שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

כן.מקורות:אמרי’ בירושלמי פ”ק דר”ה שישראל שמחין בראש השנה, וכן בתניא רבתי הקדמון הל’ ר”ה סי’ עב כתב בשם רב סעדיה גאון ז”ל דבר”ה כתיב חג דכתיב ליום חגנו, והוקשו כל המועדות זה לזה ומש”כ ושמחת בחגך קאי ...קרא עוד

כן.

מקורות:
אמרי’ בירושלמי פ”ק דר”ה שישראל שמחין בראש השנה, וכן בתניא רבתי הקדמון הל’ ר”ה סי’ עב כתב בשם רב סעדיה גאון ז”ל דבר”ה כתיב חג דכתיב ליום חגנו, והוקשו כל המועדות זה לזה ומש”כ ושמחת בחגך קאי גם על ר”ה, ועוד אי’ בתשוה”ג שערי תשובה סי’ סד שחכמים הראשונים אמרו בר”ה כי חדות ה’ היא מעוזכם (ועי’ ביצה טז ע”ב), ומבואר מזה שהיה אומר להם להיות בחדוה בר”ה, וממילא שייך שפיר לאחל בר”ה חג שמח גם לדידן.

ויש לציין דכיון שאין חגיגה בר”ה א”כ חג הוא מצד חוגו חגא כדאי’ בפ”ק דחגיגה ורש”י שם, והיינו ענין שמחה.

וברוקח סי’ רג וצריכין ישראל לשמוח בר”ה כדי שיזכם אוהב צדק כשעושין תשובה דכתיב חדות ה’ היא מעוזכם כי קדוש היום ואל תעצבו עכ”ל, ועי’ שו”ת מן השמים סי’ פו.

וכן פסק בשו”ע ומשנ”ב ריש סי’ תקצז בשם הפוסקים שיש מצות שמחה בר”ה גם מצד כי חדות ה’ מעוזכם וגם מצד ושמחת בחגך.

ועי’ מחזור וילנא לר”ה בראשו מה שליקט הרבה בענין השמחה בר”ה מדברי קמאי, ויש לציין בזה גם דעת הגר”א שלא לבכות בר”ה מפני שהוא יו”ט.

ואמנם כתבו הפוסקים שיהיה מורא הדין עליו, (עי’ משנ”ב סי’ תקפא סקכ”ה) וכ”כ השו”ע בסי’ תקצז שם שלא יאכלו כל שבעם שלא יקלו ראשם, אבל לא באו לעקור מצוות שמחה בר”ה שהוא מדברי קבלה ולדעת חלק מהראשונים והמשנ”ב הוא מן התורה כמו שנתבאר, אלא אכילה כל שובע הוא דבר המביא לידי קלות ראש (ע”ע רש”י ברכות כב ע”א לגבי בעל קרי שבא מתוך זחות הדעת וכו’, וזה בא על ידי מי שאוכל לשובע בטנו כמ”ש במשנ”ב סי’ תקפא סקכ”ו) והוא גם דבר שאינו טוב ואינו בריא עי’ קידושין עי’ וברמב”ם הל’ דעות, ובכמה מקומות גינו את הגרגרנות, עי’ ברכות לט ע”ב ומסכת דרך ארץ, ועי’ תולדות יצחק דברים כא בפרשת בן סורר ומורה, ועוד בגנות אכילה גסה עי’ בגמ’ דנזיר כג ע”א.

ואע”ג דאמרי’ ספרי חיים וספרי מתים פתוחים וכו’ (ערכין י ע”ב ור”ה לב ע”ב) שלא יאמרו שירה בר”ה, היינו לענין שירה ושבח לה’ שאין אומרים שירה להקב”ה בזמן שיש גזר דין קשה לרשעים עי’ בגמ’ מגילה י ע”ב מה שדרשו עה”פ ולא קרב זה אל זה שבקשו מלאכי השרת לומר שירה וכו’ ובכל הסוגיא שם, (והיינו מלאכי השרת דדרשי’ גז”ש מדכתיב וקרא זה אל זה כמ”ש במ”ר), ולכך שוה הענין שבשניהם בקשו מלאכי השרת משום שבשניהם המעכב מלומר שירה הוא אותו הענין של מפלת הרשעים שבזה לא אכפת להו מלאכי השרת כיון שמקנאים לכבוד שמים ואדרבה בעיניהם הוא שבח, אבל הקב”ה לא ניחא ליה בפורענות מעשה ידיו.

