי’ רא מבואר דלהבין ולברר מה שקשה לו בביאור הדברים מותר וכתב דדלישא וליתן לפניו דמפרסמי מילתא טובא אפשר דאסור כדמפרש הרא”ש באבל עכ”ל, ובמקור הדברים בהרא”ש פ”ג דמו”ק כתב ויש לומר דבינו ובין עצמו מותר לשנות אבל כשאחרים באין לישא וליתן לפניו איכא פרסום טפי ואסור עכ”ל, ומבואר דעיקר החילוק שנושא ונותן עם אחרים והוא מצד פרסום ולא מצד הנאה [והחזו”א התיר ג”כ להקשות ולתרץ מה שצריך, עי’ ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמב ועוד, וכן נקטו עוד אחרונים, ועי’ במשנ”א על המשנ”ב מה שהביא בזה], ואמנם הט”ז הזכיר דדרך פלפול אסור והובא במשנ”ב אבל הא”ר הקשה דבלבוש מבואר כעין מה שנתבאר במהרי”ל הנ”ל בשם הרא”ש ולא מצד פלפול, וגם בערה”ש כתב דטעם ההיתר הוא גם כשמתחדש לו איזה דבר דמ”מ צער האבלות שבדברים מבטלו, ויתכן דגם מזה יש ללמוד דגם ההיתר ללמוד כשמותר הוא כשלומד לפי דרכו אע”פ שיש בזה צד הנאה.

היוצא מזה דכל מה שצריך כדי להבין דיני ת”ב מותר ללמוד בזמן זה גם אם נהנה מהלימוד, חדא דהרי נקטו רוב ככל הפוסקים דדברי תוכחה ומוסר מותר ללמוד אם לומד כדי להתעורר בדרך מוסר, וחזי’ דגדר ההיתר הוא מה שצריך לצורך הלימוד בצום לכל מה ששייך לצום, והב’ דבמאמ”ר מבואר דאיסור לימוד הד”ת בת”ב הוא כדי שיעסקו בדברים אלו, והג’ דמבואר בפוסקים דההיתר ללמוד בדברים המותרים הוא כדי שלא יסיח דעתו מן האבלות, והד’ דהרי זה ברור דגם בפוסקים נהנו מלימוד התורה גם בת”ב והרי ידוע על כמה גדולי ישראל שהיה קשה להם מאוד בכל זמן קצר שלא יכלו ללמוד ובודאי שהיה להם התורה למשיב נפש בזמן הלימוד אף בת”ב, והה’ דלענין חידוש דעת הערה”ש שגם כשמתחדש לו חידוש מ”מ הצער של דברי האבלות מבטלו [וכך ריהטא דרוב הפוסקים ומקור הדין בהרא”ש ומהרי”ל בשמו וגם הט”ז שהחמיר דרך פלפול מ”מ הבו דלא לוסיף עלה שלא לאסור מה שנזכר בגמ’ להדיא להתיר], וא”כ א”א לאסור גם לימוד שנהנה ממנו.

אי אפשר, דברמ”א סי’ תקנא ס”י ובמשנ”ב שם ס”ק עג וס”ק עה מבואר דרק הקרואים שהיו באים מעצמם כל השנה היה מותר, כגון קרוביו ואוהביו, וכתב עוד שם סקע”ו מהמג”א בשם המהרי”ל מי שלא בא מחמת קורבה או אהבת רעים רק לאכול ולשתות ועבירה הוא בידו, ועוד מבואר במשנ”ב שם לעיל שמי שלא היה עושה סעודה בשרית לולי שהוא ט’ הימים אסור לו לעשות סעודה בשרית כמבואר במשנ”ב שם, וכ”ש שאין לעשות סיומים בשביל להתיר לארחי ופרחי לאכול בשר.

ומלבד זה דאינו פשוט שאפשר לעשות סיום דוקא אז כדי להתיר בשר דבלא זה לא היה מתכוון לעשות הסיום, דבמשנ”ב שם כתב בשם הא”ר דאם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה לעשותו דוקא בט’ הימים וכ”ש שלא יעשה מערכת של שכירות באופן כזה, ועי’ באחרונים מש”כ בדין זה.

ומלבד זה באופן כזה שרוצה לעקור כל צורת האבלות בהערמה פשיטא שאין להתיר דהוא הערמה בדרבנן שלא בצורבא מרבנן ושלא לצורך וא”צ מקור לאסור דבר זה.

[ומה שבשעת הדחק מצינו שהשתמשו בהיתרים כעין אלו כגון בישיבה בחו”ל בשעת מלחמה כשלא היה מה לאכול מלבד בשר אין להביא ראיה לניד”ד ובפרט דשם בלאו הכי לא היה להם מה לאכול ויתכן שהבשר היה להם היתר דאפשר שלא גזרו במקום שאין דבר אחר לאכול שיצטרך להתענות וכעין המבואר בפוסקים די”א שלגבי חולה לא גזרו (עי’ דגמ”ר ביו”ד סי’ ריד על הש”ך סק”ב ועוד), וכמו”כ מקרה זה היה בישיבה שבלאו הכי היו רגילים לאכול כולם יחד ובאופן כזה יש שנקטו שמותר לכתחילה כיון שרגילים לאכול יחד וכן מטו משמיה דהגר”מ פיינשטיין, ואף דיש לתמוה ע”ז טובא דהרי לא היה מאכיל אותם בשר ולא גרע ממי שאינו רגיל לאכול בשר בסעודה שאינו מתיר לו לעשות סעודה, ואולי כוונת הגר”מ רק באופן שעכ”פ הוא עצמו היה אוכל בשר, ודחוק דכ”ש שאינו מצוי מקרה כזה בשאר השנה שיביא בשר בישיבה רק לעצמו, ומ”מ שם הוא קל יותר].

וגם אם מדובר בעוברי עבירה שבלאו הכי אוכלים בשר שלא כדין מ”מ אין ראוי לעשות עבורם מערכת של סיומים כדי לזכותם ולהצילם מאיסור דבלאו הכי אין מתכוונים לאכול בשביל הסיום וגם כשאין סיום יאכלו ורק ישתרש עי”ז שאפשר לעקור האבלות ע”י מערכת של סיומים וגם עכשיו יבואו רבים לאכול כיון שיחשבו שיש היתר בזה.

עי’ מה שהרחבתי בזה במקו”א (בד”ה נדר שלא לשתות ביום פלוני האם מותר לאכול מרק סמיך או דליל בכפית) אם חשיב אכילה או שתיה, ועי’ עוד בתשובה (ד”ה האם מותר לתת ענבים בנגיסון לתינוק בשבת) לענין המוצץ פרי.

ובניד”ד מתחילה יש לציין שאם אינו צריך לשתות קודם ברכת המזון חייב כבר לכו”ע ברכהמ”ז מדאורייתא ואינו צריך לשתות בשביל זה כמו שהרחבתי במקו”א (ד”ה מי ששתה בסעודה ועדיין צמא האם חייב בברכת המזון מדאורייתא לדעת היראים), וממילא אם על ידי אכילת מרק בכפית הגיע למצב שאינו צריך לשתות מחמת זה [וה”ה שלא מחמת זה כל שמרגיש שהוא מרוצה ממה שסעד ואינו צריך לשתות] א”כ א”צ לשתות עוד שתיה בכוס כדי להתחייב בברכהמ”ז דאורייתא.

והנה נתבאר בתשובה הנ”ל דיש קצת פוסקים שסוברים דגם בשתה שתיה אחר אכילתו אם עדיין צמא עדיין לא נתחייב בברהמ”ז מדאורייתא לדעת היראים, ולפי דעתם לכאורה לא יהיה שייך למצוא אופן התלוי בספק, דאם הוא צמא א”כ לא משנה באיזה אופן שתה קודם לכן ואם אינו צמא א”צ לשתות כלל.

אבל עיקר הדין להלכה דא”צ לשתות דוקא כל צרכו (והרחבתי בדעות אלו בתשובה הנ”ל), וסגי ברביעית שתיה (עי’ בתשובה ד”ה ?), ולדעות אלו יש להסתפק האם אזלי’ בתר מה שנחשב צורת אכילה או דסו”ס מוסיף נוזלים בגופו וא”כ חשיב שתיה ג”כ, וכמו שבשתיה רגילה סגי ברביעית שתיה אף שעדיין מרגיש צורך לשתות יש מקום לטעון דה”ה בשתה רביעית בדרך אכילה.

