משה

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע"ה, כ' חשון תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרן אריה כהן שליט"א

אכתוב קצת הנלנע"ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו', אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ"ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי"ש גבי מש"כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש"י, צילותא - דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס' בזה"ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע"כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע"פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו' אסור.

וזהו דוקא במקום כה"ג שאפשר בבית אחר כמ"ש המשנ"ב סי' קנ"א סק"ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה"מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה"צ סק"ד, כן משמע במגילה כ"ח ע"ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו', ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ"ל, וגם כ"ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ"ש הרשב"א, [ומ"מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ"ד שבהכנ"ס אסור לעשותו בהמ"ד דמ"מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ"ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס' ראשון לציון לבעל האוה"ח הק', וז"ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע"כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי"ל דסד"א כר"י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ"ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי' הלכתא כריב"ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ"ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב"ל לגביה דר' יוחנן שכתבו התוס' לעיל דף כ"ו ד"ה כוותיה דר"פ כו' דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר' יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג"כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ"ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז' ב', ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ"מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ"א סוכה ז' ב', ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי' השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה"פ, או אפשר דאה"נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ"ע עכ"ל.

וכתב החזו"א או"ח סי' ע"ב סק"ו לגבי עירובין דמהני וז"ל, נראה דהא דב' דפנות כמין ג"ם אינו נידון כג' דפנות למחשב רה"י מה"ת היינו דוקא כשב' הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג' דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל"כ אין לדבר שיעור, וב' כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג' רוחות, ומיהו דוקא כשב' הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ"ל.

וע"ש סי' ע"ד סקט"ו.

אכן לענין סוכה הביא בס' הסוכה עמ' רמ"ה בשם הגרי"ז סולוביציק זצ"ל שהוכיח מהגמ' זבחים ל"ז ב' להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג' דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ"א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ' כ"ד), אמנם לפי דברי הנצי"ב במרומי שדה על הגמ' שם אין ראיה לחידוש הגרי"ז מ"מ.

ובס' סוכת חיים עמ' קי"ג הביא בשם הגר"י הוטנר זצ"ל ובשם הגר"נ קרליץ שליט"א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג' דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ"י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ"ב סי' רלה ס"ק י"ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא"כ צ"ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ"ש בשו"ע סי' פ"ט ס"ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע"כ.

וכ' המ"ב סקל"ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א"ר] וכתב הפמ"ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע' בבה"ל עכ"ל.

ויעוי' מש"כ בסי' ע' סקכ"ג, וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר עכ"ל.

וכ' שם בבה"ל, ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן עכ"ל.

וצ"ב דיש סתירה בין הכרעות המ"ב, אבל מ"מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ"מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש"כ 'עד המנחה' אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר 'עד התפילה', אלא 'עד עה"ש ועד המנחה ועד צאה"כ', ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב"ד].

שאלה: סוכה מב: "אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה".

וצ"ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא"כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו"כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

"דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו', ורב ששת אמר: הילך פטור".

וצ"ב דבפסוק כתיב "אשר יאמר כי הוא זה" וידוע שכל "זה" מורה באצבע הוא, וא"כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ"ט דדרשינן תיבת 'וזה' או 'הזה', והמהרש"א הביא דברי הרא"ם שם וכתב עליה בזה"ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי"א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו' וע"כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע"כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו' שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו' כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו' וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו' דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו' וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו' דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו' שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו' שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו' שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו' דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו' אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע"כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי"א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע"כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה"ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו' היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז' ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו' תמיד שהם ב' תמידין וק"ל עכ"ל המהרש"א, וה"ה לעניניננו גבי 'אשר יאמר כי הוא זה' מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א"כ אין תיבת 'זה' מיותר ללמד שהיה מורה ע"ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

"רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך".

וצ"ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע"פ ידידי הגר"ח מישקובסקי ק"ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע"פ המבואר בב"מ כ"ב א' לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ"ב לגבי ניח"ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ"מ זהו דוחק וצ"ע.

