ריח

{יום א' לסדר וארא ע"ו
מודיעין עילית - כולל יששכר באהליך}

היכן גרו ישראל במצרים

א) מה שהקשה הג"ר נתנאל כהן נ"י עה"פ ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וז"ל, צ"ב הא בני ישראל הובדלו מכל המצריים וגרו בארץ גושן, ומהו ושאלה אשה משכנתה ע"כ.

תשובה ראשית כל מה שהובדלו מן המצריים היה בימי יעקב, אבל אח"כ מפורש במדרשי חז"ל שהיו מחפשים להיטמע באומת מצריים, ושהיו הבתי קרקסאות ובתי תיאטראות מלאים מהן, ושבטלו ברית מילה, ועיין בס' שלח את עמי לה"ר יוסף דויטש מה שליקט הרבה מדרשים בזה, ולק"מ.

עוד יש לידע דבמדרשים מבואר שלא נתנו להם מצרים לשוב לביתם, וא"כ לא המשיכו לדור בארץ גושן תמיד, וגם מי שלא היו ישנין בשדות, אפשר שהיה להם בית לישן עם המצריים.

בדבי המשך חכמה שלימוד תורה דרבים דוחה פיקו"נ

ב) מה שהקשה הגר"ד פאלק ע"ד המשך חכמה סוף תרומה דעל ת"ת דרבים יש למסור נפשו, ולכך נענש יהושע כשלא עסק בתורה במלחמה, ולכך מסר יהושע נפשו עה"ת.

והקשה דבמשך חכמה עה"פ (שמות ד' י"ט) כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, כתב המשך חכמה דאם היה חשש סכנה היה פטור מלהוציאן ממצרים וליתן להם את התורה.

תשובה הנה באמת דברי המשך חכמה הללו בפ' תרומה צריכין ביאור ובירור, מ"ט דוחה פיקו"נ אע"פ שאי"ז מג' עבירות, ואפשר דס"ל שהיה בזה חילול ה' ולכך דוחה פקו"נ, ואינו תח"י כעת, אכן נראה לחלק דכל ענין הפקו"נ שאינו דוחה ת"ת הוא רק אחר שניתנה התורה, אבל קודם שניתנה התורה היתה התורה מציאות אחרת, וכמ"ש בזהר שסיפורי התורה הם רק התלבשות של תורה עליונה ונשגבה במילים, ולכך לא רצו מלאכי השרת שתנתן תורה לישראל עי' באור החיים, אבל אז עדיין לא היה חילול ה' כל עוד שלא נתנה אם לא תינתן, ורק אחר שניתנה התורה ונעשו ישראל לעם סגולה וגוי קדוש בשביל זה, אם עתה יבטלו ישראל מן התורה זה יהיה ביזיון וחילול שם הקדש, וגם משה י"ל דמיירי על מה שמסר נפשו אחר מתן תורה, אם כי אינו לפני כעת כאמור.

בשם 'אהיה'

ג) מה שדן כת"ר עפמ"ש בתרגום (שמות ג' י"ד) אהיה אשר אהיה, ותרגם אהיה די אהיה, ומוכח שכונתו דגם תיבת אשר כלולה בשם.

ומאידך במ"ס פ"ד ה"ב מתבאר שאם כתב אהיה אסור למחקו ע"ש.

תשובה לא הבנתי מה ההכרח לזה, חדא דאדרבה אם היה השם אהיה אשר אהיה היה לו לתרגם אהיה אשר אהיה, ולא די שהוא לשון תרגום, וכמו שמות ערים [כשלא ידוע אלו ערים הם כיום] שמתרגם שמות הערים ממש, ולא מצינו שיתרגם אלהים - ריבונין, או אדני - מארי, ואף כאן לא יתרגם אהיה - אהוי כבארמית, כיון ששמות ממש אינו מתרגם תמיד.

ועוד לא הבנתי מה מקשי מהמ"ס דהרי המ"ס סגי ליה דבקרא אח"ז נאמר כה תאמר וגו' אהיה שלחני אליכם, ושם לא נאמר אהיה אשר אהיה וא"כ גם אהיההוא שם קדש ותו לא מידי.

