משה

ד) במ"ש בישעיה מ"ט כ"ג והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך, דמה שבח יש בזה, אדרבה אשכחן במשה שלא רצה לינק מן המצריות, כמ"ש בסוטה י"ב ב' ומאי שנא מעבריות מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא והיינו דכתיב את מי יורה דעה וגו' למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים ע"כ.

תשובה הנה אי"ז ממש דבר טמא, אלא רק משה כיון שהיה עתיד לדבר עם השכינה הוצרך לשמירה טפי, אבל מי שאינו מקפיד בזה אין לחשוש, וא"כ אם יינק מן השרות יש בזה שבח טובא.

ויעויין עוד מ"ש הרמח"ל במאמר החכמה שאו"ה באותו הזמן תהיה מעלתם גדולה יותר ממעלת ישראל עתה, היינו שעתה האו"ה הם טומאה לגמרי, ונפשם מצד הקליפות כמבואר בחיי אדם בדרוש על עלינו לשבח הנדפס בסוף ח"א שם, אבל לעת"ל שיהיו חסידי או"ה בשעת גילוי הייחוד תהא נפשם מטוהרה כנ"ל בשם הרמח"ל, ונהי שלא יהיו בדרגת ישראל אז מיהו מ"מ לא ייטמאו עי"ז.

עוד אפשר לומר באופן ג', דעיקר הקפידא בזה הוא שלא יינק משה ממה שהם אוכלות, שהם אוכלות דבר טמא, כמ"ש עכו"ם חביל גופייהו וכו' (שבת פ"ו ב', ע"ז ל"א ב'), אבל לעתיד לבוא שיהיו או"ה עבדים לישראל כמ"ש (זכריה ח' כ"ג) נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם כמ"ש בשבת ל"ב ב', וכן אי' באוצר מדרשים (עמ' ס"ז) הקב"ה אומר להם לישראל בתי אני מכין ליך העולם הבא ועתיד אני להמליכך על כל באי העולם ועתידין כל מלכי העולם להיות משרתים לך כעבדים ושרותיהם מניקותיך לעולם ילחכו עפר כפות רגליך שנאמר והיו מלכים אומניך וגו' עכ"ל.

א"כ יאכילו ישראל את עבדיהן דברים טהורים, שהרי אסור לסחור בדברים טמאים אא"כ נזדמנו לו, א"כ לא יהא חשש מלינוק מהם.

ובדומה לזה ראיתי עתה גם בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' כ"א סק"ז, והוסיף עוד שיהיו גרים גרורים, וציין שם גם לס' רביד הזהב עה"ת.

וז"ל הרמ"א בי"ד סי' פ"א ס"ז, חלב כותית כחלב ישראל, ומכל מקום לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א).

וכן לא תאכל המינקת, אפלו ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשר"י).

וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.

עכ"ל.

וי"ל עוד דרק האו"ה יציעו לישראל כן, אבל ישראל עצמם לא ירצו, וכעי"ז ראיתי באלשיך שם שכתב וז"ל, אמר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך לא שתבקשי מהם שיהיו המלכים אומניך ולא שרותיהם מניקותיך כי אם שכדי שתוד' להם בדבר, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו, ושיעור הכתוב והיו מלכים כו' וזה יהיה על ידי שאפים ארץ ישתחוו לך כו', ושמא תאמר גם שישתחוו וילחכו עפר רגליך לא טוב הדבר כי טוב הוא יאמנו בניך ע"י יהודים ויינקו חלב דדי יהודית מליינק חלב נכרים כמשז"ל כי למשה הביאו לו מניקות מצריות ולא אבה ליינק מהן לז"א גם אני לא אעשה זאת לך לשתתמידי בכך כי אם כדי שע"י כך וידעו כי אני ה' אשר לא יבושו קוי כי לעומת אשר היית נכנע עד שעבדים משלו בך בתקות הטוב המקווה יביאך ה' ליכנע מלכים ושרות תחתך או יאמר כי תחת אשר כל המיצר לישראל היה נעשה ראש עתה יהפך כי אשר יהיו אומניך יגיעו להיות מלכים ושרותיהם של המלכים יהיו אשר יהיו מניקותיך שבזכות אשר ישרתוך יגיעו אל המעלה והגדולה וע"י כן וידעת וכו' עכ"ל.

אכן בתוס' ור"ח ונ"י ע"ז כ"ו א' ורשב"א יבמות קי"ד א' כתבו בשם הירושלמי ראיה מפסוק זה שתינוק ישראל יונק מנכרי.

וכתב עלה המאירי וז"ל, אלמא אין בה סרך איסור יותר מבישראלית וכמו שאמרו שם בתלמוד המערב נכרית מיניקה בני ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך אלא שמכל מקום הואיל וידוע מדרך הטבע שכל מזון המגדל עושה רושם במדות המגודל ממנו מדת חסידות להניק כמה שאיפשר בחלב ישראלית שטבעה נח ורחמן וביישן וצנוע ומגדלת כפי טבעה וזהו שדרשו בספר שמות רבה וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב הנכריות ולא כן תני אבל נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה אלא מלמד שהחזירתו למשה על כל המצריות ולא רצה משה לינק מהן אמר הב"ה פה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא אלמא שאינה אלא משום חסידות וקוראה דבר טמא דרך העברה שהרי מאחר שאמר וכי אסור היה לו כו' פשוט הוא שמותר אם כן זה ששתפוה כאן עם חלב בהמה טמאה במה שאמר יונק תינוק והולך מן הנכרית לא להשוותן אלא כל אחת כדינה נכרית לכתחלה אף בשאיפשר בישראלית ובהמה טמאה דוקא בשאין שם טהורה ומשום סכנה וכו' עכ"ל.

יום ראשון כ"א אייר תשע"ו

לכבוד גיסי הגאון החתן ר' מאיר שליט"א

שלום רב ומז"ט

א) ע"ד מה ששאלת בדברי הרמ"א, דהנה כתב השו"ע אה"ע סי' ס"ב, וז"ל, י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג.

וכ' הרמ"א הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות עכ"ל.

והקשיתם מאי אתי הרמ"א לאשמעינן, דזה פשיטא שצריך לברך אם יש פנים חדשות, ומה בא לפרש המנהג בזה.

כמדומה שכונת הרמ"א היא כפשוטה, דהדרך במדינות אלו מה שמברכין הוא רק משום שיש פנים חדשות, ומה שכתב כ"ז הוא רק לאשמעינן סיפא דמילתא שי"א שגם בלא פנים חדשות מברכין, ולשונו מתחילה ועכשיו נהגו וכו' באמת לדעת זו מיותר הוא, אלא אתי בדעה ראשונה רק לאפוקי מדעת זו דא"א לברך בלא פנים חדשות, ולומר דגם א"א להביא ראיה מן המנהג, דהמנהג הוא רק כשיש פנים חדשות, ואי איתא שיהיו מי שינהגו גם בלא פנים חדשות לאו אדעתא דמנהגא עבדי, דלא נהגו אלא באופן זה, [ואגב אורחא אתי לאשמעינן דמהני פנים חדשות בסעודה ג', לאפוקי מדעת סוברין דלא מהני, וזהו דעת יש"ש].

ויעויין בדרכי משה (סימן סב אות יב), שכתב וז"ל, מצאתי במנהגים (ספר המנהגים לרי"א טירנא, מנהגי כל השנה אות יג) בהגהות סוף המנהגים במקום שכתוב המנהגים בקיצור כי הדרשה היא כפנים חדשות על כן נהגו לברך ז' ברכות בסעודה ג' של שבת כי נוהגים לדרוש ע"כ.

הרי שלא הזכיר יותר מדעה זו.

וכן כתב בשו"ת הרמ"א סימן קלב סק"ג, וז"ל, עוד שאלת בענין ברכת חתנים שמברכין בסעודה שלישית של שבת, אף על גב דליכא פנים חדשות כמו שכתבת.

הלא תשובתך בצדך בהגהות מנהגים שנדפסו בלובלין או בוינצייא מנהגי מהרר"א טירנא, כי הדרשה שדורשין בשבת בסעודה שלישית מקרי פנים חדשות ומנהגן של ישראל תורה, ע"ש במנהגים שכתב בקצור ותמצאהו ע"כ.

ולא הביא הך דעה ראשונה כלל, וס"ל לעיקר כדעת ס' המנהגים, וגם בהגהתו לשו"ע עיקר מה דאתי לאשמעינן היינו דברי ס' המנהגים גופייהו, לא בא אלא להוסיף על דברי ס' המנהגים שא"א להוכיח מן המנהג הקיים כדעת ס' המנהגים.

והנה מה שנקטנו בביאור דברי הרמ"א שהדרשא ממש חשיב כפנים חדשות, כן פשוט בדבריו, וכן נקטו האחרונים, וכתב הערוך השולחן אבן העזר סימן סב סעיף ל, וז"ל, ובדבר סעודה שלישית כתב רבינו הרמ"א דעכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג' ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות, וי"א מטעם דרגילים לדרוש והדרשה הוה כפנים חדשות עכ"ל.

והנה עכשיו אין רגילין לדרוש וגם אם לא באו פנים חדשות מברכין ז' ברכות ואולי שבזה סמכו על הדיעה שבסעי' כ"ז אמנם נראה דמדינא צריך לומר לפי הנהוג אצלינו דכשעושים שבע ברכות בסעודה שלישית מרבים במאכלים טובים ובמשקה ממילא דלא גריעא מסעודת שחרית לפי הטעם שכתבנו בסעי' הקודם ולכן אם באמת אין מרבין במאכלים וליכא פנים חדשות ורוצים לומר שבע ברכות אין לאמרם אא"כ יאמרו חידושי תורה על השולחן ויהיה זה במקום הדרשה ויש בזה שמחה יתירה דפקודי ד' ישרים משמחי לב ואז ביכולת לומר השבע ברכות ע"כ.

וכן בשו"ת התעוררות תשובה ח"ב סי' צ"ט כתב להביא ראיה לזה מדאיתא בברכות מ"ז ב' ב' ת"ח המחדדין זל"ז מצטרפין לזימון, אע"ג שאינם שלשה, ע"ש.

אכן כתב הב"ח וז"ל, מיהו האידנא דעיקר השמחה היא בסעודה ג' דמרבים בשמחה ובמנות ועיקרי הקהל באים לסעודה לכבוד הדרשה שדורש החתן ומרבים במתנות להחתן אחר הדרשה הוי פנים חדשות ומברכין ז' וכ"כ במנהגים וכך נוהגים ע"כ.

