מועדים

הנה ראשית כל יש לציין דברוב המקרים אין מוגדר כסכנה עצם האכילה בצום למעוברת כמבואר בפסחים נד ושו”ע או”ח סי’ תריז ס”א.

אולם גם באופנים שנתבארו בפוסקים שיש בזה חשש שמתיר לה לשתות, כגון שיש רופא שאומר שעלולה להתקרב ללידה מחמת זה, שהיה מתיר אם היה בזה חשש סכנה (עי’ הליכ”ש יוה”כ פ”ו דבר הלכה אות ג), או שאחזוה צירי לידה קודם זמנה שיש בזה סכנה לפי הענין (חוט שני יו”כ עמ’ קסו) או באופנים אחרים (עי’ מה שלקטו דעת הפוסקים בזה בביאורים ומוספים ריש סי’ תריז), מ”מ בנידון דידן גם כשיש חשש שתתקרב לידתה על ידי זה מ”מ מכיון שהיא בסוף ימי עיבורה שאז אינו סכנה שיחול לידתה ביום כיפור א”כ צריכה לצום ואף דאם תצום יתכן שתצטרך ללדת וממילא תצטרך מחמת זה לעשות מלאכות ולחלל יו”כ אינו מתיר לה כרגע לאכול, דהרי הוא רק ספק אם תצטרך לחלל יו”כ לצורך לידתה דשמא יתחזקו ציריה רק במוצאי יו”כ, וא”כ יש כאן ספק וודאי דאם לא תאכל יתכן שלא יצטרכו לחלל עליה יו”כ כלל, ועכשיו אם תאכל ודאי תחלל יו”כ, וא”כ אין ספק מוציא מידי ודאי, דהרי עכשיו יתכן שתצום ולא תצטרך לבוא לידי חילול כלל, ובנוסח אחר קצת, דעכשיו עדיין לא אתחזק כאן סכנה כלל, ואע”פ שאח”כ אולי תבוא לידי מצב של סכנה לצורך הלידה הרי יוכלו לחלל שבת אז, וזה פשיטא שבמקום שאינו נחוץ ואפשר לברר דשמא לא יצטרכו לחלל אין מחללין לפני הבירור ביולדת דלא גרע ממה שנתבאר בסי’ שכח במשנ”ב סקל”ה.

נמצא שאם תחלל אחר כך יהיה היתר גמור כיון שהיא במקום פיקו”נ אבל אם תחלל עכשיו אינו היתר גמור דשמא לא תצטרך בסופו של דבר לחלל כלל דעדיין אינה צריכה לילד עכשיו, והוא דבר שאפשר לבררו שלא על חשבון הפקו”נ.

אבל אם הוא במצב שאם לא תאכל ודאי תלד ביו”כ ויכולה למנוע הלידה ע”י אכילה יתכן שמוטב שתאכל שהרי בזה מונעת הרבה יותר מלאכות והרי זה בכלל הקל הקל.

ויעוי’ גם בדברי החוט שני דלעיל שכתב ההיתר באופן שלא מלאו לה ט’ חדשים ומשמע דבמלאו לה ט’ חדשים הוא חמור יותר, ומ”מ כמו שסיים שם דהכל לפי הענין.

וכמו”כ אם כבר אחזוה חבלי לידה שכבר מוגדרת כמסוכנת בזה לא מיירי’ כלל דבזה כתב המשנ”ב בסי’ תריז סק”ק שדינה כיולדת שאינה מתענה כלל.

וכן באופנים אחרים שיש בזה סכנה עי’ בהליכ”ש שכתב פרטי דינים בזה.

עי’ בתשובה אחרת (לענין אמירת על נהרות בבל) שהרחבתי בזה, והענין הוא שתשעה באב אמנם נקרא מועד אבל עיקרו לקינה ואבלות ולא לשמחה, ונקרא מועד כדי שנזכור הנחמה שעתיד ליהפך לשמחה לעתיד, ולכן די שעושין היכר לזה לענין תחנון.