שאלה: יומא עה.

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו - יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו.

קלל את כנען - אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה - הכל רצין אחריה, קלל את האדמה - הכל ניזונין הימנה".

וצ"ב אמאי לא הביאה הגמ' גם מה שקילל ה' את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ' הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: "הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה".

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר"פ בן יאיר איתא בפ"ק דחולין ז' ב', אמרו עליו על ר' פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ"ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר"ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג"כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל"ע.

בכבוד רב

***

{[דברים אלו נאמרו כתשובות לשאלות שנשאלו בבהמ"ד קהילות יעקב בשבתות אחר תפילת ותיקין} הדברים נכתבו ע"פ הבנת השומע בלבד, ולא נכתבו תיכף כמן ימא לטיגני, ולכן אין לסמוך על הדברים למעשה.

ההערות הם תוספות על דברי הרב שליט"א.

{].

}

א.

מצוה לרחוץ פניו וידיו בכל יום, אבל רגליו בזמנינו א"צ, ויש לנגב הפנים אח"כ שלא יהיו קמטים, וא"צ אלא להעביר מגבת, וא"צ לבדוק שלא תישאר שום טיפה { נ"ב, היה זה תשובה לילד, ויעויין בל' השו"ע 'יפה יפה'.

}.

ב.

מה שנוהגים בישיבות ששומעים שיעור בענין הקשור לגמ' במשך שעה ארוכה, ואין חוששים לסגור הגמ' לבינתיים אע"פ שאין מעיינים בו כל הזמן, הטעם הוא משום שבכה"ג אין בזיון לספר שכן עסוקים בעניינו.

ג.

בעניין ההסתכלות בנרות בשעת הקידוש, א"צ לראות כל הנרות, עכ"פ טוב שיראה שנים מהם כנגד זכור ושמור, ולא בחשמל { א"ה אע"פ שגם בחשמל יש מצוה, וכמו שהורה הגרי"ש ששייך לברך ע"ז [ויש חולקים], ומ"מ כשמברך על הנר בלא"ה טוב שיסמיך הברכה גם על החשמל [יעויין במה שהובא במ"ב מהדורת דרשו], אך אין עיקר המצוה אלא הנרות המונחין על השלחן כמ"ש הרמ"א.

}.

ד.

אין לדלג על הניסים כדי לשמוע קדושה בציבור, דחיובא דרמיא עליה הוא, ואין לחשב השכר בזה.

וכ"כ הפוסקים שלא יאמר שלום רב בשחרית במקום שים שלום כדי להספיק קדושה { יעויין באשי ישראל פל"ג הערה כ"ה שכתב הגרח"ק ששאל את החזו"א וכך ענה לו, והוסיף הגרח"ק דכמדו' גם כהן לברכת כהנים לא ידלג.

ועיין הליכות שלמה הל' תפילה פ"ח ס"מ.

והאדר"ת בס' תפילת דוד בסדר התפילה כתב דשרי לדלג כדי להספיק קדושה.

}.

ה.

אין ללמוד בחזרת הש"ץ גם במנין שכולם בני תורה ולא יבואו לשוח, דלא פלוג וגם א"א לדעת כ"א מה הוא, ואע"פ שבארחות חיים להרא"ש התיר בכל גוני מ"מ לדידן אסור [כמ"ש המ"ב], ובעז"נ מותר.

ו.

אע"פ שדף שכתוב עליו ד"ת אסור לכתוב עליו דברי חולין בגליונות, [וגם תנאי לא מהני בזה כמ"ש המ"ב], מ"מ דף שהיה כתוב עליו דברי חולין ובא לכתוב עליו ד"ת, בזה מהני תנאי.

ז.

היוצא ומשאיר הספר פתוח צריך לכסותו, אבל סגי בכיסוי שקוף כגון ניילון, וא"צ שלא יראה הכתב, וכן הלומד מתוך מחשב א"צ לכסותו או לסגור המסך, משום שהוא כבר מכוסה וכנ"ל.

ח.

