תפילה

דין מי רגלים של קטן הוא כדין צואתו שכל שאינו אוכל כזית פת (וההגדרה בזה לפי כל אחד מן הפוסקים לשיטתו), אין צריך להרחיק ממימי רגליו.

ומ”מ יש צד בשער הציון [פא ה] באופן מסויים שנחלקו הפוסקים בהגדרתו (דהיינו בקטן שיכול לאכול כזית אך מעולם לא אכל) שיתכן שיש להקל כהמקילים בזה.

ויש מי שכתב שבני ספרד יצטרכו להחמיר גם בזה [יעוי’ במשנ”ב מהדורת אליבא דהלכתא מה שכתבו בזה], אך על דבריו יש להעיר דהרי יתכן לפרש דברי השו”ע רק לענין קטן סתמא שבקטן סתמא אזלי’ בתר קטנים אחרים בגילו, אך לענין קטן שידוע שלא אכל לא מיירי בזה השו”ע להדיא, ויעוי’ בלשון המשנ”ב שם סק”ב.

ולענין שאלתך מהו הגדרת קטן שאינו אוכל כזית פת יבואר בתשובה נפרדת.

קרא פחות

לכאורה במקרה שאמר טל ומטר בקיץ והמשיך ברכה שלאחריה, יצטרך לחזור לברכת השנים ואחר כך לומר של שבת, ואם סיים תפילתו יצטרך לחזור לראש ולהתפלל של שבת, ובמקרה שלא אמר טל ומטר בקיץ והמשיך בברכה שלאחריה או שאמר של שבת באמצע לא יחזור.

מקורות:

בעיקר דינא של הזכרת טל ומטר בשבת למי ששכח והתפלל של חול בשבת ונזכר בברך עלינו, הנה נחלקו בזה האחרונים דדעת המג”א סי’ קיז סק”ב [עי”ש בדבריו לענין הנידון שם, ועכ”פ] משמע שביום רגיל יש שאלת מטר בשבת אם התפלל של חול בשבת ואמר ברכת ברך עלינו (כלומר אף אם אז נזכר שהוא שבת).

אבל בשו”ת חסד לאברהם תאומים מהדו”ת סי’ כ נקט שאין שם שאלת מטר בשבת עי”ש.

ופשטות הדין הוא ודאי כהמג”א והכי הלכתא, דמהיכי תיתי לומר ששבת אינו זמן שאלת מטר, דא”כ בכל ברכות של חול נימא הכי, ובברכה זו דברך עלינו גופא שעומד בה עכשיו למה לא נימא הכי דכל הברכה כולה אינה שייכת לשבת, וכך ודאי כל האחרונים דלהלן בסוף התשובה אין ספק שסוברים כהמג”א ורבים הם (וכן יל”ע אם הגרח”ס דלהלן יוכל להסכים עם החסל”א), וגם הב”ח והא”ר החולקים על המג”א בנידון המבואר שם מ”מ כ”ש שמודים לו שביום רגיל צריך לומר כמו הציבור עי”ש ופשוט וכן דעת הבה”ל בסי’ קיז שצריך לומר כמו הציבור (ולא נכנסתי כאן לנידון המיוחד שדנו בו שם הב”ח והמג”א והא”ר והבה”ל, אבל מדברי כולם חזינן דביום רגיל צריך להזכיר כמו הציבור).

עכ”פ מבואר דמעיקרו היה צריך לנהוג כמו הציבור ולומר ותן טל ומטר בחורף ולומר רק ותן ברכה בקיץ.

ובניד”ד הנה היה מקום ללמוד ממה שדנו ונחלקו הרשב”א [ברכות מט ע”ב] והטור ושו”ע [או”ח סי’ קפח ס”ז] לענין מי ששכח אזכרת חוה”מ או ר”ח בסעודת חובה של שבת, אם הסעודה נחשבת חובה גם לענין אזכרת חוה”מ ור”ח לענין שאם ישכח אזכרה זו יצטרך לחזור או לא.

דהנה לכאורה כל מה שנחלקו הוא רק באופן הנ”ל, מאחר ששם האזכרה היא מצוה, והיה מוטל עליו לומר כל הברכהמ”ז וגם לומר האזכרה, אבל כאן שהאזכרה מתחילתה אינה מצוה, שהרי כאן לא היה מוטל עליו כלל לומר תפילה של חול, נמצא דמעיקרא לא נתחייב באזכרה זו כלל.

ואמנם אי’ בפוסקים [ראה משנ”ב סי’ רסח סק”ב] דטעם מה שיסיים הברכה אם התחיל של חול בשבת בטעות [בחלק מהאופנים] הוא משום שברכה של חול שייכת בשבת וראויה לו מן הדין, מ”מ הרי לא היה מוטל עליו חיובא לאומרה בשבת.