הנה אע”פ שלדידן הבא לצאת כל השיטות יותר טוב שלא להוסיף גם הדסים כשרים וכמ”ש בשו”ע סי’ תרנא סט”ו, וכ”ש הדס שוטה, מ”מ בני תימן הנוהגים בזה כמנהגם אין מזניחין אותם שיסוד המנהג בהררי קודש, ומנהג זה של הוספת הדסים שוטים לאגד הלולב מובא כבר בקדמוני תימן כהמהרי”ץ (עץ חיים ח”ב נט ע”א) ומהר”י ונה (תכלאל משנת תס”ז בחלק חידושין לתפילת סוכות), וברוב המקומות בתימן נהגו בהוספת הדסים שוטים.

וע”פ פשט הטעם שהוסיפו הדס שוטה משום שסברו שהוא מינא דהדס, והדס שוטה יותר בנמצא להוסיפו, וכ”כ רב נטרונאי גאון ורס”ג שיכול להוסיפו ולמלאותו בהדס שוטה, אבל ע”פ סוד כתב המהר”י ונה אחד מקדמוני תימן שיש להוסיף הדס שוטה דוקא עי”ש.

ובהרחבה מקורות לזה עי’ בספר פרדס אליעזר על סוכות וכן בקונטרס ארבעת המינים הלכות ומנהגי תימן שהביא הרבה מ”מ לזה, ועי’ שו”ע המקוצר סימן קי”ז סעיף ט”ו.

בספר ויצבור יוסף בר ח”ג פכ”ב כתב דהמנהג הקדום בתימן היה שלא להוסיף כלום, ולכן בצירוף עם מה שאולי נימא שכאן בא”י כבר פחות נהגו בזה (ואיני יודע המציאות בזה) ובצירוף שגם בתימן גופא היה יותר ממנהג אחד בזה, א”כ אם איתא לה להא דמש”כ הויצבור יוסף א”כ גם תימני הבא לצאת ידי שמים מסתמא יכול שלא להוסיף כלום ובזה לצאת כל הדעות וגם אפשר ע”פ סוד עי’ בבה”ל סי’ תרנא שם מה שציין לדברי הלבוש.

****

מאחר והשאלה מתרחבת לכמה אנפין אשתדל לילך בזה בקצרה ולבאר עיקרי היסודות השייכים לנידון זה.

א.

יתבאר דבגדי יו”ט עדיפי משל שבת

הנה מבואר ברמ”א בהל’ יו”ט [סי’ תקכט ס”א] דבגדי יו”ט יותר טובים משל בגדי שבת, וכן הובא בשם האר”י ז”ל והמקובלים שבגדי יום טוב חשובים משל שבת כי ביום טוב בא האור עליון מלובש בלבוש והשמחה מושגת יותר, וכן יעוי’ גם שו”ת פנים מאירות (חלק ב’ סי’ קכג) כ’ באשה בתוך שלשים לימי אבלה וכו’, דמותרת ללבוש בשבת זה בגדי שבת, אך לא בגדי יום טוב וכו’.

והובא גם בפתחי תשובה (סי’ שפט סק”ג) ובקיצור שו”ע (סי’ ריא סי”א), ומבואר מזה ג”כ דהוה להו כמילתא דפשיטא וכמנהג הקבוע והידוע שבגדי יו”ט אינם כבגדי שבת דכוותייהו.

ב.

יבוא לדון לענין פורים אם דינו כיו”ט

והיה מקום לומר לפ”ז דכבוד פורים מהותו ככבוד יו”ט, כיון שנאמר בו שמחה ומשתה ויום טוב (אסתר ט, יט), ואע”ג דאמרי’ בגמ’ [מגילה ה ע”ב] דבקרא תניינא לא נזכר ויום טוב, משום דיום טוב לא קבילו עלייהו, מכל מקום היינו דוקא לענין מלאכה דלא קבלו עלייהו, אבל לענין כבוד היום אפשר שיש לנהוג בו ככבוד יו”ט.

