{עש"ק פ' בשלח ע"ו} האם היו ישראל צמאים למים כשבא עמלק עליהם א) מה שהקשה דכתיב (שמות י"ז ו') שהכה משה בצור ורק אחר כך כתיב ויבא עמלק, ומאידך רש"י כתב בדברים גבי זכירת עמלק ואתה עיף בצמא דכתיב ...קרא עוד
{עש"ק פ' בשלח ע"ו}
האם היו ישראל צמאים למים כשבא עמלק עליהם
א) מה שהקשה דכתיב (שמות י"ז ו') שהכה משה בצור ורק אחר כך כתיב ויבא עמלק, ומאידך רש"י כתב בדברים גבי זכירת עמלק ואתה עיף בצמא דכתיב ויצמא שם העם וכו', וצ"ע הרי כבר הכה משה בצור.
תשובה ראשית י"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה, וכשיש לנו הכרח לומר שהיו צמאים דהרי כתיב עיף, והיינו בצמא (עי' בפ"ח דיומא), א"כ שבקיה לקרא ואימא שזה היה אח"כ.
עוי"ל שגם אם היה כך שמשה כבר הביא מקור מים מ"מ שמא עדיין לא היה מצוי להם המים מיד עד אחר שיציינו הנשיאים את מקומות המים, כמ"ש רז"ל עה"פ במחוקק במשענותם, ולבנתים כבר בא עמלק.
עוד י"ל דהרי דרכו של עולם שכאשר אדם בא למצב של איבוד עשתונות הוא נותר במצב זה גם אח"כ בזמן שכבר יצא מן המצב, ולכך גם אחר שמצאו מים היו טרודין ועיפין.
ולפ"ז מה דקי"ל ביומא שם שעיף היינו בצמא, אין הכונה שזהו תרגום המילה, אלא עייפות היא תוצאת הצימאון.
א"נ ואתה עיף ויגע אינו טעם לביאת עמלק שהיו יגעים, אלא משום שהיו יגעים כבר מעיקרא, לכך באו לידי רפיון ידים וניסו את הקב"ה, וע"ז בא עמלק, ומ"ש ואתה עיף ויגע היינו שזה גרם.
האם לא היו ישראל מספרין בלשון מצרי
ב) מה שהקשה ע"ד הרשב"ם שכתב ד'ויאמרו בני ישראל מן הוא' (ט"ז ט"ו) היינו 'מי הוא' בל' מצרי שהיו רגילין בו, והקשה שהרי לא שינו את לשונם כמ"ש בבמ"ר י"ג כ' ועוד.
תשובה הנה הראשונים באופן כללי בפירושיהם עה"ת לא דקדקו תמיד לפרש אחר דברי רז"ל, אך כאן עצם דברי הרשב"ם כבר נזכרו במכילתא ויראו בני ישראל ויאמרו איש וגו'.
כאדם שאומר לחבירו מה הוא, כך אמרו ישראל מן הוא.
וכ"כ בלק"ט שהיה ל' מצרי שהיו רגילין בו וכנ"ל, ובא"ע כתב עוד שכך הוא גםבל' ישמעאל.
ומה שהקשה מהבמ"ר הנ"ל, הנה יש מדרשות חלוקות בזה ויעויין גם בפסדר"כ פסקא בחדש השלישי (יב) איתא בזה"ל: א"ר נחמיה מהו אנכי לשון מצרי הוא למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנישבה בנו ועשה ימים הרבה אצל השבויין לבש נקמה אביו והלך אצלו והביאו ובא להשיח עמו בלשונן של שבויין כך הב"ה עשו ישראל במצרים כל אותן השנים ולמדו שיחתן של מצרים כשגאלן הב"ה ובא ליתן להם את התורה ולא היו יודעים לשמוע אמ' הקב"ה הרי אני משיח להם בלשון מצרי אמ' הקב"ה אנכי אנוך כך פתח להם הקב"ה בלשונם אנכי ה' אלהיך עכ"ל.
אתה הראית לדעת כי יש מדרשות חלוקות בדבר זה, ושום תירוץ אחר לא יועיל בזה.
מ"ט לא נזכרו בתורה מכות שהיו על הים
ג) מה שהקשה כת"ר מ"ט לא נזכרו בתורה כל מכות שעל הים כשם שנזכרו מכות שהיו במצרים, וכ"ש דעדיפי מינייהו מכות שבים כמ"ש בהגש"פ [וכ"ה במכילתא ובשמות רבה ובזהר].
