איני נכנס לגדרי הרפואה בזה מכיון שאינני מתמצא בתחום, אבל לעצם הנידון אם מדובר על חולה במחלה קשה שמוסכם על כלל המומחים שבמצב שהוא נמצא הוא מכניס את הנוכחים בסכנה ממשית וקרובה להידבק במחלה, א"כ אסור לו להיות במקום שהוא ...קרא עוד

איני נכנס לגדרי הרפואה בזה מכיון שאינני מתמצא בתחום, אבל לעצם הנידון אם מדובר על חולה במחלה קשה שמוסכם על כלל המומחים שבמצב שהוא נמצא הוא מכניס את הנוכחים בסכנה ממשית וקרובה להידבק במחלה, א"כ אסור לו להיות במקום שהוא מדבק אותם, וכמו שכתב בספר חסידים (סי' תרעג) לפני עיוור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), שלא ירחץ אדם שהוא מוכה שחין עם יהודי אחר אא"כ יודיענו שנאמר (שם יח) ואהבת לרעך כמוך וכתיב (שם טז) ולא תעמוד על גם רעך ע"כ, ויעוי' במקרה הדומה יותר למקרה שלנו בדברי סופרים סי' ל' מהגרעק"א.

וכמובן שהכל לפי הענין, כי הרי גם אנשי הרפואה אינם אומרים לו (ברוב המקרים) שיהיה בבידוד מלא ולא ילך לקנות אוכל לנפשו ולא ילך להתפנות בבית הכסא שייכנס בו אדם אחר לאחריו.

[וגם הספר חסידים דיבר בעיקר על סכנה מאוד ממשית של רחיצה ביחד, למרות שסכנה כל דהוא לפעמים יש גם בפחות מזה כמבואר בכתובות דף ע"ז לא אכלי ביעי דההוא מבואה וכו', ועי' ירושלמי תרומות פ"ח ה"ג ושו"ע יו"ד סי' קטז ואין כאן המקום להאריך שחז"ל ידעו שיש סכנה גם בהתקרבות כל דהוא לחולה, ומ"מ הספר חסידים בא בתורת איסור בעיקר למי שמדבק את חבירו בסכנה יותר ממשית ומוחשית כמו שמתרחץ עם חבירו].

אלא שהם אומרים לו שיעשה כפי ההוראות הרפואיות כגון עם מסיכה או מרחק או הפסק מחיצה וכיו"ב לפי מה שמקובל בעולם הרפואה לפעול בכללי זהירות כשצריך דברים הכרחיים.

ומה שאין הרופאים מכירים בתפילה כדבר הכרחי, והרופא מבחינתו לא אכפת לו אף אם החולה לא יתפלל כלל, כמובן שלדידן אין להתייחס לתפילה כמו שהם מתייחסים אליה, ולא מחשבותי מחשבותיכם, שהרי תפילה בציבור הוא הכרחי לא פחות מדברים הכרחיים אחרים, ולכן יש לעשות כפי הענין כגון עם מסיכה או להתפלל בחדר סמוך בכפוף למה שהם היו אומרים לעשות בצורך הכרחי אחר (לפי הענין), ויש לפעול בכפוף לבירור רפואי על המצב המציאותי ולאחר מכן לעשות שאלת חכם.

ובמקרה שהרופא יאמר שגם בצורך הכרחי דומה אחר אסור ללכת למקום ציבורי אפי' עם כיסויים וחציצות, והדבר מוסכם על כלל הרופאים והרפואה שיש בזה סכנה ממשית (ולא רק גדרים וסייגים שהחליטו על דעתם שזה נידון לגופו מה ההגדרה של סייגים שמקובלים בעולם הרפואה בענין הלכה), אין הכי נמי שיהיה אסור לו להגיע לתפילה בציבור, ומכל מקום אין ראוי לריב על זה שהרי כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וגם אם יעלה בידך להוציאו מבית הכנסת הרי ילך לבית הכנסת אחר ואתה רק הרווחת שיהודי הלבין פנים בגללך וגם קנית לעצמך שונא חדש ללא כסף, א"כ מה הרווחת בזה, היה לך לעבור בשקט לבית כנסת אחר אם אתה באמת דואג מזה, וכמובן שמי שיודע להוכיח יכול לגלות אזנו בצנעא ובלשון רכה שכדאי שיישאר בבית ושזה רצון ה' ממנו כרגע, והכל לפי הענין.

ומ"מ מבחינת הזהירות הנכונה והראויה גם אם יש חשש שאינו ברור שיידבק אחרים על ידי זה ג"כ ראוי להתרחק ולהיזהר כמבואר בהרבה מקומות [עי' מג"א סי' תקעו סק"ג בשם השל"ה שער האותיות ערך דרך ארץ אות יד, רמ"א יו"ד סי' קטז ס"ה], וראיתי כמה פעמים אנשי מעשה שלא חשו בטוב והקפידו על לבישת מסיכה גם הרבה אחרי שעברה ההנהגה הזאת מהעולם מכלל הציבור ולא היה לפי כבודם לנהוג כן מ"מ הניחו כבודם למען טובת הכלל.

אם המדליקה עם זיקה לדת ומתכוונת למצוה ואינה כופרת או מורדת להכעיס יוצאים ידי חובה בהדלקתה. מקורות: יעוי' במשנ"ב סי' רסג סקכ"א שהביא דעה שהנכרי יכול להוציא את הישראל על ידי שמדליק בשבילו, והקשה על זה בשם האחרונים שהרי אין ...קרא עוד

אם המדליקה עם זיקה לדת ומתכוונת למצוה ואינה כופרת או מורדת להכעיס יוצאים ידי חובה בהדלקתה.

מקורות: יעוי' במשנ"ב סי' רסג סקכ"א שהביא דעה שהנכרי יכול להוציא את הישראל על ידי שמדליק בשבילו, והקשה על זה בשם האחרונים שהרי אין שליחות לגוי, ומבואר שלולי בעיה זו אין פסול בעצם הדלקת הנכרי, ולכן ישראל שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שאינו מופקע מדיני שליחות, יכול לשמש כשליח להדלקת נרות שבת (וכ"ש אם יש חיוב עליו), וכ"ש להשיטות שם שיכול אפי' לברך על הדלקת נר שעל ידי גוי שמקיים מצווה גמורה בזה.

ונראה עוד דמאחר שעיקר חיוב הדלקת הנר הוא מחמת שלום בית, א"כ לענין זה החיוב זהה על אדם שאינו שומר תורה ומצוות כאדם השומר תורה ומצוות.

אמנם ראיתי מי שהעירו שיש בעיה אחרת לצאת ידי חובת הדלקת נר על ידי מי שאינה שומרת תורה ומצוות אם אינה מתכוונת למצוה כלל אלא לדבר אחר לגמרי עכ"ד, (ואמנם להסוברים שעל ידי גוי יוצאים פשיטא שגם בזה יוצאים), ולכאורה הנידון הזה שייך גם להסוברים שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה (והארכתי בזה בתשובה אחרת), דגם לשיטתם קי"ל (ויש בזה מחלוקת בב"י אבל כך הוא להלכה) שאם מתכוון שלא לצאת אינו יוצא, ולכן מי שהוא כופר להכעיס ועושה מצוות לשם הסמליות והתרבותיות בלבד יש מקום לפקפק שנחשב שמתכוון שלא לצאת ידי חובה, וממילא יש לדון אם שייך להוציא אחרים לפי צד כזה ואם בכלל שייך מינוי שליחות באופן כזה, ועי' סי' רטו ס"ב שאין עונין אמן אחר אפיקורוס מפני שאין כוונתו לשמים, (ואמנם שם היוצא ממשנ"ב וביאה"ל שם שאם שמע כל הברכה עונה אמן אבל לענין לצאת ידי חובה הוא קצת יותר בעייתי, וצריך לבדוק כל אחד מה הוא מאמין, ויעוי' אג"מ או"ח ח"ב סי' נ ובביאורים ומוספים שם), אולם במקרה שהאם היא עם זיקה לדת ורוצה להיות טוב ורק לא מבינה וחושבת לתומה שמספיק מה שהיא עושה (וגם מרגישה סיפוק והרגשה טובה במה שהיא עושה שהרי בלי זה יש בעיה אחרת שלהסוברים שמצוות דרבנן א"א לצאת בלא כוונה יש בעיה לצאת במי שעושה דבר שלא לשם מצווה כלל), מסתבר שאין צריך לחשוש יותר מזה, והכל לפי הענין.

ולגבי קידוש הדבר קצת יותר בעייתי לצאת יד"ח קידוש על היין ואפילו על הפת מאדם שאינו שומר תורה ומצוות.

אם הוא מעשה קדירה דהיינו מיני מזונות שאין מברכים עליהם המוציא אפילו אם קבע סעודתו אז גם בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם בירך המוציא, אבל אם הוא פת הבאה בכסנין כגון רוגלך וופלים (שלכל היותר הם ספק ספיקא המוציא ...קרא עוד

אם הוא מעשה קדירה דהיינו מיני מזונות שאין מברכים עליהם המוציא אפילו אם קבע סעודתו אז גם בדיעבד לא יצא ידי חובתו אם בירך המוציא, אבל אם הוא פת הבאה בכסנין כגון רוגלך וופלים (שלכל היותר הם ספק ספיקא המוציא ואכמ"ל ואז בלאו הכי יצא בהמוציא, אבל הם ודאי לא מעשה קדירה) בדיעבד יצא בהמוציא להרבה פוסקים וספק ברכות להקל.

ומ"מ באופן שהתכוון לקבוע סעודה ובירך על הרוגלך מזונות, ומיד התחרט והחליט לאכול קצת, בזה ודאי יצא, אפילו לכתחילה.

מקורות: אם הוא מעשה קדירה וכו', כ"כ החיי"א (כלל נח ס"א) וז"ל, טעה ובירך על הלחם בורא מיני מזונות, יצא.
אבל אם בירך המוציא על התבשיל שנעשה מה' מיני דגן, לא יצא, כן נראה לי עכ"ל, וכן העתיק בסתמא הקצש"ע (ריש סי' נו ס"א) כמעט אות באות בתוספת קצת עי"ש, ולגוף דבריו על פת הבאה בכסנין כ"כ האבן העוזר (סי' קסח סעיף יג) עי"ש שהאריך להביא ראיות לזה, וכן משמע בדברי הב"י שהביא שם, ועי' גם כה"ח (סי' קסח סקמ"ג).

