נראה פשוט דאח”כ היה הלולב בידיהם ולא הערבה, דעיקר חביבות מצוות שלא להפסיק בהם שייך בלולב שהוא מצוה משא”כ ערבה מנהג שלא שמענו בזה שיש לעשותה בלא להפסיק בה, וכ”ש למ”ד בסוכה מד ע”א דעיקר מצותה בזקיפה דלדידיה לא שייך כלל.
ויש ליתן סמך לזה דאמרי’ בסוכה מד ע”ב אמר אייבו הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה שקיל חביט חביט ולא בריך, והנה ר”א ב”ר צדוק היה מבני ירושלים כדאמרי’ בפסחים קטז ע”א א”ר אלעזר ברבי צדוק כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים וכו’, וברמב”ם הל’ לולב משמע דמנהג אנשי ירושלים ליטול לולביהם בידיהם היה המנהג הכללי של ירושלים ולא של יחידים, ואעפ”כ לא משמע שנטל עמו הערבה אח”כ אלא הביאו לפניו וחבט ותו לא.
ויש להוסיף דברמ”א נקט דיש לעשות כאנשי ירושלים בזמן שחוזר מבהכנ”ס [ופשטות המשמעות לקחתה כדרך נטילה ולא בתוך כלי באופן שאין יוצא בה יד”ח ויל”ע], ולא חילק בין שאר ימי החג להושע”ר אף שחוזר מבהכנ”ס אחר שכבר נטל הערבה.
ויש להוסיף דהגר”א היה נוהג להחזיק לולבו בידו בכל ימות החג ולכאו’ היה עושה כן גם בהושע”ר אחר נטילת הערבה.
ויש להוסיף עוד דלרוב הראשונים מצוות הערבה בחבטה ולא בנענוע ולדידהו יותר א”ש דלא נאמר בה מצוות לולב דלולב שמצוותה בלקיחה אפשר להאריך ולהוסיף בלקיחתה משא”כ בערבה ואפי’ לרש”י שמצוותה בנענוע מ”מ לא נאמר בה לקיחה כמו בלולב.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 105
מק"ט התשובה הוא: 136597 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/136597