ערב

{בס"ד ערב נר א' דחנוכה יום א' כ"ד כסלו ע"ו
אחוזת ברכפלד - מודיעין עילית}

כתב הבה"ל סי' תרל"ח ס"ב, עיין בשו"ת חתם סופר או"ח סימן קפ"ד, באחד שהיה לו אתרוג מיותר ותלאו בהסוכה לנוי, ואח"כ ביו"ט בא אחד מן הכפר שלא מצא אתרוג לקנות, והורה שמותר ליטול האתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו, ונהי דביו"ט אסור בטלטול משום מוקצה, מ"מ בחוה"מ שמותר לטלטלו ה"ה דמותר לצאת בו דמצות לאו להנות ניתנו, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה, והשתא מצוה גופא, ומברכים עליו וע"ש עוד שהאריך בזה, ומסיק דמותר נמי לבעל האתרוג ליקח מעות מחיר האתרוג ע"ש טעמו עכ"ל, ונראה שמסכים עם דברי הח"ס.

והקשה הג"ר עזריאל אוירבך ממ"ש באו"ח סי' תרע"ד ס"ב, יש מי שאומר שנר של בהכ"נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה, וכתב המ"ב סק"ט, עיין בביאור הגר"א שכתב דלדיעה ראשונה לעיל בסימן תרע"ג ס"א דאפילו תשמיש קדושה אסור להשתמש לנר חנוכה וכתבו הטעם שאינו דומה להא דקי"ל דמדליקין מנר לנר דהתם כולהו נרות חדא מצוה היא משא"כ ללמוד הוא מצוה אחרת ונראות כמבטלות זו את זו גם בענינינו אסור ועיין בספר חמד משה דדעתו ג"כ דאין להדליק שאר נרות מנר חנוכה ע"ש עכ"ל המ"ב.

ומבואר דעתו של המ"ב דממצוה למצוה אין משתמשים, ולפ"ז ה"ה מנוי סוכה למצות נטילה, ולכאורה סתרו פסקי המ"ב אהדדי, עכ"ל הקושיא.

תשובה מה שהקשה רבנו שליט"א לא הבנתי, חדא דמנ"ל שהמ"ב הכריע כהגר"א, דכך דרכו להביא כל דעות גדולי האחרונים, ומנ"ל שדעתו להחמיר בזה, דסתמא דמילתא כהרמ"א ושא"פ היא, [ועי' כעי"ז סי' ה' סק"ג], ובפרט דבסי' קנ"ד סקנ"ד ג"כ סתם המ"ב להקל, והו"ל לרבינו שליט"א לאקשויי כבר מזה, וז"ל, נר של הדיוט - ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת"ת דשרי ע"כ.

ובאמת כתב כאן בסי' תרע"ד בשעה"צ סק"ח על דברי הגר"א 'ולדבריו' וכו', ומשמע דאי"ז דעת המ"ב גופיה אלא 'דבריו' של הגר"א.

ועוד לא הבנתי, דהרי המ"ב כתב בשם הח"ס דמעיקרא היה נוי מצוה והשתא מצוה, וא"כ לא דמו להדדי, דכאן משתמש במצוה לצורך מצוה, וכאן משתמש בנוי מצוה לצורך מצוה, והרי קי"ל דמעלין בקדש, וא"כ כאן אפשר דלכו"ע שרי לשנויי כיון דעלויי מעלי לה.

ואע"ג שהח"ס גופיה בפנים תשובתו שם דעתו להתיר אף ממצוה למצוה, מ"מ המ"ב שהעתיקו הזכיר מצד לשנות מנוי מצוה למצוה.

{אור ליום ו' עש"ק פ' יתרו י"ט שבט ע"ו}

מה שהקשה כת"ר עמ"ש בזבחים קט"ז ב' מה שמועה שמע יתרו ובא ונתגייר וכו', ומאידך קי"ל ביבמות כ"ד ב' אין מקבלין גרים לא בימות המשיח וכו' כיון שזהו מחמת ששומעין גדולתן של ישראל.