וכן נראה שנקט המשנ"ב מעיקר הדין שיוצא בהמוציא על פת הבאה בכסנין אם כיוון לפטור אותו, בסוף דבריו [בביאור הלכה בסי' קסח ד"ה טעונים בסופו] בנידון על פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה כשאינו עונה לג' התנאים, אף שמדבריו א"א להביא ראי' ברורה לענייננו דאמנם מה שהביא כן בשם החי"א, אמנם החי"א עצמו ודאי כך דעתו, אבל מה שהעתיק המשנ"ב דבריו אינו ראי' ברורה שסובר כמותו לגמרי גם בבירך המוציא על פת הבאה בכסנין מחוץ לסעודה, דהרי לא העתיק דבריו אלא על פת הבאה בכסנין באמצע הסעודה באופן שאין לפת כל תנאי פת הבאה בכסנין, שבזה עיקר דעת המשנ"ב שא"צ ברכה כלל באמצע הסעודה דספק ברכות להקל, אלא דלרווחא דמילתא [באופן המבואר בבה"ל שם] הוסיף שטוב לעשות כעצת החיי"א לפטור באופן זה, והן אמת שכל עוד שאין ראי' ממקו"א במשנ"ב להיפך זה משמע שכך דעתו, אבל אינו ברור לגמרי די"ל שרק כאן שהוא לרווחא דמילתא (כיון שיש צד שהוא לחם גמור וכבר יצא בהמוציא וסגי בזה מעיקר הדין כיון שספק ברכות להקל) סמך ע"ז (ואע"פ שעדיין יש צד שהוא פת הבאה בכסנין גם בלא ג' התנאים כמבואר שם ולא יצא מחמת כן בהמוציא ולא הועיל מה שכיוון לפטור בהמוציא מאחר שנסבור כהדעות דלקמן שהמוציא אינו פוטר פת הבאה בכסנין, מ"מ מכיון שרוב צדדים לקולא סגי בזה).

ואולם יעוי' במשנ"ב שם סקמ"ב לענין החילוק באכל תוך הסעודה פת הבאה בכסנין בדרך קבע שנפטר בברכת המוציא כיון שהיה בלאו הכי צריך לברך המוציא על זה עכשיו, אבל בדרך ארעי לא נפטר בהמוציא, אלא שמדבריו שם א"א להביא ראיה ברורה לענייננו, שכן שם המוציא בירך על הלחם, לא בא להדיא לפטור את הפת הבאה בכסנין.

ואמנם הא"ר לא כתב כהחיי אדם וכן כתב העולת תמיד [הובא במאמר מרדכי שם] וסיים שלמעשה צ"ע, ואולי יש לבאר שיטתם דאע"ג דנקראת פת הבאה בכסנין מ"מ פת סתמא לא אקרי, כעין מה דאמרי' בברכות לה ע"א כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי ועי' בסוכה יג בסוגי' דשם לואי, אבל עדיין אינו מיישב כלל דא"כ למה אם קבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא, דעצם מה שיכול לברך עליו המוציא כשקובע סעודתו עליו זה מוכיח שיש לו שייכות להיקרא פת גמור.

ויעוי' במאמר מרדכי סקי"ח שהאריך בנידון זה ובתחילת דבריו הביא דברי העולת תמיד ואח"כ דן לחלוק עליו ואח"כ דן אם נימא שיצא מטעם ספק (כמו שהעו"ת השאיר בצ"ע שגדרו ספק לפי מה שביאר המאמ"ר שם), ושוב הביא ראיה ברורה מן הרמב"ם שלא יצא וכך נקט למסקנתו שלא יצא, אלא שכ' שדבר שהוא מחלוקת השו"ע והרמ"א שלפי הרמ"א הוא המוציא לא יצטרך לחזור ולברך מזונות לצאת השו"ע דלענין זה אמרי' סב"ל עכ"ד.

[ויעוי' בהפסקי תשובות שהביא בשם המאמ"ר שסובר כהחיי אדם, ובאמת צ"ע וכן צ"ע שגם הכה"ח שם צירף את המאמר מרדכי להאחרונים המקילים בזה, והג"ר אלחנן כהן שליט"א מכולל חזו"א תירץ לי שהכה"ח מיירי רק לגבי פת הבאה בכסנין המסופקת שהוא פת הבאה בכסנין שלנו, ולא זכיתי להבין דבריו, דודאי אין כוונת הכה"ח לומר כן, חדא שהרי הביא דבריו על תחילת דברי השו"ע דמיירי על פת הבאה בכסנין סתמא, ודין פת הבאה בכסנין המסופקת דן שם בארוכה אחר זה, ועוד שהרי היה צריך כה"ח לחלק ולומר שיש אופן שלא יצא אליבא דהמאמ"ר באופן שהוא פת הבאה בכסנין שאינה מסופקת, ולמה כלל כל האופנים בסתמא שיצא, והרי אין כלל כזה שפת הבאה בכסנין שלנו הוא תמיד מסופק, שהרי יש לנו ולכל מדינה ומקום גם פת הבאה בכסנין שאינו מסופק, אם עונה ל' התנאים, והרי כל הפוסקים לדורותיהם כ' פסקי דינים לענין פת הבאה בכסנין שעונה על ג' התנאים בהרבה אחרונים, ובודאי שאם יש חילוק דין בזה היה צריך לציין זאת, ועוד דהרי לשי' המאמ"ר גופא כמעט אין פת הבאה בכסנין מסופקת, שהרי המאמ"ר סובר לשיטתו שכל אחד מג' התנאים מועיל לעשותו פת הבאה בכסנין, והמאמ"ר גופיה האופן של הספק שהזכיר הוא רק דבר שתלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א כמבואר שם, והיינו באופן של מתיקות, וא"כ לומר שהמאמ"ר מדבר בסתם פת הבאה בכסנין שלנו אינו מדוייק כלל, ועוד דהרי הכה"ח שם כ' דהמאמ"ר דעתו כשאר האחרונים החי"א והקצש"ע, והרי אין דעתו כלל כמותם כלל ועיקר והוא חולק עליהם בתכלית, ולא סבר כן אלא באופן של ספק, נמצא מכ"ז שלא שייך לומר שהכה"ח התכוון לומר שהמאמ"ר מיירי רק באופן המסופק ולא באופן ודאי].

ולעיקר ראייתו של המאמ"ר מהרמב"ם לכאורה אינו קשה על החיי"א דהרמב"ם שם מיירי לענין תבשיל של דגן, א"כ בזה הרי החי"א מודה במעשה קדירה, ולא אמר דבריו אלא בפת הבאה בכסנין, וצ"ע על המאמ"ר בזה שלא חילק דהרי הוא חילוק המסתבר, וכמו שהביא האבן העוזר הטעם שיצא בפת הבאה בכסנין משום שבקביעת סעודה יוצא בזה יד"ח, וטעם זה הוא מובן מאוד, דהרי זה מוכיח שנקרא פת, אבל טעם זה שייך רק בפת הבאה בכסנין אבל לא במעשה קדירה, כיון שמעשה קדירה הרי אפי' אם קבע סעודתו עליו לא יצא ידי חובתו.

והמקרה האחרון שהבאתי שיוצא בזה אפי' לכתחילה ואפי' לפי הצד שאינו יוצא בהמוציא במקרה הקודם, כן משמע באגרות משה שכ"כ גם לפי הצד הנ"ל, עי"ש או"ח ח"ב סי' נד, ויו"ד ח"ג סי' קכ אות ב', (דעיקר דברי האג"מ נראים דקאי לפי הצד שלא יוצא בהמוציא בפת הבאה בכסנין גרידא (שאינו אוכל בקביעות סעודה), והיינו כסברת הא"ר, אבל אינו ברור שם דהזכיר בתוך דבריו דגם פת הבאה בכסנין נקראת פת, וזה לכאורה אינו כסברת הא"ר, אבל זה משמע להדיא בדבריו שיוצא יד"ח אפי' לכתחילה כמו שציין שם לדברי הריטב"א).

אין לטלטל פנס בידו לצורך גופו ומקומו, אלא רק באופנים המותרים בטלטול (ניעור, ורגל) בכל אופן לפי התנאים והשיטות המתירות טלטול מוקצה באופן כזה. מקורות: לכאורה היה מותר, כיון שהוא צורך גופו ומקומו, ועל אף שמבואר בסי' רעז הזכירו ...קרא עוד

אין לטלטל פנס בידו לצורך גופו ומקומו, אלא רק באופנים המותרים בטלטול (ניעור, ורגל) בכל אופן לפי התנאים והשיטות המתירות טלטול מוקצה באופן כזה.

מקורות:
לכאורה היה מותר, כיון שהוא צורך גופו ומקומו, ועל אף שמבואר בסי' רעז הזכירו לגבי נר שאם יש שם שמן א"א שלא לקרב או לרחק, שלא יטלטל את הנר אפי' ע"י ניעור, אבל שם יש חשש של גרם כיבוי ודוקא באופן של ניעור כמבואר במשנ"ב שם סקי"ז.

אולם באמת מצינו בנר שגם בלא חשש כיבוי כלל יש איסור לטלטל נר אפי' לצורך גופו ומקומו, עי' ריש סי' רעט ס"א וס"ב.

ויש כמה טעמים לענין איסור טלטול נר, החזו"א או"ח מא סקט"ז כ' משום שאין דרכה להיטלטל, והמנחת שלמה ח"א סי' יד והאג"מ או"ח ח"ג סי' נ כ' משום שאינה כלי, ועי' ארחות שבת ח"ג בירורי הלכה סי' ב' אות כא וח"ב פי"ט הערה רמא.

ודנו פוסקי זמנינו בהגדרה של מכשירי חשמל בזמנינו מה הגדרתם ואם הגדרתם כמו נר הדולק או לא, וכן דנו לענין פנס, ועי' באג"מ או"ח ח"ה סי' כב אות לו שכ' לחדש שדין פנס כדין נר משום שהוא דומה לנר, ובחוט שני [ח"ג פמ"ב סק"א אות ג] החמיר יותר ודעתו שכל מכשירי חשמל דינם כשלהבת, וכן חשש לסברא כעי"ז בשבט הלוי ח"ח סי' קסז שבעודו דולק לא יטלטלנו אפי' לצורך גופו ומקומו אלא רק ברגלו, אבל במנחת שלמה שם נקט שאין לחלק בין פנס לבין שאר מכשירי חשמל, אולם למעשה נקט שאין לטלטל פנס משום עובדין דחול (מאורי אש פ"ב עמ' 78 ד"ה אמנם זאת, ובמהדו"ח פ"ב ענף ג' עמ' קיד).

באחרונים (המקנה וראש פינה) משמע שהי' פשיטא להו להקל בזה, וכן נראה מהטעם שהובאו ברש"י ובראשונים לענין אחותו, ולכן למעשה יש להתיר עכ"פ לפי פרטי דין אחותו, ואמנם בספרי שאלות ותשובות מזמנינו מצאתי כמה דעות בזה. מקורות: התשובה לשאלה זו ...קרא עוד

באחרונים (המקנה וראש פינה) משמע שהי' פשיטא להו להקל בזה, וכן נראה מהטעם שהובאו ברש"י ובראשונים לענין אחותו, ולכן למעשה יש להתיר עכ"פ לפי פרטי דין אחותו, ואמנם בספרי שאלות ותשובות מזמנינו מצאתי כמה דעות בזה.