קרא פחות
1

שאלה בס”ד שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א, הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים. *** תשובה שלום רב אכן כדבריך לעתיד ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א,

הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים.

***

תשובה

שלום רב

אכן כדבריך לעתיד לבוא יצטרכו ייחוס מחדש, ולא יועיל מסורת רגילה של כהונה בלא כתב ייחוס (עי’ קידושין ס”ט ב’), אך בעלי מומין יתרפאו כמבואר בחז”ל (עי’ סנהדרין ר”פ י”א, וכן בשאר מאמרי חז”ל שהבאתי בתשובה לפני כן), וזה יהיה בין כהנים ובין מי שאינו כהן.

יה”ר שתזכה לעמוד לשרת לפני ה’

***

קרא פחות
0

יש שהזכירו להיזהר בזה. מקורות: בגמ’ מגילה כו ע”ב איתא שתשמישי מצוה נזרקין, ואעפ”כ נזכר בפוסקים לענין מצוות כגון ציצית ועצי סוכה שאין לנהוג בהם מנהג בזיון כגון לזורקן לאשפה בידיים (עי’ בשו”ע ומשנ”ב בהל’ ציצית), ובשו”ע ...קרא עוד

יש שהזכירו להיזהר בזה.

מקורות:
בגמ’ מגילה כו ע”ב איתא שתשמישי מצוה נזרקין, ואעפ”כ נזכר בפוסקים לענין מצוות כגון ציצית ועצי סוכה שאין לנהוג בהם מנהג בזיון כגון לזורקן לאשפה בידיים (עי’ בשו”ע ומשנ”ב בהל’ ציצית), ובשו”ע הל’ חנוכה סי’ תרפא משמע דאפי’ נר של שבת ושל בית הכנסת יש לנהוג בהם זהירות שלא לנהוג בהם מנהג בזיון.

וכן לענין בשמים של הבדלה בתורה לשמה לבעל הבן איש חי (סי’ קיג) נקט שלא לזורקן לאשפה, אלא לאפות בזה לחמי שבת, וכן הביא זה הרהמ”ח בבן איש חי (שנה ב’ פרשת ויצא אות י’, ועי”ש שנה א’ פרשת וזאת הברכה אות א’ לגבי תשמישי מצוה אחרים), וכן הביא הכה”ח (סי’ רצז ס”ק יא), וכ”כ הגרח”ק (דולה ומשקה עמ’ 396) שטוב ליזהר.

ויעוי’ במשנ”ב (או”ח סי’ קנד סי”ד ד”ה שדולקין) לגבי נר של הבדלה שנקט בשם הפוסקים שאין איסור להשתמש בו לצרכי חול, ויתכן שאינו מסכים עם הבא”ח, שמחלק בין ברכות הנהנין והראי’ שאין המצוה בגוף החפץ לבין מצוה שהיא בגוף החפץ, דברכת הנר במוצ”ש היא ברכה על הראי’ של הנר וממילא הברכה היא המצוה ולא הנר משא”כ בציצית וסוכה שהחפץ עצמו הוא המצוה ואפי’ בנר של שבת הנר משמש את השבת בפועל, אבל כאן אין זה משמש את השבת אלא ברכה שתקנו לאחר השבת הואיל ונברא אז האור, וכמו שלא כל דבר שמברכין עליו ברכת הראי’ נעשה חפצא דמצוה, בפרט שאמרו שאין מחזרין וכו’ כדרך שמחזרין על המצוות (ספ”ח דברכות), וממילא גם בשמים בכלל חילוק זה שגם זה ברכות הנהנין על דבר שהנשמה נהנית ממנו הואיל ונסתלקה הנשמה היתירה.