וא”כ היה מקום לומר דעד כאן לא פליג הרשב”א התם אלא משום שיש מצוה באמירתו, אבל אם שינה בדבר שמתחילתו לא היה מצוה באמירתו לכאורה גם בזה גם הרשב”א מודה.

אבל אפשר דגם אם נקבל סברא זו לענין מקרה הפוך שאמר ותן ברכה (בלא מטר) בשבת שבימות הגשמים, שלא להצריכו לחזור, אעפ”כ בנידון דידן שאמר ותן טל ומטר בשבת בימות החמה יתכן לחייבו לחזור, כיון שאזכרת דבר שאין צריך להזכיר גריע יותר מהשמטת דבר שצריך להזכיר, לענין לחייבו לחזור, דהן אמת שבאופן שהזכיר של שבת בחול פסק השו”ע ס”ס קח [ועי”ש המשנ”ב הדעות בזה ומה שהביא בשם החי”א] שבדיעבד אינו חוזר, מ”מ שם אין בזה קללה, אבל כאן שיש בזה קללה במה שמזכיר של גשמים בקיץ א”כ יש לו לחזור.

ויש להוסיף דלענין מעביר הרוח ומפריח הטל שאין מחזירין אותו [תענית ג ע”ב], ומבואר במפרש שם בטעם מה שאינו לעיכובא הוא משום שבלאו הכי תפילתו לא תתקבל, משמע דלולי כן אע”פ שאינו שייך אליו כלל התפילה על טל ועבים [על עבים ודאי וגם טל מעיקר הדין אינו חובה] אעפ”כ כשמקלל בתפילתו היה צריך לחזור, לולא שבההוא לא שייך קללה, וא”כ גם לענייננו, ואין לטעון שברכתו לא חשיבא ברכה לענין זה, כיון דחשיבא ברכה כמו שנתבאר.

ואי’ שם עוד בגמ’ מוריד הגשם מחזירין אותו, ופירש שם המפרש דמיעצר, וכיון דבעא אמיטרא לא התפלל תפלתו כהוגן וחוזר לראש הברכה ואומרה בלא מוריד הגשם, לפי שהגשמים בקיץ סימן קללה הן מפני הקציר עכ”ל המפרש שם, ומבואר מזה דעיקר הטעם למה מחזירין אותו לאו משום ששיקר בתפילה (עי’ בלשון המשנ”ב ס”ס קח בשם האחרונים), אלא משום שאמר קללה בתפילתו, והוא היפך מטרת התפילה, ועי’ עוד באורל”צ ח”ד רפ”ו הל’ עשי”ת עוד נפק”מ שהביא בזה שחמור במוריד הגשם בקיץ לדעתו גם כשלא התחיל ברכה אחרת משום שקלקל באמירתו, ולא דמי להחסיר אזכרה, ובאמת יש לדון לפ”ז באמר קללה דשאלת הגשמים בברכה אחרת בשמונ”ע.

ובחידושי הגרח”ס הלוי בברכות כו ע”א חידש בענין פלוגתת הראשונים [תוס’ ברכות שם ותר”י שם יח ע”א מדה”ר בשם חכמי פרובינצא] לענין אזכרה בתשלומין באופן ששכח האזכרה ועכשיו בתשלומין אינו יכול לומר שוב האזכרה אם יש בזה מה לתקן או לא.

ונקט הגרח”ס דכל הנידון שם לגבי אזכרה, אבל אם שכח טל ומטר הו”ל כמשנה ממטבע שטבעו חכמים, ולפי דבריו גם לא יהיה הכרח לקבל סברא הנ”ל גם במקרה ששכח טל ומטר בימות הגשמים.

ועדיין יש להסתפק בזה דמ”מ אינו דומה ממש למקרה דמיירי הגרח”ס לגבי תשלומין דשם סו”ס יש עליו חובת תפילה עכשיו על תפילה של עכשיו לומר אזכרה זו, ובלאו הכי דבריו מחודשין קצת, דהרי בימות החמה יש ברכת השנים גם בלא טל ומטר, ש”מ שיש נוסח ברכה כזו, וא”כ מהיכי תיתי שהוא מעכב בברכה לומר שבימות הגשמים לא ייחשב ברכה כלל בלא טל ומטר יותר מברכה בלא אזכרה, וכבר העירו דיש פוסקים שלכאורה אין משמע בהם כדברי הגרח”ס, ועכ”פ לעניינו שמא לא גרע מימות החמה כיון שמעיקרו אינו מחוייב באזכרה זו כלל וכנ”ל.