בראיית המחה"ש לאסור אמירת שם ומלכות בברכות דרך לימוד

ד) כתב המחצית השקל או"ח סי' רט"ו במ"א סק"ה [בדעת המ"א] דממה שכתבו הראשונים שכל הברכות בש"ס טעונות שם ומלכות, ובגמ' לא נזכרו בשם ומלכות, א"כ מבואר שאין לאומרן בשם ומלכות כשקורא אותן בגמ'.

והקשה כת"ר דבכמה דוכתי אשכחן בגמ' שנזכרו ברכות בשם ומלכות.

תשובה לכאורה ראייתו באמת דוחק היא קצת, ואפשר די"ל בדעתו דגם אותן המקומות שנזכרו הברכות בשם ומלכות הוא ללמד על שאר הברכות שהוזכרו בסתמא בגמ' ג"כ שהם בשם ומלכות, וגם יש לברר בהעתקות הכת"י אם גם באותן המקומות נזכרה שם הברכה נזכרה שם בשם ומלכות, דאפשר שזוהי תוספת של המעתיקים.

ומ"מ צ"ע.

ובעצם הדין פשוט שיש לנהוג כן שלא להזכיר הברכות הללו עם שם, כמו שפסק המ"ב סי' רט"ו ועוד פוסקים, ואף שהיעב"ץ ח"א סי' פ"א רצה להתיר בזה, מ"מ כבר חלקו ע"ז שא"פ, וכן איתא בתשובת רב נחשון גאון (סימן שנב), שאם אומר דרך לימודו שם ה' כקריאתו בנוסח ברכה שנזכרה בתלמוד, הרי הוא כמוציא שם שמים לבטלה, שעובר משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

הזכרת שם בפסוק דרך לימוד גמ'

ה) מה שכתב כת"ר להוכיח להתיר הזכרת שם במקראות כשלומד בגמ' [ולהכריע מח' הפוסקים בזה], ממ"ש בגמ' בברכות כ"ב א' בעל קרי וכו' אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו, משמע דשאר כל אדם שרי.

תשובה ראיה זו נכונה והביאוה הפוסקים, ביעב"ץ ח"א סי' פ"א ובס' שיח השדה למרן הגרח"ק שליט"א, וכ"כ מדנפשיה בשו"ת זכור ליצחק סי' ס"ד, וכ"כ בעוד כמה ספרים, ועיין בילקוט מפרשים החדש [עוז והדר] על הירושלמי פ"ג דברכות שגם שם נזכרה ברייתא זו, ע"ש מה שדנו בזה המפרשים, ויש מן המפרשים שם שכתבו לדחות ראיה זו, ולא הבנתי דבריהם.

ובשו"ת אבני זיכרון (ח"ב סי' כו סק"ו) תירץ דמ"ש שבעל קרי אסור להזכיר האזכרות, אין הכונה שלשאר כל אדם שרי, אלא על מה ששאר כל אדם מזכיר 'אלוקים' וכדו', לבעל קרי אסור גם זה, והוא דוחק טובא, ולא משמע כן מן הלשון.

זפת בתיבתו של משה

ו) כתב רש"י בר"פ נח (בראשית ו' י"ד), בכפר.

זפת בלשון ארמי, ומצינו בגמרא כופרא.

בתיבתו של משה, על ידי שהיו המים תשים, דיה בחומר מבפנים וזפת מבחוץ, ועוד כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע של זפת, אבל כאן, מפני חוזק המים זפתה מבית ומבחוץ עכ"ל.

והקשה הג"ר ישראל מאיר ליכטנשטין, מ"ט בעינן להטעם שלא יריח אותו צדיק וכו', הרי כיון שלא היו המים תשים, א"כ לא היה שום צורך לדבר זה.

תשובה התשובה לזה מבוארת, דאין הכונה שאם המים תשים א"צ שום הגנה כנגדם, דמה לי הרבה מים מה לי מעט מים, בכל גונא יש סכנה ויש חשש טביעה, אלא שאם יש חשש גדול לא מתחשבים בנוחות בני האדם, ואז היו מושחין זפת גם מבפנים, משא"כ כשיש חשש קטן יותר, בכה"ג מתחשבים גם בנוחות האדם, אע"פ שממעטים בכך את האפשרות להינצל, כיון שהחשש בכה"ג הוא קל יותר.

