שונות

הנה ראשית כל להביא מים בכלי שיש בו נקב כל שהוא אי אפשר, דלכתחילה אין עושין כן כמ”ש בשו”ע יו”ד סי’ רא ס”מ.

ואף דבנקב גמור כשיעור הגדול בשולי הכלי יתכן דיש בזה היתר עי”ש בט”ז ובסוף הסעיף השו”ע, ואפי’ אם הביא מים בדיעבד בכל כלי נקוב, אבל עדיין לא שייך שיהיה מקווה במטוס, דהמטוס הוא כלי גדול, ומשנה היא בפ”ד דמקוואות מ”ה שאין מטבילין בכלים וכן פסק בשו”ע [סי’ רא ס”ו].

ואע”פ שכלי שמחזיק מ’ סאה אינו מקבל טומאה אבל לגבי הרבה דיני כלים נחשבים כלי, וכן לגבי דיני מקווה ומים שאובין, כמ”ש בהגהות מרדכי שאחר מס’ קידושין רמז תקס.

ואמנם אין שאובין בשלג וקרח [יו”ד סי’ רא ס”ל], ולפ”ד המחבר שייך לטבול בשלג וקרח גם אם היו שאובין (ויש מחמירין כמבואר ברמ”א שם ועי”ש עוד בש”ך בשם הב”י שאין לעשות מעשה בדאורייתא נגד האוסרין עי”ש).

אבל יש לעיין אם מותר לטבול בהם בזמן שהם בכלי ואינו מחובר לקרקע דאולי דינא הוא שאין מטבילין בכלים כלל גם כשאין דין שאובין.

ונראה דלא, דהרי פסול טבילה בכלי חמור שהוא ודאי דאורייתא וטבילה בשאובין אינו מוסכם שהוא מדאורייתא כמבואר בתוס’ ב”ב סו ע”א ד”ה מכלל.

ויעוי’ בתוי”ט רפ”ה דמקוואות ומה שהביא שם בשם הב”י, ומשמע לפ”ז דדינא הוא שאין מטבילין בכלים גם כשאין איסור שאובין, וכן מבואר ממה שהביא בהגהות זקני רעק”א סי’ רא ס”ז סק”ב בשם הראב”ד המובא בשו”ע סי’ קצח סל”א עי”ש.

(וגם המחבר דעליה קאי קושיית רע”א שם לא מכשיר אלא בקבעו בארץ בצירוף התנאים המבוארים שם).

וכן ראיתי מובא בספר שערי מקוואות בשם האחרונים (צפנת פענח סי’ צא ושו”ת באר משה ח”ז קונטרס אלקטריק סי’ צב) להביא עוד ראי’ לזה מסוגי’ דגל שנתלש (ראה רש”י חולין לא ע”ב) דמבואר שם ג”כ שאין מקווה מטהר אלא כשהוא ע”ג קרקע (וכן ראיתי להגר”י זילברשטיין בספר כנפי רוח פרק כ”ג שציין לעוד כמה ספרי שו”ת שכתבו כן דטבילה במטוס פסולה משום דבעי’ טבילה ע”ג קרקע).

ומ”מ אם עושה מקוה שאובין לטבילת עזרא היה מקום להתיר לעשות במטוס, כיון שטבילת שאובין מועלת לטבילת עזרא כמ”ש המשנ”ב בסי’ פח סק”ד.

אבל יתכן דבעי’ דוקא דרך טבילה במקוה שע”ג קרקע, דלפי מה שנתבאר טבילה בכלי היא פסול נפרד מלבד פסול דטבילה בשאובין, וזה יהיה תלוי בנידון על מה דאמרי’ בגמ’ ברכות כב ע”א דטבילה בט’ קבין בכלי אי אפשר, האם הוא מחמת שהוא בט’ קבין ולא מ’ סאה או מחמת שהוא בכלי ג”כ שאז אינו דרך טבילה.

ושם בגמ’ בברכות כב ע”ב הובא פלוגתא דאמוראי בזה גבי מה דאמרי’ ר’ יהודה אומר מ’ סאה מכל מקום אם בא להכשיר גם בכלי או לא, ובמשנ”ב שם [ושעה”צ סקי”ב] הביא הכרעה להלכה בזה בשם זקני הגרע”א (וברע”א שם הוא בשם המג”א סי’ תרו סק”ט, ובמג”א שם הוא מהב”י סי’ פח וסי’ קנט בשם הראב”ד בהשגות ברכות ו ה) דמ’ סאה בכלי אין מועיל לטבול בו.

