לולב

שאלה

יש לעיין מי שסופר כמה פעמים ספיה"ע האם יש לו מצוה קיומית לפי מה שפוסקים בהל' נשי"כ כתוס' ר"ה שאין בל תוסיף בכפילות מצוה, וכן יש להסתפק בק"ש וכד'.

תשובה

יום שני כ"ב אייר תשע"ו

בע"ה

לכבוד הג"ר אליעזר שלאס שליט"א

שלום רב

הנה בשאלתך יש ב' נידונים שהם ארבע, א' האם שייך לקיים שוב המצוה בפעם השניה או לא, ב' אם תמצי לומר שאין מקיים מצוה האם עובר בבל תוסיף או לא.

וב' שאלות אלו יש לשאול בין בק"ש ובין בספה"ע.

ובעצם היה אפשר לשאול כ"ז בהרבה מצוות כגון שופר לולב ומשלוח מנות, והזכרתם מה שכתבו התוס' בראש השנה דף טז ע"ב, וז"ל, ותוקעים ומריעין כשהן עומדין - תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב"ד (לקמן דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב' פעמים אין זה בל תוסיף עכ"ל.

אמנם גם אחר מה דשמעינן דברי התוס' הללו, עדיין יש מקום לברר בגדר כל מצוה ומצוה בפ"ע, ויעויין בדברי הנצי"ב ובמה שחלק עליו הקה"י בחידושיו במסכת ברכות בארוכה בדיני ק"ש ובשאר מצוות, ובכל מצוה ומצוה יש לדון בגדריה, ואיני יודע אם שייך לומר גדרים ברורים בזה בכל המצוות עיין שם.

ויעויין מה שכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ס, בדיני מי שקורא ק"ש עם הציבור קודם זמנה שכתב רבינו יונה ברפ"ק דברכות שלא יכוין לצאת יד"ח, וז"ל, ומה שהקשה הט"ז דאם סובר כהר' יונה הי"ל להזכיר מש"כ הר' יונה שלא יכוין לצאת י"ח ק"ש באותה הקריאה (ותיבת ומתפלל שבט"ז הוא ט"ס) נראה לע"ד דסובר הש"ע דכיון שהוא קודם הזמן אין צורך שיכוין שלא לצאת דהא אף בנתכוין לצאת לא יצא, וכוונת הר' יונה צריך לומר דהוא כדי שלא יעבור על בל תוסיף, דאף שכתבו התוס' ר"ה דף ט"ז בתוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין דאין שייך בל תוסיף כשעושה המצוה ב' פעמים, נימא דכיון דקודם צה"כ אינו זמן ק"ש לא דיום ולא דלילה אין שייך זה והוי כישן בשמיני בסוכה שבכוונה למצוה עובר על בל תוסיף, וא"כ סובר הש"ע דרק כשיכוין בפירוש לצאת בזה י"ח ק"ש יהיה בל תוסיף אבל בקורא סתמא למצוה הוא על דעת דהנהיגו שהוא רק כדי לע"בתפלה מתוך ד"ת כדהביא רש"י מירושלמי ולא נחשב ממילא כמכוין למצוה דק"ש שבתורה וכדחזינן בשמיני שיושבין בסוכה שפרש"י בעירובין דף צ"ו ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה אף שלא כו"ע דינא גמירי, אלא כיון דכל בנ"א יושבין אדעת דחייבו חכמים דע"ד כן עושין כל המצות שלכן כיון שהחיוב הוא מצד ספק הוי ממילא ישיבת כל אדם כפי החיוב דהוא בשמיני רק לספק שלא נחשב כמכוין למצוה באם הוא שמיני אף שיושבין סתמא כ"ז שאינו מכוין שעושה ע"ד עצמו למצות התורה ואינו עושה סתמא למצוה שהוא ע"ד חכמים.

וכן הוא להרמב"ם ספ"ב מממרים שבאומרים שבשר העוף אסור מה"ת הוא מוסיף, שודאי מודה שאף אנשים שלא ידעי אין עוברין על בל תוסיף משום שאין אוכלין הוא ע"ד חכמים.

וכ"כ הוא בק"ש קודם הזמן שהנהיגו לע"בתפלה מתוך ד"ת הוי בסתמא ע"ד שהנהיגו.

ולכן לא כתב הש"ע דצריך שלא יכוין לצאת.

ואולי גם הר' יונה כתב זה רק על עצם המנהג שהיה שלא לצאת.

ובעצם מסופקני אם יש איסור בל תוסיף בק"ש שהוא גם למוד תורה, שלא מצינו שאיכא בל תוסיף בק"ש.

וראיה שהרי רצו לקבוע עשרת הדברות בק"ש בדף י"ב [ממס' ברכות] ואם איכא בל תוסיף בק"ש הרי היה זה בל תוסיף ככהן שמוסיף עוד ברכה, וא"כ כ"ש שלקרות שלא בזמנה אף במכוין למצוה ליכא בל תוסיף וצ"ע לדינא עכ"ל האג"מ.

ולפו"ר גם האג"מ ס"ל כפשטות דברי התוס' לענינינו שאין עובר בבל תוסיף אם קראה בזמנה, ורק אם קראה שלא בזמנה מצדד דשייך בל תוסיף לדעת התוס'.

אכן יעויין מה שהביא ר' שלמה בלוך (בס' הצדיק רבי שלמה עמ' כ"ב) בשם רבו החפץ חיים שהורה שאם מזדמן ל"ע לקרוא ק"ש לאחר זמנה יכוונו שלא לצאת בה שלא לעבור ע"ז בבל תוסיף.

ועיין עוד פתחי תשובה [מבעל התוספת ירושלים] או"ח סי' מ"ו ס"ט מה שהביא משו"ת שאלת שמואל וחלק עליו.

אכן הובא ממי (הגר"מ דויטש בס' המעיר ברכות סי' ב') ששאל להחזו"א בענין זה, והשיבו דאין עובר בבל תוסיף, מכיון שבעצם זהו ת"ת, ומקיים מצוה בזה, ואם נחייבו הוא רק מטעם מחשבתו שחושב לקיים בזה גם מצות ק"ש, ועל מחשבה אין בל תוסיף, והביא זה גם בספר זיו הים ברכות ב' א' סקט"ז.

ועיין עוד ב'רצוף אהבה' באריכות סי' א' מה שדן בהרבה צדדים בזה.

והביא שם עוד להעיר מדברי הר"ח והרי"ף בברכות י"ג א' שאם מתפלל לשם חובה תפילה נוספת עובר בבל תוסיף והו"ל כמקריב ב' תמידין, ואולי חולקין ע"ד התוס' הנ"ל, וע"ש בר"ן ג' א' מדה"ר ובריטב"א ט"ז ב' דגם שלא בזמנה מהני טעם התוס', והביא שם כן נראה מדברי התוס' ר"ה כ"ח ב' ע"ש, וע"ש בכל הדברים.

והנה אשכחן לגבי ספירת העומר שנהגו מהפוסקים עצמם לחשוש לספור ספיה"ע בב' נוסחאות (עי' ארחות רבינו ח"ב עמ' צ"ד) אף שבודאי יוצא בתרוייהו מצד הדין כמבואר במ"ב, וכן בכל ספק כתבו הפוסקים שיוכל לחזור ולספור בלא ברכה, אכן בכל מידי דספק לא שייך בל תוסיף אם מקיים שוב מספק.

והנה לגבי קיום המצוה בעצמה פעם נוספת בספירת העומר יל"ע טובא אם שייך, שכן כל ספיה"ע מציאותה היא לספור את הימים, וכבר כתבו האחרונים הרבה נ"מ בזה באלו אופנים לא יועיל מה שמועיל בשאר מצוות בתורה, כמו ספירה מספק שי"א שא"א לצאת בזה מכיון דאין ספירה מספק חשיבא ספירה (עיין אבנ"ז יו"ד סי' רמ"ח ושערי ישר שער הספיקות פ"ה ד"ה אמנם), וכן לענין לצאת מאחר שכתב המ"ב סי' תפ"ט שי"א שא"א לצאת מאחר, והיינו נמי מה"ט דלא חשיבא ספירה בכה"ג (עיין משמרת חיים (שיינברג) ח"ג ספה"ע סק"ד), וכן דנו האחרונים דבכתיבה לא יהני מכיון דאי"ז ספירה, אף דבת"ת י"א דחשיב ת"ת לגבי ברכת התורה כדיבור (עי' ערוך השלחן סי' תפ"ט ס"ט בשם השע"ת שם סק"א), אף שאיני נכנס כאן לדעות בכל נושא בזה.