מעשה בזקן שהיה מטלטל כלבו בשבת, מעיקר הדין יש להוכיחו, אך בנידון דידן במקרה שעלול להכנס למרה שחורה ויש חשש פקו"נ יש להמנע מלהוכיחו, שכן יש לו על מי לסמוך.

ט.

המתפלל בק"ס ע"פ הנץ החמה הנראה, יש לידע שזהו רק פשרה בין הרי האופק ואין דבר ברור בזה, ולכן כל היכא שיהיה חסרון בכונה בק"ש וברכותיה אפשר לאחר קצת את תפילת שמונ"ע, ובכל גוני יכוון תנאי לפני התפילה בברכת לעולם יהא אדם, כאשר אומר שמע שיוצא יד"ח בק"ש זה על תנאי.

וא"צ תנאי גמור בזה וגם א"צ לכוין שיהיה באופן המועיל { יעויין מה שכתבתי בשו"ת עם סגולה ח"א ע"ז.

}.

י.

הציורים שהילדים מביאים עה"ת, כגון ציורי האבות הקדושים וכדו', הכל צריך גניזה שהם כפירושי התורה.

יא.

רשימות על ד"ת שכתב אדם לעצמו ברמזים, וא"א להבין מהם רק מי שכתב אותם, אינם טעונים גניזה { וכ"כ האג"מ.

}.

יב.

אשה שטבלה בעדשות מהני בדיעבד כמ"ש האג"מ.

יג.

מה שבני ספרד קבלו הוראות השו"ע תמיד, ובני אשכנז לא קיבלו תמיד את הוראות הרמ"א, היינו משום שבני ספרד הוסכם אצלם בקיבוץ חכמים שקבלו הוראות השו"ע, אבל האשכנזים לא היה אצלם קיבוץ כזה, והגהות הרמ"א רק אתי לאשמעינן שאין מוכרח ההלכה בזה כהשו"ע, אבל יתכן ג"כ כהש"ך או הט"ז שג"כ דנו בזה.

יד.

בנרות לחנוכה, עדיף יותר להדר שהשמן יהא דולק היטב, ממה שיש להדר שיהיה שמן כבישה קרה.

טו.

גם שמן המופק כיום מגרעיני זיתים יש לו מעלת שמן זית לנר חנוכה { ועיין אשרי האיש ח"ג פל"ד אות י"ג.

}.

טז.

בשיעורי הגובה בנר חנוכה אזלינן בתר השלהבת עצמה, ולא אחר מקום העמדת המנורה { וכ"ה במקור חיים מבעל החוות יאיר בסי' תרע"א קיצור הלכות ס"ו, וכה"ח סקנ"ב.

וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ס"ה סק"ב, ובהליכות שלמה חנוכה פי"ד בדבר הלכה סק"ו.

}.

יז.

בקביעת מקום לתפילה עדיף שיהיה מקום קבוע לתמיד, אך מהני ג"כ לקביעות אם יודע שמתפלל שם בזמן קבוע כגון בכל יום שני וכדו', וגם בזמן פחות מזה.

יח.

המעוניין להקפיד שתהא צורת הפתח בחופה, מהני לחומרא זו להחשיב את גג החופה כקורה על גביהן, וכן יכול להניח שם נייר, ובכה"ג שייך שפיר לסמוך על הרמ"א הסובר דחשיב צורת הפתח [אף שהחזו"א חולק בעצם הדין].

יט.

אין איסור צידה להביא את בנו הביתה, גם לדעות שיש צידה באדם, גם אם שבת בעיר אחרת ובנו אינו יודע את הדרך.

כ.

אין איסור צידה לסגור דלת בבית שנמצאת בו כלב מחמד השייך לבעל הבית, אף למי שאינו בעל החיה, וגם אם בעל הבית אינו נמצא שם.

{בס"ד עש"ק פרשת דברים - חזון התשע"ה
ואתחנן }

במ"ש בסוטה י"ד א' הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן ע"י, והקשה דשייר מצות יישוב א"י שהוא דאורייתא לדעת הרמב"ן [ויש להוסיף עוד דגם הרמב"ם י"א דלא פליג אלא בזה"ז, אבל מודה דמעיקרו אז היה מדאורייתא, כמ"ש המגילת אסתר על השגות הרמב"ן מ"ע ד'], וכן שייר ערי מקלט שגם אותן שבחו"ל נקבעין רק אחר שיובררו הג' שבא"י, ובהמשך הדברים שהזכיר נדון עוד להלן.