ותימה שכתב דבריו בשם בעל המנהגים, דהרי המנהגים ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו"כ אם איכא פנים חדשות שעיקרי הקהל באים לסעודה מה צריך לדברי המנהגים, דהרי לא מיירי לפני זה אלא דסעודה ג' גופא לא חשיב כפנים חדשות כשאר סעודות, אבל לא הזכיר סברא דלא מהני פנים חדשות.

ונראה פשוט דהב"ח ס"ל דהדרשא מהני בלא פנים חדשות, וכמו כן אי איכא פנים חדשות פשיטא דמהני, אלא דכאן מיירי שאותן עיקרי הקהל היו כבר בשמחת החתונה, מ"מ כיון שעתה באין לכבוד החתן ומרבים במתנות הו"ל כפנים חדשות.

אבל אי"ז דעת הרמ"א שדעתו כנ"ל כמו שביארנו.

ב) מה שבשמחת הז' ברכות א' מן המסובין עמד להספיד את זקנת המשפחה, יש להעיר דזהו שלא כדין, מאחר וכבר נשא הזקן אשה אחרת, וגרסי' במו"ק כ"א ב' וז"ל, מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מצאו בשוק אומר לו בשפה רפה ובכובד ראש.

וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' שפ"ו ס"ב, וז"ל, מתה אשתו ונשא אחרת, אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין.

מצאו בשוק, אומר לו: תתנחם, בשפה רפה ובכובד ראש.

אבל אם לא נשא אחרת, מדבר עמו תנחומין עד שיעברו ג' רגלים.

ועל אביו ועל אמו מדבר עמו תנחומין כל י"ב חדש; לאחר י"ב חדש מדבר עמו מן הצד ע"כ.

ולכאורה דבר פשוט הוא דכ"ש בהספד, שא"א להספיד יותר דמידי טעמא אלא משום כבוד אשתו החיה, וכמו שכתב רש"י: משום חלישת דעת דאשה אחרונה ע"כ.

וכן כתב המאירי שם וז"ל, ואם מתה אשתו ונשא אחרת אינו רשאי לדבר עמו על הראשונה בביתו כלל מפני כבוד האחרת אבל אם מצאו בשוק מזכירו בשפה רפה ומנחמו ע"כ, א"כ כ"ש בהספד שמפריע לה טפי אם יספיד אשתו הראשונה.

ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שנ"ה) נשאל אשה שמת בעלה ונשאת לאחר, ואח"כ ליקטו עצמות בעלה הראשון, אם מחויבים להתאבל ביום ליקוט עצמותיו של בעלה הראשון וכו'.

והאריך החת"ס להשיב דאין לה להתאבל על בעלה הראשון, ומסיים: וממילא שאינו ראוי להראות אבלות על בעל הראשון בפני בעלה השני.

כדתני' במס' מוע"ק (כ"א ע"ב) מתה אשתו ונשא אשה אחרת וכו' ופירש"י משום חלישת דעת דאשה אחרונה וכו', והדברים ק"ו, מה התם דעביד איניש דנסיב ב' נשים ומתאבל על א' בפני השני'.

מ"מ כשנכנסה זו תחת זו הו"ל חלישת דעת אם יתנחם על הראשונה, כ"ש אשה בפני בעלה השני שלא תתאבל על הראשון, ודרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום עכ"ל.

ובספר שיטה על מסכת מו"ק כתוב הטעם בדברי הגמ' הלזו, שאינו מאריך בדברים, כדי שלא יתחרט על אשה זו שלקח עכ"ד.

א"כ ה"ה הכא שא"א להספיד על אשתו הראשונה אלא בשפה רפה ובכובד ראש.

ונראה דלא פליגי רש"י והמאירי והשיטה, דרש"י והמאירי מפרשי רק הטעם שלא יכנס לביתו לומר לו תנחומין אף לא בשפה רפה ובכובד ראש, ושיטה קאמר הטעם מ"ט אם מצאו בשוק אינו מדבר הרבה תנחומין אלא בשפה רפה ובכובד ראש, אבל תרווייהו מודו להדדי.

ולענינינו צא ולמד עוד מהא דגרסי' בסנהדרין ק"ד א', וז"ל, זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים וכתיב בה זאת ועוד אחרת קברה ולא איקברא קברה ולא איקברא אמר גולגלתו של יהויקים היא דכתיב ביה קבורת חמור יקבר סחוב והשלך וגו' אמר מלכא הוא ולא איכשר לזלזולי ביה כרכה בשיראי ואותבה בסיפתא חזיתא דביתהו סברא הא דאיתתא קמייתא הוה דהא לא קא מנשי לה שגרא תנורא וקלתה ע"כ.

ונלמד מאשתו של א' מן החכמים בזמן האמוראים שמסתמא היתה צדקת ואשת חבר כחבר, ואעפ"כ לא יכלה לסבול שבעלה יזכור את אשתו ראשונה, ומזה נלמוד דאין שום חילוק בין תנחומין להספד בתוך ביתו, ואדרבה חמירא טפי.

ג) בענין תרופות תחת המיטה יעויין להגרי"א דינר בספר הבית בכשרותו הל' אוכלין שתחת המטה, שהביא מהגרשז"א ומהציץ אליעזר דאין בזה חסרון.

[אא"כ ויטמינים שיש בהם טעם].

ד) בענין נר הבדלה שאינו משמן או משעוה, הנה ז"ב מדינא דגמ' שא"צ דוקא נר, ויעויין בברכות דף נ"ג א', וז"ל, תנו רבנן היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב נכרים אינו מברך אם רוב ישראל מברך וכו', ע"ש בכל הסוגיא, והנה כל מה שצריך לבדוק הוא דבעינן שיהא הנר כשר ואינו של גוים, אבל לא בעינן יותר מזה, וסגי שרואה שיש כאו אור, ולא אמרו אבוקה להבדלה ממה"מ אלא לכתחילה, ויש מן הפוסקים שהתירו ג"כ באור חשמל, וכן נהגו האחיעזר והרוגוצ'ובר, ומ"מ גם לענין אבוקה משמע במ"ב סי' רח"צ סק"ח דרק בזמן הגמ' היו הנרות שמן, אבל אין ענין לכאורה שיהיה משום דבר המסוים.

ומ"מ גם אם יש בזה הידור דאבוקה, מ"מ הרי גם על הנר גופיה אמרינן שאין מהדרין על הנר בערבי שבתות, וא"כ לענינינו במקרה השאלה שהיו משפחות שהיו ממהרות לביתם והיה להם הרבה צאצאים ולא היה להם משהו אחר, א"כ פשיטא שלא היו צריכין יותר מזה.

יה"ר שתזכה באמת להמשיך בעבודת ה' כראוי לפי תנאיך במצבך החדש, [ואגב אורחא - כעת במצבך יותר תבין כראוי את כוונתי בהרגשת האשה הנ"ל שהזכרתי], ומאידך להמשיך גם בתורה שזכית לבוא לדרגות בהתמדתה ושקידתה, ותזכה לגדל בנים צדיקים וחכמים דורות ישרים מבורכים ובנין עדי עד.

גיסך אוהבך ומעריכך מאוד עקיבא משה
[pump]">

שאלה

למה ומדוע נוהגים לומר בהבדלה במוצ"ש כל הציבור ליהודים היתה אורה ושמחה וכו'.

נשמח לתשובה

***

תשובה

לכבוד מע"כ שיחי'

שלום רב

אומרים זה לסימן טוב כמבואר ברמ"א או"ח סי' רצ"ו ס"א, מאותו הטעם שאומרים שאר הפסוקים במוצא"ש כמבואר שם, וכמש"כ בדרכי משה שם סק"א וז"ל, ונהגו עכשיו לומר הנה אל ישועתי וגו' (ישעיה י"ב ב'), כוס ישועות אשא וגו' (תהלים קט"ז י"ג), ליהודים היתה אורה וגו' (אסתר ח' ט"ז), והכל לסימן טוב ואין חובה בדבר עכ"ל.

וכ"כ הלבוש מנהג זה, וע"ש מה שכתב על מנהג זה: 'ולולי המנהג מפורסם כל כך, הייתי אומר שטוב יותר לומר ראשונה כוס ישועות אשא, ואח"כ הנה אל ישועתי, ואח"כ ליהודים היתה אורה, כי היה נראה לי המנהג באלו הפסוקים שהם כולם לסימן ברכה והם כנגד השלשה ברכות הראשונות של הבדלה, דהיינו כוס ישועות אשא כנגד ברכת הכוס שהוא בורא פרי הגפן.

והנה אל ישועתי וגו' כנגד ברכת הבשמים שבאים להשיב הנפש יתירה שהיתה בשבת כמו שיתבאר בסימן שאחר זה, כי עליו שייך לומר הנה אל ישועתי, וגו' שיבטח בו יתברך שיושיעהו בהשבת הנפש בצירוף שאר ישועות אשר יבטח בו יתברך, ופסוק ליהודים היתה אורה כנגד ברכת הנר, אלא שהעולם נוהגין לומר כוס ישועות לאחר הנה אל ישועתי, ויש סומכין אותו לברכת בורא פרי הגפן.

ונוסח המחזור ויטרי (חלק א' סימן קן) שונה קצת מהנוסח הנ"ל, כיעו"ש.

ובספר המנהיג (הלכות שבת עב) כתב, שמנהג ספרד לומר זמירות לפני ההבדלה וכו', ויש לו סמך בירושלמי בפרק אין עומדין.

ע"ש.

וזהו ג"כ הטעם שאומרים כל ויתן לך במוצ"ש לסימן טוב, כמש"כ הטור, ועי' בזוה"ק בהקדמה סי' ח'.

ויעוי' בערוך השלחן סי' רצ"ו ס"ח שכתב בבהכ"נ מתחילין מברכת בפה"ג וכל בעה"ב בביתו מתחילין בפסוקים לסימן טוב והצלחה הנה אל ישועתי ושאבתם מים בששון לד' הישועה ד' צבאות עמנו ויש מוסיפין גם ד' צבאות אשרי אדם ד' הושיעה ליהודים היתה אורה ומסיימין כן תהיה לנו ואומרים כוס ישועות אשא ולמה אין אומרים אותם בבהכ"נ כדי ללמד לההמון שאין זה מהבדלה ועוד דכיון דאמרו מקודם ויתן לך הרי כבר אמרו הרבה פסוקים לסימן טוב עכ"ל.

ומבואר דאם כבר אמרו שם ויתן לך א"צ לומר אלו הפסוקים, ועוד מבואר בדבריו מקור לאמירת כן תהיה לנו.