וגם בענינינו לא נראה שיוכל להועיל להחשיב כמי שספר ב' פעמים, משום שאין שֵׁם ספירת יום בב' פעמים, וכמו שכתב החינוך שטעם הספירה הוא משום שצריך להתכונן לבוא לחג השבועות, וע"י שמתכונן כראוי לספור כל יום החולף יוכל להמתין ולצפות לחג, וא"כ מכיון שכבר ספר את היום לא יועיל מה שסופר שוב את אותו היום, דכבר ספר את היום, ובפרט להדעות בראשונים שכל מצות הספירה מתחילה ועד סוף היא מצוה אחת פשיטא שלא מהני ולא מידי אם ספר שוב, ואף אם ירצה לספור את כל הימים ב' פעמים, ואמנם אין לי ראיה ברורה לזה, אבל נטיית הלב היא שאין כאן ספירה, מכיון שלא שייך לספור דבר ב' פעמים, שאין דרך ספירה כן, אלא לדעת המספר, וגם אם אומר ב"פ את המספר אינו מוסיף כאן עד פעלה מבחינת פעולת הספירה, וגם אם סופר שוב אי"ז מצד ההלכה, ודברי הרמ"מ שהזכרתם { מתייחס למה שכתב אלי השואל אח"כ: יישר כח על התשובה בטוטו"ד, אבל יש לטעון שאין מצות ספירה לספור וזהו, אלא שלא להסיח דעת, וא"כ יש כאן מקום לעוד ספירה, וכן ראיתי מובא בפסקי תשובות וכן בספר של ר' צבי כהן שליט"א בשם מהר"ם מרימנוב לספור כמה פעמים שלא להסיח דעת, ולפי"ז י"ל כל פעם שסופר יש לו מצוה קיומית, וגם אין שייך בל תוסיף כיון דהוי בזמנו.

}שיש ענין לא להסיח דעת מן הספירה לספור כמה פעמים, כמדומה שאי"ז מצד הלכות ספיה"ע אלא זהירות וחסידות.

וכן הסכים עמי מו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א בכ"ז.

וכן כתב אלי שוב הג"ר ישראל מאיר ווייל מו"ץ בבית הוראה דהגרמ"ג בענין השאלה אם שייך תוספת במצות עשה של ספה"ע [לא זהירות וחסידות] אם סופר פעם שניה, כתב בזה"ל, ודאי שלא.

יש מצוות שבהם מצינו דבר כזה [בסיפור יציאת מצרים, יש מוכיחים במצה בליל הסדר מלשון הגמ' שלא לאכול בערב פסח כדי שיאכל הרבה מצה], אבל ודאי שלא שייך תוספת על מצוה [כמו שופר, לולב- ועי' תוס' סוכה לט.

שא"א לברך על הלולב אחר שנטלו כי כיון שהגיהו יצא כמבו' בגמ' שם מב.

], עכ"ל.

ויעויין במהרש"ל סוף ב"ק בחילוקי דינים שבין בני א"י לבני חו"ל כתב, שבני בבל אין סופרין אלא בלילה ובני א"י סופרין בלילה וביום, וכן יש הרבה קהילות שנהגו (עי' כה"ח סי' תפ"ט סק"פ), ואולי אפשר להוכיח מזה שאין עובר.

ואביא כאן לשון בעל התשובות והנהגות ח"א סימן שיב, וז"ל, שמעתי מנהג קצת מקומות לספור בבוקר שוב לאחר תפלת שחרית והוטב בעיני מנהג זה מהחשש שמא שכחו מלספור אם התפללו בלילה בבית וכד', ע"כ כשיספור בבוקר שוב [לא] הפסיד הספירה בברכה, ונתיישבתי בדבר אם כדאי להנהיג כן גם אצלנו כהצעת חכ"א לספור ספירת העומר גם בבוקר אחר התפלה.

אמנם נתיישבתי בדבר שמנהג ישראל תורה היא, ורובם ככולם לא נהגו כן, והטעם נראה שאם ביום לא נוהג המצוה ולא יצא אם ספר ביום, (שמטעם זה אנו לא מברכים ביום מי ששכח), ע"כ כשאומר לאחר זמן המצוה לשם מצוה, הוה כמצוה שלא בזמנה ובכוונה למצות ספירה ואולי עובר בבל תוסיף, ובפרט יש לחשוש שאם נקבע ע"י הציבור לספור מידי יום ביומו אחר התפילה ייראה הדבר כאילו המצוה היא גם ביום, וכמו שי"א בתפילין שאם מניח בלילה למצוה ואין מצוה עובר בבל תוסיף, כך בזה.

ואף שבספק אם ספר אין עוברין וחייבין לספור ביום כששכח בלילה, מ"מ כיון שעיקר הספירה ביום היא הידור בעלמא ולחשש רחוק, נראה דנאה הדבר ויאה לפרש בזה הטעם ולא לשנות המנהג שלא לספור בבוקר בציבור אם אין נוהגין כן (וגם יש אומרים שאפילו מספק אין לספור, דומיא דמתנות שנתערבו שעוברין בבל תוסיף) ואף שמדינא אין לחוש, די בכך לא לשנות המנהג ולקבוע מנהג חדש שכולם יספרו יחד גם ביום במקום שלא נהגו כן, שעלולים לחשוב שיש מצוה גם ביום, ולכן לא נהגו לספור ביום בציבור כתקנה קבועה לכל אחד וגם שלא בקיאין להתנות ולכוין לצאת המצוה רק אם יש מצוה, כנלע"ד וצ"ב.

ואח"ז כתב עוד וז"ל, ובמק"א דנתי כשמאחרים ק"ש בברכותיה והמון עם מדמין שמקיימים בזה המ"ע דק"ש דיש חשש בל תוסיף, וכן הוא כשמתפללים מעריב לפני הזמן וקוראין ומכונין לצאת ידי מ"ע דק"ש, (והבאתי כן בשם שו"ת חתם סופר) ע"כ כשסופר וחוזר וסופר ביום ראוי לכוין ולהתנות אם יש מצוה דוקא ביום, ואולי סומכין שבסתמא כוונתו כן.

מיהו שוב הדרני בי, שבמועדים וזמנים ח"ד סימן רפ"ט הבאנו חידוש נפלא בשם תה"ד, שאם ספר ביום לא קיים המ"ע דספירה, רק מועיל שהיום ספור שיכול להמשיך הלאה, ולא נקרא חיסר ויוכל לברך מכאן ולהבא, ע"ש היטב, ודומה לנקצר ביום בעומר דכשר אבל לא מקיימין מ"ע, ולפי זה אין חשש בל תוסיף שבספירה ביום מתקיימת המנין לספור הלאה וכמ"ש, ומיהו אין תועלת לחזור ביום לספור כמה פעמים שאין אז מצוה עכ"ל.

וכתב בתשובות והנהגות כרך א סימן נז, וז"ל, ועדות נאמנה מפי הקדוש ה"חפץ חיים" זצ"ל מעיד הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל, ששמע ממנו שאם קורא ק"ש לאחר הזמן ומכוין לצאת עובר בבל תוסיף, ויש ליזהר בזה מאד, שרבים נכשלין בזה, וצריך לכוון להדיא שלא לצאת אם קורא לאחר הזמן ולהזהיר על כך, ונראה פשוט שגם במעריב קודם הזמן הדין כן, ועיין בשו"ת "חתם סופר" יו"ד ס"ס ש"א שמביא לכוון לא לצאת אם אין הלכה כרבינו תם שיוצאין ק"ש בעוד יום, וע"כ חשש גם כן לבל תוסיף, והגר"ש זצ"ל הביא שלזה רמז המשנה "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה" שלא הפסיד אם מכוון כקורא בתורה דוקא, שבלאו הכי ראוי לחשוש שעובר בבל תוסיף, ומיהו עיין בברכות (י ב) שמפרש לא הפסיד הברכות, ולא פירש לבל תוסיף, ואולי לשון לא הפסיד דחקתו, אבל נראה שראוי לדקדק לכוון לא לצאת, או על תנאי בספק, ולא ליכנס לחשש אסור לאו דבל תוסיף.