מקורות:
התשובה לשאלה זו תלויה האם הלימוד שבן מתייחד עם אמו היא דרשא גמורה ואז כאן כיון שאינה אמו תהיה אסורה, או אם הוא סברא ואז כאן תהיה מותרת כיון שנוהג בה מנהג אמו, ואמנם יש לומר לאידך גיסא דאפי' אם היא דרשה גמורה מ"מ באמו פנויה נימא כעין דאורייתא תקון, אבל זה אינו דבאמו א"א מאי איכא למימר ולא מסתבר שאמרו דבריהם לחצאין, ועוד דלגבי עריות מצינו שיש דברים שלא תקנו להחשיבה כאמו גמורה, יעוי' יבמות דף צח ע"א, אולם יש מקום לומר לאידך גיסא דגם אם אינה דרשא גמורה יש לאסור כיון שלענייני חתנות מצינו שיש דברים שלא תקנו להחשיבה כאמו ויל"ע, ולכאורה מסתבר שהיא דרשא גמורה דאל"כ היאך אפשר מכח סברא להתיר ייחוד עם אשת איש שהוא דאורייתא (אמנם שו"ר בהמקנה קידושין פא ע"ב שכ' בדעת רש"י שם שאחותו נלמד מתקנתא דאנשי כנה"ג דלהלן וא"כ משמע ששייך להתיר דאורייתא מסברא, ואמנם לענין אמו שם נקט שהיא דאורייתא, אבל מבאחותו לאחר תקנת אנכנה"ג לכאורה נלמוד להתיר אמו גיורת ועי' להלן עוד מה שנכתוב בדברי המקנה בזה), וגם מחשבון הדברים בגמ' משמע שהוא דרשא גמורה עי"ש בדברי הגמ', וצל"ע.

ועי' בשו"ת בצל החכמה ח"ד סי' יד שהאריך בזה טובא והביא כמה מ"מ מרש"י (קידושין פא ע"ב ד"ה ודר עם בתו) ומאירי (קידושין פה ע"ב) ופרישה (סי' כב סק"א) ועה"ש (שם ס"א) שהוא ענין דתקיף יצריה ע"פ הגמ' ביומא דלא מגרי איניש בקרובתיה וסיים שא"א להתיר על סמך זה דשמא הוא גזה"כ וכנ"ל, ומה שהזכיר רש"י שם דברי הגמ' דתקנתא דאנשי כנה"ג דלא מגרי אנישי בקרובתיה, דחה הראי' משם דשמא מה דלא מגרי איניש בקרובתיה הוא רק באופן שדינם כקרובים ודאיים אבל בל"ז מגרי בהו היצה"ר, ובטענה זו האחרונה איני מבין דבריו, דודאי שהכללים ביצה"ר הם כפי המציאות, ורק הטעם בזה הוא תקנת אנשי כנה"ג דכחלינהו לעיניה דהיצה"ר (סנהדרין סד ע"א), אבל היצה"ר עצמו מתנהל ע"פ כללי המציאות ואין חילוק בין אמו מן הדין לאמו שלא מן הדין כל שנוהגים זה בזה במנהג אמו גמורה לכל דבר.
ועי"ש שהאריך הרבה מאוד ונקט לנטות להקל בזה והזכיר שם שבדבר הלכה הל' ייחוד סי' ז סקי"ט נסתפק בזה, ועי' גם בשו"ת משנה הלכות חי"ז סי' לא שנתספק בזה והאריך הרבה ונטה להחמיר בזה.

והואיל דאתאן לזה יעוי' בראש פינה באה"ע סי' כב מה שכ' לגבי הנידון על ייחוד עם אחותו גבי מה דאמרי' בגמ' באותה שעה גזרו על הייחוד דפנויה אחר מעשה אמנון ותמר וכ' שם דקודם תיקון אנשי כנה"ג היתה אחותו כשאר פנויה, ודבריו צריכין תלמוד דאם התם קיימי' כשאחותו היתה כשאר ערוה א"כ מנא להו לבית דינו של דוד לגזור בפנויה מחמת אחותו שהיא ערוה ועוד למה להו לגזור כלל כיון שייחוד ערוה היתה אסורה לפניהם, ובעיקר הגדרת תמר ואמנון שכ' שם שהיתה אחותו מאביו צ"ע דהרי בת יפת תואר היתה כדאמרי' בסנהדרין כא ע"א ובתוס' קידושין כב ע"א, והיתה מותרת לאמנון, עי' להר"א מזרחי עה"ת בפ' שופטים כא יא.

ומיהו ברש"י סנהדרין כא ע"א, ורד"ק שמואל ב יג א כ' שהיתה בתו של דוד מביאה ראשונה ולפ"ז באמת הנידון אם מותרת להתיחד עם אמנון או לא (עיקר הנידון בראש פינה שם) הוא אם אחותו דגיות הוא כדין אחותו דיהדות, ואם הראש פינה למד כרש"י ורד"ק א"כ הבין בפשיטות דאחותו דגיות היא כאחותו דיהדות לענין יחוד אבל לא לענין נישואין דבאחותו מאביו עסקי' שמותרת כמ"ש ביבמות צח ובשו"ע יו"ד סי' רסט (ואע"פ שיש דעה ברמ"א באה"ע בשם או"ז לאסור בכה"ג שהבן נולד ביהדות אבל הפשטות הוא להתיר וכתבתי בזה בתשובה אחרת), ובזה מיושב גם שאר הקושיות על הראש פינה, דמטעם ייחוד דאחותו לא היתה איסורה באיסור ערווה ורק מצד להתיר שאין חשוד על אחותו הי' מקום להתיר וע"ז תירץ מה שתירץ, ואחר שאירע מכשול בדבר שאינו איסור ערוה גזרו ייחוד גם בדבר שאינו איסור ערווה.

ומצאתי בספרי התשובות הנזכרים (בצל החכמה ומשנה הלכות) שבדברי המקנה בקידושין פא ע"ב שג"כ מבואר ברעיון הדברים שאמנון היתה אחותו לענין תקנתא דאנשי כנה"ג שלא לענין ערוה כעין מה שביארתי דברי הראש פינה הנ"ל (ומהמשנ"ה העתקתי גם דעת רש"י סנהדרין הנ"ל דס"ל כרד"ק), ואחר שעיינתי בדבריו בפנים נראה שהבין בכל דבריו דאחותו גיורת נחשבת אחותו לענין ייחוד, (היינו מתחילת דבריו שמקשה דכיון שדוד גזר דומיא דאמנון א"כ נימא שגזר גם באמו גמורה עכ"ד, ומאי קושי' הרי אמו היא אמו אמיתית, אלא חזי' שלא חילק בזה, וכן מהמשך דבריו, שבא ליישב ששם חמיר כיון שלא היתה ערוה גמורה, (היינו דלכך אינו פורש ואינו מתיירא כיון שאינה ערוה גמורה), ולמה לא יישב טפי מזה, דשם חמיר כיון שאינה אחותו מצד הדין ולא מטעם ערוה, וכן מהמשך דבריו שדחה היישוב והביא ראיה מסוטה ז' דגם בכה"ג שרגילין זב"ז יש להחמיר יותר בערוה, ולמה לא תי' כנ"ל דכאן לא רק שאינה ערוה אלא אינה אחותו כלל, וגם מה דמסיים המקנה שמ"מ אחר תקנתא דאנשי כנה"ג לא מגרי איניש בקרובתיה ור"ל דהשתא שרי באחותו כפרש"י [שע"ז קאי המקנה] א"כ הרי מיירי על הך אופן גופא שהביא מאמנון ותמר [לפי פירושו שהיתה אחותו גיורת שהוא כרש"י סנהדרין והרד"ק הנ"ל] שבאופן זה גופא האידנא אחר תקנתא דאנכנה"ג שרי), ואמנם יעוי' בספרי התשובות הנ"ל מש"כ בדעת המקנה, ומש"כ המשנה הלכות שם על דברי המקנה לא הבנתי.

ובשם האג"מ והגריש"א שמעתי להתיר בזה, ומסתימת השמועה משמע דהיינו כאמו ממש ולא כהגבלות הדינים שיש לאחותו, וצל"ע במקורי הדברים.

הכרעת המ"ב ס"ס נב סק"י שלכתחילה ראוי לאמרן עד ד' שעות ובדיעבד גם אחר כך עד חצות ומי שנוהג לאמרן גם אחר חצות אין מוחין בידו. (וקודם לכן הביא גם דעת הגר"א שאפשר לברך ברכות השחר גם בלילה אם לא ...קרא עוד

הכרעת המ"ב ס"ס נב סק"י שלכתחילה ראוי לאמרן עד ד' שעות ובדיעבד גם אחר כך עד חצות ומי שנוהג לאמרן גם אחר חצות אין מוחין בידו.

(וקודם לכן הביא גם דעת הגר"א שאפשר לברך ברכות השחר גם בלילה אם לא בירך ביום, ואולם צל"ע אם מה דפסקי' שמברך על מנהגו של עולם גם אם לא עשה יהיה כדעת הגר"א, שהרי הגר"א לא בירך בת"ב על מנעלים עד שלבש בלילה כמ"ש במעשה רב, ובהגהות למעשה רב הביא בשם מוה"ר כהנא שנהג בכל ברכות השחר כסדר הגמ' ממש, וא"כ לדידן דנהגי' לפ"ד הרמ"א לברך על מנהגו של עולם לכאורה לא שייך לברך בלילה והגר"א לשיטתו שסובר שהוא על ההנאה, והנוהג לברך בלא שעשה (כגון מלביש ערומים בלא שלבש) וגם נוהג לברך בלילה שלאחריו הרי הוא נוהג כתרתי דסתרי, ואולי לכן לא הביא המשנ"ב הנהגה זו של לברך בלילה בלשון הכרעתו).

ומ"מ לגבי ברכות מסויימות רבו הדעות אם יכול לברך עליהם לאחר התפילה, ובביאור הלכה שם האריך בזה, וחלק מהם הם ברכת אלהי נשמה וברכות התורה ועוד מה שנזכר באחרונים.

ובמשנ"ב שם סק"ט הביא ב' עצות לענין אלהי נשמה שיכוון בברכת מחיה המתים שאינו רוצה לפטור בזה מאלהי נשמה, ואילו בברכת אהבה רבה יכוון שרוצה לפטור ברכה"ת וילמד תיכף לאחר התפילה (ולענין אם אפשר לכוון באהבה רבה שלא לצאת יד"ח ברכה"ת עי"ש בביאור הלכה מה שדן בזה).

ובבה"ל שם הוסיף דלכתחילה ראוי לברך ב' ברכות אלו (אלהי נשמה וברכה"ת) לפני התפילה שלא לבוא לידי ספק.

והביא שם עוד עצה לענין אלהי נשמה לישן קצת ביום ואז יוכל לצרף הדעות שמברכים אלהי נשמה על שינה ביום עם הדעות שאפשר לברך אלהי נשמה על שינת הלילה גם אחר התפילה, ובצירוף שניהם יוכל לברך.

ויש לציין לענין ברכת על נטילת ידיים דבזה פשיטא שהברכה היא על נטילת הידיים והכנתם לתפילה כמבואר בראשונים ברא"ש ורשב"א כל אחד לפי שיטתו והארכתי בתשובה אחרת, ואפי' אם נימא שיש ברכה על נט"י לתפילה בלא שינה לדידן עכ"פ בעשה צרכיו ושפשף (ןעי' משנ"ב ריש סי' ד'), מ"מ אין ברכת על נטילת ידיים כלל ליוצא מבית הכסא בלא שמתפלל אחר כך (ועי' בב"י סי' ד' וכן במשנ"ב ס"ס ד' בשם ארצה"ח), ואחר התפילה כבר עבר זמן הברכה וחובתה והכשרתה, הלכך בזה לא זו בלבד שאחר התפילה לא יוכל להשלים ברכת ענט"י אחר התפילה אלא שמוטל גם חיוב עליו לברכה קודם התפילה.