אבל בשש”כ (ח”ב עמ’ רסג עי”ש) כתב לחלק בין נר לבשמים, שבנר כבר כלה הדבר, יעו”ש, ולפי טענתו היה צריך לומר שבנר של שבת ושל בהכנ”ס היה להתיר דלא השו”ע הנ”ל, ודוחק גדול לחזור ולחלק בזה עוד ולומר דשם יש כבוד בעצם הנר עצמו לא רק באור.

ויש שציינו בזה גם לדברי המאירי (ברכות לט) והב”ח (סי’ תרפא) לגבי נר הבדלה גופא שגם משם יש לדון אם יש בזה סתירה למשנ”ב או לא, ואמנם מדברי המאירי אין כ”כ קושי’ כיון דמיירי להשתמש מנר שבת לצורך הבדלה דאינו מבואר שבנר הבדלה יש איסור להשאיר לנר שבת ולא מיירי שם אפכא, אבל מהב”ח יל”ע אם מסכים עם הסברא שהביא המשנ”ב בשם הפוסקים, וגם מהמאירי אם אי’ דסובר שמותר להשתמש בדבר רק לצורך מצוה כמותה (ועי’ בשו”ע הנ”ל) ג”כ יהיה מזה לכאורה פלוגתא על דברי המשנ”ב.

בחשוקי חמד (קידושין מו ע”א) הביא בזה הנידון המבואר בש”ך (יו”ד סי’ סא סק”ה) ובפמ”ג (שפ”ד שם) לגבי מתנות כהונה זרוע ולחיים וקיבה שנקט שם הפמ”ג שאין בזה דין שלא לנהוג מנהג בזיון, אלא רק משום דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים, ולא הבנתי הראי’ משום דאטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, ואדרבה אם מביא ראי’ משם לחד גיסא יש להביא ראי’ אפכא ממצוות אחרות לאידך גיסא, אלא טענת הפמ”ג שיש דין מיוחד במתנות כהונה הזרוע והלחיים והקיבה שהוא ניתן לכל צרכו של הכהן כלשון הפמ”ג שם “שהוא מנתו ופרנסתו של הכהן” ולכך אין מחוייב לנהוג בו כבוד, וגם עיקר סברתו של הפמ”ג יל”ע מנ”ל, ואפשר דמיירי מעיקר הדין מצד איסורא ולא מצד היתר ואיסור, דהרי בלאו הכי אמר כן רק לפרש ההו”א מה נתחדש כאן במתנות כהונה למה שלא יתנו לכלבים כשהוא ראוי לאדם, וע”ז קאמר דאיסורא נמי איכא ולא דמי’ לשאר תשמישי מצוה דנזרקין.

קרא פחות
0

שאלה סנהדרין לו: במתני’ רבי יהודה אומר שלשה כו’, וברש”י שלשה הוו שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן יטעו בדבר אלא א’ כותב דברי המזכין וא’ כותב דברי המחייבין והג’. כותב דברי כולם ומתוךשאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה ...קרא עוד

שאלה

סנהדרין לו: במתני’ רבי יהודה אומר שלשה כו’, וברש”י שלשה הוו שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן יטעו בדבר אלא א’ כותב דברי המזכין וא’ כותב דברי המחייבין והג’.

כותב דברי כולם ומתוךשאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי

לכאורה אינו מובן.

הרי מתחילה כתב רש”י שמתוך טורח הטעמים יטעו בדבר וא”כ עכשיו שאחד כותב רק דברי המזכין וא’ רק דברי המחייבין אז הטירחא הוא על השלישי וא”כ מדוע סומכים עליו במקום שיש טעות לאחד מהם.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

אולי צ”ל רק עליהן במקום רב עליהן, והכונה שכאשר אינו מוטל רק עליהן יכולין לכתוב ביישוב הדעת יותר, ומאותו הטעם גם השלישי יכול לכתוב ביישוב הדעת יותר.

בכבוד רב וכט”ס

***

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א

אחדשה”ט

סנהדרין לה: רציחה תוכיח כו’, לכאורה לא שייך לשון רציחה במיתת בית דין, ועיין רשב”ם פרשת יתרו עה”פ לא תרצח וצ”ע.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

הקושיא היא קושיא חזקה, אמנם יש הרבה מקומות מאוד בגמרא שמיתת ב”ד נקראת רציחה, ואולי צ”ל לפי דעת הרשב”ם שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, עיין קידושין ב ע”ב.

