זרעים

יש בזה הרבה בעיות גם אם טוחנים הגרעינים וגם אם מניחים את הגרעינים שלא על העץ ממש וכ”ש אם מדובר על העץ ממש וכ”ש אם מדובר בכלאי הכרם.

מקורות: ראשית כל נכנסים כאן לנידון האם שתילת זרעי עצים יחד הוא דבר אסור או מותר והוא דבר שנחלקו בו גדולי הראשונים והפוסקים בכל הדורות עד דורינו אנו, דהשיטה העיקרית ברמב”ם הל’ כלאים פ”א ה”ו ושו”ע סי’ רצה ס”ג וסי’ רצו ס”ב דכלאי אילנות של אילן באילן נאסרו רק באופן של הרכבה, וכך דעת הרבה ראשונים (הרא”ש הל’ כלאים סי’ ג והתשב”ץ ח”ג סי’ שיד), ואילו דעת הראב”ד בהשגות שם דגם זריעת כמה שתילים יחד הוא איסור כלאי אילן, ונחלקו הפוסקים אם הלכה כהשו”ע לקולא (הגר”א סק”ה והחזו”א כלאים סי’ ג אות יא ודיני כלאים אות לב), ויש שנקטו שצריך לחשוש לשי’ הראב”ד רק בא”י ולא בחו”ל (ב”ח וש”ך סק”ב), דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחו”ל, ויש שהגבילו מעיקרא את חומרת הראב”ד רק באופנים מסויימים (היינו המהר”ם אריק בשיירי טהרה כלים פי”ז מ”ה שהגביל דברי הראב”ד רק באילן וירק אולם לא נקטו כדבריו שאר אחרונים, עי’ חזו”א כלאים סי’ י אות יא ותורת הארץ ח”ב פ”ו אות צח), ואכמ”ל, ומ”מ גם למהר”ם אריק מתעורר הנידון בזיבול העשוי מירקות.

עכ”פ יש לדון לפי שי’ המחמירים אם יש לאסור לזבל האילנות עם פירות רקובים, באופן שיש בהם גרעינים שיכולים לצמוח, כאשר לא ניחא ליה שיצמחו הגרעינים האלה.

ומאידך יש מקום לדון אם מזבל ממין פרי אחד ע”ג העץ עצמו האם יש כאן לתא דהרכבה ואז ייאסר לכו”ע מדין כלאי אילן דהרכה דאסור לכו”ע או לא.

והנה במקרה הראשון נראה לפשוט לכאורה מהירושלמי כלאים פ”ה ה”ו ובר”ש סיריליאו וביאור הגר”א שם שאסור לעבור עם זרעים בכרם אם יש חשש שינשרו, מכיון שזו פשיעה, וכ”ש בניד”ד, והעצה לזה היא שיטחון את הזבל לפני שהוא מפזר אותו באופן שלא יישארו גרעינים.

ואע”פ ששם מיירי לגבי כלאי הכרם, שהוא חמור יותר כיון שאוסר בדיעבד בכל מקרה של בדיעבד, מ”מ צריך להתיישב בדבר אם מצינו ראיה לחלק ביניהם, בפרט שלכאורה יש כאן בעיה כיון שאפי’ אם נבוא לדון בגדרי מתעסק בשאר איסורים אבל בניד”ד יש כאן שאלה של פסיק רישא.

ויעוי’ בזית רענן לבעל המג”א על הילקו”ש דברים כב שכ’ ע”פ הספרי שם פ’ כי תצא פיסקא רל דקרא אשר תזרע בא לרבות אפי’ עפו השתילים לכרם על ידי רוח מצויה, ואולי באמת הוא ריבוי מיוחד בכלאי הכרם לרבות אפי’ לא היתה זריעה גמורה.