והנה בהגהות זקני הרע”א על השו”ע או”ח סי’ קיד מפלפל דיש מקום לומר שבליל שבע אינו חוזר אפי’ לא אמר מוריד הגשם מידי דהוה אברכת מעין שבע שיוצא לפ”ד המג”א (דלא כהא”ר שסובר שיוצא בברכת מעין שבע רק מהש”ץ) והבה”ל שם ד”ה מחזירין הביא נידון זה אבל בסי”ג משמע בבה”ל שלא תפס כדברי הרע”א, עכ”פ גם אם לא נתפוס כדברי הרע”א לענין ז’ ברכות של ליל שבת שבהם עיקר התקנה לומר מוריד הגשם, ולכן שם נימא שהוא לעיכובא.

מ”מ עיקר סברתו של הרע”א שייכת עכ”פ לענייננו שכיון שיוצא בלא לומר ותן טל ומטר אם יתפלל של שבת, א”כ גם אם התפלל של חול ושכח ותן טל ומטר לא יצטרך לחזור, ובזה גם הא”ר שלא היה יכול לומר חידוש זה בנידונו של הרע”א יוכל לומר כן בניד”ד.

וכאן הוא יותר פשוט מנידונו של הרע”א דבנידון של הרע”א יש עדיין לטעון דמ”מ עיקר החיוב המוטל עליו הוא לומר מוריד הגשם והיאך ייפטר מזה, אבל כאן עיקר החיוב המוטל עליו הוא שלא לומר לא ברכה זו (ד’ברך עלינו’) ולא אזכרתה (ד’ותן טל ומטר’), וכאן יש לטעון שמעולם לא נתחייב באזכרתה, וגם הבה”ל שלבסוף לא תפס כדברי רע”א אפשר דבניד”ד יסכים לחידושו של הרע”א לענין זה.

ועדיין כל הראיה מפלפולו של הרע”א הוא רק בשכח מטר בחורף אבל באמר מטר בקיץ אין ראיה כלל שא”צ להחזירו, ואדרבה אם נדמה כאן למה שנידון בדברי הרע”א, הרי שם אם יזכיר מוריד הגשם בימות החמה מודה הרע”א שצריך לחזור.

ובאמת בבאר היטב סי’ קיז בשם ההלק”ט ח”ב סי’ צא נקטו בפשיטות דאמר מטר בימות החמה אפי’ סיים ברכת השנים (ומסתימת לשונו דקאמר שם חוזר אפשר דר”ל אפי’ התחיל ברכה אחר כך ומסתמא כ”ה דמאי שנא) צריך לחזור ולומר ברכת השנים כתיקונה.

ובמאמ”ר בסי’ רסח כתב יותר מזה דהמתפלל של חול בשל שבת בימות החמה ואמר ותן טל ומטר וסיים תפילתו צריך לחזור ולהתפלל של חול עד ברכת השנים לתקן הברכה ושוב להמשיך בשל שבת, ועי’ להלן מה שאדון עוד בדבריו.

ולכשתדקדק תמצא דמה שנתברר לעיל ע”פ הרע”א אינו סותר הך דינא דהלק”ט כלל, דהרי ההלק”ט לא מיירי באופן שהשמיט אלא באופן שקלקל, ובזה צריך לתקן מה שקלקל.

וכן מצאתי שכ’ בקצה”ש סי’ כא סקכ”ח דפשוט דלא דמי הנידון ההפוך (שהשמיט מטר בימות הגשמים) לנידון ההלק”ט הנ”ל, ותמה על בעל מתת ידו ח”ב סי’ יד שהשווה דינם זל”ז.

אולם גם בשו”ת פלא יועץ (מבעל הפלא יועץ וחסד לאלפים) ח”ב סי’ נב כתב כדברי בעל מתת ידו הנ”ל ונימוקו דכיון שכבר נתחייב בשאלת מטר צריך לומר ולפי דבריו דמי למש”כ ההלק”ט הנ”ל.

ויתכן לומר טעם לשיטה זו המחמירה גם בהשמיט של מטר בחורף, דהנה בעצם מצד הסברא היה צריך לומר בשבת כמו בחול, רק דמשום כבוד שבת פטרוהו, (וכנ”ל מהמשנ”ב סי’ רסח סק”ב), ואדם זה שהלך ונתחייב בזה שהרי כבר עבר על כבוד שבת והתחיל הברכה ונתחייב בסיום הברכה כמבואר בשו”ע ממילא כבר מחוייב בכל מה שכלול בזה, והרי זה כמי שיאמר ברכה שאינה כתיקונה.

אבל גם לפי סברא זו עדיין צריך בירור דמהיכי תיתי שצריך לחזור, דהרי לכאורה חיובא רמיא עליה כל זמן שעומד שם, דהחיוב המוטל עליו הוא רק לגמור הברכה שאוחז בה, ולמה נאמר לו להתחיל ברכה חדשה (דהיינו להתחיל מתחילת התפילה) דהרי לא אמרו לו חכמים להמשיך ברכות אחרות, א”כ רק מפני כבוד הברכה אמרו לו להשלים הברכה.

