תפילה

יתפלל במקום שמכוון.

מקורות:

עי’ שבת י ע”א ואיהו סבר וכו’ ומשמע שכך מסקנת הגמ’, וגם לפי רבא שם הרי כוונה בתפילה כלול בתקנה להתפלל כדמוכח בברכות המתפלל אם יכול וכו’, וביבמות אמרי’ כל האומר אין לו אלא תורה וכו’.

וכן בתוס’ דשבת כ’ דאפי’ רשב”י שהי’ פטור מן הדין מחמיר על עצמו היה.

ומיהו מצינו ברב יהודה דמצלי לל’ יום כמ”ש בשלהי ר”ה ואביי דפריס ידיה וכו’ כמ”ש בס”פ הזרוע (ועי’ עוד בירושלמי לענין פלוגתא דר’ יוחנן ורשב”י), אבל כשמתפלל ודאי צריך שישם נפשו בכפו כמ”ש בתענית ז’ ועי’ סוטה ה’ בשר כתיב ביה וכו’ וע”ז דרשי’ באותיות דר”ע יבוא כל בשר, אבל לא שיתפלל ולבו בל עמו דבזה קרי’ הארצה זאת מידכם, וכעין מה דאמרי’ בשו”ע על תפילת נדבה, עכ,פ לכתחילה נוהג בתפילת חובה.

קרא פחות

הכרעת המ”ב ס”ס נב סק”י שלכתחילה ראוי לאמרן עד ד’ שעות ובדיעבד גם אחר כך עד חצות ומי שנוהג לאמרן גם אחר חצות אין מוחין בידו.

(וקודם לכן הביא גם דעת הגר”א שאפשר לברך ברכות השחר גם בלילה אם לא בירך ביום, ואולם צל”ע אם מה דפסקי’ שמברך על מנהגו של עולם גם אם לא עשה יהיה כדעת הגר”א, שהרי הגר”א לא בירך בת”ב על מנעלים עד שלבש בלילה כמ”ש במעשה רב, ובהגהות למעשה רב הביא בשם מוה”ר כהנא שנהג בכל ברכות השחר כסדר הגמ’ ממש, וא”כ לדידן דנהגי’ לפ”ד הרמ”א לברך על מנהגו של עולם לכאורה לא שייך לברך בלילה והגר”א לשיטתו שסובר שהוא על ההנאה, והנוהג לברך בלא שעשה (כגון מלביש ערומים בלא שלבש) וגם נוהג לברך בלילה שלאחריו הרי הוא נוהג כתרתי דסתרי, ואולי לכן לא הביא המשנ”ב הנהגה זו של לברך בלילה בלשון הכרעתו).

ומ”מ לגבי ברכות מסויימות רבו הדעות אם יכול לברך עליהם לאחר התפילה, ובביאור הלכה שם האריך בזה, וחלק מהם הם ברכת אלהי נשמה וברכות התורה ועוד מה שנזכר באחרונים.

ובמשנ”ב שם סק”ט הביא ב’ עצות לענין אלהי נשמה שיכוון בברכת מחיה המתים שאינו רוצה לפטור בזה מאלהי נשמה, ואילו בברכת אהבה רבה יכוון שרוצה לפטור ברכה”ת וילמד תיכף לאחר התפילה (ולענין אם אפשר לכוון באהבה רבה שלא לצאת יד”ח ברכה”ת עי”ש בביאור הלכה מה שדן בזה).

ובבה”ל שם הוסיף דלכתחילה ראוי לברך ב’ ברכות אלו (אלהי נשמה וברכה”ת) לפני התפילה שלא לבוא לידי ספק.

והביא שם עוד עצה לענין אלהי נשמה לישן קצת ביום ואז יוכל לצרף הדעות שמברכים אלהי נשמה על שינה ביום עם הדעות שאפשר לברך אלהי נשמה על שינת הלילה גם אחר התפילה, ובצירוף שניהם יוכל לברך.