ויעוי' בערוך השלחן ס"ס נב שעורר על עוד ברכות שאפשר שלא יוכל לברכן לאחר התפילה וכן בספר מעורר ישנים עורר על כמה ברכות שאולי לא יוכל לברכן לאחר התפילה על דרך דברי הפר"ח המובא במשנ"ב שם לענין אלהי נשמה, וכן נקט הגרשז"א להזהר לומר הברכות קודם התפילה שלא ייכנס לספקות ועי' במשנ"ב שם.

נכנסתי לחנות מכובדת שעקב החיסכון בעלות משגיח כשרות הם אינם משתמשים במשגיח כשרות ומסתפקים בהודעה שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ויש לדונם לכף זכות, שכן הוצאות אחזקת חנות כיום הם גדולות, כולל שכירות המקום והפרסומות והוצאות חומר גלם ומיסים ומשכורות וכו', ...קרא עוד

נכנסתי לחנות מכובדת שעקב החיסכון בעלות משגיח כשרות הם אינם משתמשים במשגיח כשרות ומסתפקים בהודעה שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ויש לדונם לכף זכות, שכן הוצאות אחזקת חנות כיום הם גדולות, כולל שכירות המקום והפרסומות והוצאות חומר גלם ומיסים ומשכורות וכו', וכ"ש שאפשר לדונם לכף זכות שלפי מה שהם אומרים הם עושים את הכל כדין ואינם צריכים משגיח כלל.

אבל עדיין מכיון שלאחרונה התפרסם על מכשולות חמורים שקרו במקומות שאין משגיח כשרות, לכן היה טוב יותר אם תהיה מודעות בציבור איך להתייחס לחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ.

יצויין שמעיקר הדין לפעמים אכן אי אפשר להצביע על איסור שהוא ברור מצד גדרי הלכה לקנות שם, אם המוכר שומר תורה ומצוות (ובשו"ע ורמ"א מצינו שמקילים מעיקר הדין גם בדברים יותר מזה, עי' סי' קיט ס"ב וס"ג וס"ז, וע"ע בדברי השו"ע ורמ"א לענין דין מאכל שכתוב עליו כשר וכן דין אותיות בעברית במקום שאין גוים יודעים לכתוב), אבל במציאות רבו המכשולות במקומות כאלה, בפרט כיום שתעשיית האוכל היא תעשייתית וכוללת שימוש בעובדים ובחומרי אספקה רבים.

ולכן כל עוד שלא מכירים את המוכר באופן אישי שהוא ירא שמים ויודע הלכה ויודעים מה הוא עושה, מה שודאי אפשר לומר שעדיף לקנות במקום מפוקח.
(ומצינו ברמ"א שדברים שהוחזקו כבעייתים אין סומכים על החזקות, וע"ע גם ברמ"א באה"ע סי' יז ס"ב, ויעוי' מש"כ רבינו יונה לענין השחיטות והביאו הב"י).

להלן אציין כמה מן המכשולות שיכולות להיות מצויות במקום כזה:
א.
הפרשת חלה בעיסה
כשמכינים עיסה הרבה פעמים מתחייבים בהפרשת חלה בלי לדעת, ומלבד זה, לדוגמה לפעמים מפרישים חלה מעיסה מחמת ספק, ואחרי זה נוצר ספק נוסף, כגון שמצרפים סל בין שתי עיסות שכל אחת מהם הופרש ממנה בנפרד כשהיתה בשיעור ספק, ועכשיו יש בין שתיהן שיעור ודאי, ומן הדין צריך להפריש חלה שוב, ואפשר להיכשל בזה מחוסר ידיעה.

ב.
הגעלת וטבילת הכלים
אין השגחת הבד"ץ על הכלים בד"כ גם בחנויות שכותבים בהם שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ולא על האופן שבו מטבילים ומגעילים אותם, וכפי שציינתי באחת מן התשובות הסמוכות יש בעיה הלכתית לקנות ממוכר שלא מקפיד על הגעלה וטבילה כדין (גם אם אינו בן יומו).

וכמובן שיש לפעמים גם כלים שנטרפים ברמה שהם אוסרים את המתבשל בהם, ומי שמתעסק במטבח ובבישולים בלי לדעת ההלכה בזה עלול להיכשל.

ג.
מוצרים שיש נוהגים שלא להצריך בהם כשרות
יש מוצרים שיש נוהגים שאין צריך בהם כשרות, כמו סוכר וקפה, ויתכן שאתם בבית מקפידים גם על מוצרים אלו לקנותם בהכשר בלבד, אך יתכן שהמוכר אינו מקפיד בזה, דהיינו אינו מן הנמנע שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ אין הכוונה בהצהרה זאת למוצרים שאינם צריכים הכשר (לדעת המוכר), כל עוד לא נאמר אחרת (ואולי אף אם נשאל את המוכר הוא יענה ש"כולם אינם מקפידים על זה").

ד.
בדיקת תולעים
יש מיני אוכלים שטעונים בדיקת תולעים מן הדין כמבואר בשו"ע בהל' תולעים, ואף מטעם ההכשר כתוב לבדוק, וזוהי בעיה להשתמש במוצרים שלא נבדקו כדין, גם אם המוצרים בהשגחת הבד"ץ.

ה.
בדיקת דגים
מטעם הבד"ץ (עד הפעם האחרונה שהתעדכנתי) מצריכים בדיקה בבית לדגים הנמכרים עם עור, לבדוק שיש בהם קשקשת, ולכן גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אינו אומר שהמוכר עשה את הבדיקה כדין.

כמו"כ מטעם הבד"ץ הרב לנדא ההוראה הרשמית בדג הסלומון שהעור הוא בעייתי ומצריך טיפול בבית, ולכן גם אם המוכר קנה כל המוצרים בהשגחה טובה עדיין אי אפשר לדעת אם טיפל בעור כדין.

ו.
צרירות דם בעופות
בעיית צרירות הדם בעופות עדיין אינה נפטרת בהכשר.
אם כי איני יודע גם כשיש הכשר על המסעדה אם המשגיח משגיח על זה.

וכנ"ל לגבי הנידון של ביצים שאין בהם סימני כשרות (כד וחד) מי שמקפיד על זה בבית וקונה חלות מוכנות בחנות, מן הסתם שהמשגיח של המאפיה אינו מקפיד על זה, אבל במקרה כזה שיש כאן כמה ספקות הוא יותר קל (עי' בדרכי תשובה מה שהביא בזה, ויש גם הוראות מפוסקי זמנינו בזה).

ז.
בישול עכו"ם
גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אינו מבטיח שאין בישול עכו"ם, וכידוע שכח אדם של זרע חם וישמעאל הוא זול יותר, וממילא מצוי במפעלים שמשתמשים בהם כפועלים, כשצריך כח אדם משמעותי, ואפי' במאפיות ומסעדות הם נצפים עובדים, והבעיה הגדולה יותר אינה השימוש הקבוע בהם, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא, אלא הבעיה הגדולה יותר היא כל מיני קולות שאינן מוסכמות שהמוכר יכול להקל על עצמו (או להקל בייחוסן של הפועלים במקומות שהפוסקים נקטו שאין להם ייחוס מספיק) וכשיש הכשר שמשגיח על זה הוא אחראי יותר.

ח.
בישול משומד
בזה גם הכשרויות לא כולן מקפידות שלא לתת למשומד לבשל, אבל במקומות ש"כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ" בודאי שאין שום ערבות שמקפידים על זה.

ט.
בשר בחלב
גם במקומות שמתחייבים ש"כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ" שזה יכול לחייב אותם ע"פ חוק אם יימצאו שקרנים, אבל הרי הם אינם מתחייבים שלא מבשלים מוצרי בשר עם חלב, או מוצרי בשר בכלי חלב ולהיפך (וכ"ש שאין הבטחה שלא מבשלים דגים עם בשר או דגים עם חלב להמחמירים בזה).

כמו כן יש גם דינים אלו מוצרים מותר להניח ליד אלו מוצרים אחרים, ויש דינים של ביטול ואין ביטול וטעמא לא בטיל, וכל דברים אלו הם אינם מספיקים למי שאינו בקי בהלכה.

וכנ"ל יש לפעמים שיש לאוכל דין בשרי/ חלבי, והמוכר לא בהכרח יציין זאת משום שלדעתו האוכל אינו נחשב בשרי, או שאינו רואה צורך לציין זאת, וכשאין פיקוח הלכתי לחנות אי אפשר לדעת על כל זה.

י.
מגע יין
גם במקומות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, יכול להיות אדם שאינו שומר שבת שנוגע ביין, ויש אופנים שהיין נאסר גם כשהוא מעורב בתבשיל כמבואר בשו"ע, וכ"ש אם נגע ביין לפני שנכנס לתבשיל, ומחלל שבת שנוגע ביין הוא מאוד בעייתי.

יא.
שביעית
גם בחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אין ערבות שאינם מוכרים מוצרים שיש בהם קדושת שביעית, וכ"ש שמי שמחמיר בדברים מסויימים כגון יבול נכרי או ערבה צפונית ודרומית או נעבד בשביעית (ונלקט בשמינית) אין לו לצפות שיהיה לו מידע על זה, משא"כ בהכשרים ברוב המקרים הדברים מפוקח והמידע הנצרך בענין מוגש לקונה המוצר.

יב.
רשלנות בעבודה
גם שהמוכר כוונתו טהורה שכל המוצרים יהיו בהשגחת הבד"ץ אם הוא מביא שפים (טבחים) שאינם יר"ש ונותן להם את המוצרים שיכינו מזה מנות מוכנות, אם אין פיקוח והשגחה כנהוג, עדיין אין שום ערבות שהם לא יכניסו חומרים אחרים, והם נוגעים בדבר שה יצא טעים יותר כדי שימשיכו להשתמש בשירות שלהם, וגם אם ע"פ הלכה לפעמים מותר משום שהוא אומן או משום שהוא בבית ישראל, ויש בזה הרבה חילוקי דינים (ויעוי' בסי' קיח ס"י וסי"ב ועי"ש ס"ח), מ"מ בודאי עדיף לקנות ממקום שיש פיקוח, אחר שידוע שיש מכשולות בזה (וכדברי הרמ"א הנ"ל).

יג.
שליחת בשר וכדומה בלא חותם
יש מאכלים שאסור לשלוח אותם עם גוי או משומד בלא חותם או ב' חותמות כגון בשר, עי' בסי' קיח, ויש אופנים שנאסר גם בדיעבד, ואפשר להיכשל בזה גם אם כל המוצרים עקרונים מגיעים מהשגחת הבד"ץ.