ובפסקי תשובות אות ו' הביא מליקוטי מהרי"ח את המנהג שהשומעים אומרים ליהודים היתה אורה, כמו שנהגו הרבה היום, וע"ש עוד מנהגים שהביא (ועי' בכתב עת זכור לאברהם חולון, תשנ"ז - תשנ"ח, במאמר סדר ומנהגי ההבדלה אות י"ג, בית אהרן וישראל קי"ב, תשס"ד).

ויתכן הטעם שהציבור אומרים ליהודים ולא הפסוקים האחרים משום ש'ליהודים' קאי על הקהל, שלהקהל היתה אורה ושמחה וגו', משא"כ כוס ישועות אשא קאי על המברך, וכן שאר הפסוקים נאמרו בל' יחיד, ולא בל' רבים, ולא יאה לאומרן בציבור יחד, ומ"מ הוא מוציאם בשאר הפסוקים הללו.

(עוד יש לציין שהר"צ הכהן מלובלין בכמה מקומות נחית לענין זה שאומרים בהבדלה ליהודים וגו', ראה פרי צדיק כי תשא אות ט', פ' זכור אות י"ג, קדושים אות י"ד).

בכבוד רב

***

שאלה

בס"ד

איתא בנדה דף יג ע"ב, ושנטרפה דעתה: היינו שוטה, שנטרפה דעתה מחמת חולי.

וקשיא לי מאי שנא שוטה כמו הסימנים במס' חגיגה לבין נטרפה דעתה מחמת חולי

א.

י.

ק.

***

תשובה

שלום וברכה

עיין במאירי שם שכתב, ושוטה היא שנתפרשו סימניה במסכת חגיגה ושנטרפה דעתה פירושו שנתערבב שכלה מחמת חוזק החולי ע"כ, ואפשר אולי להוסיף שמחמת חולי הוא דבר זמני, מה שנקרא בלשון הגמרא תונבא, וגם אין זה עתים חלים ועתים שוטה שהוא דבר קבוע.

ושמהאבחונים שהוא מחמת החולי א"צ הסימנים [אכן ברמב"ן חולין לז ע"א נראה שהוא זמן לפני מיתתה שנטרפה דעתה, ועי' שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד ח"ב סי' צ"ג].

וראיתי מחבר אחד שכתב החילוק בין שוטה לנטרפה דעתה מחמת חולי שזה מן הלידה וזה אירע אחר כך, אבל בפרישה (יו"ד סי' קצ"ו סק"ז) מבואר להדיא שהבין לא כן, שכתב וז"ל, ושנטרפה דעתה מחמת חולי.

אבל נטרפה מחמת עצמה היינו שוטה.

גמרא עכ"ל, חזינן שהבין שגם אם נטרפה אח"כ חשיב בכלל שוטה, וגם מהמאירי משמע שכל החילוק הוא אם צריכים להסימנים או לא.

ועיין עוד שו"ת צמח צדק אבן העזר סימן קנ"ז וקנ"ט.

ויעוי' מה שכתב במעשה רקח הלכות איסורי ביאה פ"ח הט"ו, אך לא ידעתי למה לא נרגש שרבינו השמיט ושנטרפה דעתה מחמת חולי דאין לומר שהיא בכלל שוטה שהרי זו היא קושית הש"ס ואם איתא אכתי תקשה וחיפשתי בפוסקים ז"ל ולא מצאתי לשום אחד שנתעורר בזה ולבי אומר לי שט"ס הוא והמדפיס או המעתיק הוא שהשמיטוה תדע שבפי' המשנה הזכירה רבינו וכתב שהוא החולי אשר נתערבב שכלה מחוזק החולי כמו שיקרה בחלאים החדים ע"כ.

וראה עוד ב"הלכה ורפואה" ד' עמ' רסז, ו"עמק הלכה" – אסיא א', עמ' 199.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

תודה רבה על התשובה.

כי בלומדי שבועות פ"ו משנה ג ברע"ב ראיתי לשון "חפנים", וזה כמו הרמב"ם שהבאתם.

וסליחה אם אני מעמיס עליכם עוד שאלה נוספת.

.

.

אני כעת לומד בבא בתרא דף יוד ע"ב הענין של צדקה מעולה שהיא "נותנה ואינו יודע למי נותנה ונוטלה ואינו יודע ממי נוטלה"' ולאפוקי וכו'

ובפשטות המעלה בזה מסבירים כפי הרמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ח "פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה" וכן שם להלן בהלכה יו"ד "פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה".

ואני לא מבין פשט כאן, באופן שאינו יודע ממי נוטל כבמעשה של מר עוקבא – הרי אין כאן בעיה של בושה [שאין לא ממי להתבייש שאינו יודע ממי קיבל] וגם אין בעיה של "לא לשמה" היינו שהנותן מצפה לגמול או כבוד עבור נתינתו, שהרי ההוא שלא יודע ממי קיבל לא יכבדו ולא יתגמל אותו.

אז למה יש צורך גם שלא יידע למי הוא נותן?

אולי להרחיק את האפשרות שתהיה איזו שהיא ידיעה?

***

תשובה

שלום רב

יתכן ליישב משום שעדיין אפשר לטעון שכאשר יצטרך ממנו תועלת ועזרה יוכל בכל עת להודיעו שהוא הנותן העלום, מה שאין כן אם אינו יודע כלל.

כמו"כ בעיקר הדבר אינו דומה כאשר העני יודע שמי שנתן לו יודע מי הוא לכאשר העני יודע שמי שנתן לו אינו יודע מי הוא, שאז אינו מתבייש כלל, וראה דרך אמונה הל' מתנ"ע פ"י ה"ח.

בכבוד רב

עמ"ס

***

שאלה

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

שלום רב

שאלה: פרשת תזריע: "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא" (י"ג, י"ח) – לכאורה סגי למימר "ובשר כי יהיה בעורו שחין", ומילת "בו" לכאורה מיותרת.

שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו"ל שזהו תולדות האור.

שאלה: ריחא לאו מילתא – וצ"ב, א"כ, מדוע מברכים על ריח טוב?

שאלה: "כי את מקדש ה' טימא" – צ"ב, וכי טימא את בית המקדש? אדרבא, טימא את עצמו!

שאלה: שבת כט: שאני בית נתזא דזריזין הן, וצ"ב – במה נתייחדו בזה שהיו זריזין? ועוד, דלכאורה משמע, דבזריזין שרי, ולית מאן דפליג בזה.

וצ"ב, א"כ – מ"ט לא הביאו בזה הפוסקים דבזריזין שרי, וכגון בכהנים, ובאלו הדומים לבית נתזא.

שאלה: נחלקו אם יש טעם בגיד הנשה.

וצ"ב, מה שייך לחלוק אם יש טעם ליטעם קפילה.

שאלה: האם הנוגע במגפיים בחלק העליון, צריך ליטול ידים.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה י"ד אייר תשע"ז

לכבוד הרה"ג אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: פרשת תזריע: "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא" (י"ג, י"ח) – לכאורה סגי למימר "ובשר כי יהיה בעורו שחין", ומילת "בו" לכאורה מיותרת.

תשובה: עי' בתו"כ דגרסי' התם, בו בעורו - אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה, שחין שאין לו היכן שיפשה מניין ת"ל כי יהיה בו בעורו אפילו בכולו.

ועוד שם, בו בעורו - אין לי אלא בזמן שמקצתו שחין ומקצתו בהרת, מקצת שחין וכולו בהרת, מקצת בהרת וכולו שחין, כולו שחין וכולו בהרת מניין, ת"ל בו בעורו - אפילו בכולו ע"כ.

ועי' בהעמק דבר שכתב וז"ל, כי יהיה בו בעורו.

האי בו מיותר, ללמד דוקא שמה שנתחמם המכה ונעשית שחין בה מבפנים, לאפוקי אם חכך עור העליון ונעשה צרבת, ולא נגע חימום של החיכוך לגוף האדם מבפנים, זה לא מיקרי שחין עכ"ל.

שאלה: מדוע מותר לבשל בכלי שני, תיפו"ל שזהו תולדות האור.

תשובה: תולדות האור כולל מה שרותח כאש אבל אינו אש ממש, לאפוקי כלי שני שאמנם הוא מחמת אש אבל אינו בתוקף בישול [להדעות והאופנים שכ"ה].

תולדות האור בא רק להוציא מתולדות חום רותח ממש שהחסרון בו רק שאינו אש שהוא ענין אחר.

שאלה: ריחא לאו מילתא – וצ"ב, א"כ, מדוע מברכים על ריח טוב?

תשובה: בהודאה צריך להודות על הכל.

שאלה: "כי את מקדש ה' טימא" – צ"ב, וכי טימא את בית המקדש? אדרבא, טימא את עצמו!

תשובה: הכונה שהכניס טומאה לתוך בהמ"ק (וע"ע עירובין קה ע"א).

שאלה: שבת כט: שאני בית נתזא דזריזין הן, וצ"ב – במה נתייחדו בזה שהיו זריזין? ועוד, דלכאורה משמע, דבזריזין שרי, ולית מאן דפליג בזה.

וצ"ב, א"כ – מ"ט לא הביאו בזה הפוסקים דבזריזין שרי, וכגון בכהנים, ובאלו הדומים לבית נתזא.

תשובה: א"א בזמנינו שיהיה בודאות זריזין כמו שהיה בזמן חז"ל.

ובגוף שאלתך אולי י"ל בדרך אפשר דהנה רבנן בסוגי' שם אינם חולקים על ר"י לומר שפעם לא היתה הגזירה נהוגה שלכו"ע מ"ת לא קבלו הדרבנן לחובה מיד כמ"ש הרמב"ן בסה"מ, אלא טענת ר"י שהיו הזקנים צריכים לגזור עליהם מיד שלא יעשו כן, והשיו לו שלא ראו צורך מיד לגזור עליהם איסור זה, אבל אה"נ אחר שגזרו אולי מודים שאין חילוק בין זריזין, ודוקא בכהנים ובבני חבורה מצינו שאחר הגזירה לא נכללו בגזירה, שהם ניכרים כשם בפ"ע אבל שאר בנ"א זריזין לא.

שאלה: נחלקו אם יש טעם בגיד הנשה.

וצ"ב, מה שייך לחלוק אם יש טעם ליטעם קפילה.

תשובה: הי' מקום לומר אם קבלה בידינו שיש טעם לא יועיל שיאמר שאין טעם וכן איפכא, אל העיקר נראה שעל טעם העץ שבו נחלקו האם חשיב כטעם או לא, וכן נראה להדי' מל' רש"י פסחים כ ע"א, ולא עיינתי זה כעת.