ונראה דהאופנים שנתבארו בפוסקים דחשיב אכילה כגון מוצץ את הפרי כשהפרי בתוך פיו (וה”ה כל מה שנחשב שתיה בדרך אכילה לכל מר כדאית ליה, ע”ד מה שנתבאר בתשובות שציינתי בתחילת תשובה זו), אינו מועיל להתחייב בבהמ”ז לדעת היראים, דהרי גם בפרי עצמו יש נוזלים ולא יתכן שאם אוכל פרי שרובו נוזלים כידוע יפטר מחמת זה מלשתות לפני בהמ”ז [כדי להתחייב מדאורייתא] כל עוד שהוא צמא וצריך לשתות.

וכיו”ב ביוה”כ אם שתה מלא לוגמיו חסר משהו ואכל עוד פרי כזה שרובו ככולו נוזלים פחות מככותבת ואפי’ ציר שע”ג ירק לכאורה אין מצטרפים זה עם זה אף שיש לטעון שיש בזה יתובי דעתא כיון שאין בזה דרך אכילה.

וכיו”ב מי ששתה ביו”כ מלא לוגמיו חסר משהו ושתה עוד כמה שיעורין דרך אינפוזיה לא מצטרף כיון שאי”ז דרך שתיה [ולרוה”פ אין בזה איסור].

וה”ה אף אם שתה חצי שיעור [וה”ה שיעור גדול] דרך אינפוזיה ושתה השאר דרך פיו אינם מצטרפין, דבעי’ יתובי דעתא בדרך שתיה כשיעור.

וה”ה אם אכל חצי שיעור קודם יוה”כ והשלים עליו ביוה”כ תוך כדי אכילת פרס אינו מצטרף דבעי’ דרך אכילה אע”ג דיש בזה יתובי דעתא.

וגם כאן אע”ג דלכמה פוסקים סגי בשתית רביעית מים כדי להתחייב בבהמ”ז מאחר שעשה מעשה של שתיה בעלת הנאה שצריך לברך עליה [בצירוף עם האכילה] אע”פ שעדיין תאב לשתות עוד מים מ”מ לא נאמר דין זה אלא בדרך שתיה דע”ז אמרה תורה לברך על שתיה כזו ואם פעל באופן שנחשב דרך אכילה (עכ”פ במציצת פרי שהיא בתוך פיו) לא חשיב דרך שתיה אלא כמצטרף לדרך אכילה.

לסיכום אם אינו צמא כבר בודאי שאין צריך לשתות עוד דבאופן שאינו צמא לא נאמר דין זה, ואם עדיין צמא לכאורה לפי ההלכה דסגי בשתיית רביעית א”כ גם בפחות מרביעית לא מהני וגם שלא בדרך שתיה לא מהני (ולהמחמירים דבעי’ עד שלא יהיה צמא ג”כ לא מהני).

וקיצרתי בהבאת הדעות והשיטות בעניינים אלו מאחר שכבר נתבארו במקומן.

הנה לדידן לבני אשכנז מברכים שעשה לי כל צרכי בכל גווני כמבואר ברמ”א סי’ מו ס”ח (ויתכן שכך גם מנהג בני ספרד כהרמ”א בזה, ועי’ מאמ”ר שם), אולם להמחמירים בזה כפשטות דעת המחבר שם וכדעת הגר”א במעשה רב וכמנהג החזו”א (ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמ) והגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים טו הע’ יט) א”א לברך שעשה לי כל צרכי אם לא נעל הנעליים באותו היום.

בשו”ת תשב”ץ ח”ב סו’ סי’ קפו כתב דבמנעל של שעם שמותר ביו”כ יכול לברך שעשה לי כל צרכי וכ”כ בסידור היעב”ץ דאם לובש מנעל של לבד או גמי בודאי יכול לברך שעשה לי כל צרכי.

(ומהגר”א הנ”ל והחזו”א שחשש ג”כ שלא לברך אין ראיה להיפך ממה שלא בירכו שעשה לי כל צרכי די”ל דאזלי לשיטתם שלא נעל נעליים כלל ביו”כ).

ויש מקום לומר דלפי דברי התשב”ץ הגדרת נעליים בזה אינו בחומר שממנו עשוי הנעליים אלא כל שדרך בני אדם לצאת בו לרחוב ולדרך דאל”כ אמרי’ בטלה דעתו אצל כל אדם ואי”ז נעל כמו שמצינו בכ”מ (ע”ע בה”ל סי’ תנד), ובדיני חליצה מצינו שנזכר כמה הגדרות בנעל, אלא דשם החמירו יותר ממה שנקט התשב”ץ דנעל של שעם חשיב מנעל.

אבל במאמר מרדכי בסי’ מו שם נסתפק בזה באריכות, ולמסקנתו נקט לעיקר דלפי סברת המחבר הנ”ל אין ברכת שעשה לי כל צרכי על נעליים המותרות בת”ב והביא ראיה שם מאגודה במש”כ בדעת הרמב”ם עי”ש (ועיקר הראיה מהאגודה גופיה ועי”ש מה שדן עוד בדעת האר”י ועוד פוסקים אם יש להביא ראיה מדבריהם לענייננו, דפשטות דעת האר”י שא”א לברך על שום נעל בת”ב ויוה”כ ועי’ עוד בדע”ת להמהרש”ם על השו”ע סי’ מו שם).

ופשטות דעת האיכא מ”ד שהובא בטור סי’ תריג בשם בעל העיטור הל’ יוה”כ סובר כדברי המאמ”ר הנ”ל, וכן פשטות דעת הערה”ש סי’ מו סי”ג שסובר כהמאמ”ר הנ”ל [ובפרט לפי מה שמחלק שם בין אבל שאחרים מברכים ולכן להרמ”א יכול האבל לברך מחמת אחרים משמע דמש”כ שבת”ב אין אחד מברך הוא כפשוטו דהיינו גם הלובשים נעלים המותרים].

ואפשר להוסיף דממה שבסוגי’ דיבמות כייל מיני נעליים לענין כמה דינים ולא מחלק ביניהם יש מקום לטעון דכ”ה הפשטות שהגדרת נעל בכל מקום שוה זל”ז בדאורייתא ובדרבנן א”כ מנ”ל שתקנו ברכה זו בדבר שאינו נעל וצל”ע.

ומצינו בכמה פוסקים שנקטו דטעם ברכת שעשה לי כל צרכי ביו”כ הוא משום שסמכו על המקילים בזה המובאים ברמ”א סי’ מו הנ”ל בנוסח הרמ”א או בנוסח כעין זה (עי’ עוד רא”ש יומא פ”ח סי’ ג, טור סי’ תריג וב”י שם בשם הר”ן יומא ב ע”א מדה”ר, ומהרי”ק ח”א סי’ כה, ופשטות כוונת כולם דבאמת יכול לברך כל אימת שיכול לנעול גם אם לא נעל וצע”ק מהרא”ש בפ”ט דברכות עי”ש), ואם נפרש כן בכוונתם א”כ יוצא מדבריהם דלדעת המחבר א”כ בנעל בגד א”א לברך, אולם יש לדחות כעין מה שכתבתי לדחות בדעת הגר”א וגם יש לדחות דמהדרי אתקנתא גם למי שהוא יחף בלא נעלים המותרים.

היוצא מכ”ז דיש בזה מחלוקת הפוסקים ונראה שעכ”פ בשיטת המחבר נקטו רוב הפוסקים שלא לברך ולכן מי שחושש להמחבר מעיקר הדין לא יברך דרוב כך סוברים וכ”ש שספק ברכות להקל וכ”ש שיש מקום לטעון כן בדעת הגמ’, אולם מי שנוהג כבני אשכנז ורק לחומרא בעלמא חושש שלא לברך בלא נעליים יוכל לברך בניד”ד מכיון דשי’ המחבר אינה ברורה בניד”ד ולכן יכול שפיר לסמוך בזה על המנהג.

