יש בזה ג’ נידונים, הא’ אם סברס חייב בערלה, ובספר פרי האדמה הל’ ברכות פ”ח ה”א ושו”ת קרית מלך רב הזכירו שמצוי שנטעו אילן הסברס לגדר בלבד (דהיינו לסייג בל’ המשנה), ועי’ באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד סי’ רצד אות ל’ מה שהובא בזה בשם בעל הר צבי לדון בעץ סברס שנטעו לעלים למאכל בהמה.
אבל בני”ד כמדומה שיותר משתמשים בעצי הסברס שב”לפתה” לאכילת פירות משימוש בעלים וצל”ע מה הי’ תחילת נטיעתם ומ”מ כיום שבעיני כל העולם חשיב לאכילת פירות לכאורה לא קיל מהנוטע לסייג ולקורות וחישב לאכילה דמתחייב כמבואר ביו”ד סי’ רצד סכ”ג, אולם המנ”ח מצוה רמו נקט דאם נזרע לסייג ולקורות והופקר לא מהני מחשב מי שהפקירו ומאידך בספר כרם ציון ח”ו פי”א סק”ט נקט דתליא במציאות אם משמש האילן למאכל על ידי המחזיק באילן חייב בערלה, ויש לדון לב’ הדעות בענייננו אם שימוש קבוע של עוברים ושבים באילן הפקר מחייבת בערלה.
הב’ אם צריך לחשוש לספק ערלה בשדה ישנה בא”י, ועי’ משכ”ב בשו”ע יו”ד סי’ רצד סי”ז לגבי יין מפירות מסופקים, ורוב הסברות שכתב שם שייכים בניד”ד אבל מה שמסיים שם ואם עושים הם דקים וקלושים וכו’ יש להסתפק אם נוגע בניד”ד, ובברכ”י שם סק”ח הביא בשם רדב”ז ח”א סי’ תקפ שהתיר פירות גויים גם בא”י וציין שם עוד לבית דוד יו”ד סי’ קמז, ועי’ שם עוד בשכנה”ג הגב”י סקכ”ג, וכאן הוא חמור יותר מכיון שישראל ליקטן ויש שאלה של קבוע, ועי’ מ”ש באבן ישראל הל’ מאכא”ס פ”י הי”א ובשאר המ”מ שהובאו באליבא דהלכתא על השו”ע שם אות קנ, וצל”ב המציאות אם בסברס שבליפתה עדיין יש שינויים בעצים ואם שייך שם מיעוט המצוי האסור בערלה.
והג’ אם נימא דחשיב שלא במקום יישוב, דלכאורה הגדרת הליפתה כסמוך למקום יישוב שבזה החמיר החזו”א ערלה סי’ א סקי”ט (ויש לדון דאפשר שגם א”צ לבוא לדין סמוך ליישוב אם בפועל הוא מוקף ביישוב ומשמש לטיול לבני היישוב ואמנם בשו”ע סכ”ז נזכר דהעולה מאליו במקום טרשין פטור ועי’ בזה להלן) ולפ”ד אין כאן פטור זה.
וגם אם נימא דחשיב שלא במקום יישוב עדיין יש לדון אם יש בזה כדי טיפולו כדי להתחייב בערלה עי’ ביו”ד סי’ רצד סכ”ז, ולכאורה עץ לעץ מצטרפים לכדי טיפולן וכן אם עתיד לגדול כדי טיפולו החמיר החזו”א ערלה סי’ א סקי”ג.
יש לברר גם המציאות אם ננטעו האילנות על ידי אדם וחרב היישוב או שעלו מאליהן ומ”מ במקום שאינו יישוב אי’ בשו”ע סכ”ז דה”ה אם נטעו אדם יש פטור אם אין עושה כדי טיפולו, ולא דמי לדלעיל סכ”ג לגבי הנוטע לסייג דמבואר בשו”ע דתליא הדין גם בכוונה בשעת נטיעה.
אבל יש לדון בדין הראשון שהביא השו”ע שם סכ”ז שהעולה מאליו במקום טרשין פטור וכתבו הבאה”ג ובבהגר”א דיש חילוק בזה אם עולה ברה”ר או ברה”י, ובניד”ד לכאורה עולה ברה”ר חשיב (וצל”ב המציאות דאם עלה מאליו בזמן שהיה עדיין רה”י א”כ כבר נתחייב ודמי למש”כ בסכ”ג הנוטע למאכל ונמלך לסייג חייב, וגם צל”ב אם היה עולה מאליו או ננטע על ידי אדם), ולפי ביאורם שכ”כ גם בכס”מ יוצא דבניד”ד יהיה פטור אם כך היה המציאות, אבל בש”ך שם משמע דפטור עולה מאליו אינו במקום יישוב, וצ”ב דשלא במקום יישוב גם בנוטע פטור כמ”ש השו”ע שם וא”כ מאי נפק”מ להש”ך בין דין טרשין שהזכיר בו השו”ע שפטור רק בעולה מאיליו ודוחק לומר דבעולה מאליו יהיה פטור אפי’ כדי טיפולו, ומיהו באמת יש לדון גם להכס”מ ובאה”ג והגר”א בעולה מאליו מה הדין בעושה כדי טיפולו, ובחזו”א ערלה סי’ סקי”ט משמע בפשיטות שדימה דין טרשין לדין שאינו במקום יישוב (כעין הש”ך) גם לענין זה שכדי טיפולו חייב.
ואולי יש לומר דהש”ך סובר במקום טרשין ביישוב הוא כמקום שאינו יישוב דהש”ך נקט דטעם מה שלשיטתו עולה מאליו ביישוב חייב משום דע”י עיבוד אדם עלה א”כ טרשין מפרש דהריעותא הוא מצד שאינו מעובד, ולכך לא עלה על ידי עיבוד אדם ולענין זה חשיב כשלא במקום יישוב, אלא דשלא במקום יישוב כתב הפרישה סקמ”ט שגם אם נטעו בטלה דעתו אצל כל אדם, וגם הש”ך יוכל להסכים לזה ולבאר לשון השו”ע לפ”ז למה קולא דנטעו נוהגת בשלא במקום יישוב ולמה במקום יישוב אינה נוהגת ולמה טרשין מפקא מכלל יישוב ולא בא לכלל שאינו יישוב ולהנ”ל מיושב.
היוצא מזה דיש כמה דברים שצריך לבאר המציאות בענין הפירות הגדלים בליפתה, ואמנם יש לדון ג”כ מה הדין בדבר שלא נתברר בו המציאות, ומסתמא שבשדה ישנה נטושה א”צ לחשוש למיעוטא דמיעוטא של אילן שאולי נעקר ממקומו, כל עוד שלא נודע שיש כאן ריעותא, אבל א”א לקבוע בספר דברים שלמחרת יתבררו אחרת.
מק"ט התשובה הוא: 126668 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/126668
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.