לולב

{עש"ק פרשת שמות כ' טבת תשע"ו}

ליכנס להר הבית במקל שאינו מיועד להליכה

א) מה שהקשה עמ"ש בברכות ס"ב א' דאסור ליכנס להר הבית במנעלו, מדכתיב של נעליך וגו' כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, וצ"ע היאך נכנס במקלו, דכתיב (שמות ד' ב') ויאמר ה' מזה בידך ויאמר מטה, א"כ היה לו מטה.

תשובה לכאורה היה זה רק במטה המועיל להליכה, אבל מטה כזה אשר הוא כבד מאוד כמבואר בחז"ל, ולכאורה רק דומיא דשאר הדברים אשר נזכרו במתני' שם, שהם משמשים את האדם הנושאן, כמו המנעל והאפונדא שם, משא"כ אם סוחב בידו דבר גרידא לא.

וכמו שהביא השואל ל' הר"מ בהל' בית הבחירה פ"ח ה"י, וכך הוא ממש במתני' פ"ק דתמיד מ"ב, שאיש הר הבית היה חובט במקלו למי שהיה ישן על משמרתו.

עוד עלה ברעיוני עוד ליישב ע"ד האפשר, דעיקר האיסור מה דילפי' מקרא הוא המנעלים, שבזה יש באמת בזיון טפי, ונזכר בפסוק להדיא, משא"כ מקלו שאין בו בזיון כ"כ, אי"ז מדאורייתא אלא מדרבנן, ובזמן שקודם מ"ת לא קיימו הדרבנן כמ"ש הרמב"ן בסה"מ, וכ"ש קודם מ"ת, [מיהו עי' יומא כ"ח ב' על אברהם, וי"ל דדוקא הוא], א"נ י"ל עוד דעיקר הקפידא שהיתה על מ"ר קודם מ"ת היתה על המנעלים שיש בו בזיון טפי וסברא הוא לאסור ליכנס בהן אף קודם מ"ת, משא"כ מקלו, דבעצם הרי לכאורה לא נתקדש המקום לגמרי, דגם אם נתנה התורה שם אח"כ הא כתיב במשוך היובל המה יעלו בהר, ואע"ג די"ל דלפנ"ז חמיר טפי, וגם י"ל בדוחק דאסור לילך במנעלים גם אח"כ, מ"מ אכתי אין קדושתו כהר הבית.

אך לפ"ז עדיין צ"ל דמקלו הוא מדרבנן כמ"ש, דאל"כ מנ"ל לאסור מקלו, דאי ממנעל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

לכתוב שמו על דף ד"ת שכתב

ב) מה שתמה היאך מותר לחתום שמו על דף שכתב עליו ד"ת, כיון שאסור לכתוב דברי חול על דף שכתב בו ד"ת ואפי' תנאי לא מהני בזה, כמ"ש המ"ב סי' מ"ב סקכ"ג, וכ"ש איך מצינו להרבה גדולים שחתמו שמם והוסיפו חופ"ק פלוני.

התשובה לזה היא, דהנה מצינו בהרבה מקומות ואף באמצע סוגיא דבגמ' מייתי עובדא לפרטי פרטים, והכל בשביל דין א' שיוצא לבסוף מתוך המעשה, ותמוה הרי הפוסק ממשנתו הר"ז מתחייב בנפשו, וכי לא הו"מ הגמ' להביא רק השאלה והתשובה בזה, ונהי שע"פ סוד יש בהכל רמזים אך גם ע"פ פשט צריך להבין זאת, (ועי' באבן עזרא הקדמת איכה), וגם אחרי הגמ' מצינו זה במקומות שלא נתכונו לסודות, אלא על כרחך צ"ל שכל העניין היינו תורה, וכמ"ש בגמ' ברכות ו' א' מהו דתימא דינא שלמא בעלמא קמ"ל דינא נמי היינו תורה, היינו גם כל הטענות והשקרים שיאמרו בעלי הדין, הכל נחשב בשביל הדיינין תורה, והשכינה באה לשם כמו דאייתי בגמ' שם קרא דבקרב אלהים ישפוט, [ומ"מ יש דרגות באיכות הלימוד, ולא לכל חשוב דין כת"ת, עי' שבת י' א'], וכ"כ הנפה"ח בריש שער ד' על הסברות של הרמאים שצריך לחשוב בשעת הלימוד כדי לידע ההלכה, דהכל הוא מלימוד התורה, וגם כשמזכירין שם האומר חשוב כת"ת, עיין אדר"נ פכ"ד, [ויעויין באיגרת הר"ש מאוסטרופוליא, מ"ש דשם האומר הוא גימטריא כפי המאמר שאמר, וגם תיבת 'רבי' כלול בחשבון זה, ובאמת מצינו כמ"פ ששם האומר הוא כשם המאמר שאמר], ומ"ש הגר"א שכל תיבה בת"ת שקולה כנגד כל המצוות (שנות אליהו רפ"ק דפאה), ברור אצלי שגם שם האומר נכלל בזה, וגם היכן שאנו שונים שם המקום ג"כ, כמו יוסי בן יועזר איש צרידה אומר, בכל כה"ג גם תיבות איש צרידה נכלל במתן שכר הנ"ל על כל תיבה (ומיהו עמ"ש בעם סגולה ח"א בשם הגרח"ק שליט"א לבאר עיקר ענין דברי הגר"א באו"א, אבל מ"מ מקובל לבאר דבריו כפשטן).

ופ"א כתבתי למרן הגרח"ק שליט"א ביני שיטי שאלה בענינא דעלמא, וכתב לי תשובה גם ע"ז אף שלא היה ד"ת, והיינו משום שהקדמתי לכתוב ב' אותיות של חול, ויתכן שסמך ע"ז, או משום שהיה זה לצורך מצוה הקיל בזה, או משום כבוד הבריות סמך בזה על החיי"א המובא בביאור הלכה שם, או משום שכתבתי לו פתיחה למכתב, מיהו בדין זה שכתב דברי חול ואח"כ כתב ד"ת שמעתי מהגרמ"מ קארפ שליט"א שמועיל תנאי בזה כשכותב ד"ת שלא יקדש, ומשמע דס"ל דדוקא אם עשה תנאי ולא דמי להיה שם כתוב על ידות הכלים דסגי ליה ב'יגוד', ומשמע דלא נתקדש כלל, ואפשר דלכו"ע אם רושם ד"ת על עיתון וכדו' שהוא דבר שאינו שייך לד"ת כלל, בכה"ג אפשר דודאי לא צריך תנאי דהו"ל כידות הכלים.

