זרעים

הבא לצאת מידי ספק יפריש שוב, והמיקל בזה אין מזניחין אותו.

מקורות:
בשו”ע סי’ רכט ס”ג פסק שבצק שבשעת לישתו התכוונו לעשותו באופן הפטור ועשאו באופן הפטור פטור, ור”ת חולק, וכן הביא הש”ך סק”ד שם בשם הרא”ש פסחים פ”ב סי’ טז והטור שם ופוסקים בשם מהר”ם מרוטנבורג דאופן הפטור הוא רק אם מתחילת הלישה היה הבצק לישתו רכה, ולא די שהתכוון לעשותו באופן הפטור, וכן פסק הש”ך לחוש לדבריהם וכ”כ הבא”ח שנה ב’ שמיני הל’ חלה ס”ד וכן משמע בביאור הלכה סי’ קסח סי”ג ד”ה ונהגו.

ובד”מ שם כתב דבאטריות גם לר”ת פטור, והביא שם ראיה מרבינו יונה ברכות כז ע”א מדה”ר, וכן נקטו החזו”א ליקוטים סי’ ה סק”ב ועוד אחרונים, אולם הפנים מאירות חולק, ונקט דאין ראיה מדרבינו יונה לשי’ ר”ת [ובאמת רבינו יונה סובר כמו השי’ שפסק המחבר], ובפת”ש שם סק”א הביא ב’ הדעות.

ויש להעיר דבתוס’ בכיצד מברכין בברכות לז ע”ב מבואר דאטריות חייבין בחלה ומיירי התם לפי שי’ ר”ת, וגם לשיטת רבינו יחיאל שם שמסתפק מ”מ מחייב מספק, ואמנם הרמ”א וסייעתו קאי על ר”ת כמו שהובא בתוס’ בפסחים לז ע”ב ד”ה דכולי ובר”ש פ”ק דחלה מ”ה ששם לא נזכרו אטריות, אבל בתוס’ בברכות שם נזכר אטריות שחייבין, ואולי לא הכירו הלעז הנזכר בתוס’ שם, וצ”ע.

עכ”פ מבואר דיש פלוגתא האם אטריות חייבין בחלה או לא, וממילא לפי הדעות שאטריות פטורין מחלה, אם הפרישו ממנו חלה הו”ל כמפריש חלתו קמח, וממילא אחר שאפאו שוב בלא משקה ועשו ממנו פשטידת אטריות (לאקשן קוגעל), נכנסים כאן לשאלה של בשלו ולבסוף אפאו.

ויש מפוסקי זמנינו שהחמירו בזה להחשיבו אפיה (הגריש”א בקובץ תשובות ח”ג סי’ ל והגרח”ק בדרך אמונה בכורים פ”ו סקצ”ב וצהה”ל סקר”ח בשמו, וראה עוד מה שהובא בשמו במשפטי ארץ הל’ חלה פ”א הערה 27 שהוא גם כשהשמן אינו כ”כ מועט מ”מ השמן נבלע באטריות ואינו ניכר בפני עצמו, והמנח”י ח”ח סי’ קח כ’ כעי”ז דחשיב אפיה רק דמועיל מה שהפריש קודם לכן מהאיטריות וצ”ע) ויש שהקילו בזה (מנחת שלמה ח”ג סי’ קנח אות טז, חידושים וביאורים חלה סי’ ב אות י) דלא חשיב אפיה.

ולענין ברכת המזון הובא בשם החזו”א שהסתפק אם נחשב פת או לא (מעשה איש ח”ג עמ’ קכא, וכן כתב בחוט שני ברכות סק”ה דלהלכה נקטי’ שהוא ספק, וע”ע לענין ברהמ”ז שש”כ ח”ג פנ”ד הערה סה בשם הגרשז”א לשיטתו שאינו פת, וכן בדברי הגרשז”א במאור השבת ח”ב פניני המאור סי’ כד ס”ק יא יג, וכ”כ לענין ברכת המזון באול”צ ח”ב פי”ב תשובה ו).