ובאמת בתורה בד”כ יש חילוק בין הריגה בדין שנקרא בתורה הריגה או מיתה לבין רציחה שנקרא בתורה רציחה, אבל בלשון חכמים הוא בודאי אינו כך ודבר פשוט הוא.

***

קרא פחות
0

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא ...קרא עוד

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס”ל כשיטה הראשונה הנ”ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא”כ שיטה שניה הנ”ל, ויעוי’ בשל”ה שנקט דג’ סעודות מן התורה דהרי בגמ’ דרשי’ לה מדכתיב היום ג”פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל”ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ”מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו”ע בס”ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס”ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו”ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו”ע מודו (מיהו שמא י”ל דבס”ג סמך על מה שכתב בס”ב יש אומרים), וכמ”ש המשנ”ב בסק”ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה”ע להגרא”ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה”ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי’ תוס’ סוכה ג ע”א ואכמ”ל בנקודה זו), וממילא בנד”ד אפי’ נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ”מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.

קרא פחות
0

אור לל”ג בעומר י”ח אייר תשע”ו אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות ...קרא עוד

אור לל”ג בעומר י”ח אייר תשע”ו

אכילה אחר אפיקומן כשכבר אכל ושח בין גאולה לתפילה אם צריך לסמוך כעת

א) מה שדן באכל אחר אפיקומן דאולי כבר שרי לאכול כיון שכבר בטל הטעם, נראה דלא שייך למימר הכי, כיון דיש בזה דרגות וכמה שאוכל טפי בטל הטעם טפי.

ומה שדן עוד במי ששח בין גאולה לתפילה, דלכאורה אין טעם שיסמוך גאולה לתפילה כעת, יעויין בדעת נוטה למרן הגרח”ק שליט”א מ”ש בזה בענין טעה והתחיל כי שם ה’ אקרא בין גאולה לתפילה, ויש לדחות קצת לענינינו לתרי גיסי.

הדלקת נר בעי”ט שחל בשבת ע”י ע”ת

ב) מה שהקשה היאך מותר להדליק נרות בעי”ט שחל בשבת ע”י עירוב תבשילין (שו”ע או”ח סי’ תקכ”ז סי”ט ומ”ב שם), הרי אין כאן הסברא דהואיל וחזי לאורחין, דהרי שרגא בטיהרא מאי אהני.

תשובה עיקר זה מיירי בפשטות רק באופן שאכן נהנה מהנר בי”ט (עיין שש”כ פכ”ח הערה קצ”ט, בשם הגרשז”א, ושם פמ”ד הערה ל”ו, וע”ע במ”ב דרשו שם מה שהביאו עוד ביאורים בזה).

בביאור דברי הגמ’ וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין

ג) מה ששאל הגר”ד הופשטטר בביאור דברי הגמ’ פסחים דף קח ע”ב, תנו רבנן הכל חייבין בארבעה כוסות הללו, אחד אנשים ואחד נשים, ואחד תינוקות.

אמר רבי יהודה וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין, אלא מחלקין להן קליות ואגוזין בערב פסח, כדי שלא ישנו, וישאלו.

אמרו עליו על רבי עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזין לתינוקות בערב פסח כדי שלא ישנו וישאלו.

לענ”ד אין כאן קושי’ בביאור דברי הגמ’, דכך הוא דרך התנאים, וכונתו שאין תועלת לחנך את הקטנים ביין ומאידך גיסא דרך החינוך היותר מועיל כאן [שעי”ז יקיימו מצות ליל הסדר כשיגדלו, שזהו עיקר המכוון במצות חינוך] הוא לחלק להם קליות ואגוזים שכך לא ישנו וישאלו.

ויקיימו בזה צורת החינוך המבוארת בתורה כי ישאלך בנך וגו’.

וברשב”ם כתב, וכי מה תועלת יש לתינוקות.

הלא פטורין מן המצות, ואולי כונתו כמ”ש, דכיון שפטורין מן המצוות וכל הענין הוא רק חינוך, ממילא האופן שיתחנך הבן הוא האופן המועיל והנכון כאן, ומכיו שיין אינו מחנך לדעת ר”י [אם לא דס”ל שאף מקלקל], אין מצוה בזה.