תשובה - הנה כ"ז נראה דכלול במ"ש הרבה מצות וכו', דלא פירט לנו מצות תרומות ומעשרות כ"א לחוד אלא כולהו בהדי הדדי, וה"ה מצות אלו כלולות בזה דהרבה מצות נצטוו וכו', ויש להוסיף עוד די"א שכל מצות יישוב א"י בעצם מהותה היא ע"מ לקיים את מצוותיה (עיין שו"ת עטרת פז או"ח ח"א סי' י'), וה"ה מצות ערי מקלט ג"כ היא כעין מצות התלויות בארץ וכלול בהנך 'הרבה מצות'.

וי"ל עוד עפמ"ש הרמב"ן בכ"מ (בפ' בחוקותי ועוד) דעיקר ושורש כל המצות הן לקיימן בא"י, ובחו"ל הוא רק ענפים מזה וע"ש, ולפ"ז ודאי רצון משה היה ליכנס לא"י ולקיים בזה את כל המצוות כנתינתן וז"ש ואין מתקיימין אלא בארץ.

והנה במה שהקשו למה לא ביקש ליכנס לארץ כדי שלא יצטער בגלגול מחילות, אפשר דעיקר הקו' היה אמאי הפציר כ"כ ונתאוה אף להצטער הרבה כדי ליכנס לא"י, וכדאי' במדרש רבה (ס"פ וזאת הברכה) שרצה משה להיות אפי' כבע"ח או כעוף מעופף בא"י מלמות בחו"ל, וזהו ודאי צער יותר מחו"ל.

עוד י"ל דמה שלא נתאוה משום גלגול מחילות אינו משום שלא יהא צער בשבילו, דודאי יש בזה צער, אלא י"ל דע"ז כבר הסכים כיון דמתי מדבר והקבורין בחו"ל עתידין לחיות בזכות משה שקבור בחו"ל כדאיתא בחז"ל, וסברא הוא שהיה מסכים לצער דמחילות כדי לזכות לכל המון העם הזה שלא יפסידו עולמם, [משא"כ יעב בשלהי כתובות דהוה קדים טובא ולא הי' צריך לחשוש שיחיו בשבילו מתי חו"ל או שידע ברוה"ק שמשה יקבר בחו"ל].

אבל מה שנתאוה אעפ"כ הוא משום שרצה לקיים המצות.

שאלה

{בס"ד
שבוע טוב ומועדים לשמחה
לכבוד הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מה הם הדיונים וההכרעות של הפוסקים האחרונים בנוגע לכתיבת ע"ג מקלדת או מסך מחשב (או טלפון עם צג) בחול המועד.

לתשובתך מע"כ אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

}

תשובה

מוצאי יו"ט הראשון של פסח פעיה"ק ירושלם תובב"א

לכבוד ידידי ר' אהרן נ"י

ראשית כל יש בזה ג' נידונים, א' האם יש בזה משום איסור כתיבה בחוה"מ, וא"כ עכ"פ יש להתיר מה שהותר בחוה"מ לכתוב.

ב' את"ל שיש בזה איסור כתיבה עדיין יש לדון אם יש לזה דין כתיבה כמעשה הדיוט או דין כתיבה כמעשה אומן, ונפק"מ לדברים שהותרו בחוה"מ רק במעשה הדיוט.

ג' את"ל שאין בזה כתיבה, אך מ"מ יש לדון האם יש בזה משום מלאכה אחרת שמשתמש בדבר אלקטרוני בחוה"מ, וא"כ אולי יש לאסור שלא לצורך המועד.