ומ”מ בברכת המזון יש צד יותר קל מחלה כמבואר במשנ”ב סי’ קסח סקע”א דיש אופנים לחייב בחלה אף אם רק בחלק מהתהליך היה פת משא”כ לגבי ברכה יתכן לפטור אם היה מתחילה מעשה קדירה עי”ש ובביאור הלכה ד”ה ונהגו שהביא ראשונים שסברו כן, ולכן יתכן שספקו של החזו”א הוא לאותם הראשונים ועדיין אין ראיה ברורה שגם לגבי חלה הסתפק החזו”א, דשמא בחלה היה מחייב אם נניח שהחזו”א סבר שבבשלו ולבסוף אפאו אזלי’ בתר בתרא כמו דאשכחן גבי ברכה דאזלי’ בתרא באפאו ולבסוף בשלו בפירורין פחות מכזית בברכות לז ע”א ובשו”ע או”ח סי’ קסח ס”י עי”ש ובמשנ”ב על ריש סי”ג, וע”ע בסוגי’ דאפאו ולבסוף בשלו גבי מצה בברכות לח ע”ב ובמש”כ ע”ז בגמ’ שם לענין ברכות.
(וגם האול”צ שנקט לקולא בברכות עדיין יש לומר דבברכות נקטי’ טפי להקל מעיקר הדין מבחלה במקום ספק מלבד הטענה הנ”ל שבברכות יש יותר פטור מחלה לפי חלק מהדעות כמבואר בראשונים שהביא בבה”ל הנ”ל).

ומ”מ לדידן גם לגבי חלה יש ספק בזה מאחר שהוא מחלוקת הפוסקים, ולכן לצאת מידי ספק יכול להפריש שוב פעם חלה לאחר האפיה.

והמקל בזה (שלא להפריש שוב מהפשטידה אם כבר הפריש מהאטריות) אין מזניחין אותו כיון שיש כאן ס”ס ורוב צדדים לקולא, דחדא שמא כבר יצא בהפרשת האטריות, בפרט דבתוס’ ברכות מבואר שכך דעת ר”ת, וממילא א”צ שוב הפרשה אחר כך, ועוד דאינו ברור שבשלו ולבסוף אפאו חייב ופשטות דעת הרמב”ן במלחמות ה’ פסחים יא ע”א מדה”ר לפטור בזה (ועי’ בקובץ תשובות להגרי”ש שם בשם החזו”א או”ח סי’ כו סק”ט לחייב, וכן בהערות הגריש”א ברכות לז ע”ב, ועי”ש בקובץ תשובות דבניד”ד רצה לחייב גם לדעת הרמב”ן, אם כי להמחבר דאם נתכוון לבשלו פטור אין ראיה דאם בשלו בפועל (במצב אטריות) ולבסוף אפאו (במצב קוגל) יהיה פטור, דהרי המחבר סובר שאם נתכוון לסופגנין ולבסוף אפה לחם חייב, רק דלא מיירי המחבר באופן שכבר בשלו ולבסוף אפאו, ועי’ פסחים מג לגבי מצה ובסי’ שיח לגבי בישול בשבת), וכ”ש שיש כאן עוד צדדים נוספים לפטור, דחדא הרי יש מהפוסקים שנקטו שלא נחשב אפיה לאחר בישול כיון שעדיין נשאר צורת האטריות, ועוד דיתכן שנחשב טיגון ולא אפיה, ועי’ משנ”ב סי’ קסח, ועוד דאפי’ אם טיגון בעלמא נחשב כאפיה, אבל כאן על אף שאינו טיגון עמוק אבל מ”מ השמן בודאי ניתן לטעם, ויש שנקטו דשמן שניתן לטעם ולא רק שלא יישרף חשיב טיגון ולא אפייה, (והארכתי בזה בתשובה נפרדת), ולפי הצד שאינו אפייה אין האפייה הזו מחייבת שוב בהפרשה, נמצא שיש הרבה צדדים אמיתיים מעיקר הדין להקל בזה, והצד להחמיר הוא רק בצירוף כמה צדדים וחומרות יחד.