ולכך אם לא היה שום חשש כאן, כגון שלא היה משה בתיבה אלא רק איזה חפץ וכדו', בכה"ג היו מושחין גם מבפנים זפת, על מנת להבטיח יותר את הצלת התיבה, אבל עתה שהיה בתיבה משה עצמו היה עליה למעט בשמירה על מנת שלא יריח ריח רע, וכ"ז רק משום שהיו המים תשים היה מותר לה לעשות כן.

וק"ל.

א) מה שהקשה בדברי הגמ' יומא ד' ב', בענין לאמור, ואביא דברי הגמ' שם, ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו לאמר אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר עכ"ל.

והקשה כת"ר מ"ט לא אייתו קרא דכתיב לאמור עד השתא.

יש לתרץ עפ"ד הריטב"א שם שכתב וז"ל, פי' ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין קול הדיבור הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור.

עכ"ל הריטב"א, ומבואר בדברים דדוקא נקט ליה להאי קרא שנזכרה בו קריאה ודיבור והקדים קריאה לדיבור כדדרשינן בגמ' הנ"ל.

ב) מה ששאל ר' ישראל יעקב פרבר מ"ט נזכרה פרשת תודה בפ' צו ולא בפ' ויקרא, היינו משום שתודה היא רק פרט במצות קרבן שלמים, כדכתיב, ויקרא פרק ז פסוק יא-יב וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה', אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן ע"כ, ומבואר דזהו פרט במצות שלמים.

וכ"כ הספורנו שם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים, והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ וכו' עכ"ל.

ובפרשת ויקרא נזכרו רק כללי הקרבנות ולא הפרטים.

ג) מה שהקשה ר' דוד פלק ע"ד הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת צו, שכתב וז"ל, ויקרב את האיל השני.

מלמד שהשני ממלא את הראשון שאם הקריב האחד ולא הקריב השני לא יצא ידי קדושו המלואים שהוא משלים עם הכל.

ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל בשמחה ואותו היום עשאוהו יום טוב.

משל לפורע את חובו ועושה יום טוב.

כך כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו לאותו היום יום טוב.

מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו כל שכן שמשלים לימודה.

וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש ע"כ.

והקשה דהרי השמחה בכה"ג הוא שיצא בלי פגע כמ"ש בפיוט ליוה"כ, שהרי הרבה כהנים היו מתים, וא"כ מה הדמיון לכאן.

תשובה אע"פ שהיה שם שמחה גם מצד זה, מ"מ בודאי שישנה גם את חלק השמחה שיש בהשלמת העבודה, ונהי דאם הי' מייתי ראיה מכה"ג לכאן היה מקום להקשות, אבל יש להתבונן בדבריו דלא מייתי ראיה אלא מכאן לכה"ג, וניחא דמייתי ראיה שיש לו לשמוח גם מצד זה.

ד) מה שהקשה ע"ד רש"י ויקרא ט' כ' שלאחר תנופת חזה ושוק ע"י הכהן המניף, נותן לכהן המקטיר גם החזה וגם החלבים, ותמוה מאי בעי חזה גביה, כיון שאינו מקטיר אלא החלבים, הנה עצם דברי רש"י הם מדברי הגמ' במנחות דף סב ע"א, דגרסי' התם, והכתיב וישימו את החלבים על החזות ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, וכבר עמד ע"ז בחידושי הגרי"ז וז"ל, וצ"ע מאי בעי החזות לכהן המקטיר הלא זה לכהנים הוי, והנה בענין סדר התנופה מבואר בתו"כ דמניח החלבים ואח"כ חזה ושוק ואח"כ יותרת הכבד והכליות והגיה הגר"א בתו"כ שם דהכליות הוי יחד עם החלבים ואח"כ החזה ושוק, אמנם הר"מ בהל' מעה"ק (פ"ט הל"ח) פסק כגירסתינו וצ"ע מ"ש דמפסיק להו בחזה ושוק עכ"ל.