והנה בפוסקים אסרו להשתמש במצלמת פילם בחוה"מ, ודנו אם אירוע שלא יחזור נחשב דבר האבד, [דדעת החזו"א הובא בארחות רבינו ח"ב עמ' קכ"ב בשם הגרח"ק, לאסור, וביאר הגרנ"ק בחוט שני חוה"מ עמ' רמ"ט דאי"ז דבר האבד ע"ש, ודעת הגרשז"א (הוב"ד בשש"כ פס"ז סקק"ה) והגריש"א (ס' הזכרון מבקשי תורה חוה"מ עמ' תע"ג) והגר"ש ואזנר (הובא לקמן) דנחשב דבר האבד].

אך מ"מ מה שאסרו שם אינו ענין לכאן, מכיון שבמצלמת פילם יש הדפסה מידית כל שהיא המתקיימת ע"ג גליון הפילם, ויש בזה גרם מלאכה ממש, וכמ"ש החזון איש ב"ק סי' י"ד דחורש בשבת או זורע במכונה והאדם לוחץ לחיצה ראשונה על כפתור ועי"ז נפעלת מערכת הגלגלים זא"ז שגורמים שוב לפעולת חרישה וזריעה, אף על פי שבמציאות החרישה והזריעה לא עשה אדם כלום מלבד תחלת הלחיצה אעפ"כ חייב מה"ת דכיון דדרכו בכך היינו מלאכת מחשבת דאורייתא יעש"ה, וה"ה לענין הפילם, מה שאין כן במצלמה דיגיטלית או מחשב שאין הכתיבה כאן לפנינו בעין אלא בתוככי המערכת האלקטרונית באופן שא"א לעין לראותה, דבכל כה"ג לא מקרי כתיבה ולא חל שום דבר ע"פ תורה מצד הדין אם א"א לראותו בעין, וכתיבת האורות שע"ג המחשב אי"ז כתיבה המתקיימת, וכמו שלא אסרו מחיקת ד"ת ומחיקת השם כשמעביר מסך שיש בו את אלו למסך הבא.

וכן ראיתי כעת שבחוט שני שם כתב דיש הטוענים שבמצלמה דיגיטלית עם מסך שבו נראית התמונה מיד יש להתיר משום שמחת יו"ט שיש בראית התמונה, וגם מצד איסור כתיבה אין לאסור, כיון שהצילום במצלמה דיגיטלית הוא מעשה הדיוט כמו הקלדה ע"ג המחשב, ולמעשה הניח בצ"ע אם הנאה מועטת כזו יש בה טעם להתיר אפילו מעשה הדיוט במועד עכ"ד, ומ"מ היינו דוקא בהנאה מועטת כעי"ז, ולא כשיש קצת צורך כגון בהקלדה במחשב, דבזה משמע שפשוט שדעתו להתיר, אך מ"מ כתב שם שדינו ככתיבה מעשה הדיוט דשרי רק לצורך המועד.

וראיתי כעת דלגבי שבת הגרשז"א בנשמת אברהם ח"ד סי' ש"מ דעתו דכתיבה במחשב אי"ז אלא ירי של זרחנים ואינו נחשב לכתב, אבל דעת הגריש"א בארחות שבת פט"ז הערה נ"ה וחוט שני שבת ח"א פ"כ והשה"ל לדקמן דחשיב כתב.

אכן הגריש"א גופיה [מבקשי תורה שם ובעמ' תשנ"ג] כתב שאי"ז כתיבה ומותר לעשות כן במועד, ומ"מ כתב שאם יש לו טלפון עם צג וטלפון ללא צג עדיף שישתמש באותו טלפון שהוא ללא צג.

ובשו"ת באר משה כתב ג"כ להתיר בטלפון עם צג, וביאר בשש"כ פס"ו הערה רי"א שהוא מדין כתב שאיננו עומד להתקיים דשרי לכותבו במועד, כדאיתא ברמ"א סי' תקמ"ה ס"ז, וזה שרי לכתוב גם מה שאסור לכתוב במועד.

וראיתי בשם הגריש"א שאם המסך נכבה מעצמו אח"כ חשיב כתב שאינו מתקיים, א"כ גם המקיל בחוה"מ לכאורה ראוי שיכוין את המחשב למצב כזה שבזה טפי חשיב כתב שאין מתקיים, משא"כ במחשב שמכוון שאין המסך נכבה כלל.

