ברכות

כל שעסוק במשתה ברצף מברך על הגפן לבסוף.

מקורות: הנה ההגדרה של פטור שאר משקין בברכת היין הוא הגדרת עיקר וטפל, משום ששאר המשקין טפלין ליין (עי’ מ”ב סי’ קעד סק”ג ובה”ל שם ד”ה יין), א”כ לענייננו השאלה היא אם התחיל בעיקר והמשיך בטפל וכבר עבר שיעור עיכול מן העיקר.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ קפד סקי”ח לגבי ברכת המזון שכתב וז”ל, נראה שבא לאפוקי אם הוא משער שבאותה האכילה לבדה היה כבר שיעור להתעכל והיה חוזר להיות רעב ובעוד איזה משך אכל עוד משארי מיני מזונות ומחמת אלו הדברים אינו רעב ואח”כ נזכר שלא בירך בהמ”ז אחר אכילה הראשונה לא יכול לברך עוד בהמ”ז שכבר בטל אותה האכילה.

בד”א שאחר שגמר אכילתו הראשונה הסיח דעתו מלאכול עוד אבל אם היה הכל במשך סעודה אחת כגון מה שרגילין בסעודות גדולות שיושבין כמה וכמה שעות ולפעמים יש שיעור עיכול מאכילת פת שאכלו בתחלה אעפ”כ יוכלו לברך לבסוף ברכת המזון כיון דבתוך משך הזה אוכלין פרפראות וכיסנין ושותין הכל סעודה אחת היא וכלא נתעכל מזון הראשון דמי עכ”ל.

א”כ ה”ה בנידון דידן אם בירך מתחילה על יין אם המים ההגדרה היא שהטפל כלול עם העיקר בברכה, והברכה כוללת את כל האכילה יחד, אבל אם הפסיק ממשתה היין ואחר כך נתאוה לשתות מים לא יוכל לברך לבסוף ברכת על הגפן אחר שיעור העיכול של יין.

ונתבאר עוד במג”א (שהוא מקור המשנ”ב) שההגדרה בזה הוא שעוסקין בשתיה ובפרפראות וכמו שהובא בבאר היטב, א”כ בנידון דידן ג”כ אם ההגדרה שהיה עסוק בשתיה במשך זמן זה יכול לברך לבסוף על הגפן על הכל, אבל אם לא היה עסוק בשתיה במשך הזמן הזה, אלא שתה מים לצמאו כשנתעורר הצורך בזה אינו מברך על הגפן וכנ”ל.

אולם יש מקום לתמוה שהרי ברכת על הגפן אינו שייך למים כלל, והיאך יברך ברכת על הגפן אחר שכבר עבר שיעור עיכול של היין לגמרי, אולם יש לציין דגם לענין ברכת המזון שאפשר לברך אע”פ שרק המשיך בפרפראות וכסנין ושתיה הוא אותו נידון למעשה, מאחר שלדעת כמה ראשונים א”א לברך ברכת המזון על אלו אפי’ בדיעבד, ורק משום שטפלים לסעודה נחשב הכל כסעודה אחת ארוכה.

אולם עדיין יש לחלק דלענין קביעות סעודה יש קבע לסעודה אבל לענין שתיה מצינו לענין הבדלה שאין קבע לשתיה, וא”כ יש מקום לומר דמה שהתיישב לשתות יין ואחר כך מים אינו צורה של קביעות כלל אלא כל שתיה נמשכת אחרי השתיה הקודמת ונגררת אחריה לענין הברכה אבל לא נחשב ששתה עכשיו מן היין.

אולם למעשה כן נזכר לענייננו ג”כ הבדלים בפוסקים לענין קביעות על היין, כמו שהביא הבה”ל סי’ קעד שם דעת החיי”א שרק שתיית יין של קביעות פוטרת שאר משקין, וכן במשנ”ב סי’ רח סקע”ג שהזכיר המשנ”ב לגבי ברכה אחרונה שאם קבע על היין מועיל גם לשאר משקין שהביאו אחר כך שלא היו לפניו ויל”ע בזה, ולמעשה נראה שיכול לברך כיון שבסתמא דברי המשנ”ב לענין פת שייכים גם לענין יין.