וביתר ביאור צריך תלמוד דהרי דינא כמעט לכל הראשונים שאין חיובא מה”ת לומר כל ברכה כל עוד שלא תקנו חכמים לאומרה, (חוץ מברכהמ”ז ולחלק מהדעות גם ברכה”ת), והכל תלוי במטבע שטבעו חכמים, (וכמו שהרחבתי בכמה מקומות דעיקר הדין הקובע בברכות לא תליא אלא בקביעת חכמים ולא בסברא כדמוכח מכמה דוכתי כמו שהסברתי במקומותם), וא”כ היאך שייך לומר שחזר לדין העיקרי של תפילת חול, כיון שמעולם לא תקנו עליו תפילת חול בזמן זה, וגם מה שנתחייב לסיים הברכה מפני כבוד הברכה, הרי לא מצינו שחייבוהו יותר מזה ומהיכי תיתי.

והנה למעשה בשכח מטר בימות הגשמים מאחר דלרע”א וקצה”ש א”צ לחזור וגם הבה”ל מתחילה נסתפק בדברי הגרע”א ויש מקום לומר דבניד”ד מודה, וכך יוצא מסברא כנ”ל, א”כ בודאי ספק ברכות להקל, בפרט בשבת שלא שייך תפילת נדבה.

אבל לענין אמר מטר בימות החמה מאחר שאמר דבר קללה ומסברא נראה שקלקל תפילתו כמו שנתבאר וכן מבואר בכמה פוסקים ולא מצינו כ”כ שחלקו על דין זה להדיא, לכך יש לחזור באופן זה, אבל מאחר שדברי המאמ”ר מחודשין כמו שכתב הוא גופיה שכמה לא יסכימו עמו, וגם מסתימת שאר פוסקים שהביאו דין זה רק כשאוחז בשמונ”ע ולא כתבו חידוש גדול זה א”כ אפשר דמשמע לפו”ר שלא תפסו כהמאמ”ר (ועי’ גם להלן בשם התהלה לדוד ועוד) א”כ כשחוזר לא יאמר שוב הברכות של חול.

ואולי המאמ”ר סובר שאם התפלל שוב תיקן התפילה הקודמת ולכך יתפלל שוב עם ברכת השנים כדי לתקנה, אבל גם זה מחודש מאוד, דמהיכי תיתי שתיקן, דשמא תפילה ראשונה נתקלקלה ועכשיו מתפלל תפילה חדשה, ולכן גם אם יתפלל של שבת בלבד יוצא יד”ח חיובא דרמיא עליה.

ובאמת בתהלה לדוד סי’ רסח סק”ה נקט בפשיטות שאם התחיל של חול באופן שמחוייב לסיים הברכה ועבר ולא סיים הברכה והמשיך ברכה של שבת אינו חוזר לשל חול דכבר עקר ממנה והפסיד אמירתו, ונקט שם אפי’ לא סיים מקדש השבת, (ולא נקט כן בדעת הלק”ט הנ”ל דאילו בדעתו נקט שם בסק”ב שאפי’ טעה בברכת השנים והמשיך ואמר תקע בשופר צריך לחזור לברכת השנים ונקט עוד בדעתו שאפי’ סיים התפילה צריך לחזור לראש ולומר ברכות אמצעיות של חול שכבר נתחייב בהם וצ”ע, והוא דומה למש”כ במאמ”ר הנ”ל בדעת הברכ”י, אולם השע”ת סק”ג כ’ בשם הברכ”י במחב”ר סק”ג דגם להלק”ט אם לא הזכיר גשם בברכת השנים אם כבר אמר של שבת א”צ לחזור לברכת השנים).

ולפי השע”ת הנ”ל לכאורה ג”כ צריך לצאת כן עכ”פ היכא שסיים מקדש השבת שיצא ידי חובה גם אם עצר באמצע ברכה וכנ”ל, וצ”ע שהמאמ”ר הסתפק בזה דהרי לפי סברתו דלעיל היה צריך לצאת שהחיוב לא פג.

ובחי”א כלל כח ס”ז כתב דאם עומד בברכת השנים ואמר גשם בימות החמה צריך לסיים הברכה כתיקונה אבל אם כבר סיים הברכה שלא כתיקונה א”צ לחזור לראש הברכה, ובתהלה לדוד סק”א כ’ דאם אמר גשם בימות החמה, אף אם לא סיים הברכה, הפסיד כבר ברכה זו דהו”ל כטעה בברכה וכמי שלא אמרה כלל ואומר מיד של שבת בלא לסיים הברכה.

הכרעת המ”ב ס”ס נב סק”י שלכתחילה ראוי לאמרן עד ד’ שעות ובדיעבד גם אחר כך עד חצות ומי שנוהג לאמרן גם אחר חצות אין מוחין בידו.