ויש לעיין אם כוונתו למצוה בטעות אם עובר בבל תוסיף, שלא נתכוון להוסיף רק חשב שיש עכשיו המצוה, ובישן בסוכה בשמיני דלוקה היינו להו"א שגם בלי כוונה עוברין גם לאחר זמנה, אבל לדידן בשלא בזמנו בעי כוונה, אינו עובר אלא כשכוונתו להוסיף בכך על גוף המצוה, ובתפילין דרבינו תם שחוששין לבל תוסיף היינו שמדמין שיש בזה גם כן המצוה מלבד דרש"י, אבל כאן בודאי, אף שסתם ק"ש אחרי אהבה רבה למצוה, הלוא מה שמכוון זהו בטעות שמדמה שעכשיו זמנה ומצותה ולא נקרא מכוון להוסיף לעבור כה"ג, אבל כבר הורו הגדולים הנ"ל ליזהר עכ"ל וע"ש עוד.

וע"ע בתשובות והנהגות כרך ב סימן מז.

היוצא מכ"ז דיש נידון באחרונים על כמה מצוות אם יש בהם ענין לעשות אותם ב"פ, וגם בק"ש דנו בזה, ובספה"ע לא נראה דיש בזה מצוה.

בענין ק"ש לאחר זמנה נחלקו הארונים אם יש בזה מצוה, וע"כ יש להזהר שלא לכוין, ובקורא ב"פ בתוך זמנה עי' ברצוף אהבה שם מה שדן באריכות בדברי הר"ח והרי"ף הנ"ל ושא"ר.

בהצלחה

שאלה

{שלום וברכה אל הגרע"מ סילבר, אחדשה"ט
הנה איתא ברמב"ם (פ"א מהל' שופר ה"ג) "שופר של ע"ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא.

שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה".

וצ"ע מאי שנא קול שופר גזול מקול שופר של עולה וע"ז, דמשמע מלשון הרמב"ם שופר הגזול שתקע בו 'יצא', דגם בזה לא איירי לכתחילה אלא אם תקע יצא, ומדוע לא כתב כן בפירוש אין תוקעין בו לכתחילה ואם תקע בו יצא כמוש"כ בשופר של ע"ז ושל עולה.

ואם תאמר דבגזול מותר לכתחילה, א"כ יוקשה מאי שנא משור של עולה, דהתינח שופר של ע"ז י"ל דכיון דאיירי באשרה דמשה (עיין מגיד משנה מ"ש בזה) דכתותי מיכתת שיעוריה, לכך לכתחילה לא יתקעו בו, אך של עולה דטעמיה משום מצות לאו ליהנות נתנו, וכי אמרינן טעם זה רק לענין דיעבד דיצא בדיעבד אך לא לכתחילה ומהיכן ניתי לחלק כן.

יהודה שוארץ}

תשובה

בע"ה

‏מוצ"ש ד' תמוז תשע"ו

פעה"ק ירושלם יע"א שערי צדק

אל מע"כ שליט"א

לכאורה הטעם שהרמב"ם לא פירט הדין בשופר הגזול, הוא דכיון דפשטיה דמילתא מיירי בא' שגזל מחבירו שופר ובא לתקוע בו, דז"פ שלכתחילה אין תוקעין בו מצד איסור גזילה, וכל מה שיוצאין בדיעבד הוא מצד שהמצוה אינה בשופר אלא בשמיעה, וכמ"ש הרב המגיד שם, ולהכי לא הוצרך הרמב"ם לומר שלכתחילה לא יתקע בו, ואה"נ קושטא דמילתא הוא ששייך לדייק גם ממש"כ הרמב"ם שאם תקע יצא שמעינן ממילא דלכתחילה לא יתקע בו, אבל אפשר דא"צ לכך.

ויעוי' במה שכתב בחידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כ"ח א', אחר שהביא דברי הרמב"ם הללו והירוש' דמסייע ליה, וז"ל, ומסתברא דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה, אבל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה, כדין לולב דמיפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול, שאע"פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא, ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין, ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה, דמצוה הויא שינוי רשות או שינוי השם וקנאו ביאוש ושינוי רשות, הלכך שופר הגזול פסול והשאול כשר, וגזול שקנאו ביאוש ושינוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה עכ"ל, וע"ע בשו"ת משכנ"י או"ח סי' קנ"ב בענין מה שיוצא אע"ג דהו"ל מצוה הבאה בעבירה.

ועכ"פ הרי הרמב"ם מיירי גם באופן זה שלא היה שינוי רשות ושינוי מעשה, דזהו פשטות המקרה, ולהכי בגזל פשוט שלכתחילה לא יתקע משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה.

והנה בעצם בשופר של ע"ז ושופר של עולה ג"כ, מעיקר הדין אין להשתמש בהם, אלא דבגזל א"צ לבוא לכך, משום שבגזל פשיטא שא"א ליטול דבר מרשות חבירו ע"מ לקיים בהם כל המצוות שבתורה, כל עוד שחבירו אינו מסכים, משא"כ בעולה וע"ז שכל איסורן הוא מצד גבוה, ס"ד דשרי כל שבאמת אינו להנאתו כלל, דמצוות לאו ליהנות נתנו, ומ"מ לכתחילה אסור מכיון שאין בזה שום זכות שימוש, ואולי הוא משום גזירה שמא יבוא להשתמש בו גם לצרכי עצמו.

ויש להוסיף בטעם הא דפשוט לאסור לכתחילה השימוש בשופר של ע"ז הוא גם משום דמאיס, עיין במה שכתבו התוס' במסכת סוכה דף ל"ב א' וז"ל, ור"ת מפרש דכולהו בע"ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע"ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה וכו' עכ"ל.

וכן מבואר עוד בצפנת פענח על הרמב"ם שם וז"ל, שופר של עכו"ם אין תוקעין בו כו'.

הנה כאן אין הטעם משום הנאה דגבי דבר שאין בו ממש בשל ע"ז מותר אף לכתחלה כמבואר ביצה ד' ל"ט ע"א דע"ז בדיל מיניה עי' ברכות דנ"ג ע"א רק הטעם משום דמאיס לכתחלה למצוה עיין ע"ז ד' מ"ז ע"א ובירו' פ"א דבכורים עכ"ל.

ויש להתבונן בסוגיא דר"ה דף כ"ח א' דמבואר שם [לפי דעת הרמב"ם וע"ע להלן] דגבי מודר הנאה לא גזרי' להא גזירתא, אלא היכא דשרי משמע דשרי אף לכתחילה, משא"כ בשאר מידי דאיתא התם מבואר דאסור לכתחילה.

ויעוי' מה שכתב בשו"ת עונג יום טוב סימן צה וז"ל, וכיון דאמרינן בזה מללה"נ מותר ללמוד אף לכתחילה כמו במודר הנאה משופר דמותר לכתחילה.

והא דאסור לתקוע בשופר של עבודת כוכבים כתב התוס' (בפ"ג דסוכה) משום דמאיס למצוה.

מיהו בשופר של שלמים ועולה משמע נמי בגמרא דלכתחילה אסור וכ"פ הרמב"ם ז"ל (בהל' שופר) וצ"ע למה.

ומצאתי בהגהות מל"מ שהביא בשם מהר"מ די בוטין לכתחילה לא אמרינן מללה"נ.

ואיני יודע מה יענה אהך דמודר הנאה משופר שמותר לכתחילה עכ"ל העונג יו"ט, וע"ש במה שהאריך בזה בכל ענין זה של מצות לאו ליהנות ניתנו לכתחילה.