ובמקום שיש כמה צירופים כגון בזרעי אילן שאינו מוסכם אפי’ להראב”ד שיש איסור לשותלן סמוך לאילן וגם להמחמירים בדעתו אינו מוסכם שהוא מדאורייתא, וגם יש לצרף כאן נידון נוסף שאינו זורע ב’ המינים יחד ויש אומרים דבאופן זה אינו עובר איסור תורה בכלאי זרעים (כך דעת מראה הפנים בירושלמי כלאים פ”ח ה”א ד”ה מלמד בדעת הרמב”ם ריש כלאים, אבל הערוה”ש סי’ רצז ס”ד ס”ה בדעת הרמב”ם חולק וכן דעת ישועות מלכו כלאים פ”ג ה”ט) ולכאורה ה”ה בניד”ד, בכל כה”ג יעשה שאלת חכם.

ומיהו יש לדון בענייננו מצד נידונים נוספים, כגון אם לא חיפה בעפר ולא נתכוון לזריעה דיתכן שאינו חייב משום כלאים (עי’ אגלי טל מלאכת זורע אות ז וחזו”א שביעית סי’ יח אות ב בסוגריים).

ולענין הנידון השני שכתבתי לדון לכו”ע לענין להכניס תערובת או תרכובת של אילן אחד לתוך אילן אחר, האחרונים דנו בנידון זה בכמה אופנים, לענין שרף עי’ חזו”א כלאים סי’ ב אות טז ודיני כלאים אות לג ובמכתב בספר חוקות שדה עמ’ יז, ותמצית דברי החזו”א בזה שיש חילוק אם השרף רק משביח את האילן או שתפקידו לגדל ענף ממין השרף, וע”ע שו”ת מנחת שלמה תנינא סי’ ק סק”ז, קובץ שיעורים כתובות אות רג, מעדני ארץ הל’ כלאים פ”א ה”ה אות י, ועוד.

ולגבי אבקה דנו המנח”י ח”ז סי’ יב אות ב והשבט הלוי ח”ט סי’ רכד בדעת החזו”א דאפשר שיהיה אסור לדעת החזו”א ואולי הם הבינו דהחזו”א אוסר שרף בכל גוני ואין לי פנאי לעיין בזה כעת.

ועוד נידון נזכר באחרונים לגבי הרכבת חיטה באילן באופן המועיל לאילן, ועי’ פת”ש יו”ד סי’ רצה בשם שו”ת חת”ס יו”ד סי’ רפז וחזו”א כלאים סי’ ב אות יז ומעדני ארץ הל’ כלאים פ”א ה”ה אות ט’ עמ’ רעג ואילך.

ולכאורה קשה דכאן לכאורה נכנסים לנידון נוסף על זרעים באילן, ואולם מבואר בחת”ס שם דכאן הוא יותר חמור מזריעת ב’ זרעים דכאן הוא כעין הרכבה באילן, ולפ”ז מה שכתבתי לעיל לתלות נידון זריעת זרעים בסמוך לאילן במחלוקת הרמב”ם והראב”ד על זריעת ב’ מיני זרעים יחד, וכן מבואר בחזו”א כלאים סי’ ג סק”י, והוספתי דלדעת קצת אחרונים יהיה רק דרבנן כיון שהאילן זרוע, יש להוסיף ע”פ החת”ס הנ”ל דכ”ז רק אם מזבל על קרקע בסמיכות לאילן, אבל אם מכניס גרעין תפוח בתוך אילן אגוז על הגזע הוא שאלה של הרכבה וכאן נכנסים לנידון החת”ס שם, עי”ש בחת”ס שהביא כמה צדדים בזה דיש צדדים לומר שהוא הרכבה ויש צדדים לומר שאינו הרכבה כיון שאינו גדל אלא רק משביח ועי’ בחזו”א סי’ ב שם.

ויש לציין בזה עוד ב’ נקודות, הא’ דכל הנידון עד כאן הוא בשאר אילנות אבל בגפן חמור בודאי בזריעה שלא בכונה גמורה ולענין גרעינים שיש איסור לשותלם בגפן (עי’ סי’ רצו ס”א ס”ב) ג”כ הוא חמור עכ”פ בא”י.