ויסתר משה פניו

ג) מה דאיתא בשמות רבה ג' א' (וחלק מזה בברכות ז' א'), ר' יהושע בן קרחה ור' הושעיא אחד מהן אומר לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו שאלולי לא הסתיר פניו גלה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות ובסוף בקש לראות שנאמר [שמות לג] הראני נא את כבודך אמר הקב"ה למשה אני באתי להראות לך והסתרת פניך עכשיו אני אומר לך כי לא יראני האדם וחי כשבקשתי לא בקשת וא"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אעפ"כ הראה לו בשכר ויסתר משה פניו שם שמות ל"ג ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ובשכר כי ירא שם שמות לד וייראו מגשת אליו ובשכר מהביט [במדבר יב] ותמונת ה' יביט, ור' הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א"ל הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר [שמות לד] ומשה לא ידע כי קרן עור פניו אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר [שמות כד] ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו עכ"ל המדרש.

והקשה כת"ר, חדא מ"ט הסתיר פניו כיון שרצון היתה שלא יסתיר פניו, ועוד מ"ט קיבל שכר כיון שעבר על רצון ה'.

תשובה ראשית כל איני יודע אם יש הכרח שמ"ר ידע מעצמו מיד את רצון ה' בכ"ז, דהנה ע"כ ישנם דעות שרצון ה' היה שלא יזין עיניו מן השכינה, וא"כ גם לדעות החולקות ע"ז, מ"מ יתכן שמשה עצמו היה סבור כן, ומה שהקשה היאך קיבל שכר לפ"ז ניחא, שמ"מ קיבל שכר על מחשבתו הטובה, ומה דמשמע שם דהיתה עליו טענה אפשר שהיתה טענה עליו שהיה לו להשתדל להבין מעצמו, כמ"ש בב"ק צ"ב שב"נ נענש שהיה לו ללמוד ולא למד, וכעי"ז משמע בפ"ב דשבועות י"ח א' על ת"ח ע"ש, וגם כאן היתה טענה עליו שהיה לו להבין.

ועוד י"ל דכמדומה שמצינו בעלמא שיהא צדיק ירא להתקרב מדי בסוד ה' גם כשכך רצון ה', משום שמ"מ כך הוא כבוד ה', וחשיב שעושה בזה רצון ה' האמתי, ומקבל ג"כ שכר על הפרישה, וכעי"ז מה שגזרו רז"ל שלא לתקוע בשופר וליטול לולב בשבת, דכיון שנראה להם לגזור כן ודאי רצון ה' האמתי הוא שלא יקיימו מצות אלו בשבת.

וכבר כתבתי כעי"ז במקו"א.

ובאמת בתוס' הרא"ש בברכות שם כתב, ותימה הוא למה הענישו על כך, ולא תירץ, וביאור דבריו היינו דמ"מ משה רצה לגדור עצמו שלא לראות, והיה זה לש"ש, ולכך לא היה לו ליענש.

וז"ל התוס' בסוטה ל"ז א' ד"ה והיו, כך שנויה ברייתא במכילתין משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן אמר לקטן העמידני עם הנץ החמה אמר לגדול העמידני בג' שעות בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה ולא הניחו גדול אמר לו לא אמר לי אלא עד ג' שעות והקטן אמר לא אמר לי אלא עד הנץ החמה מתוך שהיו עומדים צהובין { ר"ל כועסין (עיין (סנהדרין (רש"י סנהדרין ק"ה א').

ובנ"א: צווחין.

}ננער אביהן אמר להן בניי מכל מקום שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי אף אני לא אקפח את שכרכם עכ"ל.

בענין אין נא אלא ל' בקשה ובלשון 'אסורה נא'

ד) מה שהקשה עמ"ש (שמות ג' ג')

ה) ויאמר משה אסורה נא ואראה את המראה וגו', דהרי אין נא אלא ל' בקשה, וממי ביקש משה רשות כאן.

תשובה זה נכון דאמרי' בכמה דוכתי (ברכות ט' א', סוטה י' ב', סנהדרין מ"ג ב', פ"ט ב' ועוד) דאין נא אלא ל' בקשה, מ"מ כבר כתבו המדקדקים הקדמונים (רש"י ורמב"ן בראשית י"ב י"א) שאי"ז המשמעות הבודדת של תיבת נא, דיש עוד משמעויות לתיבה זו והכל לפי הענין.

עיין חזקוני בראשית י"ב י"א דב' נא שם אינן ל' בקשה, וכעי"ז בריב"א שם, וע"ע בחזקוני ודעת זקנים במדבר י"ב י"ג על אל נא רפא נא לה, דגם שם ביארו ד'נא' אינו ל' בקשה, וע"ע רמב"ן בראשית מ' י"ד, ועיין בעקידת יצחק ['העקידה'] בחלק עה"ת בראשית כ"ה י' שאין ה'נא' שם ל' בקשה, וכן באברבנאל ר"פ וירא (בראשית י"ח) על הפ' יוקח נא מעט מים.

וכמדומה שאין צורך כלל להביא ראיות ע"ז מרוב פשטות הדברים.

אכן אין להקשות דבגמ' קאמר אין נא אלא ל' בקשה, דמצוי בגמ' גם לשונות כוללות של 'אין .

.

.

אלא .

.

.

', ואין הכונה שתמיד הוא כך, והדברים פשוטים, וניתן להביא דוגמאות רבים מספור, כמו הא דאיתא בשבת ס"ג א' אין דיבור אלא נחת (ע"ש ברש"י), שנאמר ידבר עמים תחתינו, ואין הכונה שכל מקום שנזכר דיבור הכונה לענין הזה, דאדרבה בד"כ שנאמר דיבור הכונה דיבור ממש, ע"ש, ושם ס"ז ב' אין דן אלא לשון ע"ז, ואין הכונה שכל מקום שנאמר דן הכונה ע"ז, דיש גם שבט דן ויש משפחת הדני, ולא תמיד הכונה לע"ז ממש כמו במקרה בגמ' שם ע"ש, ושם ק"כ א' אין ישא אלא לשון שבועה, והרי יש ישא שהוא לשון נשיאת עינים, ויש ישא של נשיאת כפים, וגם אם ראיה זו יש לדחות, אך מ"מ הראיות לזה הם רבים ואין כאן המקום.

וכן מצאתי ברא"ם בראשית כ"ב ב' שכתב על לשון רש"י 'אין נא אלא לשון בקשה', וז"ל, אינו רוצה לומר אין "נא" בכל מקום אלא לשון בקשה שהרי מצינו בכמה מקומות "נא" שאינו לשון בקשה [יב יא טז ב] ועוד אלא הכי פירושא אין "נא" האמור פה אלא לשון בקשה דאם לא כן "נא" למה לי עכ"ל.

וכ"כ בשמות י"א ב'.

ולא נחה דעת הרא"ם בזה עד שבמקום אחר (ויקרא ה' ט"ו) רצה להביא ראיה לגבי מילתא דהתם שהל' 'אין .

.

אלא.

.

.

' אינו תמיד כך, והביא ראיות לזה, וא' מן הראיות שהביא הוא מ"ש אין נא אלא ל' בקשה עכ"ד, ושמחתי.