ואביא בזה לשון הנצי"ב ז"ל (בס' הַעְמֵק שְׁאָלָה סי' קנ"ד סק"ב) וז"ל, צריך רבינו [הרמב"ם] לשני הטעמים להסביר מדוע יצא בשופר של עולה, שאם היה בקול דין מעילה לא היה מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, שלא שייכת סברא זו לענין מעילה, תדע שלכתחילה אסור לתקוע בו אע"ג דמצוות לאו ליהנות נתנו, אלא לפיכך יצא משום שאין בקול דין מעילה, וא"ת הא מכ"מ מעל שהרי סבור הוא לצאת ידי מעילה בגוף השופר, ומש"ה אמרו בר"ה דף כ"ח למ"ד מצות ליהנות נתנו דמעל, ע"ז השיב [הרמב"ם בלשונו הנ"ל] דקי"ל מצוות לאו ליהנות נתנו וכלפי קולו אמר דבקול ליכא מעילה, ובזה יבואר מאי שנא מודר הנאה משופר, שמותר לכתחילה לתקוע בו, ומאי שנא שופר של עולה דלכתחילה לא יתקע בו, דאותו איסור ליהנות משל קודש שייך גם בקול, ושמצד זה לא מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, אינו אלא בקודש, אבל באיסור הנאה דעלמא ודאי מהני הסברא דמצוות לאו ליהנות ניתנו גם לכתחילה עכ"ל הנצי"ב ז"ל, והרי תירץ בדבריו מ"ט בהקדש לכתחילה לא יתקע אע"ג דקי"ל מצוות לאו ליהנות נתנו.

אבל גזל וע"ז מ"מ אסור לכתחילה מהטעמים שביארנו לעיל גבי גזל לחודיה וע"ז לחודיה, אבל באיסור נדר היכא דשרי משמע דשרי אפי' לכתחילה וכנ"ל כמ"ש הנצי"ב.

ויש להוסיף מה שכתב הצפנת פענח על הרמב"ם וז"ל, מצות לאו ליהנות כו'.

וגם י"ל דהוה כמו לא אפשר ולא קמכוין אך כיון דע"כ צריך שישמע קול שופר הוה מכוין ועיין תוס' פסחים ד' כ"ב ע"ב ותוס' מנחות ד' מ"א ע"א ע"ש גבי בגדי כהונה וא"כ י"ל דזה תליא אם דבר שאין מתכוין מותר אם אסור כמבואר בהך דפסחים ד' כ"ה ע"ב ועיין בכריתות ד' כ' ע"ב היכי ס"ל לראב"צ ע"ש ועיין במעילה ד' י"ג ע"ב גבי ערבה ועיין שם בפיהמ"ש ועיין עירובין ד' ל' ע"א בהך דר"א גבי אוכל הנאסר לו לאדם ובתוס' כאן ד"ה המודר הנאה ועיין בה"ג בהל' שופר דפסק דאסור במודר הנאה משופר עצמו ע"ש גם י"ל דר"ל דאסור לתקוע והגמ' דילן ר"ל שאחר יתקע והוא ישמע עכ"ל.

וא"כ לכאורה היה אפשר לומר דמה שאסור לכתחילה הוא מכיון דגם אם קי"ל דלא אפשר ולא קא מכוין שרי, הוא בתנאי דבאמת לא קא מכוין, וא"כ מכיון שיש לחשוש שיבוא לכוין ליהנות מזה, לכן לכתחילה לא יבוא לתקוע כלל בהקדש, אמנם לפ"ז צ"ע מ"ט בנדר לא חששו לזה ושרי לכתחילה.

[וע"ע שו"ת רע"א סי' קכ"ט מה שדן מצד הנאת הגוף שיש לו וא"כ מ"ט נימא בכה"ג מצות לאו ליהנות נתנו].

וכתב בשו"ת הרדב"ז ח"ו סי' ב' אלפים קצ"א וז"ל, שאלת על מה שכתב הרב פ"ק דשופר וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו.

וקשיא לך טעמא דלאו ליהנות ניתנו הא לאו הכי היה מועל והא קי"ל אין בקול מעילה.

עוד קשה דאמר לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה ומאי לפיכך כיון שמותר לכתחלה.

וכתב שם, תשובה אף על גב דאין בקול מעילה לא נהנין לכתחלה ואי לאו משום הא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא היה יוצא כיון דאסור מדרבנן מיהא.

הילכך כיון דאסור לכתחלה לא יתקע בו שהיא מצוה הבאה בעבירה אבל בדיעבד יצא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו בד"א בדבר שהוא אסור מצד עצמו לא יתקע לכתחלה אבל בדבר שהוא אסור על עצמו הנאתו מותר לכתחלה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו וזה שכתב לפיכך וכו', עכ"ל.

ונחת בזה לנידון הזה ג"כ וחילק בין דבר שהוא אסור מצד עצמו לדבר שהוא איסור על הגברא.

והנה כ"ז לדעת הרמב"ם, אבל השו"ע כתב בסי' תקפ"ו ס"ה וז"ל, המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י"ח.

אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי, אסור לתקוע בו אפי' תקיעה של מצוה ע"כ.

ומבואר בזה דבאמת מעולם לא הותר כלל להשתמש בדבר שהוא איסור לצורך מצוה ורק בדיעבד יוצא [או שעושה המעשה ע"י מי שאינו אסור בזה], והיינו מטעם שיש הנאה מ"מ במעשה עצמו וכנ"ל, ורק במצוה כדי שלא יפסל המצוה בעינן שנאמר 'מצות לאו ליהנות ניתנו' על מנת שיקרא שעושה המצוה בכשרות.

ומקור דברי השו"ע הם מדברי הכל בו (סי' ס"ד כ"ט ע"ג, הובא בב"י) שכ' וז"ל, המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ע"כ.

ועי' תוס' ר"ה כ"ו א' ד"ה בל, ועיין באריכות בהערות הגרי"ש אלישיב ר"ה כ"ח א'.

בברכה רבה

שאלה

{בס"ד
האם צריך למעשה יש להדר ולהחמיר בעניין המצות והמרור לעשות בהם קנין, או שיש להשתתף עם המארח בפרוטה? ומה הדין במתארח במלון האם זה נחשב כאילו משתתף?}

תשובה

יום ו' עש"ק תזריע כ"ט אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב אהרן שליט"א

ע"ד שאלתו הנה לכאורה מסתימת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז) והשו"ע (סי' תנ"ד ס"ד) שאין יוצאין במצה גזולה משמע דבשאר מצה שאינה גזולה יוצאין, וכה"ג דייקינן בגמ' רפ"ג דסוכה לגבי לולב ע"ש, אכן בגמ' בפסחים דף לח ע"א נזכרה דעת ר"א דבעינן שלכם ואמנם דחינן לזה מתקיף לה רב פפא בשלמא עיסה דכתיב עריסתיכם משלכם אתרוג נמי דכתיב ולקחתם לכם לכם משלכם יהא אלא מצה מי כתיב מצתכם אמר רבא ואיתימא רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם מי כתיב מצתכם עכ"ל, אך לא נזכר להדיא אי איכא מאן דפליג ע"ז, אך גם לר"א אפשר דממעט דוקא מע"ש בסוגיא שם שאינו ראוי להיות לכם משא"כ מצה של חולין, ובפרט שבתוס' במקו"א איתא להדיא דמה שאדם אוכל אצל חבירו נחשב של עצמו, וכן ברמ"א באה"ע סי' כ"ח סעי' י"ז כתב, אורח שיושב אצל בעה"ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי).

אכן י"א דבמה שהזמינו ונותן לפניו לאכול אינו שלו עדיין כמבואר בר"ן נדרים ל"ד וברא"ש שם.

(ועי' בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' מ"ח, ושו"ת בצל החכמה ח"ד סי' קע"ב, ובס' ויגד משה סי' כ"ד או' כ"ו בשם ס' אמרי בינה)

ובבית יוסף או"ח סימן תנ"ד הביא לגבי דינא דמצה גזולה מהגהות מיימוניות בפרק ו' (אות ו) בשם הרוקח (סי' רפא), שטוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן בפרק לולב וערבה (מב:) מלמדין אותן לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה עכ"ל, ויש להסתפק מה כונתו אם כונתו דוקא למצה שיש בה חשש גזולה כהא דמיירי לעיל מינה, או דכונתו בכל מצה, והנה ההג"מ קאי ע"ד הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ו ה"ז שכתב, אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכלה טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה, זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בה ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בה ידי חובתו עכ"ל.

וע"ז כתב ירושלמי [כלומר שמקור דין מצה גזולה הוא בירושלמי] וע"ז כתב לפיכך כתב הרוקח וכו', א"כ מבואר שכל החשש הוא רק מצד מצה גזולה ושאין חשש יותר מכך.