שאלה: האם הנוגע במגפיים בחלק העליון, צריך ליטול ידים.

תשובה: אמנם בקטנותי שמעתי שאחד הורה שלא, וכך הי' נראה לכאורה מצד הסברא, ועי' בברכות מג ע"ב דאי' שם על נעלים שבימות הגשמים מלוכלכים וכו' עי"ש, וא"כ בזמנינו יש מקום להקל בזה יותר שהוא נקי בגב הנעל, והרי אפילו בעפר נזכר בפוסקים שאפשר לקנח בו צואה כדי שיוכל להתפלל כ"ש בגב הנעל שלנו שהוא נקי ומצוחצח.

ואמנם הג"ר יוסף פלאג'י בנו של הג"ר חיים האריך בתשובתו לדון אם הוא מצד רו"ר או לכלוך, ולהצד שהוא רו"ר אין חילוק, אמנם ממה שדנו הפוסקים לענין שרוכים נראה שנקטו שאע"פ שאינו מלוכלך צריך נטילה, וכנראה סברו שיש תקנה בזה, כמו שנראה מדברי החזו"א והפוסקים על נגיעה במקום המכוסה אע"פ שאינו מלולכך כעת [ואמנם גם ע"ז יש חולקים] ובענין זה הארכתי בתשובה אחרת.

ובענין שאלתך צ"ע למעשה.

בכבוד רב והצלחה רבה

***

{נדפס בחלקו בקובץ 'עטרת פז' (ארחות תורה) ב"ב תשע"ג.

}

א.

התמיהה בדברי הגמ' / השיטות בגדרי נאמנות עד אחד א] גיטין רפ"ק, במתני', המביא גט ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.

ובגמ' (ע"ב) רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה, ואמרינן דמהני מדין עד אחד נאמן באיסורין { וטעם הא דעד אחד נאמן באיסורין, כתב רש"י בסוגיין (ד"ה ומשני), שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב ע"כ.

וכתב הריטב"א דכונתו כמש"כ רש"י (ביבמות פח.

) שאל"כ אין לך אדם אוכל משל חבירו וסומך על בני ביתו, וכן הביאו הראשונים הטעם בשם הירושלמי (הריטב"א, רמב"ן חולין י: ועיין שו"ת הרשב"א ח"ד סי' שיג).

או דכונת רש"י למש"כ הוא בחולין (י:) דילפינן משחיטת עולה דנאמן, והגם דתליא בנאמנותו כמה איסורין כגון בל תאחר, וכ"ש בעולת נזיר דהוא חובה (כנלע"ד, ועיין שו"ת אגרו"מ יו"ד ח"א סי' סו).

אמנם התוס' בסוגיין (ד"ה עד) הקשו על מש"כ רש"י מתרומה ושחיטה דאתחזק איסורא, וכתבו וא"ת ומנ"ל דע"א נאמן באיסורין, וכתבו דילפינן מנדה דכתיב וספרה לה לעצמה (כתובות עב.

), וא"ש למהר"ם שיף שכתב דקושייתם גם מניקור הגיד וחלב, אבל להש"ש (ש"ו פ"ה) אין קושייתם מניקור הגיד וחלב, ולפ"ז צ"ע מ"ט הקשו כנ"ל והביאו לימוד אחר, ובאמת לקמן ד"ה הוי משמע דהתוס' אזלי כלימוד רש"י הנ"ל.

ובתו"י ביבמות שם הקשה על רש"י שכתב דאל"כ אין לך אדם אוכל מחבירו, והקשה ומה לנו בזה הדבר יזהר במה שיאכל ע"כ, ואולי לזה כונו התוס'.

וראיתי בחי' חת"ס דמה שהוק"ל דאין למדין אפשר משאי אפשר וכתב שכן הבין מחי' הרמב"ן.

[וע"ע בחידושי מהרצ"ח מה ששמע עוד מהחת"ס בד' הרמב"ן, והאריך שם טובא].

הקשה הפורת יוסף (להפמ"ג) דהרי בנידון דידן יש גם הממונות דהכתובה, וגם אם דבשב"ע חשיב איסורין אכתי יש ממונות, וכה"ק המאירי וכתב דעיקר העדות על הגירושין וכתובה ממילא הויא.

ולענ"ד שייך כאן מש"כ כל הראשונים אליבא דמסקנא דנטילת הכתובה אינו מצד נאמנות, אלא מהתירה לשוק, וכמש"כ ביבמות (קיז.

) לגבי כתובה לאשה שנשאת ע"פ ע"א במיתה, דנוטלת ממדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מש"כ ליכי.

[אלא שהקשו מהמביא גט בא"י ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, דמותרת לינשא ואינה נוטלת כתובה.

ובריטב"א ובר"ן נמצא הלשון דאינה מותרת כמו הנ"ל, אלא דלא אסרינן לה, וצ"ע דאטו בבאה לימלך לא נאמר לה שהיא מותרת, ונראה שכוונתם למש"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א א' קע"א) דלהוציא כתובה בעינן היתר ודאי ולא היתר שאפשר לעורר עליו כמו הנ"ל שעדיין הבעל יכול לערער].

}.

ומקשינן אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ.

ויש לדקדק טובא, דהמשמעות בכונת הגמ' דכיון דאתחזק איסורא ממילא הוי כדין דבר שבערוה, אבל לכאו' הקושיא מאתחזק איסורא אינו כלל הקושיא מהא דהוי דבר שבערוה, והם ב' סיבות.

ושמא באמת זהו קושיא אחת הנצרכת לב' התנאים, וצ"ע.

ויש להקדים בזה הנידון בר"פ האשה רבה (יבמות פח.

) בדין עד אחד נאמן באיסורין, דאבעיא לן אם זהו דוקא היכא דלא אתחזק איסורא, או"ד דנאמן גם היכא דאתחזק.

ולהלכה נחלקו הראשונים בזה, דעת התוס' (קידושין סה: ד"ה נטמאו) והרא"ש (גיטין פ"ה סי' ח) דנאמן רק היכא דלא אתחזק איסורא, ודעת הרשב"א (יבמות פח.

) ודעימיה דעד אחד נאמן גם במקום חזקה.

עוד נחלקו הראשונים בדבר שבערוה, בהא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, אם זהו דוקא היכא דאתחזק איסורא, והיכא דלא אתחזק מהני עד אחד, או דלמא דאין ע"א נאמן כלל בדבר שבערוה, וכן דעת רוב הראשונים, ודעת הרשב"א (יבמות פח.

) והמרדכי שם והמהרי"ק (שורש עב) והתשובות מיימוני (הל' אישות סי' ג) דנאמן היכא דלא אתחזק איסורא.

ב.

דיעות הראשונים והמפרשים בביאור דברי הגמ' ועתה בביאור סוגיין מצאנו כמה אופנים, וכפי שנרחיב בזה להלן: (א) כתב הרמב"ן, ואית נוסחי דלא גרסי הכי, אלא אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש לא, ואי גרסינן ליה ה"ג והוי דבר שבערוה וכן נמי בפרק האשה רבה, ופי' חדא ועוד קאמרינן, ולא נהירא, עכ"ל.

וכעי"ז כתב הר"ן, והיינו שלפ"ד אין עד אחד נאמן בהוחזק איסורא כלל ואפילו באיסורין, וכן בדבר שבערוה אין נאמן כלל אפילו בלא איתחזק איסורא, ולהכי הוו ב' קושיות.

(ב) להתוס' נראה דהקושיא מהא דאתחזק איסורא וקי"ל שאין עד אחד נאמן בזה, ואת"ל שנאמן הרי הוי דבר שבערוה ובזה ודאי לא נאמן.

לביאור האחרונים בתוס', וכך יוצא לפי דעת הרשב"א כנ"ל, הקושיא רק משני הסיבות יחד, דלעולם עד אחד יתכן להיות נאמן חוץ מאתחזק איסורא בדבר שבערוה, דבעינן שני עדים.

(ג) באחרונים הוסיפו להביא כמה ביאורים בהא דבעינן לב' הקושיות.

ג.

סתירה בדעת הרמב"ן בנאמנות עד אחד / והיישוב לזה ג] יש לדון בדעת הרמב"ן, שנתבאר לפ"ד שאין עד אחד נאמן כלל בדבר שבערוה גם היכא דלא אתחזק איסורא, דהנה אמרינן (לקמן סב.

) האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת, אסור בכל הנשים שבעולם, שמא קרובות ארוסתו הן ואסורות עליו, וכתב הרמב"ן דנאמנות הקרובות לומר לא נתקדשנו, דחשיב לא איתחזק איסורא ועד אחד נאמן באיסורין וכ"ש כשלא הוחזק.

והר"ן שם הקשה דכאן הרי הוא דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים, ובאמת צ"ע דהא שמעינן ליה לרמב"ן גופיה דבדבר שבערוה אין נאמן כלל, ואף היכא דלא אתחזק איסורא.

וביותר צ"ע דהא היכא דאתחזק איסורא אינו נאמן לכו"ע, וליכא למאן דאמר דנאמן.

וכתב בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז אות ח) לתרץ דגם אם אתחזק איסורא כאן כגון שודאי קידש השליח אשה ונאסרו קרובותיה, מ"מ לא הוי כשאר אתחזק, דההיתר כאן אינו היתר כנגד אתחזק, אלא בירור בעלמא שאלו מאותן שלא נתקדשו.

ולהכי עד אחד נאמן דהוי כלא אתחזק איסורא כלל, וז"ש דכ"ש הכא שאף אין חזקה דשליח עושה שליחותו ושמא לא קידש כלל.

אבל להאמת היכא דאתחזק איסורא באמת אין נאמן כלל אפילו באיסורין, ובדבר שבערוה היכא שיש אפילו ספק ובא להפקיע מצד האיסור אינו נאמן.

ובחידושי רבי שלמה (סי' ג) כתב לתרץ דהתם דמיירי בשאר עריות דקורבה, ולהרמב"ן לא הוי דבר שבערוה, אלא רק ערוה דאישות.

ושמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז שליט"א דליתא, דבגמ' (יבמות צד.

) דיינינן אם עד אחד נאמן לומר מתה אשתך כדי שיוכל לישא אחותה, דשמא משום עיגונא אקילו בה רבנן.

משמע דבלא"ה אין עד אחד נאמן דהו"ל כמעיד הדבר שבערוה.