ולפי הכרעת המשנ”ב נמצא דגם טבילת עזרא א”א לטבול במטוס.

ויש להוסיף דיש צוואת ריה”ח שלא לעשות מקווה בבית, ומטוס הגדרתו כדירת ארעי ולא כדירת קבע, אבל מכלל דירה לא נפיק שמשמש למקום אכילה ומקום לינה, אע”פ שדר שם רק בזמן נסיעה מחמת הנסיעה ולא בזמן אחר, דקיימא לן דירה בעל כרחו שמה דירה בפ”ק דיומא דף י’.

ויש לחקור טעם ר”י החסיד, ולכאורה נראה דטבילת עזרא הוא משום שלא יהיו מצויין ת”ח אצל נשותיהן כתרנגולין, וכיון שעושה מקווה בביתו שוב לא תיקן כלום, וריה”ח גופיה הקפיד על טבילת עזרא כמ”ש בספר חסידים סי’ תתכז ותתכח, ומ”מ גם לטעם זה יש מקום לומר דגם במטוס אם יש שם דירה לזמן כל שהוא, א”כ בזמן זה אם יש מקוה בביתו הרי שוב יש החשש שבזמן זה יהיו מצויין וכו’, ואע”ג דאין לדבר סוף דא”כ ה”ה מי שדר סמוך למקוה וכיו”ב, מ”מ צריך גדר בזה כמו בכל דבר, והגדר נקבע שלא יהיה בבית.

אולם כבר נתברר שמטוס אינו בר מקוה כלל, ואפי’ לא לטבילת עזרא.

ויש לדון אם כלול בגדר זה גם בית לזמן קצר שאינו קבוע וכן בית מלון ואכסניא.

לכבוד הגאון המפואר המפורסם כמוה”ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א
בעמח”ס פרדס יוסף החדש על המועדים וספרי גם אני אודך
שלו’ וברכה
השם פריידא הוא על שם שמחה כמ”ש הב”ש בשמות גיטין באה”ע סי’ קכט בשמות נשים אות פ’, ולכן צריך לברר אם שם פארדל ג”כ הוא ע”ש שמחה או לא.

ועי’ בפת”ש שם ד”ה פרידא מה שכתב שם ומדבריו יוצא בפשיטות דהכתיבה פרידא ופראיידא הם בודאי אותו השם, אבל שם השינוי ביניהם הוא אכן רק בכתיבה, אבל בניד”ד שהשינוי גם נשמע הוא דבר שצריך לישאל ליודעי ומכירי לשון אשכנז הישנה על משמעות התיבה פארדל (והגרי”ז היתה לו בת שנקראת כן ומתה כבת ז’ ויש גם עיר שנקראת פארד), ואם הפ”א הוא בקמץ קשה בעיני לומר שהוא על שם פארד בקמץ כמו דבורה וחולדה וזאב ואריה ודב, דלא נהירא כ”כ דסוס לא מצינו בלשה”ק שם כזה, ואם נקרא בפתח אולי הוא לשון רווח כמו פארדינען, וצריך לברר אצל יודעי לשון.

ונ”ל עוד להביא ראיה דלמעשה בניד”ד נחשבים ב’ שמות, דהרי קי”ל בשו”ע סי’ קכט סט”ז ובנו”כ שם כמה חילוקי דינים לענין מי שקורין אותו חלק בני אדם בשם עברי וחלקם בשם לעז ודנו שם בב”ש בשם ד”מ ושאר נו”כ גם על אשה שנקראת בלידתה שמחה ונתכנתה פריידל, ומה שמוסכם שם שאם מעולם לא נקראת שמחה אלא נקראת פריידל מלידתה ונכתב שמחה בגט אינו גט, הלכך גם פריידא ופארדל שיש הבדל בהיגוי ומבטא ובכתיבה ולכאורה גם במשמעות אינו אותו השם.

ומ”מ אם מוחלת הסבתא מהני דהגרי”ש נתן רשות לבקשת בני עדות המזרח כמה פעמים שיקראו לבנם יוסף שלום על שמו בחייו, ואע”פ שבניד”ד מיירי באשכנזים והמנהג שלא לקרות בחיים אצל אשכנזים, אבל מ”מ כאן שאינו ממש אותו השם וכמשנ”ת לכך יש לומר דבזה אין מנהג ידוע להימנע מזה.

ופשוט שאם הסבתא מקפידה בכל גוני אין כדאי לעשות נגד קפידתה.