ועוד יש לציין לענין דעת ראב”ד הנ”ל לענין זריעת זרעים סמוך לאילן שדנו האחרונים עד כמה צריך להרחיק, ראה חזו”א כלאים סי’ ג אות י שהסתפק בזה אם הוא שיעור הרחקת זרעים מזרעים או שיעור הרחקת אילנות עי”ש.
 

כן, יש כלאים גם עציץ שאינו נקוב, עי’ כלאים פ”ז מ”ח ורמב”ם הל’ כלאים פ”א ה”ב.

קרא פחות

בתוספתא כלאים פ”א ה”ט אי’ דזריעה על אמת המים אין בו משום כלאים, וכן הובא בדרך אמונה ריש הלכות כלאים, ועי’ ירושלמי כלאים ספ”א, ודנו פוסקי זמנינו האם מדובר גם באופן זריעה רגילה ע”ג מים ממש או לא.

(ועי’ גם ר”ש כלאים פ”ג מ”ב ודו”ק).

ועי’ שו”ת הר צבי ח”ב סי’ לא אות ה’ לענין גידולי מים שבזמנינו הנקרא הידרופוניקס שיש בהם משום איסור כלאים.

ויש לציין דבאמת לפי חלוקת הדברים שם בתוספתא וכן בירושלמי שם משמע שהדברים שנזכרו שם לפטור הם דברים שאין דרכם להצמיח ולא מיירי להדיא בדבר שכך הוא דרך צמיחתו.

וגם יל”ע בכל זה אם הפטור או היתר או רק פטור מדאורייתא.

ויש לציין דגם לענין בית מקורה אי’ בירושלמי פ”א ה”ב לענין תרו”מ שאינו בכלל שדך, וגם בזה הרי כלאים במקום מקורה אינו היתר.

ויש לציין עוד דבתוספתא כלאים שם גופא אי’ דהזורע דבר שאינו מצמיח פטור ויל”ע דגם שם אפשר שהוא רק פטור ולא היתר, והכונה דבר שאינו מתקיים, ולא מניח גרעין בכד בעלמא [כמו הטומן לפת וצנונות וכו’] שזה אינו זריעה כלל, אלא שיש זריעה שנתפסת וחלה רק שאינה מתקיימת ובזה כיון שאינו מתקיים פטור ומ”מ אסור.

(ויעוי’ מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין הל’ שבת בכה”ג).

אבל יש חולקים על הגרצ”פ, ויש שטענו שיתכן שהוא הגדרה בדיני כלאים שדוקא באדמה חייב משום דכתיב שדך (וע’ זבחי אפרים זבחים צד ע”ב), ועי’ מה שהובא באנציקלופדיה התלמודית ערך כלאים [חלק כה עמ’ תקלט].

לסיכום הדברים יש מימרא שזורע ע”ג מים פטור מן הכלאים, אבל אין הכרעה ברורה האם מדובר גם על זריעה המתקיימת והאם הוא גם היתר לכתחילה.

ואציין כמה מספרי זמנינו שהביאו דעות הפוסקים בזה לענין שמיטה, שו”ת נחפה בכסף יו”ד סי’ ה, שו”ת שדה הארץ ח”ג יו”ד סי’ כח, שו”ת מהרי”ל דיסקין ח”א סי’ כז אות א’, אור לציון (שביעית) סי’ א’ אות ז’, הר צבי זרעים ח”ב סי’ לא, שדה שמואל שביעית סי’ יב, שו”ת השבי”ט יו”ד ח”ג עמ’ קיד (לענין כלאים), ועי’ בצהר ה בסופו ומה שהובא שם בשם החזו”א.

אין לי הכרעה בזה אף שיש לי קצת נטייה בזה מקופיא דאפשר שהתוספתא הוא פטור אבל אסור והוא כעין עציץ שאינו נקוב, מ”מ אין לי הכרעה בזה, ואולי נעיין בדברים יותר בהמשך.