תשובה נ"ל דהעיקר מה שנזכרו עשרת המכות בתורה, הוא מחמת כל קידוש השם שהיה בתהליכי מכות הללו, כמ"ש ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי שמי בכל הארץ, וכתיב למען תספר וגו' את אשר התעללתי במצרים וגו', וכן כמה מקראות המראין זה, משא"כ מכות שבים שהיו בלא התראות והודאות כמו ה' הצדיק וגו', וכמו ולכו נא הגברים ועבדו את ה' וכדו', להכי לא פירט הכתוב כ"כ אלא כללן יותר ומיהו בדרשות דרשינן למכות שהיו להם כמו מכת חשך דרשי' במכילתא עיין שם.
כך נראה לי, ולא מצאתי הדבר מפורש.
מ"ט לא נזכר בתורה מעיקרא שעלו עצמות שאר שבטים ממצרים
ד) מה ששאל הג"ר שמואל ליבוביץ בהא דדרשי' במכילתא מזה אתכם, מלמד שאף עצמות שאר שבטים עלו עמו, מ"ט לא נזכר ענין זה של אתכם כשהשביע יוסף לאחיו, ורק השתא כשעלו עצמותיו בפ' בשלח נזכר זה.
תשובה נראה כי מוטב להזכיר ענין זה אחר שהוא התקיים, מאשר להזכיר קודם שהתקיים הדבר, בפרט שיוסף היה ברי לו שיעלו את עצמות שאר השבטים וביקש שיעלו גם את עצמותיו, והרי לפי המצב שהיה עד עתה לא היתה נראית המציאות כ"כ שיצליחו להעלות עצמותיהם, ולכן מוטב להזכיר זאת כשכבר נתקיימה תוחלתן.
במ"ש באברהם ויהי כאשר הקריב
ה) מה שהקשה הג"ר מרדכי ויסנשטרן במ"ש רש"י עה"פ ופרעה הקריב שהיל"ל קרב, אלא שהיה מקריב עצמו קודם עמו, וא"כ מ"ט באברהם דכתיב ויהי כאשר הקריב, והרי שם ליכא לפרש כן.
תשובה יעויין באלשיך שעמד על שאלה זו שם, וז"ל, ובזה נבא אל הענין והוא בשום לב אל הזכירו שם אברם באומרו וירד אברם מצרימה כי אחר שבפסוק הקודם נזכר היה די יאמר וירד מצרימה ויחזור אל שמו הנזכר ואין לומר כי על היות פרשה פתוחה בין פסוק לפסוק לא סמך אל הקודם כי הלא בראש פרשת וירא שאומר וירא אליו ולא אמר אל אברהם הוא כי סמך אל אברהם הנזכר בשלהי פרשה הקודמת ועוד אומרו ויהי כאשר הקריב שראוי לדקדק על דרך רבותינו ז"ל על ופרעה הקריב קרב לא נאמר וכו'.
וכתב שם לתרץ וז"ל, ועל כן ויהי כי הקריב
וכתב קרב לא נאמר כי אם הקריב כי הקריב עמו אוכלוסים הנפש אשר עשו בחרן ורבים מעמי הארץ המתיהדים ומתלוים עמו ועל כן מ"ש ויאמר אל שרי אשתו היה הנה נא ידעתי כו' אמרי נא כו' אך לא שוב אחור כי מי יכלכל כל העם הנלוים אליו לגמול חסד אתם אם היה שב ממקום השובע ואז ויאמר אל שרי אשתו אל תאשימני שהבאתיך אל מקום מסוכן שיקחוך כי הלא הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את כלומר שאילו ידעתי מקודם לא באתי הנה ע"כ.
וגם אם לא שייך לפרש לשון הקרבה על אברהם, אך הנה במכילתא כאן ישנם עוד ביאורים על הקריב, ע"ש ובמכילתא דרשב"י, ושמא עכ"פ שייך לבאר חלק מן הביאורים על אברהם, גם אי נימא דבפרעה שייך לבאר לשון הקרבת קרבן ובאברהם תהא לזה משמעות אחרת, דהעיקר הוא דנימא ששנוי הלשון בא ללמד על איזה ענין.
ויעויין עוד בבראשית רבה דדריש ממ"ש ויהי
ויעויין כאשר הקריב שהושוה אברהם לישראל, דגבייהו נמי כתיב ופרעה הקריב, ומייתי שם כמה ענינים שנאמרו גבי אברהם ונשנו אח"כ גבי ישראל, שמעשה אבות סימן לבנים, ואפשר דלזה גופא נכתב בלשון זה, כדי לדמות הענין לישראל, ומאידך גבי ישראל גופייהו מה שנאמר כן הטעם הוא מטעם אחר.