ולגוף ענין נעליים המותרים בת”ב ויוה”כ [להמתירים] אם מותרים גם באופן שאין מרגיש בהם צער ע”ע משנ”ב סי’ תריד סק”ה ולענין אם רגיל לצאת בהם בשאר ימות השנה ע”ע בתורת המועדים שם סק”א אות ב ובשאר פוסקים.

לא נמסר לי טעם ברור בזה אבל יתכן שאחד מהטעמים לזה הוא גם מה שבני אשכנז היו רדופים ותכופים בצרות ורדיפות ושמדות לאורך הדורות, ומעצמם קבלו עליהם להתאבל יותר על מרירות הגלות שאין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, וכה”ג מצינו דגם בירושלמי נזכרו שקבלו עליהם הנהגות בתורת חומרא יותר מבבבלי כמ”ש בבהגר”א סי’ תקנא, וגם בזמנם מצינו דבא”י נפישי שמדא יותר מבבבלי כמש”כ באגרת רב שרירא.

ומ”מ מצינו עוד כמה מנהגים והקפדות וחומרות שקבלו עליהם בני אשכנז בד’ חלקי שו”ע יותר מדינא דגמ’, וכן מצינו גם דינים שחידשו פוסקי בני אשכנז מכח הוכחות בדברים שלא נתפרשו להדיא בגמ’, וזה מצוי יותר בבית מדרשם של תוס’ ומהר”ם יותר מבית מדרשם של הרי”ף והרמב”ם.

ונידון זה הוא נידון כללי שמצינו בכמה ענינים שפוסקי ספרד הקדמונים לפעמים נקטו למעשה יותר כפשטות מסקנות הגמ’ ופוסקי אשכנז מצינו שהוסיפו כמה מנהגים והנהגות מסברא או ממנהגא או מקושיות ותירוצים מדברים שאינם מפורשים בגמ’ להדיא והיינו מטעם שבני ספרד נמשכים אחר יותר הרי”ף והרמב”ם, ובני אשכנז נמשכים יותר אחר התוס’ ותלמידי מהר”ם (שהם הרא”ש והטור והגמ”י ומרדכי, ובכלל בית מדרשו של מהר”ם הם גם ראבי”ה וראב”ן) וסייעתם ומהרי”ל ובית מדרשו וספרי המנהגים וגם קבלו להלכה פסקי דינים ומנהגים משאר רבוותא בכ”מ היכא דלא אשכחן חולק.

ובעיקר שאלתכם הנ”ל יש להוסיף דבמנהגי רחיצה וה”ה כיבוס במקומות שאינם קרים הוא שעה”ד גדול מאוד להחמיר בחומרות יתרות וגם בדורות האחרונים מצינו חילוקי מנהגים בין בני אשכנז עצמם באירופה לבני אשכנז אחר שעלו לא”י ואף שלא הזכירו שהיא הנותנת מ”מ זיל בתר טעמא שבאסטניס הוא קל יותר ובמקומות הקרים פחות שכיח שרוב בני אדם יהיו איסטניסים בזה.

בטושו”ע סי’ תקנא ס”ג כתבו דשבוע שחל בו תשעה באב אסור לכבס אפי’ מטפחות הידיים והשולחן, והרמ”א שם כתב בסוף הסעי’ דאנו מחמירים בכ”ז מראש חודש אם לא לצורך מצוה, ולפי זה ש”מ שגם במטפחות הידיים והשולחן החמירו כבר אפי’ מראש חודש.

וכעי”ז מצינו לגבי אבלות בשו”ע יו”ד סי’ שפט ס”א שכתב וגם הסדינים והמצעות של כלי המטה אסור לכבסן וכן להציע המכובסים, וכן מטפחות הידים אף על פי שמותר לכבסם במועד אסורים בימי אבלו עכ”ל.

אולם לענין כיבוס לצורך שבת הנה ברמ”א שם התיר ללבוש כלי פשתן ולהציע לבנים כמו בשאר שבתות, וכתב המשנ”ב סקל”ב דמשמע שמותר גם לכבס לכבוד שבת בימי חמישי ושישי אלא שנהגו לאסור ובסקל”ג כתב דעל השלחנות מותר להחליף ללבנים [ומשמע שהיתר זה הוא אפי’ למנהג דהרי נחית למנהג בהמשך הס”ק] אבל להחליף סדינים נהגו דאסור עכ”ד בקיצור.

ובפשוטו המנהג שהביא לגבי כיבוס מחלק בין לבישת בגד מכובס לשבת או לכבס ממש.

והמשנ”ב לא נחית להדיא במנהג זה שאסר לכבס לכבוד שבת האם הוא בכל בגד שהוא בכלל המנהג לכבס בחול או שמנהג זה נוהג גם במטפחות הידיים ומטפחות השלחן.

ובפשוטו יש לטעון דכל כיבוס אסור, ומאידך יש לטעון דשמא המשנ”ב שם קאי רק על דברי הרמ”א שלובשים כלי פשתן שבזה לא נהגו לכבס, דבזה מיירי המשנ”ב שם שאסר הכיבוס, אבל על המשך דברי הרמ”א שלכבוד שבת מציעים לבנים לא מיירי דשמא שם מותר גם הכיבוס.

ומ”מ הפשטות במשנ”ב דלא נחית להתירא דכל כיבוס נהגו לאסור ואדרבה גם ההיתר בסקל”ג מיירי רק בהצעת מכובסים ולא בכיבוס, וגם הרמ”א כבר דייק לכתוב שלכבוד שבת לובשים כלי פשתן ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות, ומשמע שדוקא כתב לה לפי דבריו בד”מ שכיבוס ממש נהגו לאסור (ומש”כ וכן דמשמע דכיבוס שרי כמו ברישא כמ”ש המשנ”ב היינו מדינא לולי המנהג דאל”כ למה הזכיר רק ללבוש מכובס ולא הזכיר לכבס כמו ברישא).

וגם מסברא נראה דמאחר שהגדר הוא איסור כיבוס ולא איסור לבישה (דהרי לבישת מכובסים מותר בכה”ג בשבת וכמשנ”ת ברמ”א) ממילא גם אם מיירי בבגדים שהלבישה שלהם קיל שאינו ממש לבישה לא סגי בזה להתיר הכיבוס אחר שנאסר כיבוסם בכלל הבגדים.

ובדרכי משה סק”ז (שהוא מקור המשנ”ב) כתב בשם הר”ן תענית ט ע”ב והמגיד משנה פ”ה מהל’ תענית בזה”ל דמדינא רחיצה שריא אפילו בערב תשעה באב א”כ נראה לכבוד שבת היה לנו להתיר מכל שכן דכיבוס דאסור מדינא ואפילו הכי מותר לכבוד שבת אלא שנהגו איסור אפילו ברחיצה עכ”ל, ומבואר דמיירי בכל כיבוס האסור, ולא חילק בין כיבוס בגדים לכיבוס מטפחות הידים והשולחן, היוצא מזה דגם זה אסור.

ויעוי’ בערה”ש סי’ תקנא סי”ב שכתב וז”ל, שבוע שחל ת”ב בתוכה אסורים לספר ולכבס אפילו אינו רוצה ללובשו עתה אלא להניח לאחר ת”ב ואפילו אין לו אלא חלוק אחד אסור אם לא לכבוד שבת כמו שיתבאר והמכובסים מקודם אסורים בין ללבוש בין להציע על המטה ואפילו מטפחות הידים והשלחן אסור ונ”ל דלכבוד שבת גם זה מותר כלומר דאנו נוהגים כל הדברים הללו מר”ח ולכן לכבוד שבת מותר בכתונת ובמטפחות וכיוצא בהם עכ”ל, ולכאורה כוונתו בתחילת דבריו שכתב אם לא לכבוד שבת דגם לכבס מותר לכבוד שבת, ולפ”ז מה שהתיר מטפחות הוא גם כיבוס לכבוד שבת, אבל המנהג אוסר בכיבוס עכ”פ כיבוס בגדים, וצל”ע שהערה”ש נתעלם מן המנהג ובפרט דערה”ש להלן הזכיר המנהג (ואביא לשונו להלן בסמוך).