ונראה להוסיף בס"ד דהנה הרמב"ן ביבמות שם פירש קושית הגמ' כנ"ל דחדא ועוד קאמר, ומשמע דאין נאמן ע"א כנגד אתחזק איסורא, ואחר שהקשה שם סיים, אבל סוגיא זו שאלות מדאורייתא נינהו מנ"ל, ולעולם עד אחד נאמן בעלמא בכל איסורין עכ"ל.

וא"כ מבואר דכ"ז להו"א וה"ה בסוגיין, ולמסקנא נאמן בכל איסורין [וכן ראיתי שהביא בדעתו בחי' חת"ס ע"פ דבריו הנ"ל].

וא"כ עצם מה שנתבאר בדבריו לקמן דבאיסורין נאמן גם כשלא איתחזק איסורא אינו קושיא, ורק דצ"ע דהא מיירי בדבר שבערוה.

ולהכי ביארו האחרונים כנ"ל.

ד.

מחלוקת הראשונים והפוסקים בהוחזק איסור ועד אחד מברר ד] היוצא בזה, דנחלקו הרמב"ן והר"ן בדבר שיש בו איסור ואפשר לברר ההיתר בו, אם הו"ל כאתחזק איסורא, דלהר"ן הוא כשאר כל אתחזק איסורא, אבל להרמב"ן אפילו כשהוחזק איסור ודאי, לא חשיב בירור העד אחד כמעיד נגד חזקה, וביותר דלא חשיב אפילו מעיד להתיר ספק, דהתם אין ע"א נאמן בדבר שבערוה, אבל כאן הרי רק מברר דאי"ז האיסור ואינו כמעיד כנגד ספק.

והנה כעין מחלוקת הרמב"ן והר"ן מצינו שנחלקו הרמ"א והט"ז ושאר פוסקים, דכתב הרמ"א (יור"ד סי' קכז ס"ג), וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאוסרו, וכל היכא דאיתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינו מנוקר אין העד נאמן עליו להתירו אלא אם כן בידו לתקנו עכ"ל.

ובט"ז (סק"ו) תמה טובא דדוקא בדבר שכולו אסור כגון טבל הו"ל אתחזק איסורא, ובעינן בידו להאמין העד אחד, משא"כ הכא שהחתיכה היתה מצד עצמה, אלא שמעורב בה גיד או חלב וצריך להפרישו מן הבשר.

והש"ך בנקודות הכסף שם כתב דלק"מ דבאמת קודם הפרשתו היתה החתיכה כולה אסורה מצד ספק, ועתה השליח אומר שהפריש את הגיד והחלב והותרה.

ובשב שמעתתא (שמעתתא ו' פ"ה) הקשה על דברי הש"ך מתוס' בסוגיין, וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין, פ"ה שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב, ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה, דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם { וביותר הקשה בחידושי מהר"י בן לב, דאם לפי רש"י אין נאמנות יותר כשהדבר בידו א"כ אשכחן דמהני ע"א באתחזק איסורא, וזהו דלא כמ"ש בקושיין אימור דאמרינן וכו'.

והנה ידוע מש"כ המהרי"ק (שורש עב) בטעם בידו, דכיון שיכול העד לשנות הו"ל כלא אתחזק איסורא, וכיון לזה גם בדברי הר"ן, ורש"י הכי ס"ל ומש"ה היכא דהוחזק והוי בידו הו"ל כלא אתחזק איסורא.

כ"כ הש"ש (ש"ו פ"ו), והוסיף דהתוס' ס"ל כמ"ש הרא"ש (גיטין פ"ה סי' יג) והמרדכי (יבמות סי' עג אות יא) דבידו הוא בעלות, היינו דיש לו בעלות על הנאמנות הואיל והיה בידו (עיין בזה חזו"א קידושין סי' נט סק"א), וא"כ להתוס' הוא מגרע מהא דאתחזק איסורא, אך הוא מצב אחר.

וכן הוכיח בשיעורי רבי דוד (אות ע) ממש"כ התוס' (בקידושין סה.

) דע"א ובידו נאמן גם כנגד הכחשה וא"כ ע"כ שהוא נאמנות אחרת שכנגד האתחזק.

הקשה הבית הלוי (ח"ב סי' לז אות ב) דבדברי התוס' שכתב בס"ד שתהא נדה כדבר שבערוה, כתב המהרי"ק שם דאין הכונה על הספירה, דלא אתחזק שתהא נדה רואה כל שעה, ולשיטתו דבשב"ע הוא רק באתחזק, אלא כונתם על הטבילה דאז הרי אתחזק על הטומאה במצב שלא טבלה עדיין (וכ"כ המהרש"א), עכ"ד.

מבואר דהגם שבידה לטבול אי"ז מגרע האתחזק, ובאמת לפי הס"ד שהויא כדבר שבערוה צ"ע דהרי כב רליכא אתחזק, ולדעת המהרי"ק ע"א נאמן כשלא אתחזק, וצ"ע, וכתב דע"כ יש איזה חסרון בדברי מהרי"ק ונשמט קצת מדבריו בדפוס, עכ"ד הביה"ל.

אמנם להיסוד שיסדו האחרונים בדבר שבערוה לשי' המהרי"ק ודעימיה א"ש (כמבואר להלן), כיון דאין הבידו יכול לגרע האתחזק בדבר שבערוה.

ובזה מתורץ גם קו' המהריב"ל, דכונת הגמ' להקשות דהוי גם דבשב"ע, וכדיבואר כל הצורך להלן.

הרמב"ן הביא בשם התוס' דבידה לספור לטבול, וצ"ע מה שצריך בידה לספור הא לא אתחזק איסורא, וכמו"כ זה דלא כהתוס' שלפנינו.

וביאר בשערי ישר (שער ו' פ"א) דגם אחר שנפסק הדם, הרי יש דין ספירה בלא היסח הדעת, ואיכא למ"ד שצריך ספירה בפה, ולפני שספרה הו"ל אתחזק איסורא ולהכי צריך בידה עכ"ד.

ונראה דמ"מ אי"ז התוס' דידן וכדמוכח מלשון הרמב"ן עי"ש דמשום שיכולה עתה להתחיל לספור, ולדידיה בידו הוא כעין מיגו, וכדעת רש"י והר"ח (לקמן נד: הוב"ד ברמב"ן וברשב"א), והיינו כעין סברא דלא שביק התירה ואכיל איסורא כמ"ש הפנ"י (לקמן נט:).

}ע"כ.

וחזינן שלא הקשו מניקור הגיד וחלב דמודו בזה דלא הוי אתחזק איסורא וא"צ בידו.

וכ"כ להדיא בתוס' הרא"ש כדברי הש"ש וז"ל, ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה וכו', אבל מניקור גיד וחלב מייתי שפיר ראיה דאי"ז בידו לתקן כשאומר גיד זה של היתר ושומן זה של היתר דאם הוא גיד הנשה אין בידו לתקן שיעשה היתר, וכן חלב שיעשה שומן, עכ"ל.

וכ"כ המאירי שהוא רק בירור החלק האסור.

וכן מבואר ברשב"א (יבמות פח.

) דאי"ז כאתחזק איסורא ולהכי א"צ בידו.

אמנם במהר"ם שיף כתב ע"ד התוס', לכאו' וה"ה ניקור גיד וחלב ע"כ וכ"נ ממש"כ בהמשך דבריהם, וא"ת מנ"ל בע"א נאמן באיסורין, ומייתו קרא מנדה, וא"כ לגמרי לא ס"ל כרש"י.

וכ"כ להדיא הריטב"א דהוא ג"כ אתחזק איסורא, ולזה בעינן בידו, וכ"כ בתוס' רי"ד (פסחים ד:).

וזהו כסברת הש"ך.

ונראה דתליין זב"ז, במה שכשיכול להפריד האיסור מההיתר חשיב בידו, כיון דמעיקרא האיסור חל על כל החתיכה ועכשיו הותרה כללות החתיכה [וזהו דעת הרמ"א והש"ך, וכ"כ בריטב"א ובתוס' רי"ד ובביאור מהרמ"ש בתוס'], והסוברים דאין כאן אתחזק איסורא אלא דמעיקרא הו"ל חלק מותר וחלק אסור, א"כ לא שייך בידו כמש"כ התוס' הרא"ש דזהו רק להפריד החלק האסור ולא הותר כלום [וכן דעת הט"ז, וכמבואר ברשב"א ובמאירי].

ה.

מהלך הש"ש / התמיהה והישוב לזה ה] ובשב שמעתתא שם כתב לחלק בכ"ז דיש ב' דינים בניקור בשר, דהנה כשבא לדון על החתיכה בכללותה בודאי יש בה איסור ולכן אסורה בפועל כל אותה החתיכה, ולהכי צריך בידו.

אבל כשבא לידון על כל נתח מתוך החתיכה, הרי נתח זה לא אתחזק בו איסורא, אלא היה ספק שמא בו האיסור ועתה נתברר שהאיסור היה במקו"א וזהו מההיתר, ובזה הנאמנות א"צ לבידו אלא מועיל בירור דזה אינו החלק האסור.

וכפי שביאר בשיעורי רבי דוד (אות ע"א) דהנאמנות כאן מתחלקת, הא', לעצם הניקור ולזה אתחזק איסורא שלא היה ניקור, ולהכי כשבא לומר שכולה מנוקרת צריך שיהא בידו, והב', כאשר הנידון על חלק מסוים והנידון עליו אם הוא השומן לא אתחזק איסורא כלל עליו, ובזה מתורץ מה שלא הקשו התוס' מניקור גיד וחלב כיון דאיכא גונא דאי"ז אתחזק.

[ושמעתי לתמוה דיוכל השליח במקום להתיר כולו בב"א, יוכל להתיר בנפרד כל חלק בו, וביותר דלפ"ז גם כשיתיר כולו שיחשב כמתיר כל חלק בפ"ע, אך נלענ"ד לפי מה שביארתי כאן סברת הש"ש, דכל מה שיוכל להתיר כן הוא רק אם לא יתיר כולו.

ובזה ג"כ מתורץ מה שלא הקשו התוס', דהא אכתי יכול להביא ראיה מבשר מנוקר שיכול להתיר חציו בלא בידו].

ו.

ראיה לדעת הרמב"ן ממתני' דקידושין / סתירה בדברי הר"ן / והיישוב לזה ו] ובמתני' (בקידושין סג:) מבואר שפיר כהיסוד הנ"ל בדברי הרמב"ן, דגרסי' קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי, ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן.