והנה אי’ ברמ”א הל’ פורים [סי’ תרצה ס”ב] שיש ללבוש בגדי שבת ויו”ט בפורים, ויש לדון בגדר זה האם ר”ל דגדרו כשבת או דגדרו כיו”ט, וביותר יל”ע דבכמה אחרונים העתיקו רק בגדי שבת בפורים, ומכל זה משמע בכוונתם משום דאין קפידא בדבר דהעיקר ללבוש בגדים חשובים משל חול.

ומתורף דין זה משמע דבאמת לא קבילו עלייהו כלל יו”ט לא לענין איסור מלאכה ולא לענין כבוד היום, דממה שלא דייק הרמ”א לכתוב בגדי יו”ט בלבד וכתב בגדי שבת ויו”ט, אפשר דמשמע מזה שאין קפידא כלל בזה, וגם אפשר דמנהגא זו אינה שייכת כלל למ”ש יו”ט בקרא, אלא מנהג שנהגו בו אח”כ, וכן משמע בסתמא לשון הרמ”א.

ויש לציין עוד דקידוש לא שמענו שיתחייבו בו בפורים, וגם מעיקרא לא אמרו בגמ’ שם דילפי’ מיו”ט אלא שאסור בעשיית מלאכה ומאי דלא אתמר לא אתמר.

ג.

יבוא לדון אם צרכי פורים מעיקרן קודמים לצרכי שבת

אכן נידון דידן אינו שייך כלל לנידון של כבוד היום אם הוא מנהג או דברי קבלה, דגם אם כבוד פורים ובגדי שבת ויו”ט בפורים הוא מנהג, מ”מ סעודת פורים הוא ודאי דברי קבלה.

יעוי’ בפסחים [סח ע”ב] דאמרי’ הכל מודים בשבת וכו’ הכל מודים בפורים וכו’ דבעינן נמי לכם, ושבת הוא מחמת דכתיב וקראת לשבת עונג, ופורים הוא מחמת דכתיב ימי משתה ושמחה, ולבסוף איתא נמי התם על חד מאמוראי דהוה יתיב בתעניתא כוליה שעתא לבר מפורים וכו’.

ונשאלת בזה השאלה מאי שנא פורים משבת כיון דעד השתא אמרי’ הכל מודים בשבת והכל מודים בפורים, והתשובה לזה הוא משום דבשבת כתיב עונג ועונג שייך לקיים בעוד דברים, כמו לפעמים על ידי דיבורים כמבואר בסי’ שו, ואפי’ על ידי בכיה יעוי’ במ”ב [סי’ רפח סק”ד] דלפעמים יהיו אופנים שיוכל לקיים העונג על ידי בכיה, ואדרבה לענין אכילה כ’ המ”ב [סי’ רמ”ב סק”ב] וטוב ליזהר שלא יפחות משני תבשילין גם טוב שיאכל בכל סעודה מג’ סעודות דגים אם לא שאין נאותים לו לפי טבעו או ששונאן ושבת לעונג ניתן ולא לצער וכדלקמן בסי’ רפ”ח עכ”ל, וכן כ’ הפוסקים לענין תענית בשבת, דאם יש לו בזה עונג סגי, וכמ”ש [משנ”ב רפח סקט”ו] דאין להתענות בשבת אא”כ התענית עונג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח  וכו’ עכ”ל, ולהכי החכם הנ”ל דהוה ציים בכוליה שתא לא חש לתעניתא בשבת משא”כ בפורים.

כללו של דבר שמצינו חילוק בין שבת לפורים, דאילו שבת שייך לקיים העונג בשבת עצמה על ידי שמרגיל עצמו בדברים המענגים את לבו, ואילו פורים אין שייך לקיים משתה ושמחה שלא על ידי מאכל.

