משה

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

‏יום שני ב’ דחוה”מ פסח י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלים תובב”א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א.

יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.

ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י”ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י”ד המשכיר צריך לבדוק בליל י”ד, ואם ההשכרה היתה קודם י”ד ומסירת המפתח היה אחר י”ד או איפכא, עיין בזה במ”ב סי’ תל”ז סק”ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ח סקי”ז, שבט הלוי ח”י סי’ ס”ח, הגריש”א באשרי האיש ח”ג פנ”ד ס”י, הגרנ”ק בחוט שני פסח פ”ד סק”ב עמ’ פ”ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ”ב מהלק חמץ ומצה הי”ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א”א לשאול איש יעויין בשו”ע סי’ תל”ז ס”ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע”פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי”ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ”ב שם סקי”ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי’ תל”ז ביאורים סק”ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה”י החדשים פסחים סי’ ס’ הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב.

הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו”ע סו”ס תל”ה].

ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?

ג.

אם מצא כזית לכו”ע יבער כדין המוצא בביתו.

על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין בדיקה, והחזו”א או”ח סי’ קט”ז סקי”ח החמיר בזה לגבי בדיק”ח בספרים, וכ”ה גם במעשה רב להגר”א סי’ קע”ח, אך הגרשז”א (הליכ”ש פסח פ”ה דבר הלכה סק”י) דקדק מדברי השעה”צ סי’ תל”ג סקל”ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ”ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].

ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ”ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ”מ למעשה, ואכמ”ל.

ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע”י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י’ טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד, שבט הלוי ח”ט סי’ קט”ז].

וי”א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].

וביו”ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי’ תמ”ו.

בברכת מועדים לשמחה

שבוע פרשת שופטים אלול תשע”ו

לכבוד.

.

.

ע”ד מה ששאלתם ששם אביך הוא מתתיהו, שהוא שם פלאי, האם מותר לומר על רחוב מתתיהו שדרים ברחוב מתתיהו.

הנה יעוי’ בס’ משפטי השלום לאאמו”ר שליט”א, מש”כ שכהיום נהוג להקל כהדעות דאין מקפידין אלא רק בשם שהוא שם פלאי ורק בפניו, שהרגילות שנוקטים שמוחלים ע”ז, ולפ”ז כל הנידון הוא רק בפניו דבפניו אין בזה שום איסור.

והנה גם דעת הרמ”א ביו”ד סי’ ר”מ ס”ב, דס”ל דבשם פלאי יש להחמיר בין בפניו ובין שלא בפניו, ובשם רגיל מותר רק בפניו, ובאמת לולי מנהגא היה נכון להחמיר כדעת זו, שגם הט”ז סק”ה ס”ל הכי, ועיין בערוה”ש, מ”מ באופן שאומר רחוב מתתיהו ואינו אומר מתתיהו סתמא, לכאורה בזה ודאי אין חשש כלל דנימא דמחזי שקורא לאביו בשמו, דהרי אין כונתו על שם אדם כלל, ואע”פ שזהו דבר פשוט מן הסברא מ”מ יש להביא לזה ראיה גם מגמ’, דהרי רב חסדא תלמידיה דרב הוה, כדאי’ בפ”ק דשבת דף י’, וחזינן דאמר רב חסדא בשבת ק”מ ב’ בר בי רב דזבין כיתוניתא ליזבן מדנהר אבא, וחזינן שלא הקפיד לומר נהר אבא, אע”פ שהשם אבא היה שמו של רב לדעת כמה ראשונים, ולא היה בזה איסור של הקורא לרבו בשמו [והשם אבא כתב הערוך לנר ביבמות נ”ז ב’ שדוחק לומר שאינו שם פלאי].

והיינו ממש כענינינו.

וכן במי שקורא לחבירו בשמו ושם אביו בצירוף שם אחר [כגון שלאביו קורין יוסף ולחבירו קורין יוסף חיים, וקורא לחבירו יוסף חיים], הביא בספר אשרי האיש בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל, שאין בזה איסור, ולכאורה א”צ לבוא בזה לגדרי הדינים בשמות, כידוע בשם החזו”א (הובא בס’ דרך שיחה) דשם ועוד שם אינן ב’ שמות אלא שם שלישי, וא”צ לבוא לזה כאן די”ל דסגי במה דמוכחא מילתא שאינו קורא לאביו ואין כונתו כלל לאביו.

ואולי יש לצדד עוד, דאם אומר אני גר במתתיהו, אע”פ שאינו אומר אני גר ברחוב מתתיהו, בזה ג”כ מוכחא מילתא דאין הכונה לשם אדם ובדאי לא לשם אביו, ולא מחזי כקורא לאביו בשמו.

וגם כשאין אומר אלא ‘מתתיהו’ בלבד, מכיון שנשאל היכן הוא גר ומשיב מתתיהו, בזה מוכחא מילתא שאין כונתו לשם של אדם.

והנה איתא בעבודה זרה נ”ד ב’ וז”ל, אמשול לך משל למה”ד למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה לו שם על שם אביו וכשהוא נשבע אומר בחיי כלב אבא כששמע המלך על מי הוא כועס על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס הוי אומר על הבן הוא כועס ע”כ.

אכן אי”ז ראיה לענינינו, דבענינינו אפשר דאי”ז זלזול בחיי האבא, דדוקא בכלב שיש זילותא טפי, א”נ דוקא במקרה שם שהוא זה שחידש השם הזה, אבל שמא לא.

והנה במה שייסד ראשית כל השואל שהשם מתתיהו הוא שם פלאי, ג”כ איני יודע אם הוא מוכרע לגמרי, דהנה בהגדר מה נקרא שם פלאי יש מקום עיון, שהרמב”ם בהלכות תלמוד תורה פ”ה הלכה ה’ כתב, בדין שאסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו, והוא שיהי’ השם פלאי, שכל השומע ידע שהוא פלוני.

משמע ששם פלאי הוא שם זר מאד, עד שכל השומע ידע שהוא פלוני רבו ולא אחר, אבל שם שאינו מצוי הרבה, אף על פי שאינו מהשמות השכיחים ביותר, נראה שלא חשיב לי’ פלאי.

אבל בהלכות ממרים, פ”ו ה”ג, בדין שלא יקרא שם אביו או רבו, אם הי’ שמם כשם אחרים, אלא משנה את שמם, כ’ ע”ז יראה לי שאין נזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי, שאין הכל דשין בו, אבל השמות שקוראין בהן את העם, כגון אברהם יצחק ויעקב משה, וכיוצא בהן בכל לשון ובכל זמן קורא בהן לאחרים שלא בפניו ואין בכך כלום, ע”כ.

משמע דגם שם שאינו רגיל ביותר ג”כ נחשב כשם פלאי [כך מצאתי שהעיר בשו”ת עזרת כהן אה”ע סי’ כ”ח], וא”כ לפי דברי הרמב”ם בהלכות ממרים לפי משמעות הדברים השם מתתיהו שהוא מצוי אצל עוד איזה אנשים אינו פלאי.

אכן יתכן דיש לחלק בין הלכות ת”ת דמיירי בתלמיד שיש לו רב שלומד ממנו לבין אב ובנו, דהנה נניח שאם אדם קורא לחבירו בשם של אביו, מי שאינו יודע שהכונה לחבירו מיד סבור שהכונה לאביו, ויבוא להחליף לשומע בזה לטעות כנ”ל, אבל בתלמיד שהלך לאדם ללמוד אצלו – בזה אינו מוכחא מילתא כ”כ שאם יאמר את שמו כונתו לקרוא לרבו, מחמת שהקשר לרב ע”פ רוב אינו כמו ביחס לאב, ולכן אצל אב החמיר יותר הרמב”ם שכל שם שאינו כאברהם יצחק ויעקב יתכן שהשומעים יטעו כנ”ל, משא”כ ברב שהסיכויים לטעות נמוכים יותר, כל שאי”ז פלאי ממש כנ”ל.

וראיתי שכתב חכם א’ בספרו [בהלכות כיבוד אב ואם פרק ה’ סעיף סג מהדורת תשס”א כרך א’ עמוד תנ, וכאן הובא נוסחתו מהקצש”ע שלו] וז”ל, אם היה קורא דברי תורה, ומזכיר שמות כשם אביו, אפילו הוא שם פלאי, רשאי לקרוא בקול, כיון שקורא בדברי תורה, וגם ניכר שאינו קורא את אביו עצמו.

אבל לקרוא מכתב ששלח איש לרעהו ונזכר בו שם כשמו של אביו, והוא שם פלאי, אסור, וזה דוקא בפניו אבל שלא בפניו אם ניכר מתוך הדברים שאינו מדבר על אביו, וכגון שמוסיף שם משפחה, או שמתוך הענין שמזכיר מוכח שלא מדובר באביו, מותר אף על פי שהוא שם פלאי.

עכ”ד.

***

שאלה

בס”ד

שלו’ רב

לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א

שבוע טוב ומבורך

שאלתי במה זכה און בן פלת להנצל ע”י אשתו מלצאת ולחלוק על משה רבינו זיע”א.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

א.

מ.

***

תשובה

שלום רב

א.

יתכן שמלכתחילה כונתו היתה לשמים לשם האמת ולא לשם כבוד כמו קרח אלא שטעה, ולכן לא היו לו נגיעות אישיות לשבש את דעתו.

ב.

יתכן שהיה הדבר מחמת אשתו שהיתה צדקת.

ג.

בילקוט שמעוני [קרח רמז תשנב] כתוב, ולפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גיהנם שלשה בני קרח ואון בן פלת ע”כ.

ולפ”ז לא היתה זכותו של קרח.

בכבוד רב וכט”ס

***

מה שהקשה על סדר השבטים בהר גריזים, דאינו לא לפי סדר תולדותם ולא לפי סדר מחנותם, וגם מ”ט לא נזכרו מנשה ואפרים בתרתי, ומ”ט בעלמא פעמים נחלקו לב’ ופעמים לא.

תשובה – הנה בסדר השבטים כאן שורש הדברים נתבארו בסוטה ל”ו א’, ועוד מצינו שעמד בזה הפני יהושע מסכת שבת דף נה ע”ב, ונעתיק מקצת מלשונו וז”ל, מיהו בדרוש העליתי דהא דקאמר רשב”א אפשר עתיד זרעו לע”בהר עיבל ולומר ארור שוכב היינו משום דהנך י”ב ארורים דכתיבי התם כנגד י”ב שבטים נאמרו ומסתמא היינו על סדר שנזכרו השבטים שם בפסוק בהאי ענינא דהר גריזים והר עיבל דששה שם להר גריזים הם שמעון ולוי ויהודה יששכר יוסף ובנימין וששה להר עיבל הנזכר בפסוק שאחריו הם ראובן גד ואשר וגו’ וכבר ידוע דרש”י בפירוש החומש כתב בשם רבי משה הדרשן כנגד שמעון לא רצה משה לומר אף שהיה ראשון מאותן הו’ להר גריזים ולפי”ז האי ארור שוכב עם אשת אביו שהוא ארור ששי כנגד ראובן כשמתחיל לחשוב מלוי עד ראובן א”כ שפיר קאמר רשב”א אפשר עתיד זרעו של ראובן לע”בהר עיבל ולומר ארור שוכב עם אשת אביו שזה ארור הוא נגד ראובן ממש משא”כ בשאר ארורים כנגד שאר שבטים לא איכפת לן עכ”ל.

ועיין עוד שם בכל לשונו כתב שם דברים נפלאים.

ואביא עוד מס’ דעה”ד שבת דף נה ע”ב:

וכיסוד דברי הפנ”י דהארור של פ’ כ’ – ארור שוכב עם אשת אביו נאמר כנגד ראובן.

כן כתב מהרי”ל דיסקין בפירושו עה”ת (שם).

והוא מוסיף בזה לבאר, דהנה במפרשים דקדקו שאין פרשה בין פ’ י”ט לכ’, משא”כ בשאר הפסוקים שיש בין כל ארור לארור פרשה ע”כ.

וראה במנחת שי מש”כ כאן בענין זה אם יש כאן פרשה בין פ’ י”ט לכ’ או לא ע”ש מש”כ.

ובנוסח התנ”ך כת”י חאלב יש (שם) פרשה סתומה, וכמ”ש בקו’ דעת תורה (עמ’ כ”ח) בענין זה ע”ש.

ובחדושי מהרי”ל דיסקין זצ”ל כתב בטעם שלא כתוב בפסוקים אלו פרשה פתוחה או סתומה, עפ”י מה שהקדים דס”ל דארור זה של פ’ כ’ הוא כנגד ראובן (עפי”ד רש”י שהי”א ארורים הם כנגד י”א השבטים), וא”כ יצא דיאמרו שחלילה חטא ראובן בזה, ובאמת כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, לכן לא עשתה התורה כאן הפסק בין פ’ י”ט לכ’ וממילא נסתם הדבר עכ”ד הגרי”ל דיסקין זצ”ל.

והוא כיסוד הפני יהושע הנ”ל.

אכן בספר טעמא דקרא להגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א (פר’ כי תבוא) נקט, שהארורים הם לפי סדר השבטים החל מראובן, ולפי”ז הפסוקים יט – כ הם כנגד ישכר וזבולון, וכיון שב’ השבטים האלו היו שותפים.

א”כ נחשבים כאחד ולכן אין הפסק ביניהם ע”ש בדבריו.

הנה שלא נקט כהפנ”י והמהרי”ל דיסקין הנ”ל דסדר הארורים הוא לפי סדר מנין השבטים בפסוקים יב – יג ע”ש, אלא לפי מנינם הכל מראשון ודו”ק היטב.

עכ”ל הס’ הנ”ל.

ובענין השאלה הכללית מתי נחלקו אפרים ומנשה לב’ שבטים ומתי לא, הנה יש לידע שלא נחשבו לשנים אלא לצורך הנחלה, וז”ל הרמב”ן, בפרשת ויחי, והכלל בענין יוסף שהיה בכור לנחלה, ואם חלקו ישראל הארץ לשבטים כמוזכר בגמרא (ב”ב קכא ב) נתנו לו כראובן ושמעון בשוה.

ואם אולי נאמר שחלקוהו לגולגלותם, כנגלה מן הכתוב, נתנו להם כפלים במספרם.

חלק פשוט כדין שאר האנשים, וחלק שני בכורה.

ויהיה טעם כראובן ושמעון, כפלים במספרם, אבל שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה, ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים, כמאמר הרב, זה דבר שאי אפשר בשום פנים עכ”ל.

ועוד יש לידע כי כשלא נחשבו אפו”מ לב’ היה שבט לוי וכשנחשבו לב’ לא היה שבט לוי, והטעם בזה כנ”ל דלא היה לוי בנחלה, ולא בחניית השבטים, וגם הנשיאים היו לצורך הנחלה והדגלים, ומאותו הטעם לא נזכר נשיא אהרן מעולם עם סדר שמות הנשיאים, ונזכרו אפרים ומנשה לב’ משא”כ ברכות שלא היה טעם לחלק ביניהם דבעצם אינם שבט בפ”ע כמ”ש הרמב”ן.

[ובעצם ד”ז מוסכם הוא, אכן לע”ע איני מוצא מקור הדבר].

{בע”ה יום א’ לסדר בא
ער”ח שבט ע”ו}

למתא ירקא ירקא שקול

{מודיעין עילית כולל יששכר באהליך}

א) גרסינן במנחות פ”ה א’, אמרי ליה יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים אמר להו אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול, ופרש”י, א”ל יוחנא וממרא.

ראשי מכשפים של מצרים למשה רבינו כשהתחיל לעשות האותות לעיני פרעה שהיו סבורין שהיה עושה אותם על ידי כשוף: תבן אתה מכניס לעפריים.

עפריים שהוא מקום הרבה תבואה אתה מביא לשם תבואה למכור בתמיה כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים: אמר להם למתא ירקא ירקא שקול.

לעיר שגדל שם ירק הרבה הבא ירק שלך למכור לפי שמתקבצין שם הכל לקנות הם אמרו לו דברי ליצנות והוא השיב להם בענינם, עכ”ל רש”י.

ולפי שהבנתי מדברי כת”ר שרצה לידע ביאור בזה, דמשמע ליה לכת”ר שליט”א שכאילו הודה משה ח”ו שעושה כישוף, לכך אבאר כאן מה שהבנתי בלומדי גמ’ זו, והוא, דמשה השיבו דאדרבה במקום שיש ירקי מוליכין לשם ירקי, ואע”פ שא”צ שם עוד ירקות לכאורה שהרי יש שם די, מ”מ מוליכין לשם ירקות, והטעם כנ”ל שכן באין לשם הרבה קונים לקנות, וה”ה בענינינו ג”כ שכשמשה בא לפרעה ולמצרים להוכיח להם את גדולתו של הקב”ה, הוכיח להם זה ע”י אותות ומופתים, דהנה באמת לא מצינו כ”כ בשאר הנביאים כשבאו להוכיח אדם על איזה ענין שהיו מראין גדולתו של הקב”ה ע”י אותות ומופתים גרידא, [ר”ל אותות שאין בהן צורך ותועלת מצד תוצאתן אלא שהם רק להראות גדולתו, זה לא אשכחן בשאר מקומות], ומה דבכ”ז מצינו בגילוי כבוד הקב”ה במצרים שנבחר אופן זה להיעשות, הוא משום שבארץ מצרים באמת היו ענינים כאלה של שינוי הטבע, והיה האדם פונה ליתן לבו לזה, ולכך הראה להם שינויי טבע שיביטו ויראו בזה, ולכשיתבוננו שאין כאן שום כישוף באמת כמ”ש בסוף הענין אצבע אלהים היא, בזה כבר יבואו להודאה ולהכרה גמורה, וזה עניין תשובתו של משה שבגמ’, [ומה שפרש”י לפי ענינם היה משיב דברי ליצנות אפשר דהיינו מה שהשיב באופן זה].

ויתכן שישנם עוד ביאורים בדברי הגמ’, ואני לא באתי אלא לפרש מה שהבנתי בדברי הגמ’ הנ”ל.

ב) מה שהקשה ע”ד החזקוני שכתב (שמות ז’) בטעם מה שהלך משה להתרות את פרעה ביאור משום שהוא מקום טהור שהוא מקום מים, משא”כ בבית המלך היה מקום גילולים.

והקשה דאדרבה הרי המצרים היו עובדין לנילוס והיה זה מקום ע”ז.