וחשבתי בעניי אולי שייך לבאר לפמ"ש בהמשך הגמ' שם, והא קמ"ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ע"כ, וא"כ בעינן [עכ"פ לכתחילה] שמעשה התנופה יהיה ע"י ג' כהנים, דג' רבים נינהו, וכיון שתשלום התנופה בכהן הג' הוא ע"י המסירה לו להקטרה, ואע"ג דבלא שהיה צורך אמיתי בכהן שלישי לא הוה עבדינן לבטלה כהן שלישי רק בשביל שיהיה רב עם, אלא דבאמת הכהן הג' מעיקרו הוא לצורך הקטרת החלבים, ואגב כ"ז שייך לקיים מצות ברב עם, אבל השתא שכבר יש לפנינו ג' לצורך הקטרת החלבים, א"כ מסרינן ליה ג"כ החזה לזכות גם בחזה במצוה זו, וצ"ע.

ה) מה שהקשה כ"ת ע"ד רש"י ויקרא פרק א מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

והרי בסנהדרין נ"ט ב' כתב רש"י שהבהמות לא היו של אדה"ר אלא של גבוה.

תשובה יעויין במזרחי (רא"ם) שם שציין מקור דברי רש"י בויקרא רבה (ב, ז), וכתב ע"ד רש"י וז"ל, בויקרא רבה.

אבל בתורת כהנים דרשו: "אדם - לרבות את הגרים", דלא תימא "בני ישראל" כמשמעו למעוטי גרים.

השתא דאתא "אדם" לרבות את הגרים, על כרחך צריך לומר, דפירוש "בני ישראל" מקבלי ברית בישראל, שגם הגרים בכלל.

ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר "דבר אל בני ישראל" אף הגרים בכלל עכ"ל הרא"ם.

והנה ע"כ שהתו"כ פליג על הויק"ר, אבל יתכן עוד דגם הגמ' דסנהדרין פליג על הויק"ר, דאם כך הוא שכל הבהמות היו של גבוה א"כ מי נתן לו רשות ליקח מהן לצורך הקרבה.

א"כ ניחא שהרי דרך רש"י במחלוקת מדרשים לפרש פ"א כמר ופ"א כמר כמ"ש המהר"ל בגו"א בפ' בראשית, דמילתא דפשיטא הוא שלא היה לרש"י הכרעה בין אגדות חז"ל מה נכון ומה לא ח"ו, אלא בכל מקום פי' ע"פ פשוטו, והדברים מובנים למבין.

ו) משה"ק כת"ר ממש"כ בעל הטורים ויקרא ד' ז' בכל הכפרות הוסיף כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול לפי ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ"ד מי"ג) עכ"ל, וקשה דהרי בפר העלם דבר של סנהדרין נאמר, אע"פ שגם אצלם זהו שגגת תלמוד.

שמא י"ל דסגי דגלי רחמנא בחד דוכתא לרמוז ששגת תלמוד עולה זדון, ומ"מ אפילו בכהן גדול ע"כ איכא איזו שהיא כפרה, דאל"כ למה הוא מביא, אלא דפרה גמורה לא היא דחשיב ליה קצת כמזיד, וזה סגי פ"א דאשמעינן לה ברמז, עוי"ל דבסנהדרין אין ישראל אשמין בשגגת תלמודן של הסנהדרין, ועכ"פ איכא כפרה מעליתא גבייהו, עוי"ל דגבי כה"ג שהורה לעצמו וטעה טפי שייך לומר שהיתה כאן פשיעה בהוראתו, משא"כ כשכל חכמי ישראל נתועדו ונתיעצו יחדיו ואעפ"כ טעו בזה הו"ל פשיעה הקרובה יותר לא'ו'נ'ס, ובכה"ג שייכא יותר סליחה וכפרה וצל"ע, והשני נראה עיקר.

ז) מה שהקשה ר' אהרן פרייס מירושלים במ"ש 'מן הצאן' להוציא את המוקצה, 'ומן הצאן' להוציא את הנוגח שהמית, דהרי וי"ו בא להוסיף ולא למעט.