ומבואר דלברר לא אמרינן דהוי דבר שבערוה בדאיתחזק ואפילו כספק סתם, וכמש"כ שם הר"ן, ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים וכו', התם הוא להוציאה מחזקתה, אבל זה שמעמידה על חזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן ע"כ.

אמנם לכאו' זהו סותר ליסודות המבוארים לעיל בדברי הר"ן דגם לברר הספק חשיב כמעיד בדבר שבערוה, כה"ק בשו"ת הרעק"א (מהדו"ק סי' קכב).

וכה"ק הבית מאיר (סי' לז סכ"א).

ובתשובה קכ"ה שם הביא מש"כ אליו הנתיה"מ לתרץ לחלק בין היכא שמעיד על עצמו דנאמן לבין היכא שאחרים מעידין עליו, אמנם הקשה עליו הרעק"א דבלשון הר"ן משמע דהיכא דאין ע"א נאמן (היינו במיתה, לולי דאקילו בה משום עיגונא), הוא מטעם איתחזק איסורא ומשמע דבלא"ה יהא נאמן בדבר שבערוה.

וביותר הקשה האבי עזרי (פ"ז מהל' גירושין ה"ח) דהרי לפ"מ שהביא הרעק"א בתשו' הנ"ל יכולים גם אחרים להעיד על בתו וא"כ אין מקום לחילוק זה.

[ובבית הלוי שם האריך לחלק בזה, ואין דבריו לכאו' מבוארים כל הצורך דמשמע שם באריכות כל דבריו דהנפק"מ בין היכא שהנידון על הבעל והספק על האשה, לבין היכא שהנידון על האשה והספק על הבעל, ושמעתי ממו"ר הגרב"ד דיסקין שליט"א דהחילוק כיון שהדבשב"ע היא האשה ולא הבעל ולהכי כשיש איסור על הבעל מצד האשה הו"ל כדבשב"ע, משא"כ כשיש איסור על האשה מצד הבעל אי"ז דבשב"ע, אבל אין מפורש בדבריו כן, ובדבריו בפנים הביא להוכיח מסוגיא דכתובות כב: דבמקרה השני הנ"ל אין איסור על הבעל לגבי האשה כיון שברי לו.

וצ"ע].

ובאבי עזרי שם כתב לתרץ ע"פ מה שייסד שם דבממונות לעולם בעינן דין עדות ול"מ עד אחד, כיון דלעולם איכא טענה (ועיין בזה להלן בדברי הגרש"ש) גם היכא דלא איתחזק, משא"כ בדבשב"ע היכא דלא איתחזק מהני עד אחד היכא דליכא טענה.

ולהכי בקרובות שמעידות שלא נתקדשו יש טענה כנגדם דעדותן הוא משום שרוצות להתקדש, משא"כ הכא שמעיד שנתקדשה לו דלרב דנאמן ליתן גט ואין נאמן לכנוס ניחא ביותר כיון דאין אדם חוטא ולא לו, וכן לרב אסי דנאמן לכנוס י"ל דליכא כנגדו טענה כיון דמירתת כמש"ש, וממילא הו"ל עד אחד שמעיד ואין כנגדו שום טענה ובזה מהני ע"א דבזה לא ילפינן מממון וכמושנ"ת.

ז.

בירור דעת התוס' בנאמנות עד אחד ז] וז"ל התוס', הוי דבר שבערוה, האי דנקט דבר שבערוה אומר ר"י משום דבהאשה רבה (יבמות פח.

) בשאר איסורא כגון טבל והקדש וקונמות, מספקא לן אי מהימן אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו או לא עכ"ל.

וכונתם דכונת הגמ' לאקשוי מאתחזק איסורא דאין עד אחד יכול להעיד, וכן דעת התוס' עיקר להלכה (בקידושין סה: ד"ה נטמאו), אלא דמשום דמספק"ל ביבמות נקט קושיא נוספת דהוי דבר שבערוה ובזה ע"א ודאי אין יכול להעיד וקושייתם ע"ד, וכן הבינו המהר"ם מהדו"ב, והתור"ג ונימוקי הגרי"ב וש"א בדברי התוס'.

ובאמת הו"מ לאקשויי רק מדבר שבערוה רק כיון שעיקר להלכה דאין נאמן באתחזק איסורא שפיר מייתי לה לאלומי קושיא.

אמנם הרעק"א (שו"ת מהדו"ק סי' קכב) לא משמע ליה דהקושיא מוכרחת רק מדבשב"ע דאמאי מייתי לה לדאיתחזק איסורא, וכן הלשון משמע שהוא תחילת הקושיא, וביאר בדעתם דמדבר שבערוה לחוד ל"מ לאקשויי, דס"ל להתוס' דגם בדבר שבערוה ע"א נאמן היכא דלא איתחזק איסורא, ולהכי נמי מקשה מאיתחזק איסורא.

וכן הבין המהרי"ק (שורש עב) בדברי התוס'.

וכזה הביאור יל"פ גם לשאר הראשונים הסוברים שעד אחד נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא, וביותר להרשב"א הסובר דבאיסורין ע"א נאמן גם באתחזק איסורא, ואם ס"ל לגמ' כאן כמסקנא דהתם פשוט דהקושיא רק מב' הדברים שרק בצירוף שניהם אין ע"א נאמן { ובטעם הא דע"א נאמן בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק, ביאר המהרי"ק שם דהנה הא דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים הוא משום דילפינן דבר דבר מממון (סוטה ג:), וא"כ הוא דוקא דומיא דממון היכא דאתחזק.

והקשה הש"ש (ש"ו פ"ג) דבב"מ (כח.

) מבואר גבי אבידה ויש סימנים לשנים, אין ע"א יכול להוציאו לא' מהם.

וא"כ מבואר דגם בממונות אין ע"א נאמן אפילו היכא דלא אתחזק.

ותירץ הגרש"ש (ש"ו סופי"ד) דהממון לעולם איכא איזה הכרעה בין ב' הדינים, וממילא כאשר יש ב' בעלי דינים וכ"א מוחזק בזה אף שאין מוחזק אחד מהם יותר מחבירו, אין ע"א יכול להוציא מחזקת אחד מהם, כיון דלעולם בספק בממון יש איזה הכרעה, וא"כ ילפינן מממון רק מה דדומיא דממון ולא היכא דלא אתחזק כלל.

ובר"ן פ' ג"ה כתב דע"א באבידה היכא דליכא סימנים כלל מהני, וא"כ שפיר ילפינן דומיא דממונות דהיכא דלא אתחזק כלל מהני, משא"כ התם שיש איזה חזקת ספק.

ובהערות מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל תירץ דבממונות כל היכא דאיכא ספק נאמן עד אחד, וה"ה בדבר שבערוה וכמש"כ המהרי"ק.

והא דבסימנים וסימנים ועד אחד אינו נאמן, משום דהו"ל עד אחד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום הוא עכ"ד.

ומ"מ צ"ע לר"ן גופיה דלהמבואר בדבריו בסוגיין אין ע"א נאמן כלל בדבשב"ע אפילו בדלא איתחזק, דמהיכא יליף לה, הרי לא עדיף דבשב"ע מממון, וצ"ע.

ושמא במידי דאיסורי ספק ערוה הוי ודאי איסור ושאני בספק הו"ל כודאי.

}.

ובהמשך דברי התוס' שם כתבו וז"ל, וא"ת אי עד אחד נאמן בשאר איסורין אפילו אתחזק איסורא ולאו בידו, אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה, ויש לומר דס"ד דחשיב כמו דבר שבערוה ע"כ.

מבואר בדבריהם דנדה אע"ג דהוי לא אתחזק איסורא לגבי ראיית הדם, וגם מה דאתחזק איסורא בטומאה הרי בידה לטבול והרי מגרע החזקה, ואעפ"כ כ"ז מהני רק למה דקי"ל שהיא איסורין, אך אילו היתה כדבר שבערוה לא היה ע"א נאמן, ולכאו' זהו ממש דלא כהרעק"א בתחילת דברי התוס', וכה"ק הרעק"א שם (ועיין מה שהובא לעיל בהערה בשם המהרי"ק שעמד ע"ז שם, אלא דתמוה וכמש"כ הבית הלוי, וכאן יבואר).

ח.

התמיהה בדעת המהרי"ק / יסוד האחרונים בזה ח] והנה באמת צ"ע להנך שיטות דע"א נאמן גם בדבר שבערוה היכא דלא אתחזק איסורא, דהנה ביבמות הרי יש צד דכך הדין ממש יהא באיסורין דבאיתחזק לא יהא נאמן ורק היכא דלא איתחזק, וא"כ יוצא לפ"ד שזהו ממש כדבשב"ע, וא"כ למה אצטריך גז"ש דדבר דבר מממון { ושמעתי ממו"ר הגר"א גרבוז שליט"א דלפמש"כ הנתיה"מ (סי' כח סק"ז וסי' לח סק"ב) בדין ב' עדים באיתחזק באיסורין, דלפ"ד דא"צ העדאה בבי"ד ועדים כשרים א"ש, דבשבשב"ע בעינן עדות גמורה.

אמנם האחרונים חלקו ע"ז, ואמר מו"ר ששמע ממרן הגרא"מ שך זצ"ל ששמע ממרן הגרח"ע זצ"ל דלא א"ש הך ד' הנתיה"מ, אלא דלעולם ב' עדים חוץ לב"ד זהו כמו שני "עד אחד", (ועיין אבי עזרי הל' מלכים פ"ט הי"ד).

עוד יש לחלק דלכו"ע בדבשב"ע גם אם א"צ שני עדים היכא דלא איתחזק אבל מ"מ צריך עד כשר, וכמו דלא הוחק בדיני ממונות דאף שא"צ ב' עדים (עיין מה שהובא לעיל באבידה בשם הר"ן), אבל מ"מ צריך עד כשר, וכמ"ש הגרש"ש (שער"י ש"ו פי"ד) בשם האחרונים וכדמוכח מב"ק קי"ד דאין אשה נאמנת עי"ש.

אמנם ד"ז נדחה מכ"ט, עכ"ד.

}.

ובזה כתבו האחרונים זצ"ל (חידושי רבי שלמה סי' ג', חי' רבי שמואל סי' ד' אות ג', קה"י סי' א' וכקה"י סי' ד' וש"א) ליסד בנאמנות עד אחד בדבשב"ע היכא דלא אתחזק איסורא, דאי"ז נאמנות בדבשב"ע כמו נאמנותו באיסורין שנאמן ודאי, אלא דבדבשב"ע אין עד אחד נאמן כלל דאין דבר שבערוה פחות משנים, ולהכי באתחזק איסורא אין נאמן, ואפילו אם יתברר דכלפי שמיא לא היתה ערוה איכא עכ"פ איסורא דאורייתא מצד מה שאתחזק איסורא, ולהכי אינו נאמן כלל.