תשובה הנה מה שכתב החזקוני שהיה צריך להתנבא במים שהוא מקום טהור, כן איתא כעי”ז במכילתא דרשב”י י”ב א’ שהנביאים שנתנבאו בחו”ל לא נתנבאו אלא על המים, וע”ש, ומה שהוא מקום טהור אינו משום שלא היה שם ע”ז, אלא מצד שהוא מקום המטהר, כמו שכתבתי בחיבורי על המכילתא דרשב”י שם, וכיון שהוא מקום שאינו מקבל טומאה, כמ”ש (ויקרא י”א ל”ו) אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, א”כ לא אכפת לן שהיו עובדין אותו, וכמו”כ אין העכו”ם אוסרין נהרות בעבודתן, כמ”ש אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, וה”ה ימים ונהרות כדתנן בחולין וכן פסק בשו”ע ביו”ד.

ג) מה שהקשה לדעת הרמב”ן שמתו כל מקנה מצרים במכת דבר, משום שלדעתו גם הבהמות שבבית מתו, [ויעויין באור החיים דס”ל שאע”פ שרק הבהמות שבשדה מתו מ”מ מתו כל מקנה מצרים, שכולן היו בשדה], א”כ מהיכן היה להם בהמות למכת שחין.

וכתב כת”ר דלא יתכן שקנו מישראל, שהרי עברו על איסור לא תחנם.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה שייך איסור לא תחנם קודם מ”ת, דרק א”א קיים כל התורה (יומא כ”ח ב’), אבל שאר ישראל מנ”ל, וגם הרי עדיין לא היה להם קדושת ישראל כ”כ להחשיב כל האומות כנכריים לגבייהו.

ועוד מדוע היה להם דוקא לקנות מישראל, דהיו הרבה אומות העולם שהיו יכולין לקנות מהם, וי”ל שקנו מיד כשמתו להם הבהמות לכל צרכיהן, ועיין במכילתא דר”י ובמכילתא דרשב”י פ’ בשלח בפסוק ויקח שש מאות וגו’, דמבואר שם שהיו המצריים משתמשים רק בבהמות של האומות שהיו משועבדות להם, ולא בבהמות של עצמם, והיו כל בהמותיהן עומדות בטילות, ויתכן כנ”ל שמיד קנו עוד ולכך נענשו במכת שחין.

ד) מה שהקשה הג”ר שמעון רפאל קימל בדעת רש”י שמתו רק אותן שבשדות גם במכת דבר, וז”ל הקושיא, הנה במכת ברד כתיב, ועתה שלח העז וכו’, ויש לבאר מ”ט הכא במכת שחין נאמר רק ברמז שיקחו המקנה מן השדה ואילו במכת ברד נצטוו בפירוש עכ”ל.

תשובה ראשית כל לא הבנתי מה עניין מכת שחין לכאן, ושמא צ”ל בשאלה דבר במקום שחין, ויעויין באוה”ח במכת דבר שעמד ע”ז קצת, וכתב דבאמת משה אמר לפרעה הכל, אלא שלמשה גופיה לא נאמר אלא ברמז, והוא נצטוה לומר לפרעה במלואו, וע”ז כתיב לאמור, אכן בשפ”ח כתב וז”ל, מקשין העול’ למה לא נאמר כאן הירא דבר ה’ ועוד למה לא התרה בם לו’ ועתה שלח העז וגו’.

וי”ל שבדבר לא היה צריך להתרות שהרי נאמר בפי’ הנה יד ה’ הויה במקנך אשר בשדה ומשמע שהגזרה לא היתה אלא בשדה ממילא כל הירא וגו’ הניס מקנהו לפי שהדבר דרכו להמית ב”ח אבל במכת הברד דאין דרך הברד להמית ב”ח אי לא אמר להם שלח העז וגו’ לא היו מקפידין להניחם בשדה (מהר”ן).

וע’ בקצ”מ { קיצור מזרחי.

}תירוצים אחרים, עכ”ל השפתי חכמים.

ודי בזה.

{שלום רב, רציתי לברר האם מותר להזמין לערב שבת אורחים שבוודאות יגיעו עם רכב, במקרה שגם אם לא נזמין אותם, יתארחו אצל משפחה אחרת ויגיעו לשם ברכב.

תשובה: אין להזמינם אלא אם את מניחה שזה יוסיף להם לחיזוק}.

בעצם בפשטות איסור לפני עור אין כאן, משום שיכול להגיע לאיסור בלי האירוח הזה, ולכן לא נחשב לפנ”ע שזהו בתרי עברי דנהרי, אמנם יש איסור מסייע לדבר עבירה, שיש מן הפוסקים שאסרו מדרבנן גם במומר.

כתב הרמ”א יו”ד סי’ קנ”א ס”א וז”ל, י”א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.

(מרדכי דפ”ק דע”ז).

ויש מחמירין.

ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.

(ר”ן שם ובתוספות ואשיר”י והגמ”ר פ”ק דשבת לדעת הרב) עכ”ל.

ודעת הש”ך שם סק”ו שבמומר א”צ להחמיר.

ויעויין מה שכתב במשנה ברורה סימן שמ”ז ס”ק ז וז”ל, פטור אבל אסור לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ או להכניסו ויש בזה איסור תורה משום לפני עור ואם הוא מונח באופן שאם אפילו לא היה בידו היה יכול ליטלו דלא קעבר אלפני עור מ”מ איסור דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב”ד מצווין להפרישו כ”ש גדול שלא יסייע לו ולמומר לעבודת כוכבים אסור להושיט ג”כ דבר איסור כמו לשאר ישראל.

ואסור להשאיל לאדם כלי מלאכה אם הוא חשוד לעשות בהם מלאכה בשבת אם לא שיש לתלות שיעשה בה מלאכת היתר ודוקא בדבר המצוי אבל אם המלאכת היתר אין מצוי לעשות אין תולין בה אם לא מפני דרכי שלום (מ”א) עכ”ל המשנ”ב.

ועיין בדגמ”ר וגליון מהרש”א ביו”ד שם מה שתמהו על הש”ך והסכימו לדעת המ”א להחמיר.

א”כ אם הדבר נוגע לדרכי שלום אפשר להקל לכו”ע, אבל אם אין הדבר נוגע לכך לכאורה יש בזה איסור מסייע לדבר עבירה, ואמנם יש עוד צדדים להקל בזה לדעות מסוימות, עיין במשפטי השלום לאאמו”ר שליט”א פרק י”א סעיפים י”א י”ב י”ג י”ט, ועיין אג”מ אה”ע ח”ד, וע”ע שם יו”ד ח”א סי’ ע”ב ואו”ח ח”ד סי’ ל”ה, אינו בדבר שאינו מיוחד לאיסור, עיין במשנה בשביעית שמוכרין להם וכו’, ולכן כאן אם לא מדובר במרחק נסיעה אולי אין איסור להזמינם, אמנם יל”ע בכ”ז ואין כאן המקום.

ועי’ או”ח סי’ קס”ט ס”ב ובמ”ב סי’ קס”ג סק”ב.

וכן לצורך קירוב יש מן הפוסקים שהקילו באופנים מסויימים, שלא יעברו עבירות חמורות יותר, ועי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ י”ג סק”ט ובמנחת שלמה ח”א סי’ ל”ה סק”א.

וחשבתי אולי יש להקל דאולי כ”ז הוא בנותן לרשע חפץ שיעבור בו איסור אבל בנותן להם רשות לבוא לביתו אינו נותן בידם שום חפץ לעבור איסור, ועיין מה שכתב בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יג סק”א, וז”ל, הנה נראה דלהרשותו ליקח בעצמו מה שירצה לאכול ולשתות, ליכא איסור, אף שהיה יכול לעכבו מליקח כשלא היה נותן לו רשות.

דלעכב מלעשות איסור מסתבר שהוא מחיוב מצוות הוכח תוכיח, שאם ידוע שלא יקבל, פטור, אף כשהוא איסור דאורייתא.

וכשאמר לו שלא ישמע לו ולא יאמר לו כלום הוא עוד יותר מנזיפה.

ולכן אם אמר לשותפו שאסור לו ליתן לו דבר אוכל ומשקה, מאחר שהוא אינו רוצה לברך, סגי בכך.

ואינו מחוייב לעכבו, אף רק בזה שלא יתן לו רשות ליקח מצד דין הממון שהוא שלו, כיוון שמדרך השותפין שאין מקפידין ע”ז, ואדרבה עוד עושין הרבה טירחא והשתדלות להאכיל השותף כשבא אצלו, וכ”ש שיניחנו ליקח בעצמו.

ולא שייך שיאסור על שותפו לקחת האוכל מצד דיני ממון, משום הקפידא דאינו רוצה ליתן לו בשביל חיוב ברכה, מאחר שבעצם הא אינו מקפיד מצד ענין הממון.

וכ”ש כשידוע לו שלא ישגיח על דבריו ויעבור, אם נימא דקפידתו הוויא קפידא לדיני ממון, הא יגרום לו עוד איסור גזל, ולכן אין לו להקפיד להחשיב גזל בשביל זה עכ”ל.

אף שיש לחלק לענינינו, ומצד שני יתכן שכאן קיל יותר משום שבעצם אינו עושה שום איסור בחפץ שלו, וגם יכול לבוא לביתו שלא באיסור, ומאידך יעבור איסור בכל מקרה, ולכן אולי יש לצרף סברא זו בצירוף הנ”ל.

אכן שוב ראיתי שנקטו האג”מ גופיה וכן הגרי”ש אלישיב דאפילו אם ע”י שיזמינו אליו יחזור בשבת הר”ז לפני עיור, [אא”כ יש במה לתלות, וכמו שכתבתי כבר בתשובה שאח”ז].

לכאורה מתוך דברי הפוסקים נראה קצת דההיתר משום קירוב אינו ברור שיועיל באופן זה לכל הדעות, אם אין גם את הסיבה להתיר מפני דרכי שלום, ומ”מ הכל לפי הצורך ולפי ראות עיני המורה, ומצינו שהקילו רבותינו בכגון דא באופנים מסויימים.

ולכן במקרה שאין ידוע קירוב לדת על ידי ההזמנה ודאי שלא ראוי להביא יהודי למצב חילול שבת, גם אם מצד הדין לפי פוסקים מסויימים יתכן שאין בזה איסור, אבל אם ניתן לתלות במצב משמעותי שהוא לא יבוא לחלל שבת כגון שגר קרוב מאוד ולפעמים מגיע גם בלי רכב, כמו כן אם מזמין אותו לפני שבת לשהות בביתו כל השבת, או שמזמין אותו ליום באופן כללי ולא לשבת והוא מצד עצמו בוחר לבוא לשבת, במצב כזה לכאורה יש להקל מצד המשנה בשביעית הנ”ל (ועיין בספר נחלת אליהו להגר”א דושניצר).

קרא פחות

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד’ וה’ אמות.

משקלה עם נוצותיה צ’ ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש”י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז”ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז”.

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג”כ מתכות וכדו’.

משא”כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה”פ “צא מן התבה זש”ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א”ר לוי כל אותן י”ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר”ע אומר אפי’ שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן”.

ועי’ בסהפ”ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ”פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ”ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א”א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע”י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי”ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): “ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה”.

ומוסיף שם דבר פלא: “ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל”.

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו’ היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה”ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק “דבי ר’ ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר’ ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק”.

וביאר בחידושי הרד”ל על אתר “היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא”.

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו”ש, וצ”ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

תשובה להנ”ל

בע”ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט”א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג”כ לא הבנתי כמ”ש בס’ הברית אלא כמ”ש כת”ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ’ שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ”ש על הגמ’ שם בס’ שבת של מי, ש’אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים’, ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ”מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע”ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ”מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ”פ לבע”ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא”כ שאר בע”ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג”כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא”כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב”ן חולין ס”ב ב’ נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז”ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ’ מפנין (קכ”ח א’), וכן אמרו בב”ר (פל”א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע”כ, עי”ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ’ בחולין שם, וא”כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את”ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ”פ בת היענה של הסה”ב היא בת היענה שלנו, וא”כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס’ הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי”ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע”מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע”מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג”כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ”מ ע”מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ”ד ה”ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ”ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע”מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ”מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג”כ מטעם הנ”ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י”ח א’ מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע”מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה”ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי’ מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ”ל, וכ”כ בפי’ הריב”א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו’ על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ”ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ”ש בירמיה ד’] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ”ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ”ע.

וכתב שוב השואל הנ”ל:

יש”כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו’] אלא שבולעת וכו’.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ”ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע”י בליעה, אך בק”ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע”י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא”כ דברי הק”ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק”ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ”מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק”מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה שליט”א
מדוע יש שנהגו לישב בתענית ביום הסתלקותו של משה רבינו ע”ה, וביום הסתלקותו של רשב”י ע”ה נוהגים בהילולא ובשמחה וכן אסור ממש להיות בעצבות ותיקנו שאין אומרים תחנון, ועוד שאמרו הספה”ק שרשב”י זיע”א ניצוץ נשמתו דמרע”ה ויש שנהגו היום ז’ באד”ב לעלות מירונה.

לתשובת מע”כ הרב, אודה מקרב ליבי
ממני יד’ מוקירך ומעריכך הקט’ א.

}

תשובה

בע”ה אור לח’ אדר ע”ו

הנה מה שאומרים שרשב”י מת בל”ג בעומר אין לזה מקור מוסמך ובעצם בכת”י המקורי של המהרח”ו כתוב שלפי שרשב”י היה תלמידו של ר”ע לכך יום שמחתו היא בל”ג בעומר שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות, והמעתיק של הכ”י העתיק שאז מת ר”ש, וטעות זו היתה מקור כל הספרים המאוחרים שכתבו שרשב”י מת בל”ג בעומר, וניתן לבדוק את הענין, ואכמ”ל, [אי”ז חידוש שלי אלא דבר ידוע מזמנינו].

וזהו עיקר התירוץ.

בנוסף לזאת ישנו הבדל משמעותי בין מיתת מ”ר שהיתה מתוך עצב ויגון עיין ב”ר ס”פ ברכה ומדרש תנחומא ישן, ואוצר מדרשים, והיה זה פורענות שנגזר על משה שלא יזכה להכנס לארץ ולהכניס את ישראל לשם, משא”כ מיתת רשב”י היתה מתוך שמחה גדולה כמבואר באידרא זוטא, שזכה ליאור באור החיים וליהנות מזיו השכינה, וזה החיים האמתיים של הצדיקים מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (קהלת ג’ כ”א), ולא זו אלא מבואר שם ג”כ שהיה לו תלמיד אחד שזכה הרבה למות עם רשב”י ליאור באור העליון ומסיים עליה בזהר זכאה חולקיה, וג”כ יש שמחה שאז פסקו תלמידי ר”ע מלמות { על תשובה זו כתב אלי הרב יהודה שורץ עורך גליון יין ישן וגליון הידעת, בזה”ל, אציין עוד מש”כ בזה בשו”ת דברי יציב (חלק ליקוטים, עמ’ עב) “וידוע מאא”ז מצאנז זי”ע שאמר למה ביום פטירת משה רבינו הוא תענית צדיקים וביום פטירת רשב”י בל”ג בעומר הוא יום שמחה, לפי שמרע”ה לא השלים כל הראוי לפי גודל נשמתו בעוונות הדור, שלא נכנס לארץ, ולזה יום פטירתו הוא יום אבלות, משא”כ רשב”י השלים כל שליחותו בעוה”ז”.

}.

ויש להוסיף עוד דבאמת יש מן האחרונים שתמהו איך מותר לעשות שמחה כ”כ בפטירת צדיק, ויש שחלקו על כל ענין ההילולא בל”ג בעומר בכל תוקף, והענין רחב מאוד, ועיין מה שהביא מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א בהלכות חג בחג – הלכות ספירת העומר בכ”ז, ובעוד טעמים מ”ט נחשב יום פטירתו לשמחה.

שאלה

שלום.

ובכן הנני מחפש כעת מענה לשאלה האם גם אצל גוים הזווג נקבע ארבעים יום קודם יצירת הולד ? האם יש לכם איזו ידיעה בענין ?

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

מח”ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע”ה כ”ח חשון תשע”ז

שלום רב

כתב בס’ גמטריאות לר”י החסיד (ענינים שונים סי’ ק”ס) שהנשמות של גוים מסודרין ב’גוף’ של מעלה, כל אומה ואומה לבד; ואותם שינשאו זה לזו, הם מעורין “כמער איש ולויות” (מל”א ז’ ל”ו), לכך צופה בהם המלאך, ומכריז קודם מ’ יום ליצירת הוולד: ‘בת פלוני לפלוני’ עכ”ל.

ומבואר מדבריו דגם בגוים יש דבר זה.

והנה יש נידון מה היה דין האבות קודם מתן תורה, וידוע מה דעת הרמב”ן בענין מנהגם בחו”ל, והרבה יש לפלפל בזה גם לענין זה, ורק יש לציין מה שכתוב בבראשית רבתי פ’ חיי שרה והנה רבקה יוצאת.

בת מלכים היתה ויצאת לשאוב אתמהה.

א”ר לוי הכל היה צפוי לפניו, ובת מלכים שלא יצאת לשאוב נתן הקדוש ברוך הוא בדעתה והוציאה, מפני שהיתה רבקה ראויה לו לאשה ממעי אמה שנאמר אך הבל בני אדם (תהלים ס”ב י’) מה שאומרים פלונית תנשא לפלוני, כזב בני איש (שם), ומה מתקיים במאזנים לעלות (שם) שהקב”ה שוקל במאזנים ומזווגן, ואימתי עושה הקדוש ברוך הוא כן משעת פקידה, הה”ד המה מהבל יחד (שם) עכ”ל.

בכבוד רב

***

תגובה מהרב השואל

אשרי העם שככה לו.

ישר כח ולמדנו הכתובת לשאול שאלות.

.

.

.

.

גם אנחנו בדלותנו כתבנו להביא ראיה שגם אצל הגויים כך הוא, מהמעשה המבואר בחז”ל (והובא באורך בויקרא רבה פרשה ח אות א) בההיא מטרוניתא ששאלה את ר’ יוסי בר חלפתא מה עושה הקב”ה ואמר לו מזווג זווגים, ואמרה לו שגם היא יכולה, ונטלה אלף עבדים ואלף שפחות ונכשלה בכולן, וכו’.