והנה בעצם הקושיא כאן כנראה שהבין השואל בפרטי המעשה בכאן, שמתחילה לא ידע משה מהי האש הזו, ורק אח"כ היה גילוי שכינה לפניו, ואכן יש המפרשין כן, אך יעויין בצרור המור כאן מה שביאר עניין הסנה באריכות, ובדבריו הזכיר שמתחילה היה זה גילוי ע"י מלאך עד שנתגלה אליו הקב"ה, כמ"ש וירא אליו מלאך ה' וגו', עד וירא ה' כי סר לראות, ולפי מה שנתבאר בדבריו שכל ענין הסנה היו גילויים וענינים ע"י המלאך י"ל שמן המלאך גופיה ביקש משה אסורה נא, ולפ"ז יהא שייך ל' בקשה גם כאן.

(ב)">

שאלה

{בס"ד
האם צריך למעשה יש להדר ולהחמיר בעניין המצות והמרור לעשות בהם קנין, או שיש להשתתף עם המארח בפרוטה? ומה הדין במתארח במלון האם זה נחשב כאילו משתתף?}

תשובה

יום ו' עש"ק תזריע כ"ט אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב אהרן שליט"א

ע"ד שאלתו הנה לכאורה מסתימת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז) והשו"ע (סי' תנ"ד ס"ד) שאין יוצאין במצה גזולה משמע דבשאר מצה שאינה גזולה יוצאין, וכה"ג דייקינן בגמ' רפ"ג דסוכה לגבי לולב ע"ש, אכן בגמ' בפסחים דף לח ע"א נזכרה דעת ר"א דבעינן שלכם ואמנם דחינן לזה מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב עריסתיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם מי כתיב מצתכם עכ"ל, אך לא נזכר להדיא אי איכא מאן דפליג ע"ז, אך גם לר"א אפשר דממעט דוקא מע"ש בסוגיא שם שאינו ראוי להיות לכם משא"כ מצה של חולין, ובפרט שבתוס' במקו"א איתא להדיא דמה שאדם אוכל אצל חבירו נחשב של עצמו, וכן ברמ"א באה"ע סי' כ"ח סעי' י"ז כתב, אורח שיושב אצל בעה"ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי).

אכן י"א דבמה שהזמינו ונותן לפניו לאכול אינו שלו עדיין כמבואר בר"ן נדרים ל"ד וברא"ש שם.

(ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' מ"ח, ושו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קע"ב, ובס' ויגד משה סי' כ"ד או' כ"ו בשם ס' אמרי בינה)

ובבית יוסף או"ח סימן תנ"ד הביא לגבי דינא דמצה גזולה מהגהות מיימוניות בפרק ו' (אות ו) בשם הרוקח (סי' רפא), שטוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן בפרק לולב וערבה (מב:) מלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה עכ"ל, ויש להסתפק מה כונתו אם כונתו דוקא למצה שיש בה חשש גזולה כהא דמיירי לעיל מינה, או דכונתו בכל מצה, והנה ההג"מ קאי ע"ד הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ז שכתב, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכלה טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו עכ"ל.

וע"ז כתב ירושלמי [כלומר שמקור דין מצה גזולה הוא בירושלמי] וע"ז כתב לפיכך כתב הרוקח וכו', א"כ מבואר שכל החשש הוא רק מצד מצה גזולה ושאין חשש יותר מכך.

ותהלה לאל מצאתי כן להדיא שהבין הב"ח שם שכתב בזה"ל, מצה גזולה אין יוצאין בה.

פירוש אפילו דיעבד כמו שנראה מסוף דברי הירושלמי וכו', ולפי זה יראה דהטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה וכ"כ הרוקח לגבי מצה לאותן שאופין יחד עכ"ל.

ולשון הרוקח הלכות פסח סימן רפא, וטוב הוא ללמד ולומר לכל אדם לכל מי שיגיע מצות שלי הרי הם לו במתנה כדאמרי' בפ' לולב וערבה (דף מב) כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה.

ירושלמי מצה גזולה פסולה בכ"ש ובלולב הגזול דייק לא כתיב מצתכם עכ"ל.

ויתכן שר"ל שמקור הדבר שטוב לומר כל מיש שיגיע וכו' הוא ע"פ הירושלמי אך מ"מ מסקינן דמי כתיב מצתכם ר"ל שאם אינה גזולה א"צ שתהיה שלו.

[ויעויין בתוס' אח"ז שכתבו לגבי חלות תודה ורקיקי נזיר, והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי עכ"ל, ויש לדון בכונתם מה רצו לתרץ בזה].

ויעויין בר"ש רפ"ק דפאה דנקט בפשיטות דבעינן מצתכם לאפוקי מצת מנחות [ועדיין יש לדון אי ראוי למצתכם בעינן או לא].

ובאופן כללי היכא דאיכא מימרא דאמורא ודחינן לראיה דידיה, הנה אשכחן לזה בב' מקומות לפחות, א' גבי ציצית במנחות ל"ט א' דא"ר ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, ודחינן דילמא דאיקטר, ואפ"ה פסק השו"ע בהל' ציצית לקשור על כל חוליא וחוליא וע"ש בביהגר"א, ובמקום שני אשכחן בפ' ערבי פסחים דצריך לשקועיה וכו' ודחינן לזה ע"ש ואפ"ה פסק הטור למימרא זו.

אכן הרמב"ם בה' ציצית לא פסק מימרא זו שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא { ואע"ג שהרמב"ם בתשובה הזכיר לקשור, מ"מ דברי הרמב"ם בספרו ג"כ נכונים שמבואר דא"צ לקשור, וכונתו בקשירה שהזכיר בתשובה היא מה שנהגו בני תימן להכניס החוט באיזו שהיא דרך ע"מ לחזק אותו.

ותדע דע"כ צריך לעשות כך וגם לדברי הרמב"ם בחיבורו הרי החוט לא יעמוד במקומו בכל גוני אם אין לו איך להתפס, ורק דקשר גמור כמו הקשר העליון אין צריך לעשות.

}, וכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו דין זה דצריך לשקועיה למרור בחרוסת, ונראה לי דמצאנו בזה מחלוקת כללית בין הרמב"ם להטור היכא דדחינן לראיה דאמורא האם יש להחמיר כמותו או לא.

וא"כ ה"נ דדחינן לראיה דרב אסי ולא נזכר חולק להדיא אפשר דתליא בפלוגתא זו.

אבל באמת נראה דכל מה שנחלקו הרמב"ם והרא"ש הוא דוקא היכא דבעל המימרא קאמר את המימרא כהוכחה מן הברייתא כבסוגיא דמנחות וע"פ, משא"כ בהרבה מקומות בש"ס דמייתינן סיעתא ודחינן לסיעתא וכמו הכא מי כתיב מצתכם, דר"א הכא לא הביא סייעתא על מימרא דידיה, וא"כ דיחויא בעלמא הוא [וכמו בפ"ב דמגילה דילמא דמנחה מגילה קמיה וכו' ואפ"ה קי"ל לכל הפוסקים שצריך שתהא מגילה לפניו כדמשמע שם מהמשך הסוגיא], אך מ"מ חזינן מדברי ברוקח שהבין דלא קי"ל כדאת ר"א כאן, ויתכן שהלשון מתקיף לה רב פפא ס"ל שרב פפא בא לחלוק, וצ"ע אמאי לא קיבל תירוצה דרבא.