אבל התי’ פשוט דהמנהג לא החמיר במי שיש לו חלוק אחד כמ”ש הבה”ל שם ד”ה ואנו בשם החי”א כלל קלג סי”ב בשם הא”ר סקי”ב לענין המנהג להחמיר מר”ח ועי”ש עוד במשנ”ב בסקל”ב בשם המג”א סקי”ד וחי”א שם סי”ג דמי שאין לו כתונת לשבת מותר לכבס.

וכן מבואר בהמשך דברי הערה”ש סט”ו בזה”ל וגם לכבס היה מותר ביום ה’ לכבוד שבת אלא שבזה נהגנו איסור והרי אף ברחיצה נהגנו איסור כמו שיתבאר וכ”ש בכיבוס ומ”מ אם אין לו כתונת להחליף לכבוד שבת יכול לכבס וללבוש [מג”א סקי”ד] עכ”ל הערה”ש, ומבואר דההיתר הוא באין לו אלא חלוק אחד.

וממילא מש”כ אם לא לכבוד שבת הוא היתר רק למי שאין לו אלא חלוק אחד, וממילא גם ההיתר שכתב בסוף דבריו ונ”ל דלכבוד שבת גם זה מותר קאי רק על סוף דבריו על ללבוש מכובסים, ור”ל דכמו שאיסור חלוק אחד הוא קיל לכך התרנו לצורך שבת א”כ גם ללבוש מכובסים דקיל יש להתיר לכבוד שבת עכ”פ בכתונת ומטפחות, וא”כ מדבריו מבואר כמו שכתבתי ע”פ הד”מ דגם כיבוס המטפחות אסור לכבוד שבת בכל ט’ הימים.

היוצא מכ”ז דאין להתיר כיבוס מטפחות הידים והשלחן (מגבות ומפות שלחן) בט’ הימים לצורך שבת.

השלמה לתשובה על קריעת דברי תורה

מה שנתבאר דאיסור כרת דכי דבר ה’ בזה הוא ע”פ גדרי הדין ולא רק אם מתכוון לבזות ולבטל התורה עצמה יש לציין בזה לדברי הגמ’ בספ”ג דברכות דהקורא ד”ת במבואות המטונפות עובר בכי דבר ה’ בזה והיינו דחייב כרת, דכי דבר ה’ בזה הוא איסור כרת כמבואר בסוגיות וכמשנ”ת בפנים התשובה.

במשנ”ב סי’ תקנא סקע”ה כתב שמי ששולחים לו לביתו אסור לאכול, ומבואר דרק מי שאינו מגיע לסעודה ונשאר בביתו אינו נכלל בסעודת השמחה, אבל אם הגיע לסעודה והשתתף עם הקרואים לית לן בה במה שלא שמע את הפדיון או שלא היה בזמן הפדיון.

ולכן בניד”ד מותר לו להשתתף בסעודה ולאכול בשר.

ומ”מ היינו דוקא באופן שבא מחמת הסעודה וכהגדרת המשנ”ב שם שהיה בא גם בזמן אחר לסעודה זו (גם שלא בתשעת הימים), [ועי’ שם בסקע”ז לענין יותר מעשרה בשבוע שחל בו וקודם לכן].

ועי’ מה שהרחבתי בשאלה זו יותר בתשובה ד”ה מי שהגיע לסעודת הברית בתשעת הימים באיחור לאחר שכבר עשו הברית מילה האם מותר באכילת בשר.

נשאלתי דאם יש דעה שסוברת שיש פטור מת”ת בת”ב (ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו בזה בשם הראשונים), א”כ היאך מברכין ברכה”ת ויש ליישב דאמנם חיובא ליכא אבל רשות מיהא איכא ואפי’ תימא דברכה הוא רק על חובה לשי’ המחבר וסייעתו עדיין לק”מ דהרי מצות ת”ת דאורייתא ות”ב דרבנן וממילא מה שעדיין נשאר בת”ב מחובת ת”ת כגון קריאה”ת שנתקן לת”ת כדמוכח במרובה ובמכילתא ריש מס’ דויסע, וכן מה שכ’ הפוסקים שקבלו עליהם פרשת התמיד בחובה (והרחבתי במקו”א) וכל דבר שהוא סדר היום מותר בת”ב, וכן ק”ש ופסוד”ז יש אומרים שחייב בברכה”ת ועכ”פ מותר לקרותם בת”ב גם אם מכוון לת”ת שאז ודאי מחוייב בברכה”ת, א”כ מקיים בכ”ז ת”ת דאורייתא (דאפי’ בדרבנן שגזרו שלא לתקוע בשופר לא נתקע הדאורייתא כמ”ש רע”א והקוה”ע וכ”ש בני”ד שהפקיעו רק חלק והתירו חלק וממילא כל מה שמותר מקיים בזה הדאורייתא אפי’ אם נימא דמדרבנן אין חיוב לכוון בהנ”ל לת”ת).

והעירו עוד דבנשים כ’ הפוסקים בא’ מהטעמים שמברכות משום שלומדות הלכותיהן וכנ”ל בת”ב מותר ללמוד הלכות ת”ב, ויש להוסיף על דבריהם שהוא חובה ללמוד אם יצטרך לידע דבר למעשה אע”פ שאינו חובה מצד ת”ת ג”כ יכול לברך מידי דהוה גבי נשים.

בשע”ת סי’ תקנו סק”א הביא בשם הברכ”י שדעתו נוטה קצת שאפשר לצאת.

ושמעתי אחד מן הלומדים שרצה לטעון מכח זה שהוא ספק ושיש צד שא”א לצאת ורצה לחדש מכח זה דהבדלה תליא בזמן אכילה וכשאינו זמן אכילה יש צד דחשיב כאינו מחוייב בדבר.

אולם המעי’ במקור הברכ”י יראה שזה אינו, דלא היה לו צד כזה אלא אדרבה מביא כמה ראיות והוכחות שיכול לצאת, וגם כל הצד שממנו בא לאפוקי הוא דס”ד דגזרי’ שלא יעשה הבדלה מחששות שונים שהיו יכולים לעלות על הדעת שיש לגזור מחמתם, ומשמע שהיה חשש כגון דילמא אתי למיסרך שישתה חולה זה כשיהיה בריא עי”ש קמ”ל דלא גזרי’.

[והיינו דבקטן מצינו דיש אופנים שגזרו דאתא למיסרך כמו שציין שם הברכ”י ואולי יש לציין בזה עוד דבנזיר לדעת הרמב”ם גזרו שלא יהיה בחברת שותי יין דשמא ימשך לשתות, ואולי בא לאפוקי גם מכל כה”ג (ושו”ר שהמגיה על הברכ”י נקט בפשיטות דהחשש אתי למיסרך הוא על השומעים ולא על החולה עצמו ודחה דברי הצי”א חי”ד סי’ מד שהבין דקאי על החולה), אבל לא שהיה צד שאינו זמן הבדלה].

ומ”מ גם בברכ”י לא פירש להדיא ממה בא לאפוקי רק קאמר דאפשר דלא גזרי’.

ומה שהביא שם מאונן הוא ג”כ ע”ד זה דהיינו שיכול להוציאו באופן דאין לחוש לחששות מעין אלו, ולא מצד שאין מחוייב.

ומקור המטה משה שהזכיר שם לענין אונן הוא בזה”ל וכן כתב הרא”ש פרק מי שמתו (ברכות פ”ג סי’ ב) לענין אונן במוצאי שבת, דאי לאו דאסור הוא לענות אמן אפילו אחר ברכה היינו מבדילים לפניו כדי לענות אמן לצאת עמהן ואף על גב דאיהו נמי לא חזי למשתי יין נפיק בטעימת חבירו, והוא הדין בנדון דידן דנפיק בהדי אחריני עכ”ל, ומבואר דאדרבה בא לומר שהוא בר הבדלה, ויתכן לומר דמש”כ דאי לאו דאסור הוא לענות לאו דוקא דגם בברכה אסור (וגם אינו מוסכם דאמן לעיכובא ויש לפלפל מצד אי אפשר לענות ואכה”מ) אלא ה”ק דאי לאו דאסור בברכה וגם באמן של הברכה וגם לצאת יד”ח הברכה אי לאו כל זה לא היה חסרון במה שאינו יכול לשתות דמה שאחר ישתה עבורו סגי בזה.