ויל”ע מה היה הויכוח ביניהם, דילמא לעולם גבי גוים הולכים אחרי השכל ולא אחרי גזירת הבורא.

ומוכח שגם אצל הגוים אין זה תלוי בהתאמה שלנו.

והיא ראיה חזקה לענ”ד, אע”פ שיש קצת מקום לדחות שענה לה דברים המוסברים לפי האוזן שלנו, ולא לפי האמת.

אבל יותר נראה שענה לה כפי האמת, שהרי על זה חזרה ואמרה לו משה אמת ותורתו אמת.

גם מפורסם בפי כל מעשה עם דון יצחק אברבנאל ששאלו מלך צרפת אם לתת את ביתו לבן מלך ספרד, ולא רצה להשיב לו דבר פן יכשלו הנישואין, והם יהיו אח”כ לאויבי עם ישראל, אחר שהוא יעץ שיעשו את הנישואין.

ולכן השיב לו שבלא”ה הכל מהשמים ולא נתון לבחירת בני אדם.

ורצה מלך ספרד להראות לו שלא כן, ונתן מכתב לנערה תגרנית אחת שתלך אל מקום מושב בנו ותתן לו המכתב, ובו היה כתוב לאמר שמצוה עליו לישא את מביאת המכתב.

והיא לא חפצה לעזוב את התגרנות שהיתה לה, פן תפסיד כמה פרוטות, ומצאה זקנה שלא היתה עובדת ןשלחה דרכה את המכתב, וכשהגיע הדבר לבן המלך עשה כמצוות אביו עליו בעל כרחו, וכשהגע אל אביו המלך תמה אמוד למה נשא אשה זו, עד שנודע הדבר.

אז הודה המלך לאברבנאל שדבר אמת בפיהו.

ע”כ.

והרי אלו היו גוים.

הרי שגם אצל גוים שייך זה.

***

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על התשובות הנפלאות

שאלתי: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.

תשובה: לשון “בית” שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

ולא הבנתי א”כ מ”ש מבית ישראל שכן אמר ביה בית.

שאלה: ישעיהו: “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” (ס”ה, י”ז).

ופירש”י: שמים חדשים ממש.

וצ”ב, הא אין חדש תחת השמש.

שאלה: שם: “כי הנער בן מאה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל” (ס”ה, כ’).

צ”ע – כיצד יחטא, הא אין יצה”ר כבר.

שאלה: פ’ מסעי ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה’ וימת שם וכו’ בחדש החמישי באחד לחדש, (ל”ג – ל”ח) מה הטעם שרק אצל אהרן הכהן הוזכר יום פטירתו בתורה, ולא משה וכדומה.

שאלה: מגילה יח: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב.

מאי טעמא מיגרס גרסי, ופירש”י: שגורות בפי הכל.

וצ”ב, דשגורות זהו בקרי ולא בכתיב, ולא גם בחסרות ויתרות.

שאלה: במדרש חסר ויתר, כל עשו שבמקרא חסר י’.

למה? אמר הקב”ה: אין כדאי שיתערב בשמו של רשע אות משמי.

ואין הרשע כדאי שיתערב משמי בשמו.

צ”ב, דבשם הויה ישנו וא”ו, וכן בשם ש-די ישנו שי”ן, ולהבדיל – גם בשמו של עשו יש וא”ו, וכן שי”ן.

שאלה: שמואל א’ פ”א פ”ה “ולחנה יתן מנה אחת אפיים, כי את חנה אהב וה’ סגר רחמה” ולכאורה, כיצד שרי ליתן מנה אחת אפיים, הרי עושה קנאה ביניהם.

שאלה: האם מצינו בחז”ל שהיה לרבי כרוספדאי עניין מיוחד במצוות ציצית? דתרגום “ציצית” מתרגמינן “כרוספדין”.

שאלה: ברכות מז ע”ב וקמ”ל דאין החומש מעכב.

צ”ב, מדוע לא מעכב, הא הוי דאורייתא.

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

כ”ט כסלו תשע”ז

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט”א

שלום רב

אבוא בזה על שאלותיך בס”ד

שאלתי: תהלים “בית ישראל ברכו את ה’ בית אהרן ברכו את ה’ בית הלוי ברכו את ה’ יראי ה’ ברכו את ה'” (קל”ה – י”ט).

וצ”ב מדוע ביראי השם לא נאמר בית יראי ה’ ברכו את ה’.

[והשבתם] תשובה: לשון “בית” שייך רק בקרבת משפחה, כמו וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה (שמות יב, ד).

ולא הבנתי א”כ מ”ש מבית ישראל שכן אמר ביה בית.

תשובה: שם מצורפים כל ישראל כאחד וכולם מחוברים ע”י אבותם למשפחה אחת, אבל לחבר את יראי ה’ לבדם בלי שאר ישראל, ע”י קירבת משפחה, זה א”א, שכן בזה אין כל שאר המשפחה בכלל.

שאלה: ישעיהו: “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה” (ס”ה, י”ז).

ופירש”י: שמים חדשים ממש.

וצ”ב, הא אין חדש תחת השמש.

תשובה: בגמ’ בשבת ל’ ב’ מבואר שרק דבר שלא היה כדוגמתו קודם חשיב דבר חדש אבל דבר שהיה קודם דוגמתו אם ישעו עוד אחד כמותו אי”ז בגדר חדש לענין זה.

שאלה: שם: “כי הנער בן מאה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל” (ס”ה, כ’).

צ”ע – כיצד יחטא, הא אין יצה”ר כבר.

תשובה: בשם הגר”א ז”ל הובא שיהיה יצה”ר מחוץ לגוף כמו שהיה הנחש קודם חטא אדה”ר, ולא בתוך הגוף כבזמנינו, וכמו”כ הנה בגמ’ בפי”א דסנהדרין מוקמינן לזה בימות המשיח, וי”ל שהיצה”ר מתבטל רק אח”כ, ועוד בענין השלבים בימות המשיח עי’ בערל”נ ר”ה י”א ב’.

שאלה: פ’ מסעי ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה’ וימת שם וכו’ בחדש החמישי באחד לחדש, (ל”ג – ל”ח) מה הטעם שרק אצל אהרן הכהן הוזכר יום פטירתו בתורה, ולא משה וכדומה.

תשובה: כ’ הנצי”ב בהעמק דבר וז”ל, בחדש החמישי באחד לחדש.

לא הודיע הכתוב לא במיתת משה ולא במיתת מרים החודש והיום כי אם במיתת אהרן, ללמדנו שאותו החודש גרם להיות לשטן לגדולת עבודת המשכן שהיה על ידי אהרן הכהן הראש, ומזה סימן לדורות דבחודש אב יהא נחרב בית המקדש ע”כ.

שאלה: מגילה יח: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב.

מאי טעמא מיגרס גרסי, ופירש”י: שגורות בפי הכל.

וצ”ב, דשגורות זהו בקרי ולא בכתיב, ולא גם בחסרות ויתרות.

תשובה: שגורות הכונה ששגורה כתיבתן מכיון שפרשיות הללו נכתבות הרבה ויותר משאר פרשיות שבתורה, ואכן הובא בפוסקים שמי שאינו גרוס אצלו החסרות ויתירות של פרשיות אלו – אין לו לכתוב שלא מן הכתב.

שאלה: במדרש חסר ויתר, כל עשו שבמקרא חסר י’.

למה? אמר הקב”ה: אין כדאי שיתערב בשמו של רשע אות משמי.

ואין הרשע כדאי שיתערב משמי בשמו.

צ”ב, דבשם הויה ישנו וא”ו, וכן בשם ש-די ישנו שי”ן, ולהבדיל – גם בשמו של עשו יש וא”ו, וכן שי”ן.

תשובה י”ל דהקפידא היא רק היכא דאפשר כגון יו”ד שעם יו”ד ובלי יו”ד הוא נקרא אותו הדבר, משא”כ וי”ו הוא מוכרח שיהיה, והיכא דלא אפשר לא אפשר, אבל אין לומר דאפשר בבי”ת, שהמדקדקים כבר העידו שבשרשם הוי”ו והבי”ת אינם שוין זל”ז, עי’ בס’ שפת אמת להרב בנציון הכהן ז”ל.

ומה שהקשיתם מהשם שדי י”ל דרק שם המיוחד הוא קפידא א”נ שין ימנית ושמאלית חשובין כב’ אותיות לענין זה.

שאלה: שמואל א’ פ”א פ”ה “ולחנה יתן מנה אחת אפיים, כי את חנה אהב וה’ סגר רחמה” ולכאורה, כיצד שרי ליתן מנה אחת אפיים, הרי עושה קנאה ביניהם.

תשובה: עי’ ברד”ק שם שכתב, מנה אחת אפים – מנה אחת נכבדת להשיב אפה וכעסה וכן ארך אפים ארך כעס ויונתן תרגם חולק חד בחיר ר”ל מנה הראויה להתקבל בסבר פנים יפות, ובדרש מהו אפים בנפילת אפים בסבר פנים יפות אפים כנגד פנינה וילדי’ ואדוני אבי ז”ל פי’ אפים כעס כלומר בכעס היה נותן לה מנה אחת לבד לפי שהש”י סגר את רחמה ולא היו לה בנים שיתן לה מנות כמו לבני פנינה היה לו כעס ועצב בזה לפי שהיה אוהב חנה והיה מתאוה להיות לו ממנה בנים ע”כ.

ולפי ביאורו הראשון היה מקום להתיר כיון שהיה מחמת כעסה ואינו גורם קנאה כ”כ, כיון שמה שהוא נותן הוא כדי לרצותה, ואילו פנינה אין צריך לרצותה כיון שאינה כועסת, ולפי ביאורו השני יש לבאר דמכיון שפנינה בס”ה קבלה כמה מנות בשביל כמה בנים שהיה לה, לכן היה מקום לתת לחנה ולא היה בזה קפידא מצידה שתקבל קצת יותר שבלאו הכי אינה נוטלת לבנים שאין לה.

שאלה: האם מצינו בחז”ל שהיה לרבי כרוספדאי עניין מיוחד במצוות ציצית? דתרגום “ציצית” מתרגמינן “כרוספדין”.

תשובה: איני יודע והפשטות היא שכך קראו אביו, ואמנם יש מי שציין שבהרבה מקומות מצינו שבעל המימרא יהיה נקרא שמו מענין המימרא, והגרח”ק נהנה מזה, אבל אי”ז מוכרח תמיד.

שאלה: ברכות מז.

וקמ”ל, דאין החומש מעכב.

צ”ב, מדוע לא מעכב, הא הוי דאורייתא.

תשובה: מדאורייתא אינו מעכב מלאכול, כלומר שאין המאכל אסור באכילה אע”פ שלא נתן חומש, ומכיון שמדאורייתא אין חיוב הפרשה בדמאי דרוב ע”ה מעשרין, לכן לא החמירו שאם אכל ממעשר כזה לא יזמנו עליו, מכיון שלא אכל מאכל האסור באכילה.

ואף שמדרבנן אסור כדאי’ במע”ש פ”ה מי”ב מ”מ הגר”א [אמרי נעם] ביאר ש”אינו מעכב” – מותר לאכלו, וכוונתו יש מי שביאר, שאין האיסור מצד המאכל, אלא רק שמא יפשע.

[ועי’ בכל המפרשים ןצל”ח שדנו מהסתירה בב”מ נ”ד א’].

וראה רש”ש [שבת קכו] שתמה איך פסק הרמב”ם [ברכות א כ] שהאוכל מע”ש והקדש שנפדו מברך תחילה וסוף, והרי פסק מאידך שאסור לאכלו.

ובדרך אמונה [שם בה”ל ד”ה הפודה] כתב שהאיסור רק לעצמו, אך מותר להאכיל לאחרים, ובהכרח שמצד המאכל אין איסור, אלא רק שמא יפשע, ולכן מברכין עליו.

***

בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו

מה שהקשה ע”ד החינוך קפ”ה, דיו”כ נקבע מבריאת העולם, ואילו בחז”ל (תדא”ז ספ”ד) מבואר שנגזר בירידת משה מהר סיני ע”י תפילתן של ישראל.

תשובה – נראה דעיקר היום נקבע כבר מעיקקרא מזמן בריאת העולם, אבל התאריך קבע לאותו היום ע”י תפילתן של ישראל אז.

אחר כתבי זה מצאתי לשון שו”ת ציץ אליעזר חלק טו סימן סג: ומכח זה שישראל עשו תשובה גמורה זכו גם שיוקבע להם יום זה למחילה ולסליחה, וכדאיתא בתנא דבי אליהו זוטא פ”ד וז”ל: ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה גזרו יום צום ותענית, וביום אחרון שבכולם שהוא סוף ארבעים יום גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצה”ר, ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני, ישראל היו בוכים לקראת משה, והוא היה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכיתם למרום, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא על ישראל וקיבל את תשובתם, בישרה אותם רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל בניי נשבע אני בשמי הגדול שלי ובכסא הכבוד שלי שתהא לכם בכיה זו לששון ולשמחה גדולה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות עכ”ל, הרי שמכח תשובתם הגמורה זכו לא רק שימחל הקדוש ברוך הוא להם אלא שגם יקבע ליום סליחה להם ולבניהם עד סוף כל הדורות, ודבר זה מרומז בדברי רש”י הקצרים שמסיים בלשון לכך הוקבע למחילה ולסליחה וזה מראה ג”כ על שמחת הריצוי של הקדוש ברוך הוא עד שקבע עי”כ את היום הזה גם ליום סליחה וכפרה לדורות.

ומעניין הדבר, דאעפ”י דיום קדוש זה למחילה ולכפרה לשבים זקוק לכל בריות העולם כאויר לנשימה, וכדמצינו בספר החינוך פ’ אחרי (מצוה קפ”ה) שכותב שהיה זה מחסדי האל על בריותיו לקבוע להם יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עונות הבריות שנה שנה תתמלא סאתם לסוף שנתים או שלש או יותר ויתחייב העולם כלייה, על כן ראה בחכמתו ב”ה לקיום העולם לקבוע יום אחד לשנה לכפרת לשבים, ומתחילת בריאת העולם יעדו וקדשו לכך יעו”ש, הרי שיום קדוש זה הי’ מיועד לכפרה עוד מתחילת בריאת העולם, ולשם כל בריותיו כדי שלא יתחייב העולם כליה, בכל זאת אחרי התשובה הגמורה שזכו וכוונו ישראל לעשות ביום קדוש זה, זכו שניתן להם ביחוד יום גדול זה ליום סליחה וכפרה עד סוף כל הדורות, ולמעשה הכל תלוי בזה באמת בישראל, והמה המכוונים המשכיות של קיום העולם ושלא יתחייב כליה, וכדאיתא ביבמות ד’ ס”ג, דאפילו משפחות הדרות באדמה אין מתברכות אלא בשביל ישראל וכו’, וכן, אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו’ ע”ש, וארץ יראה רק מפחד שמא לא יקבלו ישראל את התורה, ותחזור עי”כ הארץ לתהו ובוהו, אבל כשקבלוה בנעשה ונשמע שקטה (עיין ע”ז ג’.

וברש”י) כי כל קיום העולם תלוי אך ורק בישראל.

ע”כ.

עוד יש להביא לשונו שו”ת ציץ אליעזר חלק יט סימן כד: וענין ההודע להם ויחודו של יום קדוש זה לעמו ישראל ברחמים עם ועקב קבלת התורה מסופר ברגשיות רבה בתנא דבי אליהו זוטא פרק ד’, וזל”ק:.

.

.

[כדלעיל].

והמכוון, שעל ידי ההכנה דרבה שהקדימו ישראל לקראת קבלת התורה הזאת, זכו שנכנסו בברית קודש עם נותן התורה בקדושתו, והם המה שזכו שיחול עליהם לדורות עולם את הנאמר במקרא קודש להיות להם יום זה ליום כיפורים לכפר על נפשותם ושיזכו על ידי שיטהרו ביום קדוש זה לפני ה’ בעינוי ושביתה מכל מלאכה שיטהר אותם מכל חטאתם עד סוף כל הדורות עכ”ל.

וראה עוד שו”ת ציץ אליעזר חלק כב סימן לד.

ויה”ר שנזכה לכפרה גמורה

לכבוד חברי וידידי גרשון גולד, משה דוד טננבוים וכו’.

משה”ק אהא דגרסי’ בברכות ל”ב א’ גבי הרף ממני אמר דבר זה תלוי בי מיד עמד משה ונתחזק וכו’, ומ”ש גבי גזירת משה שלא יכנס לארץ שכשאמר לו הקב”ה אל תוסף לא נתחזק ע”ז עוד בתפילה.

הנה באמת מ”ר רצה מתחילה לעשות כך כפי שעשה בהר סיני, ואדרבה הפסיק מזה כשאמר לו הקב”ה אל תוסף, וכמ”ש כ”ז רש”י לעיל, ונראה דלשון הרף ממני חלוק מלשון אל תוסף דבר, דאל תוסף דבר בקשה היא שלא יוסיף לדבר, ואף דממילא ש”מ שאם יוסיף לדבר יוכל לשנות הדבר ע”י תפילתו (וכדאי’ להדי’ בחז”ל), מ”מ ש”מ שרצון ה’ הוא שלא ידבר ע”ז, משא”כ הרף ממני אין במובן שתהא הוראה לזה, דלשון הרף ממני משמעותו כאילו יש למ”ר שום שלטון וכח על הדבר, וקאמר ליה שירפה מכחו ושלטונו ויתן לו להקב”ה כביכול לעשות כרצונו, ולמאי קאמר ליה זה, דפשיטא שאי”ז תלוי ברצון מ”ר אלא רק ברצון ה’, אלא דקאמר לי’ להשמיעו שיש לו כח בדבר, מה שא”כ הכא דלא קא”ל אלא אל תוסף דבר ולא משמע דבעי לאשמעי’ מידי רק עצם הענין שלא יוסיף לדבר, וכלל לא אשמעיה שיש דבר תלוי בו אלא רק שלא יוסיף לדבר עוד; ועוד דמכדי הא עד השתא לא דיבר ע”ז ומשמע מדברי הגמ’ שגם לא הי’ בדעתו לדבר א”כ למאי קאמר הרף ממני, משא”כ הכא שדיבר כמ”פ וע”ז קאמר אל תוסף; ועוד כיון שרצון ה’ מאוד הי’ ידוע לו עד עתה לגדל את ישראל לעם סגולה משא”כ מה שרצה ליכנס לארץ דאדרבה רצון ה’ הי’ שלא יכנס כמ”ש בס”פ שמות עתה תראה וכו’ כמו שדרשו רז”ל ואי אתה רואה במלחמת ל”א מלכים; ועוד דכיון דכבר ידע מ”ר מאז שבכחו לבטל גזירה בתפילה למאי אשמעיה תו אל תוסף, דבשלמא מעיקרא שלא ידע דד”ז תלוי בו י”ל שא”ל הקב”ה ל’ זה רק להשמיעו שזה תלוי בו, אמנם בפעם הב’ שכבר ידע מזה ע”כ אמר לו זה לפשטיה שימנע מלדבר עוד.