תשובה הנה בתוס' הקשו מהא דשבת ל"א ע"א בזה שרצה להתגייר על מנת שיהי' כה"ג וגיירי' הלל אף שכוונתו היתה לתועלת עצמו ותרצו התוס' שבטוח הי' הלל דסופו לעשות לשם שמים, ולפ"ז לק"מ, דהרי יתרו ג"כ היה לש"ש, ועדיפא מהכא [גם לדעת המהרש"א שתי' תירוץ אחר], שהרי מתחילה היה כבר לש"ש, ולא רק שסופו עתיד להיות לש"ש, אלא שנתודע לאמת ע"י מה שראה גדולתן של ישראל.

אחר זמן עלה ברעיוני להתבונן עוד, דהנה בזמן מרדכי ואסתר כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וכעי"ז היה בזמן שלמה שרצו הרבה מאו"ה לעבוד את ישראל, וכן לעתיד לבוא ירצו או"ה להיות גרים, ומאידך גבי מ"ת איתא בזבחים שם ע"א שנתקבצו כל המלכים אצל בלעם ושאלו אותו שמא מבול וכו', ואמר להם תורה נותן לעמו, פתחו כולן ואמרו ה' יברך את עמו בשלו, כלומר אנו מה אכפת לנו, ומצינו בעיקר שבא יתרו להתגייר, ואם כי מצינו שבאו עוד איזה שרצו להתגייר (עיין רש"י ר"פ נצבים, ויבמות ע"ט א'), מ"מ לא היה כשאר הדורות, וכנראה דגם שהיה הרבה טובה לישראל מ"מ לא היה כ"כ קל ומושך ללכת להצטרף אליהם, ואם יתפלא עלי השואל יש לידע שהדברים מפורשין בדברי רז"ל, וז"ל המכילתא דרשב"י ר"פ יתרו י"ח ה' (ועיין גם במדר"י שם), אל המדבר הרי הכת' מתמיה עליו אדם ששרוי בביתו ובכבודו של עולם עכשו יבוא למדבר תהו הזה שאין בו כלום לכך נאמר אל המדבר ע"כ.

נמצינו למדים מכ"ז שלא היה כ"כ קל ומושך ללכת לשם, ולא היה מה לחשוד ביתרו שהולך לשם עבור גדולה או טובה אלא לש"ש.

ויעויין באוה"ח פ' תשא (שמות ל"ב ויעויין י') דע"פ דבריו יש קצת ישוב לדבר, דמשמע לכאורה מדבריו שם שמשה לא הקפיד מתחילה על הא דאין מקבלין וכו'.

וז"ל שם, עוד ירצה על פי דבריהם ז"ל (שמות רבה פ"ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה' עליהם ונתרצה לעשות רצון משה ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז"ל (יבמות כ"ד ב') אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר ע"כ.

ולפ"ז י"ל דאיהו גופא מה שהיה למ"ר לתקן שקיבל הע"ר אע"פ שלא באו אלא מצד גדולתן של ישראל.

ט' סיון תשע"ה בס"ד

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה"ג שליט"א

באתי בזה לפני כבוד הדר"ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע"ת ויניח את דעתי.

א.

איתא במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב, וז"ל, ככה אתו אתו בחפזון ואין פסח דורות בחפזון דבר אחר אתו בחפזון ואין מצות ומררים בחפזון.

והנה כתב התה"ד סי' קל"ט, ד'צריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע ואין לבלוע הזית של מצה מעט מעט', והובא בכל הפוסקים באו"ח סי' תע"ה (ב"י, ד"מ, מ"א סק"ד, פר"ח וש"א, וכן במ"ב סק"ט), ולכאורה תקשי ממכילתא זו, דבתה"ד שם שהביא דברי התו' ס"פ ג"ה דף ק"ג ב', חזינן שכונתו על בליעת כל המצה כא' ממש שאין לך חפזון גדול מזה, [ומ"ש בגמ' קי"ד ב' אכלן לחצאין יצא דמשמע דיעבד דייקא כמש"ש הגר"א, היינו שלא יאכלם בחצאין ממש אלא באכילה א' בלא להפסיק, ואין הכונה לאכול בחפזון ממש].

תשובת מרן שליט"א: אין חייב בחפזון.

{ כלומר דבשאר שנים אינו חיוב, דהרי אינו מדין חפזון.