ובגוף הנידון הנ”ל לענין בשלו ולבסוף אפאו יעוי’ עוד במשנ”ב סי’ קסח סקפ”ה שהביא פלוגתא דהמג”א והט”ז לגבי דבר שטגנו בשמן ואח”כ אפאו בתנור אם חוזר ונעשה פת גמורה או לא, דלהמג”א שוב הוא פת גמור ומברך המוציא אפי’ בלא קבע סעודתו עליו, ומ”מ גם להט”ז והאחרונים שם שסוברים שבטגנו ולבסוף אפאו אינו מחוייב בבהמ”ז היינו מדין פת הבאה בכסנין כיון שהוא מלא בשמן (ובתנאי שהוא אכן מלא בשמן), ולא מדין מעשה קדירה לומר שהאפייה אחר כך אינו מחשבתו כאפוי כלל, יעו”ש בדבריו, ואם יקבע סעודתו יצטרך לברך בהמ”ז, וגם לגבי חלה לכאורה לא יפטור הט”ז מחלה אם נאפה לבסוף לשי’ הט”ז, וכ”ז דלא כהרמב”ן הנ”ל לכאורה, וא”כ לכאורה נקטו האחרונים דלענין הגדרת פת טגנו ולבסוף אפאו חשיב פת ומתחייב בחלה, ולכן אין להחשיב שי’ הרמב”ן הנ”ל אלא רק כסניף בעלמא.

בירושלמי סוף תרומות ותו"כ פ' אמור פ"ה איתא שאין מאכילין תרומה מאכל אדם לבהמה אלא כרשינין בלבד, ויש ראשונים הסוברין שאיסור זה הוא מדאורייתא ויש הסוברין שאיסור זה הוא מדרבנן.

ודעת הרמב"ם להקל בזה קצת, דלא רק כרשינין בלבד מותר להאכיל לבהמה אלא גם מאכל שאינו עומד לאדם מאכילין אותו לבהמה, ויש אחרונים שכתבו דכוונת הרמב"ם להקל הוא כגון אוכל שהוא מקולקל קצת שמאכילין אותו לבהמה, ובדרך אמונה (דלהלן) הזכיר הגדרה אחרת בזה בשם המאירי.

ומאידך יש פוסקים שסוברים שרק כרשינין מותר להאכיל לבהמה ולא שאר תרומה (ר"ש ותוס' וריטב"א ורבינו פרץ ועוד).

והרחבת הפרטים והדעות בזה מבוארים בדרך אמונה פ"ו מהל' תרומות ה"א ופ"ט ה"ז סקנ"ח, ושם הובאו הרבה מ"מ בזה ולא אכפול הדברים בזה.

ויש לציין דכן מבואר בפי' הראב"ד בעדויות דתרומה מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה, אולם בחיבור הנדפס בצדו ע"ש תוס' שאנץ יעוי' מש"כ שם, אם כי בתוס' שאנץ בשטמ"ק ב"מ צ ע"א כ' כהראב"ד.

ומענין לענין יש לציין דדעת רב הונא בפ"ג דתענית דמאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה אפי' בחולין משום בעל תשחית ומשמע שם שהיא שיטה ולא לכו"ע, ובמשנ"ב משמע שחשש לדעה זו.

ולענין האכלת תרומה טמאה לבע"ח החמיר שם בדרך אמונה פ"ו ה"א ולפמ"ש שם החזו"א במסקנתו החמיר בזה, ומאידך אינו מוסכם לכו"ע, עי' עוד במ"מ שהובאו בשו"ע הוצאת דרשו סי' שלא עמ' 103.
(ויש שמועה בשם הגרי"ש שהורה לשתף פעולה עם הגן חיות להגיע להיתר להאכיל בעלי חיים כדי שלא יעשו זאת באופן האסור בודאי, ומיהו אולי שם היה מדובר בדברים שלא הוכשרו ולא נטמאו שהם קלים יותר, עי' בדרך אמונה שם, ואיני יודע מקור ואמיתות השמועה).