ושמא ס"ל דמ"ש אח"ז שאני התם גבי חלה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני בא לחלוק אכולה מילתא דרב אסי חוץ מחלה, [וג"ז צ"ע די"ל שבא לחלוק רק עמ"ש על אתרוג, אבל מ"ש על מצה לעלול ילפינן מצה מחלה בגז"ש, וממילא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני אהני גם למצה].

אכן ברא"ש פסחים פרק ב סימן יח [על דף לח ע"א] כתב וז"ל, אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח והא לא כתיב מצתכם אמר רב יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה דגזירה שוה זו מקובלת בפ' רבי ישמעאל (ד' ע ב) על ההיא מתניתין דהחיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה וקאמרי עלה בגמרא מה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני אלא דרבנן אית להו דמצת מעשר שני הוי שלכם אבל גזולה דלאו לכם היא לא נפיק בה.

וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר לימא מסייע ליה מדהכא פליג בהך נמי פליג שאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני וממעטינן מינייהו מעשר שני וגזול אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם.

עכ"ל.

ולכאורה משמע מתחילה שפסק כפשטות דברי רב אסי, דקאי בין אגזולה בין על מה שאינו שלו בכלל, ולמסקנא אין ברור אם כונתו דהמסקנא פליגא גם אשינוייא דרבא [על אתקפתא דרב פפא] דמצה יש בה דין מצתכם, או רק על אתרוג שם לומר שיוצא בשל מע"ש, אבל מ"מ מודה דבמצה יש דין מצתכם, והגם דמסיים 'אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם' מ"מ מצה שייכא לחלה שאינה בשאינה שלו כלל, דהרי ילפינן למצה מחלה בגז"ש וכנ"ל.

ומה דבכ"ז סתם הרא"ש כ"כ ולא פירש דין מצה שאולה, כנראה שסבר הרא"ש שאין מצה שאולה, שאם נותן רשות לאוכלו ודאי כונתו להקנות לו, וכמ"ש על ציצית שאם השאילו חוטין ודאי היה בכונתו להקנות לו כיון דלא הדרי בעינייהו.

כדאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יא בזה"ל, חוטין שאולין, הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי ע"כ.

וכתב ערוך השולחן שם, כתב רבינו הב"י בסעי' ז' כלומר אף על גב דכל לשון שאלה שייך על דבר שמחזיר לו זה הדבר עצמו והלואה היא על דבר שזה הדבר לא יוחזר לו רק דבר אחר במקומו כמו הלואת ממון שמשלם לו בממון אחר מ"מ אם השאיל לו חוטי ציצת בודאי כונתו להלואה דאם שיחזירם בעין למה השאילם ומה יעשה בהם דאם נאמר שהשאילם שיעשם בטליתו לאיזה זמן ואח"כ יתירם מהטלית ויחזירם לו אין זה מדרך העולם עכ"ל.

וע"ע ב"מ ס"ט ב'.

וכתב בט"ז (בסי' תנ"ד) דאף דבעינן במצה לכם, אעפ"כ יוצאין במצה שאולה, שהרי לא השאילה לו ע"מ שיחזירנה לו אלא ע"מ שיאכלנה ויחזור לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר, והעתיקו דבריו כל האחרונים.

וע"ע בשאג"א ישנות סי' צ"ד דדעתו דכל הפסול במצה גזולה היא רק מצד מצוה הבאה בעבירה, הובא בבה"ל והוסיף שכן דעת הלבוש והמקור חיים, א"כ לכל הני רבותא פשוט שא"צ לקנות המצה.

והנה יש שרצו להחמיר בזה (אמרי בינה פסח סו"ס כ"ג, שפ"א סוכה ל"ה א'), ולא נהגו כ"כ להחמיר בזה.

ולע"ע לא מצאתי מי שנקט למעשה שיש חיוב להחמיר בזה, ובפוסקי זמנינו ג"כ יש שהזכירו שראוי להדר בזה להקנות את המצה לכ"א מן האורחים (אשרי האיש ח"ג פ"ס סקי"ז, הליכ"ש פסח פ"ט ס"ד), אך רוב הפוסקים לא החמירו בזה כלל (חוט שני פסח פי"ג סוף סק"א על פי החזון איש, פניני רבינו הקה"י ח"א עמ' צ"ט), וגם הגרי"ש שהחמיר בזה לא החמירו בזה מעיקר הדין, וכן הגרשז"א הנ"ל הביא טעם ליישב מנהג העולם שלא מחמירים בזה [ע"פ המהר"י קורקוס והכ"מ פ"ו מהל' ביכורים ה"ד בדעת הרמב"ם שלענין אכילת מצה די לו שתהא היתר אכילה בכדי שתיחשב שלו וא"צ שתהא שלו לגמרי], (וע"ע מקראי קדש ח"ב סי' מ"ה).

ועל כן מי שלכתחילה אינו רוצה להחמיר בזה יש לו על מי לסמוך, וכמו"כ בחוסר נעימות וכדו' בודאי יש על מי לסמוך.

אך באופן רגיל מכיון שזהו חשש דאורייתא ראוי להדר ולקיים חומרא זו, וכלול בזה דעת בעל הבית שיתכון להקנות את המצה לכל המסובין, ודעת האורח לקנות את המצה.

וראיתי מי שהוסיף עוד שטוב שיתנו האורחים פרוטה עבור המצה.

בברכת פסח כשר ושמח

בענין הקנאת המרור כדי לצאת בו יד"ח

בענין הנ"ל - נכתב כהמשך לשאלה הקודמת

 {בס"ד
תודה רבה ויישר כח על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב,
א.

האם זה גם חל על מצוות אכילת המרור?
ב.

האם בעצם המשתתף בסדר ציבורי שהוא משלם עבורו ערב החג יוצא ידי ההידור שמשתתף עמו בפרוטה?}

תשובה

בע"ה עש"ק פרשת תזריע כ"ט אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב .

.

.

ע"ד מה ששאלת בשאלה א, האם גם גבי מרור יש דין כזה כמו במצה [להסוברים כן] שצריך להקנות אותו למי שרוצה לצאת בו.