ויש להדגיש כאן שהנידון הוא הן על ברכה ראשונה והן על ברכה אחרונה, דגם לגבי פת מצינו שאם עבר שיעור עיכול נחלקו הפוסקים אם חל עליו חיוב ברכה ראשונה או לא.

ויש לציין שגם מצד זה הוא דוחק לומר שאם אדם שתה יין והמשיך בשאר משקין ועבר שיעור עיכול מן היין שיצטרך מאותו זמן לברך על המים, ועי’ בביאור הלכה סי’ קעד ד”ה והמנהג, שטוב שיברך על היין הגפן בסעודה כדי להוציא שאר משקין, וקצת דוחק שכל הפתרון הוא רק עד שעבר שיעור העיכול של היין, ודוחק לחלק כולי האי לומר שכאן הקביעות מחמת הפת, ויל”ע בזה.

ויש לציין עוד פלוגתת הראשונים לענין ד’ כוסות של הבדלה אם מברך על כל כוס ויש בזה דעות שונות ואכמ”ל, ועכ”פ להדעה שמברך על הכוס הראשון חשיבי שאר הכוסות כהמשך לזה אע”פ שעבר שיעור עיכול מכיון שכל ההגדה הם מענין השתיה, כמש”כ הרא”ש דאע”ג דכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא כיון דליכא היסח דעת לא בעי לברוכי אכל כסא וכסא עכ”ל, וגם החולקים הוא רק משום חשיבות כל כוס שקובע ברכה לעצמו, כמ”ש הב”י באו”ח סי’ תעד על הרי”ף, שטעמו משום דארבע כוסות הואיל וכל חד וחד מצוה באנפי נפשיה הוא צריך לברך בורא פרי הגפן אכל כסא וכסא עכ”ל, וע”כ זהו הטעם להרי”ף שהרי אפי’ לא הפסיק ביניהם ולא הסיח דעתו מברך להרי”ף.

ויש לציין עוד בזה לענין ההפסק בליל הסדר בין קידוש לסעודה והביאו בזה בשם פוסקי זמנינו (כמדומה מהגרשז”א) דמכיון והכל הוא מסדר מצוות ליל הסדר לא חשיב הפסק בין קידוש לסעודה.

ולגוף הנידון שהזכרת על מה שיין פוטר שאר משקין יש לשים לב גם לכמה פרטים שיש דין זה, דהיינו אם קבע עצמו לשתות יין ואם היה עכ”פ שאר משקין לפניו בשעת הברכה (עי’ במשנ”ב סי’ רח סט”ז), וכן שאם לא שתה מלוא לגומיו מן היין נכנס לספק ברכות כמבואר בביאור הלכה סי’ קעד שם.

לגבי השאלה האם יוצא מדברי המשנ”ב שיש אופן שיברך בורא נפשות על יין, התשובה בזה שאמנם לפעמים יצא שהוא יברך כאן רק בורא נפשות (לפי התנאים המבוארים לעיל), אבל אינו מברך בורא נפשות על יין, אלא את הברכה האחרונה על היין הפסיד מאחר וכבר עבר על שתיית היין שיעור עיכול, ואינו מברך בורא נפשות אלא מצד חיובו החדש של המשקים ששתה אחר כך.

אם ישן שינת לילה רגילה המנהג שאין מברכים בנוסף לכך גם על שינת יום אלא רק על שינת הלילה [ב”י הובא בבה”ל סי’ נב], אך במקרה שישן שינת לילה במקום שינת יום יש סברא להקל ולברך ומ”מ נהגו לצאת ממישהו אחר.