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בזבחים קט”ז ב’ מה שמועה שמע יתרו ובא ונתגייר וכו’, ומאידך קי”ל ביבמות כ”ד ב’ אין מקבלין גרים לא בימות המשיח וכו’ כיון שזהו מחמת ששומעין גדולתן של ישראל.

תשובה הנה בתוס’ הקשו מהא דשבת ל”א ע”א בזה שרצה להתגייר על מנת שיהי’ כה”ג וגיירי’ הלל אף שכוונתו היתה לתועלת עצמו ותרצו התוס’ שבטוח הי’ הלל דסופו לעשות לשם שמים, ולפ”ז לק”מ, דהרי יתרו ג”כ היה לש”ש, ועדיפא מהכא [גם לדעת המהרש”א שתי’ תירוץ אחר], שהרי מתחילה היה כבר לש”ש, ולא רק שסופו עתיד להיות לש”ש, אלא שנתודע לאמת ע”י מה שראה גדולתן של ישראל.

אחר זמן עלה ברעיוני להתבונן עוד, דהנה בזמן מרדכי ואסתר כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וכעי”ז היה בזמן שלמה שרצו הרבה מאו”ה לעבוד את ישראל, וכן לעתיד לבוא ירצו או”ה להיות גרים, ומאידך גבי מ”ת איתא בזבחים שם ע”א שנתקבצו כל המלכים אצל בלעם ושאלו אותו שמא מבול וכו’, ואמר להם תורה נותן לעמו, פתחו כולן ואמרו ה’ יברך את עמו בשלו, כלומר אנו מה אכפת לנו, ומצינו בעיקר שבא יתרו להתגייר, ואם כי מצינו שבאו עוד איזה שרצו להתגייר (עיין רש”י ר”פ נצבים, ויבמות ע”ט א’), מ”מ לא היה כשאר הדורות, וכנראה דגם שהיה הרבה טובה לישראל מ”מ לא היה כ”כ קל ומושך ללכת להצטרף אליהם, ואם יתפלא עלי השואל יש לידע שהדברים מפורשין בדברי רז”ל, וז”ל המכילתא דרשב”י ר”פ יתרו י”ח ה’ (ועיין גם במדר”י שם), אל המדבר הרי הכת’ מתמיה עליו אדם ששרוי בביתו ובכבודו של עולם עכשו יבוא למדבר תהו הזה שאין בו כלום לכך נאמר אל המדבר ע”כ.

נמצינו למדים מכ”ז שלא היה כ”כ קל ומושך ללכת לשם, ולא היה מה לחשוד ביתרו שהולך לשם עבור גדולה או טובה אלא לש”ש.

ויעויין באוה”ח פ’ תשא (שמות ל”ב ויעויין י’) דע”פ דבריו יש קצת ישוב לדבר, דמשמע לכאורה מדבריו שם שמשה לא הקפיד מתחילה על הא דאין מקבלין וכו’.

וז”ל שם, עוד ירצה על פי דבריהם ז”ל (שמות רבה פ”ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה’ עליהם ונתרצה לעשות רצון משה ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז”ל (יבמות כ”ד ב’) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר ע”כ.

ולפ”ז י”ל דאיהו גופא מה שהיה למ”ר לתקן שקיבל הע”ר אע”פ שלא באו אלא מצד גדולתן של ישראל.

שאלה {בס”ד שבוע טוב ומועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, האם אדם שסיים לאכול וברך ברכה אחרונה (ברה”ח או ברכה”ז) ובין שינייו נותר מזון שנותן עדיין טעם טוב בחייך(לדוגמא: שוקולד, בשר פרות) ולאחמ”כ בולע אותו,האם יש צורך לברך שוב ברכה ראשונה או הוא פטור מן ברכה ההנאה? לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי, ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ א’}

תשובה

ע”ד שאלתך במי שנשאר לו טעם האוכל בפיו לאחר הברכה, הנה בעיקר השאלה יעויין מש”כ הגרח”ק באגרות וכתבים בשם החזו”א שגם אם נשאר לו שאריות אוכל בפיו לאחר שבירך א”צ לחזור ולברך, ואין הספר תחת ידי כעת, וכ”כ במעשה איש ח”ה עמ’ י”ג בשם החזו”א, וביאר החוט שני שבת ח”א עמ’ רט”ו וברכות עמ’ י”ז, דאין לבליעת שיריים הללו חשיבות אכילה על מנת לחייב האדם בברכה אחרונה, וכ”כ הגרח”ק בתשובה [הוב”ד בוזאת הברכה עמ’ 191, וכן הובא בשמו במאיר עוז על סי’ ק”צ עמ’ 530] ששיירי המאכל אינם חשובים כלל, ואף אם שינה את מקומו אינו מברך עליהם.

וכן דעת הגרי”ש אלישיב, הובא בוזאת הברכה שם שאינו מברך על הפירורים שנשארו בין שיניו.

והנה בשאלתך לא הזכרת שיש לו אוכל בין שיניו אלא רק טעם טוב מצד מה שלפני כן היה בפיו אוכל בעל טעם חזק, וזה קיל טפי וכמבואר בשו”ע סי’ ר”י ס”ב שהטועם ופולט ע”מ לטעום את האוכל לכו”ע א”צ לברך ע”ז מכיון שאינו נהנה מגוף האוכל.

ויש לדון עוד אם יכול במחשבתו לכוין שתהא ברכתו מועלת רק למה שכבר אכל ולא להשיח דעתו שלא יוכל לאכול עוד, ודבר זה הוא מחלוקת כמובא בביאור הלכה סי’ ק”צ וז”ל, ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף [טור] וכתב המ”א דאם טעה ובירך אחריו א”צ לברך בתחלה כיון שהיה דעתו לשתות עוד, והגר”ז וח”א בהלכות קה”ת העתיקו דבריו.

ועיין בחידושי רע”א בשם תשובת קרית מלך רב דדוקא כשטעה בדין דחשב דצריך לברך ברכה אחרונה אף על פי שרצונו לשתות עוד אבל בשכח שיש לו לאכול עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך על מה שאכל אח”כ עכ”ל.

ועיין בא”ר שמסתפק בדינו של המ”א ובגדי ישע ומאמר מרדכי חולקים על המ”א ודעתם דברכה אחרונה הוא סילוק גמור בכל גווני וכן מצדד בנהר שלום וע”כ למעשה צ”ע עכ”ל הבה”ל.

ושמעתי מהרב אלישע נכס בשם הגרי”ש אלישיב [שמע מת”ח ששמע מפיו] דבבהמ”ז ודאי הו”ל הפסק ומחלוקת ראשונים בעל המחיה אבל בבורא נפשות לכו”ע אפשר לכוין שהברכה לא תהא הפסק, וצ”ע דבדברי המ”ב מיירי על שתיה, וצ”ל דמיירי רק על שתית יין [סימן ק”צ הם דיני ברכת היין], ואולי דר”ל שההכרעה היא שהראשונים מודים בבורא נפשות אבל לא שאין מחלוקת בזה באחרונים.

וכן ראיתי עוד כעת שכתב כך בשו”ת אור לציון חלק ב פמ”ו ס”ק מח, נשארו לו שיירי מאכל בין השיניים, מותר לבולעם אף לאחר ברכה אחרונה, ואין צריך לברך עליהם עכ”ל.

וביאר בהערה שם, נראה שכיון שדעתו היתה לברך ברכה אחרונה רק בגמר האכילה, א”כ אף שבירך קודם, חשיב כטעה ובירך לפני גמר האכילה, שאינו צריך לברך בתחילה, וכמ”ש המג”א בסימן ק”צ ס”ק ד’, ואף שיש אחרונים שחלקו עליו בזה וסוברים שכל ברכה אחרונה היא סילוק, וכמו שנתבאר לעיל בפרק י”ב בבאורים לתשובה י”ט, מ”מ ספק ברכות להקל ולא יברך, ועוד שיש לומר שאף החולקים לא חלקו אלא במה שלא הכניס כלל לפיו, אבל במה שכבר נמצא בפיו אפשר דלא חשיב סילוק, ולכן יש להתיר לבלוע את מה שנשאר עכ”ל.

וכ”כ כבר באשל אברהם תנינא סי’ ר”ו שא”צ לחזור ולברך על אוכל שבין השינים, וכתב בהגהות מנחת פתים שיש ללמוד כן מדיננו.

היוצא מכ”ז שאין מברך כלל מב’ טעמים, וכ”ש היכא שלא נשאר לו ממשות של האוכל אלא רק הטעם שאינו מברך, דבזה כ”ש שגם אין ממשות וגם סב”ל מכיון שלא היה בדעתו לפטור וכדעת המג”א הנ”ל, וגם אם היה ממשות וגם אם היה בדעתו שלא לפטור מ”מ אין כאן חשיבות של אוכל.

שאלות קשורות:

מי שרוצה להמשיך לשתות לאחר ברכת המזון האם יכול לכוון לפני ברכת המזון שלא להסיח דעת מן השתיה

מכתב מידידינו הרה”ח יונתן בלייער שליט”א

ראש מכון זכרון אהרן – ניו יורק

לכבוד ידידי הרה”ג ר’ עקיבא משה שליט”א

עברתי על חיבורו במטוס בדרכי בחזרה הביתה ונשתוממתי על המראה על גודל חריפותו בש”ס ופוסקים כאחד הגדולים ממש.

והיה ברצוני לשמוע דעתו על קריאת עיתונים בשבת, שראיתי כמה שהעירו שאסור לקרוא הכיתוב שתחת התמונות מטעם האיסור של כתב של תחת הצורה שאסרו חז”ל משום שטרי הדיוטות.

וגם ידועה דברי המגן אברהם שמצא פתח להתיר ומנגדו דברי השו”ע הרב שחלק עליו ביותר.

גם ידוע דברי היעב”ץ שסמכו עליו להתיר (אמנם כפי זכרוני ההיתר שלו כי חייב אדם לדעת החדשות לפעמים שיצמח עליו תועלת וכדומה ואין ההיתר כל כך נוגע לזמנינו), וגם המשנה ברורה מדעתו נראה שנוטה להחמיר ולאסור.

ונצטערתי מאד על המראה כי אם שלעצמי מאז שמעתי שנתעוררו לאסור ולא יכולתי לברר דבר ברור הפסקתי לקרות עיתונים בשבת הם מחמת האיסור של ביטול הזמן וביותר מחמת החשש של כתב שתחת הצורה, אולם מה נעשה עם הני נשי וטפלי דידן, וכי נאמר להם שישבו בבטלה ונהפוך השבת למקור בטלה וצער להם.

גם לא ראיתי ושמעתי בגדולי הדור שלפנינו מאז יצאו עיתונים במאה שנה לפנינו לאסור להדפיס תמונות עם כתב של תחתיהם או סיפור בתמונות – וכי לא ידעו שיקראו בזה בשבת, הרי מדפיסים חומר הרבה יותר מימות השבוע בכל מיני מוספי שבת, ואיך לא חששו לאיסור של לפני עיוור לא תתן מכשול, וכמעט מוכרח שסברו להתיר – ובכגון זה נאמר אם הלכה רפיוה בידך פוק חזי מה עמא דבר – ולא נראה לי שהתירו מטעם מוטב שיהי שוגגים ואל תהיה מזידים, כי כמדומה שראיתי מהחיד”א שמכל מקום רב חייב להשמיע את הדין לפחות פעם אחד, והכא להיפך גדולי ישראל תמכו בהוצאת עיתונים כשרים – וגם לא נראה לי שהמקור היחיד היה בשביל עת לעשות לד’ הפרו תורתך – ולדעתי כמעט ברור שסברו שיש הבדל בין כתב של ימי חז”ל לכתב שלנו ואין לך בו אלא איסורו ממש.

אולם בכל זאת לא ידעתי טעמיהם וההלכה רפיוה בידי וכבר כמה חדשים אני מצטער על זה מאד ביותר בהגיע שבת קודש וממש אין לי מנוחה מזה.

ואבקש מכבודו אם יכול לעבור על הלכה זה, ולהורות לנו דבר ברור והלכה ברורה בלי ספיקות שנדע את המעשה אשר נעשה, ושכרו יהיה כפול מן השמים להציל מאות אלפי בני ישראל אשר קוראים עיתונים שיצאו ונדפסו על טהרת הקודש.

ידידו ומוכירו

יונתן
***

תשובה

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד, בר אוריין ובר אבהן מוקיר רבנן ואיהו גופיה צורבא מרבנן הרה”ח יונתן בלייער שליט”א

שלום רב וכו’

הנה בענין קריאת עיתונים יש לחלק הדברים לכמה דרגין.

א.

הדרגא המובחרת מכולם היא קריאת עיתונים שיש בהם דברי מוסר ויראת ה’, כגון מוספי שבת באופן שהם כתובים כה”ג, וגם שאין כל שורה ושורה דברי מוסר, מ”מ באופן שהמכוון הכללי של כותב הכתבה היא עניני יהדות וחיזוק דת התוה”ק ויידישקיי”ט, לכאורה לית בה שום חששא, וגם בדברי רבותינו ז”ל מצינו מעשיות שכל תכליתן היא לדברי מוסר שבאין בסוף המעשה, ועיין בהקדמת הר”מ במז”ל לס’ המורה מה שכבר פסק סכינא חריפא שיש מן המשלות שאין כל פרטיהם בעלי נמשל, אלא שנקטו משל עם גוונים וצורות השייכין להמשל, וה”ה כל מי שמדבר מפלאי הבריאה ללמד על מה רבו מעשיך ה’ באופן שהוא העיקר ולא הטפל, או כל מי שמספר סיפור דברים מן החדשות רק על מנת להראות אל הקוראים כמה גדולים מעשה אלהינו המועיל ומסייע לכל הבוטחים בו ולא יכלמו לנצח וכו’, באופן שברור וניכר שזהו עיקר מטרת הנכתב, לכאורה אין בזה שום חשש.

וכבר כתבו הפוסקים כבר מה שכתבו על ספר יוסיפון, וכבר דיברתי מזה בשו”ת עם סגולה ח”ב שאציין מקומו אח”ז, מה שיש להוכיח מזה בכל כה”ג.

וגם בכתב שתחת התמונה אם יש בזה ד”ת נוהגין להקל כמ”ש בשם הגרח”ק והגרנ”ק שליט”א בשו”ת עם סגולה ח”ג סי’ פ”א, אם כי הבאתי שם שדעת הגרשז”א להחמיר בזה.

ב.

והדרגא הב’ היא באופן שהעיתון כתוב בלשון הקדש, י”א שיש בזה היתר בשבת כמבואר בפוסקים, אם כי גם בזה הוא בתנאי כנ”ל כנזכר באות הקודם.

ואע”ג שראיתי לאחד מן הגדולים שנתעורר שבזמנינו בא”י אין שייך היתר זה מב’ טעמים, ושו”ט בעניי בדבריו בשו”ת עם סגולה ח”ב שם, מ”מ במקומכם לא שייך טעם שלו שהוא מצד ללמד לה”ק, שאינו שייך היום פה בא”י, דבמקומכם שייך ושייך, כיון שאין הכל בקיאים בלה”ק והדברים צריכין תלמוד, ודרך אגב אוכל להזכיר מה שאמרו חז”ל שאב שאינו מלמד בנו לה”ק ראוי לו כאילו הורגו (ירוש’ סוכה פ”ג הי”ב).

ובשאר דברי המאה”ג הנזכר כתבתי בתשובה דילי שם.

ג.

והנה יש דרגא שניה, והיא קריאת עיתונים שיש בהם תועלת כעין מ”ש היעב”ץ, וכמבואר גם בשבו”י ח”ג סי’ כ”ג שיש מקום מעיקר הדין להתיר שמותר לקרוא עניני מלחמות ממאורעות העולם אם יש בהם תועלת, וה”ה אם יש בהם צרכים אחרים המועילים, וכתבתי בספרי עם סגולה ח”ב סי’ י’ בזה”ל, ואכן דברי השבות יעקב הובאו במ”ב, ואף דמשמע מדבריו דס”ל להלכה דלא כהשבו”י, ע”ש בשעה”צ ס”ק ע”א ובדברי הגרנ”ק שהובאו במנוחה שלמה עמ’ ר”מ, מ”מ היינו דוקא מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן כלשונו במ”ב ס”ק ס”ג, אבל בספר שאין בו ידיעה בעניני משא ומתן לא, ונחיתנא שם עוד מענין לענין באותו ענין.

ובאופן שברור לכל שיש כאן תועלת כבר כתבתי מזה בספרי עם סגולה שם.

אבל לעניננו גם באופן שיש בזה תועלת לזמן רחוק ע”ד אפשר, כעין המקרים המבוארים בפוסקים, מכיון שאין הנידון בעיקרו כאן הוא לקריאה בעצמו, אלא לבניו ובני ביתו שאינם מחוייבין להחמיר מעיקר הדין כיר”ש הנזכר במ”ב סי’ ש”ז סק”ה, אם כן מדוע ימחה בהם, רק יאמר להם את הדין המבואר במ”ב ויעשו כרצונם, בפרט דמשמע מתוך דבריו שיש כאן צורך גדול, והבטלה עבירה היא לכו”ע כמבואר בכל מקום.