הנה כתב בשו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן צד וז"ל, ברם צריכים אנו למידע הא דמצה גזולה דפסולה מ"ט אי משום מצוה הבאה בעבירה מהא גז"ש שכתב הרא"ש דאתיא לחם לחם מחלה ונ"מ לענין מרור דאין יוצא ידי חובתו במרור גזולה או לא דא"א דאתיא מגז"ש כיון דמצה גזולה אתיא מקרא לפסולא מרור גזול נמי פסול דכל דפסל רחמנא במצה במרור נמי פסול מהיקשא דמצה ומרור ואפי' במרור בזה"ז דרבנן כדמוכח בפ' כ"ש (דף לט) גבי הא דבעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים כו' במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק כו' אמר רבא מסתברא מצה ומרור וכמש"ל בדיני מצה ומרור ואי מצה גזולה אינה פסולה מקרא זה אלא משום מצוה הבאה בעבירה והא האי פסולה דמצוה הבאה בעבירה לאו גבי מצה נאמרה אלא כללא הוא בכל המצות דמצוה הבאה בעבירה פסולה אי מדאורייתא ומקרא דאת הגזול ואת הפסח יליף לה ברפ"ג דסוכה (דף כט) והאי קרא גבי קדשים כתיב וממנו ילפינן לכל התורה כולה ואי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמש"ל סימן צ"ז ולהני רבוותא דפסקו דבדרבנן מצוה הבאה בעבירה לית לן בה ומה"ט לולב הגזול בי"ט שני כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן וכמש"ל בדיני לולב א"כ הה"נ מרור הגזול כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן בזה"ז עכ"ל השאגת אריה.

כלומר דאם פסול גזולה במצה הוא מהפסוק א"כ גם מרור בכלל, שהרי הושוה מרור למצה בכל דבר, אבל אם הפסול במצה גזולה הוא מצד מצוה הבאה בעבירה ולא מצד הלכות מצה, א"כ אם מרור בזה"ז הוא מדרבנן ובדרבנן לא פסלינן מצוה הבאה בעבירה.

וע"ש מה דמסיק לענין מצוה הבאה בעבירה בזה, ומ"מ לעניננו שמעינן מיהת דאת"ל כהדעות שמצה צריך לקנות מדאורייתא שיהיה מצתכם, ופסול גזולה אינו מצד גזולה אלא מצד שאינו מצתכם, א"כ ה"ה מרור, ולא רק במרור גזול אלא כל מרור שאינו שלו.

וכתב בשו"ת עונג יום טוב סימן לט וז"ל, ולפי זה שבארנו דגז"ש גמורה היא יש לפסול גם מרור הגזול כמו דפסלינן מצה גזולה דכל פסול במצה פסול במרור כדאמרינן בפ' כ"ש (דף ל"ט) והשא"ר ז"ל כ' דהך גז"ש דלחם לחם לא קיימא ופסול מצה הוא רק משום מהב"ב.

ולפי"ז במרור דרבנן לא חיישינן למצוה הבב"ע לכמה רבוותא.

אבל לפמש"כ דגז"ש גמורה היא ומצה גזולה פסול מה"ת ממילא מרור הגזול נמי פסול אף שהוא מדרבנן כדמוכח בש"ס דפסחים הנ"ל גבי מרור של מע"ש עכ"ל.

ובביאור הלכה סימן תנד כתב וז"ל, ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה"ג בשם מהרי"ו דיצא והפר"ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בשאגת אריה סימן צ"ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג"כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ"ט ס"ה יוצא בדיעבד וכ"כ במקו"ח ע"ש.

אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסימן קצ"ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר"ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו' להני דמזבני אסא וכו' עי"ש בפרק לולב הגזול ונ"ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו"ה הוי כקרקע ע"ש הרי מבואר להדיא ממהרי"ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס"ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש { לשאלת השואל שוב שאבאר את דברי הבה"ל כתבתי לו: הבה"ל מדבר על אדם שאכל כבר מרור גזול וכעת אוכל מרור כדין, הנידון האם יברך או לא, וע"ז כתב הב"ה שלא יברך, משום שלענין ברכה יש לחשוש לדעות שיצא במרור הגזול.

}עכ"ל.

ויש להוסיף דהגם שלגבי גזול מרור קיל ממצה, כיון שהיא דרבנן בזה"ז, וממילא פחות שייך בה חסרון זה אם החסרון הוא מצד מצוה הבאה בעבירה, אך מצד הידור זה שתהא המצה קנויה לו לכאורה לא יהיה חילוק בין מצה למרור, דאם הוא דין במצה מצד פרטי המצה עצמה א"כ ה"ה במרור, ואף אם מרור בזה"ז דרבנן כנ"ל, וכך יתכן שדעת בעל המקראי קדש פסח ח"ב סי' י"ד ואינו תח"י.

ויעויין בשו"ת הר צבי אורח חיים ח"ב סימן עד שיצא לדון אם שייך להתיר במרור שנגזל מעכו"ם מצד שבמרור דרבנן אין מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל, וע"ש מה שהציע עוד טעם להקל יותר במרור, ואח"ז כתב, אולם כ"ז לדעת האומרים שבמצה גזולה הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל לדעת האומרים שהטעם במצה גזולה הוא משום דבעינן שיהא משלכם, ולדעת הפר"ח שגם לענין זה איתקוש מצה ומרור אהדדי, הרי גם במרור פסול משום דבעינן שלכם וכו' עכ"ל.

ב.

באופן כזה נראה שאין צורך לבקש שוב מבעל הבית להקנות, ובודאי שאין צורך לתת עוד פרוטה נוספת בשביל המצה, רק טוב שיכוין האורח אכן לקנות את המצה לחלקו ולא לאכול מרשותו של בעה"ב.

בענין הנ"ל ותשובה מחכ"א

שאלה

{בס"ד
כב' הרב ישכ"ג על תשובתו הנאה והנפלאה.

יוצא מהתשובה שמי שמשתתף בסדר ציבורי והוא משלם יוצא ידי חובה ע"מ להחשיבן כמצה ומרור שלו, אך יש לדון עוד באדם משתתף בסדר ציבורי שמי שממן אותה הוא לדוגמא קופת עיר, מי נחשב כאן הבעלים ע"מ להקנות לו, מדובר בסדר ציבורי של גמ"ח.

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע"ה אור ליום ב' ג' ניסן ע"ו

התבוננתי בענין שאלתך על המקבל מקופת צדקה, בסעודה המאורגנת ע"י בית התבשיל, ואוכל שם, אם יכול לברך על המצה בלי לבקש שיקנו לו את המצה, [לדעות שצריך לבקש שיקנו לו את המצה], ונראה שהשאלה מורכבת מכמה נושאים, בעצם יש לדון האם מותר לקנות לולב ואתרוג מכסף שקיבל מצדקה, אם חשיב שלו, דהרי כתבו הפוסקים שיש הרבה שאינם בקיאים שצריך להקנות כדין, ובזה י"ל דשרי, חדא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכתיב בפיך זו צדקה בפ"ק דר"ה, וא"כ זהו כבר ברשותו בקנין גמור, וג"כ שאינו מקבל את הלולב והאתרוג עצמן אלא משתמש במעות לקנות, וא"כ בלאו הכי כבר קנה מן המוכר בקנין גמור את הלולב והאתרוג, אבל הכא שמקבל את המצה ישירות מגבאי הצדקה, ואין גבאי הצדקה בקי להקנות לו [וגם אם בלולב בקיאין אך במצה מסתבר דאין בקיאין], ומאידך יתכן שא"צ שהגבאי הוא ידא אריכתא של הנדיבים ומקנים ע"י אמירתם כדין צדקה.