והגם דאמרי’ [שבת קיח ע”ב] במה מענגו וכו’, בודאי שמצוה מן המובחר והיכא דאפשר יש לענג במאי דאפשר, אבל לענין דין וגדרי עיקר העונג מקיים אותו על ידי תענוג כל דהו, משא”כ בפורים במצוה במאכל ומשתה.

ויש לציין דלפ”ז א”צ לבוא לגדר מה שכתוב על פורים יום טוב בקרא, דעצם מה שכתוב גבי פורים שמחה הוא כבר דין בפני עצמו להרבות בצרכי פורים יותר משבת בין לענין בגדים ובין לענין מאכלים, וכמבואר במג”א ונו”כ על הרמ”א בהל’ יו”ט הנ”ל [מג”א סק”ד] דהטעם שבגדי יו”ט חשובין משל שבת משום דגבי יו”ט כתיב שמחה והוסיף שם במג”א דמהכי טעמא מרבים בו ביו”ט גם במאכלים טפי משבת, נמצא דבכלל זה יש לדון גם להנ”ל.

ולפי דרכנו נמצינו למדים מכך שאם יהיו לו מעות רק לצרכי סעודת שבת או רק לצרכי פורים יתכן שיהיה עליו לקנות בזה סעודת פורים, מלבד עצם הטענה של פרסומי ניסא עדיף שתתבאר להלן בפני עצמה, יתכן שיש בזה טענה נוספת שעונג בשבת יוכל לקיים באופנים אחרים.

ד.

יבוא לדון אם יש עדיפות לשבת מצד עצמו על פני פורים

ומצד שני יש לדון דשבת הוא מדברי קבלה ובפורים נמי הוא מדברי קבלה, אבל שבת עיקרו מן התורה, וגם יעוי’ ברמב”ן עה”ת [ויקרא כג ב] וז”ל, וטעם מקראי קדש שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח י) לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעוזכם.

והנה “מקרא קדש”, מלשון קרואי העדה (במדבר א טז), אחרי כן יאכלו הקרואים (ש”א ט יג), וכן על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיה ד ה), המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה.

ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש.

ורבותינו ז”ל אמרו (ספרי פנחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס ע”כ.

ונראה דעיקרו מן התורה לא שייך כאן לדין זה, דהרי בגמ’ בשבת לענין הנידון על חנוכה ושבת לא מדכרי’ כלל ענין דשבת עיקרו מן התורה, וכ”ש דמיירי’ התם גבי קידוש היום שיש לו עכ”פ אסמכתא מן התורה אם לא דרשא [ועי’ ביאור הלכה סי’ רעא], וכ”ש הכא דמיירי’ לגבי עונג שהוא מדברי קבלה, ודברי הרמב”ן כוונתו על רצון התורה, ולא מצד גדרי דאורייתא, ולענין רצון התורה כל דרבנן נמי חשיב דאורייתא לענין זה מצד לא תסור, וידועים גם דברי הרמב”ן ז”ל על לא תסור.

ה.

יבוא לדון עוד להקדים צרכי פורים מחמת פרסומי ניסא

והנה ענין פרסומי ניסא הוא דבר הקובע ברכה לעצמו, ונבוא להוכיח הענין, דהנה לענין ד’ כוסות אי’ בפסחים [צט ע”ב] שאפי’ עני המחזר על הפתחים חייב בד’ כוסות, וברמב”ם [הל’ חנוכה] העתיק דין זה נמי לענין נר חנוכה, ודין זה אינו מבואר בש”ס כלל לענין נר חנוכה, וכתב הרב המגיד ז”ל דטעם הרמב”ם הוא משום דגבי ד’ כוסות אמרי’ [פסחים קיב ע”א], לא נצרכא אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה ע”כ, ש”מ דטעם החיוב לעני הוא משום פרסומי ניסא,  ואילו נר חנוכה הוא פרסומי ניסא ג”כ כמו שמבואר בגמ’ [שבת כג ע”ב], והביא הגר”א ז”ל ונו”כ על השו”ע דברי הרב המגיד הנזכרין, והסכימו בזה הפוסקים.