ובעצם מה שהעיר שאינו מצוי בזמנינו שיהיו נוגעים הדברים לצורך, הנה איני יודע המציאות בזה בחו”ל, ואפשר שבמקומכם אין כ”כ צרכים והכל שרוי אצלכם על מי המנוחות, ה’ ישלח לכם שלוה ומנוחה לאורך ימים, אמנם כאן בא”י כמדומה שכמה פעמים יש בעיתונים דברים שבצורך, הן בגזירות שמתחדשות בכל יום ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ולפעמים יש בחירות שי”א שהם ממש צרכי מצוה ולא נחיתנא לזה כאן, וכמה פעמים היו כאן מלחמות בשנים אלו ממש כנודע, והיו באין למקומותינו ממש פליטי חרב שנמלטו ממקום הגייסות, והן בספרים החדשים שמותר לראות הפרסום בשבת אם אינו מסתכל במחיר כמו שהורו גדולי ההוראה, וכהנה וכהנה, ויש לעיין בכל דבר לגופו, אלא מילתא בעלמא נקיטית והמעיין יעיין בדברים אליבא דהלכתא כיד ה’ הטובה עליו.

ומ”מ באופן כללי אפשר לומר שבכל דבר יוכל להבין בדעתו לבד לפי הענין אם יש בזה תועלת אם לאו.

והחכם עיניו בראשו.

ד.

והנה לענין כתב שתחת התמונה אם העיתון כרוך בצורת ספר שבזה יש קצת היתר בדבר לפי דעת הגרי”ש הסובר שלא אסרו שטרי הדיוטות באופן שהם ספר, ואמר לי אחי הג”ר שמואל אברהם שאמר לו תלמיד הגרי”ש הגאון ר’ יצחק דרזי שליט”א בעהמ”ח ס’ שבות יצחק, שגדר הדבר כל שיש מה שנקרא בלשונינו כאן בא”י הידוקים, שאז נעשה הדבר כספר, וכל סתם מחברת וסתם עיתון הוא בכלל זה.

וכמובן דלא מיירי באופן שיש דברי ליצנות ודברי חשק בעיתון, שבזה הוא בודאי בכלל אסיור כמבואר בשו”ע.

ומש”כ בשו”ע שיחת חולין פרש”י ביומא יט ע”ב, דברי גנאי וקלות ראש, והובא במ”ב בסוף הל’ ביהכנ”ס.

ומ”מ יש מן הגדולים דמבואר בדבריהם שחלקו על דברי הגרי”ש, ואולי יש מקום לומר דבשל סופרים הלך אחר המקיל, עיין בדברי הרמ”א בד”מ שגם דברים הבאתי בתשו הנ”ל ח”ב, וצל”ע.

אכן הכללים בסוגי’ זו לענ”ד שנים הם, א’ דין שטרי הדיוטות, וא’ דין דברים שיש בהם דברי חול, ודברי הגרי”ש לא נאמרו אלא מצד דין שטרי הדיוטות שזה בדין כתב שתחת התמונה לא נאמר בספר, אבל כל שאר דינים נאמרו בזה כמבואר בכל הפוסקים.

כ”ז כתבתי מקופיא השתא אור ליום ה’ לסדר משפטים כ”ב שבט ע”ח, ולא למדתי כעת הדברים כראוי, ובפרט שאני טרוד השתא בעוד איזה דברים שג”כ עומדין ברומו של עולם, (בכתיבת הפי’ על אודר”ע נוסח א’ וסייע ה’ בידי שכתבתי איזה חלק ניכר מזה), ולכן אבקש שלא להורות מדברים אלו כלום, אלא רק לעורר הדברים ולסייע לאחרים בעיון ומיצוי הדין, ואם אזכה שיוטבו הדברים בעיני הת”ח ומורי ההוראה מה טוב.

ולסיכום הדברים, בעיתונים שיש סמיכות דעת לומר שיש בהם איזה תועלת הנוהגים כדעת המ”ב אין למחות ביד הקורא בהם כלל, וכ”ש לקרוא כתב שתחת התמונה, וכן מה שבלה”ק דינם כעין זה, ועיתונים שהכתבה בהם על דברי דת ויראת ה’ שרי לכתחילה, וגם להסתכל בכתב שתחת התמונה רוה”פ שרו.

ובעה”ח לכבוד התורה ולכבוד מזכי הרבים

ובברכת יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים וגו’ (תהלים סא, ח)

***

תשובה מהרה”ח הרב בלייער שליט”א

אחרי קידה חמש מאות, את פתח התיבה בצידה אשים.

קראתי תשובתו דמר אשר הביא סברת הגריש דספר אינו נכלל בגזירות השטרות – והבאתם שיש חולקים על זה – ורציתי לדעת מה הם סברות החולקים האם מסברה או יש להם איזה ראיה – כי לדעתי סברת הגריש הוא קולע לאמת.

גם להעיר שלדעתי סברת השבות יעקוב אינו נוגע לדעתי לזמנינו כל כך – שיש כל מיני אמצעים של תקשורת וגם הם נדפסים בכל יום ובכל שעה ובכל זמן – ובאת צרה ח”ו השלטונות מצווים ומורים ומודיעים מה לעשות על ידי כל מיני מכשירים שמעדכנים בזמן אמת עד שקשה היום לומר שמבלי קריאת עיתון בשבת (ולא העיתון שנדפסים בכל יום) לא ידע חדשות ומלחמות שיכול לצמוח לו תועלת מזה – והבוחר יבחר.

יונתן

תשובה

לכבוד ידידי הנגיד הנכבד רודף תורה צדקה וחסד

הרה”ח ר’ יונתן בלייער שליט”א

שלו’ רב

א.

זכיתי שוב שהשית שוב עינו עליו להשתעשע עמי בחדוותא דאורייתא ויישר כחו.

ולעצם דבריו לא ראיתי להדיא התיחסות לדברי הגרי”ש בפוסקים, רק ראיתי שבשאר פוסקים פשיטא להו שאין חילוק בין זה לכתב שתחת התמונה, רק שראיתי חילוקים בדבריהם, שיש מן הפוסקים שהחמירו בדבר זה יותר, וס”ל שזהו ממש שטרי הדיוטות להחמיר יותר מבסתם ספרים שיש בהם ד”ת, דבזה אפילו בד”ת מחמרינן, וזו סברא שצריכה ביאור, דמנא לן להחמיר עד כדי כך.

ויש מהפוסקים שהשוו כל זה לדיני ספרים וממילא הקילו בד”ת, ומשמע מדבריהם לכאורה שהשוו הכל באותו הדין, ומה שאסרו לקרוא כתב שתחת התמונה הוא מדין שטרי הדיוטות, וגם מה שאסרו לקרוא בספרי חול בשבת הוא ג”כ מדין זה ממש, ולהכי בד”ת הקילו.

משא”כ דעת הגרי”ש שכל דבר שלא נאסר אלא גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות כמבואר בסי’ שז במ”ב ס”ק נז, אם הם כרוכים מותרים בקריאה.

אכן בב”י משמע שהבין מרש”י שהם שטרי הדיוטות ממש, ושמא גם לדעת הב”י י”ל דמ”מ היכן שהם כרוכים כבר נפקו מתורת שטרי הדיוטות, שצורת שטרי הדיוטות אינם באופן של ספר.

ויל”ע.

ב.

ושוב ראיתי שבאו להביא ראיה מדברי השערי אפרים שער י’ סל”ג וז”ל, ומ”מ נ”ל שיש לכתוב בספר ויקרא מתוך הספר דאע”ג דאמרי’ דגם טבלא ופנקס מחלף בשטרא מ”מ עכ”פ יש להקל טפי מקורא מתוך לוח נייר שרושם עליו וגם י”ל דדוקא טבלא ופנקס שרושם הדברים לשעתם מחלף בשטרא משא”כ בזה שהוא כותב לעצמו תוך ספר הוא לקביעות לזכור למועדים לשנים הבאות, אין זה דומה לשטרות ולא מיחלף.

עכ”ל, ואח”ז שם חוזר לענין פנקס עי”ש, ולכאורה המשך דבריו לענין פנקס לא שייכים לעניננו, ואולי כל הנך גדולים באמת לא ראו דברי השערי אפרים ויל”ע.

ג.

ומה ששאר גדולים סברו לא כן לכאורה דבריהם מוכחין מדברי הב”י [אורח חיים סי’ שז] שכתב וז”ל, אבל מדברי הרשב”א נראה שמותר ללמוד בספרי החכמות בשבת שכתב בתשובה (ח”א סימן תשעב, וח”ד סי’ קב) שמותר להביט באצטרול”ב בשבת שאינו אלא כאחד מספרי החכמה דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר.

וכן כתב האגור (סי’ תקח) שהרשב”א (ח”ז סי’ רפח) והרמב”ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות עכ”ל הב”י.

ובין מתחילת דבריו ובין מסופם משמע להוכיח דגם בספר שייך האיסור, דבריש דבריו הא קאמר להדיא בשם הרשב”א דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות בעט ברזל לכתוב בספר, ומשמע שאין חילוק בצורת הדבר, ובסוף דבריו קאמר דכיון שהספרים הם ספרי חכמה אין בהם שטרי הדיוטות, ומשמע להדיא דבשאר ספרים גרידא איכא איסור שטרי הדיוטות.

ובאמת יש לתמוה אטו לא ראה הגרי”ש כל דברי הפוסקים על איסור קריאת דברי חול בשבת, אלא ע”כ דלא מיירי הגרי”ש אלא בכל דבר שאילו כתוב בספר היה מותר, כגון דברי חכמות או דברים שיש בהם מוסר, ומשום כתב שתחת התמונה באו לאסור.

וע”ז קאמר הגרי”ש שמשום כתב שתחת התמונה אין לאסור יותר.

וצ”ל לדעתו שלהביט באצטרולו”ב ג”כ לא דמי לשטרי הדיוטות אע”פ שאני נכנס כאן לדוחק גדול, מ”מ כדי לתרץ דבריו אני אומר בדרך אפשר שאיסור שטרי הדיוטות הוא רק הדומה לשטר, וכל כתב שתחת התמונה הוא בכלל הדומה לשטר, אבל ספר אינו שטר, ובכלל זה ג”כ אצטרולו”ב אינו דומה לשטר מאותו הטעם.

אבל שטרי הדיוטות עצמן כשהם כרוכים פשיטא דאסור, כמו שהעירו כבר וציינו לדברי הפמ”ג בא”א סי’ שז ס”ק כא.

ד.

והלום ראיתי בס’ דיני דרבנן בשבת [עמ’ צא] שהעלה מתוך דברי הגרי”ש הללו להתיר גם באופן של אלבום תמונות, ודבריו מרפסין אגרי, דהרי נניח שהיה האלבום תמונות דברים הכתובים בלא שום תמונה וכתב שתחת התמונה, מהיכי תיתי להתיר כיון שאינו לא ספרי חכמות ולא ד”ת, ואולי מצד לשה”ק נחת להתירא, ואין לומר דנחת לזה מצד תענוג אליבא דהמג”א, ולא משמע כן דא”כ מאי שנא שכרוכים בספר, ולא באתי אלא לעורר.

ה.

מה שכתבתם על עיתון אין הכי נמי דכל היכא דפשיטא ליה שאין בזה תועלת אין ההתר של השבו”י, וסתם עיתוני מוספי שבת שבמקומינו אה”נ כמדומני שאין בהם חדשות הנוגעין למעשה, וגם סתם עיתונים באופן כללי בזמן השבו”י היה שייך יותר בכמות הנחיצות מזמנינו, אלא שכתבתי דיש לדון בכל דבר לגופו.

שאלה

בס”ד

לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה וכט”ס!

אחדשכתה”ט כנאה וכיאה באהבה רבה!

א.

בגמרא סנהדרין צד ע”א כתבה וז”ל: לכן ישלח האדון ה’ צבאות במשמניו רזון מאי במשמניו רזון אמר הקב”ה יבא חזקיהו שיש לו שמונה שמות ויפרע מסנחריב שיש לו שמונה שמות חזקיה דכתיב {ישעיה ט-ה} כי ילד יולד לנו בן ניתן לנו ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום והאיכא חזקיה שחזקו יה דבר אחר חזקיה שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים סנחריב דכתיב ביה {מלכים ב טו-כט} תגלת פלאסר {דברי הימים ב כח-כ} פלנאסר {מלכים ב יז-ג} שלמנאסר {מלכים ב טו-יט} פול {ישעיה כ-א} סרגון (סרגין) {עזרא ד-י} אסנפר רבא ויקירא והאיכא סנחריב שסיחתו ריב דבר אחר שסח וניחר דברים כלפי מעלה, עכ”ל הגמ’.

במה שכתבה הגמ’ ששמונה שמות היו לו לחזקיהו ושמו חזקיה הוא לא שמו אלא נראה כך שהוא שם כינוי לחזקיה שחזקו י”ה או שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.

האם כך ההבנה או שבאמת שמו היה חזקיה והגמרא רוצה לגלות מדוע נקרא כן ומביאה ב’ טעמים לכך שהתגלגל שיקראו אותו הוריו כן.

ב.

וכן על סנחריב שנקרא סנחריב שסיחתו ריב או שסח וניחר דברים כלפי מעלה, האם כן קראו לו הוריו והגמרא מגלה מדוע התגלגל שנקרא כך באופן כזה מב’ סיבות או שהוא רק שם כינוי.

ועוד חשבתי לעצמי שכאשר כותבים סיחתו או סח בסמ”ך הכוונה היא על שזה סיח באופן של מריבה ושיחה הוא לשון תפילה כמו ויצא יצחק לשוח בשדה.

אם זה נכון לומר כן שסח הוא לשון מריבה ושח הוא לשון תפילה.

ג.

 עוד בגמרא (שם), וז”ל: להיכא אגלי להו מר זוטרא אמר לאפריקי ורבי חנינא אמר להרי סלוג אבל ישראל ספרו בגנותה של ארץ ישראל כי מטו שוש אמרי שויא כי ארעין כי מטו עלמין אמרו כעלמין כי מטו שוש תרי אמרי על חד תרין, עכ”ל הגמרא.

ונשאלת השאלה האם ידועים אלו המקומות להיכן הם גלו האם זה נכון שהרי סלוג הם הרים מושלגים וס’ וש’ מתחלפות ויהיה נקרא כך הרי שלוג מלשון שלג ואולי הם הרי האטלס שנמצאים בצפון אפריקה במרוקו.

וכן שוש האם הוא חבל סוס הנמצא במרוקו וידוע שבני מרוקו לפעמים מחליפים את הש’ בס’ ועל כן זה נקרא סוס.

ושמעתי שהמזג של אותו אזור במרוקו הוא כמו ארץ ישראל (הורי שיחיו הם משם).

וכן היכן נמצא המקום עלמין.

ומה הוא שוש תרי.

אשמח מאוד אם כת”ר יוכל להשיב לי על שאלותי אלו ושכמ”ה.

באהבה רבה

בברכת התורה ולומדיה

רן יוסף חיים מסעוד אביחצירא

מח”ס מריח ניחוח

עפולה.

***

תשובה

שלו’ רב וכט”ס

גבי שאלה א’ בפשטות להלומד הפשוט ע”ד פשט הוה משמע דאי”ז שם אלא כינוי, דאל”כ הוה להו ט’ שמות וכן גבי סנחריב, ואמנם במהרש”א נמצא לשון דמשמע שהם שמות אבל י”ל דלאו דוקא נקט אלא לפרש דבר בלבד מאי דעסיק עי”ש.

ויעוי’ ברש”ש שם שנתקשה בדבר שהוא עיקר ושורש דברי הגמ’ וז”ל, והאיכא חזקיה שחזקו יה כו’, ק”ל דהא כולהו שמותיו ג”כ אינם אלא תוארים ע”ש מאורעותיו.

וכמו כן קשה גבי סנחריב דהלא רבא ויקירא ודאי שמות תוארים הם עכ”ל, ומשמע דמפרש בתירוץ הגמ’ דלעולם חזקי’ הוא שם אלא שנקרא על שם המאורע ולא כשאר השמות, ועל זה מקשה הרש”ש דהרי גם שאר השמות הם על שם המאורעות.

והיה מי שיאמר שהשם חזקיה אינו שם קבוע כלל אלא שם תואר שניתן לו לפי שעה, אבל דוחק גדול לומר שבכל הנבואות וכם בס’ ישעי’ ומלכים וכן בס’ משלי שנזכר אגב ובכל ספרי חז”ל נזכר בשם חזקי’ סתמא ולא בא’ מכל השמות הללו, ולמה נימא שדוקא שם חזקי’ לא היה שם קבוע.

ולתרץ כ”ז וליתן גם פשיטותא ויישוב למעלתכם אעתיק דברי הרב אברבנאנל זכרונו לברכה, אף דאינו שייך לגמרי דהא עיקר דרוש שלו מדבר בהקב”ה, מ”מ אעתיק דבריו דמתפרשין גם על חזקי’ גופי’ כמבואר בדבריו [ישועות משיחו ח”ב, העיון הג’, פ”ב], וז”ל, ושיהיה לפ”ז ענין “ויקרא שמו” מלשון גדולה ושררה, כמו “וקרא שם בבית לחם” (רות ד, יא) “ועשית לך שם” (דה”א יז, ח), אף כאן אמר על חזקיהו “ויקרא שמו” שהקב”ה יגדל שמו וטבעו בעולם עד “ואגדלה שמך” (בראשית יב, ב).

הנה א”כ אם נפרש השמות האלה על הקדוש ברוך הוא נכון הדבר, ואם נפרשם על חזקיהו כבר יפלו עליו מבלי עירעור, וכן במלך המשיח היוצא מחלציו ע”כ.

עי”ש באריכות דילי’.

ולפ”ז י”ל דאדרבה שם חזקי’ היה שם העצם, ושאר השמות הכונה לשמו בעולם וגדולתו.

גבי שאלה ב’ בכתבי הסופרים הקדמונים ראינו בהרבה מקומות שלא הקפידו בין שי”ן שמאלית לס’ בכתיבה, ראה לדוגמא יומא פ”ח לגבי שליו דמפרשי’ סלו, וראה בפסיקתא רבתי פ’ ויהי ביום השמיני גבי הפסוק כמסמרות במקום ש’ והדוגמאות הן לאין ספור כמדומני, וכבר רמזתי מזה בחיבורי פשר דבר על מדרש פתרון תורה פ’ חוקת גבי בשבעת מעסי אדם חוטא, ועוד בס”פ בלק לא הקפדתי אני הקטן בדברי המדרש בין סיחה לשיחה עי”ש, ומיהו יעוי’ מה שכתבתי שם בפשר דבר פרפרת על ענין סיחה שם ששייכת רק לענין שם.