מקורות: יעוי’ בביאור הלכה שם שצירף זה לענין ספק שם שיוכל לסמוך על צירוף זה שישן ביום כדי שיוכל לברך, עי”ש, וא”כ גם בענייננו שנראה [במ”ב סי’ מו סקכ”ד] שעיקר הסברא לומר שהניעור כל הלילה מברך אע”פ שספק ברכות להקל מ”מ כשיש לצרף ענין זה א”כ שפיר דמי, ובפרט שיש גם סברת הגרע”א כעי”ז [במשנ”ב סי’ מז] לענין ברכה”ת, ואע”פ שבברכה”ת מצינו להדיא בראשונים שיש צד שמברך על השינה בלא הלילה, אבל באלהי נשמה יש לדחות דהספק האם הלילה קובעת או שניהם קובעים, מ”מ גם אם נדחה כן יש כאן צדדים אחרים לסמוך עליהם, ומ”מ נהגו לצאת מאחר, וכך נכון בכל ספקי ברכות כשיכול לצאת מאחר עדיף.

ויש קצת בנותן טעם ליישב המנהג למה נהגו לצאת מאחר, דהרי כיון שישן ביום אחר ברכת מחיה המתים נכנס לעוד ספק כמ”ש בבה”ל הנ”ל וא”כ אחר שכבר יש כאן ב’ ספקות שלא יברך כבר אינו פשוט כ”כ, ובפרט שגם האחרונים שסוברים שדין אלהי נשמה כשאר ברכות השחר שמברך על הבריאה מ”מ מודים הם שיש ראשונים שחולקים לענין כל ברכות השחר וממילא אפשר דיש לצרפם במקום שיש עוד צדדים, ולכן מחמת שיש כאן כבר ב’ ספקות לפטור יש להצדיק קצת מנהג זה.

רק מי שישן ששים נשימות (שלפי המנהג הוא חצי שעה) אבל מי שלא ישן חצי שעה ראוי שיצא מאחר [עי’ משנ”ב סי’ מו סקכ”ד].

ומי שמסתפק אם ישן ששים נשימות או לא כ’ בקצות השלחן סי’ ה’ ס”ה שיברך בלא חתימה.

ולהלכה היה מקום לומר שיכול לברך עם חתימה כיון שרוב האחרונים תמהו על הא”ר שחידש שבניעור כל הלילה אינו מברך וגם במשנ”ב משמע שדעתם ברורה יותר, ולכן מאחר שיש כאן ספק ספקא א”צ להימנע מהברכה.
ואע”פ שבספק ספיקא בברכות ג”כ לא אמרי’ להחמיר כמ”ש המשנ”ב מ”מ בניד”ד שיש יותר נטיה להמחמירים בלאו הכי בכה”ג מצינו בספה”ע דאמרי’ בס”ס להחמיר.
(ומ”מ מצינו מאידך גיסא שהביא המשנ”ב הדעות בב”י שמברך על שינת קבע ביום וא”כ משמע דבלילה אינו מברך ואע”ג דלא קי”ל כוותייהו הא הוא רק מצד המנהג, ויל”ע).

[ואולי הקצה”ש צירף הדיעות שבכל ברכות השחר יש לברך רק על המאורע ולא על היום (דהיינו רק אם לבש ועמד וכו’) ואע”ג דאנן לא קיימא לן כוותייהו, אלא קיי”ל שהברכה היא על הנהגת העולם, מ”מ במקום שיש עוד צד חוששים לשיטות אלו].

ואם הוא מתכוון לישון ביום הרי ודאי שטוב יותר לעשות כעצת הביה”ל ס”ס נב (לגבי הענין המבואר שם) שיישן קצת ביום, ואז יש לצרף הדעות שמברך אלהי נשמה גם על שינת יום, וכ”ש כאן שיכול לסמוך על צירוף זה שבלא צירוף זה רוב צדדים להתיר לו לברך.