קרא פחות

יש דין שחצר קובעת למעשרות, כלומר שלאחר שהפירות נכנסו לחצר או לבית אסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי לפני שמעשר, אולם יש בזה הרבה חילוקי דינים ויש גם דין נפרד לענין גינה [כמו שיתבאר להלן אות ד], ולהלן אזכיר חלק מהדינים:

א) מבואר בשו”ע יו”ד סי’ שלא ספ”ג שהחיוב בחצר או בבית הוא רק אם טיפל בגמר מלאכתן (וגמר מלאכתן בכל פרי ומצב יש לדון לפי המצב מה גדרו) או עכ”פ אם התחיל לטפל בגמר המלאכה של חלק מהפירות אז מתחייבים גם שאר הפירות.

גמר מלאכה מועיל לחייב לדעת השו”ע גם אם הגמר מלאכה היה אחר שנכנס לבית על אף שיש בזה פרטי וחילוקי דינים לשיטות חלק מהראשונים (ע’ תוס’ ב”מ פח ע”ב ד”ה משיפקסו ורמב”ן שם ודרך אמונה מעשר פ”ג סקמ”א).

גמר מלאכה בלא כניסה לבית יש בזה חילוקי דינים, דאם הגמר מלאכה היה לצורך להביא לביתו אינו מחייב עד הכניסה לבית, אבל אם הגמר מלאכה היה לצורך מכירה בשוק, במקרה זה הגמר מלאכה לחוד מחייב במעשר ואסור לאכול מהפירות עראי מאז גמר המלאכה (שו”ע שם ספ”ב).

במקרה שקטף פירות בפרדס בשביל לאכול במקום נקט החזו”א (מעשרות סי’ ה סק”ז וקצת מזה בדמאי סי’ ז סקכ”ד, ועי’ קה”י ביצה סי’ ד”ה וא”ת) שהוא כמו קוטף למכור בשוק וגמר מלאכה לחוד יחייב בזה ושאם מילא הכלי בפירות או שליקט כל צרכו שהוא גמר מלאכה, במקרה זה אפשר שנאסר באכילת עראי כשדעתו לאכול בפרדס (חזו”א דמאי שם בלשון אפשר), אבל הוסיף שאם רוב האכילות שכיו”ב דרך אנשים לעשותם דוקא בבית בטלה דעתו ואינו מתחייב (חזו”א מעשרות שם), והגדרה זו צ”ב דמסתמא כל פרי רוב האנשים אוכלים בביתם וקורה שאנשים אוכלים בפרדס.

ויש לציין דזה לשי’ החזו”א והקה”י דהחילוק בין דעתו למכור בשוק הוא מצד שאין דרכו להביאו לבית, אבל לדעת הש”ך סי’ שלא ס”ק קיא והמהר”י קורקוס מעשר פ”ג ה”א ע”פ הירושלמי מעשרות פ”א ה”ד שהטעם הוא משום שמקח קובע וחיישינן שמא ימצא לקוחות מיד לכך אסרו בשעת גמר מלאכה, א”כ אין ללמוד מזה למי שהוא בפרדס או במקום שאינו קובע משום חצר וצע”ג (וגם צע”ק על דברי החזו”א  מדיני תאנה בחצר במשנה מעשרות פ”ג מ”ח ורמב”ם פ”ד מהל’ מעשר הט”ו ושו”ע סי’ שלא ספ”ז שיובא להלן, דלפי החזו”א אין כ”כ הבדל בין עומד בחצר לעומד בפרדס, וצריך ביאור בזה לשי’ החזו”א ובפרט לפי מה שמבואר שם שאם עלה ע”ג האילן אינו כחצר), ולכאורה במקום הצורך היה אפשר לסמוך להקל בזה מאחר דעיקר הטעם בזה הוא כהש”ך, אבל לא מצאתי שכתבו כן הדין להדיא וצ”ע למעשה.

כל המדובר עד כאן הוא במקרה שהאילן גדל בפרדס שאינו חצר ואינו קובע למעשר מצד עצמו, אבל אם האילן עומד בחצר במקרה זה הדין הוא שבתאנה אוכל אחת אחת ופטור ואם צירף חייב (שו”ע שם ספ”ט) וכן בענבים מגרגר אחת אחת ואוכל וכן ברימון פורט ואוכל וכן באבטיח חותך ממנו חתיכה מהחובר ואוכל (שם סצ”א) וכן בכוסבר מקרסם עלה עלה ואוכל ואם צירף חייב וכן כל כיוצא בזה (סצ”ב), וכן בכל פרי גדול כמו תפוז אם לקח פרי שלם נתחייב במעשר (חזו”א).