גבי שא’ ג’ אני מבין שכל עצמו לשאול בשמות ערים ובזה איני מתמצא, אם כי דבר ראשון אני יכול לומר ששי”ן לפעמים נקראת בסי”ן וכן בשמות ערים עד הדורות האחרונים ותמצא אמשטרדם ובנבנשתי והאריכות בזה אך למותר.

 ויעוי’ עוד במהרש”א ולפי דבריו מעיקרא דמילתא מוכח שהעיר שוש היא בשי”ן שמאלית ולא ימנית עי”ש.

ודבר שני אפשר להוסיף דלצורך חקירת הענין אולי יש מקום לבדוק אם ערים אלו הם בדרך למקומות שגלו שם בנ”י כמבואר בספ”ק דיבמות עי”ש, או לא, אף דאינו בהכרח דיש לומר שסיבב אותם על דרך נתיבותי עוה.

יזכה להגדיל תורה ולהאדירה

***

שאלה

שלום וברכה

שאלה: ע”ז לה: “פעם אחת יצא רבי לשדה והביא עובד כוכבים לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה”, וצ”ב מאי נפק”מ שאמר כמה נאה פת זו, לענין שתהא מותרת, וכי אם היתה לא נאה לא היה מתירה.

שאלה: מדרש תהלים מזמור צב’ “מזמור שיר ליום השבת אמר ר’ לוי בשם ר’ זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה, אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת אין כתיב ערב, אמר ר’ לוי בשם ר’ נזירא שלשים ושש שעות היה יום השבת, ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה”, וצ”ע, א”כ איך נתקדש היום, הרי קדושת שבת וכניסתו תליא בצאת הכוכבים.

שאלה: אומרים על כמה צדיקים שנשמתם נסתלקה וברחה מאדם הראשון קודם שחטא בעץ הדעת, כי לא רצו לחטוא עימו, האם זה נכון.

שאלה: ע”ז ח: “אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין”, לכאו’ סגי למימר כאבן, מה הפירוש “שאין לה הופכין”, ומה היה צריך לומר זה.

שאלה: יהושע “משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל“: (פ”א, ב’) צ”ב מדוע כפל להם ולבני ישראל.

שאלה: יא: “בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

ויום אידם נמי מי אסיר? והא רב יהודה שרא ליה לרב ברונא לזבוני חמרא, ולרב גידל – לזבוני חיטין בחגתא דטייעי”, וצ”ע לר”ת לעיל בתוס’ ב.

שכל האיסור זהו מידי דתקרובת, מאי פריך הכא.

שאלה: ע”ז יב.

בפירוש רבינו חננאל פי’ משום צינורא שמא ניתזה צינורא מפי העובד כוכבים ונפלה בקדירה של ישראל, וצ”ב איזה איסור איכא בזה.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

שאלה: ע”ז לט.

“לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה לא יאונה לצדיק כל און”.

וצ”ב איך קרא לעצמו צדיק, הרי אמרי’ שאדם יחשוב עצמו שהוא בנוני.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

מה נפק”מ כמה גרבי יין היו לאותו גוי.

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

שאלה: ע”ז לה: “פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה”, וצ”ב מאי נפק”מ שאמר כמה נאה פת זו, לענין שתהא מותרת, וכי אם היתה לא נאה לא היה מתירה.

ת.

בפשוטו באמת אין בזה נ”מ להלכה, אלא רק מצטער היה על מה שאסרו ואמר כן בלשון זו כביכול כדי לעורר את הלב.

וראיתי בספר דף על הדף שכתב בזה”ל, בלחם סתרים כאן הקשה אדרבה, כיון שנאה היא אסרוה משום חתנות.

ותירץ דהכוונה כמו שכתב הרשב”א דאם פת עכו”ם טוב יותר מותר אפי’ במקום שיש פלטר ישראל, וה”נ, עכ”פ בשדה יש להתיר.

וכתב בספר סדר יעקב, די”ל כפשוטו, ד”נאה” כאן הכוונה טוב וכהא דשבת ד’ לג: כמה נאה מעשיהן ע”ש דהכוונה שדבר טוב הוא, ולא לשון יפה (כהא דלעיל ד’ כ.

עובדת כוכבים נאה), וזה שאמר רבי, דכיון דפת שלהם טובה כ”כ, ועל הפת יחיה האדם תמיד, למה אסרו דבר טוב כזה ונצרך תמיד, ע”כ משם.

שאלה: מדרש תהלים מזמור צב’ “מזמור שיר ליום השבת אמר ר’ לוי בשם ר’ זימרא ליום השבת ליום שלא שימשה עמו אפילה, אתה מוצא בכל יום כתיב ויהי ערב ויהי בוקר, ובשבת אין כתיב ערב, אמר ר’ לוי בשם ר’ נזירא שלשים ושש שעות היה יום השבת, ערב שבת, והלילה שהיה, ושבת עצמה”, וצ”ע, א”כ איך נתקדש היום, הרי קדושת שבת וכניסתו תליא בצאת הכוכבים.

ת.

כנראה שקודם מתן תורה היו גדרים אחרים, וכמו קידוש החדש דמבואר בפרקי דר”א דעד שנתנה לישראל היה הקב”ה מחשב וכו’, אע”ג שאין הנידון דומה לראיה, מ”מ ביד הקב”ה היה לקבוע מהות היום והלילה, א”נ י”ל משום שהיה אור אחר ואילו החמה עצמה שקעה, וזה היה רק אור ז’ הימים.

שאלה: אומרים על כמה צדיקים שנשמתם נסתלקה וברחה מאדם הראשון קודם שחטא בעץ הדעת, כי לא רצו לחטוא עימו, האם זה נכון.

תשובה: ראיתי כתוב בעבר שמועה שונה קצת על צדיקים אחרים, אבל לא שמעתי דבר אמיתי בזה ואם יש בידו קבלה בזה יציע דבריו ונשמע.

שאלה: ע”ז ח: “אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין”, לכאו’ סגי למימר כאבן, מה הפירוש “שאין לה הופכין”, ומה היה צריך לומר זה.

ת.

כאבן כבידה מאוד ולא כאבן גרידא, אלא אבן שאין מי שיכול להזיזה.

שאלה: יהושע “משה עבדי מת ועתה קום עבר את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל” (פ”א, ב’), צ”ב מדוע כפל להם ולבני ישראל.

ת.

דברה תורה בלשון בני אדם כמבואר מדברי הרמב”ן שמות לה, ה, עיין שם, ובדרך דרוש יש לומר להם דייקא ולא לבני ישראל בעולם, כלומר לא לאומת ישראל כמו שהיתה מעיקרא אלא להם דהיינו לזרע דור המדבר, ולמ”ד דור המדבר אין להם חלק לעה”ב סנ’ ק”ח ניחא, אבל גם להחולק יש לומר דעכ”פ בעה”ז אינם נכנסין לארץ בעצמם, רק זרע שלהם.

שאלה: יא: “בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד.

ויום אידם נמי מי אסיר? והא רב יהודה שרא ליה לרב ברונא לזבוני חמרא, ולרב גידל – לזבוני חיטין בחגתא דטייעי”, וצ”ע לר”ת לעיל בתוס’ ב.

שכל האיסור זהו מידי דתקרובת, מאי פריך הכא.

ת.

לא הבנתי הקושי’.

ועי’ בתוספות רי”ד וז”ל, מיכן מוכיח דמאי דאמרן לעיל דדבר שאין מתקיים מוכרין להן דווקא לפני אידיהן אבל ביום אידם אפילו דבר שאינו מתקיים אסור דילמא מקרב לי’ לע”ז דהא חיטי וחמרא דבר שאין מתקיים הן ע”כ.

כלומר דאזיל ומקריב [ואפשר שהג’ הנכונה למזבן].

שאלה: ע”ז יב.

בפירוש רבינו חננאל פי’ משום צינורא שמא ניתזה צינורא מפי העובד כוכבים ונפלה בקדירה של ישראל, וצ”ב איזה איסור איכא בזה.

ת.

אולי הכונה בשעת אכילתו, ולא עיינתי בסוגי’ זו כעת הזו כל הצורך.

שאלה: ע”ז ו: “דקאי בתרי עברי דנהרא” ופרש”י דלא מצי שקיל לה, וילע”י אם יכול לקחתו רק ע”י מאמצים והשתדלות גדולה האם מקרי תרי עברי דנהרא.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: תוס’ ע”ז ג.

ד”ה נוגעים בעדותן הן – וא”ת והרי ראיה גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם, וכו’ ועוד י”ל שהם קיימים ממה שקבלו כדאמר אם ישראל מקבלים.

וצ”ב מכאן לכאו’ על מש”כ בנפש החיים דאם העולם היה פנוי מעסק התורה אפילו רגע אחד היה נחרב מיד.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: איך שתו בנ”י מהיאור במצרים, הרי המצריים עשו את היאור עבודה זרה

ת.

מחובר לקרקע אינו נאסר [עיין ע”ז ריש דף נט].

שאלה: האם אפשר להניח שני מטבעות לחילול מעשר שני ולהתנות מראש שבכל פעם שיתפס כל המטבע הראשון בקדושת מעשר שני יתחלל על פרוטה שבחברו.

ת.

 כמדומה שכבר כתבנו למעלתו בזה בעבר, תקנו אותי אם טעיתי.

שאלה: ע”ז לט.

“לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה לא יאונה לצדיק כל און”.

וצ”ב איך קרא לעצמו צדיק, הרי אמרי’ שאדם יחשוב עצמו שהוא בנוני.

ת.

כתבנו למעלתו בעבר בקושי’ כעין זה [או קושי’ זו ממש, איני זוכר], ויתורץ גם כאן לפ”מ שכתבנו שם.

שאלה: ע”ז מ: “פעם אחת חש אבא במעיו וכו’ בדקו ומצאו עובד כוכבים אחד שהיה לו שלש מאות גרבי יין של תפוחים של ע’ שנה, ושתה ונתרפא”.

מה נפק”מ כמה גרבי יין היו לאותו גוי.

כתבנו למעלתו בעבר ע”ז, תקנו אותי כנ”ל.

בכבוד רב והרבה הצלחה רבה

***

יום שישי י”ח סיון תשע”ו

לפי מה החשיבו גיל עשרים במדבר

שאלה

וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וגו’ כל הפקדים למחנה יהודה מאת אלף וגו’ (ב, ד;ט).

כתב רמב”ן, דהא דהדר קרא והזכיר מספר כלל ופרט גבי דגלים, להודיע הנס שמיום שמנו את בני ישראל בר”ח אייר ועד שנתקנו המחנות וחנו כן לדגליהם וכן נסעו, שהוא כמו עשרים יום עד כ’ באייר שנסעו, בכל אותם הימים לא מת אחד מכל העם הגדול הזה, עיי”ש.

ויל”ע, וכי לא נעשה אף אחד מהם בן עשרים בכל אותם הימים.

וכן וכי לא עבר אחד מן המנין את גיל ששים שנה באותם ימים, ויצא מן המנין.

ואי נימא שהנס היה שכנגד אלו שנעשו בני עשרים ונכנסו למנין, בדיוק לעומתם יצאו בני יותר מששים מן המנין, צ”ע, מנא ליה לרמב”ן שלא מת אף אחד, שמא אמנם מתו, ומ”מ נעשה המנין מכוון ע”י אלו שנעשו בני עשרים באותם הימים.

תשובה

המנין היה לפי ראש השנה, דהיינו מי שנעשה בן כ’ קודם ר”ה, עיין רש”י כאן ואיתא במדרש במדבר רבה (פרשת במדבר פרשה א), וז”ל, ואם אתה אומר שלא מנו לאותן שיצאו ממצרים שהיו פחות מבן עשרים לא מנו להם עשרים שנה עד חדש ניסן של שנה שנייה אם כן את מוצא בשקלים שלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שקלים יתרים אלא מה יש לך לומר מתשרי מנו להם עשרים שהוא ראש השנה לברייתו של אדם הראשון ולכך כלל החשבון כך, להודיענו שהרי נכנסו חדש אחד בשנה שנייה לצאתם ממצרים ולא נתוספו אותן של עשרים עכ”ל.

חשיבות הרב לעומת האב ומ”ש המלמד בנו תורה כאילו ילדו

שאלה

ואלה תולדת אהרן ומשה (ג, א).

ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה.

מלמד שכל המלמד, את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש”י).

לשון חז”ל ‘כאילו ילדו’ משמע, שאינו ממש כאביו שילדו, אלא דומה לאביו, אולם מ”מ אביו חשיב טפי.

וצ”ב, מהא דתנן (ב”מ לג, א): אבדת אביו ואבדת רבו אבדת אביו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא, ע”כ.

מבואר שרבו עדיף על אביו (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין השאלה, דזה פשוט שהרב חשוב לו מן האב, אבל מנ”ל דחשיב כאילו ילדו, דהחשיבות אינו תלוי דוקא אם נאמר דהו”ל כאילו ילדו, ומש”כ ‘כאילו ילדו’ הוא ענין אחר.

בני לוי הארון היה מכלה בהם

שאלה

פקד את בני לוי וגו’ כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם (ג, טו).

הנה מנין הלוים היה הפחות שבשבטים, ומנינם עשרים ושנים אלף מבן חודש ומעלה (להלן פסוק לט), ושמונת אלפים מבן שלשים שנה (להלן ד, מח), ומבן עשרים לא יגיעו לחצי שבט מישראל הפחות מכולם.

וטעם שהיו המועטים מכולם, פירש”י (בראשית כט, לד) משום שהארון היה מכלה בהם.

וצ”ב טובא, הלא נושאי הארון לא היו כי אם בני קהת (להלן פרק ד), ואילו בני גרשון ובני מררי לא היו נושאי הארון, ומה טעם הם לא רבו כשאר השבטים.

וביותר צ”ע, דלטעם זה היה על בני קהת להיות פחותים מבני גרשון ובני מררי, ואילו במציאות היה להיפך, שבני קהת רבו עליהם (להלן פסוק כח).

עוד צ”ע, מה שייך הכא טעם שהארון כילה בהם, הלא מנינם היה קודם שנשאו את הארון בכלל.

תשובה

כתב בגור אריה בראשית כט, וז”ל, שהארון מכלה בהם.

פירוש שלפעמים היו שוגגין, ולא היו נזהרין בשמירת קדושתו, ולפיכך היה הארון מכלה בהם.

ואם תאמר והלא אף קודם שנשאו הארון, דהיינו כשיצאו ממצרים, לא היה שבט לוי יותר משאר שבטים, ומנין שבפרשת במדבר (ג, טו) היה חדש אחר שהוקם המשכן, ונראה כשיצאו ממצרים היו מעטים מפני טעם אחר, דכתיב (שמות א, יב) “וכאשר יענו [אותו כן ירבה וכן יפרוץ] וגו'”, ולוי לא היו בכל העינוי מפני שלא נשתעבדו שבט לוי (רש”י שמות ה, ד).

וטעמא דהכא לא שייך אלא למה לא היו רבים אחר יציאתם עכ”ל.

ובאמת כ”כ בפי’ הריב”א בראשית כט, וז”ל, פירש”י כל מקום שנא’ על כן מרובה באוכלוסין חוץ מלוי שהיה הארון מכלה בהם.

וקשה שהרי גם קודם שהיו נושאים את הארון היו מועטין מכל השבטים שבפרשת במדבר סיני כשנמנו כל ישראל אחר שהוקם המשכן כתוב כל פקודי הלוים שנים ועשרים אלף ותירץ ר”מ מקוצי שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ושבט לוי לא היה בכלל הענוי כדפי’ רש”י בפרשת ואלה שמות וכמו כן לא היה בכלל כן ירבה וכן יפרוץ ולכך היו מועטים אף קודם שנשאו הארון עכ”ל.

ובאמת כ”כ כבר הרמב”ן.

ואולי יש לפרש עוד עפ”מ שכתב רבינו הט”ז בחיבורו דברי דוד בראשית כט, וז”ל, וענין החשיבות ברבוי עם הוא מצד שעכ”פ יש בכל אחד צד קדושה ממילא נתרבתה הקדושה ע”י צירוף שלהם, ממילא אם יש צדיקים גדולים ויש רוב קדושה אצל כל אחד אז מעט מהם עושה הרבה ונחשב כרוב של כת הראשונה, וע”כ אמר כל שנאמר ‘על כן’ הוא מרובה באוכלוסין ואז יש הרבה קדושה, חוץ משבט לוי שיש בהם חשיבות קדושה אף על פי שהם מועטים כיון שהם צדיקים גדולים הוה מעלה שלהם בקדושה כמו השבט שאינם צדיקים כל אחד כ”כ אלא ע”י הצירוף הרב, ואמר על זה ש’הארון מכלה בהם’, כלומר כיון שהם נושאי ארון יש לכל אחד קדושה רבתי וזהו שמכלה הרבוי בהם, כלומר שאינם באים להיות מרובים עכ”ל.

ולפ”ז יש לבאר דכיון שבני קהת נשאו את הארון ממילא כל השבט נתקדש דהרי כל השבט מישך הוו שייכי לנשיאת המשכן, ומ”מ קדושה הגדולה היתה אצל בני קהת.

[מה שהקשה מ”ט בני קהת מרובין ביחס להנך, איני יודע הטעם בזה, אבל מ”מ סגי לן שהיו מועטין ביחס לכלל ישראל, ואם פחות או יותר ביחסי שאר משפחות הלוי זה כבר תליא במאורעות והקורות וחשבונות שמים לפ”ז].

שכנותם של השבטים למשה בדגלי מדבר

שאלה

והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל (ג, לח).

משה אהרן ובניו, וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו ישכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה, שנאמר (תהלים ס, ט) יהודה מחוקקי, ומבני ישכר יודעי בינה וגו’ (דה”י א ב) מאתים ראשי סנהדראות, ומזבולון (שופטים ה, יד) משוכים בשבט סופר (רש”י).

יל”ע, הרי גם משבט ראובן היו יותר ממאתים ראשי סנהדראות, כמש”כ רש”י בפרשת קרח במאתים וחמישים איש שהיו ראשי סנהדראות רובם משבט ראובן, א”כ מה החידוש בשבט יששכר שהיה סמוך למשה רבינו { {השאלה מאת הגאון רבי אברהם יצחק ברזל שליט”א מראשי ישיבת ‘מיר’ מודיעין עילית – עיון הפרשה גליון קלד.

} }.