}

ב.

בהנ"ל.

ראיתי שהובא בשם מרן הגרי"ש אלישיב ז"ל מקור לדברי התה"ד מדברי הירוש' רפ"ו דנזיר, רבי בא בן רבי מלל בעי כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו תפלוגתא דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, אמר רבי יוסי בי רבי בון בכל מקום לא נהנה חיכו כזית, וצ"ע מאי ראי' מייתי מהתם, דהירוש' הוא דעה מחודשת שצריך להכניס כל המצה בפעם א' לפיו, וזהו גם אם אינו בולע בב"א כלל, וכדין אבר מה"ח להסוברים כן (עתוס' הנ"ל ועה"ש יו"ד סי' ס"ב סי"א), וזהו גם לעיכובא להירוש' [ודלא כהבבלי שם], עיין שם בפי' ק"ע ז"ל, ודינא דהתה"ד אינו על מעשה ההכנסה כלל אלא על הבליעה וגם אינו לעיכובא.

תשובת מרן שליט"א: אין מוכרח.

ג.

ז"ל הב"י יו"ד סי' קצ"ה, ומ"מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה (ה"ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע"כ.

וא"כ ראיית הב"י ג"כ ממה שהותר לה להתקשט בימי נדותה, ש"מ שמותר לו להסתכל בה ג"כ, וכ"פ בשו"ע שם.

ושאלתי את מרן שליט"א במכתב אחר, דהנה כתבו איזה מחברים לאסור על חתן שפירסה אשתו נדה להסתכל בכלה, והוקשה לי דבגמ' פ"ק דכתובות דף ד' א' איתא אפירסה נדה, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום, ופרש"י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה"נ אמרי' בפ"ח דיומא ע"ח ב' גבי יוה"כ.

וז"ל התו' הרא"ש, וכעי"ז בפסקיו פ"א סי' ו', אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי' בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע"כ.

ואז השיב לי מרן שליט"א ע"ז בכי"ק בזה"ל: 'היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך'.

ואמנם השתא לפ"ד הב"י שמקור ההיתר להסתכלות כימי נדותה, מהא דשבת ס"ד ב' שמותר לה להתקשט בפניו שלא תתגנה, א"כ ה"ה בכלה כל ל' יום כיון שמותר לה להתקשט שלא תתגנה.

תשובת מרן שליט"א: נכון { ר"ל דלפ"ד הב"י באמת יהא מותר.

}.

ד.

כתב רש"י שבת י"ג א', שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ"ח א'), עכ"ל.

ושאלתי לפני מרן שליט"א דבגמ' שם מבואר רק על תשמיש ממש ולא על כל שינה שמחוייב לישן עמה בקירוב בשר, והשיב מרן שליט"א בזה"ל: 'היינו הך', ר"ל דכ"ז כלול בחיוב תשמיש ועונה.

ואני בעניי לא זכיתי להבין, דבגמ' שבת שם מבואר דישנין כ"כ בקירוב בשר תמיד עד שבלא זה חשיב כבר שינוי, ומאידך מצות עונה לרוב בנ"א אינו בכל יום, וא"כ אינו כלול במצות עונה דתשמיש מה שיצטרך גם לישן עמה תמיד בקירוב בשר, ואם הוא חיוב נפרד מכח חיוב תשמיש, א"כ מה ראיית רש"י מסוגיא דכתובות דמיירי על תשמיש ממש, ועוד דעכ"פ הו"ל למחשביה במתני' בהדי שאר חיובים, כחיוב דאוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת, דקי"ל אוכלת ממש כמ"ד הכי כתובות ס"ה ב' (ר"מ פי"ב ה"ב, ש"ע סי' ע' ס"ב).

תשובת מרן שליט"א: אם מותר סגי { אין התשובה מובנת, ואכן חסרה תשובה א' במכתב [והושלמה ממכתב אחר] ויתכן כי זו התשובה החסרה, ותשובה הנוכחית קאי על השאלה הבאה, אשר שם יתכן יותר לקשרו לענין שם.

}.

ה.