ויש לציין לענין ברכת על נטילת ידיים דבזה פשיטא שהברכה היא על נטילת הידיים והכנתם לתפילה כמבואר בראשונים ברא”ש ורשב”א כל אחד לפי שיטתו והארכתי בתשובה אחרת, ואפי’ אם נימא שיש ברכה על נט”י לתפילה בלא שינה לדידן עכ”פ בעשה צרכיו ושפשף (ןעי’ משנ”ב ריש סי’ ד’), מ”מ אין ברכת על נטילת ידיים כלל ליוצא מבית הכסא בלא שמתפלל אחר כך (ועי’ בב”י סי’ ד’ וכן במשנ”ב ס”ס ד’ בשם ארצה”ח), ואחר התפילה כבר עבר זמן הברכה וחובתה והכשרתה, הלכך בזה לא זו בלבד שאחר התפילה לא יוכל להשלים ברכת ענט”י אחר התפילה אלא שמוטל גם חיוב עליו לברכה קודם התפילה.

ויעוי’ בערוך השלחן ס”ס נב שעורר על עוד ברכות שאפשר שלא יוכל לברכן לאחר התפילה וכן בספר מעורר ישנים עורר על כמה ברכות שאולי לא יוכל לברכן לאחר התפילה על דרך דברי הפר”ח המובא במשנ”ב שם לענין אלהי נשמה, וכן נקט הגרשז”א להזהר לומר הברכות קודם התפילה שלא ייכנס לספקות ועי’ במשנ”ב שם.

קרא פחות

יתכן דאמנם עיקר התקנה נתקנה כדי שיחזרו וישאלו עד ג’ פעמים, אבל גם במקום שלא יחזרו וישאלו מסרב מתחילה, ומ”מ במקום שאם יסרב לא יהיה אדם הגון כמותו שיעבור לפני התיבה אין צריך לסרב וכן במקום שאין בזה חשיבות וקפידא מי עובר לפני התיבה, יש שכתבו שאין צריך לסרב.

מקורות:

בגמ’ ברכות לד ע”א נזכר שצריך לסרב בפעם הראשונה וכו’ ובפעם השלישית יתרצה, וכ”כ בשו”ע סי’ נג סט”ז, ולמעשה רוב העולם לא נהגו בזה, אלא שמסכימים בפעם הראשונה או שמסרבים לגמרי, ויתכן ליישב שבזמנינו אם יסרב בפעם הראשונה לא יבינו שרוצה שיבקשו ממנו עוד ב’ פעמים ולכן כדי שלא לוותר על המצוה אם רוצה בכך מסכים בפעם הראשונה.

והנה בגמ’ אי’ דאם מסרב הרבה אחר כבר ג’ פעמים דומה לקדירה שהקדיחתו מלח, ומבואר שהוא דבר שיש לגנותו, ולכאורה תיפוק ליה שהרי אחר ג’ פעמים כבר ויתר על המצוה, חוץ ממה שהרבה בסירוב, אלא שמע מינה שהעיקר הגנאי הוא שהרבה אדם זה לסרב אבל מה שנחמק מן המצוה לא דה”ה גם אחר פעם אחת יש לו לסרב אע”פ שאפשר שתלך ממנו המצוה.

וזה הטענה האחרונה יש לדחות דאע”פ שויתר על המצוה מ”מ עיקר הגנאי הוא שסירב הרבה, ואילו עצם הויתור אם לא היה בסירוב ג’ פעמים לא היה גנאי גדול כ”כ כיון שסו”ס אחר עלה תחתיו לצורך הציבור.

וכמו כן יש לדחות לאידך גיסא דמש”כ בגמ’ שם שריבוי סרבנות הוא קשה הוא אף אם לבסוף ניגש להיות ש”ץ דיש גנאי במה שסירב, אע”פ שלא ויתר על המצוה, אבל אם ויתר על המצוה שמא יש בזה גנאי גם בפעם הראשונה.