ותהלה לאל מצאתי כן להדיא שהבין הב"ח שם שכתב בזה"ל, מצה גזולה אין יוצאין בה.

פירוש אפילו דיעבד כמו שנראה מסוף דברי הירושלמי וכו', ולפי זה יראה דהטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה וכ"כ הרוקח לגבי מצה לאותן שאופין יחד עכ"ל.

ולשון הרוקח הלכות פסח סימן רפא, וטוב הוא ללמד ולומר לכל אדם לכל מי שיגיע מצות שלי הרי הם לו במתנה כדאמרי' בפ' לולב וערבה (דף מב) כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה.

ירושלמי מצה גזולה פסולה בכ"ש ובלולב הגזול דייק לא כתיב מצתכם עכ"ל.

ויתכן שר"ל שמקור הדבר שטוב לומר כל מיש שיגיע וכו' הוא ע"פ הירושלמי אך מ"מ מסקינן דמי כתיב מצתכם ר"ל שאם אינה גזולה א"צ שתהיה שלו.

[ויעויין בתוס' אח"ז שכתבו לגבי חלות תודה ורקיקי נזיר, והא דלא פריך שאין נעשה להיות מצתכם אלא לגבוה כיון דלא כתב בהדיא פסול דמצתכם לא שייך למיפרך הכי עכ"ל, ויש לדון בכונתם מה רצו לתרץ בזה].

ויעויין בר"ש רפ"ק דפאה דנקט בפשיטות דבעינן מצתכם לאפוקי מצת מנחות [ועדיין יש לדון אי ראוי למצתכם בעינן או לא].

ובאופן כללי היכא דאיכא מימרא דאמורא ודחינן לראיה דידיה, הנה אשכחן לזה בב' מקומות לפחות, א' גבי ציצית במנחות ל"ט א' דא"ר ש"מ צריך לקשור על כל חוליא וחוליא, ודחינן דילמא דאיקטר, ואפ"ה פסק השו"ע בהל' ציצית לקשור על כל חוליא וחוליא וע"ש בביהגר"א, ובמקום שני אשכחן בפ' ערבי פסחים דצריך לשקועיה וכו' ודחינן לזה ע"ש ואפ"ה פסק הטור למימרא זו.

אכן הרמב"ם בה' ציצית לא פסק מימרא זו שצריך לקשור על כל חוליא וחוליא { ואע"ג שהרמב"ם בתשובה הזכיר לקשור, מ"מ דברי הרמב"ם בספרו ג"כ נכונים שמבואר דא"צ לקשור, וכונתו בקשירה שהזכיר בתשובה היא מה שנהגו בני תימן להכניס החוט באיזו שהיא דרך ע"מ לחזק אותו.

ותדע דע"כ צריך לעשות כך וגם לדברי הרמב"ם בחיבורו הרי החוט לא יעמוד במקומו בכל גוני אם אין לו איך להתפס, ורק דקשר גמור כמו הקשר העליון אין צריך לעשות.

}, וכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו דין זה דצריך לשקועיה למרור בחרוסת, ונראה לי דמצאנו בזה מחלוקת כללית בין הרמב"ם להטור היכא דדחינן לראיה דאמורא האם יש להחמיר כמותו או לא.

וא"כ ה"נ דדחינן לראיה דרב אסי ולא נזכר חולק להדיא אפשר דתליא בפלוגתא זו.

אבל באמת נראה דכל מה שנחלקו הרמב"ם והרא"ש הוא דוקא היכא דבעל המימרא קאמר את המימרא כהוכחה מן הברייתא כבסוגיא דמנחות וע"פ, משא"כ בהרבה מקומות בש"ס דמייתינן סיעתא ודחינן לסיעתא וכמו הכא מי כתיב מצתכם, דר"א הכא לא הביא סייעתא על מימרא דידיה, וא"כ דיחויא בעלמא הוא [וכמו בפ"ב דמגילה דילמא דמנחה מגילה קמיה וכו' ואפ"ה קי"ל לכל הפוסקים שצריך שתהא מגילה לפניו כדמשמע שם מהמשך הסוגיא], אך מ"מ חזינן מדברי ברוקח שהבין דלא קי"ל כדאת ר"א כאן, ויתכן שהלשון מתקיף לה רב פפא ס"ל שרב פפא בא לחלוק, וצ"ע אמאי לא קיבל תירוצה דרבא.

ושמא ס"ל דמ"ש אח"ז שאני התם גבי חלה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני בא לחלוק אכולה מילתא דרב אסי חוץ מחלה, [וג"ז צ"ע די"ל שבא לחלוק רק עמ"ש על אתרוג, אבל מ"ש על מצה לעלול ילפינן מצה מחלה בגז"ש, וממילא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני אהני גם למצה].

אכן ברא"ש פסחים פרק ב סימן יח [על דף לח ע"א] כתב וז"ל, אמר רב אסי מצה של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא ידי חובתו בפסח והא לא כתיב מצתכם אמר רב יימר אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה דגזירה שוה זו מקובלת בפ' רבי ישמעאל (ד' ע ב) על ההיא מתניתין דהחיטין והשעורין והכוסמין והשיבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה וקאמרי עלה בגמרא מה"מ אמר ר"ל אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני אלא דרבנן אית להו דמצת מעשר שני הוי שלכם אבל גזולה דלאו לכם היא לא נפיק בה.

וכן מוכח מסקנא דסוגיא דקאמר לימא מסייע ליה מדהכא פליג בהך נמי פליג שאני עיסה דכתיב עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני וממעטינן מינייהו מעשר שני וגזול אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם.

עכ"ל.

ולכאורה משמע מתחילה שפסק כפשטות דברי רב אסי, דקאי בין אגזולה בין על מה שאינו שלו בכלל, ולמסקנא אין ברור אם כונתו דהמסקנא פליגא גם אשינוייא דרבא [על אתקפתא דרב פפא] דמצה יש בה דין מצתכם, או רק על אתרוג שם לומר שיוצא בשל מע"ש, אבל מ"מ מודה דבמצה יש דין מצתכם, והגם דמסיים 'אבל הכא גבי אתרוג דלא כתב אלא חד לכם למעוטי שאול וגזול הוא דאתא אבל מעשר שני דאיתיהיב ליה לאכילה הכי נמי דנפיק ביה אלמא דלכולי עלמא גזול לא חשיב לכם' מ"מ מצה שייכא לחלה שאינה בשאינה שלו כלל, דהרי ילפינן למצה מחלה בגז"ש וכנ"ל.

ומה דבכ"ז סתם הרא"ש כ"כ ולא פירש דין מצה שאולה, כנראה שסבר הרא"ש שאין מצה שאולה, שאם נותן רשות לאוכלו ודאי כונתו להקנות לו, וכמ"ש על ציצית שאם השאילו חוטין ודאי היה בכונתו להקנות לו כיון דלא הדרי בעינייהו.

כדאיתא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות ציצית סימן יא בזה"ל, חוטין שאולין, הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו וכדידיה דמי ע"כ.

וכתב ערוך השולחן שם, כתב רבינו הב"י בסעי' ז' כלומר אף על גב דכל לשון שאלה שייך על דבר שמחזיר לו זה הדבר עצמו והלואה היא על דבר שזה הדבר לא יוחזר לו רק דבר אחר במקומו כמו הלואת ממון שמשלם לו בממון אחר מ"מ אם השאיל לו חוטי ציצת בודאי כונתו להלואה דאם שיחזירם בעין למה השאילם ומה יעשה בהם דאם נאמר שהשאילם שיעשם בטליתו לאיזה זמן ואח"כ יתירם מהטלית ויחזירם לו אין זה מדרך העולם עכ"ל.

וע"ע ב"מ ס"ט ב'.

וכתב בט"ז (בסי' תנ"ד) דאף דבעינן במצה לכם, אעפ"כ יוצאין במצה שאולה, שהרי לא השאילה לו ע"מ שיחזירנה לו אלא ע"מ שיאכלנה ויחזור לו מצה אחרת, ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דבר, והעתיקו דבריו כל האחרונים.