נמצא דגם בנר חנוכה יש דין זה, ולפי דרכנו למדנו דגם פורים שנאמר בו פרסומי ניסא נהי דלענין קניין צרכי סעודה יש לומר דאין ענין מחוייב מאחר והוא דבר שאין לו שיעור ברור, אבל לעצם דרגת המצוה יש לומר דמחמת שהוא פרסומי ניסא הוא קודם לצרכי שבת, וע”ד הגמ’ בשבת [כג ע”ב] דנר חנוכה קודם לקידוש היום משום פרסומי ניסא, ונהי דלא נימא שצרכי פורים קודמים לקידוש היום מאחר ומשתה ושמחה הוא דבר שאין לו שיעור, אבל עונג שבת עצמו הוא דבר שאין לו שיעור ג”כ, ממילא מכיון דלתרוויייהו אין שיעור יש לומר דצרכי שמחת פורים קודמים לצרכי שמחת שבת.

ו.

יבוא עוד לדון לענין קדימה אם הוא גם קודם בזמן או רק קודם לדחות

וממילא יש לעיין האם גם לענין קדימה באופן שאין אחד מהם דוחה את חבירו ג”כ קודם פורים לשבת או לא.

והנה בזבחים [צ ע”ב] מספקא לן אי תדיר ומקודש תדיר קודם או מקודש קודם, ופסק ברמב”ם [הל’ תמידין ומוספין פ”ט ה”ב] אם היה תדיר ומקודש איזה שירצה מהם יקדים.

והיה מקום לדון בזה דצרכי שבת הם תדירין וצרכי פורים הם מקודשין כיון שהם דוחין וכנ”ל לענין פרסומי ניסא, א”כ איזה שירצה יקדים.

אמנם מאידך יש לומר דהיכא דאשכחן שהדבר קודם לידחות יהיה קודם נמי לענין להקדים.

ולכשנתבונן נראה שדברו בשאלה מעין זו הפוסקים להדיא, וז”ל הב”י [או”ח סי’ תרפ”ד] בשם הרא”ש (שבת פ”ב סי’ יב-יג) על דברי הגמ’ בשבת שם על נר חנוכה דפרסומי נסא עדיף, משמע אי לאו משום פרסומי ניסא תדיר קודם אפילו לדחות את שאינו תדיר ויש לדקדק מזה כשחל ראש חדש טבת בשבת שמפטירין הפטרה של ראש חדש ולא בנרות דזכריה דתדיר קודם דלא שייך פרסומי ניסא בהפטרה דהא קורין בתורה דראש חדש קודם ואחר כך דחנוכה ואי שייך פרסומי ניסא בקריאה אפילו לדחות פרסומי ניסא עדיף כל שכן להקדים וליתא להך סברא (דהך סברא) [דודאי] היכא דאי אפשר לקיים שניהם פרסומי ניסא עדיף אבל להקדים תדיר עדיף דאיכא לפרסומי ניסא באחרונה כמו בתחלה הילכך קריאת התורה דאפשר לקיים שניהם תדיר קודם אבל בהפטרה שאין מפטירין אלא אחת פרסומי ניסא עדיף.

ועוד וכו’ עכ”ל, וכ”כ בתוס’ הרא”ש על הגמ’ בשבת שם.

וכן מוכח בגמ’ מגילה [סוף דף כט] לענין חנוכה ור”ח דאיכא למ”ד ר”ח עיקר והכי קיימא לן, וטעמו מבואר בגמ’ שם משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ולפי זה נמצא ראיה ברורה מן הגמ’ דגם פרסומי ניסא הוא קודם לתדיר רק להקדים אבל לא לדחות.