ראיתי [לפני זמן רב] בס' אעלה בתמר בשם מרן ז"ל דהקורא בהברה אחרת לא חשיב כקורא בכל לשון אלא כקורא בלעגי שפה בלה"ק, וק"ל ממש"כ הר"ן ז"ל ברפ"ק דנדרים ב' א', ואיכא למידק לר"י דאמר לשון נכרים הם, - מאי שנא דפריש הנך לישני דקונם קונח קונס טפי משאר לישני לימא הנודר בכל לשון נדרו נדר, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי' החכם הגדול ר' יהודה בר' חסדאי ז"ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי' בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד"א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ"ע, קמ"ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ"ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי, עכ"ל הר"ן.

תשובת מרן שליט"א: אין מביאין ראיה משיבוש { אין כונת התשובה ברורה, ואבאר את הקושיא, דמבואר בר"ן על תיבות אלו דאף שעיקרן הן מלה"ק אך מ"מ כיון שנשתבשו חשובין כל"א, וה"ה הברה משובשת דינה כל"א, וממילא אין בקריאה זו איסור 'לא דקדק באותיותיה', אכן יש מקום ליישב דהתם מוכחא מילתא משום ששאר לשונם אין לו שום שייכות ללה"ק, משא"כ בהברה משובשת שכל הלשון הוא שיבוש מלה"ק שאני, דבזה הרואה אומר שהוא מתכוון לקרוא בלה"ק אלא שהוא עילג לשון.

}.

ו.

במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק י"ב ל"ח, ערב עלה אתם ערב רב עלה אתם וגם ערב רב עלה אתם מלמד שעלו מהן גרים ועבדים שלשה כיוצא בהן.

ושם בפרק יג גרסי' ד"א וחמושים עלו מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם.

וא"כ סתרן אהדדי.

ובמכילתא דר' ישמעאל מצאתי דעות בזה, אבל ליכא התם למ"ד שהיו ה' כיו"ב, אכן בהגהות הר"ס אוחנה (הנקראין הגו"ב לחכם קדמון ספרדי) גרס גם דעה זו ושמא שום ספר נזדמן לו שכתוב בה כך, אבל מ"מ קשיא סתמא אסתמא.

תשובת מרן שליט"א: גרים שלושה ועבדים חמישה { צ"ע חילוק זה מנ"ל, דהרי בברייתא נאמר בתרוייהו 'גרים ועבדי', ואולי כונתו לחלק בין ערב רב לבין עבדי ישראל, וה"ה גרים שעבדו את ישראל קרויין עבדים בלשונו, וכן עבדים שיצאו עם הערב רב קרויין בלשונו גרים.

}.

{בע"ה י"ד תשרי תשע"ו ערב סוכות
שאלה - הקשה הג"ר יצחק סורוצקין ר"מ דטלז, על מה שכתב רמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר [ויקרא כ"ג] ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

}

וצ"ע דכיון דמייתי קרא ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, א"כ אמאי מתחילין ממוצאי יו"ט כיון דאין כאן ז' ימים.

תשובה - הנה זה מסתבר דכל גדרי שמחה שנזכרו בגמ' וברמב"ם כגון בשר ויין אינו חיוב השמחה בעצמה, דמצות השמחה היא עצם השמחה רק שקבעו חז"ל שישתה יין שיבוא לידי שמחה כמ"ש בתשובתי על ר"ה ע"ש, וכן ראיתי שכתב המנ"ח כעי"ז, וא"כ גם שמחת בית השואבה אי"ז צורת השמחה המחוייבת ע"פ התורה אלא המועיל לכך, וממילא דחו חכמים זה שלא ידחה שבת, דסגי בשמחה גרידא בשאר ימים.

במסכת סוכה דף נ ע"ב תנו רבנן החליל דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה.

והתם בדף נא ע"א ורבי ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של שואבה דרבי יוסי בר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת.

וה"נ קי"ל כר"י בר אבא.

וביאור הדבר לפי ר"י בר אבא האם שמחה יתרה זו של כלי השיר, היא הכונה בתורה מ"ש ושמחתם וגו' או דלמא לא, וממילא אינה דוחה [וע"ש עוד בתוס' נ' סע"א], וכן פסק הרמב"ם כרבנן, וקרא דנסב היינו כנ"ל.