יד.
חשוד לאכול בכשרות רגילה
גם אם המוכר הוא ניכר לעין כאדם השומר תורה ומצוות, מ"מ אם הוא אוכל גם דברים בכשרות רבנות המכונה כשרות רגילה, או כשרויות אחרות שע"פ דין א"א לסמוך עליהם, וכשהוא מגיע למקום ומגישים לו מנות בכשרויות אלו הוא אוכל אותם, והכשרים אלו מוחזקים אצלו ככשרים ללא חשש, ממילא יש לדון בחזקת הכשרות שלו לדידן, דהיינו גם אם אומר שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, מכיון שלדעתו הכל נחשב כשר גלאט, ממילא אינו כ"כ פשוט שיש לו חזקת כשרות על זה (עי' סי' קיח סוף ס"ח ועי' עוד סי' קיט ס"כ, וע"ע בדברי השו"ע לענין שאין נאמנות באנוסים על יין שלהם כיון שהם עצמם אינם מקפידים, ויש לדון אם שייך ללמוד מזה), בפרט אם מדובר במסעדה שמטבע הדברים כוללת הרבה אתגרים ונצרכת לכל מיני חומרים שלפעמים אפשר להשיגם בקלות מכל מיני מקומות, ויש הרבה הוראות היתר שאדם יכול להורות לעצמו כשיודע שבלי הוראת היתר זו לא יוכל להביא מחר אוכל ללקוחותיו הקבועים והלא קבועים, ולא תמיד יש כל מה שצריך בקלות בכשרות טובה.

טו.

הסתמכות על נאמנות נשים וקטנים בהלכה
יש להוסיף דיש בעיות בנאמנות אשה וקטן במקרים מסויימים כמבואר בשו"ע ורמ"א ס"ס סי' קכז ס"ג וס"ד וצריך לשים לב שמקפידים בכל זה.
ואגב שהבאתי דברי הרמ"א שם יש לציין דגם נאמנות של אנשים שאינם מדקדקים בהלכה לענין דקדוקי הלכה הוא נידון בפני עצמו ועי"ש.

טז.
עוף או בשר שלא הוכשרו
גם אם קונה עופות ובשרים בהשגחת הבד"ץ אבל אם קונה אותם מהבד"ץ כשעדיין לא נמלחו ונצלו והמוכר מכשיר אותם לבד (מה שיכול להיות רווחי למי שקונה בכמויות) יכולים להיות בעיות במליחה שאוסרים את הבשר אפילו בדיעבד, כגון אם נטף ציר על בשר באופנים מסויימים, או שנטף דם מבחוץ בשעת צלייה, או ששהה כמה ימים בלא מליחה, ויש בזה הרבה פרטי דינים.

יז.
חמץ שעבר עליו הפסח
יתכן מוצר שהוא כשר גמור בהכשר הבד"ץ, אבל לאחר הפסח הוא יהיה אסור בהנאה, אם לא עשו מכירת חמץ, וזה המוכר לא התחייב אלא שהמוצרים בהשגחת הבד"ץ, ואם אינו יר"ש (ואינכם מכירים אותו) שמא הוא חושב שא"א לבוא עליו בטענות, כמו כן אם אתם מקפידים שלא לסמוך כל המכירה הנהוגה מפאת חששות שונים, א"כ גם אם המוכר יר"ש איך תסמכו עליו כל עוד שאינכם יודעים שהוא מקפיד ג"כ, (ובזה גם לא נאמר הדין של חמצן של עוברי עבירה וכו' מאחר שבזה הוא היתר גמור אצלו), אם כי בשביל זה אפשר לפרוש מן הודאי, ואם מדובר בתבשיל שהוא רק ספק תערובת חמץ שודאי נמכר לגוי הוא קל מאוד, שיש בזה ג' צדדים להתיר, ואפי' רק ספק אם הוא חמץ שלא נמכר כלל (בלא צדדים נוספים של תערובת ושל נמכר לגוי במכירה דידן) יש צד בפוסקים שהוא מותר, אם כי יצויין שיש המקפידים גם בספק תערובת חמץ שנמכר כנ"ל.

סיכום הדברים
חלק מהדברים שמצד הדין אין מחוייבים לחשוש בהם, אבל מכיון שבמציאות חנות שאין שם משגיח ואין מכירים את המוכר והעובדים אם הם יראי שמים ומדקדקים ובקיאים בהלכה, הדבר מאוד אפשרי שיכולים להיגרם טעויות, ולכן מה שודאי אפשר לומר שמומלץ מבחינת כשרות לקנות במקום המהודר יותר.

יצויין שללא ספק יש מסעדות של יהודים כשרים ויר"ש שמקפידים על הקלה כבחמורה אפי' יותר מחנויות אחרות עם פיקוח כשרות, אבל לא באתי במאמר זה אלא להציע הצעה של דברים וחששות היכולים להיות בחלק מהחנויות מסוג זה.

כל האמור, אינו פוטר מי שמכין אוכל לבד בבית מלברר את כל הדינים הנוגעים אליו, משום שכשם שבמסעדה אפשר להיכשל בכל המכשולות הללו, כך גם מי שמכין אוכל בבית.

ונסיים בדברי השו"ע (לענין כלי רוקחים אומנים גויים אם יש בהם חשש בליעות איסור) ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות.

יצא בזה (ועי' עוד במקורות דלהלן), ולא שייך לומר שיצא בזה רק בדיעבד, במובן של בדיעבד שהי' אסור לו לנהוג כן לכתחילה, לא שייך לומר כן, שהרי כולם נוסחאות נכונות מהראשונים והובאו בשו"ע ונו"כ, אבל המומלץ הוא לנהוג קבוע כאנשי ...קרא עוד

יצא בזה (ועי' עוד במקורות דלהלן), ולא שייך לומר שיצא בזה רק בדיעבד, במובן של בדיעבד שהי' אסור לו לנהוג כן לכתחילה, לא שייך לומר כן, שהרי כולם נוסחאות נכונות מהראשונים והובאו בשו"ע ונו"כ, אבל המומלץ הוא לנהוג קבוע כאנשי קהילתו, ואם ידוע לו מנהג אביו בזה יש אומרים שיש עדיפות לנהוג כמנהגי אביו, ואם הוא בעל תשובה יש אומרים שאינו מחוייב למנהג אביו ויכול לנהוג כמנהג רבותיו באופן זה, ויש מהפוסקים שהמשמעות בדבריהם שגם בעל תשובה מוטב שינהג כמנהג אביו, ויש מהפוסקים שהזכירו שאין ראוי לערב בין נוסחאות אלא לומר הכל באותו הנוסח ולא לשלב ביניהם.

ולענ"ד העיקר בכל זה במה ששייך בזה להלכה הוא שאם יש דבר שידוע בו הנוסח המקורי ראוי לומר הנוסח המקורי, ובדבר שיש בו כמה נוסחאות נכונות, אם יש לו קהילה ברורה שהוא משתייך אליה ינהג כמנהג אותה הקהילה, ושאר הדברים שנזכרו הם עניינים והמלצות מצד הנהגה, ולא שייך בהם ענין דיעבד.

מקורות: בלשונות הפוסקים והמקורות הארכתי בשו"ת עם סגולה, ויעו' בהליכ"ש תפילה ובלשונות הפוסקים שהובאו בספר גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז.

ובהשלמת הדברים יש לציין בזה בהקשר למה שמברר השואל האם שייך בדיעבד בשינוי נוסח, דהיינו האם שייך לומר שיוצא רק בדיעבד, והתשובה בזה, דאה"נ, ששינוי נוסח לדידן קיבלנו שהוא רק בדיעבד כמבואר בביאור הלכה ס"ס תכז ובעוד מקומות ואכמ"ל, אלא שמכיון שיש כאן כמה נוסחאות נכונות וכל' המשנ"ב סי' ו' לענין שינוי אחר בין ב' נוסחאות באשר יצר דחלילה למחוק אחת מהן (משום ששתיהן נכונות), הלכך אי אפשר לומר שעשה בדיעבד אם עשה כהרמב"ם במקום כהרא"ש (עי' במשנ"ב סי' הנ"ל לענין הסדר אם יפתח וכו'), ואע"פ שנזכר הלשון במשנ"ב לענין בונה ירושלים דלכו"ע בדיעבד אינו מעכב כלל, היינו לפי דעת הרמ"א שיש לומר בונה ברחמיו ירושלים אינו מעכב אם בדיעבד לא אמר, וכן להגר"א שלכתחילה יש לומר בונה ירושלים אינו מעכב אם אמר בונה ברחמיו ירושלים, אבל לדידן מה לי מלאך מיכאל ומה לי מלאך גבריאל דב' הנוסחאות נכונות לדידן, ומה שייך בדיעבד אם נהג כשיטה אחרת, אבל אם משתייך לקהילה כל שהיא נכנס כאן לנידון של לא תתגודדו, ואע"פ שיש כאן ב' ב"ד בעיר אחת [עי' יבמות יד], מ"מ אם משתייך לקהילה מסויימת יש לדון בזה, ומה שהקיל האג"מ לא הקיל להדיא בבן קהילה א' שעושה בדבר מסויים כבני קהילה אחרת באופן שניכר שאינו עושה כמנהג קהילתו זה בדבר שכל המשתייכים לקהילתו נוהגים כן (כגון א' מבני ליטא שנוהג בפרהסיא ב' נקבים בטליתו).

ובגוף ל' המשנ"ב הנ"ל לגבי בונה ירושלים יש לציין דגם הלשון בדיעבד הוא לשון שיש בו דרגות, וכעין מה דאמרי' בגמ' מצוה לגבי חובה רשות קרי ליה, והענין דכל דבר שאם היה בא לימלך היינו אומרים לו עשה כך, אם עושה אחרת נחשב דיעבד, אבל דבר שאם היה בא לימלך היינו אומרים לו עשה כך ואם תרצה עשה כך הוא כבר דרגא אחרת של דיעבד, ואינו ממש בדיעבד כמו הדיעבד מהמין הראשון הנ"ל, ובניד"ד הרי אם היה בא לימלך היינו אומרים לו תברך כדעה פלונית ואם תרצה תברך כדעה פלונית, נמצא דגם מה שהזכיר המשנ"ב לשון בדיעבד אפשר שאינו בדיעבד גמור, כשאר בדיעבד שבשאר מקומות, ולכך דייק המשנ"ב בדיעבד אינו מעכב כלל.

אם הדבר ניכר שעושה לצורך סחורה האסורה בשבת, אין לזה היתר, ואם הדבר אינו ניכר, אם הבקבוקים נועדו לשימוש שתיה מערב שבת לכאורה מותרים בטלטול אך לא בארגון העיסקה, ואם מערב שבת הבקבוקים נועדו רק לצורך סחורה היה מקום לומר ...קרא עוד

אם הדבר ניכר שעושה לצורך סחורה האסורה בשבת, אין לזה היתר, ואם הדבר אינו ניכר, אם הבקבוקים נועדו לשימוש שתיה מערב שבת לכאורה מותרים בטלטול אך לא בארגון העיסקה, ואם מערב שבת הבקבוקים נועדו רק לצורך סחורה היה מקום לומר שאסורים בטלטול, על כל פנים בעשיר שאינו משתמש בשימוש חוזר בבקבוקים חד פעמיים.
ולענין אם באמצע שבת שינו את מטרתם יש בזה לכאורה מחלוקת הפוסקים, ואולם למעשה הגרמ"מ לובין הורה (ואמנם לא התייחס ספציפית לעשיר מפורש אבל באופן כללי הורה) שבקבוקים ריקים אינם חשובים מיוחדים לסחורה, ולענין נידונים נוספים הקשורים לזה כדאי לעי' בפנים המקורות.