(וקודם לכן הביא גם דעת הגר”א שאפשר לברך ברכות השחר גם בלילה אם לא בירך ביום, ואולם צל”ע אם מה דפסקי’ שמברך על מנהגו של עולם גם אם לא עשה יהיה כדעת הגר”א, שהרי הגר”א לא בירך בת”ב על מנעלים עד שלבש בלילה כמ”ש במעשה רב, ובהגהות למעשה רב הביא בשם מוה”ר כהנא שנהג בכל ברכות השחר כסדר הגמ’ ממש, וא”כ לדידן דנהגי’ לפ”ד הרמ”א לברך על מנהגו של עולם לכאורה לא שייך לברך בלילה והגר”א לשיטתו שסובר שהוא על ההנאה, והנוהג לברך בלא שעשה (כגון מלביש ערומים בלא שלבש) וגם נוהג לברך בלילה שלאחריו הרי הוא נוהג כתרתי דסתרי, ואולי לכן לא הביא המשנ”ב הנהגה זו של לברך בלילה בלשון הכרעתו).

ומ”מ לגבי ברכות מסויימות רבו הדעות אם יכול לברך עליהם לאחר התפילה, ובביאור הלכה שם האריך בזה, וחלק מהם הם ברכת אלהי נשמה וברכות התורה ועוד מה שנזכר באחרונים.

ובמשנ”ב שם סק”ט הביא ב’ עצות לענין אלהי נשמה שיכוון בברכת מחיה המתים שאינו רוצה לפטור בזה מאלהי נשמה, ואילו בברכת אהבה רבה יכוון שרוצה לפטור ברכה”ת וילמד תיכף לאחר התפילה (ולענין אם אפשר לכוון באהבה רבה שלא לצאת יד”ח ברכה”ת עי”ש בביאור הלכה מה שדן בזה).

ובבה”ל שם הוסיף דלכתחילה ראוי לברך ב’ ברכות אלו (אלהי נשמה וברכה”ת) לפני התפילה שלא לבוא לידי ספק.

והביא שם עוד עצה לענין אלהי נשמה לישן קצת ביום ואז יוכל לצרף הדעות שמברכים אלהי נשמה על שינה ביום עם הדעות שאפשר לברך אלהי נשמה על שינת הלילה גם אחר התפילה, ובצירוף שניהם יוכל לברך.

ויש לציין לענין ברכת על נטילת ידיים דבזה פשיטא שהברכה היא על נטילת הידיים והכנתם לתפילה כמבואר בראשונים ברא”ש ורשב”א כל אחד לפי שיטתו והארכתי בתשובה אחרת, ואפי’ אם נימא שיש ברכה על נט”י לתפילה בלא שינה לדידן עכ”פ בעשה צרכיו ושפשף (ןעי’ משנ”ב ריש סי’ ד’), מ”מ אין ברכת על נטילת ידיים כלל ליוצא מבית הכסא בלא שמתפלל אחר כך (ועי’ בב”י סי’ ד’ וכן במשנ”ב ס”ס ד’ בשם ארצה”ח), ואחר התפילה כבר עבר זמן הברכה וחובתה והכשרתה, הלכך בזה לא זו בלבד שאחר התפילה לא יוכל להשלים ברכת ענט”י אחר התפילה אלא שמוטל גם חיוב עליו לברכה קודם התפילה.

ויעוי’ בערוך השלחן ס”ס נב שעורר על עוד ברכות שאפשר שלא יוכל לברכן לאחר התפילה וכן בספר מעורר ישנים עורר על כמה ברכות שאולי לא יוכל לברכן לאחר התפילה על דרך דברי הפר”ח המובא במשנ”ב שם לענין אלהי נשמה, וכן נקט הגרשז”א להזהר לומר הברכות קודם התפילה שלא ייכנס לספקות ועי’ במשנ”ב שם.

קרא פחות

יעוי’ בתשובה אחרת שכתבתי שבפשוטו במקרה רגיל של אילם יש לו דין של מדבר בלא להשמיע לאזנו, והסכמת כמעט כל האחרונים והכרעת המשנ”ב להלכה שאין אומרים בזה הסברא של כל שאינו ראוי להשמיע לאזנו מעכב ההשמעה לאזנו, אלא שיוצא יד”ח ברכות בדיבורו, אלא שכתבתי דאינו מוסכם שכך הגדרת אילם (עי’ בתשובתי על אילם בספיה”ע ובתשובתי על אילם בקריאה”ת).