ובאמת דין תפוז צ”ע דאבטיח דרך לאכלו על ידי כמה בני אדם או לחלקו לכמה ארוחות משא”כ תפוז שרוב בני אדם אוכלים תפוז אחד בבת אחת, ואולי בזמן החזו”א היה המנהג בזה אחרת, או שחשש החזו”א רק לחומרא ולא בתורת ודאי, אבל פרי כמו פומלה או אשכולית ודאי מן הדין נתחייב במעשר באופן זה, ועי’ משפטי ארץ פ”ז הערה נד.

ליקט ב’ פירות בשני ידיו חשיב כמו ב’ פירות ומתחייב במעשר (משנה שם).

יש אומרים דאם דעתו ללקט עוד אין ב’ פירות מחיייבים במעשר ויש חולקים (עי’ תוס’ ב”מ פח ע”א ד”ה עד ושטמ”ק שם בשם הראב”ד, חזו”א סי’ ו סק”א ד”ה ואפשר וסי’ ג סקט”ו), ולמעשה נקטו להקל בזה (עי”ש בחזו”א ושערי צדק פ”ג סכ”א).

יש שלמדו מדין אילן בחצר שמותר לאכול אחת אחת דה”ה גם אם הכניס פרי אחד מבחוץ פטור ויש שחלקו בזה (עי’ בזה בדרך אמונה מעשר פ”ד הט”ו בביה”ל ד”ה אוכל ומה שהביא שם בשם מרכה”מ שם פ”א ה”י, ועי’ עוד בשערי צדק פ”ג ס”כ).

ובמקום שיש ב’ חומרות יחד דגם שהכניס פירות מבחוץ וגם דעתו ללקט עוד הסתפק החזו”א להחמיר מעיקר הדין ולא מטעם דלא מקילינן ב’ קולי (עי’ יו”ד בסוגי’ דסרך בתה), אלא מטעם שיש כאן יותר סברא להחשיב קבע, ולדידן יש להחמיר ג”כ מטעם שיש כאן ס”ס לחומרא.

אם עלה האיש ע”ג האילן ולא עומד ע”ג קרקע אינו נחשב כעומד בחצר לענין זה אע”פ שעומד מעל אוירה של החצר (ע”פ השו”ע שם), ונחלקו הפוסקים אם לענין זה בעינן דוקא שיהיה למעלה מי’ טפחים (שערי צדק משפטי ארץ פ”ג סט”ז) או לא (רדב”ז בדעת הרמב”ם הל’ מעשר פ”ד הט”ו), ויש לדון לענין אויר מחיצות, ויש להשוות זה לסוגיות בדיני עירובין, ועי’ עוד בשאלה זו לעניננו לענין מעשר בר”ש סיריליאו מעשרות פ”ג מ”ח ובמלאכת שלמה שם.

ב) גדר חצר שקובעת למעשרות חייב רק כשיש לו הגדרה מסויימת, כגון שאם יכנס אדם זר יאמרו לו מה אתה מבקש או שיש שם שומר או חצר שאין אדם בוש לאכול בתוכה (רמב”ם פ”ד מהל’ מעשר ה”ח וחזו”א מעשרות סי’ ה סקי”ב), והוא מיוסד על המשנה במעשרות שיש שם כמה דעות בהגדרת חצר, ואמרי’ בגמ’ בנדה מה דהלכה כדברי כולם להחמיר.

ולדעה זו חצר שבחלקה יש הגדרה של חצר ובחלקה אין הגדרה זאת הולכים בכל חלק ממנה לפי מה שהוא (דרך אמונה פ”ד סקנ”ז ע”פ ריבמ”ץ מעשרות פ”ב מ”ב).