אולם באמת דזה קצת דחוק לומר שדין הסירוב בסוגי’ הוא רק כשיודע שהשואל הוא ת”ח וימשיך לשאול עוד ב’ פעמים, דהרי בגמ’ לא נזכר שדין זה הוא רק כשיודעים שהמבקש משליח ציבור עתיד לבקש כמה פעמים, דמסתימת הגמ’ משמע שהוא דבר הראוי לכל אחד לעשות כשמבקשין ממנו לעמוד לש”ץ על דרך מה שאמרו (יומא לט ע”א) הצנועין מושכין את ידיהם, ועי’ בספר הנר שם לכתחילה כשיאמרו לאדם עבור לפני התיבה והוי שליח צריך לומר אינני ראוי להיות שליח צבור לבורא הכל עכ”ל.

ויעוי’ גם באשל אברהם על השו”ע סט”ז הנ”ל שכתב שכל ענין הסירוב הוא כששייך בזה דרך ארץ לסרב כאשר סבור ממנהג דרך ארץ שיש בקהל עדיפים ממנו אבל כשיודע שאין בקהל הגון ממנו יגש ולא יסרב, (והוסיף שם ג”כ דמבקומות שאין קפידא מי מתפלל לא נאמר דיני סירוב זה שאין קפידא בזה, ויתכן שההגדרה שבמקום כזה שאין בזה שום כללים והקפדות גם שאין בזה משום להראות כבוד בעצמו וגם שאין מקפידין עליו שלוקח כבוד לעצמו, דהא בהא תליא), ועכ”פ מבואר מדבריו שהבין ג”כ דסתם ענין הסירוב כולל ג”כ סירוב גמור שלא יבקשו ממנו וזהו ענין הסירוב.

ועי’ בתשובות והנהגות ח”א סי’ קלט שכתב דבמקום עיכוב שאין מי שייגש אין צריך לסרב ויכול אף לגשת מעצמו, (ועי”ש שרצה לומר דבזמנינו אין דין זה של סירוב ולא משמע כן בגמ’ שם), וגם מדבריו משמע בפשיטות שהבין שענין הסירוב כולל גם סירוב מוחלט.

ומ”מ יש להביא כמה דברים שיתיישבו אם נפרש שענין הסירוב נתקן מעיקרו להיות מעמד וטקס של סירוב פעם אחת בלבד.

ראשית דברש”י בברכות שם פירש יסרב כשאומרים לו לך יעשה עצמו כלא רוצה כלומר איני כדאי עכ”ל, ומשמע שיעשה עצמו כלא רוצה דהוא ענין להראות בלבד ולא שיתחמק מלעלות על דרך הצנועין מושכין את ידיהם.

ועי’ במאירי שם ראוי לכל מי שיבקשו ממנו לעבור לפני התיבה שלא ימציא לאלתר כמי שמראה עצמו רעבתן בכך וכן שלא יסרב יותר מדי שזו מידת יוהרא עכ”ל, ומשמע שהענין הוא שלא להמציא עצמו מיד.

ועוד דבירושלמי מבואר שזה שהיה שואל מן הש”ץ לעבור לפני התיבה היה בו דינים מיוחדים ולא היה סתם בקשה גרידא כדאמרי’ זה שהוא יורד לפני אין אומרים לו וכו’ אלא עשה מלחמותינו וכו’, עי”ש כל הנוסח, וא”כ זה שמבקש מהש”ץ להתפלל מיירי באותו הקבוע לבוא ולשאול שהוא בקי בדיני ומנהגי השאלה, ובפרט דאם מיירי בכל מי שבא לשאול א”כ אחר שיקבל סירוב לא ימשיך ולשאול א”כ מיירי במי שקבוע ובקי לשאול מהחזן לגשת להתפלל.