ואדרבה המג”א הביא בשם המטה משה הנ”ל דמי שמתענה ב’ ימים ישמע בליל עשירי הבדלה מאחרים ואל ימתין עד ליל ג’ להבדיל בעצמו כי כל אקרובי הבדלה לשבת עדיף טפי עכ”ל (והברכ”י רמז לדבריו) ומבואר דעדיף טפי קודם לכן, וכ”ש כשיכול לשמוע במוצ”ש שאז הוא עיקר זמן הבדלה לכתחילה בכל ימות השנה.

ועי’ בא”ר דמקורו של המטה משה סי’ תשל גופא הוא ממה שבת”ב מבואר בראשונים [עי’ טור ושו”ע ונו”כ] דאם לא היה חששת אתי למסרך היו נותנים לתינוק ומבואר מזה דגם מי שאינו יכול לשתות הכוס ישנו בהבדלה, ולפי הוכחתו של המטה משה א”כ פשוט דהכא עיקר דינא על ת”ב הוא בכלל זה, וזוהי ממש הוכחתו של הברכ”י.

ומה שכ’ שם הברכ”י בלשון אפשר כידוע שיש הרבה מהפוסקים שכתבו דבריהם בלשון אפשר אבל הברכ”י שם לא פסיק פומיה להביא ראיות לזה ומענתנותו לא רצה להורות בזה וכתב בלשון אפשר כדרך הרבה פוסקים (ועי’ משנ”ב לענין אפשר של הרשב”א לענין צירוף מנין ברואין אלו את אלו).

וכ”כ בכה”ח סק”ט בפשיטות בזה”ל, וזה החולה שמבדיל תכף במוצאי שבת יכול להוציא בני ביתו וכמו שכתב מטה משה דהצם בעשירי ישמע בליל עשירי הבדלה מאחרים עכ”ל, וציין לזה ברכי יוסף אות ג’ זכור לאברהם אות ט’ שערי תשובה אות א’ מועד לכל חי שם אות מ”ט.

ועי’ עוד שבט הלוי ח”ח סי’ קכט סק”א דשפיר יכול בריא להוציא את החולה ולא מקרי אינו בר חיובא וכמו שיכול חולה להוציא את הבריא, ונקט בפשיטות דזו דעת השע”ת שיכול החולה להוציא את הבריא.

(וגוף הנידון על בריא להוציא החולה תלה זה במח’ הרמב”ן והרא”ש דלקמן והלכה כהרא”ש, ומ”מ יל”ע אם נימא דהרמב”ן מודה דהחולה מחוייב בהבדלה על הכוס א”כ אפשר שיש מעליותא לחוש לשיטתו, וממילא יש לדון לפלפולא באופן שיש איש בריא ואשתו חולנית, אם יותר לחוש לצד זה או למה דקי”ל לכתחילה שאשה תשמע מאיש, עי’ משנ”ב סי’ רצו סקל”ה, ויש מקום לטעון דכל ספק שיש צד שהוא לעיכובא גבר על חומרא בעלמא דלכו”ע אינה לעיכובא, עכ”פ למה דמשמע שעיקר הדעה שאשה מותרת להבדיל לעצמה ושאין צד שאינה יוצאת בזה, עי’ במשנ”ב סי’ רצו הנ”ל, אבל יש מקום לדייק מלשון הראשונים דלקמן שכ’ שכל ישראל עניים דמעיקרא לא תקנו כלל הבדלה על הכוס בשנה זו דזה כוונתם במש”כ כל ישראל, וממילא יש מקום לטעון דלשיטתם גם חולה יהיה פטור כיון שלא היתה תקנה אז, ותדע דמי שאין לו יין מחמת שנסע למדינת היום ונזדמן לו למחרת לא חשיב שאינו בכלל תקנה ואינו בכלל השלמה, ש”מ דמה שבמוצאי ת”ב לשיטתם אין הבדלה ואין השלמה הוא דין מיוחד במוצאי ת”ב משום שכל ישראל אינם בכלל תקנה זו אז, אלא שאינו מוכרח).

ועכשיו אשיב על כל הטענות שנשמעו מפי כת”ר בזה לומר דאינו זמן הבדלה ושהבדלה היא דין באכילה שלאחריה.

מה שטען בשם הר”ח בפסחים קב ע”ב שקידוש והבדלה קודם אכילה בא רק לומר דזמן קידוש והבדלה שניהם הוא קודם סעודה ולא לאחריה וממילא יש לאומרם יחד וז”ל הר”ח שם קידוש היום והבדלה תרוייהו קודם אכילה הן [אבל] קידוש וברכת המזון [אינו כן אלא] הקידוש קודם אכילה וברכת המזון אחר הסעודה לפיכך שתי קדושות הן עכ”ל, והמעי’ יסכים שאינו מוכרח שבא הר”ח להוכיח דבר מגדרי הדינים אלא בא לומר דבר פשוט שמה שצריך להיאמר יחד ממש לא חיישי’ ביה [לפירושו ולשיטתו] משום חבילות חבילות משא”כ דבר שיש הפסק בינו לדבר אחר, ולכן מה שהוא קודם סעודה וברכהמ”ז יכול להאמר יחד ומה שהוא אחר סעודה וברכהמ”ז אינו יכול להאמר יחד עם דבר שצריך להאמר קודם לסעודה וברכהמ”ז.

ועיקר הענין הוא שמוטלים עליו כמה ברכות וגם לעשות סעודה וממילא החילוק לפירושו ולשיטתו הוא מה מן הברכות יברך יחד הם רק הברכות שמעיקר דינם לברך באותו הזמן.

מה שטען מדברי הב”י או”ח ס”ס קסו שכתב דמשמע בגמרא (פסחים קו ע”ב) דלא הוי קידוש היסח הדעת בין נט”י לאכילה כיון שדעתו לאכול וכתב המרדכי (ברכות לז ע”ג) דהוא הדין להבדלה דלא הוי היסח הדעת כיון שדעתו לאכול מיד עכ”ל, היא הנותנת ומהתם גופא הרי מתוך הדברים ניכר שאין הכונה דההבדלה שייכא לאכילה אלא שדעתו לאכול.

ומה שטען כת”ר שבפנים המרדכי נראה כן לענ”ד אדרבה דהמרדכי שם [רמז קמד] כ’ ואותן בני בני אדם שמבדילין על השולחן ומשמע מלשונו שהיא הנהגה של אותן בני אדם ולא מדינא ולא בהכרח דסבר שגברא רבה הנהיגו אלא שמי שינהוג כן חשיב דעת לגבי זה.

ועוד דאדרבה שהמרדכי הקשה ע”ז דבקידוש סברא הוא דבעי’ קידוש במקום סעודה אבל בהבדלה אין סברא זו ולא שייכא לסעודה ותי’ שם אליבא דרבינו יוסף המקיל בזה דנראה דכיון דנטל ידיו ודעתו לשתות פטור אפילו בהבדלה ע”כ, ומבואר שם שכל הענין הוא רק דעת ואדרבה משמע דההבדלה עצמה אינה שייכא לסעודה דבהבדלה לא בעי’ קידוש במקום סעודה.

וכ”ש שהמרדכי עצמו שם הביא ב’ דעות והביא דיש מחמירין ליטול רק אחר הבדלה לחשוש לב’ הדעות (וצע”ק שהב”י הביא רק הדעה העיקרית דמפלפל בה המרדכי ולא הביא דיש כאן שייכות להחמיר יותר כמ”ש המרדכי גופיה ואין בזה שום הפסד אלא רק שינוי הסדר).

