יעוי' במשנ"ב בסי' מו וכן בביה"ל סי' נט ס"ד שהביא דעה שא"א לצאת בברכות כגון אלו מאחרים, ואפי' אם נחשיב את המניעה שלו לברך לבד ונחשיב זאת כמי שאינו בקי מ"מ יש מחמירים שגם באינו בקי א"א לצאת בברכות אלו בפחות מעשרה, ומ"מ הדעה הפשוטה יותר בפוסקים שמלבד ברכות מסויימות (כגון ברכת המזון וברכות ק"ש ועוד) אפשר להוציא גם בפחות מעשרה, ועי' בביאור הגר"א שם, ולכן א"א לומר שמחוייב להחמיר בזה במקום צורך גדול (ועי' שו"ת רב פעלים ח"ד סי' כט ודעת נוטה עמ' קצב לענין דברים שהקילו למי שמקפיד על טבילת עזרא) ובספק ברכות.
ומ"מ יותר טוב שלא להקפיד על אמירת ברכה באופן זה קודם טבילת עזרא, ולברך בעצמו ולצאת ידי חובת כל הדעות, כיון שקי"ל שאין שום צד איסור בדבר לומר דברים שבקדושה קודם טבילת עזרא, וממילא אינו כדאי להחמיר בדבר שאין בו איסור יותר מדבר שיש בו סרך איסור.
ויש להוסיף שאינו פשוט שקודם שבטלה תקנת עזרא היה מותר לצאת מאחרים ברכות שאסור לברך בעצמו, ויעוי' בסוגי' דברכות דף כ ע"ב ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו וכו', ולפי החשבון שם לכאורה ה"ה שאם שמיעה היה כדיבור היה גם שמיעה אסור, והכי קי"ל כדעת רוב הפוסקים ששומע כעונה והרהור לאו כדיבור.
ויעוי' גם בהמשך הגמ' שם דף כא ע"א והרי תפילה דדבר שהציבור עסוקין בו וכו' הא לא התחיל לא יתחיל עי"ש דמבואר שאם עומד בציבור בתפילה לא יתפלל כלל, וסתמא דמילתא משמע שגם אינו שומע ויוצא מתפילת הש"ץ.
מק"ט התשובה הוא: 5380 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/5380