ויש להוסיף דברש”י ברכות לד ע”א על המשנה ולא יהא סרבן באותה שעה פירש כדרך המסרבים פעם אחת, דגנאי שלא תהא התפילה מופסקת כ”כ, ומשמע ב’ עניינים, א’ דדרך המסרבים הוא לסרב פעם אחת, דלכך דייק רש”י לומר שדרך המסרבים הוא לסרב פעם אחת, ומשמע קצת דגם מה שמסרבים פעם אחת הוא על דעת שבפעם השניה אינם מסרבים, וב’ משמע דענין הסירוב הוא רק ההפסק בינתיים שיש מחמת הסירוב אבל לא קאמר רש”י טעם מוכרח יותר מזה דהרי שמא לא ימצאו עוד מי שיהיה ש”ץ תחתיו, (ומיהו זה אינו מוכרח דשמא מיירי בכל גווני אפי’ ביודע שיש מי שיהיה תחתיו ש”ץ).

[והואיל דאתאן לרש”י זה יש לציין דבפה”מ להרמב”ם ובשנות אליהו משמע דפירשו ולא יהא סרבן היינו שלא יסרב ג’ פעמים אלא יעשה כסדר הזה, וא”כ הלשון ולא יהא סרבן באותה שעה צ”ל דלפי שיטתם בשאר מקומות יכול לסרב לגמרי, ומיהו ראשונים אחרים פי’ כרש”י ושו”ע].

ולכן נזכר בשו”ע שכשגדול מבקש שאין לסרב לו, שאינו רק ענין של דרך ארץ שההסכמה תהיה לו בפעם הראשונה ולא בפעם השלישית אלא בסתם אופן שהשואל שואל פעם אחת בזה יכול לסרב ולוותר על התפקיד משום דרך ארץ שהוא כמו שאינו ראוי לו התפקיד ואילו כשהשואל הוא גדול אינו מסרב לבקשתו.

אבל מ”מ הוא דחוק קצת לומר דמיירי רק באופן זה שיודע שיבקשו ממנו דבגמ’ לא נזכר דמיירי רק באיש המיוחד והמוכן לזה שבא לשאול, ורק כאשר יודע שהשואל ימשיך לשאול עוד פעמים, אלא בפשטות הוא ענין למשוך ידיו מן ההצעה שיש בזה מנהג דרך ארץ גם אם יודע שלא יבקשו שוב.

וגם הראיות דלעיל אינם מכריחות לומר דלא מיירי שצריך לסרב גם בזמן שמבקש ממנו ע”ה לעבור לפני התיבה (דהיינו ע”ה שאם יסרב לו לא יבקש ממנו שוב).

ולכן להשוות הדברים צ”ל דעיקר הסירוב הוא מין מעמד שנתקן לעשות לפני שעולה משום דרך ארץ וכבוד ציבור וכלול בזה שהשואל את הש”ץ ימשיך לשאול, ומ”מ כלול בזה ג”כ שיסרב גם כשידוע שלא ימשיכו לשאול אותו.

קרא פחות

כל יום שאין אומרים תחנון אין אומרים יהי רצון.

מקורות: לבוש תכט ב, הובא בעט”ז שם סק”ב, מחה”ש שם סק”ה בשם חק יעקב בשם מנהגים, משנ”ב שם, הגר”ז שם ב, קצש”ע כג, כז.

וראיתי בפסקי תשובות קמז ז שציין לאחרונים שתמהו על מנהג זה שנסתר מדברי הראשונים, ומ”מ נ”ל שההגדרה בזה היא מאחר שאינו דין אלא מנהג, לכן מכיון שיש מנהג ברור לא שבקי’ מנהג ברור שלנו ואזלי’ בתר מנהג הראשונים שאינו נוהג עכשיו.

קרא פחות

יותר טוב שלא, וזה כדי לחשוש לשיטות שאי אפשר לעשות כן (ראה משנה ברורה סימן רפב ס”ק כג) אבל אין למחות במי שסומך על המנהג להקל כדעת הרמ”א שם.