מקורות: לענין העיסוק בצרכי חול בדברים האסורים בשבת באופן שניכר, יעוי' בעירובין לח ע"א, ואו"ח סי' שו ס"א ובמשנ"ב ובה"ל שם, ושם סי' שז סי' ט ובמשנ"ב סק"מ.

ויש לציין דעיקר הנידונים במקורות הנ"ל באופן שניכר שעוסק לצורך חול, הוא לאסור אפי' בלא עסק כלל, אלא בביקור או שהייה ודומה, יעוי' כל המ"מ הללו, אבל באופן שעושה עסק ממש, יש בזה גם הכנה, דהכנה אסור אפי' טלטול בעלמא, כמ"ש המשנ"ב סי' רנד סקמ"ג, (ובמקום פסידא שאם לא יאסוף את הבקבוקים עכשיו יפסדו ממנו, יש לדון בזה עי' במשנ"ב שם ובמשנ"ב סי' שכא סקכ"א).

ואמנם להעביר בקבוק אחד ממקום למקום, אפשר שאינו בכלל האיסור (יעוי' בדברי הגרשז"א שש"כ פכ"ח הערה קצ ע"ד השו"ע סי' שח ס"ד), אבל לטרוח באיסוף בקבוקים לכאורה נכלל בענין טירחא לשם חול.

ולענין בקבוקים שנועדו מערב שבת רק לצורך סחורה ולא לצורך אחר לכאורה היה מקום לומר שהוקצו לסחורה, ועי' סי' שי ס"א לענין דבר העומד לסחורה שאינו אוכל.

ואמנם לענין בקבוקים שעומדים לשתי' ולסחורה אין בהם חשש, שהרי לכל היותר אינם אלא כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר, עי' סי' שח במג"א סק"ט בשם שלטי גיבורים מח ע"א אות ב והובא במשנ"ב סק"כ, וע"ע בשו"ע סי' שי ס"ט, ואין לטעון שאע"פ שעומדים לדבר המותר, שאעפ"כ יהיה איסור מוקצה מחמת חסרון כיס, כמו שמצינו שיש מוקצה מחמת חסרון כיס בדבר שעומד לסחורה (עי' רמ"א סי' שח סוף ס"א ומשנ"ב שם ובה"ל סי' רנט א ד"ה אבל), אין לטעון כן, דאינו שייך כלל כאן כיון שאין שום קפידא שלא ישתמשו בינתיים בבקבוקים אלו וממילא אין בהם איסור חסרון כיס (עי' משנ"ב סי' שח סק"ז).

ואלם מאידך גיסא יש לדון מצד אחר דשמא אין איסור לסחורה אלא מחמת חסרון כיס, אבל כשאין מקפיד ואז אין מוקצה מחמת חסרון כיס, אז לא יהיה איסור כלל אפי' במוקצה לגמרי לסחורה בלבד ולא לשימוש מותר כלל.

ומאידך גיסא יש לומר כמו שהצענו לומר מתחילה, שאע"פ שאין מוקצה מחמת חסרון כיס אבל יש מוקצה מחמת שעומדין לסחורה.

ולכאורה מצינו סתירה בנידון זה במשנ"ב, דבביה"ל בסי' רנט הנ"ל הכריע מכח כמה אחרונים דלא כהמג"א שם, אלא נקט שאפי' שאין מקפיד אם הכניס הדבר לאוצר נעשה כמוקצה לסחורה ואסור מחמת זה, אולם בסי' שח במשנ"ב סק"ז משמע שסתם המשנ"ב כהמג"א הנ"ל בסי' רנט להקל בזה, וצ"ע.

ועוד צ"ע דהמשנ"ב בסי' רנט הביא שהא"ר מפקפק על המג"א ואילו בסי' שח הביא בשם הא"ר גופא שהוא מסכים לדברי המג"א, (ויש להוסיף דצ"ע עוד דהגר"ז בסי' רנט תפס לכאורה כהמג"א שם ובסי' שח תפס לכאורה דלא כהמג"א, ועי' בקו"א שלו סי' רנט סק"א).

ולגוף הסתירה בדברי המשנ"ב יש לציין דהא"ר גופיה בסי' רנט סק"ו הביא דברי המג"א בסתמא ובפשיטות, אבל כתב עלה ואפשר לחלק דדוקא בכלים בעינן הקפדה וסיים בצ"ע, וא"כ מבואר לפ"ז הכל, דהביאור הלכה בסי' רנט שהכריע דלא כהמג"א מיירי בדבר שאינו כלים, שזה בכל כוני אם עומד לסחורה אינו משתמש בו, אבל במשנ"ב בסי' שח מיירי בדבר שהוא כלי, שבזה הא"ר עצמו מסכים להמג"א, שאם אינו מקפיד עליו אינו מוקצה.

והסברא לחלק בין דבר שהוא כלי לדבר שאינו כלי אפשר שהיא דדבר שהוא כלי אינו מסיח דעתו משימושו גם כשעומד לסחורה, (אא"כ מקפיד ואז אסור בכל גוני), משא"כ בדבר שאינו כלי אם עומד לסחורה אין דעתו להשתמש בדבר זה כלל אפי' אינו מקפיד, הלכך דבר שאינו כלי בכל גוני יהיה מוקצה, כך יתכן לחלק.

ואם חילוק זה הוא נכון היה מקום לומר לענין בקבוקים חד פעמיים ריקים שכל שידוע לו שאינם עומדים לשימוש אין דינם ככלים לענין זה, אלא כגיזי צמר (עי' רנט שם) וכיוצא בהן, שאפי' אם אינו מקפיד אם הקצם לסחורה הדין הוא שהם אסורים בטלטול, ויל"ע בזה.

ועיינתי בספרי הליקוט וראיתי שהביאו בשם האבן העוזר (שהוא מי שביסס על דבריו, הביאור הלכה שם, להכריע דלא כהמג"א בזה) נקט ג"כ לחלק בין כלים לגיזי צמר, ונקט שגיזי צמר כיון שאין עומדים אלא לטווייה בלבד ממילא מסיח מהם דעתו, אבל בכלי בזה מודה שאם אינו מקפיד אינו אסור.

ולפי טעם זה יש אולי מקום לומר לאידך גיסא דבבית שחוזרים ומשתמשים בבקבוקים ריקים בדרך קבע למלאות בהם מים קרים או מיץ, דינם ככלי, ואם אינו מקפיד עליהם מותר אע"פ שעומדים לסחורה, אבל בבית שאין משתמשים בזה פשיטא דלא עדיף מגיזי צמר.

ומאידך גיסא עדיין יש לומר דאפי' בבית שנהוג שם לחזור ולהשתמש בבקבוקים ריקים אעפ"כ אינו חשוב ככלי לענייננו, כיון שבסתם כלי המדובר בפוסקים (היינו מה שהביאו האחרונים הנ"ל דין כלי ע"פ הרמ"א סי' שח ס"א) הוא כלי שעומד בודאות לשימוש גמור והנידון מי ישתמש בו, וכיון שעומד לשימוש, המוכר ג"כ עשוי להשתמש בו ואינו מסיח דעתו, אבל כלי שהשתמשו בו וכעת החליטו לסיים שימושו ומכירתו אינה למטרת שימוש אלא למטרת מלאכה של המיחזור והייצור מחדש במפעל, א"כ דומה יותר לגיזי צמר בזה, דהרי גם גיזי צמר יש בהם שימוש של הטמנה כמבואר בסי' רנט שם, ואעפ"כ מכיון שעומדים לייצור בגדים לא נחשבים כלים.
ויל"ע בזה.

ושוב עיינתי בגוף דברי האבן העוזר בפנים וז"ל, וכתב מג"א [ס"ק ד] דווקא כשמקפיד עליהם כמו שכתוב סימן ש"ח סוף סעיף א', ולא דק, דהתם מיירי בכלים דלאו מוקצה הן אף שנתנו לסחורה אלא כשמקפיד עליהם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, והוציא שם הב"י [עמוד רחצ ד"ה כתב] בשם הרב המגיד [שבת כו, יד] דדמי לפירות שהוכנו לסחורה דמותרין באכילה ע"ש, אבל כאן מבואר דגיזי צמר מוקצה הוא, רק אם לא נתנו לאוצר מסתמא מבטלן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהם, אבל נתן לאוצר מסתמא עתיד להחזירן לאוצר, על כן אין מבטלן להטמנה והוי ממילא מוקצה, כן מבואר ברש"י בגמרא [שבת נ, א ד"ה רבינא] ע"ש, וב"י [כאן עמוד פז ד"ה מוכין] כתב ג"כ.
ועל כן אפילו אין מקפיד עליהם אסור כאן, וזה פשוט עכ"ל.

ומבואר מתוך דבריו שהטעם לאסור בגיזי צמר יותר מבכלים אינו דין חדש בהגדרת מוקצה העומד לסחורה אלא ההגדרה היא שרק דבר שהוא מוקצה נאסר כשהוא מוקצה לסחורה, וההגדרה של הקצאה לסחורה היא רק הגדרה שמסייעת לגיזי צמר לקבל את הפקעתם משימוש המותר בשבת ומייחדת אותם לשימוש מלאכה האסור בשבת, ולענייננו נמצא שהנידון יהיה תלוי בנידון לענין המפעל עצמו שייחדו בקבוקים לייצור, דאם נחשב אצלם מוקצה ייחשב גם אצל המוכר להם בקבוקים מוקצה (לפי המבואר בחשבון באבן העוזר), אבל אם נימא שבמפעל אין נחשב אצלם מוקצה, מכיון שגם אצלם ראוי לשתיה אם ירצו, אז לכאורה גם אצל המוכר להם לא ייחשב מוקצה.

ולמעשה היה מקום גדול לומר שאצל המפעל אפי' אם אינם נמנעים בחיי היום יום משימוש חוזר בבקבוקים ריקים, מ"מ הבקבוקים במפעל שמיוחדים למלאכה הרי הוא כזרק שיירי מחצלאות דלקמן, שעל ידי ייחודו עושה אותו מוקצה, וכמעלה תאנים וענבים לגג עי' ביצה כו, ועי' בסוגי' בפ"ב דשבת לענין פתילת הבגד שקפלה מה שהובא בגדרים שם, ויל"ע בזה למעשה.

אולם דיברתי עם הגרמ"מ לובין שליט"א ואמר שמסתבר שבקבוקים אלו נחשבים ככלי ולא כגיזי צמר, מכיון שעוד יכול להשתמש בהם, ואפי' אם סילק דעתו לגמרי מהבקבוקים מ"מ אם יצטרך להם ייקח מהם להשתמש בהם ככלי עכ"ד, ור"ל שבגיזי צמר צורתם העצמית שמיועדים לשימוש מלאכה משא"כ בקבוק צורתו לשימוש לשתיה ומה שרוצה לקחתו למלאכה אינו מפקיע ממנו את מה שמוכלל במהות של הצורה שלו שהוא כלי המשמש לשתיה.

