הנה מדינא דגמ’ לא נזכר נענוע ביאמר נא ישראל אלא רק בהודו ובאנא ה’, אבל נזכר ברמ”א סי’ תרנא ס”ח ובד”מ שם בשם כמה פוסקים שהש”ץ מנענע ביאמר נא ישראל ולא ביאמרו נא וגו’, ובמשנ”ב שם בשם החי”א כתב דיחיד מנענע רק באמירת הודו בתחילת ובסוף ההלל ובאנא ה’ הושיעה נא.
ויתכן לומר הטעם לזה משום שכל טעם הנענוע ביאמר נא הוא רק מנהגא דמעיקר הדין קי”ל כדעת הראשונים שהובאו בטוב”י שם שאין החזן מנענע כלל לא ביאמרו נא ולא ביאמר נא, ולא נהגו אלא בחזן והבו דלא לוסיף עלה [וכעי”ז כ’ הפוסקים לגבי ברכה לאחריה במגילה דתליא במנהגא ולא נהגו אלא בציבור].
ויש להוסיף דבשליח ציבור שהציבור עונים אחריו הודו מנענע כשאומר יאמר נא משום שהציבור מנענעים אחריו כשעונים הודו אחריו, וכמש”כ המשנ”ב בשם הט”ז דטעם מה שהש”ץ מנענע הוא כמו להזכיר לציבור שינענעו [ויש להוסיף דדעת התוס’ שהש”ץ מנענע גם ביאמרו נא משום שהציבור מנענעים בהודו שאומרים אחריו כמובא בב”י], אבל ביחיד שאומר יאמר נא למה ינענע.
ויש להוסיף דהיחיד עצמו לא גרע מהציבור שאומרים יאמר נא קודם החזן ואין מנענעים אז [אם כי אין מזה ראי’ ברורה שהרי הם מנענעים שוב בהודו הסמוך ליאמר נא מלאחריו משא”כ היחיד דהי’ מקום לומר דינענע אז במקום מה שהציבור מנענעים אז בהודו, רק דלפי מה שנתבאר באמת אין היחיד מנענע אז דאין מקור לכל נענועים אלו בגמ’ וגם להתוס’ שהש”ץ מנענע אז הוא משום שהציבור עונים הודו, והוא כעין מה דנימא דדין נענוע נמדד גם לפי אמירת הודו של הציבור ולא רק של הש”ץ, והמנהג מקיים סברת התוס’ במקצת דרק קודם תחילת ההודו שמוסיפין הציבור מנענע הש”ץ פעם אחת להזכיר לציבור ותו לא].
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 104
מק"ט התשובה הוא: 136273 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/136273