ולענין איך לכתוב פריידא בכתובה לענין אם יו”ד אחד או ב’ יודי”ן עי’ בפת”ש בשמות גיטין שהביא פלוגתא בזה אם כותבין ביו”ד אחד או בב’ יודי”ן כאשר נקרא בציר”י ולא בפתח חריף, דיש צד שרק אם נקרא פתח חריף (היינו הההברה השווה לציר”י הפולני) כותבין בב’ יודי”ן ואם נקרא בציר”י האשכנזי הפשוט כותבין ביו”ד אחד, ויש צד והוא הצד המוכר יותר בפוסקים דבתרוויהו כותבין בשם פריידא בב’ יודי”ן.

ולגבי סוף התיבה לפי השו”ע ס”ס קכט צריך א’ ולא ה’, אלא שאין דברים אלו מעכבין כמ”ש שם הרמ”א על הא’ ומשמע שם שנאמר גם באופן כללי גם על עוד דברים שלא נתפרשו שם, וכמבואר בפת”ש שם להדיא גם לענין היודי”ן.

ולמעשה נראה דלגבי היודי”ן יש לכתוב ב’ יודי”ן שכך נהוג היום ובפרט שבלשון העברית המדוברת סתם רוב ציר”י אפי’ ביו”ד נשמע כסגול בלא יו”ד (כקריאת ציר”י ספרדי), וכבר כתב הרמ”א שיש לילך אחר לשון המדינה, וממילא יש מקום בזמנינו להדגיש יותר בב’ יודי”ן כדי שיהיה נקרא בציר”י עם יו”ד (כציר”י אשכנזי פשוט) גם בעברית, ואף שיש כתיבה נפרדת לעברית וליידיש מ”מ מאחר שכיום נהוג לכתוב גם שמות יידיש בכתיבת עברית יש לצרף זה עכ”פ אם כך נהוג לכתוב גם בעברית לכתוב בב’ יודי”ן את הציר”י כאשר הכונה לבטא גם את היו”ד, וכ”ש שביידיש כיום יותר מקובל במקומינו לכתוב ב’ יודי”ן בצירי עם יו”ד מורגש, ועכ”פ אם כך הוא המציאות שרגילין לכתוב גם בעברית פריידא בב’ יודי”ן כדי לבטא את היו”ד גם בהגייה העברית, ועכ”פ אם כך חתימתה פריידא (ע”ע פת”ש סי’ קכט סט”ז), דבכתובה יותר נוהגין לילך אחר החתימה כיון שאינו לעיכובא, וכ”כ אלי הגרח”ק לענין שמי בכתובה לכתוב כחתימתי אע”פ שיש פלוגתא דקמאי בנידון זה איך לכתוב שמי.

ויש להוסיף דבד”מ הארוך (הו’ בב”ש) וב”ש סי’ קכט סקל”א ובתשובת רמ”א שהביא שם ובשאר נו”כ שם שמצאתי, כתבו סתמא לכתוב בב’ יודי”ן, וכן עוד בב”ש בשמות גיטין הנ”ל שם אי’ פריידא בב’ יודי”ן ומסתמא גם כשהוא בצירי דדוחק לומר שכ”ז מיירי רק בפתח חריף, (ואמנם הב”ש בשמות אנשים גבי אות ל’ ליב נקט ביו”ד אחד ואולי י”ל דשם הורגלו לכתוב ביו”ד אחד היכא שהוא בציר”י, אבל אין לומר דהב”ש לא הכיר ציר”י אשכנזי פשוט, דהב”ש שהיה באשכנז בודאי שהיה אצלו הבדל וחילוק בין ציר”י לפתח חריף, גם אם נימא דבמדינתו של הד”מ היה הכל בפתח חריף, ולענין בדיעבד לדעת הטיב גיטין המובא בפ”ת שמחמיר בפריידל בצירי לכתוב ביו”ד אחד שלא ישמע כפתח חריף, החשש הוא רק בגט משום לעז עי’ בלשונו שם וביותר במה שהוסיף הפ”ת שם שאינו מעכב מן הדין אלא רק משום לעז, ובכתובה לא שייך כ”כ, ועי’ באריכות הדעות בזה בספר שמות תורת גיטין).

אבל אם נהוג לכתוב פרידא ביו”ד אחד בלשון המדינה וכך האישה חותמת גם ביו”ד אחד אז יש לכתוב בכתובה ביו”ד אחד, מאחר דשני הכתיבות יסודתם בהררי קודש ואינם מעכבים כנ”ל במשמעות הרמ”א ובדברי הפת”ש.