מה שטען דיש אומרים שא”צ לברך על הגפן אחר הבדלה קודם סעודה הוא ג”כ כעין הנ”ל שזהו רק סברא בדעת המברך בסי’ רצט ס”ח להחשיבו כיין שלפני המזון, ואינו דין בשייכות ההבדלה לסעודה, ולחלק מהפוסקים בתנאי ששתה יין קודם המזון ואז מצטרף וגריע מקידוש שמצטרף לסעודה עי”ש בשו”ע ומשנ”ב, ואפי’ להרא”ש המובא במג”א (שציין לו המשנ”ב) דמקל מ”מ מצריך שיהיה יין בתוך המזון כמו שהביא שם משמו המג”א, ואף נזכר בו הלשון “שאני הכא שאין היין בא לצורך אכילה אלא לצורך מצוה” והוא סברא לומר שלא יפטור אם לא היה יין במזון כלל, היוצא בזה דאין היין שייך לאכילה כלל.

ויש לציין דאפי’ בקידוש מפקפק הבה”ל בזה בסי’ רעד ס”ו עי”ש.

מה שהביא כת”ר ראיה מדינא דטעה בזו ובזו דלהשו”ע הוא אם אכל קודם הבדלה ורצו להוכיח מזה דהאכילה היא טעות בהבדלה משום שההבדלה היא קודם האכילה הרי ברשב”א מבואר דה”ה עשה מלאכה והרמב”ם מפרש באופן אחר לגמרי וגם אין בראשונים להדיא שחילקו בין מלאכה לאכילה כמש”כ הבה”ל סי’ רצד, ממילא אין כאן ראיה לומר דההבדלה היא מחמת האכילה, וגם לפסק הבה”ל דרק באכל קודם הבדלה חשיב טעה היינו משום דקודם הבדלה יש איסור אכילה ולכך חשיב טעה, (והבה”ל מצרף דעת הרמב”ם דמפרש טעה בענין אחר לגמרי), ולא בהכרח דההבדלה שייכא לאכילה, ומה דלגבי מלאכה לא חשיב טעה משום שאין המלאכה שייכא להבדלה על הכוס שכן יכול לפטור עצמו בברוך המבדיל לעשיית מלאכה, ועכ”פ אין מכאן הוכחה או רמז שההבדלה הוא דין באכילה אלא שהאכילה היא זלזול בהבדלה ותל”מ.

בהגדרת איסור אכילה קודם הבדלה מצד זלזול בהבדלה או בכבוד שבת עי’ עוד בביאור הדבר בחי’ הגרי”ז כתבים הל’ שבת פ”ל, שכ’ שם ב’ נוסחאות בזה ותלה הדבר במחלוקת ראשונים, והבאתי חלק מדבריו בתשובה לגבי שתיה קודם הבדלה.

והנה חובה לציין שיש דעה בראשונים (דעת הריטב”א בתענית ל’ ע”א ובהל’ ברכות פ”י הי”ד ובסוכה נד ע”ב בשם רבו [הרא”ה] ורביה דרביה, והוא בתורת האדם להרמב”ן ענין אבלות ישנה, ועי’ עוד במחה”ש ריש סי’ תקנו) דאין הבדלה במוצ”ש ת”ב ואין תשלומין וכיון שנדחה נדחה אבל אינו שייך לנידון דידן לבאר בזה הצד שממנו בא הברכ”י לאפוקי דאילו לשיטת הנך אומרים א”צ להבדיל גם אח”כ וממ”נ אינו מפסיד לצאת ע”י מי שמבדיל.

והנה גם טעם הנך ראשונים ג”כ אינו משום שת”ב אינו זמן הבדלה אלא מצד שת”ב אינו זמן שתיית כוס וכמבואר הטעם בריטב”א בתענית שם ועוד דיש לזה ב’ טעמים, הא’ משום דמבואר בברכות כח דרק כשהעשירו קבעוה על הכוס וכיון דאין כוס בת”ב חזרה תקנה למקומה שההבדלה רק בתפילה דהו”ל ככל ישראל עניים אז, וממילא אין השלמה לזה אחר שכבר עבר מוצ”ש ויום ראשון, והב’ צירף לזה דעת הרי”ף דא”א להבדיל ביום שני [והרא”ש בשם בה”ג חולק דכאן שאני כיון שלא יכול היה להבדיל ביום ראשון והובא במג”א וכן בבהגר”א], ולב’ טעמים אלו אין הפסד לצאת ביום הראשון ממ”נ.

ואדרבה לדידן דקי”ל כהמחייבים הוא גופא משום שאין ת”ב פטור מהבדלה ולא הוי כאונן וז”ל הרא”ש המובא במחה”ש שם, ולא דמי כ”ה דהתם גופיה הוי דחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחגר, אבל הכא גופיה מחייב והזמן גורם שאינו יכול להבדיל וכשיעבור הזמן יבדיל עכ”ל ובא ליישב למה כאן יש תשלומין אף דבאונן ס”ל דאין תשלומין.

ויש מקום להעלות צד דאולי נחשוש לשי’ הרמב”ן לגבי שאין יום ראשון זמן הבדלה על הכוס ונחשוש לשיטות שאר ראשונים שמחוייב בהשלמה, ואז לא יוכל לצאת ביום הראשון, אבל זה אינו, דלא אשכחן מהראשונים מאן דמחלק בהכי, וע”כ הא בהא תליא, דמי שסובר שאין מוצ”ש מחוייב בכוס גם אינו מחוייב בהשלמה, וכמו שמוכח מכל הראיות של הברכ”י דמאן דמחייב בהשלמה סובר דיש חיוב מעיקרא נמי.

היוצא מכ”ז שמי שיכול לשמוע (כגון שגר בסמיכות לבית חולים) הבדלה במוצאי ת”ב מרוויח בזה חדא שמקיים בזה הבדלה במוצ”ש שהוא הלכתחילה של כל השנה כמו שהרחבתי במקו”א, וגם המטה משה שם כ’ לגבי המתענה בעשירי דעדיף טפי שיבדיל במוצאי ת”ב דכל אקרובי הכי עדיף טפי, אף ששם כבר הפסיד הבדלת מוצ”ש, והב’ שיוצא מידי ספק ברכה של הבדלה על הכוס במוצאי ת”ב דהרדב”ז ח”ב סי’ תרמב חשש לספק ברכה (הובא בדע”ת למהרש”ם סי’ תקנו ועי’ גם ערך לחם), ולפי מה שנתבאר אין שום הפסד בזה דהסוברים שלא תקנו הבדלה בשנה זו סוברים שגם אין לזה השלמה בלאו הכי ואדרבה מרוויח לדעתם שאינו מברך לבטלה על ידי ששומע מחולה במוצאי ת”ב.

יעוי’ בחוט שני הל’ שבת פ”ה סק”א דמשמע מדבריו של המשנ”ב סק”ה דמדינא רחיצה בע”ש כבר מהבוקר מקיים מצוות רחיצה (והיינו מדינא דגמ’), ויש להוסיף שכן יש מקום ללמוד מדברי הגמ’ לענין להשכים לצרכי שבת, ולפ”ז יש מקום לטעון דה”ה לענין שבת חזון שהתירו לרחוץ כשמתרחץ לשבת.

אולם מאידך גיסא באבלות גמורה מצינו אופנים שהותר לרחוץ רק סמוך לשבת ויש לדון בזה לעניננו, וכמו שיתבאר.

ביו”ד סי’ שצט ס”ג נחלקו המחבר (ועי’ שעה”צ סי’ תקמח סק”ל ועי’ באו”ח שם בשו”ע ס”ח וס”י) והרמ”א באבל שחל שביעי שלו ערב הרגל (והלשון אפי’ שביעי צע”ק דביו”ד סעי’ ה שם מבואר במחבר להדיא דעד שביעי הוא דין אחר עכ”פ בחלק מהדינים הנזכרים בס”ג) לענין רחיצה ועוד דינים, דלהמחבר משמע דמותר לרחוץ משחרית ולהרמ”א רק סמוך לחשיכה.

(ועי”ש לענין ערב פסח, ולהלן יתבאר דבאופנים שהמחבר מודה שמותר רק בערב אינו דוקא סמוך לחשיכה והוא עוד פלוגתא בין המחבר להרמ”א, ועי”ש בשו”ע באו”ח ויו”ד לענין אם יש פעמים שמותר לרחוץ רק בלילה).