ובאמת יש כאן סברא דקה בחילוק בין גיזי צמר לבין בקבוקי שתיה, שכן גם בגיזי צמר נקט האבן העוזר שבלא שהקצם לסחורה משתמש בהם לדברים המותרים בשבת, ואעפ"כ כשייעדם לסחורה מתבטל משימוש כשר.

ויתכן לבאר חילוק הנ"ל של מו"ר שליט"א שהחילוק הוא בשימוש הסתמי של זה אצל סתם בני אדם, דאצל סתם בני אדם בקבוקים ריקים משמשים כמה פעמים לשתיה, ומאידך גיסא גיזי צמר אצל סתם בני אדם משמשים למלאכה ולא להטמנה, ואמנם אם האדם עצמו משתמש בזה לדבר המותר כגון הטמנה, הרי הוא מתירו, אבל אם משתמש בו לסחורה אין לו קשר לשימוש מותר בשבת.

ויעוי' בחוט שני (ח"ג פנ"א סוף סק"א) שבקבוקים ריקים אם זרקן לאשפה בשבת אינם מוקצה כיון שראויים לשימוש, ומ"מ אם נזרקו לאשפה בשבת משמע שהם מוקצה, ואולי יש מקום לחלק בין ייחדן למסחר לבין זרקן לאשפה, שאם ייחדן למסחר אפשר שהוא קל יותר מזרקן לאשפה, אף שגם לגבי אשפה נאמר ההגדרה של זריקת שבר כלי מבעוד יום שאם זרק כלי שלם לאשפה מבעוד יום אינה אסור [משנ"ב שח סקנ"א], וגם לגבי ייחוד למסחר הסכמת רוב האחרונים כנ"ל שרק דבר שהוא כלי גמור אינו נאסר, וא"כ בפשיטות לענייננו היה צריך לומר שדין אשפה שווה לדין מסחר, אבל יש מקום לחלק בזה, מכיון שאחר שהשליכו באשפה לא יחזור וישתמש בו, מחמת מיאוס הוצאת דבר מהאשפה, אבל אחר שהקצהו בצד למסחר יכול לחזור ולהשתמש בו.

אמנם בגוף דברי החוט שני הנ"ל עי' במכתב הגרשז"א במאור השבת ח"ב מכתב כד אות ז שיתכן שמחמיר מהגרנ"ק בזה, ויתכן שבקבוקים ריקים שלנו לא נחשבים חד פעמי לכו"ע, שכן ממלאים בהם שוב ולפעמים הם יותר נוחים למלאות בהם מקנקנים רב פעמיים מסיבות שונות, ויותר מצוי שמשתמשים בו שימוש חוזר מצלחות וסכו"ם חד פעמי, ואין הספר תחת ידי כעת.

ומ"מ לפי הצד שבקבוק העומד לסחורה יש בו איסור מוקצה, לענין בקבוק שבתחילת שבת עמד גם למטרת שתיה ובאמצע שבת התרוקן והשתנה ייעודו רק לסחורה, אולי יש לדון מצד הנידון בביצה כו ושו"ע או"ח סי' שי ס"ג אם יש מוקצה לחצי שבת, וכל הנידון לגבי אחר שיסתלק סיבת המוקצה אבל כל עוד שהוא במצב מוקצה מבואר שם שנחשב מוקצה גם מאמצע שבת, וכן מבואר בסוגי' דכלים שנשברו במשנה שבת קכד ע"ב ושו"ע או"ח סי' שח ס"ו, ויש לדון שמא הוא דין במוקצה מחמת גופו אבל בפשטות ה"ה גם בניד"ד במוקצה מחמת שעומד לסחורה (ואין להקשות מדברי המג"א המובאים בביה"ל סי' שי ס"ז ד"ה מיטה, שדעתו נוטה להתיר לנער מיטה שנעשית בסיס למעות באמצע שבת מדעת ישראל, דשם מיירי שאינו מטלטל המוקצה עצמו אלא בסיס המוקצה, משא"כ כשמטלטל המוקצה עצמו, ואעפ"כ גם שם איכא פלוגתא בזה כמ"ש הבה"ל בשם המג"א).

ואינו שייך לנידון על אריזה שהתרוקנה בשבת, ששם הנידון מצד שהדבר אינו ראוי לשימוש, והו"ל מוקצה מחמת גופו, משא"כ כאן שהדבר נעשה כלי שמלאכתו לאיסור באמצע שבת ובקבוק ריק אינו מוקצה מחמת גופו כיון שמשתמשים בו לשימוש חוזר.

ויעוי' במשנ"ב סי' שי סקכ"ו לענין מוקצה מחמת חסרון כיס דלדעת הט"ז נאסר באמצע שבת, וכעי"ז דעת המג"א, והרמ"א וש"ך חולקים, והמשנ"ב נראה שנקט שרק בשעת הדחק אפשר לסמוך על החולקים, ואילו החזו"א נקט כהחולקים (או"ח סי' מג ז וסי' מט ט), אבל ההיתר כמבואר בדבריו משום שהסכין המדובר שם הוא כלי והוקצה למצוותו בבין השמשות, אבל אם אינו כלי מודה להט"ז שיש מוקצה חסרון כיס באמצע שבת מאז שהתחיל להיות מוקצה מחמת חסרון כיס, וממה שהיה פשיטא להפוסקים דמוקצה כזה ג"כ דינו נלמד מתאנים וענבים להחשב מוקצה אמצע שבת, א"כ ה"ה גם לעניין מוקצה מחמת איסור יש לומר כן, ומ"מ סברת החזו"א שייכת גם כאן, שכן הדבר הוא ראוי לכלי והוקצה לשימוש המותר מערב שבת, וא"כ לכאורה יהיה נידון זה תלוי במחלוקת האחרונים.

ואם הוא עשיר שאינו משתמש בבקבוק לשימוש חוזר (וכגון שמביאו לפקדון לעני שהגיע וביקש את הבקבוק) לכאורה הוא מוקצה מחמת גופו, עי' סי שח סנ"ב.
וע"ע בבה"ל סי' שח ס"ו ד"ה כל לענין כלי שמלאכתו לאיסור שאינו ראוי למלאכה, דמוכח שם שדינו כמוקצה מחמת גופו שאפי' לצורך גופו ומקומו אסור, ומה שיכול לשמש לדמי פקדון נראה כדלהלן, שאם היה בקבוק ריק מערב שבת ולא עלה על דעתו להשתמש בזה ובשבת הגיע עני וביקש, באופן זה הוא מקוצה, שכבר הוקצה מתחילת שבת, ואם בתחילת שבת היה בקבוק מלא והתרוקן באמצע שבת וחזר וחשב עליו בשביל העני, א"כ מכיון שמתחילת שבת לא היה מוקצה, מועיל עכשיו לבטל את המוקצה, ע"פ המבואר בסי' שי ס"ג, עי"ש.

ואע"פ שמי שזרק כלי שלם לאשפה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא נעשה מוקצה, כמ"ש המשנ"ב סי' שח סנ"א, מ"מ כאן נראה ששייך מציאות שאדם עשיר לא יעשה שימוש חוזר בבקבוק ריק.
אע"פ שבודאי אצל רוב בני אדם אינו שייך כלל.

והנה קי"ל או"ח שח סי"ב שאם זרק שיירי מחצלאות מבעוד יום לאשפה הו"ל מוקצה, ומשמע שאם זרק בשבת מותר, ומכח זה היה לדון בענייננו, אבל יש לומר דלא דמי, דכאן נעשה שינוי בגוף השימוש בכלי בשבת ודומה לכלי שנשבר, ועוד דשם הטעם שאם זרקו בשבת אינו מוקצה אפשר שהוא משום שאם יטלו עכשיו מן האשפה נמצא ששוב יש לו שימוש, ודבר שנעשה מוקצה לחצי שבת חוזר ונעשה מותר כשמתבטל ממנו המוקצה כדלעיל, ולענייננו הרי מטרת לקיחתו היא לסחורה, ובזה לא מיירי, ואמנם יש קצת דוחק בדחייה זו דלפ"ז נמצא שאם זרקו לשיירי המחצלת לאשפה בשבת ובא לטלטלו שלא מחמת צורך כלל יהיה אסור וזה לא נזכר בגמ' ושו"ע, אבל יש לומר הדחייה באופן אחר, שדבר העומד לסחורה מאחר שיש בו סרך איסור אין טעם להתירו רק משום שלא היה כך בבין השמשות, משא"כ במוקצה מחמת גופו באופן שאינו מוקצה מחמת איסור מצד עצמו וצורתו אלא רק מחמת דעת בעה"ב, שהגדרת השימוש נקבעת בבין השמשות ויל"ע בזה.

אולם אחר שדיברתי עם מו"ר שליט"א כנ"ל היה משמע בדעתו שפשוט שבקבוקים ריקים אינם מוקצה ואפי' סילק דעתו מלהשתמש בהם וייחד אותם למחן משום שאם יצטרך ישתמש בזה לשימוש חוזר, ולא הזכיר כלל ענין עשיר, ואולי סובר מו"ר שגם לגבי עשיר שאינו משתמש בבקבוקים ריקים מ"מ בטלה דעתו, ויש גם להזכיר כאן סברא שלפעמים גם אדם עשיר גדול יהיה לו נוח יותר להשתמש בבקבוק חד פעמי במקום הצורך, אף שיש לו כסף לקנות משהו אחר ואכמ"ל בדוגמאות בזה.

אם יש צואה שריחה נודף ודאי יש להחמיר ד"א ממקום שכלה הריח. ואם אין ידוע אם יש שם צואה או לא יש להקל בזה, וכ"ש בטיטול חדש שאין בו צואה בוודאות שאין צריך להחמיר בו כלל (וכתבתי בזה בתשובה אחרת). אבל ...קרא עוד

אם יש צואה שריחה נודף ודאי יש להחמיר ד"א ממקום שכלה הריח.

ואם אין ידוע אם יש שם צואה או לא יש להקל בזה, וכ"ש בטיטול חדש שאין בו צואה בוודאות שאין צריך להחמיר בו כלל (וכתבתי בזה בתשובה אחרת).
אבל אם יש סיבה להסתפק שמא יש צואה ראוי לבדוק ולברר הדבר כשאפשר לברר.

ואם יש צואה בטיטול ואין ריח יוצא ממנה כלל אפי' לא מקרוב יש להקל בזה (מלבד במקום שאין טירחא כלל להחמיר בזה אז טוב להחמיר בצינעא ולא בפרהסיא) כהשטיטול מכוסה בלבוש עליון.

ואם הטיטול עצמו מגולה ואין לבוש כיסוי של מכנסיים מעליו וכדומה אז יש לחשוש להחמיר בזה היכא דאפשר.

 

מקורות: נכנסים אנו בזה לכמה נידונים, הא' האם צואה מכוסה שיש ממנה ריח צריך להרחיק ד"א או שמספיק שעומד במקום שאינו מריח.

והנידון השני, האם טיטול מלוכלך דינו כעביט לענין שייחשב כצואה ממש אפי' אם הצואה שבו אינה מריחה כלל.

והנידון השלישי הוא הנידון האם צואה במקומה היא חמורה לענין שלא יועיל לה כיסוי כלל או שאינה חמורה לענין זה מכל שאר צואה.