ויש אומרים שמדרבנן כל חצר קובעת (שערי צדק משפטי ארץ פ”ג ס”ב בשם הראב”ד, ועי”ש בינת אדם הערה יא), וכמדומה שהדעה הראשונה עיקר וכך רהיטת הסוגיות.

ג) חצר שאין בה ד’ על ד’ אמות בדרך אמונה (סקנ”ג) כתב שמסתבר שצריך שאינה קובעת למעשרות, אך הערה”ש סי’ צז ס”ד לא כתב כן, וכן יש שלמדו בדברי החזו”א מעשרות סו”ס ה דלא כהדרך אמונה (כרם ציון השלם ח”ג הלכות פסוקות מהגרא”י זלזניק פ”ו הערה א), ולגבי בית שאין בו ד’ על ד’ עי’ במקורות הנ”ל וכאן התמקדתי בדיני חצר.

ד) גינה שמגדלים בה צמחים וסמוכה לבית אינה קובעת למעשר מאחר ששימושה לגדל צמחים ולא למגורים (רמב”ם פ”ד מהל’ מעשר הי”ד), ועיקר דין גינה שאינה כחצר לענין זה מוכח גם בשו”ע סי’ שלא ס”צ וסצ”ב עי”ש.

ויתכן שלמדו הפוסקים דין גינה מדיני עירובין דגינה אינה כחצר אלא כקרפף, ולפ”ז אולי יש ללמוד חלק מהדינים בהגדרה של צורת הגינה מדיני עירובין כגון לדין רוב השטח אילנות או מיעוט וכן לענין דין כשיש מים במקום וכיו”ב.

ה) חצר שאינה שלו או חצר שמשמשת לדירתו ליום אחד או תינוקות שהכניסו פירות או פירות שהוכנסו שלא לדעת או בטעות והושארו לדעת עי’ בזה ברמב”ם הל’ מעשר פ”ה ה”ח ודרך אמונה שם ס”ק פד פח פט צג וחזו”א מעשרות סי’ ג סקי”ד ד”ה והא דחשיבא.

[ורק אעיר על מקרה שנתקלתי בו שילדים הכניסו פירות מרצון ההורים דבזה לכאורה לא גרע מפירות שנכנסו בטעות והשאירם מדעתו שם שחייבים כמבואר שם].

ו) חצר שלפני בית פרטית בזמנינו הגרח”ק נקט שמסתבר שגם לדעת החזו”א (באו”ח סי’ סה סקנ”ב וסי’ צ סקכ”ג) הם קובעים לענין מעשרות (דרך אמונה מעשר פ”ד הי”ד בה”ל ד”ה חצר), ויש שלא למד כן (שיעורי תרומות ומעשרות להגר”מ בויאר).

בית משותף בזמנינו שאין להם שער ננעל יש שכתבו שאינם קובעים למעשר לפי שאין כלים נשמרים שם ואין בהם מקום של פרטיות (ראיתי בשם משפטי ארץ פ”ז הכ”ב ובהערה מג), וכך מסתבר, וזה יתכן שכתב אף לפי הצד שחצר פרטית בזמנינו חצר לדיני עירובין וכ”ש לפי דעת הגרח”ק דלעיל לדעת החזו”א שלענין עירובין אינו נחשב חצר ורק לענין מעשר לכאורה בחצר משותף שפתוח לכל מאן דבעי בזמנינו אין שום הגדרה של חצר.

ז) נכנסו הפירות לחצר או לבית שלא בדרך הכנסה בשער אלא כגון דרך ארובה וכיו”ב אינן נקבעין למעשר, (ובפרטי דינים אלו עי’ רמב”ם פ”ד מהל’ מעשר ה”א ה”ו ה”ז ובאחרונים, ולענין נכנסו לבית שלא דרך חצר עי’ מנ”ח מצוה שצה אות ג).

ח) יש לשים לב שבמקומות שהתירו אכילת עראי לא התירו אכילת קבע, ועי’ שו”ע סי’ שלא ספ”ז ואילך.