יתכן שיש מקום להתיר את המאכל, דאמנם נחלקו הראשונים על בצק שתחילתו וסופו סופגנין [באופן שבתחילתו היה נראה כבצק לאפיה ובכוונתו היה לעשות מזה סופגנין] אם חייב בחלה או לא, ולמעשה נחלקו בזה המחבר סי' רכט ס"ג והש"ך שם סק"ד, (עי' עוד בתשובתי האחרת לענין הפרשת חלה לאחר האפייה במקרה של אפיית קוגל), ואעפ"כ בנידון דידן יכול להפריש חלה מחדש, ואע"פ שיש כאן בליעות, הרי יש פלוגתא דהלבושי שרד והחזו"א ואחרונים אם אפשר להפריש מבליעות על בליעות או רק מחלה על בליעות כמ"ש הרמ"א, וממילא מאחר ויש כאן ספק ספקא בדרבנן יש מקום להתיר על ידי הפרשה ולכוון שחלק שמוציא להפרשת חלה הבליעות שבו יהיו חלה על שאר הבליעות שהיו חייבים בחלה למנהג האשכנזים ולא הופרש מהם.

נספח לתשובה זו

מכתב

לכבוד &8230;

שלו' וברכה

לגבי הערתך שאשכנזים וספרדים אינם יכולים לאכול אחד ממטבח של השני אם לא הוכשר המטבח האוכל גם לפי מנהגי זה שאוכל, הנה ההערה ביסודה היא הערה נכונה כקילורין לעיניים, ומ"מ לפו"ר אעיר בזה איזה הערות על הדברים שכתבת לדון בהם כדרכה של תורה.

וראשית כל יש לציין שיש מגופי הכשרות שנותנים השגחה לדבריהם באופן המתאים לכלל העדות והחוגים על אף שגוף הכשרות עצמו מתייחס על אחד מן העדות, וכמובן שעיקרי הדברים שכתבת אינם מדברים על הכשר מסוג זה, ועכשיו אבוא להעיר על גוף הדברים שכתבת.

לגבי הערתך באות א' שהכלים של בני ספרד בלועים מבשר אחוריים הנה יש מנהגי איסור שלא קיבלו עליהם לאסור בליעות כמבואר בפוסקים לגבי חילוקי דעות במנהגי ניקור חלב, ולפו"ר מסתבר דלפי השי' הנוקטים ששם הכלים לא נאסרו להמחמירים כ"ש כאן שעיקר החומרא אינה מדינא, ואולי כת"ר מיירי באופן שהוא יותר מבליעות סתם כלים ואכמ"ל, וצל"ע בזה.

לגבי הערתך באות ב' דלהמחבר בצק של סופגנין פטור מחלה ולהש"ך ופוסקי אשכנז חייב, הנה יש דעות באחרונים דמהני הפרשה מבליעות על בליעות והוא פלוגתא דהלבושי שרד והחזו"א ועוד אחרונים, ולהסוברים דמהני הפרשה מבליעה על בליעה יש תיקון לזה, לאלו שנוהגים להפריש חלה מכל דבר מאפה שאוכלים גם מפיקוח כשרות, ויתכן דכאן יש מקום להקל להלכה להפריש מבליעות על בליעות מחמת ספק ספקא.
(https://shchiche.com/120780).
ומ"מ נכנסים כאן לשאלה אם מסעדה חשיב לכתחילה או בדיעבד וכדלהלן.