משא"כ היכא דלא אתחזק איסורא הוא מברר שלא היה כאן דבר שבערוה דמעיקרא כל האיסור הרי היה מצד הספק ואילו כלפי שמיא היה מותר לא היה איסור כלל, ועתה נתברר שלא היה כלל איסור.

ובזה יובן מש"כ בסוגיין, אבל הכא דאיתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, והיינו דכל מה דחשיב דבר שבערוה הוא רק משום דאתחזק איסורא, אבל אי לאו דאתחזק איסורא לא היה חשיב דבר שבערוה ורק משו"ה היה עד אחד יכול להעיד.

ובזה מתיישב משה"ק הרעק"א בדברי התוס' על נדה, דאם ס"ל להאמין ע"א בדלא איתחזק גם בדבשב"ע מה היה הס"ד דתיהוי נדה דבשב"ע.

ומתיישב דהרי שם כבר אתחזק, והגם דבידו מגרע האתחזק והוי כמאן דליתיה לגבי עד אחד מ"מ זהו דוקא באיסורין, משא"כ בדבשב"ע הרי אם כבר אתחזק הו"ל דבר שבערוה ועל זה אין עד אחד נאמן כלל.

ויש לבאר עוד דאי הוה כאיסורין מצי הע"א להעיד דזהו חזקה העשויה להשתנות וכמש"כ המהרי"ט (ח"א סי' י"א), משא"כ בדבשב"ע דכבר איתחזק איסורא ולא מועיל מה דעשויה להשתנות כיון דכבר נעשית דבר שבערוה (עיין בזה ש"ש ש"ג פי"א, וקה"י סי' א' אות א').

ט.

קושיית הריטב"א וביאור הרנ"א בסוגיין / ביאור הפורת יוסף / ביאור מחידושי ב"ח ט] ובאחרונים ביארו סוגיין בעוד אופנים, ויש להקדים דהנה להלן בגמ' אמרינן רוב בקיאין הן, והקשה הריטב"א דנסמוך מיעוטא לחזקה שהאשה א"א ואתרע ליה רובא, ותירץ רבינו נר"ו דע"ז קאמר בהמשך ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ואי"ז חשיב מיעוטא כלל וכמש"כ התוס' (ד"ה סתם).

והגרעק"א שם הקשה כן להראשונים דסמכינן מיעוטא לחזקה אליבא דרבנן, ותירץ דהו"ל פלגא ופלגא ואין חזקת איסור ולזה יועיל עדות עד אחד אם ס"ל כהראשונים דנאמן בדבר שבערוה היכא דליכא חזקה.

וכ"כ בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' לז אות ב).

ובזה כתב בחי' חתם סופר בשם החסיד שבכהונה מו"ה נתן אדלר זצ"ל דכיון דהו"ל פלגא ופלגא עם חזקת איסור, א"כ ליכא לחזקת איסור, ובאיסורין יכול להעיד ע"א רק היכא דליכא חזקת איסור, ולזה אמרינן דהוי דבר שבערוה דאז גם אם איתרע החזקה אין עד אחד נאמן, ומ"מ אכתי צריך דגם איתחזק איסורא דבלא"ה יהא נאמן מצד הרוב ולהכי בעינן דגם איתחזק איסורא וגם הוי דבר שבערוה { וכעי"ז כתב בנימוקי הגרי"ב, דהנה כתבו התוס' בחולין (יב.

ד"ה פסח) דהא דחייש ר"מ למיעוטא זהו רק מדרבנן, ומש"כ "ואפילו לר"מ דחייש למיעוטא" כאן אין הכונה לאיסורא דרבנן, דודאי משום עיגונא אקילו בה רבנן, אלא כונת הגמ' להקשות דחייש למיעוטא וסברינן לחזקה, וכתבו התוס' שם (פו: סוד"ה סמוך) דסמוך מיעוטא לחזקה הוא מדאורייתא ומש"ה נקטו דאתחזק איסורא, ומש"כ דבשב"ע הו"מ לאקשויי רק מזה, אלא דהוא את"ל וכדעת התוס' (עיין לעיל).

וכעי"ז מצאתי בגליון מוהרש"א בשו"ת רעק"א שם (בהוספות חדשות), ומבאר ע"פ דברי הפנ"י בתוס' דס"ד דע"א מהני משום שהוא רק גילוי מילתא, ומש"כ כאן דאתחזק איסורא היינו כדי לסמוך למיעוטא ולהכי לא יועיל וע"ש.

ויש להוסיף ע"ד מש"כ המהר"ם במהדו"ב על דברי התוס' הנ"ל שהוא גילוי מילתא, דאם האתחזק והדבשב"ע הם תרתי קושיות א"ש, דכיון דאיכא תרתי לא תסגי בחד כלו' בע"א, [וכמו דס"ל להך גליון באמת דגם להתוס' הם ב' קושיות כדעת הרעק"א], אבל לפי התוס' (להבנתו) שהוא רק את"ל ומצי לאקשויי רק מדבשב"ע צ"ע דאכתי תסגי בחד כיון דהוא רק גילוי מילתא, [וכונתם דאין כאן עדות לא על דבשב"ע ולא על מכשירו אלא רק גילוי מילתא בעלמא על הלשמה וכמש"כ, ובמצב כזה של רוב וע"א וכדי לומר שאינו נאמן בעינן שיהא כנגד הוחזק איסורא ודבשב"ע, והיינו לכאו' כיון שהרוב והחזקה עם המיעוט הו"ל פלגא ופלגא ואין א"ע נאמן כנגד דבשב"ע גם כשהוא רק גילוי דעת וצ"ע בכ"ז].

מצאנו ג' נביאים מתנבאים בסגנון אחד לבאר סוגיין ע"פ קושיית הריטב"א, וי"ל ג"כ שהדחיה היא כהריטב"א דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי.

(שו"ר עוד שדן בזה היטב במרחשת ח"ב סי' ז אות ד' הגה ב').

}.

וסיים ע"ז החת"ס ודפח"ח ושפתים יישק, אלא שהקשה דזהו רק כהראשונים דס"ל שאין ע"א נאמן באיסורין היכא דאתחזק, אבל הרבה ראשונים ס"ל דנאמן לעולם גם בדאיתחזק איסורא וכמו הרמב"ן ברי"פ האשה רבה שהובא לעיל, [ויש להעיר דאף דהרמב"ן שם הכי ס"ל במסקנת הגמ', אבל כתב להדיא לבאר בקו' הגמ' לפי מה דס"ד שאין נאמן, וצ"ע].

ואפשר דמה שלא הקשה מהראשונים דס"ל דגם בדבר שבערוה נאמן בדלא אתחזק איסורא, משום דס"ל כפי מה שנתייסד לעיל דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה, ורק היכא דלא איתחזק נאמן לברר שלא היה דבר שבערוה.

ולהכי בסוגיין דכבר איתחזק איסורא, ואע"ג שיש רוב שמגרע, מ"מ הרי בא להעיד כנגד דבר שבערוה.

בהגהות פורת יוסף (מבעל הפמ"ג) כתב לבאר סוגיין דהנה כתבו התוס' בכ"מ (יבמות צד.

ד"ה כי; כתובות כב: ד"ה הבא) דחזקה דאשה דייקא ומנסבא מרעא לחזקת אשת איש, ובאיסורין בכה"ג דליכא חזקה היה נאמן ע"א, ומקשינן דהוי דבר שבערוה ולהכי לא נאמן אף דלא איתחזק, וזהו כמו את"ל דחשיב כלא איתחזק הא הוי דבר שבערוה.

וס"ל כהשיטות דבעלמא ע"א נאמן רק היכא דלא איתחזק איסורא, ובדבשב"ע אין נאמן כלל.

וע"פ יסוד האחרונים הנז' יל"פ דבריו גם להסוברים שע"א נאמן בדבשב"ע היכא דלא איתחזק איסורא, דכו"ע מודו דהיכא דאיתחזק אינו נאמן אפילו אתרע החזקה, וכמבואר כ"ז לעיל.

ומצאתי בחי' הב"ח החדשים מס' גיטין שביאר דלכאו' צ"ע מאי משני עד אחד נאמן באיסורין, הא בערוה קיימינן, וביאר דכונת המקשן היה דמהיכי ילפינן עד אחד נאמן באיסורין, מנדה, והתם ס"ל דהוי כדבר שבערוה ואפ"ה להתיר מהני ע"א, וא"כ חזינן דהא דבעינן שנים היינו דוקא לאסור אבל להתיר לא חשיב כדבר שבערוה ועד אחד נאמן, וע"ז קאמר אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין היינו בנדה, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא וה"נ בנדה הא לא אתחזק איסורא, ולהכי נאמן להתיר, אבל הכא דאיתחזק איסורא א"כ כבר א"א ללמוד מנדה וא"כ הו"ל כשאר דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים.

[ובהמשך דבריו ז"ל כתב לבאר סוגיין באופ"א ונקטעו דבריו באמצעם, וחבל על דאבדין].

י.

ביאור התורת גיטין בסוגיין י] בתורת גיטין כתב לבאר סוגיין, דהנה לכאו' ילה"ק מש"כ בעדות על הגט הוא איתחזק איסורא, דהרי מעיד רק על כשרות הגט וגירושין ממילא הוויין, ולכו"ע יכול ע"א להעיד על כשרות המקוה גם כנגד איתחזק הטמא בטומאתו, דהשתא הנידון רק על המקוה.

והנה בספק הגמ' ביבמות שם אם ע"א נאמן באיסורין גם כנגד איתחזק איסורא כתב הש"ך (יור"ד סי' קכז ס"ק יד) דספק זה תליא אם נאמנותו גמורה מן התורה לכל דבר באיסורין, או דהוא רק מסברא דאל"כ אין אדם אוכל מחבירו (עיין לעיל), ואז אי"ז נאמנות גמורה ונאמן רק היכא שלא נודע לנו קודם היפך דבריו.

והנה נחלקו הראשונים בדין חתיכה שאסרה עד אחד ואכלו אחר דלהתוס' בחולין (צו: ד"ה פלניא) נראה דאין לוקה ע"ז ופשוט דכמו שאינו נאמן למלקות כ"ש דאינו נאמן לגרום מלקות, אמנם להרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין) נאמנותו גמורה ולוקין מן התורה.

ויש לתלות דין זה ג"כ אם נאמנותו גמורה מן התורה או לא.