ויש לציין שעל אף שבתוס’ שלפנינו לא נזכר שפרשת פרה חיובה מדאורייתא כמו שהעיר הגר”א על הפוסקים שכתבו כן בשם התוספות מכל מקום בדפוסים הישנים כך היא הגירסה בתוספות פרשת פרה כמו שהביאו הפוסקים משמם ואילו גירסתינו בתוס’ בדפוסים החדשים מה שהיה לפני הגר”א הוא נוסח שתוקן על פי המהרש”ל, אבל האידנא ששיטות הראשונים וספרים ומצויין נודע שהרבה מאוד ראשונים כתבו גם פרשת פרה כדברי התוספות ואין ספק שאם היו לפני המהרש”ל לא היה מכריח לתקן לשון התוס’ ז”ל, דהשתא לא נימא דאיכפל תנא לאשמעינן כל כך פעמים טעותא ומשבשתא וכל שכן אם נחשוש לשיטת הרע”א שהובאה במשנה ברורה שם שיש להחמיר בכל ארבעת הפרשיות גם אותן שהן ודאי דרבנן, דאז אין צריך לבוא לנידון אם פרשת פרה דאורייתא או לא.

ומדי דברי בזה אכתוב גם מה שיש לי להעיר דהביאור הלכה בסי’ רפב כתב שבמקום שהקטן אינו יודע לקרוא עם הבעל קורא בזה אינו כדאי להסתמך על הסברא המקילה ולהקל גם באופן כזה ובדומה לזה בסי’ קלט ס”ג כתב המשנ”ב דגם לפי המנהג להקל לקרות לסומא אע”פ שאינו רואה מה שכתוב בתורה, מכל מקום לכתחילה לא יקראו לו בפרשת זכור ופרשת פרה.

ולכאורה יש להעיר ע”ז, דהנה בסימן קמא ס”ב הביא הביאור הלכה ב’ דעות במה שהעולה לתורה קורא יחד עם הבעל קורא, דיש הטעם שכתב הרא”ש שהוא כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה וזה כדעת המחבר בסי’ קלט מפעל סומא מלעלות לתורה וכמו שהמחבר פסק טעם זה של הרא”ש בסימן קמא שם.

ומאידך דעת המהרי”ל שהובאה בהג”ה בסימן קלט ס”ג שהמנהג שסומא עולה לתורה ומשמע שדעתו ודעת הט”ז ועוד כמה פוסקים ראשונים ואחרונים (עיין בט”ז וביאור הלכה בסימן קמא שם) שגם לכתחילה אחד מברך ואחד קורא וההג”ה בסימן קלט הנ”ל שמכשיר רק בסומא ולא מתיר לכתחילה לעולה לתורה שלא יקרא עם הבעל קורא, סמיך על זה לדברי הביאור הלכה רק בדיעבד.

והשתא יש לעיין למה נקט המשנה ברורה להחמיר בפרשיות הללו בקטן באופן שאינו קורא יותר מקטן שקורא בלחש עם הש”ץ כיון שאפילו לדעת הרא”ש ההפסד במה שאינו קורא הוא רק לעולה בעצמו שברכותיו לבטלה, וכ”ש לשי’ הט”ז והפר”ח ע”פ הנ”י וסייעתם כפשטות הירושלמי שאחד מברך ואחד קורא דלשיטתם אין תועלת כלל לציבור במה שהקטן קורא וממ”נ אם אפשר לסמוך על המנהג במה שהקטן מברך מאי נפק”מ אם הקטן קורא עם הש”ץ או לא.