כתבתי בחפזה עקב כך שהבנתי שהענין נחוץ כבר, ואיני אומר קבלו דעתי.

מבואר בשו”ע ונו”כ אה”ע סי’ קכט סעיף כב ואילך לענין כמה שמות דרובן אזלי’ בתר היאך שנכתבו במקרא, וברשב”א מיוחסות סי’ רלב מבואר דאזלי’ בכתיבת מסורה בתר רוב ספרים שלנו גם נגד מסורת הגמ’, ולכן מאחר דברוב ספרים שלנו אי’ במקרא בת שבע בב’ תיבות לכאורה צריך לכתוב ב’ תיבות, וכן הוא בשמות גיטין של הב”ש באה”ע סי’ קכט שמות נשים אות ב’ בת שבע בב’ תיבות.

ואע”פ דבחשבון התיבות ברש”י פ”ב דסנהדרין דף כב יוצא דבתשבע צריך ליכתב בתיבה אחת (כמו שהביאו האחרונים דלהלן שבסוף התשובה) עי”ש, מ”מ בגמ’ אינו מוכרח דרמז בעלמא הוא ומנ”ל שזה כוונת הגמ’ ושמא גמ’ גמירי לה די”ג קינוחין הוו, וגם אין מדקדקין בגימטריא בהפרש אחד כמ”ש בדב”ר ובערוגת הבשם הקדמון ועוד, ואף דסברא היא שלא היו אומרים י”ג קינוחין אם יש י”ד תיבות (ואין מדקדקין ר”ל כשיש דבר אחד לפנינו שהוא בהפרש אחד), מ”מ הא כבר אמרי’ דבמסורה אזלי’ בתר רוב ספרים שלנו.

אולם יש לדון דשמא לא אזלי’ בתר ספרים שלנו אלא לענין כתיבת ספרים אבל אולי לענין כתיבת גיטין שמא אזלי’ בתר מסורת הגמ’, ועי’ בביאור הגר”א סקנ”א וסקנ”ב וצריך להתיישב בדבר.

ועוד יש לומר דאפי’ אם במקרא נכתב בתשבע בתיבה אחת אבל בגט צריך לכתוב בב’ תיבות דכך שגור בפי הבריות כעין מ”ש התה”ד סי’ רלג והובא בביאור הגר”א על השו”ע שם סקל”ט לגבי השם מתתיה ועי’ עוד שם בשו”ע שם סל”א לענין ירחמיאל דאף שאין נמצא כן במקרא ביו”ד מ”מ אם החזיק עצמו לקרות ודחק בלשונו החיריק כך כותבים.

ואולי יש חילוק בין שינוי במבטא לתיבה אחת וב’ תיבות שאינו נשמע כ”כ.

ואם נימא שצריך לכתוב בת שבע וכתב בתשבע ברמ”א שם סל”ב לענין כדר לעומר ועמנו אל נקט שאינו מעכב ואפשר דיש דברים שכן מעכב, ועי”ש בביאור הגר”א סקנ”א וסקנ”ב דלפי המבואר שם בודאי מעכב עכ”פ בדברים שידוע שנכתבין בב’ תיבות, ומשמע שם שסובר כן גם לגבי גט, ובחשבון יוצא בדבריו לכאורה שיסבור דגם חילוק תיבה לשניים מעכב, ועי”ש גם בנחלת צבי סקל”ח דאף להתה”ד סי’ קפח שהקיל בידידיה להתיר לחלק לשנים מ”מ לא הקיל בב’ שמות.

אבל כמה נו”כ חלקו על הב”ש והם הכנה”ג הגב”י אות רג בשם מהר”ש אלגאזי וכן דגול מרבבה ובאר היטב וראש פינה נקטו ע”פ דברי רש”י בסנהדרין שם כב ע”א שבתשבע בתיבה אחת.

א”כ נמצא שיש כאן פלוגתא.
(ואע”ג דרוב אומרים תיבה אחת מ”מ אפשר דיש לחוש גם למיעוטא מאחר דמסתבר טעמייהו וכמשנ”ת).

יעוי’ בתשובה הקודמת לענין מעבר בין ב’ נשים קטנות דעיקר מה שנתבאר שם שעיקר החשש במעבר בין ב’ נשים הוא ענין סגולי ואין גדריו ברורים, ולכן הנוקטים להזהר האידנא בכל ענייני סכנה שנאמרו מזמן הגמ’ ולא אומרים נשתנו הטבעים יש יותר מקום להחמיר בדברים שלא נתבררו, ובפרט שמסתימת הדברים משמע שהענין הוא דבר סגולי שלא תלוי בכוונת המזיק או ברצונו.