תשובה הוי"ו בא להכפיל את התיבה וכשהוא נאמר גבי מיעוט, הוא בא להכפיל את תיבת המיעוט, וז"ל המכילתא דרשב"י פ' בא, אין לי אלא אכילתו שהיא בחפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר וככה ככה.

יכול שאני מרבה צליתו והדחת קרביו, תלמוד לומר ככה.

ככה אתו.

אתו בחפזון, ואין פסח דורות בחפזון עכ"ל, ורד"ה בהערותיו שם פי' דככה ריבויא הוא ווא"ו למעט אתא, וז"ל מדכתיב 'ו'ככה דריש כאילו כתיב ב׳ פעמים ככה ואין רבוי אחר ריבוי אלא למעט, ואפשר נמי דדדיש כפל הכ׳ דהו״ל למכתכ כה.

ולעיקר הדבר יעו"ש מה שכתבתי שם בארוכה, אבל מ"מ הוי"ו יכול גם למעט וגם לרבות לפי התיבה באשר הוא שם.

ח) הקשה הגרי"ח סופר [ר"י כה"ח] דהנה גבי שעירה של חטאת כתיב, ויקרא פרק ד פסוק לא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ, ואילו גבי כבשה דחטאת כתיב שם פסוק לה וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה' וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ, ולא כתיב ריח ניחוח.

תשובה יעויין במסכת סוטה דף לב ע"ב, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע והאיכא חטאת נקבה עולה זכר התם מיכסיא באליה תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר התם איהו דקא מיכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה עכ"ל.

ועפ"ז י"ל דהיכא דמ"מ מייתי שעירה מרצונו דרמי אנפשיה להתבייש כדי להתכפר, הואיל וממצי נפשיה להכי הו"ל ריח ניחוח לה'.

[ומ"מ צ"ל שעושה כן באופנים המותרים המבוארים בשו"ע או"ח סי' תר"ז ס"א ובמ"ב שם].

{בע"ה י"ד תשרי תשע"ו ערב סוכות
שאלה - הקשה הג"ר יצחק סורוצקין ר"מ דטלז, על מה שכתב רמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר [ויקרא כ"ג] ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכיצד היו עושין ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה.

}

וצ"ע דכיון דמייתי קרא ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, א"כ אמאי מתחילין ממוצאי יו"ט כיון דאין כאן ז' ימים.

תשובה - הנה זה מסתבר דכל גדרי שמחה שנזכרו בגמ' וברמב"ם כגון בשר ויין אינו חיוב השמחה בעצמה, דמצות השמחה היא עצם השמחה רק שקבעו חז"ל שישתה יין שיבוא לידי שמחה כמ"ש בתשובתי על ר"ה ע"ש, וכן ראיתי שכתב המנ"ח כעי"ז, וא"כ גם שמחת בית השואבה אי"ז צורת השמחה המחוייבת ע"פ התורה אלא המועיל לכך, וממילא דחו חכמים זה שלא ידחה שבת, דסגי בשמחה גרידא בשאר ימים.

במסכת סוכה דף נ ע"ב תנו רבנן החליל דוחה את השבת דברי רבי יוסי בר יהודה וחכמים אומרים אף יום טוב אינו דוחה.

והתם בדף נא ע"א ורבי ירמיה בר אבא אמר מחלוקת בשיר של שואבה דרבי יוסי בר יהודה סבר שמחה יתירה נמי דוחה את השבת ורבנן סברי שמחה יתירה אינה דוחה את השבת אבל בשיר של קרבן דברי הכל עבודה היא ודוחה את השבת.

וה"נ קי"ל כר"י בר אבא.

וביאור הדבר לפי ר"י בר אבא האם שמחה יתרה זו של כלי השיר, היא הכונה בתורה מ"ש ושמחתם וגו' או דלמא לא, וממילא אינה דוחה [וע"ש עוד בתוס' נ' סע"א], וכן פסק הרמב"ם כרבנן, וקרא דנסב היינו כנ"ל.