לגבי הערתך באות ג' בענין נ"ט בר נ"ט שהרמ"א מחמיר בזה, הנה כמדומה שבדיעבד הרמ"א מקל בזה, וכל חידושו של הרמ"א הוא לאסור לכתחילה כמבואר ביו"ד סי' צה ס"ב בהג"ה, ולכן היה מקום לומר שאין איסור לאשכנזי לאכול במסעדה שנוהגים שם בנ"ט בר נ"ט ע"פ פסקי השו"ע, ואולם עדיין יש מקום לומר שזה אסור מכיון שהמסעדה מכינה מראש באופן שאסור לכתחילה, ויש לבושי שרד שכ' על מקרה אחר דהו"ל כלכתחילה ואסור, וכמו שציינתי בתשובה אחרת בשכיחא לגבי טבילת והגעלת כלים, ואמנם כאן אינו דומה לנידון של הלבושי שרד עצמו מכיון שכאן מי שמכין עושה זאת מכיון שלדעתו הוא מותר ע"פ רבותיו, ומ"מ גם אם אינו איסור מדינא אבל למעשה מגונה הדבר להתירו לכתחילה לבני אשכנז בדרך קבע שיכינו להם בדרך קבע דבר שאסור להכינו למנהגם כדי שיאכלו, ואולי בדרך אקראי יש מקום להקל בזה (מ"מ באופן של הלבושי שרד שהוכן לצורך ישראל לא יועיל שהוא באקראי אלא אם כן יידע הגוי שהוא אסור לישראל ומכינו לצורך גוי אז באופן אקראי אולי יהיה היתר, שזה אינו חשיב לכתחילה, אבל אם נתיר באקראי באופן של הלבושי שרד ממילא הגוי יכין לצורך הישראל וממילא אולי יהיה חשיב לכתחילה, ויל"ע בזה, אבל כאן קצת יותר קל כמשנ"ת), ויל"ע למעשה.

והרחבתי בדברי הלבושי שרד עוד כאן https://shchiche.com/5707 וכאן https://shchiche.com/8158 )
לגבי הערתך באות ד' לגבי שימוש במקלף לא טבול לפי הנוהגים בזה חיוב טבילה, יהיה תלוי בנידון הנ"ל בדעת הלבושי שרד.

לגבי אות ה' מש"כ לדעת הרמ"א סגי ברוב מי פירות גם כשאינו מורגש המתיקות כדי להחשיבו מזונות צ"ע דברמ"א סי' קסח ס"ז לא נזכר ענין רוב אלא שיהיה התבלין והדבש כמעט עיקר, ועי"ש במשנ"ב סקל"ג שבנוסף למה שהזכיר שצריך להרמ"א רוב ציין דלהרמ"א בעי' שטעם העיסה יהיה טפל למיני המתיקה, ועי' בארחות רבינו ח"א עמ' עט, והרמ"א לכאורה לא בא להפחית מדין המחבר אלא להוסיף עליו (וכל דין רוב בעיקר וטפל בברכות יש שהעירו שאם אינו ניכר ומורגש וידוע יתכן שכלל אין לו דין רוב וכעי"ז שמעתי בשם מו"ר הגרמ"מ לובין שליט"א).

ז.
לגבי ההערה באות ז' דלהרמ"א בישול אחר אפיה אסור לכאורה אינו מובן דספק מעשה שבת מותר כמ"ש המשנ"ב סי' שיח סק"ב, וגם אין כאן הכשלתו מאחר שעושה הספרדי ע"פ רבותיו, ומ"מ רעיון ההערה הוא נכון שאם המסעדה מיועדת גם לבני אשכנז אינו ראוי בדרך קבע לנהוג היתר לכתחילה בדבר האסור להם, (וגם דכלל המשנ"ב שם אינו נוהג תמיד כמו שציין שם המשנ"ב שצ"ע מהמג"א בסי' שכג סקל"ב ומ"מ סתימת המשנ"ב שבסתם נידונים ופלוגתות יש להתיר בדיעבד במעשה שבת).
(והרחבתי בזה עוד כאן https://shchiche.com/2439 וכאן https://shchiche.com/117389 )

לגבי ההערה על פיצה עם דג לדעת השו"ע ההערה נכונה, ובשכיחא הארכתי על בעיה נפוצה של מכשיר טוסט המיועד לפיצה ולדגים בחנויות טוסטים שמשתמשים בו גם בני ספרד, יעוי' מה שכתבתי שם בזה בהרחבה (https://shchiche.com/6376).

ומ"מ עיקר הדברים ברורים להלכה שאם הרב המשגיח והמפקח מטעם הכשרות באופן מוצהר נותן למסעדה השגחת כשרות רק לבני אשכנז לא יועיל לבני ספרד וכן להיפך.

בברכה מרובה

תשובות שנזכרו בתשובה זו:

אטריות שכבר הופרש מהם חלה ובא לאפות מהם קוגל האם חייב לאחר האפיה להפריש חלה שוב