יש מקום לצדד שאם הוא ריח קלוש שאינו מפריע לאנשים כלל ורק מי שיודע שיש שיפוצים יודע שהוא מהשירותים אינו אוסר.
מקורות: לגבי מיני ריח רע כ' הפוסקים (הנו"כ ברמב"ם והשו"ע והו' במשנ"ב עט סקכ"ג) ששיעור הריח הרע הוא כל שבני אדם מצטערים ממנו, אבל לגבי צואה הוא אסור גם בלא ריח רע, כמבואר במשנ"ב בכ"מ [ראה שם סקכ"ה ובה"ל ד"ה דינם וד"ה צואת] ע"פ הש"ע סי' פב, אבל לגבי ריח רע בחדר אחר שהוא מדרבנן וקל יותר ואפי' מצינו לגבי אדם שאינו מריח הקילו בזה מעיקר הדין במקום הצורך [עי' משנ"ב סי' עט סקי"ח], יתכן שהקילו כשאין ריח שבני אדם מקפידים עליו, דעיקר החומרא לגבי צואה שאוסרת בכל גוני (באופן שאין ריח) הוא בצואה לפניו באותה הרשות, דהרי אם הצואה מלאחריו בהפרש ד"א ממקום שכלה הריח לא מחמירים ותולים הדבר בריח, וכן ברשות אחרת תולים הדבר בריח (להרא"ש אפי' לפניו ולהרשב"א עכ"פ באינו לפניו), ולא אמרו שבצואה אין הריח נפק"מ אלא רק באופן שהוא ברשותו או לפניו [כל מ"ד לפי הכללים דיליה, היינו לענין כשרואה אותה והיא ברשות אחרת להרא"ש (עי' סי' עט ס"ב) או תוך ד"א ברשות אחרת כשאינו רואה אותה להרשב"א, או חוץ לד"א באותה הרשות לכל דעה מה דאית לה (אבל הדעה שהמחיצה מפסקת בפני ריח אפי' הריח עובר ממנה לא נפסקה להלכה כמ"ש המשנ"ב עט סקט"ז)], דאל"כ מהו השיעור בזה, וכיון שראינו לענין ריח רע אחר שהשיעור כל שבנ"א מצטערים, א"כ גם לענין צואה היכן שנתנו שיעור לענין ריח יש לומר שזהו השיעור שניתן, (ויש להזכיר בזה לפום אורחא שיש דעות בראשונים שלא נפסקו להלכה שגם בהפחה באופן האסור [שהוא ר"ר שאין לו עיקר] אינו אסור אלא בזמן הפחה, ועכ"פ גם לדידן כ' הבא"ח שאם אין בהפחה ריח אינו צריך להפסיק אפי' בהפחה שלו, ואולי גם בזה יש לומר דהשיעור הוא כל שדרך בני אדם להצטער, וכאן יותר מסתבר לומר כן מאחר שאין כאן צואה כלל), אך לא ראיתי דבר מפורש בזה.
מק"ט התשובה הוא: 2402 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/2402