וכתב אלי הגאון ר' יואל יעקב לטס [מו"ץ בבתי הוראה מטעם הגרש"ץ רוזנבלאט] וז"ל:

כידוע למר איתא במ"ב סימן תנד ס"ק טו "ודווקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה, דהא שאלה על מנת לאכלה ולא להחזירה בעין, אם כן הרי היא שלו ממש".

וצ"ע דלא כתב באיזה קנין יקנה השואל, דהרי ממון לא נתן, אלא כוונתו לכאורה שקונה בהגבהה.

ובביה"ל ד"ה אין אדם הביא שיטת הריטב"א שגם בגוזל מצה יוצא, כיון שקונה בלעיסה, ויוצא את המצוה בבליעה.

וכתב שאע"פ שהשו"ע חולק, לענין לחזור ולברך לא יברך.

א"כ במ"ב לא איירי בקנין ע"י הלעיסה אלא בהגבהה וכדומה.

לפי זה כל מי שמקבל בהשאלה ובמתנה, בפשטות צריך לכוון לקנות וודאי מצה של צדקה לא גרע משאלה, ואדעתא דהכי ניתן הכסף מהתורמים, שיקנו מצות ומרורים ויאכלום, והכל ברשות הגבאיי צדקה.

כן נראה לי פשוט שהדין בכסף של צדקה, בלי להגיע לסברות של בפיך, כיון אדעתא דהכי ניתן, שיעשה מה שהוא רוצה, יכול לקדש בזה אשה.

רק לפעמים יש אומדנא דמוכח שהמקבל עובר ע"ד התורם.

כל זה בלי להכנס בדבריהם המלוקטים של פוסקי דורינו, שלאו רב אשי חתים עליה, צריך אמנם לעיין באמרי בינה שדן בעניניים אלו, והנלע"ד כתבתי { להמשך שאלת השואל כתבתי אליו עוד: הנה בדאורייתא קי"ל מעות קונות, ומדרבנן משיכה או הגבהה, הנה הבאתי [מהפסקי תשובות] לתת דוקא פרוטה ע"מ לקנות, בכל זאת רציתי לצדד דגם אם יש ענין לתת דוקא מעות, מ"מ המקבל מצדקה א"צ לכך, מכיון שבצדקה יש צד לומר שעצם ההתחייבות פועלת קנין.

הרב לטס רצה לומר שא"צ לבוא לכך, משום שבמ"ב חזינן שדעתו שגם בהגבהה אפשר לקנות, א"כ א"צ דוקא פרוטה, ולכן בכל גוני מועילה דעת הנותן שיוכל לעשות את השימושים שלו, כך נראה לי שהיתה כונתו.

אמנם עדיין יש מקום לדון גם לפי דבריו מה יהא הדין בלולב ואתרוג ששם הנושא שיהיה במעות הוא יותר מבמצה, מה יהא הדין שם בצדקה, אם שם המקבל צדקה דינו כקונה במעות או כקונה בהגבהה.

}.

יואל יעקב לטס

שאלה

{שלום וברכה אל הגרע"מ סילבר, אחדשה"ט
הנה איתא ברמב"ם (פ"א מהל' שופר ה"ג) "שופר של ע"ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא.

שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה".

וצ"ע מאי שנא קול שופר גזול מקול שופר של עולה וע"ז, דמשמע מלשון הרמב"ם שופר הגזול שתקע בו 'יצא', דגם בזה לא איירי לכתחילה אלא אם תקע יצא, ומדוע לא כתב כן בפירוש אין תוקעין בו לכתחילה ואם תקע בו יצא כמוש"כ בשופר של ע"ז ושל עולה.

ואם תאמר דבגזול מותר לכתחילה, א"כ יוקשה מאי שנא משור של עולה, דהתינח שופר של ע"ז י"ל דכיון דאיירי באשרה דמשה (עיין מגיד משנה מ"ש בזה) דכתותי מיכתת שיעוריה, לכך לכתחילה לא יתקעו בו, אך של עולה דטעמיה משום מצות לאו ליהנות נתנו, וכי אמרינן טעם זה רק לענין דיעבד דיצא בדיעבד אך לא לכתחילה ומהיכן ניתי לחלק כן.

יהודה שוארץ}

תשובה

בע"ה

‏מוצ"ש ד' תמוז תשע"ו

פעה"ק ירושלם יע"א שערי צדק

אל מע"כ שליט"א

לכאורה הטעם שהרמב"ם לא פירט הדין בשופר הגזול, הוא דכיון דפשטיה דמילתא מיירי בא' שגזל מחבירו שופר ובא לתקוע בו, דז"פ שלכתחילה אין תוקעין בו מצד איסור גזילה, וכל מה שיוצאין בדיעבד הוא מצד שהמצוה אינה בשופר אלא בשמיעה, וכמ"ש הרב המגיד שם, ולהכי לא הוצרך הרמב"ם לומר שלכתחילה לא יתקע בו, ואה"נ קושטא דמילתא הוא ששייך לדייק גם ממש"כ הרמב"ם שאם תקע יצא שמעינן ממילא דלכתחילה לא יתקע בו, אבל אפשר דא"צ לכך.

ויעוי' במה שכתב בחידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כ"ח א', אחר שהביא דברי הרמב"ם הללו והירוש' דמסייע ליה, וז"ל, ומסתברא דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה, אבל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה, כדין לולב דמיפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול, שאע"פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא, ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין, ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה, דמצוה הויא שינוי רשות או שינוי השם וקנאו ביאוש ושינוי רשות, הלכך שופר הגזול פסול והשאול כשר, וגזול שקנאו ביאוש ושינוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל, וע"ע בשו"ת משכנ"י או"ח סי' קנ"ב בענין מה שיוצא אע"ג דהו"ל מצוה הבאה בעבירה.

ועכ"פ הרי הרמב"ם מיירי גם באופן זה שלא היה שינוי רשות ושינוי מעשה, דזהו פשטות המקרה, ולהכי בגזל פשוט שלכתחילה לא יתקע משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה.

והנה בעצם בשופר של ע"ז ושופר של עולה ג"כ, מעיקר הדין אין להשתמש בהם, אלא דבגזל א"צ לבוא לכך, משום שבגזל פשיטא שא"א ליטול דבר מרשות חבירו ע"מ לקיים בהם כל המצוות שבתורה, כל עוד שחבירו אינו מסכים, משא"כ בעולה וע"ז שכל איסורן הוא מצד גבוה, ס"ד דשרי כל שבאמת אינו להנאתו כלל, דמצוות לאו ליהנות נתנו, ומ"מ לכתחילה אסור מכיון שאין בזה שום זכות שימוש, ואולי הוא משום גזירה שמא יבוא להשתמש בו גם לצרכי עצמו.

ויש להוסיף בטעם הא דפשוט לאסור לכתחילה השימוש בשופר של ע"ז הוא גם משום דמאיס, עיין במה שכתבו התוס' במסכת סוכה דף ל"ב א' וז"ל, ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה וכו' עכ"ל.