אכן הרד"ק כפי הפשט מפרש תי' חג מענין ריקוד וטיפוח לשמחה, ובסוכות היתה שמח' יתירה של בית השואבה לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג, ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו, ויש לידע האם כ"כ להלכה ממש, דידוע שמפרשי הפשט לא חשו לזה ואכמ"ל, וא"כ צ"ל לפ"ד הרד"ק דאה"נ רבנן עקרו הדבר בשוא"ת [ועיין בספ"ק דחגיגה דלא משמע כהרד"ק כמדו', ואין לי פנאי כעת], וצ"ע.

ורש"י סוכה מ"ג ב' ד"ה לולב, מלשונו נראה דחולק על שי' הרמב"ם, ובודאי עיקר הדין של שמחה נפקא ליה מושמחת בחגיך, כמ"ש רש"י בסוכה מ"ב ב' ד"ה והשמחה לגבי קרבן שמחה ע"ש, וענין שמחת בית השואבה היינו שמחה בניסוך המים לדעת רש"י כדאיתא שם מ"ב ב' ד"ה החליל, ונפקא ליה לרש"י לכאורה מדכתיב ושאבתם מים בששון, כדמשמע בסוכה מ"ב ב' לפרש"י בד"ה מה"מ ע"ש, ודלא כביאור השני שם המובא בתוס', מיהו סוגיא דסוכה מ"ג א' באמת צ"ע לדעת הרמב"ם, כיון דדרשינן ושמחתם ימים ולא לילות לגבי שמחת לולב, ומנ"ל לחלק דשמחת בית השואבה מיירי גם בלילול, עיין בחידושינו שם.

ובת"י פי' והיית אך שמח על שמחת בית השואבה, וצ"ל דהיינו אסמכתא בעלמא.

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה - הקשה הג"ר עקיבא קיסטר ר"מ בישיבת יד אהרן, דאי' בשו"ע או"ח סי' תרל"ט ס"ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ"א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ"ג והגהות אשיר"י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ"כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג"כ (א"ז והגהות אשיר"י פרק הישן ומרדכי פ"ב מיימוני פ"ו ומהרי"ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור"ן והרא"ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת"ה סי' צ"ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ"א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע"כ.

ומשמע לפו"ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו"ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע"כ.

וצ"ע דהו"ל להרמ"א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס"א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ"ע כנ"ל.

}

תשובה - נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ"ל להוכיח ד"ז מדברי המ"ב תרל ס"א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ"ש בסימן תרכ"ט סי"ד אם לא שהוא ר"ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ"ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה"כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ"ז שם (כדלעיל סי' ע"ט ס"ב עי"ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג"כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל"ז בביאור הלכה סוף ד"ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ"ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ' ערוכה במסכת סוכה דף כו ע"א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע"כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ"מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש"י ור"ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג"כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ'.

ולפמ"ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח"כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ' הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו"ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע"ג הסכך ויקיים עכ"פ לדעת ר"ת מצות סוכה [א"ה ולדעת החזו"א שקוף בלא"ה נידון כאויר], ודברי הצ"פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ"א הנ"ל וג"כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר"א ועו"פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי' השה"ל מלשון השו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קצד וז"ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ"ז ב') דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי"ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר"ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא"כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י"ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד' על ד'.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ"ל.

וצ"ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ"מ אפשר שיש מה"מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי' תרמ סקי"ג ואג"מ או"ח ח"ו סי' מ"ג.

עירובין דף נה ע"א, דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה.

הקשה כמוהר"ר שמואל יעקב בורנשטין שליט"א דהשתא מאי קמ"ל כיון דאינה בשמים.

תשובה - אע"פ שאיני ראוי להשיב את זקן, ואכן זה תמוה דאדרבה קרא איפכא קאמר, שאינה בשמים ומעבר לים, ומאי היא דקאמר שאם היה כך היית עולה ומאי אשמעינן.