וממילא יש לדון בברכת כהנים מב’ נידונים, הא’ האם מדבר ואינו משמיע לאזנו בברכת כהנים הוא כמו בשאר ברכות שיוצא בדיעבד, או דנימא שכאן יש דין של אמור להם, כמ”ש בסי’ קכח סי”ד, וביותר דאולי כל הנידון שם בקכח הוא לאפוקי מקול נמוך כמ”ש במשנ”ב שם אבל בלא קול בכלל בלאו הכי אי אפשר דהוא דין שעל הציבור לשמוע הברכה, ויעוי’ בביאה”ל ריש סי’ קכח בשם החרדים.

והנידון השני האם חשיב כהן שיש בו מומין בפניו שלא ישא את כפיו (ואולי יש הבדל בזה אם יש כהנים אחרים שאז פחות ניכר שכהן זה אינו מדבר לבין מקרה שאין כהנים אחרים).

וגם אם טלית מועיל להתיר לכהן שיש בו מומין לעלות כמ”ש סי’ קכח סל”א, מ”מ מומין שבקול לא מהני טלית כיון שאינו מסתיר את הקול, ועצם מה שהאדם מוסתר על ידי הטלית אם הציבור מסתכלים על הטלית לא מהני כמבואר מדברי המשנ”ב שם עי”ש.

ומאידך גיסא יש לומר דלא מצינו מומין בקול, דזה אין גורם שמסתכלים בו כיון שאין מה לראות בו יותר ממה ששומעים, ומאידך גיסא יש לטעון שדרך הוא שכששומעים דבר מוזר באים להסתכל בזה וממילא הוא כמו מום.

ויעוי’ בשו”ע סי’ קכח סל”ג מי שאינו יודע לחתוך האותיות כגון שאומר וכו’ לא ישא את כפיו, ומקורו מהגמ’ מגילה כד דמבואר שם שמקומות שלפי המבטא שלהם לא יכלו לבטאות נכון אותיות מסויימות לא ישא את כפיו, וכתב שם המשנ”ב בשם הרמב”ם דה”ה מי שהוא כבד פה וכבר לשון, ויעויין ברמב”ם שם מה שהגדיר על כבדי פה וכבדי לשון שאין דבריהם ניכרין לכל, וכן העתיקו הרבה ראשונים דברי הרמב”ם, וכ”ש בענייננו מי שא”א לשומעו, ועי”ש במשנ”ב סקל”ז.

ויש להסתפק אם האיסור הוא מחמת שהוא כמו מום שלא יסתכלו בו, או מחמת דבציבור בעי’ מי שיכול לומר הדברים כהלכתן, וממה שהתירו הפוסקים במקום שכך הרגילות לבטא עם טעויות (עי’ במשנ”ב שם) לכהן לעלות אולי יש ללמוד דבר מעניינו דהוא מצד שמסתכלין בו, דהרי במסתכלין בו דש בעירו מותר.

ומאידך גיסא ממ”ש הפוסקים דגם ש”ץ כזה לא יעבור לפני התיבה כמ”ש במגילה כד ע”ב אין מורידין לפני התיבה וכו’, משמע דאינו שייך רק לדיני הסתכלות, ואפשר דשייך גם לכבוד ציבור וגם לדין מום או אפי’ רק לכבוד ציבור רק דאם אצל הציבור אינו נחשב שינוי אין כאן פגם או חסרון בכבוד הציבור.

עכ”פ כשנושא כפיו ביחד עם כהנים אחרים אינו ניכר וכשנושא כפיו לבד הדבר ניכר וכמבואר בבה”ל שם (סעי’ ל ד”ה וכן) לענין סומא שהאופן האסור הוא כשסמיותו ניכרת, ולכן בענייננו אם נימא דהוא מחמת חשש הסתכלות אם הוא עם כהנים אחרים ויכול לרחוש בשפתיו לפי זה (לפי הצד דחשיב דיבור באופן זה) יהיה מותר, דהרי אין אומרים לאדם שלא יקיים מצוה בדיעבד כשאינו יכול לקיימה לכתחילה ואין אף אדם שמפסיד מזה, וגם אם נימא דהוא משום כבוד ציבור אפשר דדוקא אם הוא ניכר באופן של גנאי.

ורש”י במגילה כד ע”ב ד”ה מפני הביא הטעם למי שאינו קורא נכון שלא ישא כפיו משום שמשמע בלשונו קללה, וכן העתיק הפרישה סקכ”ה, וצ”ע לפי טעם זה למה הותר במקום שכך דרך בני העיר, וצ”ל ששם נשמע הדבר כברכה ולא כקללה.

אבל יש בעיה נוספת בזה, שדרשו בסוטה לח ובאו”ח סי’ קכח סי”ד בקול רם מדכתיב אמור להם הוא לעיכובא אז גם כאן יהיה לעיכובא.