וכן מבואר עוד בצפנת פענח על הרמב"ם שם וז"ל, שופר של עכו"ם אין תוקעין בו כו'.

הנה כאן אין הטעם משום הנאה דגבי דבר שאין בו ממש בשל ע"ז מותר אף לכתחלה כמבואר ביצה ד' ל"ט ע"א דע"ז בדיל מיניה עי' ברכות דנ"ג ע"א רק הטעם משום דמאיס לכתחלה למצוה עיין ע"ז ד' מ"ז ע"א ובירו' פ"א דבכורים עכ"ל.

ויש להתבונן בסוגיא דר"ה דף כ"ח א' דמבואר שם [לפי דעת הרמב"ם וע"ע להלן] דגבי מודר הנאה לא גזרי' להא גזירתא, אלא היכא דשרי משמע דשרי אף לכתחילה, משא"כ בשאר מידי דאיתא התם מבואר דאסור לכתחילה.

ויעוי' מה שכתב בשו"ת עונג יום טוב סימן צה וז"ל, וכיון דאמרינן בזה מללה"נ מותר ללמוד אף לכתחילה כמו במודר הנאה משופר דמותר לכתחילה.

והא דאסור לתקוע בשופר של עבודת כוכבים כתב התוס' (בפ"ג דסוכה) משום דמאיס למצוה.

מיהו בשופר של שלמים ועולה משמע נמי בגמרא דלכתחילה אסור וכ"פ הרמב"ם ז"ל (בהל' שופר) וצ"ע למה.

ומצאתי בהגהות מל"מ שהביא בשם מהר"מ די בוטין לכתחילה לא אמרינן מללה"נ.

ואיני יודע מה יענה אהך דמודר הנאה משופר שמותר לכתחילה עכ"ל העונג יו"ט, וע"ש במה שהאריך בזה בכל ענין זה של מצות לאו ליהנות ניתנו לכתחילה.

ואביא בזה לשון הנצי"ב ז"ל (בס' הַעְמֵק שְׁאָלָה סי' קנ"ד סק"ב) וז"ל, צריך רבינו [הרמב"ם] לשני הטעמים להסביר מדוע יצא בשופר של עולה, שאם היה בקול דין מעילה לא היה מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, שלא שייכת סברא זו לענין מעילה, תדע שלכתחילה אסור לתקוע בו אע"ג דמצוות לאו ליהנות נתנו, אלא לפיכך יצא משום שאין בקול דין מעילה, וא"ת הא מכ"מ מעל שהרי סבור הוא לצאת ידי מעילה בגוף השופר, ומש"ה אמרו בר"ה דף כ"ח למ"ד מצות ליהנות נתנו דמעל, ע"ז השיב [הרמב"ם בלשונו הנ"ל] דקי"ל מצוות לאו ליהנות נתנו וכלפי קולו אמר דבקול ליכא מעילה, ובזה יבואר מאי שנא מודר הנאה משופר, שמותר לכתחילה לתקוע בו, ומאי שנא שופר של עולה דלכתחילה לא יתקע בו, דאותו איסור ליהנות משל קודש שייך גם בקול, ושמצד זה לא מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, אינו אלא בקודש, אבל באיסור הנאה דעלמא ודאי מהני הסברא דמצוות לאו ליהנות ניתנו גם לכתחילה עכ"ל הנצי"ב ז"ל, והרי תירץ בדבריו מ"ט בהקדש לכתחילה לא יתקע אע"ג דקי"ל מצוות לאו ליהנות נתנו.

אבל גזל וע"ז מ"מ אסור לכתחילה מהטעמים שביארנו לעיל גבי גזל לחודיה וע"ז לחודיה, אבל באיסור נדר היכא דשרי משמע דשרי אפי' לכתחילה וכנ"ל כמ"ש הנצי"ב.

ויש להוסיף מה שכתב הצפנת פענח על הרמב"ם וז"ל, מצות לאו ליהנות כו'.

וגם י"ל דהוה כמו לא אפשר ולא קמכוין אך כיון דע"כ צריך שישמע קול שופר הוה מכוין ועיין תוס' פסחים ד' כ"ב ע"ב ותוס' מנחות ד' מ"א ע"א ע"ש גבי בגדי כהונה וא"כ י"ל דזה תליא אם דבר שאין מתכוין מותר אם אסור כמבואר בהך דפסחים ד' כ"ה ע"ב ועיין בכריתות ד' כ' ע"ב היכי ס"ל לראב"צ ע"ש ועיין במעילה ד' י"ג ע"ב גבי ערבה ועיין שם בפיהמ"ש ועיין עירובין ד' ל' ע"א בהך דר"א גבי אוכל הנאסר לו לאדם ובתוס' כאן ד"ה המודר הנאה ועיין בה"ג בהל' שופר דפסק דאסור במודר הנאה משופר עצמו ע"ש גם י"ל דר"ל דאסור לתקוע והגמ' דילן ר"ל שאחר יתקע והוא ישמע עכ"ל.

וא"כ לכאורה היה אפשר לומר דמה שאסור לכתחילה הוא מכיון דגם אם קי"ל דלא אפשר ולא קא מכוין שרי, הוא בתנאי דבאמת לא קא מכוין, וא"כ מכיון שיש לחשוש שיבוא לכוין ליהנות מזה, לכן לכתחילה לא יבוא לתקוע כלל בהקדש, אמנם לפ"ז צ"ע מ"ט בנדר לא חששו לזה ושרי לכתחילה.

[וע"ע שו"ת רע"א סי' קכ"ט מה שדן מצד הנאת הגוף שיש לו וא"כ מ"ט נימא בכה"ג מצות לאו ליהנות נתנו].

וכתב בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים קצ"א וז"ל, שאלת על מה שכתב הרב פ"ק דשופר וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו.

וקשיא לך טעמא דלאו ליהנות ניתנו הא לאו הכי היה מועל והא קי"ל אין בקול מעילה.

עוד קשה דאמר לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה ומאי לפיכך כיון שמותר לכתחלה.

וכתב שם, תשובה אף על גב דאין בקול מעילה לא נהנין לכתחלה ואי לאו משום הא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא היה יוצא כיון דאסור מדרבנן מיהא.

הילכך כיון דאסור לכתחלה לא יתקע בו שהיא מצוה הבאה בעבירה אבל בדיעבד יצא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו בד"א בדבר שהוא אסור מצד עצמו לא יתקע לכתחלה אבל בדבר שהוא אסור על עצמו הנאתו מותר לכתחלה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו וזה שכתב לפיכך וכו', עכ"ל.

ונחת בזה לנידון הזה ג"כ וחילק בין דבר שהוא אסור מצד עצמו לדבר שהוא איסור על הגברא.

והנה כ"ז לדעת הרמב"ם, אבל השו"ע כתב בסי' תקפ"ו ס"ה וז"ל, המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י"ח.

אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי, אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה ע"כ.