[ויש להוסיף עוד שהרי בנידון דידן שהיה ניעור בלילה ואחר כך ישן ביום הרי יש כאן ממ”נ שמחוייב בברכה, וכעין מ”ש המשנ”ב בשם זקני הגרע”א לענין ברכה”ת בסי’ מו, דממ”נ אם הלילה קובע או השינה קובעת בכל אופן יהיה חייב בברכה, ואע”פ שיש גם צד שלישי לומר שצריך דוקא שינת קבע בלילה, מ”מ הוא צד רחוק (בפרט לגבי ברכה”ת שבפוסקים יש ב’ דעות אם הלילה או השינה, וגם בענייננו הבה,ל הביא מהב”י דעות שהשינה קובעת, ומאידך יש דעות דהלילה קובעת עי’ סי’ מו סקכ”ד), והרי רוב הצדדים כאן הם שיברך].

בשו”ע ומשנ”ב [ס”ס מז] משמע שמי שקם באמצע הלילה עכ”פ אם אינו עתיד לחזור לישון עד הבוקר יכול לברך אלהי נשמה כשקם, גם אם לא עלה השחר עדיין, ואם עתיד לישון עד הבוקר כ’ המשנ”ב שלא יברך אלהי נשמה בקימה הראשונה שלו, אלא יאמר בלא חתימה וכשיקום בבוקר יאמר עם חתימה, ואם בירך אלהי נשמה בקימה הראשונה וחזר לישון שוב הוא מחלוקת אם יחזור ויברך אחר כך, וכיון שספק ברכות להקל אינו חוזר ומברך אפי’ אם ישן בכוונה [ביאור הלכה שם].

והנוהגים כדעת האר”י גם אם קם מחצות ואילך ומתכוון לישון לאחר מכן יכול בקימה הראשונה לברך אלהי נשמה ואח”כ כשישן שוב הו”ל כישן ביום ואינו מברך שוב פעם [עי’ שער הכוונות דף א’ ע”ג ודף ב’ ע”ב ודף נח ע”ב ע”פ הרש”ש ראה במשנ”ב מהדורת אליבא דהלכתא ובמ”מ שהובאו שם], ויתכן שטעמו שכיון שחכמים קבעו לקום בחצות ליחידים הלכך יש חשיבות לקימה זו כשל שחרית, מכיון שמה שקם מתחילה עשה בזה עיקר מה שהיה מוטל עליו לעשות בהנהגת שנת הלילה, או בנוסח אחר ונכון יותר, שמכיון שהיא הנהגה נכונה וקבועה לקום בחצות כקימה משנת הלילה לכך יש להחשיב קימה זו כקימה מעיקר שנת הלילה.

קרא פחות

נראה דאין לברך על שינת ארעי דהתקנה היתה על שינת קבע כלשון הברכה שתשכיבני לשלום ותעמידני לשלום וכו’ והאר עיני פן אישן המות, ומכיון שהוא ברכה על המיטה כולל בזה עוד דברים ששייכים למיטה כמו ותהא מיטתי שלמה לפניך דהיינו שלא ימצא פסול ביוצאי חלציו (ויש צד בפוסקים מחמת זה שתה”מ אינו הפסק משום שהוא שייך גם לברכה וכנ”ל), ומיטה היא שינת קבע כמו שמצוי כמה פעמים הלשון הישן על מיטתו, כמו לענין ברכת התורה (או”ח סי’ מו) ועוד.

וכן בגמ’ ברכות ס ע”ב אי’ הנכנס לישן על מיטתו אומר וכו’ המפיל חבלי שינה וכו’, והיינו על מיטתו דוקא, ואף שיש פוסקים שגם מי שאינו ישן צריך לברך (חי”א הובא בבה”ל ריש סי’ רלט) מ”מ לדידן התקנה היא על שינה ממש כדעת רוב האחרונים.

ושו”ר שבאשל אברהם להרב מבוטשאטש סי’ הנ”ל ג”כ נקט שאין ברכת המפיל על שינת ארעי אלא שמשמע מדבריו שצורת התקנה היתה שהמפיל על שינת קבע יפטור גם שינת ארעי שבינתיים עד השינת קבע הבאה בלילה הבאה עי”ש, ומ”מ נקט שם שטוב להרהר הברכה, ולמעשה יש מקום לומר דגם בהרהור הברכה אינו מחוייב.

קרא פחות