תשובה

מ”מ כולם כפרו במ”ר ובתורה מן השמים ונתכלו מן העולם, וא”כ מה תועלת ושבח יש להם, ודוקא מי שהיה בשכנות למ”ר זכה לגדל ת”ח אמתיים וקדושים.

מי שיש לו ב’ ראשין כמה עומרין נטל במן

שאלה

שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו’ כל זכר לגלגלתם (א, ב) יש לדקדק, אמאי הכא גבי מנין ישראל הזכיר קרא ‘לגולגלתם’, ואילו במנין הלוים (להלן ג, טו) כתיב: ‘פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם’, ולא נאמר ‘לגולגלתם’.

וביאר חת”ס (שו”ת יו”ד סי’ רצד), עפ”י הא דילפינן במנחות (לז, א) מדכתיב ‘לגולגלתם’ לגבי בכור שנולד עם שני ראשים [ראה מש”כ בזה להלן (אות ו)], ה”ה הכא במנין ישראל היו כאלו שנולדו עם שני ראשים, ולכך הוסיף קרא ‘לגולגלתם’, ואילו בבני לוי לא נמצא כזה, ולפיכך לא הזכיר קרא הכי [והוסיף החת”ס, שכן הוא נמי גבי המַָן, דכתיב (שמות טז, טז): ‘עומר לגלגלת’, בהכרח שגם בזמן המן היו כאלו עם שני גולגלות, ונפל להם שני עומרים, שהרי אף לתינוק בן יומו נפל עומרו (יומא עה, א)].

והנה עוד מצאנו בדברי חת”ס (שו”ת חו”מ סי’ יב) שהביא מגמ’ (עירובין פג, ב) דילפינן מדכתיב במן (שמות טז, טז): ‘עומר לגלגלת’ ונאמר (שם, יט): ‘איש אל יותר ממנו’, מכאן אמרו האוכל כשיעור הזה הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן רעבתן, פחות מכן מקולקל במעיו, ע”כ דברי הגמ’.

ודן החת”ס, מה שיעור מן שירד לתינוקות, כי אם ירד כשיעור, הרי אינם לא יכולים לאכול כשיעור זה, וגם הגדולים לא אכלו יותר מהשיעור שירד עבורם.

ואי לא ירד להם מן, כיצד יכלו לקחתם מן הגדולים, הלא היה להם בדיוק כמחסורם.

והוכיח מזה החת”ס, שהעומר, שהוא שיעור עשירית האיפה, היה משתנה לכל אחד ואחד לפי גודלו ולפי צרכו, עיי”ש [וכ”כ החת”ס גם באו”ח (סי’ קפא)].

וצ”ע לפ”ז, מש”כ החת”ס שהנולד עם שני ראשים ירד לו שני עומרים, הרי אדם אחד עם שני ראשים יש לו רק קיבה אחת, ומה יעשה עם שני עומרים (עיון הפרשה).

תשובה

איני מבין מנא ליה לכותב שיש לו רק קיבה אחת, דלכאורה כיון שחלוק בעיכול יש לו מערכת עיכול לכל אחד, וגם את”ל שמתחברים מערכות העיכול יחד, אפשר שמ”מ מערכת העיכול שלו מהירה יותר, שהרי כל ראש יש לו רצונות גופניים משלו, וממילא צריך לאול בפני עצמו, ומערכת העיכול צריכה לטעון ולפרק אכילה של שני ראשים.

ועוד איני מבין מה שייכי דברי הח”ס הללו לאידך דברי הח”ס, דהנה הח”ס קאמר להדיא שדין עומר לגולגולת היה מצד הדין, דהיינו שמדיני העומר היה שכל אחד יטול עומר לגולגולת, ומ”מ היה נהפך לפי צורך כל אחד ואחד, ומה שנטלו מתחילה לפי שיעור עומר לגולגולת אינו מצד הצורך אלא מצד הדין, ואם נניח למשל אדם שלפי טבעו אוכל שמונה פעמים כמה שאוכל חבירו (עי’ פסחים פ”ט), לכל אחד היה מותר ליטול עומר מצד הדין, ולכל אחד היה משתנה אח”כ לפי צרכו, לראובן היה מתקטן ולשמעון היה גדל, וא”כ בענינינו נניח שאכן כפי סברת הכותב אדם זה שיש לו ב’ ראשים אוכל פחות, אך אכתי אי”ז טעם שיהא צריך ליטול עומר א’, דאם דעת הח”ס שאדם זה מצד הדין נוטל ב’ עומרין מכיון שיש לו ב גולגלות, א”כ מאי אכפת לן כמה הוא אוכל, כיון שדינו בב’ עומרין יטול כמה שדינו צריך ליטול, ואפילו אם יצוייר שאוכל רבע ממה שאוכל כל אדם מכל מקום צריך ליטול לפי דינו, ואח”כ ישתנה להיות כפי צרכו.

וכ”ז הם דברים פשוטים, ומ”מ הארכתי לבאר זה משום שראיתי דברי השואל כ”כ בטענתו.

סדר השבטים במנין הנשיאים

שאלה

ואתכם יהיו איש איש למטה וגו’ (א, ד).

צ”ב, לפי איזה סדר נמנו, דהן נכון שנמנו בתחלה בני לאה ואח”כ בני רחל ואח”כ בני השפחות, אבל בבני השפחות ליכא שום סדר המובן לעניותי, לא סדר לידתם ולא סדר אחר, וצ”ע { {הגאון רבי ברוך דב ליכטשטיין שליט”א, ראש ישיבת ‘קמניץ’, ירושלים – עיון הפרשה.

} }.

תשובה

עיין מה שכתב בחזקוני במדבר פרק א פסוק יב, וז”ל, לדן הזכירו תחלה לבני השפחות לפי שהוא בכור השפחות ואחריו אשר ע”י שהוא ראש החונים על דגלו ואחריו גד שהוא בכור שפחת לאה עכ”ל, וע”ע בשאר המפרשים מ”ש בזה.

מ”ט נתרבתה שנאה לסוטה יתר משאר חוטאין (פרשת נשא)

שאלה

ועבר עליו רוח קנאה (ה, יד).

תניא (סוטה ג, א): רבי אליעזר בן יעקב אומר, כלפי שאמרה תורה ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’ (ויקרא יט, יז), יכול כגון זו [שיראה את אשתו עוברת על דת יהודית וכו’ – רש”י], תלמוד לומר ‘ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו’.

וצ”ע, למאי בעינן ילפותא להתיר שנאת מי שעובר על דת יהודית, הא מצוה איכא לשנוא את מי שדבר ערוה בו (ראה פסחים קיג, ב).

תשובה

אולי אתא קרא ללמד שבסוטה גם בשוגגת מותר לשנאתה, כיון שזהו צורך הבריאה שיקנא לה על מנת שיוכלו להמשיך בחיים יחדיו.

משא”כ בסתם חוטא שוגג.

{בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו}

שאלה – אמרי’ בפיוט הן במלאכיו לא יאמין, וצ”ע דהמלאכים אין להם בחירה.

ועוד תמוה מ”ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו’, הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ”ש.

{תשובה – א) הנה המקור לזה מקרא מלא הוא בס’ איוב (פרק ד פס’ יח): הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה.

והנה המפרשים נחלקו מהו לא יאמין דהנה רוב המפרשים עה”פ שם פי’ דהכונה שאינם מושלמים, ע”ש באבן עזרא: לא יאמין – אין אמונה בעבדיו כנגדו שהוא לבדו שלם בלא חסרון.

תהלה – כמו אמרתי להוללים אל תהולו בעבור חסרונם ע”כ.

}

וברלב”ג: לא יאמין הוא מענין אמת ר”ל שלא ישיגו האמתות והקיום מעצמותם אבל להם סבה בהיותם אמת כמו שיש להם סבה בהיותם נמצאים ולזה היה חסרון בחק אלו הנמצאים הקדושים ביחס אל השי”ת וזה כי הש”י לבדו יהיה אמתותו וקיומו מעצמותו או יהיה הרצון בזה שהש”י לא יאמין בהם שישלימו מעצמם מה שהוכן להם מהפעולות אם לא יהיה בזה עזר מהש”י וזה הדבר כבר בארנוהו במה שאין ספק בו בחלק הג’ מהמאמר החמישי בספר מלחמות ה’.

תהלה – רוצה לומר אורה ויהיו הלה והלל שני שרשים בענין אחד והרצון בו ולא במלאכיו ישים אורה ר”ל שאין האור להם והוא ההשגה במה שהם משיגים מצד עצמותם אבל מצד הסבה ראשונה והוא השם יתברך ואולם השם ית’ אין לו ההשגה במה שישיג מזולתו.

אכן פשטות המקראות הם שאין לו בהם אמונה ר”ל שיוכלו לבטל מעבודתם וע”ז תמה הרי אין להם בחירה, וכ”כ מפרשים אחרים, וראשית כל נעתיק הלשונות בזה.

כתב הרב אלשיך שם באיוב: הן בעבדיו לא יאמין כו’.

.

.

או יאמר, ראה נא כי אין לבטוח במי שאמרו עליו כי בטבעו לחטוא, ומי יאמר זכיתי לבי שתקפיד איוב, כי אין ספק שהאלקים מצא בך ערות דבר, כי הלא הן בעבדיו שלומי אמוני כל דור לא יאמין, כי על כן לא יכנה שמו על הצדיקים בעולם הזה, ובמלאכיו גם שאין להם יצה”ר ישים תהלה, כענין המלאכים שהלכו להפך סדום, שדקדק הוא ית’ עמהם על אומרם משחיתים אנחנו וגורשו ממחיצתם כמ”ש ז”ל, עד בא יעקב להר המוריה.

ועתה שא נא ק”ו, ומה אם מלאכים משוללי גוף נמצא בהם אשמת דבר, ק”ו (יט) שוכני בתי חומר הם נפשות בני אדם, השוכנים תוך הגופים שהם בתי חומר, כי ראה נא הפסד איכותם מצד היותם לבושי חומר, שישכחו יום המיתה, אצ”ל עודם בריאים וחזקים, כי אם אפי’ בהביא עליהם הוא יתברך ייסורי חלאים אשר ימותו בהם, מעכבם טפשות חומרם לשוב אל האלקים כדי לתת דין לפניו ית’, וז”א אף שוכני בתי חומר אשר בעפר שהוא יסודם הם הגופים ידכאום מן השמים בחלאים לפני עש, שהוא כי קודם יאכלם עש רמה ותולעה בקבר, ידכאום פה בחולי למען יתעוררו ויזכרו מעלליהם, ואל על יקראוהו בתשובה וכו’.

עכ”ל האלשיך.

הנה האלשיך ז”ל פי’ זה כפשוטו וכנ”ל, אכן מלשונו נראה שבא קצת לתרץ קושי בזה, איך יתכן שתהא טענה על משגה של מלאכים, וע”ז תי’ שהקב”ה מדקדק עמהם וכו’, אך זה לא בא לתרץ הקו’ שהמלאכים אין להם בחירה.

וברבינו בחיי פרשת וירא: כי משחיתים אנחנו.

היה להם לומר “כי משחית ה'”, אבל תלו הפעולה בעצמם, ולא זזו משם עד שהודו על כרחם כי אין הדבר תלוי בהם, אבל הם שלוחים מאת הש”י, זהו שהוצרכו לומר: וישלחנו ה’ לשחתה.

וזהו שאמר הכתוב: (איוב ד, יח) “הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה”.

וכתיב: (איוב טו, טו) “הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו”.

אכן נראה דלכו”ע גם אם אין זה זהו הביאור מ”מ אמת הוא שפעמים אין המלאכים מקיימין שליחותן כראוי, וכן מוכח מהרבה מאמרי רז”ל.

איתא בשו”ט מדרש תהלים (ע”פ מהדו’ ר”ש בובר) מזמור קיט [לז – קיט, צ]: לדור ודור אמונתך וגו’.

השמים והארץ עומדין על האמונה, שנאמר חסדי ה’ עולם אשירה לדור ודור וגו’ (תהלים פט ב), וכה”א מי יאמר זכיתי (לבבי) [לבי] טהרתי מחטאתי (משלי כ ט), הן בקדושיו לא יאמין (וכוכבים) [ושמים] לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ומי נמלט והכל עומדין בדין, לכך נאמר למשפטיך עמדו היום וגו’.

ואי’ עוד במדרש תהלים מזמור יט ר’ לוי אמר בכל יום ויום עומדין בדין לפני הקדוש ברוך הוא, למה שהן מתביישין לצאת, ואומרים לפי שהבריות משתחוים לנו ומכעיסין להקב”ה, ומה עושה, מאיר לפניהם חצים שנאמר לאור חציך יהלכו (חבקוק ג’), והן יוצאין בעל כרחן, שנאמר בבקר בבקר משפטו (יצא) יתן לאור [לא נעדר ולא יודע עול בושת] (צפניה ג ה), מהו לא נעדר, לא פסקין, הא כמה דאת אמר לכולם בשם יקרא [וגו’ איש לא נעדר] (ישעיה מ כו), ומהו לא יודע עול בושת, לא חכמין ולא בהתין, טעוון דפלחין להון לקיין ולא בהתין.

וכ”א בגמ’ מסכת סנהדרין דף קי ע”א, אמר רבא מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו מלמד שעלו שמש וירח לזבול אמרו לפניו רבונו של עולם אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חצים אמר להן בכבודי לא מחיתם בכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא לא נפקי עד דמחו להו.

וכן אי’ עוד במסכת חולין דף ס ע”ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא רבש”ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך, ומבואר ג”כ שהי”ל עונש על טענה שהיה עליה.

ובמדרש שכל טוב פרשת בשלח לחד מן קמאי אי’, ועוד שהוא משובח בכל ועל כל, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה’ ידמה לה’ בבני אלים (תהלים פט ז), ואומר אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו (שם שם ח), ואומר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו (איוב טו טו), ק”ו לאדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז, בחייו בושה וכלימה באחריתו רימה ותולעת, איך יכול לומר זך לקחי ובר הייתי בעיניך, אלא להיות כל מעשיו לשם שמים, אולי ימצא חן לפניו עכ”ל.

ומרגלית יקרה מצאתי בס’ באר שבע מסכת סנהדרין דף קיג ע”א, וז”ל: וי”ל דהיינו דוקא למלאך מן הנפרדים החוטאים שכתוב בהם (איוב ד, יח) ובמלאכיו ישים תהלה, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמה בענין סדום, כשאמרו (בראשית יט, יג) כי משחיתים אנחנו, אבל אם המלאך הוא מן הנטיעות דהיינו מן הכת שאינן חוטאין והוא מטטרון שר הפנים, יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, כמו שכתבו חכמי האמת (מובא ברבינו בחיי בראשית ג, ו מתנחומא שופטים יח, והובא ברש”י שמות כג, כא) בפסוק (שמות כג, כא) כי לא ישא לפשעכם.

ונעתיק באריכות [להשלמת המובן] { והנה ידעתי כי שמא ירצה הקורא לדלג על אריכות הלשון בזה, והרשות נתונה לכל, ומ”מ העתקתי למי שירצה בזה.

}לשון רבינו בחיי שמות פרק כג כ:

הנה אנכי שולח מלאך לפניך.

ע”ד הפשט ענין הפרשה הזאת שהקב”ה הודיע למשה כי ישראל עתידים שיחטאו בעגל, ולכך אמר: “כי לא ישא לפשעכם”, בלשון יחיד ולא אמר “לחטאתיכם”.

ועל כן אמר להם שישלח עמהם מלאך מאחר שאינם ראוים שתלך שכינה עמהם.

והנה משה רבינו ע”ה בכח תפלתו בטל זה שלא נתקיים בימיו, אבל נתקיים אחריו בימי יהושע שחזר המלאך הזה למקומו.

וטעם “לשמרך בדרך” שישמור אותם בדרך המדבר.

וטעם “אשר הכינותי” כלומר לשבתי כענין: (לעיל טו, יז) “מכון לשבתך פעלת” והוא בית המקדש, והוא הלשון שהזכיר שלמה: (דברי הימים – א כט, יט) “ולבנות הבירה אשר הכינותי”.

והמלאך הזה על דעת רבינו חננאל ז”ל היה מיכאל השר הגדול, כענין שאמר גבריאל לדניאל: (דניאל יב, א) “ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך”, וכתיב: (שם י, כא) “ואין אחד מתחזק עמי על אלה כי אם מיכאל שרכם”, והוא שנראה ליהושע, והוא שאמר לו: (יהושע ה, יד) “אני שר צבא ה’ עתה באתי”, ופירשו רז”ל: כי מה שיזכור בו “כי שמי בקרבו” באורו: שנקרא “שר צבא ה'”, כענין שכתוב: (מלכים – א ח, מג) “כי שמך נקרא על הבית הזה”, שנקרא בית ה’.

ומה שאמר כי לא ישא לפשעכם, כלומר יש לכם להשמר מפניו שלא תחטאו שאף על פי שאני שולחו איני שולחו לשאת עון, כי אני הנושא והמוחה, כענין שכתוב: (ישעיה מג, כה) “אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך” ע”כ.

גם זה דעת ר’ אברהם ז”ל שהמלאך הזה הוא מיכאל.

וראיתי אחד מבעלי הקבלה שאינו מרחיק הדעת הזאת ואומר: כי קרוב אל הדעת שיהיה המלאך הזה מיכאל, והוא ממונה על הסליחה כי הוא שר החסד, ומזה אמר: “כי לא ישא לפשעכם”, כלומר אף על פי שהוא ממונה על כך ואין צריך לומר שיעשה מה שאינו ממונה עליו, והוא השרף שנראה לישעיה, שהזכיר בו הכתוב: (שם ו, ו) “ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה”, ודבר ברור הוא שהיה מיכאל, שכן דרשו רז”ל בפרק קמא דברכות: (ברכות ד ב) גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב: “ויעף אלי אחד מן השרפים”, ובגבריאל כתיב: (דניאל ט, כא) “והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף”, ואומר שם בגמרא: מאי משמע דהאי קרא במיכאל, דכתיב: (שם י, יג) “והנה מיכאל אחד השרים הראשונים” וגו’, ואמר רבי יוחנן אתיא אחד אחד, כתיב הכא: “ויעף אלי אחד מן השרפים”, וכתיב: “והנה מיכאל אחד מן השרים”.