ואע”ג דלענין תדיר ושאינו תדיר גרידא יש להקדים התדיר גם לדחות, וכמבואר בתוס’ [סוכה נד ע”ב ד”ה אמאי] עי”ש, מ”מ באופן שיש מחד תדיר ומחד פרסומי ניסא הכלל בזה הוא שיש להקדים התדיר להקדים ולהקדים הפרסומי ניסא לדחות.

ולפי כלל זה נמצא לענייננו דלענין הקדמה יש להקדים שבת אבל לענין דחיה יש להקדים פורים.

ז.

היוצא מזה הלכה למעשה

ולכן יש להורות לשואלים דבר ה’ זו הלכה דאם יש בידם מעות מצומצמים למטעמי שבת או למטעמי פורים יש להם ליתן המעות למטעמי פורים, וה’ הטוב ירווח להם שיזכו לעתיד לקיים המצווה בשלמות, אבל אם יש בידם מעות ברווח לשניהם יש להם לעסוק מתחילה בצרכי שבת ואח”כ בצרכי פורים.

הנה יש כמה שיטות ואופנים בגדר חיוב טבילת עבד שקנהו שלא על מנת להטבילו, עי’ יבמות מח ע”ב, אולם בניד”ד לגבי קנין מרדכי המן יש קושי לומר שהטבילו, חדא שאין מקבלין גרים מעמלק, כדאמרי’ במכילתא ס”פ בשלח, ומסתבר דה”ה עבדים, מאחר והענין הוא שחייבים מיתה ואין לישראל להחיותם אפי’ כדי ליהנות מהם כמבואר במעשה דשאול המלך, ועוד דהרי אם הטבילו הרי הוא כקטן שנולד ואינו כבר עמלק וכפשטות הגמ’ מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק שהכונה בזה שאחר שנתגיירו דינם כקטן שנולד (והארכתי בנידון זה בביאורי למכילתא דרשב”י סוף פרשת בשלח שיש פלוגתא בזה וציינתי שם הרבה מ”מ בזה), ממילא מסתבר שלא הטבילו.

ומיירי שלקחו על מנת שלא להטבילו ולקנין מעשה ידים בלבד כמבואר ברמ”א סי’ רסז ס”ד דבאופן זה מותר ושכן המנהג פשוט ושכ”כ במרדכי ורבינו ירוחם, ויש לציין שכן מבואר גם בפסקי תוס’ בפר”א דמילה שבת פי”ט אות תמז.

ויעוי’ בתשובה הסמוכה [ד”ה איך מרדכי קיבל וכו’] שכתבתי שיתכן שהטעם שמרדכי קנהו לעבד היה כדי שעל ידי יוכל לסבב את מחייתו ולקיים על ידי זה מצוות מחיית עמלק.

ושו”ר דביערות דבש (ח”א דרוש יז) נקט שמרדכי הטביל את המן לעבד כפשטות הדעות בגמ’ ביבמות שם שאסור לקיים עבד אם לא הטבילו, ויעוי’ גם בנחל אשכול להחיד”א (אסתר ג, ד) שנקט שהיה מחצה עבד ומחצה בן חורין.

ומיהו עיקר קושיית היערות דבש שמא מחמת שלא היה עבד קבוע לכך לא הוצרך להטבילו אלא קנאו רק למעשה ידים ולא דר בביתו בקביעות אלא רק בא לעבוד פעם בשבוע כדאי’ בתוספתא דתרגום ראשון (כמו שציינתי בתשובה הסמוכה הנ”ל), וגם צ”ע דקי”ל שאין מחוייב להטבילו באופן זה.

ולגוף דברי החיד”א הנ”ל צ”ע דהחיד”א הביא ראי’ מנוסח שטר המכירה שקנאו לעבוד פעם בשבוע והרי לא שייך להטביל עבד לחציו עבד וחציו בן חורין, וא”כ אפשר דגם החיד”א מודה שלא היתה ההגדרה בזה מחצה עבד ומחצה בן חורין בדיני עבדות אלא רק בקנין מעשי ידים בלבד.

קרא פחות