וע"ע בשאג"א ישנות סי' צ"ד דדעתו דכל הפסול במצה גזולה היא רק מצד מצוה הבאה בעבירה, הובא בבה"ל והוסיף שכן דעת הלבוש והמקור חיים, א"כ לכל הני רבותא פשוט שא"צ לקנות המצה.

והנה יש שרצו להחמיר בזה (אמרי בינה פסח סו"ס כ"ג, שפ"א סוכה ל"ה א'), ולא נהגו כ"כ להחמיר בזה.

ולע"ע לא מצאתי מי שנקט למעשה שיש חיוב להחמיר בזה, ובפוסקי זמנינו ג"כ יש שהזכירו שראוי להדר בזה להקנות את המצה לכ"א מן האורחים (אשרי האיש ח"ג פ"ס סקי"ז, הליכ"ש פסח פ"ט ס"ד), אך רוב הפוסקים לא החמירו בזה כלל (חוט שני פסח פי"ג סוף סק"א על פי החזון איש, פניני רבינו הקה"י ח"א עמ' צ"ט), וגם הגרי"ש שהחמיר בזה לא החמירו בזה מעיקר הדין, וכן הגרשז"א הנ"ל הביא טעם ליישב מנהג העולם שלא מחמירים בזה [ע"פ המהר"י קורקוס והכ"מ פ"ו מהל' ביכורים ה"ד בדעת הרמב"ם שלענין אכילת מצה די לו שתהא היתר אכילה בכדי שתיחשב שלו וא"צ שתהא שלו לגמרי], (וע"ע מקראי קדש ח"ב סי' מ"ה).

ועל כן מי שלכתחילה אינו רוצה להחמיר בזה יש לו על מי לסמוך, וכמו"כ בחוסר נעימות וכדו' בודאי יש על מי לסמוך.

אך באופן רגיל מכיון שזהו חשש דאורייתא ראוי להדר ולקיים חומרא זו, וכלול בזה דעת בעל הבית שיתכון להקנות את המצה לכל המסובין, ודעת האורח לקנות את המצה.

וראיתי מי שהוסיף עוד שטוב שיתנו האורחים פרוטה עבור המצה.

בברכת פסח כשר ושמח

בענין הקנאת המרור כדי לצאת בו יד"ח

בענין הנ"ל - נכתב כהמשך לשאלה הקודמת

 {בס"ד
תודה רבה ויישר כח על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב,
א.

האם זה גם חל על מצוות אכילת המרור?
ב.

האם בעצם המשתתף בסדר ציבורי שהוא משלם עבורו ערב החג יוצא ידי ההידור שמשתתף עמו בפרוטה?}

תשובה

בע"ה עש"ק פרשת תזריע כ"ט אדר ב' התשע"ו

לכבוד הרב .

.

.

ע"ד מה ששאלת בשאלה א, האם גם גבי מרור יש דין כזה כמו במצה [להסוברים כן] שצריך להקנות אותו למי שרוצה לצאת בו.

הנה כתב בשו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן צד וז"ל, ברם צריכים אנו למידע הא דמצה גזולה דפסולה מ"ט אי משום מצוה הבאה בעבירה מהא גז"ש שכתב הרא"ש דאתיא לחם לחם מחלה ונ"מ לענין מרור דאין יוצא ידי חובתו במרור גזולה או לא דא"א דאתיא מגז"ש כיון דמצה גזולה אתיא מקרא לפסולא מרור גזול נמי פסול דכל דפסל רחמנא במצה במרור נמי פסול מהיקשא דמצה ומרור ואפי' במרור בזה"ז דרבנן כדמוכח בפ' כ"ש (דף לט) גבי הא דבעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים כו' במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק כו' אמר רבא מסתברא מצה ומרור וכמש"ל בדיני מצה ומרור ואי מצה גזולה אינה פסולה מקרא זה אלא משום מצוה הבאה בעבירה והא האי פסולה דמצוה הבאה בעבירה לאו גבי מצה נאמרה אלא כללא הוא בכל המצות דמצוה הבאה בעבירה פסולה אי מדאורייתא ומקרא דאת הגזול ואת הפסח יליף לה ברפ"ג דסוכה (דף כט) והאי קרא גבי קדשים כתיב וממנו ילפינן לכל התורה כולה ואי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכמש"ל סימן צ"ז ולהני רבוותא דפסקו דבדרבנן מצוה הבאה בעבירה לית לן בה ומה"ט לולב הגזול בי"ט שני כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן וכמש"ל בדיני לולב א"כ הה"נ מרור הגזול כשר הואיל ואינו אלא מדרבנן בזה"ז עכ"ל השאגת אריה.

כלומר דאם פסול גזולה במצה הוא מהפסוק א"כ גם מרור בכלל, שהרי הושוה מרור למצה בכל דבר, אבל אם הפסול במצה גזולה הוא מצד מצוה הבאה בעבירה ולא מצד הלכות מצה, א"כ אם מרור בזה"ז הוא מדרבנן ובדרבנן לא פסלינן מצוה הבאה בעבירה.

וע"ש מה דמסיק לענין מצוה הבאה בעבירה בזה, ומ"מ לעניננו שמעינן מיהת דאת"ל כהדעות שמצה צריך לקנות מדאורייתא שיהיה מצתכם, ופסול גזולה אינו מצד גזולה אלא מצד שאינו מצתכם, א"כ ה"ה מרור, ולא רק במרור גזול אלא כל מרור שאינו שלו.

וכתב בשו"ת עונג יום טוב סימן לט וז"ל, ולפי זה שבארנו דגז"ש גמורה היא יש לפסול גם מרור הגזול כמו דפסלינן מצה גזולה דכל פסול במצה פסול במרור כדאמרינן בפ' כ"ש (דף ל"ט) והשא"ר ז"ל כ' דהך גז"ש דלחם לחם לא קיימא ופסול מצה הוא רק משום מהב"ב.

ולפי"ז במרור דרבנן לא חיישינן למצוה הבב"ע לכמה רבוותא.

אבל לפמש"כ דגז"ש גמורה היא ומצה גזולה פסול מה"ת ממילא מרור הגזול נמי פסול אף שהוא מדרבנן כדמוכח בש"ס דפסחים הנ"ל גבי מרור של מע"ש עכ"ל.

ובביאור הלכה סימן תנד כתב וז"ל, ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה"ג בשם מהרי"ו דיצא והפר"ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בשאגת אריה סימן צ"ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג"כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ"ט ס"ה יוצא בדיעבד וכ"כ במקו"ח ע"ש.

אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסימן קצ"ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר"ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו' להני דמזבני אסא וכו' עי"ש בפרק לולב הגזול ונ"ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו"ה הוי כקרקע ע"ש הרי מבואר להדיא ממהרי"ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס"ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש { לשאלת השואל שוב שאבאר את דברי הבה"ל כתבתי לו: הבה"ל מדבר על אדם שאכל כבר מרור גזול וכעת אוכל מרור כדין, הנידון האם יברך או לא, וע"ז כתב הב"ה שלא יברך, משום שלענין ברכה יש לחשוש לדעות שיצא במרור הגזול.

}עכ"ל.

ויש להוסיף דהגם שלגבי גזול מרור קיל ממצה, כיון שהיא דרבנן בזה"ז, וממילא פחות שייך בה חסרון זה אם החסרון הוא מצד מצוה הבאה בעבירה, אך מצד הידור זה שתהא המצה קנויה לו לכאורה לא יהיה חילוק בין מצה למרור, דאם הוא דין במצה מצד פרטי המצה עצמה א"כ ה"ה במרור, ואף אם מרור בזה"ז דרבנן כנ"ל, וכך יתכן שדעת בעל המקראי קדש פסח ח"ב סי' י"ד ואינו תח"י.

ויעויין בשו"ת הר צבי אורח חיים ח"ב סימן עד שיצא לדון אם שייך להתיר במרור שנגזל מעכו"ם מצד שבמרור דרבנן אין מצוה הבאה בעבירה וכנ"ל, וע"ש מה שהציע עוד טעם להקל יותר במרור, ואח"ז כתב, אולם כ"ז לדעת האומרים שבמצה גזולה הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, אבל לדעת האומרים שהטעם במצה גזולה הוא משום דבעינן שיהא משלכם, ולדעת הפר"ח שגם לענין זה איתקוש מצה ומרור אהדדי, הרי גם במרור פסול משום דבעינן שלכם וכו' עכ"ל.