ומ”מ לגבי אשתו יש להתיישב בדבר, דמצינו לגבי הרבה דברים שנאמר בהם אשתו כגופו, ובהרבה דינים נתחדש כן בפוסקים עד האחרונים ממש דינים מכח דין זה של אשתו כגופו, (כמו לענין נר חנוכה במשנ”ב הל’ חנוכה וכן לענין הישן עם אשתו וכן לענין צנעא בצדקה במאירי בכתובות ולגבי הרבה דברים), וכד חזינן דפשיטא להו לרבנן קמאי ובתראי לחדש דינים מחמת הך כללא דאשתו כגופו לא פשיטא לן דלא נימא לה להא נמי בהך, ואע”פ שאין בנו כח לחדש דינים חדשים מ”מ לענין דברים שהאיסור נוצר על ידי גוף נפרד משמע בכ”מ דהוה פשיטא להו להפוסקים דלעניין איסור כזה אין האשה נחשבת גוף נפרד מבעלה.

(וחשבתי מחמת זה דאולי יש מקום לחדש במ”ש התוס’ בשם הירושלמי לענין מודים מודים דבלחש מותר, דאפשר שאם רק אשתו שומעת אין בזה איסור כיון שיודעת שאינו מתכוון לב’ רשויות וכמו שאם הוא עצמו שומע את עצמו אין בזה איסור כיון שיודע שאינו מתכוון לב’ רשויות, וכמו שנקטו הפוסקים לענין ישן עם אשתו דבאשתו ליכא הרהורא וכדברי המאירי הנ”ל דלענין צינעא בצדקה א”צ להצניע מאשתו כיון שהיא כגופו, ור”ל דכך הדרך שעושים כל דבר ביחד, ואין כאן ענין להתכבד על חשבון הזולת אלא עושים יחד, ויש שמועה בשם החזו”א גם לענין לה”ר, אבל לא אכנס לזה כיון שהדברים לא ברורים ולא מוסכמים, ויש עוד דוגמאות ואכמ”ל).

יעוי’ בשו”ת שאלת רב ח”א פט”ז שהשיב הגרח”ק בתשובה לענין כמה נידונים ואחד מהנידונים שם היה לענין קרובות, שאין הדברים מבוררין ויר”ש יזהר, ועוד שם בתשובה אחרת לגבי אשתו שכ’ דאין נפק”מ בין אשתו לאחרת וישתדל להחזיק משהו ביד.

וראיתי עוד בתשובות גם אני אודך מהר”מ גבאי להר”ג רבינוביץ סי’ יח שהביא הרבה מ”מ בנידון זה, והביא כנ”ל בשם החזו”א והגרח”ק והגרנ”ק בחוט שני ועוד כמה פוסקים שהחמירו בזה, ומבואר בחזו”א והגרח”ק שם דגם באשתו ממש, וכן משמע בחוט שני הנ”ל ומאידך יש שהקילו בזה.

ויעוי’ מה שכתבתי בתשובתי הסמוכה לענין לעבור בין ב’ נשים קטנות, ומ”מ כאן בענייננו הוא קצת יותר חמור מקטנות, כיון שהמשמעות הפשוטה בב’ נשים שכולל קרובותיו גם אם אין כולל קטנות, ולומר שאין קרובות בכלל הוא יותר חידוש מלומר שאין קטנות בכלל, ואף שלענין אשתו היה יותר מקום להקל כנ”ל מ”מ מאחר שרבו המחמירים אין כח בידינו לקבוע להקל בזה, ואפשר שטעם החומרא בכאן משום שמצב הסכנה נוצר על ידי ב’ נשים שאחת מהם אינה אשתו, ובפרט אם נימא דהאיסור מחמת הרהורא שגורם לשכח תלמודו דבזה יש הרהור אפי’ בב’ נשיו עי’ בפהמ”ש להרמב”ם באבות גבי מרבה נשים דמרבה רוב התאוה (ועי”ש בתשו’ הנ”ל שהביא נידון לגבי ב’ נשיו).