והנה לגבי הנידון הראשון הנה הדין הוא שצואה מכוסה מותר לקרוא ק"ש כנגדה (או"ח סי' עו ס"א וס"ב), אבל באופן שצואה עדיין ריחה נודף, יש בזה מחלוקת ראשונים אם נחשבת עדיין כריח רע שיש לו עיקר או לא, דדעת הרשב"א להקל בזה וסגי במה שאין מגיע אליו ריח, אבל דעת הרוקח להחמיר בזה, וסובר דגם צואה מכוסה חשיבא כריח רע שיש לה עיקר, וצריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח.

ויש אחרונים שנקטו כהרשב"א והגר"א והלבוש והחי"א נקטו כהרוקח, ובפמ"ג יש סתירות בזה, וכן עי' בבה"ל (הקדמת סי' עט אות ז') מה שהביא בשם הדרך החיים וכן שהביא כל דעות אלו וכן בסי' עו סק"ג.

והמשנ"ב בג' מקומות הביא ב' הדעות ולא הכריע, ואמנם בסי' עו סק"ג יתכן שיש קצת משמעות שנוטה יותר להקל בזה, ומאידך בבה"ל הנ"ל אפשר שהרחיב יותר בדעת האוסרין (אלא שאין שם ראיה ברורה מכיון דקאי שם על לשון הפמ"ג דמקיל בזה ועל זה ציין דעות המחמירים) [ושוב מצאתי בשבט הלוי ח"ט סי' ר' שנראה שהבין שדעת הבה"ל כאן להחמיר בזה], ובבה"ל סי' עט ס"ב הביא בסתמא שיש פלוגתא בזה וציין לדברי הבה"ל הנ"ל ולא הכריע.

וכנראה מחמת שהוא פלוגתא בדאורייתא (דהמחמירים מחמירים מדאורייתא כדמוכח בבה"ל הנ"ל) לכן לא הקיל בזה המשנ"ב ולא הכריע בזה אלא הכלל הוא שבשל תורה הלך אחר המחמיר.

ויש לציין דלשון הפוסקים בכ"מ לענין צואה מכוסה הוא "שאין מגיע לו הריח" כמו בשו"ע סי' עו ס"ב ובמשנ"ב סי' עו סקכ"א, ובלשון זה לכאורה משמע יותר כהמקילים בזה שאין צריך הרחקת ד"א.

ומ"מ גם להמחמירים בזה עדיין יש לדון בהגדרת הענין של צואה מכוסה וריחה נודף האם מדובר אפי' בכה"ג שיוכל להריח רק לאחר מאמץ והתקרבות ממשית למקור הריח באופן שאין ריח שמתפשט בחדר כלל, והאופן שהותר לקרוא כנגד צואה מכוסה הוא רק באופן שאין שום אפשרות להרגיש את הריח מעבר לכיסוי שמכסה, כגון כיסוי וואקום או כיו"ב.

או שיש לומר דגם המחמירים לא החמירו אלא באופן שלכל הפחות הריח מתפשט קצת, אלא שלא מגיע הריח עד האדם שקורא.

ויש מקום לטעון כן מב' טעמים, חדא דדוחק להעמיד הסוגיות של צואה מכוסה רק בכה"ג של כיסוי מוחלט שאין שום ריח מעבר לכיסוי, שהרי רוב כיסויים אינם עשויים בדרך זו, ועוד דאם לא נאמר כן א"כ היאך יפרשו המחמירים דין כיסוי צואה ברוק המבואר בסי' עו ס"ו מכמה ראשונים, ולא נראה שבאו לחלוק על זה.

ויעוי' בבה"ל סי' עט ס"ב שהביא הפלוגתא הנ"ל בקיצור לשונו לענין צואה "שמכוסה וריח נוסף", ודוחק לומר שבא לתאר בזאת דבר שרק על ידי מאמץ והתקרבות מוחלטת אפשר להריח.

ועכ"פ לדידן שאין לנו הכרעה בפלוגתת הפוסקים הנ"ל ואנו מחמירים מספק א"כ במקום שיש לצרף סברא זו אפשר שיש להתחשב בסברא זו.

אולם בשיעור בעבר שזכיתי לישב אצל מו"ר הגרמ"מ קארפ נשאל באופן זה שמריחים רק מקרוב והשיב שמבואר בפוסקים לאסור בזה, ומשמע מדבריו שלא נקט כסברא זו, אלא שכל ששייך להתקרב ולהריח נכנס כאן לפלוגתת הפוסקים לענין צואה מכוסה וריחה נודף ובשל תורה הלך אחר המחמיר.

ויעוי' בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' ר' סק"ב שנקט דבספק אם יש צואה בטיטול יש להקל [והיינו כל שאין מגיע אליו הריח] ובודאי יש צואה צריך להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח, ומה שהקיל בספק נראה משום ס"ס, ויתכן שצירף לזה גם הסברא שהזכרתי שיש שיעור מסויים למה שנחשב ריח נודף ולא כל דבר חשיב ריח נודף, ונראה שם גם שסבר שהוא חשש שאין צריך לחשוש שמא יש צואה שהוא ספק בעלמא דלא מחזקי' איסורא וריעותא מספקא.

אבל לא הקיל בזה מטעם פלוגתא בדרבנן, שהרי המחמירים בצואה מכוסה שריחה נודף מחמירים בזה מדאורייתא וכנ"ל, ולהכי באופן שיש ודאי צואה חייב שם להרחיק ד"א ממקום שכלה הריח, דהרחקת ד"א הוא דאורייתא כמ"ש הבה"ל בהקדמה ריש סי' עט ע"פ ליקוטי הרמב"ן ברכות כב ע"ב.

וכן האול"צ (ח"ב פ"ו תשובה יד) נקט ג"כ כהגר"ש ואזנר שבספק אין צריך לחשוש, ויתכן שצירפו גם הסברא שכתבתי הנ"ל, אלא שאינו מוכרח שגם בלא סברא זו יש ספק ספיקא, וכן נקטו עוד פוסקים (עי' בספר וזאת הברכה פט"ז עמ' 150 ובספר נקיות וכבוד בתפילה פרק ו').

והגרנ"ק החמיר בספק אלא שכל שאר פוסקי זמנינו לא נקטו כן וכנ"ל ולכך בספק יש להקל, ומ"מ יתכן לומר דתלוי בדרגת הספק והכל לפי הענין, ועיקר דברי השבט הלוי מיירי באופן שמתעורר האדם שמא יש כאן ריעותא וע"ז קאמר דאחוזקי ריעותא לא מחזקינן, אבל בשאר ספק שאפשר לברר בקל לא מיירי בזה דהכלל שבספק שאפשר לבררו מבררין.

והגריש"א (וזאת הברכה פט"ז עמ' 150) הורה כדעת המקילים שיכול להרחיק עד מקום שכלה הריח וא"צ ד"א ולכתחילה ינקהו קודם, והנה מה שחשש להמחמירים לכתחילה הוא פשוט, אבל מה שנקט שמעיקר הדין אפשר להקל בזה, אע"ג שהוא פלוגתא בדאורייתא יל"ע בזה, ויתכן שסמך על הראי' הנ"ל שהבאתי מכיסי צואה ברוק או שלמד מהמשנ"ב בסי' עו שציינתי לעיל שעיקר דעתו להכריע להקל בזה אלא שאינו מוכרח שם כלל ויל"ע, אולם במשנ"ב סי' צ סקפ"ד אפשר שדעתו שם באמת מעיקר הדין להקל בזה עי"ש.

ולענין הנידון השני בשם הגרשז"א (הליכ"ש פ"כ אות ה') הובא שטיטול שיש בו צואה דינו כגרף של רעי (אלא שבמי רגלים לא החמיר עי"ש), ויש לברר דלכאורה נמצא לפי שיטתו שאם יש כיסוי בגד על הטיטול לא חמור מצואה מכוסה, ומאידך כשאין כיסוי יהיה אסור אפי' אם אין שום ריח נודף כלל כל שיש או שהיתה צואה בכלי הזה לפחות פעם אחת, וצ"ע למעשה.

ושוב ענייתי בפנים הספר הליכות שלמה וראיתי שבאמת מבואר מתוך דבריו שאם התינוק לבוש בבגד מעל הטיטול בזה לא מיירי הגרשז"א כלל עי"ש.

ולגוף סברת הגרשז"א יש לעיין במה שנקט שטיטול יש לו הגדרת גרף של רעי, שהרי אין כאן קביעות לשימוש קבוע אלא שימוש חד פעמי, וכמו שמצינו בספרי קודש שמשתמש עבורם באריזה חד פעמית שאינו חשוב כהזמינו לצורך הספר שיצטרך גניזה, אבל יתכן שכאן חמור יותר מכיון ששם בספר ההגדרה היא מה שמשמש את הספר והרי לא ייחד את הדבר לצורך הספר לעולם ועתיד לסלקו משם, נמצא שאינו מיוחד לספר, משא"כ כאן לגבי גרף נחשב שמסלק כל שימוש מטיטול זה לטובת השימוש החדש שהרי לעולם לא יפנה משם את הצואה.

אולם בשם הגר"נ קרליץ הראוני (שהובא בספר נקיות וכבוד בתפילה פרק ו וכן הובא בשמו בספר וזאת הברכה שם) שאין דין טיטול כדין עביט.
ויעוי' גם מה שדן בתשובת אג"מ או"ח ח"ד סי' קו סק"ב בכיוצא בזה עי"ש, ועי' באישי ישראל ובוזאת הברכה שם.
ומ"מ יש להתיישב בדבר אם יש להקל בזה מכיון ששאלה של עביט הוא דאורייתא עי' בביאור הלכה הקדמת סי' עט אות י' ובמשנ"ב סי' פז סק"ג.

והנידון השלישי בזה הוא לגבי צואה במקומה האם אסורה אף בכיסוי שהמג"א (סי' פא סקי"א) החמיר בזה, אך האחרונים חלקו עליו (ראה באר היטב סק"ב ושאר אחרונים, וגם המשנ"ב סוסק"ג השמיט טעם זה של המג"א עי"ש), וכן בשבט הלוי שם נקט שא"צ לחשוש להמג"א (ובפסקי תשובות סי' עז אות ז ראיתי שציין לכמה אחרונים שסברו כהמג"א אבל לא היה לי הפנאי לבדוק הדברים במקורן).
וגם השבלי הלקט שהביא המג"א בתחילת דבריו (שהובא גם במשנ"ב שם) בפשטות לא סבר מחשש זה של המג"א שהוסיף על דברי השבלי הלקט.

ועכ"פ לדעת המג"א יש לדון האם מיירי אפי' בלא שום ריח כלל או בריח משהו שאינו מגיע אליו לדעת המקילים בזה בצואה שלא במקומה, ויעוי' בכה"ח סק"ז.
ומ"מ להלכה פסקו האחרונים שא"צ לחשוש לזה, ולענין לחשוש לכתחילה במקום שאין בזה טירחא אם יש כמה אחרונים שסברו כהמג"א טוב לחשוש לכתחילה במקום שאין טירחא כלל.

סיום הדברים וסיכומם והיוצא להלכה כתבתי בריש התשובה.