ומבואר שם בש”ך סק”י דבדין זה של סמוך לחשיכה יש ב’ דעות דדעת הטור שם בשם הריב”א (הטור עצמו ג”כ נקרא ריב”א בקצת ספרים אבל הכונה כאן לריב”א סתמא) דרק באחד מששה הימים הראשונים כך הדין שצריך שיהיה סמוך לחשכה, והרמ”א אזיל כדעת הראבי”ה סי’ תתמא הובא בב”י או”ח שם בשם הגהות אשרי מו”ק פ”ג סכ”ו דגם מיום שמיני ואילך צריך להמתין עד סמוך ללילה שאז ניכר שבשביל רגל הותר עכ”ד.

וכוונתו דלריב”א ביום שמיני עצם היום כבר הופקע האבלות וה”ה בשביעי שמקצת היום ככולו, משא”כ בימים שקודם לכן לא חשיב שהופקעה האבלות אלא רק מה שסמוך ליו”ט (והריב”א מקל יותר מן המחבר דלהריב”א הותר לרחוץ סמוך לחשכה לכאורה ולהמחבר ביום א’ עד ו’ כתב בס”ג שלא ירחץ עד הלילה), אבל להראבי”ה גם ביום ז’ וה”ה אחר ז’ לא הופקע היום עצמו באבלות אלא רק מה שהוא לצורך היו”ט, ולכך צריך שיהיה קרוב לשבת, והיינו אף ברחיצה שהוא איסור מנהג בל’ בלבד (עי”ש ברע”א רק דהוא מיירי מצד נידון המחבר שהותר אז בשביעי).

ומבואר בש”ך שם דהרמ”א שמחמיר ביום ז’ אזיל כדעת הראבי”ה דמחמיר גם מח’ ואילך והיינו אף שהיה מקום לחלק דרק לגבי שביעי מחמרי’ דלא נימא מקצת היום ככולו משא”כ לגבי שמיני דהרחיצה כולו משחרית רק ממנהגא קמ”ל דלא מצינו דעה להלכה שמחלקת בין שביעי לשמיני דמקצת היום ככולו הוא דין קבוע דשביעי הוא כשמיני לכל דבר וממילא גם לענין רחיצה, ועי’ בזה בתוס’ מו”ק יט ע”ב ד”ה הלכה דמבואר מדבריהם דזה פשיטא שהלכה כאבא שאול להקל לענין מקצת היום ככולו לעניננו וכן מבואר עוד דבריהם להלן בהמשך העמוד ד”ה שאסור (לגי’ הרש”ש) שזהו החילוק בין אבא שאול לרבנן, וקי”ל הלכה כאבא שאול.

וצריך ביאור בזה למה באמת להריב”א הוא קל יותר כיון שגם גזירת שלושים היא גזירה שמתבטלת משום כבוד הרגל ולמה לענין זה חשיב שבטל כבר משחרית (או עכ”פ מחצות) לענין איסורים השייכים לרגל, אבל הריב”א סבר מכח הסוגי’ דסברא היא שגזירת שלושים קילא ולא החמירו בה כ”כ וכמו שיתבאר מדברי הראשונים.

אבל הריב”א למד כן מדברי הגמ’ במו”ק יט ע”ב דקאמרי נהרדעי הלכה כאבא שאול בזו ובזו דהיינו בשבעה ובשלושים ונקט כוותייהו כמו שפסקו הפוסקים (דהרי נסמכו על שמואל שאמר הלכה כדברי המקל באבל והכי קי”ל), ומה דאמר רב הונא בריה דר”י הכול מודין שאם חל ג’ שלו להיות בעבר הרגל שאסור עד הערב מפרש לה ה”ה עד ו’ וו’ בכלל דלא כהמפרש שם, ויש להוסיף דכן אי’ גם בהרי”ף והרא”ש פ”ג סכ”ו דשלישי הוא אפי’ ששי, וכך משמע גם בתוס’ שם ד”ה שאסור ובשביעי לאבא שאול וכו’ (ועי”ש ברש”ש) וכתבו שם הטעם בזה דאבלות שבעה חמירא טפי.

(ולענין דעת הרמ”א ברחיצה בערב אם הוא בחמין או בצונן ואם סמוך לערב או רק מבערב עי’ עוד בדגמ”ר ביו”ד שם ובמשנ”ב באו”ח שם ובשעה”צ סקכ”ו, ועי’ עוד בשעה”צ סקכ”ח ובמשנ”ב סקמ”א).

ולכאורה לפ”ד הרמ”א כהראבי”ה יוצא דשמיני הוא כעין אבלות דידן דקודם שבת חזון (כיבוס מדינא בשמיני ורחיצה ממנהגא, ובנד”ד באבלות שקודם שבת חזון בד”כ הכל ממנהגא עכ”פ לחלק מהפוסקים, עי’ סי’ תקנא ס”ד וגם המחמירים שם לא נזכר שהוא מדינא ומשמע ממנהגא), ואעפ”כ הותר רק סמוך לחשיכה, א”כ היה מקום לטעון שגם באבלות דידן יהא אסור להכרעת הרמ”א.

ומאידך גיסא יש לדחות דשם היו”ט עצמו מפקיע האבלות (ולכך גבי שבת לא הותר כיון שאינו מפקיע האבלות כמ”ש הערך לחם שם להמהריק”ש בשם התוס’ מו”ק יט ע”ב הנ”ל ד”ה הלכה בשם הירושלמי שם פ”ג ה”ה), ויש מקום לטעון דכיון שמפקיע האבלות צריך שיהיה סמוך לשבת דרק אז נפקע האבלות (ועי’ במשנ”ב שם סוף סק”מ דיש צד שנפקע רק בזמן שאפשר לקבל תוספת, ועי”ש עוד),  דשם טעם האיחור דהרגל מפקיע לגמרי האבלות לכך צריך לאחר עד קודם שבת שהרי האבלות לא מופקעת עד שבאה הרגל ומפקיע האבלות, משא”כ בניד”ד דאין השבת מפקעת את האבלות אלא רק הותר מפני כבוד השבת, וממילא אפשר שא”צ דוקא שיהיה סמוך לשבת.

ואמנם היה מקום לטעון דהיא הנותנת דכיון שהותר מפני כבוד השבת הותר רק כשניכר שהוא לכבוד השבת, אבל זה אינו דבעיקר דינא דבחמישי מותרין מבואר לא כן אלא ההגדרה היא דצרכי שבת לא היו בכלל הגזירה.

ואולי יש להביא קצת משמעות דהפקעת האבלות הוא בלבד הטעם שמותר ברחיצה רק בערב שכתבו הרי”ף והרא”ש שם בזה”ל, מאי טעמא (דר”ה בריה דר”י הנ”ל) דאכתי לא שלים אבלות דידיה אלא רגל הוא מפסיק ליה אבלות אין מותר לרחוץ אלא עד דעייל רגל עכ”ל, ומשמע דהענין הוא שהרגל מפקיע את האבלות לכך בעי’ להמתין משא”כ שבת אין בזה הפקעת האבלות, דשבת עולה ואינה מפסקת וה”ה בניד”ד.

והביאור בכ”ז הוא דכשצריך להתיר הרחיצה משום שעכשיו הוא כבר רגל צריך שיהיה ניכר שהוא לצורך הרגל וחשיב כמו שעכשיו הוא בכלל הרגל, ומחמת זה הותר רק בערב שאז ניכר שהוא מן הרגל וכנ”ל [עי’ במשנ”ב סק”מ הנ”ל], אבל כשההיתר הוא משום כבוד השבת לא נאמר דין זה.

ויש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ תקמח ס”ח כתב דבחל שביעי שלו בער”ש שהשבת היא ערב הרגל א”צ לרחוץ ולספר ולכבס דוקא אחר המנחה דמה שבערב הרגל כשמספר צריך שיהיה סמוך לערב כדי שיהיה ניכר שהוא משום כבוד הרגל משא”כ הכא עכ”ד, וכונתו דכיון שמגלח בער”ש משום הרגל ולא משום כבוד השבת (דהרי שבת אינה מתרת לגלח בימי אבלו וכנ”ל) א”כ בלאו הכי לא ניכר בזה כבוד הרגל ולהכי א”צ להקדים, אולם אין מדברי הבה”ל ראיה ברור להתיר גם בניד”ד דבניד”ד באבלות דרבים ההיתר לרחוץ הוא מפני כבוד השבת, ולא דמי להתם שההיתר הוא משום יו”ט שאחר השבת ולא משום השבת, ואי משום הא עדיין יש מקום לטעון דגם כאן יהיה אסור מפני כבוד השבת, אולם האמת כנ”ל דהטעם שצריך שיהיה ניכר הוא משום שהיו”ט מפסיק האבלות.