והנה גם אם נימא דמצד כתיבה אין כאן איסור וכנ"ל, אך עדיין יש לדון לדעת החזו"א דס"ל שאיסורי חשמל בשבת הם מדיני בונה, דאולי רק אם סבירא לן שאיסורי חשמל בשבת הם רק מדין הבערה א"כ בחוה"מ כיון דיש בזה קצת צורך שרי, דבהבערה אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, משא"כ אם הוא איסור בונה לא הותר כל בונה שלא לצורך, וכמו שהקפיד החזו"א אפילו על הוצאה שלא לצורך כידוע, ומיהו בשלא לצורך גמור כי האי פשיטא דאסור לדעת זו דלא עדיפא הבערה מהוצאה, אלא יש לדון באופן שיש צורך קצת, ולא באופן שכותב חידו"ת או שאר דבר האבד ומה שמותר לכתוב בחוה"מ, אלא באופן שכותב דבר שיש בו תועלת אך לא הותר לדחות חוה"מ אם דין זהה ככתיבה.

וכתב בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ל"ז וז"ל, בענין מחשב האלקטרוני אשר פעולתו כידוע צירוף של קוים באופן אלקטרוני ועי"ז נעשה ספרות וחשבון ומסופק לענין חוה"מ אם כתיבה שאינה מתקיימת בחוה"מ אסרו חז"ל, ושוב נסתפק גם לענין שבת אי אסור כה"ג שהרי כ' בחיי"א והובא גם במ"ב סי' ש"מ דלחבר אותיות אסור בשבת אף שהאותיות גמורות, אבל זה רק באופן קבוע ולא באופן עראי והכא זה עראי, אלו דבריו.

ולדידי בעניי לענין שבת לא זו דאסור אלא גם חיובא דאורייתא איכא וכו', עי"ש בכל מה שהאריך לבאר בענין שבת, ומ"מ סיים ולענין חוה"מ אולי יש לצדד קצת בכתיבה כנ"ל כיון דיסוד מלאכת חוה"מ הוא טירחת המלאכה כידוע לא כלל מלאכת מחשבת עכ"ל.

ויעויין שם בדבריו מה שדן על בונה, ולפ"ז ג"כ לדעת החזו"א שיסוד החיוב מדין בונה ג"כ בענינינו יש מקום להתיר.

וראיתי עוד מי שכתב (שמירת המועד כהלכתו פ"ח ס"ק 36) דהחשש לבונה הוא רק באופן שמדליק את המחשב, אך כאשר המחשב דלוק ורק לוחץ בו או כותב, בזה אין בזה חשש בונה, ע"פ דברי הגרנ"ק (הוב"ד במאור השבת ח"ד פי"ד הערה קנ"א, וכ"כ ג"כ השש"כ פ"מ סקנ"ט) דגם החזו"א מודה שהלוחץ על פעמון אין בזה משום בונה כיון שלמעשיו אין קיום כל זמן שלוחץ על הפעמון, אך באופן שנשמר במחשב הביא שלהגרשז"א לגבי שבת זהו בונה ולהגריש"א אין בזה איסור מדאורייתא עכ"ד.

ויש לעיין בהיתר הזה למעשה.

אך בלאו הכי דעת הגרשז"א להתיר בחול המועד וכנ"ל, וכן הביא שם שבשלחן שלמה סי תקמ"ה ס"ב העירו דלכאורה רק בדיסקט ריק יש לדון שמירת המידע בו משום בונה אך לא כשכבר יש בו מידע.

אכן יעויין במה שהובא במבקשי תורה שם עמ' תס"ד-ה בשם הגר"מ פינשטיין שמותר להקליט במועד על קלטת שאינו נחשב ככתיבה.

וראיתי עוד חכ"א ז"ל שכתב בזה"ל, כלל העולה שמותר לכתוב בחול המועד חידושי תורה במכונת כתיבה, משום דלא חשיבא כמעשה אומן, אלא כמעשה הדיוט.

והוא הדין לאגרת שלומים.