ומבואר בזה דבאמת מעולם לא הותר כלל להשתמש בדבר שהוא איסור לצורך מצוה ורק בדיעבד יוצא [או שעושה המעשה ע"י מי שאינו אסור בזה], והיינו מטעם שיש הנאה מ"מ במעשה עצמו וכנ"ל, ורק במצוה כדי שלא יפסל המצוה בעינן שנאמר 'מצות לאו ליהנות ניתנו' על מנת שיקרא שעושה המצוה בכשרות.

ומקור דברי השו"ע הם מדברי הכל בו (סי' ס"ד כ"ט ע"ג, הובא בב"י) שכ' וז"ל, המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"כ.

ועי' תוס' ר"ה כ"ו א' ד"ה בל, ועיין באריכות בהערות הגרי"ש אלישיב ר"ה כ"ח א'.

בברכה רבה

{בס"ד יום ו' עש"ק פ' תרומה ג' אדר א' תשע"ו}

נדבת חש"ו

א) מה שהקשה ע"ד הירושלמי רפ"ק דתרומות (פ"א ה"א) דממעט קטן מנדבה, דהא אין לו דעת וכי איצטריך קרא למעוטי ליה.

תשובה בתוס' חולין י"ב ב' י"ג א' הביאו ירושלמי הזה, כשדנו שם גבי קטן שאין מחשבה, וכתבו וז"ל, ובירושלמי גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה חרש שוטה וקטן כו' פריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן כו' וקצת תימה מה מקשה דבתחלת סוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לעובד כוכבים מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש שוטה וקטן ושמא אסמכתא בעלמא היא ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירוש כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו עכ"ל התו'.

ומבואר מדבריהם לכאורה דבאמת א"צ קרא לזה ואסמכתא בעלמא היא.

ועייין בתורה תמימה כאן שעמד בזה, וז"ל (אות א'), ומה דיליף קטן מן איש ולא מן ידבנו לבו כמו חרש ושוטה משום דאין לו דעת י"ל משום דיש קטנים שהגיעו לכלל דעת כגון אלו שהגיעו לעונת נדרים שיודעים לשם מי נדרו ונדבו כמבואר בנדה מ"ה ב' מ"מ אתמעטו מן איש שלא יונח על פחות מי"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקחו שמעון ולוי איש חרבו עכ"ל.

ובאמת כך מבואר בדברי הרע"ב על המשנה רפ"ק דתרומות, וז"ל, החרש והשוטה והקטן כו' כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כ"ח) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו אל בני ישראל פרט לנכרי, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין.

וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב.

ע"כ, וכ"כ המהר"י קורקוס פ"ד מהל' תרומות ה"ב ועוד דמיירי בקטן שיש לו דעת שהגיע לעונת נדרים.

אכן באמת הקשה כת"ר מ"ט צריך קרא כלל למעט חרש ושוטה.

ב) מה שהקשה כת"ר איך נמשחה מידת ההין שבמקדש כיון שלא נעשית לשום צורך אלא לשמן המשחה (מנחות פ"ז ב'), א"כ איך נתקדש מעיקרא קודם שנעשה שמן המשחה, כדי לקדש את השמן המשחה.

תשובה ז"ל המקדש דוד (קדשים סי' ב' סק"ב) ובמנחות פ"ח א' גבי הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין איכא למ"ד שהיה לדורות ואיכא למ"ד דלפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז ע"ש ומכלל שהיה טעון גניזה, וע"כ אותו ההין לא היה כלי שרת גמור דליכא למימר דשמן המשחה היה צריך לקדש בכ"ש כמו קרבנות דבמה נתקדש אותו ההין דהכלים שעשה משה רק משיחתן מקדשתן וא"כ זה ההין שכל עצמו לא היה רק לעשות בו שמן המשחה א"כ ע"כ לא נמשח, ומ"מ היה טעון גניזה ככ"ש וע"כ לענין גניזה אינו טעון משיחה דגם קדושת פה מהני להיות כ"ש וטעון גניזה עכ"ל.

ומבואר דס"ל דאה"נ לא נמשחה מידה זו.

[וכ"ז רק למ"ד ז' מידות היו אבל למ"ד שנתות היו בהין לק"מ, כיון דאח"כ נמשח בשמן המשחה לצורך שאר הכלים, ולצורך שמן המשחה עצמו ע"כ אין צריך קדושה ע"י משיחה, ומ"ש שבועות ט"ו א' כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן אין למדים מן הכללות כמ"ש ברפ"ג דעירובין].

ג) מה שהקשה הג"ר עזריאל רוזנבוים [ר"מ דגייטסהעד] מ"ט פרש"י (שמות כ"ה ח') ועשו לי לשמי, הרי כל המצות צריך לעשות לשמה.

תשובה בבנין בהמ"ק יש דין שלא נמצא ברוב המצוות שאם לא עשאוהו לשמה פסול, ועיין בר"מ הל' בה"ב ובדרך חכמה פרטי הדינים בזה, משא"כ בהכנת לולב ואתרוג א"צ לשמה רק ס"ת ציצית ותפילין וגט ודדמי להו.

וגם בכל הנך יש פסוקים ללמד שצריך לשמה.

ד) מה שהקשה איך מותר להוציא עפר מן המזבח בשעת מסעות, דהו"ל כנותץ אבן מהמזבח.

תשובה זה פשיטא דשרי לפרק הכלים בשעת המסעות, וזהו דרך העברתן, ואין בזה משום לא תעשו כן לה' אלהיכם, וכמ"ש והורד המשכן וגו'.

ה) הנה בת"י (שמות כ"ו ט') כתב דשש היריעות הם כנגד ו' סדרי משנה, וה' היריעות הם כנגד ה' חומשי תורה, והקשה הג"ר דוד פאלק דהשתא הפוגע תחילה פוגע בו' היריעות ואח"כ בה', והא אנן קי"ל בן ה' למקרא בן י' למשנה, א"כ הו"ל להקדים מקרא למשנה.

תשובה לא הבנתי הקושיא, דאטו הרמז הזה נעשה בשביל למי שנכנס לבקר למשכן, וכי מי הזמינו לשם שיבוא, דהמשכן אינו אלא בית מדור לשוכן בתוכו, ואין רשות לאדם ליכנס לשם אלא לשרת את השוכן בו, ולא נעשה הרמז אלא על פנימיות המשכן עצמו, ואדרבה מצינו במשכן שכמה שהיה בפנים היה נאה יותר, ויעוין בפוסקים מה שלמדו מזה (עי' אעלה בתמר), וידוע בדברי רז"ל דתורה שבכתב רומז לעצם האש (אולי הגחלת) ותושבע"פ רומז לשלהבת שבנר, ותושב"כ רומז לקוב"ה ותושבע"פ רומז לשכינתא כ"י, היינו דהעיקר הוא תושב"כ, ולכך עיקר המשכן הוא החלק היותר פנימי, והנוסף הוא בבחינת תושבע"פ.

קרא פחות