ויעוי’ במשנ”ב שם סקנ”ג דמי שאינו יכול לדבר בקול בינוני אלא בלחש לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו וטוב שייצא קודם רצה, ובענייננו הוא חמור יותר כיון שאפי’ בלחש אינו יכול להשמיע והוא חמור יותר, עי’ מה שציינתי בזה בתחילת התשובה, ויש לדון אם שמיעת עשרה מעכבת בברכת כהנים במקרה רגיל כמו שיש דעות שמעכב בברכה”ת בקריאה”ת כמו שציינתי בתשובה אחרת על אילם בקריאה”ת.

ולכאורה אפשר להביא כמה ראיות דשמיעה אינה לעיכובא בברכת כהנים, חדא מהמנהג המובא בגמ’ סוטה לט לומר פסוקים בשעה שהכהנים מברכים אומרים הקהל פסוקים, אע”ג שאין שומעין הכהנים דתרי קלי לא משתמעי, ואפי’ לדידן למסקנא דאין אומרים כן היינו משום דסברא הוא דכלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מאזין כמ”ש בגמ’ שם, אבל לא דמעכב הברכה, ואפי’ אם נימא דהפסוקים נאמרין בלחש באופן שאינו נשמע ואינו מפריע לברכה, (וצ”ע דמשמע בקצת אחרונים שאם אומר שמונ”ע אינו מתברך ואולי הם סוברים דרק מעניין ברכה אינו מעכב את הברכה, או ס”ל דלמסקנא אינו מתברך ג”כ ויל”ע) מ”מ הרי מבואר בסוף גמ’ דר”ה לה ע”א דעם שבשדות מתברכים מהכהנים, וכבר העירו דאין כאן פנים כנגד פנים, ועי’ בהערות על ב”י מ”ש בזה (הוצ’ המאור) אם פנים כנגד פנים דאורייתא, אבל בניד”ד אינו מעכב הברכה, וכן יעוי’ בשו”ת מנח”ש שנקט שחרש שאינו שומע הברכה מתברך, ומ”מ עדיין יש לדון, שאולי תקנוהו מעין חזהש”ץ שיהיו עשרה ששומעין וחרש יוצא מטעם אנוס כמו שבשדות, ואפי’ בדאורייתא אפשר דהברכה צריכה לחול על אחד או שתים (לרבינו פרץ) ששומע ורק אחרי שיש לברכה על מה לחול מתברכים גם האנוסים שאינם שומעים, ונפק”מ בציבור שקהל הישראלים שם מדברים ואינם שומעים אולי חסר כאן באמור להם, גם אם הכהן מברך בקול רם וגם אם לא נימא שחסר כאן בדין קול רם.

ויעוי’ בטור סי’ תכח שהביא בשם הגמ’ בסוטה דינא דקול רם ומסמיך להו בספרי אקראי והקשה הב”י דבגמ’ דידן נמי מסמיך להו אקראי, אבל הב”ח שם הביא דבספרי נתפרש יותר מהגמ’ לענין קול רם עי”ש, וז”ל הספרי בפ’ נשא פיסקא ל”ט, כה תברכו שיהיה כל הקהל שומע, או אינו אלא בינו לבין עצמו, תלמוד לומר אמור להם שיהיה כל הקהל שומע עכ”ל הספרי כמו שהובא בב”ח ושם מבואר דיש דין שהקהל שומע, ויעוי’ עוד בפר”ח שם סקי”ד שנקט שבמקום שיש מתפללים רבים צריך להגביה קולו יותר שישמעו כל הציבור, וגם מש”כ הב”ח שם בדעת הגמ’ הוא רק לולי דברי הספרי, אבל השתא לא אמרי’ דהגמ’ והספרי פליגי אהדיי, דא”כ היאך פסק כהספרי דלא כהגמ’.

והמבואר מכ”ז דיש דין שצריכים הציבור לשמוע מלבד עם שבשדות או אנוסין שיוצאין בלא שמיעה.

נראה דלמעשה יותר טוב לומר וְשִׁבְחֲךָ בנוסח העולם, שהוא נוסח ברור ומקובל מלומר וּשְׁבָחֲךָ כמיוחס להר”ח מולוזין, שהוא נוסח שאינו ברור מכמה טעמים וכמו שיתבאר.

ראשית כל כשאומר וְשִׁבְחֲךָ בודאי שעושה כן כמנהג העולם, אבל כשאומר וּשְׁבָחֲךָ אינו ברור שנוהג בזה כמנהג הגר”א, שהרי בדעת הגר”א עצמו יש מחלוקת, ומסדר המעשה רב נקט שאמר הגר”א וּשְׁבָחֱיךָ, א”כ עדיף לומר נוסח שיש לו בית אב ושיש על מי לסמוך.

ויש לציין דאמנם שבחכמה ובמנין הגר”ח מולוזין היה גדול ממסדר המעשה רב, אבל בדקדוק אחר מנהגי הגר”א נראה שמסדר המעשה רב היה רגיל אצל הגר”א יותר שכתב את כל מנהגי הגר”א, ואילו הגרח”ו היה מבקר אצל הגר”א לפרקים בחרדת קודש כמבואר בכתביו והיה דומה כשר בפני המלך.