ונראה לע"ד שיש להקל גם לגבי כתיבה על ידי מחשב אלקטרוני בחוה"מ שאם עיקר הכתיבה מותרת כגון חידושי תורה או אגרת שלומים מותר לעשות כן בחוה"מ ע"י המחשב הנ"ל דחשיב כמעשה הדיוט.

וכ"כ לצדד בזה בשו"ת שבט הלוי חלק ו' (סי' לז, בסוף ד"ה ואף) ע"ש.

ולדעתי ההקלדה של המחשב בודאי שאין בה שום חשש איסור, כיון שאין האותיות מודפסות על דבר המתקיים, אלא שנראים על מסך המחשב בלבד.

וגם השלב השני של ההדפסה אינו אלא מעשה הדיוט.

וכמו שהתרנו הדפסה במכונת כתיבה מטעם זה.

וזה ברור.

וע' בשו"ת מערכי לב (סי' כב) שנשאל בדין כתיבה סטינוגרפית בחוה"מ, והעלה לאסור אפי' לצורך רבים כל זמן שאינה לצורך המועד.

ע"ש.

ולפע"ד אם יש צורך בדבר יש מקום להקל לצרכי רבים עכ"ל.

ויש כאן קצת לדון בדברים, דבתחילה הביא דין זה על ד"ת, ר"ל שאין בזה חשש מעשה אומן בכה"ג, דס"ד שנאסור זה מצד מעשה אומן קמ"ל דלא גרע משאר חידו"ת דשרי לכתוב, ואח"ז הביא דברי השה"ל, והרי בשה"ל בפנים כלל לא נזכר ענין זה של חדו"ת, ואח"ז כתב ולדעתי וכו' ומשמע שאין כאן שום איסור של כתיבה כלל, וא"כ לכאורה לפ"ז אין שום איסור לכתוב במחשב, ואח"ז כתב שלצרכי רבים יש להקל, וכנראה זה כתב רק לענין הכתיבה הסטינוגרפית שהזכיר מהמערכי לב שהיא יש בה ממשות ואין בה הקולא הנ"ל שבמחשב.

ונראה דכל הנידון שדן הוא רק מצד הדפסת הדברים מהמחשב [או ממכונת כתיבה] אם יש בזה גריעותא של מעשה אומן על דברים שעיקרן מותרין בחוה"מ, אך עצם ההקלדה ע"ז כונתו שאין בזה שום איסור גם לא בצרכי רבים.

[ובעיקר דין מכונת כתיבה בחוה"מ אי חשיב מעשה אומן או לא עיין עוד שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תלח].

אכן הלום ראיתי בקובץ מבית לוי תשרי תשנ"ח ח"א בשם בעל השה"ל זצ"ל, שכתב אין לצלם תמונות בחוה"מ, רק באופן שנחשב כדבר האבד, וכגון שמחה משפחתית או כל מעמד אחר שאינו מצוי לעתים קרובות, וגם במקרים אלו אין לפתח את התמונות אלא לאחר המועד עכ"ל.

ויש לדון האם זהו סתירה לדברי השה"ל הנ"ל על מחשב, או דבאמת דעת השה"ל למעשה להחמיר בזה, ורק כתב שאולי היה צד להקל בזה, ואולי בכל זאת היה להשה"ל איזה חילוק בין מצלמה לבין הקלדה כל שהיא, דבמצלמה טפי נראה כעושה מלאכה ממשית, משא"כ בהקלדה שאין נראה כעביד מידי, וכלשונו שם, ולענין חוה"מ אולי יש לצדד קצת בכתיבה כנ"ל כיון דיסוד מלאכת חוה"מ הוא טירחת המלאכה כידוע לא כלל מלאכת מחשבת עכ"ל.

אכן נראה דכאן ג"כ כונתו על מצלמה בפילם, ולא על מצלמה דיגיטלית שבזה דינו כמחשב שדעתו נוטה להתיר כנ"ל, וכמו שהקדמתי בראש הדברים לחלק בזה.