והשתא ביאר התור"ג מש"כ אבל הכא דאיתחזק איסורא הו"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ר"ל דכיון דס"ל שבאיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן א"כ ודאי סבירא לן דאין נאמנותו גמורה ואם אין נאמנותו גמורה לא נוכל להתיר דבשב"ע על פי עדותו על הגט, ודלא כדין הרמב"ם הנ"ל, אלא דחזינן כאילו עדותו ישירה להפקעת איסורה.

אמנם כ"ז אם זהו דבר שבערוה אבל באיסורין לכו"ע עד אחד נאמן גם לנפק"מ שיגרמו אח"כ, ולהכי מקשינן דהוי דבר שבערוה דאינו נאמן בכה"ג, עכ"ד.

יא.

דעת רעק"א כיסוד התו"ג / דעות האחרונים בזה יא] הרעק"א (בחי' יור"ד סי' טו) דן על עגל שנשחט וע"א מעידו שהיה בן שמונת ימים ויצא מכלל היתר דיש לאסור, כיון דהו"ל חזקת איסור מחיים.

וכתב דה"ה כשמעיד קודם השחיטה כיון שאחר השחיטה לא נוכל להסתמך על עדותו דמעיקרא, והביא ראייתו מסוגיין דחשבינן למעיד על הגט כדבר שבערוה כיון דאח"כ כשנבוא להתיר הא"א לא נוכל לסמוך על עדות ע"א דמעיקרא.

והוא ממש כהבנת התור"ג הנ"ל.

(אם כי זהו דלא כפירושו בגמ' המחלק בין דבשב"ע לשאר איסורין).

ובאחרונים נתקשו בכ"ז איך דימו ענין גט לשאר דוכתי כמקוה ושחיטה, ומצאנו לתמיהה זו בכמה נוסחאות.

הגרש"ש (בשער"י שער ו' פ"א) ס"ל דהוא דין נפרד בגירושין שבו הגט הוא תחילת הגירושין וכמ"ש וכתב ונתן [ובעיקר החילוק שכונתו למש"כ להלן בשם האבי עזרי].

הגרנ"ט (סי' סב) כתב שהגט שמגרשים בו הוא כעין המגרש גופיה ועדות עליו נחשבת כעדות על הבעל.

בשי' הגר"ד (אות עה) כתב דבמקוה הנידון הוא רק על החפץ אבל בגט הרי יש בו גופיה כח גירושין, והו"ל כנוגע בגירושין בעדותו.

והוכיח כן מהא דמצי לבטל גיטא לרוב הראשונים אע"ג שס"ת א"א לבטל, וכמו"כ מצינו שעבד נעשה שליח הולכה בגט אע"ג שאינו בתורת גיטין וקידושין, לדעת הר"י מיגאש (לקמן כג:) היינו דיש בגט כח גירושין מצד עצמו { ונפק"מ בין הבנת התור"ג להגרש"ש (כמש"כ הם בהדיא), דלהתור"ג יועיל עדות במקוה רק קודם הטבילה, משא"כ להגרש"ש יועיל גם אח"כ כיון דהעדות רק על המקוה ולא על הטמא.

אמנם כשנדקדק לפרש בגמ' כדברי התור"ג, לכאו' הוא קצת רחוק כיון דודאי הרמב"ם פליג ע"ז, ושאר הראשונים כמבואר לעיל.

וכמו"כ עיקר הדברים שאין נאמנותו גמורה וחקירת הש"ך וכו', חסרים מן הספר, וידוע שדרך הש"ס לכלול בדבריהם את כל כונתם.

וצ"ע.

וכ"כ הרא"מ בלוך מטלז (תור"ה עמ' סו), לא זכיתי להבין היאך העמיס אותה בפי' הגמ' שאמרו וכו' דמשמע בפי' דאיתחזק איסורא וכו' ועוד מה עשה לשיטת הרמב"ם וכו' עכ"ל.

עיין תפארת יעקב שביאר במהלכו כעין דעת התור"ג עי"ש.

וכאן המקום להעיר על מה שמצאתי בס' בית אהרן שביאר בטוטו"ד דברי הגמ' דהכא מדנפשיה, וזהו כעין מהלך המהרי"ק ואידך ראשונים דס"ל להאמין ע"א בדבר שבערוה היכא דלא איתחזק איסורא, וכמו הבנת הרעק"א בדבר התוס', (ועי"ש שהוכיח דבממון ע"א נאמן היכא דלא איתחזק), והוסיף עוד דהא דלא הו"מ לאקשויי מאיתחזק איסורא בלבד, כיון דהו"ל ב"ידו", ללמד לסופר לכתוב לשמה.

}, (וע"ע קה"י סי' יח אות ב' מש"כ באופ"א, וראה כתבי קה"י סי' ד').

ונראה בעצם החילוק בין פעולת הגט לפעולת המקוה, שכן פעולת המקוה שפיר חשיב עדות מצד עצמו שאין לו שום שייכות לטמא מסוים, והגם דהשתא דיינינן על טמא מסויים, הרי מקוה זה יכל לשמש לאחרים בלבד, וא"כ העדות לא שייכא לשום אדם דוקא, משא"כ בגט דודאי שייכא על אשה זו, שא"א להשתמש בזה לשום דבר אחר ורק לגירושיה וא"כ כשמעיד על הגט על מה מעיד אם לא על דבר שבערוה ודאי, ומצאתי שכן הביאו (בשיעורים תשי"ב) בשם מרן הגרא"מ שך זצ"ל [וזה נראה הכרח הגרש"ש לפו"ר].

ונראה דכל הדין שבמקוה יוכל ע"א להעיד אע"ג דהוא נגד איתחזק הטמא, היינו לכל האחרונים הנ"ל, וה"ה להתו"ג המחלק מכח סוגיין בין דבר שבערוה לשאר איסורין, אבל להרעק"א הנ"ל צ"ע ויתכן שלפ"ד לא יהא נאמן.

מה שהקשה על מ"ש (דברים כט י) וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך, ובילקוט פתרון תורה פי' וגרך דהיינו גר תושב, וקשה מה שייך לעברך בברית ה' ובאלתו.

דהנה ברש"י גיטין כ"ג א' פי' דחוטבי העצים עבדים הן ועלייהו כתיב לעברך בברית ה'.

תשובה - הנה באמת לפי' רש"י הגרים כאן הם גרים ממש, וכן פי' בבעל הטורים כאן שכתב דמהכא ילפי' שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וכן מוכח נמי ממה שהקדים גר לעבד, ואי בגר תושב מיירי הו"ל להקדימו לעבד כנעני קודם, לפרש"י דמיירי בעבד כנעני, אלא דרש"י חולק ע"ז.

ומיהו ע"ז יש לדחות כדדחי בעלמא דעבד עדיף מגוי שכן אחיך במצות וגוי עדיף מעבד שכן יש לו חייס.

עוד אפשר דגם לדעת הפתרון תורה יתכן דעבדים היינו עבדים גמורים, דלכאורה מ"ש לעיל מינה בפתרון תורה שהיו כעין הגבעונים היינו דטבלו לשם עבדות ממש ונחשבו נתינים, ומ"מ הקדים גרים להם כיון דבגרים נכלל גם גרי צדק וכמש"ש גרך זה הגר בקרב מחניך זה אוכל נבילות, ומשום גרים נזכרו יחד שניהם קודם עבדים.

ומ"ש לעברך בברית ה' לדעת הילקוט פתרון תורה דקאי גם על גרי תושב, הנה עיקר מה שנזכר באותה הפרשה הוא קבלת איסור ע"ז, כדכתיב [דברים פרק כט, טו-יט] כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם.

(טז) ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם.

(יז) פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלהינו ללכת לעבד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה.

(יח) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשררות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה.

(יט) לא יאבה ה' סלח לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים.

וי"ל דז"ש ברית ה' היינו לשמור שלא יעבוד ע"ז.

ואין צריך לדחוק כ"כ דמיירי בקיבל הכל חוץ מנבילות דמשמע בלשון השאלה, דא"כ אכתי אין נופל ע"ז הלשון למען הקים אותך היום לו לעם, ומתרגם בת"י לאומא ברירא פי' לאומה מובחרת, כיון דאינו מישראל אלא ע"כ צ"ל דאין מפרש כך ה'לעם' אלא עם כפשוטו שכל מלך יש לו עם, וגם מידת הקב"ה היא מידת מלכות ואע"פ שעם ישראל נחשבו עיקר עמו מ"מ כל מי שמקבל עליו צואות המלך וגזרותיו נחשב עם המלך.

ולגר תושב סגי שמקבל ע"ע איסור ע"ז למ"ד הכי, ומר כדאית ליה ומר כדאית ליה.

עוד אפשר דגם להפתרון תורה שהאמירה נאמרה גם לגרי תושב מ"מ אין הכונה שכל הפרשה נאמרה אליהם אלא רק איסור ע"ז ותדע דע"כ מ"ש [דברים פרק כט, יב] למען הקים אתך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב.

דע"כ איכא למ"ד במתני' דבכורים דל"ש לומר כן על עבדים, ואסור לו לומר בתפילה אלהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, וזה יהיה קשיא גם אם נפרש גרים ממש, אלא ע"כ צ"ל דהעיקר נאמר לכולן אך חלק מן הפרטים נאמרו לרובן.

וכמו שכתבתי בדעת בעל הטורים דמיירי בגרים גמורים, וכמו שהיה מקום לפרש בדעת רש"י, כ"כ להדיא המהר"ם אלשיך שפי' גם איהו דלא כהפתרון תורה, [וכנראה לא ראוהו], וז"ל: ואומרו וגרך כו', יהיה, כי יש שני מיני גרים, אחד גרי הצדק שנית האספסוף על דרך וחוטבי עצים כו' שבאו בערמה גם בימי משה כמו שאמרו ז"ל (תנחומא נצבים ב).

והנה הגרי צדק היה הענן קולטם כיתרו ודומה לו.

וזהו אומרו וגרך אשר בקרב מחנך שהם תוך המחנה בקרב הענן, מה שאין כן מחטב כו' והערב רב שהיו חוצה לו.

ועל כן לא אמר גרכם לומר הגרים המתייחסים אל כללות ואחדות ישראל גוי אחד שהם בעלי נפש מהשכינה, מה שאין האחרים חוטבי עצים שהן מהחוץ כנודע.

ועל כן נאמר גרך לשון יחיד שהוא על גרי הצדק, עכ"ל.

[וכ"כ במלבי"ם דהיינו גרי צדק וכן מבואר בס' פנים יפות ע"ש].