ואולי החסרון (שהזכיר המשנ”ב ובבאה”ל) באופן שאין הקטן (או סומא או ע”ה) קורא עם החזן בפרשת זכור ופרה הוא לדעת הרא”ש שסובר שטעם מה שהעולה לתורה קורא עם הבעל קורא עם לתועלת עצמו כדי שלא יהיו ברכותיו לבטלה, ואעפ”כ אם אינו קורא עם החזן יש בזה נזק גם לציבור כיון שאם ברכותיו לבטלה ממילא לא קראו פרשת פרה וזכור כתיקון חכמים, שהרי הוא כקורא בלא ברכות, דהרי זה פשיטא שיש תקנה לברך לפניה ולאחריה והאידנא כל עולה צריך לברך לפניו ולאחריו גזירה משום הנכנסין והיוצאין (ואפי’ בלא לבוא לתקנה משום הנכנסין והיוצאין הרי במפטיר מה שמברך לאחריה זה היה עיקר התקנה של ברכת העולה לתורה), ממילא מאחר שיש כאן עולה שברכותיו שלא לצורך והם ברכה לבטלה זה פשיטא שלא יצאו הציבור בברכותיו, וממילא הרי זה כקורא בתורה בציבור בלא ברכות.

ולפי זה היה צריך להחמיר באופן זה (היינו באופן שהקטן אינו קורא עם הש”ץ לפי המנהג שמקילים בקטן עכ”פ באופן שקורא עם הש”ץ) גם לענין שאר פרשיות, ואולי משום שיש סברא או צד לומר שפרשת זכור ופרה הם חיוב על כל יחיד ואילו שאר פרשיות הם חובת ציבור, כעין מש”כ הבה”ל בסי’ קמא הנ”ל החילוק בין מגילה לקריאה”ת עי”ש, הלכך החמיר המשנ”ב בפרשיות אלו דזכור ופרה לענין נידון זה (וזה אינו קשור להאחרונים שחלקו על המנהג לגמרי אם לגבי זכור ופרה ואם לגבי כל ד’ הפרשיות, כמ”ש המשנ”ב בס’ רפב הנ”ל).

בגוף דברי המהרי”ל על סומא בקריאה”ת שנדפסו בהג”ה בשו”ע, שוב ראיתי בדפוסים חדשים שטענו שהג”ה זו היא מתוספת מבאה”ג ולא מהרמ”א, ולפ”ז מיושב מה שנתקשו השעה”צ ועוד אחרונים מהסתירה בדברי הרמ”א בד”מ שלא סבר לה .

קרא פחות

נשאלתי דאם יש דעה שסוברת שיש פטור מת”ת בת”ב (ועי’ בביאורים ומוספים על המשנ”ב מה שהביאו בזה בשם הראשונים), א”כ היאך מברכין ברכה”ת ויש ליישב דאמנם חיובא ליכא אבל רשות מיהא איכא ואפי’ תימא דברכה הוא רק על חובה לשי’ המחבר וסייעתו עדיין לק”מ דהרי מצות ת”ת דאורייתא ות”ב דרבנן וממילא מה שעדיין נשאר בת”ב מחובת ת”ת כגון קריאה”ת שנתקן לת”ת כדמוכח במרובה ובמכילתא ריש מס’ דויסע, וכן מה שכ’ הפוסקים שקבלו עליהם פרשת התמיד בחובה (והרחבתי במקו”א) וכל דבר שהוא סדר היום מותר בת”ב, וכן ק”ש ופסוד”ז יש אומרים שחייב בברכה”ת ועכ”פ מותר לקרותם בת”ב גם אם מכוון לת”ת שאז ודאי מחוייב בברכה”ת, א”כ מקיים בכ”ז ת”ת דאורייתא (דאפי’ בדרבנן שגזרו שלא לתקוע בשופר לא נתקע הדאורייתא כמ”ש רע”א והקוה”ע וכ”ש בני”ד שהפקיעו רק חלק והתירו חלק וממילא כל מה שמותר מקיים בזה הדאורייתא אפי’ אם נימא דמדרבנן אין חיוב לכוון בהנ”ל לת”ת).

והעירו עוד דבנשים כ’ הפוסקים בא’ מהטעמים שמברכות משום שלומדות הלכותיהן וכנ”ל בת”ב מותר ללמוד הלכות ת”ב, ויש להוסיף על דבריהם שהוא חובה ללמוד אם יצטרך לידע דבר למעשה אע”פ שאינו חובה מצד ת”ת ג”כ יכול לברך מידי דהוה גבי נשים.

קרא פחות