אבל יש ליתן לב שהנה טעם השה"ל להתיר הוא מכיון שאין בזה טירחא, והיתר זה בחוה"מ להתיר דבר שאין בו טירחא מבואר ג"כ ביראים סי' ד"ש והו"ד בשבלי הלקט סי' רכ"א ובתניא רבתי סי' נ"א, וכן מבואר בסמ"ק י' קצ"ה שכתב פסק ה"ר יוסף דמותר להסיר גבשושית שבביתו בחוה"מ, דאין אסור אלא חרישה בלבד, ע"ש בהגה"ה, וכן הובאו דברי ה"ר יוסף בסמ"ק ל"ת ע"ה, וכן משמע בתה"ד סי' קנ"ג, אבל כבר העיר בספר שמירת המועד כהלכתו (פ"א ס"ק 43) שכבר כתבו בחוט שני פ"א ובשו"ת באר משה ח"ז סי' מ"ב על סברא זו דלמעשה צ"ע להקל בזה.

א"כ אם סבירא לן שחשמל הוא איסור בונה או על מחשב שנחשב ככתיבה מעשה הדיוט [בדברים שאסורין לכתוב במועד], א"כ יל"ע לפי דעת הפוסקים שלא נקטו להלכה היתר זה א"כ אם לדידהו ג"כ יש על מה לסמוך להתיר בזה, וצל"ע אם שייך ספק ספיקא.

[ויש לציין באופן כללי דגם אם אמרינן שיתכן להתיר בחוה"מ דבר שאין בו טירחא, מ"מ אינו מסור לכל אחד לפי ראותו להתיר מה שנראה לו שאין בזה טירחא, אלא לפי מה שנראה לחכמים].

היוצא מכ"ז בכל מידי דבלא"ה היה בו צורך המועד, או חידו"ת, או חשבונות שיש בהם משום דבר האבד, או צרכי רבים מותר דגם אם נחשב ככתיבה מ"מ חשיב מעשה הדיוט ולא מעשה אומן.

אך בכל שאר דבר שמתעסק בו בחוה"מ שאינו מדברים הללו אך שיש בו מ"מ קצת צורך, הגרשז"א והגריש"א והגר"ש ואזנר והבאר משה ועוד הקילו בזה, כל אחד לפי טעמו, אך יש שהחמירו בזה, ולפי מה שנתבאר לעיל לכאורה שיש כאן ספק ספיקא להיתר יל"ע אם יש צורך להחמיר בזה, [ומה שכתבתי שאר דברים, אין הכונה על סרטים שהם איסור בכל עת, עיין בע"ז י"ח ב', אלא על דבר שרק אינו מן הדברים שהותרו במועד כגון הלומד חכמת מוזיקה ע"י המחשב].

ומ"מ ראוי שעכ"פ יהיה המחשב על מצב שהמסך נכבה לאחר זמן ולא על מצב שהמסך נשאר דלוק לתמיד, שבזה אי"ז כתב המתקיים כנ"ל בשם הגריש"א.

ויתכן ג"כ שיש ענין להקפיד שלא ישמור מידע בדיסק, ועכ"פ בדיסק חדש, שלא יהיה בזה חשש בונה לדעת הגרשז"א הנ"ל.

כ"ז כתבתי שלא להלכה למעשה אלא לעורר העיון בדברים.

 {בס"ד
מועדים לשמחה כב' הרה"ח שליט"א,
א.

למעשה האם ניתן לסגור את המחשב?
ב.

האם ניתן להדפיס דפים לצורך המועד ולא לצורך המועד?
לתשובתך אודה מהקט' אהרון}

(שש"כ פס"ו ס"ק רי"א) מה שמוגדר כצורך המועד מותר גם להדפיס, היינו הדברים המבוארים בשו"ע או"ח סי' תקמ"ה.

הכלל בזה הוא שמה שמדפיסים במחשב לא נחשב מעשה אומן שאסור בחוה"מ, אלא דינו לא חמור משאר כתיבה כשמותר.

ולדעת הגר"נ קרליץ (חוט שני חוה"מ עמ' רמ"ט וקצ"ב) דין הדפסה בחוה"מ כמעשה אומן.