אם אבד טעמו א”א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק ...קרא עוד
אם אבד טעמו א”א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק לתבלין לתה ובזריעה זו לשם מה נזרע.
מקורות:
אין אני בא לדון בגוף הנידון האם תמציות תה שלנו צריך לחשוש עליהם למעשר או לא, (מצד אם יש בהם גידולי א”י, וכן מצד שלכאורה אינם נזרעים לאכילה כלל, ועי’ דרך אמונה הל’ תרומות פט”ו סקפ”ז ובבה”ל שם), אלא רק בנידון הנשאל כאן ע”י השואל אם תמצא לומר שמחוייב במעשר מה דינו.
ולגבי זה יעוי’ במשנה פ”ג דעוקצין והובא בפ’ כיצד מברכין דף לט גבי השבת משנתנה טעם בקדירה וכו’ ומשנתן טעם בקדירה אין בו משום תרומה, ולכן כ”ש בזה שאי אפשר להפריש תרומה מתבלין כזה שהשתמש בו לנתינת טעם בקדירה וכ”ש אם כבר אבד טעמו שהוא דרגה גרועה יותר מסתם נתן טעם בקדירה [כמו שיבואר בירושלמי דלהלן, וכמו שיבואר בבה”ל הנ”ל בדעת הראשונים ג”כ], ואמנם יעוי’ בירושלמי רפי”א ממס’ תרומות שיש חילוק בין שבת לשאר תבלין, דבשבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה ואילו בשאר תבלין דוקא כשאבד הטעם מהתבלין לגמרי, אבל מ”מ עכ”פ באופן שהתבלין איבד טעמו אין בו קדושת תרומה אפי’ לחומרא, כ”ש שא”א להפריש ממנו לקולא על תבלין אחר חדש.
ויעוי’ בביאור הלכה תרומות פט”ו הי”ב שהביא מחזון נחום על המשנה בתרומות שם שהבבלי חולק על הירושלמי בזה וס”ל שבכל תבלין הדין הוא כמו בשבת, ולפי שיטתו אפי’ אם השתמשו פעם אחת בתה כנהוג וכבר רגילים לזרוק את זה כבר לא יהיה אפשר להפריש ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר.
וכמו שהערתי לעיל מכיון שהתמצית תה לכאורה במציאות אינו רגיל להיזרע לאכילה כלל אלא רק ליתן טעם בתה [וצל”ע המציאות בזה], א”כ לכאורה לפי המבואר בביאור ההלכה שם אין בזה תרומות ומעשרות כלל, אבל באופן שיש ממנו סתמא לאכילה ונזרע גם לאכילה בזה הכריע שם שאם עדיין נשאר טעם יש בו קדושת תרומה ואם אין בו טעם כלל אין בו קדושת תרומה עי”ש בכל חילוקי הדינים.
ויש לשים לב כאשר מעשרים תה אחרי שכבר השתמשו בו, שגם המשקה צריך להתעשר, (ונכנסים בזה לנידון החזו”א והגרי”ז לענין לעשר זיעה בעלמא של פירות וכאן הוא אפי’ לא מיץ הפרי אלא פחות מזה, והוא נידון בפני עצמו, ושייך קצת לסוגי’ דהמתמד ומצא כדי מידתו, ואין כאן המקום לזה).
[ויש לציין לגוף הדין שאין חשיבות לתבלין שעשוי ורגיל רק ליתן טעם בקדירה ע”פ התנאים הנ”ל, דעדיין צל”ע מה הדין אם עשוי גם כן לתערובת בקדירה וכמו”כ צל”ע מה הדין באופן שאינו עשוי לקדירת תבשיל של בשר או ירק וכיו”ב אלא תבלין שעשוי למשקה שיהיה כל המשקה מושפע מתבלין זה ונקרא על שם תבלין זה, ולא נאריך בכ”ז השתא מכיון שאין זה הנידון בתשובה כאן].
מה ששאלת אם בתרומה אזלי’ בתר ה”בעין” או בתר הטעם, מלבד מה שכבר התבאר, אפשר להוסיף דבתרומה מפורש בתורה שההפרשה היא על היבול ועל הפרי, אבל בודאי התנאי בפרי הוא שיהיה טעם בפרי, כי בלא זה מה תועלת יש בפרי, ומאידך גיסא כשיש רק טעם הפרי בלא הפרי עצמו, כמו הסוגיות על זיעת הפרי בחולין ולר’ אליעזר זיעת אפילו זיתים וענבים, וכן הסוגי’ דהמתמד ומצא כדי מידתו, בזה כ”ש שא”א להפריש מטעם בלא פרי עצמו, רק שטעם בלא פרי עצמו מצד האיסור שבו נכנס לנידון של טעם כעיקר, שכן יש כאן טעם שהגיע מאיסור אמיתי של פרי עם טעם, שנשברו בו קולמוסין הרבה ברש”י ור”ת ורמב”ם בכל איסורין שבתורה מה גדרו ומה ההלכה בו.