וכן לגבי ההערה השניה שהעיר הגרח”ו לגבי זֵכֶר זֶכֶר, למעשה התקבלה דעת המעשה רב בזה בדעת הגר”א ולא דעת הגרח”ו, וכמו שהתברר לאחר מכן שהגר”א נהג לומר זֶכֶר בזקנותו כדעת המעשה רב הנ”ל בדעת הגר”א, יעוי’ מה שהובא בסידור אזור אליהו באשרי, וכן המשנ”ב חשש לדעה זו בהלכות ד’ פרשיות.

בנוסף לזה יש לציין כי בלשה”ק איני מכיר משקל המקביל למשקל שְׁבַח במילים אחרות שהוא שם עצם, ומה שציין לזה בסידור אזור אליהו בהשלמות, אמנם אינו לפני כעת וראיתי הדברים לפני הרבה שנים, אבל עדיין לא נתיישב לי גם אם יש כתבי יד שהיה מוחזק אצלם הקריאה שְׁבַח מכל מקום היכן מצינו ניקוד מקביל לזה בלשה”ק בשם עצם.

בנוסף לזה יש לציין כי בפנים המכתב של הגרח”ו אין הוכחה כי הוא השית את הניקוד לתיבת ושבחך כמו שהתיבה נוקדה שם, וכידוע שלפעמים המדפיסים הוסיפו ניקוד, ותיבה זו נמצאת שם בדפוס ולא בכת”י, ובפנים דבריו (מלבד הניקוד) לא נזכר דבר שיש בו הכרח לומר מה היה הניקוד שלו בתיבת “ושבחך”.

ויש לציין דבגוף הניקוד בהדפסת המכתב של הגרח”ו ג”כ יש שגיאה בניקוד המודפס באות הוא”ו שיש שם שני נקודות וכבר נתעוררו בזה, אבל אם נימא דכל הניקוד הוכנס על ידי המדפיסים אין כאן נידון כ”כ שצריך לדון בו, ומכיון שיש רגלים לדבר שהניקוד הוכנס על ידי המדפיסים שוב יש מקום להעלות יותר צד כזה (ואף אם נימא דשאר הטקסט שם הוא כתב יד והשאיר שם רווח להכניס תיבה זו בניקוד מאן לימא לן שהתכוון להכניס הניקוד שהם ניקדו דשמא המטרה היה להכניס בניקוד משום שהיא תיבה מן התפילה, ומ”מ נקודה זו היא דבר שצריך לבררו, אם אכן הוא כת”י הגרח”ו, שכן מצד זה יותר נוח לומר שכתב להם כיצד לנקד אם גם השאיר מקום לניקוד).

ויש לציין עוד דברוב המקומות שיש להגר”א נוסחאות בתפילה כמו זכר הנ”ל וכמו וכסא כבודו וכמו הרבה מנוסחאות הגר”א הם נוסחאות קדומות שהוכרעו ואושרו על ידי הגר”א שיש לסמוך על נוסחאות אלו לעיקר, אבל לענין לחדש ולהמציא נוסחאות אדרבה הגר”א גופיה היה חריף מאוד כנגד המשנים נוסחאות התפילה, ועי’ בספר הגאון מה שהביא איזה מ”מ וציונים לרעיון הכללי הזה, ומאידך גיסא הנוסח וּשְׁבָחֲךָ המיוחס להגרח”ו אינו מקמאי והיא נוסחא תמוהה שאינה מובנת מספיק שנתחדשה לראשונה לכאורה באותו דור, כך שאם נימא שכך דעת הגר”א ממילא יש כאן מקום לדון בזה מהיכן הוציא הגר”א נוסחא זו (וגם יש להבין מה הוה ניחא ליה בנוסחא זו יותר מנוסחת הספר).

היוצא מכ”ז שאינו ברור ונהיר שיש נוסח כזה וּשְׁבָחֲךָ, ולכן בודאי שבכל כה”ג יותר טוב לומר וְשִׁבְחֲךָ כהנוסח המקובל והמאושר שיסודתו בהררי קודש בהרבה מתפוצות ישראל מלומר נוסח שלא נתברר טיבו כל הצורך ונותרו בו כמה דברים הצריכים בירור ועיון.

באמר משיב הרוח בלבד חוזר כמו שלא אמר כלל (משנ”ב סי’ קיד סקכ”ו בשם האחרונים), ואע”פ שמוריד הטל בלבד בדיעבד פוטר במקום מוריד הגשם, מ”מ הוא דין מיוחד בטל שהוא מעין מטר, משא”כ רוח שאינו דומה כלל למטר.

קרא פחות