ומה שקרא הכתוב למיכאל “שרף” והוא של מים, הכל לפי הענין, כי היה בידו רצפה של אש, ועוד לפי שנהפכה מדת רחמים למדת הדין, הוא שכתוב: (ישעיה ו, ט – י) “לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע” וגו’ “השמן לב העם הזה” וגו’ והוא שאמר לו: (שם, ז) “וסר עונך וחטאתך תכופר”, וזה ראיה שהוא ממונה על הסליחה.

ומפני זה המלאך שבפרשה הזאת הוא השרף שבישעיה ולכך הזכיר בכאן “כי לא ישא לפשעכם” והכוונה לומר כי אפילו מה שהוא ממונה עליו אין לו רשות לעשות בלא רשותי, ואפשר לומר כי הדעה הזאת רמוז בכאן באמרו: “כי ילך מלאכי לפניך”.

והנה גזרת המלאך הזה נתבטלה כל ימי משה, כי משה בטל אותה בכח תפלתו שלא יהיו ישראל נמסרים ביד מלאך כל ימי חייו של משה, כי הוא היה ממלא מקומו של מלאך, אבל אחרי מות משה חזר המלאך למקומו, הוא שכתוב: (יהושע ה, יד) “אני שר צבא ה’ עתה באתי”, וזה מיכאל, כי זה הוא מן ארבע מחנות שכינה שהוא שר צבא מחנה, ודרשו רז”ל: (תנחומא משפטים יח) “עתה באתי”, אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי ולא רצה שאלך וגו’.

ועל דרך המדרש: (שמות רבה לב, ג) “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”, אלו זכיתם אני בעצמי נעשיתי לכם שליח כדרך שנעשיתי לכם במדבר, שנאמר: (לעיל יג, כא) “וה’ הולך לפניהם יומם”, ועכשיו שלא זכיתם הריני מוסר אתכם לשליח, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”.

אתה מוצא בשעה שאמר ישראל: (להלן כד, ז) “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”, אמר הקדוש ברוך הוא צויתי לאדם הראשון מצוה אחת שיקימנה והשויתיו למלאכי השרת, שנאמר: (בראשית ג, כב) “הן האדם היה כאחד ממנו”.

אלו שקבלו תרי”ג מצות אינו דין שיהיו חיים וקיימים לעולם.

(להלן לב, טז) “חרות על הלחות”, רבי יהודה ורבי נחמיה פליגי, רבי יהודה אומר חרות מן השעבוד, רבי נחמיה אומר חרות מן מלאך המות.

וזהו שאמר הכתוב: (במדבר כא, יח – יט) “וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות”, מן המדבר נתנה תורה מתנה לישראל, ומתוך התורה שנתנה מתנה נחלו אל לעולם, “ומנחליאל במות”, ומתוך שהיתה הכונה שיחיו לעולם בא מות, אמר הקדוש ברוך הוא: בשטתו של אדם הראשון הלכתם שלא עמד בנסיונו שלש שעות, (תהלים פב, ו – ז) “אני אמרתי אלהים אתם” וגו’, “אכן כאדם תמותון”, לשעבר הייתם משתמשים ע”י רוח הקודש ועכשיו אי אתם משתמשים אלא על ידי מלאך, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך”.

זהו שאמר הכתוב: (ירמיה ג, יט) “ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים”, אמר הקדוש ברוך הוא: אני ואתם חשבנו שתהיו אתם בנים ואני האב, איך עשיתם שאכניס אומות העולם ביני וביניכם, שנאמר “איך אשיתך”, לשון הבדלה, כמו: (בראשית ל, מ) “וישת לו עדרים לבדו”, ואתן לך ארץ חמדה, ארץ שחמדוה גדולי עולם, אברהם אמר לבני חת: (שם כג, ד) “תנו לי אחזת קבר עמכם”, הקדוש ברוך הוא אמר ליצחק: (שם כו, ג) “גור בארץ הזאת”, יעקב אמר: (שם נ, ה) “בקברי אשר כריתי לי”.

“נחלת צבי”, מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו אף ארץ ישראל אינה מחזקת פרותיה, “צבאות גוים”, ארץ שנתאוו לה מלכי עולם, כיצד, כתיב: (יהושע יב, ט) “מלך יריחו אחד מלך העי אשר מצד בית אל אחד”, ואין בין יריחו לעי יותר משלשה מילין והוא אומר כך, אלא כל מלך שהיה מולך בחוצה לארץ ולא היה לו מקום בארץ ישראל לא היה נקרא מלך, למה לפי שהיו מתאוין לארץ ולפירותיה.

א”ר פרנך בשם ר’ יוחנן ראה מה כתיב: (יהושע ז, כא) “וארא בשלל אדרת שנער”, פורפירא בבלאה שהיה מלך בבל לובש כשהוא ביריחו, ואומר: (ירמיה ג, יט) “אבי תקראי לי”, שהוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם ים סוף ואתם עשיתם עגל, לא חסרתי לכם דבר ואתם בגדתם בי, עו”ג בגדו בי ונתתי להם שרים לשמרם, אף אתם אני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם, הוי אומר: “הנה אנכי שולח מלאך”.

וע”ד הקבלה: “הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך”, המלאך הזה אינו מן הנפרדים החוטאים, שכתוב בהם: (איוב ד, יח) “ובמלאכיו ישים תהלה”, והתהלה היתה ממה שתלו הכח בעצמם בענין סדום כשאמרו: (בראשית יט, יג) “כי משחיתים אנחנו”, אבל הוא מן הנטיעות, וזהו שדרשו במדרש תנחומא: (תנחומא משפטים יח) “כי לא ישא לפשעכם”, לפי שהוא מן הכת שאינן חוטאין, והוא מטטרון שר הפנים, ולכך אמר “לשמרך בדרך”, כי תרגום: משמרת, מטרת, והוא מדת הדין, ולכך אמר “לפניך”, כלשון: (חבקוק ג, ה) “לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו”, ואומר: “כי ילך מלאכי לפניך”, וזהו לשון “מלאכי”, כלומר מלאכי החביב אצלי שעל ידו אני נודע בעולם, ועליו נאמר: (להלן לג, יד) “פני ילכו”, כשבקש משה ואמר: “הודיעני נא את דרכך”, בקש ממנו מדה שיהיה נודע בה, והשיב לו: “פני ילכו”, וזהו: (ישעיה סג, ט) “ומלאך פניו הושיעם”, מלאך שהוא פניו, ועל כן אמר: “וצרתי את צורריך”, על ידו, ואמר עוד: “והכחדתיו”, כי במדת הדין נכחדים האויבים, ומה שנקרא “מלאך” והוא אינו מן הנפרדים מפני שהנהגת העולם בו שהוא מדת הדין, ומה שאמר: “השמר מפניו”, כי ממדת הדין יש לו לאדם להשמר שלא יענש בחטאו, ולכך הזכיר בו לשון שמירה ולשון פנים, ואמר: “ושמע בקולו”, אזהרה שלא יקצצו בנטיעות, ולכך אמר מיד: “אל תמר בו”, ודרשו רז”ל: (שמות רבה לב, ד) “אל תמר בו”, אל תמירני בו, אלא שיתבונן כי הכל אחד והכל מיוחד בלי פרוד, “כי לא ישא לפשעכם”, יאמר כי המלאך הזה יש לו כח לשאת הפשעים והסליחה מסורה בידו, ואעפ”כ לא ישא לפשעכם אם תמר בו, כי כל הממר בו ממר בשמי המיוחד שבקרבו, ומה שהזכיר דוד ע”ה: (תהלים קל, ד) “כי עמך הסליחה”, ודרשו רז”ל: לא מסרת אותה למלאך, באור זה למלאך מן הנפרדים, “כי שמי בקרבו”, שמי המיוחד בקרבו, (ישעיה כו, ד) “כי ביה ה'”, וזהו שתרגם אונקלוס: ארי בשמי מימריה, והכוונה בזה כל מה שהוא אומר אינו אומר אלא בשמי, ובאר בזה כי קולו הוא קול אל עליון, וזהו שאמר: “כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר”, לא אמר “ידבר”, לבאר כי קולו הוא דבר ה’, ורצונו כי בו ידבר, זה משפיע וזה מושפע, השולח הוא המשפיע והמלאך הוא המושפע שנאצל ממנו, כשם שביצירה התחתונה נאצלה אשה מאיש, שנאמר: (בראשית ב, כג) “לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת”, וכן מצינו בכל מקום שכתוב בתורה: (ויקרא ב, ו – טו) “מנחה הוא”, (להלן כט, כה) “והאשה ההוא”, כתיב “הוא” וקרינן “היא”, לבאר כי היא בכלל הוא, וכן תמצא בפסוק ראשון בראשו וסופו ה”א יו”ד וא”ו שאחריו ה”א, וענין זה רמזו הרב ז”ל בפסוק: (ויקרא ב, יא) “כל המנחה”.

וכאשר חטאו ישראל בעגל נסתלק מביניהם המלאך הזה, וזה שאמר ה’ יתברך: (להלן לג, ג) “כי לא אעלה בקרבך”, כי כל זמן שהמלאך הזה אשר השם המיוחד בקרבו מתהלך בקרב ישראל לא יאמר ה’ יתברך: כי לא אעלה בקרבך, כי כיון ששמו בקרבו הנה הוא בקרב ישראל, אבל כיון שנסתלק מהם בחטאם רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אחד מן הנפרדים שלוח לפניהם, הוא שכתוב: (שם, ב – ג) “ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני” וגו’, כי לא אעלה בקרבך והמלאך הזה מן הנפרדים אשר יבטיח בו לגרש הוא גבריאל המלאך, וסמך לזה מיד: (שם, ד) “וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו”, כי היו מתאבלים מהסתלקות המלאך הזה שר הפנים אשר השם המיוחד בקרבו, ופחדו לנפשם מעתה פן יפלו ביד האויבים עם אחד מן הנפרדים.

ועם הדעת הזאת של קבלה יאמנו דברי רז”ל שדרשו: (תנחומא משפטים יח) שכל ימיו של משה לא היה מלאך עמהם, כלומר מלאך שר צבא, כי היה הולך עמהם המלאך הזה שהוא מן הנטיעות, אין זה מלאך שר צבא כי אין זה מן הנפרדים, ומה שכתוב: (שם, ב) “ושלחתי לפניך מלאך”, והוא מן הנפרדים, זה לא נתקיים כי משה רבינו בטל הדבר בכח תפלתו, והוא היה ממלא מקום המלאך מן הנפרדים, אבל אחר שמת משה חזר מלאך שר צבא למקומו.

ודעת הרמב”ן ז”ל במלאך שר הצבא שחזר בימי יהושע שהיה גבריאל, ומשה כל ימי חייו הוא הממלא מקומו של גבריאל השר, כנרמז בפסוק: (לעיל יז, יא) “כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל”, ובימי יהושע חזר למקומו ללחום מלחמת ה’ בעד ישראל, והוא גבריאל הנלחם להם, ועל כן נראה ליהושע וחרבו בידו, שנאמר: (יהושע ה, יג) “וחרבו שלופה בידו”, ולכך תמצא שם נקמות גדולות באבוד האויבים במיני נקמה מחודשים מאד, וכענין שכתוב: (שם י, יא) “וה’ השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו”, גם בענין אבדן המלכים ההם, והיתה מדת הדין מתוחה בהם להאבידם בגוף ובנפש מה שלא תמצא כן במלחמה שעשה משה שלא יזכיר בהם הכתוב כי אם אבדן הגופות והחרימם, כענין שכתוב במלחמת סיחון ועוג: (דברים ג, ו) “החרם כל עיר מתים הנשים והטף”, ולא הזכיר שם נפש כלל, אבל במלחמת יהושע הזכיר (יהושע י, כח) “נפש” בכל מלחמותיו ובכל הערים אשר לכד, והנה בכל אחת ואחת הזכיר “נפש”, ובסוף הזכיר: (שם ה, מ) “ואת כל הנשמה החרים”, לבאר כי אין צריך לומר שהשמיד הגופות וכלה אותם כי גם הנשמות החרים שתהיינה נכרתות מן העוה”ב.

ועל כן הוצרך ללכת עמו המלאך הזה שהוא שר הגבורה להיות על ערי האויבים תחת אלהי ה’ הצבאות ויפלו לפני ישראל לאלפים ולרבבות, והאל יזכנו לראות מתורתו נפלאות, ע”כ לשון רבינו בחיי ז”ל.

ובס’ של”ה (תולדות אדם בית ישראל תליתאה) כתב: ואל תתמה על דברי, שהרי מצינו גם כן במלאכי עליון בחינת בחירה קצת, שהרי מלאכי סדום חטאו, שתלאו הגדולה בעצמם, ואמרו (שם יט, יג) ‘כי משחתים אנחנו’, ונענשו שנדחו ממחיצתם קל”ח שנה, כדאיתא במדרש רבה (בראשית רבה פ”נ ס”ט), ‘כי משחיתים אנחנו’, רבי לוי בשם רב שמואל בר נחמן, מלאכי השרת על ידי שגילו מסתורין של הקדוש ברוך הוא, נדחו ממחיצתן קל”ח שנה, אמר רבי חמא בר חנינא, על (ידי) שנתגאו ואמרו ‘כי משחיתים אנחנו את המקום הזה’, עד כאן.

והסוד, כי כל נברא הוא חסר, ואף אם הוא שלם, מכל מקום יש בו חסרון קצת מצד ההעדר הקודם להויה.

ובכל זאת נתבאר שיש איזו בחירה במלאכים ולק”מ.

והנה באמת שייך להאריך בזה, ויש עוד ספרים שהאריכו בזה, אבל נ”ל שיש כאן די אריכות, ודי בזה.

ב) ומה שהקשה על מ”ש וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים וכו’, הרי אין להם בחירה ומה שייך קבלת עומ”ש.

הנה ראשית כל בספר אבודרהם ברכות קריאת שמע כתב, וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה לשון חכמים הוא על שם (ישעי’ ו, יג) וקרא זה אל זה ואמר ומתרגמינן ומקבלין דין מדין.

ולפ”ד יוצא דהנידון כאן אינו כלל על קבלת העול כהמשתמע לנו בפשטות, אלא דהכונה שקוראין זה לזה.

ובאמת בלאו הכי גם לולי דבריו הענין פשוט שאין הנידון כאן שצריך לקבל עול כעבד להסכים להשתעבד תחת מלכותו, אלא זהו שבח וכבוד להשי”ת שנקרא קבלת עול שכך צורתו, וכמו שגם צדיקים גמורים מקבלין עליהם בק”ש עול אע”פ שבודאי קבלו וקבלו יותר ויותר, דמ”מ שבח הוא להקב”ה, וכך היא דרך עבודתו, והענין מובן למבינים.

ואגב דאייתינן לשון האבודרהם, נעיר על ל’ חד מבתראי, ס’ משנה שכיר { רבי יששכר שלמה ב”ר יצחק טייכטל, רב ור”מ בפישטיאן בסלובקיה.

חיבר את הספר ‘אם הבנים שמחה’ (דפו”ר בודפסט תש”ג), וחמישה חלקים של ספר השו”ת ‘משנה שכיר’, ספר דרשות בשם ‘טוב יגאל’, ואת הספר ‘אם הבנים שמחה’ הנ”ל.

כרך אחד של ‘משנה שכיר’ על התורה ושני כרכים על המועדים שערך נכדו הרב יששכר דב קלויזנר, ועוד.

}פרשת ויקרא, שהבין גם מ”ש ומקבלין כפשוטו, [ונעתיק חלק מאריכות לשונו, וע”ש בפנים כל דבריו], וז”ל, גם צריך להבין על התרגום דפירש ומקבלין דין מן דין, מהו הן מקבלין זה מזה, ואיך ע”י הקבלה שמקבלין הם אומרין קדוש.

אך זה נראה פשוט, דכונת התרגום הי’ על מה שאנו אומרים בתפלה בכל יום וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה ונותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם, וכו’.

ונראה בזה דבר אמת בס”ד, דהנה אנו רואים בימינו דכמעט בכל מקום שדרים שני תלמידי חכמים במקום יש מחלוקת ביניהם, והמחלוקת זו הולכת וגודלת בכל יום ועושה חורבנות גדולות בהקהלה, כמו שאנו רואין בחוש המחלוקת שיש בעיירות גדולות שדרים שם שני רבי’ס יש לכל רבי כת בפני עצמו והכתות עושים ריב ומחלוקת ביניהם, ושם שמים מתחלל בעוה”ר ע”י המחלוקת שביניהם, וכן הוא אצל שני תלמידי חכמים שדרים בעיר שלכל אחד יש לו צד בפני עצמו והם לוחמים זה בזה, וכיון שבא לכלל מלחמה מתגברת השנאה ועושים נאצות גדולות, זה הצד רוצה להתגבר וזה הצד רוצה להתגבר, וביני לביני העיר נעשה חרוב ונחרב ומאבד ממונם של ישראל ונעשה חילול השם גדול בעוה”ר, וכאשר מעשים בכל יום יוכיחו.

מאין בא כל זה, הלא אדרבא השכל הי’ מחייב ששני תלמידי חכמים יקיימו ויעמידו חומת העיר, וטובים השנים מן האחד לבנות הדת על תילה, ואנו רואים ההיפך בעוה”ר.

אמת שחכמינו ז”ל אמרו סוף כתובות [קיב, ב] דור שבן דוד בא קטיגוריא בתלמידי חכמים, ופרש”י הרבה מסטינים ומלמדים חובה יעמדו עליהם עי”ש, אבל לא שיהיה ביניהם בינם לבינם קטיגוריא, על זה לא כיונו ז”ל, ואעפי”כ אנו רואים כעת שכמעט עיקר המחלוקת בא על ידם, ואולי דזאת גורם הקטגוריא עליהם, ואשר ע”ז כיונו ליזהר מזה, על כן צריך באמת להבין מהו הסיבה לזה עכ”ל הס’ הנזכר, והבאתיו כאן כנ”ל, [והבאתי גם חלק מלשונו שאין נוגע לעניינינו משום שיש מדבריו דשייכי להדור הזה ר”ל, ומ”מ מבואר באבודרהם דלא כמש”כ על וכולם מקבלים].

{השלמתי היום עיו”כ תשע”ו ויה”ר שנזכה כולנו להחתם בס’ של צדיקים גמורין לחיים ולשלו’.

}