בגמ’ סוף הוריות אי’ בין ב’ נשים, ולא נתבאר שם מה הטעם, אם הוא משום כשפים או משום רוח רעה או מטעם אחר, ובגמ’ בערבי פסחים נזכר על ב’ נשים שמביטות זל”ז בפרשת דרכים שהעובר ביניהן מסוכן לכשפים, אבל מהסוגי’ דהוריות והדברים שנזכרו יחד עם העובר בין ב’ נשים לא משמע שהוא מחמת כשפים אלא שהוא דבר סגולי שמזיק לאדם, ואפי’ אם האשה ישנה לכאורה יש בזה רוח רעה.

וכן בגמ’ בפסחים קיא ע”א גבי ג’ אין ממצעין ואין מתמצעין משמע שיותר שייך לדינא דהוריות שם שאינו מצד כשפים, אבל יעוי’ במהרש”א בהוריות שם שמשמע שלמד שהוא אותו הדין המבואר שם בפסחים לגבי כשפים והוא סכנתא ועי”ש.

ומאחר דבכמה מקומות מבואר דאשה שייך גם בקטנה, כמו בפ”ד דקידושין דף ע אין משתמשין באשה בין גדולה בין קטנה וכן בנדה אשה בת יום אחד מטמאה וכו’ ואשה כי תזוב וכו’ ת”ל ואשה, כמ”ש בנדה לב ע”א וע”ב, משמע דאשה שייך במשמע גם בת יום אחד, ואולי דוקא שם הוא ריבוי מיוחד, מאחר דנלמד מוא”ו כדמוכח מסוגי’ שם וכמ”ש רש”י שם סוף ע”א, ומאידך יש לומר דאחר ששם נזכר אשה על קטנה יש ללמוד מזה, וגם יש לטעון דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (עי’ קידושין ב ע”ב), ומאידך גיסא גם הך דאין משתמשין באשה משמע בגמ’ דלולא שנתפרש להדיא בין גדולה בין קטנה הי’ מקום לחלק בזה, ומיהו יש לחלק בין קירוב דעתא לדבר סגולי של רוח רעה, ומאידך גיסא ציין הגרח”ק בקונטרס הזכרון לדברי הגמ’ יבמות סא ע”ב דמשמע שקטנה אינה אשה, וכ’ דאפשר דה”ה לענייננו.

ומ”מ מאחר שבענייננו הוא ספק היה מקום להחמיר דחמירא סכנתא, ובפרט שהוא דבר סגולי שאם הוא מזיק מסתמא שמזיק בכל גיל כל עוד שלא נאמר לך בענין אחר, וכן הובא (בתשובות גם אני אודך מהר”מ גבאי להר”ג רבינוביץ) מתשובת הגרח”ק שהקפיד בזה למעשה משום שהדברים אינם מבוררים ושכך הקפיד הגרח”ק גופיה ושכך כבר נהג אביו בעל הקה”י (ארחות רבינו הנדמ”ח ח”ד עמ’ קמא).

ויעוי’ בתשובות גם אני אודך הנ”ל שהביא עשרות מ”מ בנושא, והביא שם דעות שונות בזה, ובשם החוט שני [אבה”ע סי’ כא עמ’ סט] הובא שם שנקט להקל בזה, ובשלמת חיים [סי’ תתנח] חילק בין הגיע זמנה לראות ללא הגיע זמנה לראות.

ומאחר דנתבאר שיש נטיה להחמיר בזה מאחר שהוא משום רוח רעה כמו שנתבאר, וגם דיש מקומות שאשה משמע סתמא בכל גיל לכן נראה למעשה דתלמידי הגר”א והחזו”א הנוהגים ברוב ענייני הסכנה כבזמן הגמ’ כמו בגילוי משקין ובזוגות ובדברים שנזכרו בספ”ק דמו”ק יא ע”א (עי”ש ג”כ בתוס’) וכיו”ב יש להם יותר מקום להחמיר בזה מסתימת הדברים שאינם מבוררים וכנ”ל, דבספק סכנה יש יותר להחמיר כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז.

ומאידך גיסא הנוהגין כדעת התוס’ להקל בגילוי וזוגות ומים אחרונים וכיו”ב (שיש לזה גם מקור מהגאונים להקל בענייני סכנה דנשתנו הטבעים, ועי’ עוד תוס’ מו”ק יא ע”א) וכ”ש אם גם סוברים שזהירות זו גם בזמן הגמ’ לא נאמרה בתורת איסור, יש להם יותר לנקוט להקל גם בזה, כיון דבלאו הכי סוברים שאינו איסור, אלא אם כן רוצים להחמיר ויזכו בזכות זהירות זו לס”ד בזכירת תלמודם.