אכן הרד"ק כפי הפשט מפרש תי' חג מענין ריקוד וטיפוח לשמחה, ובסוכות היתה שמח' יתירה של בית השואבה לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג, ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו, ויש לידע האם כ"כ להלכה ממש, דידוע שמפרשי הפשט לא חשו לזה ואכמ"ל, וא"כ צ"ל לפ"ד הרד"ק דאה"נ רבנן עקרו הדבר בשוא"ת [ועיין בספ"ק דחגיגה דלא משמע כהרד"ק כמדו', ואין לי פנאי כעת], וצ"ע.

ורש"י סוכה מ"ג ב' ד"ה לולב, מלשונו נראה דחולק על שי' הרמב"ם, ובודאי עיקר הדין של שמחה נפקא ליה מושמחת בחגיך, כמ"ש רש"י בסוכה מ"ב ב' ד"ה והשמחה לגבי קרבן שמחה ע"ש, וענין שמחת בית השואבה היינו שמחה בניסוך המים לדעת רש"י כדאיתא שם מ"ב ב' ד"ה החליל, ונפקא ליה לרש"י לכאורה מדכתיב ושאבתם מים בששון, כדמשמע בסוכה מ"ב ב' לפרש"י בד"ה מה"מ ע"ש, ודלא כביאור השני שם המובא בתוס', מיהו סוגיא דסוכה מ"ג א' באמת צ"ע לדעת הרמב"ם, כיון דדרשינן ושמחתם ימים ולא לילות לגבי שמחת לולב, ומנ"ל לחלק דשמחת בית השואבה מיירי גם בלילול, עיין בחידושינו שם.

ובת"י פי' והיית אך שמח על שמחת בית השואבה, וצ"ל דהיינו אסמכתא בעלמא.

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה - הקשה הג"ר עקיבא קיסטר ר"מ בישיבת יד אהרן, דאי' בשו"ע או"ח סי' תרל"ט ס"ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ"א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ"ג והגהות אשיר"י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ"כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג"כ (א"ז והגהות אשיר"י פרק הישן ומרדכי פ"ב מיימוני פ"ו ומהרי"ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור"ן והרא"ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת"ה סי' צ"ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ"א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע"כ.

ומשמע לפו"ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו"ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע"כ.

וצ"ע דהו"ל להרמ"א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס"א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ"ע כנ"ל.

}

תשובה - נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ"ל להוכיח ד"ז מדברי המ"ב תרל ס"א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ"ש בסימן תרכ"ט סי"ד אם לא שהוא ר"ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ"ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה"כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ"ז שם (כדלעיל סי' ע"ט ס"ב עי"ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג"כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל"ז בביאור הלכה סוף ד"ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ"ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ' ערוכה במסכת סוכה דף כו ע"א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע"כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ"מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש"י ור"ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג"כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ'.

ולפמ"ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח"כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ' הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו"ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע"ג הסכך ויקיים עכ"פ לדעת ר"ת מצות סוכה [א"ה ולדעת החזו"א שקוף בלא"ה נידון כאויר], ודברי הצ"פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ"א הנ"ל וג"כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר"א ועו"פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי' השה"ל מלשון השו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קצד וז"ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ"ז ב') דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי"ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר"ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא"כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י"ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד' על ד'.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ"ל.

וצ"ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ"מ אפשר שיש מה"מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי' תרמ סקי"ג ואג"מ או"ח ח"ו סי' מ"ג.

שאלה - קי"ל בכ"מ (חולין קלג א', תענית ז' א') שאין ללמד לתמיד שאינו הגון, וק' מדגרסי' באבות דרבי נתן (נוסחא א ריש פ"ג), והעמידו תלמידים הרבה, שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.