ב.

באופן כזה נראה שאין צורך לבקש שוב מבעל הבית להקנות, ובודאי שאין צורך לתת עוד פרוטה נוספת בשביל המצה, רק טוב שיכוין האורח אכן לקנות את המצה לחלקו ולא לאכול מרשותו של בעה"ב.

בענין הנ"ל ותשובה מחכ"א

שאלה

{בס"ד
כב' הרב ישכ"ג על תשובתו הנאה והנפלאה.

יוצא מהתשובה שמי שמשתתף בסדר ציבורי והוא משלם יוצא ידי חובה ע"מ להחשיבן כמצה ומרור שלו, אך יש לדון עוד באדם משתתף בסדר ציבורי שמי שממן אותה הוא לדוגמא קופת עיר, מי נחשב כאן הבעלים ע"מ להקנות לו, מדובר בסדר ציבורי של גמ"ח.

לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,}

תשובה

בע"ה אור ליום ב' ג' ניסן ע"ו

התבוננתי בענין שאלתך על המקבל מקופת צדקה, בסעודה המאורגנת ע"י בית התבשיל, ואוכל שם, אם יכול לברך על המצה בלי לבקש שיקנו לו את המצה, [לדעות שצריך לבקש שיקנו לו את המצה], ונראה שהשאלה מורכבת מכמה נושאים, בעצם יש לדון האם מותר לקנות לולב ואתרוג מכסף שקיבל מצדקה, אם חשיב שלו, דהרי כתבו הפוסקים שיש הרבה שאינם בקיאים שצריך להקנות כדין, ובזה י"ל דשרי, חדא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וכתיב בפיך זו צדקה בפ"ק דר"ה, וא"כ זהו כבר ברשותו בקנין גמור, וג"כ שאינו מקבל את הלולב והאתרוג עצמן אלא משתמש במעות לקנות, וא"כ בלאו הכי כבר קנה מן המוכר בקנין גמור את הלולב והאתרוג, אבל הכא שמקבל את המצה ישירות מגבאי הצדקה, ואין גבאי הצדקה בקי להקנות לו [וגם אם בלולב בקיאין אך במצה מסתבר דאין בקיאין], ומאידך יתכן שא"צ שהגבאי הוא ידא אריכתא של הנדיבים ומקנים ע"י אמירתם כדין צדקה.

וכתב אלי הגאון ר' יואל יעקב לטס [מו"ץ בבתי הוראה מטעם הגרש"ץ רוזנבלאט] וז"ל:

כידוע למר איתא במ"ב סימן תנד ס"ק טו "ודווקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה, דהא שאלה על מנת לאכלה ולא להחזירה בעין, אם כן הרי היא שלו ממש".

וצ"ע דלא כתב באיזה קנין יקנה השואל, דהרי ממון לא נתן, אלא כוונתו לכאורה שקונה בהגבהה.

ובביה"ל ד"ה אין אדם הביא שיטת הריטב"א שגם בגוזל מצה יוצא, כיון שקונה בלעיסה, ויוצא את המצוה בבליעה.

וכתב שאע"פ שהשו"ע חולק, לענין לחזור ולברך לא יברך.

א"כ במ"ב לא איירי בקנין ע"י הלעיסה אלא בהגבהה וכדומה.

לפי זה כל מי שמקבל בהשאלה ובמתנה, בפשטות צריך לכוון לקנות וודאי מצה של צדקה לא גרע משאלה, ואדעתא דהכי ניתן הכסף מהתורמים, שיקנו מצות ומרורים ויאכלום, והכל ברשות הגבאיי צדקה.

כן נראה לי פשוט שהדין בכסף של צדקה, בלי להגיע לסברות של בפיך, כיון אדעתא דהכי ניתן, שיעשה מה שהוא רוצה, יכול לקדש בזה אשה.

רק לפעמים יש אומדנא דמוכח שהמקבל עובר ע"ד התורם.

כל זה בלי להכנס בדבריהם המלוקטים של פוסקי דורינו, שלאו רב אשי חתים עליה, צריך אמנם לעיין באמרי בינה שדן בעניניים אלו, והנלע"ד כתבתי { להמשך שאלת השואל כתבתי אליו עוד: הנה בדאורייתא קי"ל מעות קונות, ומדרבנן משיכה או הגבהה, הנה הבאתי [מהפסקי תשובות] לתת דוקא פרוטה ע"מ לקנות, בכל זאת רציתי לצדד דגם אם יש ענין לתת דוקא מעות, מ"מ המקבל מצדקה א"צ לכך, מכיון שבצדקה יש צד לומר שעצם ההתחייבות פועלת קנין.

הרב לטס רצה לומר שא"צ לבוא לכך, משום שבמ"ב חזינן שדעתו שגם בהגבהה אפשר לקנות, א"כ א"צ דוקא פרוטה, ולכן בכל גוני מועילה דעת הנותן שיוכל לעשות את השימושים שלו, כך נראה לי שהיתה כונתו.

אמנם עדיין יש מקום לדון גם לפי דבריו מה יהא הדין בלולב ואתרוג ששם הנושא שיהיה במעות הוא יותר מבמצה, מה יהא הדין שם בצדקה, אם שם המקבל צדקה דינו כקונה במעות או כקונה בהגבהה.

}.

יואל יעקב לטס

{בע"ה י"ד תשרי תשע"ו ערב סוכות
שאלה - הקשה הג"ר יצחק סורוצקין ר"מ דטלז, על מה שכתב רמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר [ויקרא כ"ג] ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

}

וצ"ע דכיון דמייתי קרא ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, א"כ אמאי מתחילין ממוצאי יו"ט כיון דאין כאן ז' ימים.

תשובה - הנה זה מסתבר דכל גדרי שמחה שנזכרו בגמ' וברמב"ם כגון בשר ויין אינו חיוב השמחה בעצמה, דמצות השמחה היא עצם השמחה רק שקבעו חז"ל שישתה יין שיבוא לידי שמחה כמ"ש בתשובתי על ר"ה ע"ש, וכן ראיתי שכתב המנ"ח כעי"ז, וא"כ גם שמחת בית השואבה אי"ז צורת השמחה המחוייבת ע"פ התורה אלא המועיל לכך, וממילא דחו חכמים זה שלא ידחה שבת, דסגי בשמחה גרידא בשאר ימים.

במסכת סוכה דף נ ע"ב תנו רבנן החליל דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה.

והתם בדף נא ע"א ורבי ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של שואבה דרבי יוסי בר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת.

וה"נ קי"ל כר"י בר אבא.

וביאור הדבר לפי ר"י בר אבא האם שמחה יתרה זו של כלי השיר, היא הכונה בתורה מ"ש ושמחתם וגו' או דלמא לא, וממילא אינה דוחה [וע"ש עוד בתוס' נ' סע"א], וכן פסק הרמב"ם כרבנן, וקרא דנסב היינו כנ"ל.

אכן הרד"ק כפי הפשט מפרש תי' חג מענין ריקוד וטיפוח לשמחה, ובסוכות היתה שמח' יתירה של בית השואבה לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג, ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו, ויש לידע האם כ"כ להלכה ממש, דידוע שמפרשי הפשט לא חשו לזה ואכמ"ל, וא"כ צ"ל לפ"ד הרד"ק דאה"נ רבנן עקרו הדבר בשוא"ת [ועיין בספ"ק דחגיגה דלא משמע כהרד"ק כמדו', ואין לי פנאי כעת], וצ"ע.

ורש"י סוכה מ"ג ב' ד"ה לולב, מלשונו נראה דחולק על שי' הרמב"ם, ובודאי עיקר הדין של שמחה נפקא ליה מושמחת בחגיך, כמ"ש רש"י בסוכה מ"ב ב' ד"ה והשמחה לגבי קרבן שמחה ע"ש, וענין שמחת בית השואבה היינו שמחה בניסוך המים לדעת רש"י כדאיתא שם מ"ב ב' ד"ה החליל, ונפקא ליה לרש"י לכאורה מדכתיב ושאבתם מים בששון, כדמשמע בסוכה מ"ב ב' לפרש"י בד"ה מה"מ ע"ש, ודלא כביאור השני שם המובא בתוס', מיהו סוגיא דסוכה מ"ג א' באמת צ"ע לדעת הרמב"ם, כיון דדרשינן ושמחתם ימים ולא לילות לגבי שמחת לולב, ומנ"ל לחלק דשמחת בית השואבה מיירי גם בלילול, עיין בחידושינו שם.

