לא ראיתי להדיא לע"ע נידון על זה בפוסקים, אבל יש לציין לדברי הרמ"א שנהגו להקל כשהיה סיבה למות כגון בשעת דבר או מגיפה, ומשמע שם שגם אם עדיין הוא בשעת דבר או מגיפה, עדיין יש להקל בזה מאחר שיש לתלות המיתה בדבר, ועי' בסוגי' ביבמות בענין הנידון אם מעיינא גרים וכו' והנפק"מ בזה, ויעוי' בנו"כ שם בשם מהר"י ווייל דאם היו ב' פעמים מחמת דבר שיש לתלות בו שוב יש לחשוש לקטלנית ואין להקל לפי דעתו אלא רק באופן שפעם אחת היה מיתה מעמו ופעם אחת היה מיתה על ידי דבר.
והנה נחזי אנן דמבואר בסוגי' דגיטין וכן נפסק בשו"ע דעד גיל שמונים יש חזקת חיים ומשמונים ואילך אין חזקת חיים (ועי"ש עד מתי נמשך זמן זה), וא"כ לכאורה אם אחד מהבעלים הראשונים מת בשמונים ועכ"פ באופן שרק אחד מהבעלים הראשונים ולא שניהם (לחשוש למהר"י ווייל הנ"ל) אולי יש מקום לומר דיש לתלות המיתה במה שלא היה לו חזקת חיים והיה עומד למות כמ"ש בברכות יז הכל למיתה הן עומדין, א"כ יש חילוק עצום בין קודם שמונים שהוא בחזקת חיים לבין אחר שמונים שהוא עומד למיתה.
אולם יש לחלק בין מיתת מגיפה למיתה מעצמו בן שמונים, דבשמונים אין לו סיבה לחיות אבל גם אין לו סיבה למות, דאין לו דין חולה ולא גוסס ולא מסוכן, וא"כ סוף סוף יש לומר דמזלא דידה גרם למיתתו, וא"כ המזל עלול לגרום גם באדם צעיר.
וגם יש לדון דשמא מגיפה מיירי באופן שעכשיו אין חשש מגיפה וצל"ע בזה משא"כ באופן שבעל שלישי אינו בן פ' ועתיד להיות בן פ', דכאן הרי עתיד לבוא לידי סכנה, גם אם נאמר שהמזל הזה מסוכן רק מגיל פ', ומיהו אם עבר את גיל ההפלגה המבואר בגיטין שם ובשו"ע כ"א לפי שיטתו, ספק זה אינו שייך.
ומ"מ משום עיגונא אולי יש יותר להקל בזה, בפרט מה שמבואר שם בנו"כ שעיקר טעם ההיתר בזה הוא מכיון דדשו בה רבים שטעם זה נזכר בגמ' במקומות אחרים (עי' שבת קכט), אבל גם שם הוא רק בצירוף מה שמצאנו להדיא דעות בפוסקים להקל במגיפה ועי' בגמ' יבמות הנ"ל, ועי' בנו"כ שם דהרדב"ז הקיל רק בקטלנית דב' ולא בקטלנית דג' שרק בב' הקיל בצירוף שהחשש לקטלנית דב' הוא מספק מסכנתא, וא"כ לענייננו יש לדון בכל זה, ומסתימת הפוסקים לכאורה לא מצינו שהזכירו היתר זה.
מק"ט התשובה הוא: 6880 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/6880