(ויש לציין בזה עוד דלפרש”י בהחולץ הך אבלות קילא ויש אחרונים שנקטו כדבריו אפשר מטעם דהלכה כדברי המקל באבל).

וכן מסתימת הדברים כששם הזכירו וכאן שתקו י”ל דכאן לא שייך, דכאן הוא אבלות מנהגא עכ”פ לכו”ע ברוב שנים ועכ”פ למאן דסבר שבכל גווני דקודם שבת חזון הוא אבלות ממנהגא בלבד ודלא שייך קודם שבת חזון אבלות מדינא ואכה”מ, ולכו”ע אין בכלל אבלות זו מדינא דגמ’ רחיצה.

וכן לגבי כיבוס דאסור מעיקר הדין בשבוע שחל בו והותר לצורך שבת כבר מחמישי מעיקר הדין [ולדידן יש חומרות ממנהגא עי’ בסי’ תקנא, ועכ”פ במי שיש לו חלוק אחד לכאו’ שרי מחמישי כבר עי”ש במשנ”ב סקל”ב ובערה”ש סט”ו וע”ש עוד בבה”ל בשם הא”ר דגם חומרות שמר”ח אין נוהגות באופן זה].

ומאידך גיסא שם כתב המשנ”ב הטעם משום שיהא ניכר שהוא צורך שבת, ואולי גם כאן נוהג טעם זה דהרי בלא צורך שבת אין היתר.

ויש להוסיף דברמ”א סי’ תקנא כתב דאפי’ הנצרכת לרחוץ לצורך מצוה במוצאי ת”ב מותרת להקדים ולרחוץ בערב ת”ב אם אינה יכולה לרחוץ במוצאי ת”ב, והיינו אף דקדים טובא, כיון שכוונת הרחיצה למצוה, רק דשם אם אפשר צריך לאחר, אבל שם הטעם לאחר לכתחילה הוא משום שאפשר לעשות במוצאי ת”ב שאז הוא קל יותר, משא”כ כאן אין שינוי בחומרא בין בבוקר לאחה”צ.

ויש להוסיף עוד לגוף חומרת הרמ”א דההיתר הוא סמוך לערב ממש עי’ בשעה”צ סי’ תקמח סקכ”ג דעכ”פ בשעת הדחק לא משמע להחמיר יותר מחצות כהמחבר עי”ש ומשמע דמעיקר הדין נקט כהמחבר כיון דאין הרבה דעות שסברו כן (עי”ש בלשונו) ואפשר דגם משום דהלכה כדברי המקל באב [והרמ”א גופיה אפשר שהחמיר גם מכח המנהג וצל”ע], וישם מקום לומר דה”ה במקום צירוף קולא וכמו בניד”ד בשבת חזון דלא בריר שצריך להחמיר בזה, ולהלן יתבאר בזה עוד.

ובהליכ”ש ניסן פי”ד הערה ס”ג כתב דנכון לעשות הרחיצה והטבילה בע”ש אחר חצות כי אז ניכר שהוא עושה לכבוד שבת.

עכ”פ נתבאר שאינו חיוב מדינא אלא חומרא בעלמא ועכ”פ לא בשעת הצורך.

יש להוסיף דהמשנ”ב בסי’ תקנא סקל”ב הביא עיקר הדין דבחמישי מותרין מפני כבוד השבת ומשמע דכך פסק למעשה לענין מי שאין לו כתונת לשבת, ויש מקום לומר דכאן לא עדיף מזה ומ”מ ברחיצה בחמישי אפשר דלא ניכר שהוא לכבוד שבת כ”כ כמש”כ המשנ”ב כעי”ז בהל’ שבת [ואין להשוות בגדים דשם אינו לובשן מיד אלא לובשן נקיים קודם שבת], וצל”ע בזה.

יש להוסיף עוד דבבה”ל סי’ תקנא סט”ז ד”ה בחפיפת (במה שדן שם לענין ת”ב שחל להיות בשבת) מוכח לכאורה דההיתר פשוט גם קודם חצות גם בשנה רגילה עי”ש היטב [וכ”ש להמחמירים יותר מהבה”ל לענין לאחר חצות עכ”פ בשנה שיש להחמיר כ”ש שקודם חצות שרי ועי’ בט”ז בשם הב”ח].

ראיתי לגאון אחד שליט”א שכתב להתיר באיזה אופן של דיכאון לאכול בת”ב מכח דברי המג”א סי’ תקנד סק”ח ומשנ”ב שם סק”י שחסר דעה המתרפא מיום ליום מותר לאכול בת”ב.

ולענ”ד ההיתר של המשנ”ב אינו באדם במצב מדוכא אלא כלשונו חסר דעה שנתרפא מיום ליום שעדיין לא נתרפא לגמרי שאז המצב מסוכן מאוד ויש לו סכנה שאם לא יאכל יכביד עליו חולי הנפש, והמעיין בלשון המשנ”ב יראה שזו כוונתו, ומ”מ כך מבואר גם בלבושי שרד על המג”א ובערוה”ש.

וה”ה אפשר לשמוע להרחיב היתר זה לאדם במצב דיכאון שע”פ רופא יהיה לו ריעותא משמעותית אם לא יאכל, שיכביד עליו מחמת זה להצליח לחזור לעצמו, אף שאינו במצב של מתרפא מיום ליום, דטעם הנידון במשנ”ב שייך גם באופן זה, אבל באופן שיש חסר דעה (שאינו שוטה) או בעל חולי נפש או מרה שחורה וכיו”ב ששקוע בחליו ואין מתעסק ברפואה ולא אחרים מתעסקים עבורו ברפואתו ואין ידוע שהצום ישנה את מצבו מנ”ל להתיר דבר זה.

ובגוף ההיתר של המג”א והמשנ”ב יש מקום לומר דא”צ לבוא כאן להיתר פקו”נ אלא סגי שיש כאן חולי (וחולי הנפש יש להחשיבו ג”כ כחולי הגוף) והיתר חולה הוא לא רק כשכבר חלה אלא גם כדי שלא יחלה (עי’ בהרחבה בשלחן שלמה להגרשז”א ריש סי’ שכח), וה”ה כדי שיבריא וה”ה כדי שלא יפריע להבראתו מחליו.

אבל בפמ”ג בסי’ תקנד שם יש שהבינו מדבריו דההיתר הוא גם ביו”כ (ואף דלענ”ד אינו מוכרח בכוונתו דמש”כ הפמ”ג דכל שיש סכנה יש לפרשו כגון שיפגע בעצמו כעין מ”ש המשנ”ב להלן בשם הר”ן בהל’ תענית), ויעוי’ בתשובה אחרת שהבאתי הנידון זה אם הצלת אדם מחולי הנפש כגון רוח רעה הוא בכלל פקו”נ כמו הצלת אדם ממיתה או משמד שדינו כפקו”נ, דאפשר דתליא במחלוקת ראשונים, והפמ”ג לכאורה אזיל כדעת המקילין בזה, אבל המג”א והמשנ”ב אפשר ליישבם לכו”ע וכמשנ”ת.

לסיכום היתר לבעל חולי הנפש לאכול הוא כדלהלן:

א’ אם הוא מוגדר כבר כשוטה שאז הוא פטור מן המצוות.

ב’ אם יש חשש סכנה שמחמת המצב יפגע בעצמו (ע”פ משנ”ב להלן בשם הר”ן).

ג’ אם יש חשש שיכביד מחלתו או שיקשה על רפואתו והבראתו, והיתר זה בת”ב הוא משום חולי, וביו”כ היתר זה הוא רק להמקילין בפקו”נ לצורך הצלה מחולי נפש.