ובת"י פי' והיית אך שמח על שמחת בית השואבה, וצ"ל דהיינו אסמכתא בעלמא.

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה - הקשה הג"ר עקיבא קיסטר ר"מ בישיבת יד אהרן, דאי' בשו"ע או"ח סי' תרל"ט ס"ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ"א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ"ג והגהות אשיר"י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ"כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג"כ (א"ז והגהות אשיר"י פרק הישן ומרדכי פ"ב מיימוני פ"ו ומהרי"ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור"ן והרא"ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת"ה סי' צ"ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ"א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע"כ.

ומשמע לפו"ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו"ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע"כ.

וצ"ע דהו"ל להרמ"א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס"א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ"ע כנ"ל.

}

תשובה - נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ"ל להוכיח ד"ז מדברי המ"ב תרל ס"א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ"ש בסימן תרכ"ט סי"ד אם לא שהוא ר"ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ"ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה"כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ"ז שם (כדלעיל סי' ע"ט ס"ב עי"ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג"כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל"ז בביאור הלכה סוף ד"ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ"ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ' ערוכה במסכת סוכה דף כו ע"א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע"כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ"מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש"י ור"ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג"כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ'.

ולפמ"ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח"כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ' הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו"ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע"ג הסכך ויקיים עכ"פ לדעת ר"ת מצות סוכה [א"ה ולדעת החזו"א שקוף בלא"ה נידון כאויר], ודברי הצ"פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ"א הנ"ל וג"כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר"א ועו"פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי' השה"ל מלשון השו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קצד וז"ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ"ז ב') דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי"ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר"ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא"כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י"ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד' על ד'.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ"ל.

וצ"ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ"מ אפשר שיש מה"מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי' תרמ סקי"ג ואג"מ או"ח ח"ו סי' מ"ג.

{בס"ד יום ו' עש"ק פ' תרומה ג' אדר א' תשע"ו}

נדבת חש"ו

א) מה שהקשה ע"ד הירושלמי רפ"ק דתרומות (פ"א ה"א) דממעט קטן מנדבה, דהא אין לו דעת וכי איצטריך קרא למעוטי ליה.

תשובה בתוס' חולין י"ב ב' י"ג א' הביאו ירושלמי הזה, כשדנו שם גבי קטן שאין מחשבה, וכתבו וז"ל, ובירושלמי גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה חרש שוטה וקטן כו' פריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן כו' וקצת תימה מה מקשה דבתחלת סוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לעובד כוכבים מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש שוטה וקטן ושמא אסמכתא בעלמא היא ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירוש כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו עכ"ל התו'.

ומבואר מדבריהם לכאורה דבאמת א"צ קרא לזה ואסמכתא בעלמא היא.

ועייין בתורה תמימה כאן שעמד בזה, וז"ל (אות א'), ומה דיליף קטן מן איש ולא מן ידבנו לבו כמו חרש ושוטה משום דאין לו דעת י"ל משום דיש קטנים שהגיעו לכלל דעת כגון אלו שהגיעו לעונת נדרים שיודעים לשם מי נדרו ונדבו כמבואר בנדה מ"ה ב' מ"מ אתמעטו מן איש שלא יונח על פחות מי"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' וישלח בפסוק ויקחו שמעון ולוי איש חרבו עכ"ל.

ובאמת כך מבואר בדברי הרע"ב על המשנה רפ"ק דתרומות, וז"ל, החרש והשוטה והקטן כו' כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כ"ח) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו אל בני ישראל פרט לנכרי, מאת כל איש פרט לקטן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין.

וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב.

ע"כ, וכ"כ המהר"י קורקוס פ"ד מהל' תרומות ה"ב ועוד דמיירי בקטן שיש לו דעת שהגיע לעונת נדרים.

אכן באמת הקשה כת"ר מ"ט צריך קרא כלל למעט חרש ושוטה.

ב) מה שהקשה כת"ר איך נמשחה מידת ההין שבמקדש כיון שלא נעשית לשום צורך אלא לשמן המשחה (מנחות פ"ז ב'), א"כ איך נתקדש מעיקרא קודם שנעשה שמן המשחה, כדי לקדש את השמן המשחה.

תשובה ז"ל המקדש דוד (קדשים סי' ב' סק"ב) ובמנחות פ"ח א' גבי הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין איכא למ"ד שהיה לדורות ואיכא למ"ד דלפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז ע"ש ומכלל שהיה טעון גניזה, וע"כ אותו ההין לא היה כלי שרת גמור דליכא למימר דשמן המשחה היה צריך לקדש בכ"ש כמו קרבנות דבמה נתקדש אותו ההין דהכלים שעשה משה רק משיחתן מקדשתן וא"כ זה ההין שכל עצמו לא היה רק לעשות בו שמן המשחה א"כ ע"כ לא נמשח, ומ"מ היה טעון גניזה ככ"ש וע"כ לענין גניזה אינו טעון משיחה דגם קדושת פה מהני להיות כ"ש וטעון גניזה עכ"ל.

ומבואר דס"ל דאה"נ לא נמשחה מידה זו.

[וכ"ז רק למ"ד ז' מידות היו אבל למ"ד שנתות היו בהין לק"מ, כיון דאח"כ נמשח בשמן המשחה לצורך שאר הכלים, ולצורך שמן המשחה עצמו ע"כ אין צריך קדושה ע"י משיחה, ומ"ש שבועות ט"ו א' כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן אין למדים מן הכללות כמ"ש ברפ"ג דעירובין].

ג) מה שהקשה הג"ר עזריאל רוזנבוים [ר"מ דגייטסהעד] מ"ט פרש"י (שמות כ"ה ח') ועשו לי לשמי, הרי כל המצות צריך לעשות לשמה.

תשובה בבנין בהמ"ק יש דין שלא נמצא ברוב המצוות שאם לא עשאוהו לשמה פסול, ועיין בר"מ הל' בה"ב ובדרך חכמה פרטי הדינים בזה, משא"כ בהכנת לולב ואתרוג א"צ לשמה רק ס"ת ציצית ותפילין וגט ודדמי להו.

וגם בכל הנך יש פסוקים ללמד שצריך לשמה.

ד) מה שהקשה איך מותר להוציא עפר מן המזבח בשעת מסעות, דהו"ל כנותץ אבן מהמזבח.

תשובה זה פשיטא דשרי לפרק הכלים בשעת המסעות, וזהו דרך העברתן, ואין בזה משום לא תעשו כן לה' אלהיכם, וכמ"ש והורד המשכן וגו'.

ה) הנה בת"י (שמות כ"ו ט') כתב דשש היריעות הם כנגד ו' סדרי משנה, וה' היריעות הם כנגד ה' חומשי תורה, והקשה הג"ר דוד פאלק דהשתא הפוגע תחילה פוגע בו' היריעות ואח"כ בה', והא אנן קי"ל בן ה' למקרא בן י' למשנה, א"כ הו"ל להקדים מקרא למשנה.

תשובה לא הבנתי הקושיא, דאטו הרמז הזה נעשה בשביל למי שנכנס לבקר למשכן, וכי מי הזמינו לשם שיבוא, דהמשכן אינו אלא בית מדור לשוכן בתוכו, ואין רשות לאדם ליכנס לשם אלא לשרת את השוכן בו, ולא נעשה הרמז אלא על פנימיות המשכן עצמו, ואדרבה מצינו במשכן שכמה שהיה בפנים היה נאה יותר, ויעוין בפוסקים מה שלמדו מזה (עי' אעלה בתמר), וידוע בדברי רז"ל דתורה שבכתב רומז לעצם האש (אולי הגחלת) ותושבע"פ רומז לשלהבת שבנר, ותושב"כ רומז לקוב"ה ותושבע"פ רומז לשכינתא כ"י, היינו דהעיקר הוא תושב"כ, ולכך עיקר המשכן הוא החלק היותר פנימי, והנוסף הוא בבחינת תושבע"פ.

קרא פחות