תשובה - הרבה עמדו בזה, וכבר הצבתי קושיא זו בעצם חיבורי 'אורח חכמים' על דרכי הלימוד, והבאתי שם מ"ש המשנה הלכות בזה, ועתה אביא כל לשונו וז"ל [שו"ת משנה הלכות חלק ח סימן רמז]:

ונראה דזהו נמי מחלוקת ר"ג (ברכות כ"ח) שהיה ר"ג מכריז כל תלמיד שאינו תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש, ובשעה שהעבירוהו מגדולתו ומניהו לראב"ע לנשיא אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס ואתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי והנה התם פליגי רק אי בעי תוכו כברו דר"ג הכריז כל שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד והעמיד שומר על זה (וי"א דהיה אליהו הנביא) ורבנן פליגי עליה וסלקוהו לשומר הפתח והעלו אפילו מי שאין תוכו כברו כלומר שלא בדקו אי היה תוכו כברו אבל כל שברו ג"כ לא היה ראוי לכ"ע לא נכנס דבחוץ היה נראה עכ"פ מעשיו סתומים אבל אם היה רשע בן תרבות רעה דאז גם הברו שלו כלומר החיצוניות לא היה טוב לכ"ע לא נכנס וז"פ ע"כ.

ובפתח עינים להחיד"א על אבות שם העיר דלכאורה מדברי בית הלל נשמע שמלמדים לכל אדם ואפי' ידענו בו שאינו הגון, וזה דלא כרבן גמליאל ודלא כרבי אלעזר בן עזריה בברכות שם, שלא נחלקו אלא במי שלא נודע לנו מה טיבו, אבל בידוע שאינו טוב לכו"ע אין מלמדים.

ויעו"ש מה שהעלה לפרש שלבית הלל מלמדים כל אחד משום שהמאור שבתורה יחזירו למוטב, ועיי"ש במה שהביא מפירוש הרשב"ץ על אבות שם.

וגם אני הקטן כתבתי ברשימות לחלק כעי"ז דכל מי שאין בו דבר אפיקורסות, אלא שבא מרקע שנכשל ביצרו ועתה רוצה ללמוד תורה, בודאי אם ילמד תורה יוכל להשיבו למוטב כמ"ש בירוש' פ"ק דחגיגה ה"ז הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה [נ"י שהשאור שבה] יחזירם למוטב.

משא"כ מי שיש בו ריח אפיקורסות ולומד ע"מ לקנטר אין לו תקוה כ"כ וכל כה"ג חשיב תלמיד שאינו הגון.

ובשדי חמד (כללים מערכת האלף סי' רמד כרך א עמ' 56) תמה על החיד"א שהוא עצמו תמה על הפרי חדש { עמ"ש בברכי יוסף באו"ח סי' קנו אות ג על הפרי חדש שכתב שיש להכניס לבית המדרש אפי' תלמיד שידוע לכל שאין תוכו כברו, ועיי"ש מה שתמה עליו.

}ואסר להכניס כל תלמיד לביהמ"ד, ובתירוצו על בית הלל כתב שיש להכניס כל תלמיד, וכדברי הפרי חדש.

וכתב השדי חמד, ורצה לומר שאין מלמדים רק למי שמעשיו מקולקלים, אבל לבעל גאוה מלמדים דאינו בגדר של מעשיו מקולקלים, עיין שם.

[עיין שו"ת יחל ישראל סי' ב' מ"ש בזה].

ובמאירי באבות (פ"א מ"א), "והעמידו תלמידים הרבה", ולא אמרו שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון אלא במי שמידותיו מגונות, שזה בודאי ראוי להרחיקו הרחקה יתירה, עכ"ל.

לפ"ד יש חילוק באיזה חטאים עבר ואם יש בו מידות רעות, דאם פחז עליו יצרו ועבר לתיאבון על מאכלות אסורות או עריות וביאות אסורות, כמו הרשעים בזמנינו, עדיין יש תקוה שישוב לצורו ולקונו, ויראה את התענוג הגדול שיש בקיום תו"מ יותר מעונג כל ההבלים הללו, משא"כ אם מידותיו רעות בעצם, ובכלל זה אם מרדן בטבעו ושונא את החכמים טפי ולומד ע"מ לקנטר כמו שמצויים כאלו, הו"ל כתלמיד שאינו הגון שכן אין לו תקוה כ"כ.

וז"ל שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן צח: אך בעיקר הדברים נראים לכאורה דברי התוס' גם להלכה למעשה, דהיכא דהכוונה להחזירם בתשובה ליכא איסור, וכדאיתא להדיא (באבות דר"נ סופ"ב), דאמרו ב"ה, לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים עיין שם.