אכן נראה טובא אשמעינן, דהרבה פעמים אדם סבור שאין התורה ביכולתו, כגון שא"י לקרוא או שנמצא במקום שאין מכבדין את התורה וכהנה רבות, וסבור דכיון שטירחא רבה מאוד היא בשבילו בודאי יהא פטור בכה"ג מת"ת, וכן פעמים שבמציאות למצוא רב המתאים לו צריך לילך מעבר לים וכדאי' בעירובין דף מז ע"ב, אין מן הכל זוכה אדם ללמוד ואמר רבי יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן ללמוד תורה ופרש"י שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו, יש רב שמשנתו סדורה בפיו, ושונה לתלמידיו דרך קצרה.

וע"ז קאמר הגמרא דידן דהרי אפי' לשמים היה צריך לעלות כדי ללומדה ולכך מוטל עליו לעשות כל טצדקי לזה ולשבור כל מניעה העומדת בפניו.

שוב ראיתי שכדברינו כ"כ בשאילתות דרב אחאי גאון [פרשת תולדות שאילתא יט] וז"ל: והיכא דאית ליה רב במדינת הים מיחייב למיזל גביה למיגמר מיניה תורה דאמר רב דימי בר חמא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה ואם מעבר לים היא צריך אתה לעבור אחריה מיכן לתלמיד חכם שיש לו הרב במדינת הים שצריך לילך אחריו עכ"ל, ושמחתי, והשתא שנזכר להדיא סברא זו אוסיף ע"ז מילתא דמעיקרא לפני שראיתי זה להדיא הוי מסתפינא למימר לה, והוא שענין זה של 'ולא מעבר לים' וגו' מיירי רק לדורו של משה, כיון שהיה להן רב עמהם, ובודאי היה ראוי משה ללמד את כל התורה, שההוא שורש נשמתן כמבואר במקובלים וכדכתיב העם אשר ברגלי, [ועיין במכילתא, ובבראשית רבה פרשת ויחי פרשה צז: אמר רבי לוי ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחד וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר (במדבר יא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו], וכ"א בעירובין נ"ד ב' להדיא אי' שם 'כיון דמשה מפי הגבורה גמר מסתייעא מלתיה' ע"ש, [וכן איתא שם, רבי עקיבא אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר ולמדה את בני ישראל ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם, ובמשה מיירי מעיקרא], שכל ישראל היו ראויין ללמוד תורה ממשה [ולכאו' כך מבואר בפ' יתרו בתחילת ענין השרים ע"ש בלשון הפסוק, וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב, ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו].

ומבואר מכ"ז שהיה משה רבינו ע"ה ראוי ללמד לכל אחד ואחד מישראל לפי מה שהוא ולהכי לא מעבר לים היא.

וכן הפרנס השני יהושע שהיו עומדין ליכנס אליו היה כך, כדכתיב אלוקי הרוחות ע"ש ברש"י ובבמדבר רבה פרשת פינחס פרשה כא, איש אשר רוח בו לפי שאמר אלהי הרוחות שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד מכל בריה ותמנה אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו, וברש"י אח"כ בפסוק איש אשר רוח בו, פי' אשר רוח בו - כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד ע"כ.

משא"כ בדור יתום שאין לו רב יתכן מצב שיצטרך לעבור מעבר לים, וי"ל נמי דאגב רישא נקט סיפא דצריך לעלות אחריה לשמים.

{ערב סוכות י"ד תשרי מוצאי שנת השמיטה התשע"ו}

שאלה - הנה במוצאי שמיטה יש דין הקהל והוא בלילה [שיירי קרבן פ"ז דסוטה ה"ח ותפא"י שם אות מח], ויש להסתפק מצות הקהל ושמחת בית השואבה הי מינייהו קדים.

תשובה - מסתבר דהקהל קדים אע"ג דאינה תדירה, כיון שהיא מצוה שיש לה קצבה ושמחת בית השואבה חיובה בכל רגע פנוי כדין שמחה לדעת הגר"א, ועיין סוכה נג א', ועוד דלכאורה צורת שמחת השואבה אין צורה זו ממש מדאורייתא עיין מ"ש בתשובה לעיל.

וכן יש להוכיח מלשון הרמב"ם פ"ג מהל' חגיגה ה"ג אימתי היו קורין, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית.

ומבואר שהוא תחילת חוש"מ ולא נעלם מהרמב"ם שיש גם מצות הקהל אז.

{ויה"ר שנזכה השנה לקיים מצוה זו כדין.

.

}