מ”ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן מרבים בשמחה

ד) מה ששאל ר’ בנימין הופנר לפרש”י בספ”ד דתענית דמרבין בשמחה משום שימי אדר וניסן היו ניסים לישראל, א”כ מ”ט לא אמרו משנכנס אדר וניסן.

תשובה הכל כלול בזה, דמשנכנס אדר הכונה משעת כניסת אדר, וה”ה עד סוף ניסן ולא נחתו לפרש עד מתי.

סתירה ברש”י בטעם ד’ כוסות של גאולה

ה) מה ששאל הג”ר יעקב יצחק זילברשטין מ”ט בפסחים צ”ט ב’ פרש”י דד’ כוסות הם כנגד ד’ לשונות של גאולה, ואילו שם ק”ח א’ פי’ שהם כנגד ג’ כוסות שנאמרו בפסוק זה וכו’.

הנה הגר”ח מולאז’ין הביא שא”א להקשות מסתירות ברש”י שכך דרכו כשהיו ב’ פירושים הזכיר בכל מקום פי’ אחד.

ובפרט דכאן הם ב’ דעות ברז”ל, עי’ ירושלמי פ”י דפסחים וב”ר פר’ פ”ח אות ה’, ואם כי שם יש שינוי קצת שמא ג”א נזדמנה לו לרש”י או שהי”ל מדרש אחר, [ואולי תיקן מד’ כוסות לג’ כוסות ע”פ הבבלי חולין צ”ב א’ וסוטה ט’ א’], אבל מ”מ לכאורה דבר ברור דלא שייך בלא”ה לומר שיש כאן הכרעה של מפרש באגדות רז”ל, וגם אם היה מביא רק דעה א’ לא היה שייך לומר שיש בזה הכרעה אלא דעה הפשוטה נקט, והשתא נמי שהביא ב’ דעות לא שייך לומר שיש בזה סתירה.

איך מלו ישראל במצרים בלילה

ו) מה שהק’ ר’ משה שרגא שגיא ע”ד המכילתא שמלו ישראל באותו הלילה וכו’ [בשעת יציא”מ], והרי אין מלין בלילה.

תשובה יש דעות בתנאים שמלין בלילה מילה שלא בזמנה [ועי’ תוס’ קידושין כ”ט א’], ואולי אתיא כותייהו, ועוי”ל דשמא קודם מ”ת לא נצטוו בכל פרטי המילה, ועמ”ש כעי”ז לדון בזה לעיל ר”פ תזריע.

בביאור מ”ש הביה”ל שלא מצינו ענין אכילת ב’ כזתים בגמ’

ז) כתב השו”ע סימן תעה ס”א, יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, וכתב הביאור הלכה וז”ל, כזית מכל אחד – עיין מ”ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים.

אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב’ כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג’ מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא”ש והמרדכי ובש”ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ”מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג’ מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב’ על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ”ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב’ הברכות על שתיהם ביחד מכש”כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר’ ירוחם שהעתיק ג”כ באחרונה דעת רבו הרא”ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב’ כזית לא הזכיר וצ”ע עכ”ל.

והקשה הג”ר אפרים קרלינסקי שאינו מובן מ”ט רצה המ”ב שיהא זה כתוב תלמוד ובבפוסקים לאכול ב’ כזיתים, כיון שכל ענין אכילת ב’ כזתים הוא מחמת ספק מהי המצה של המוציא ומהי המצה של כזית, והרי התלמוד והראשונים הפוסקים לא נסתפקו בזה.

תשובה עיקר כונת המ”ב יתכן להקשות דלא מצינו בשום מקום שיהיה דין להשלים הכזית דוקא ממצה מסוימת, וקי”ל השמש שאכל כזית יצא, ואמנם יש דיני הבציעה, אבל דין אכילת הכזית שאנו נוהגים שני כזיתים מחמת שאין אנו בקיאין מאיזה מצה לאכול כזית – זה לא מצינו שורש בפוסקים לחשש כעי”ז.

וא”כ ה”ה לדידן סגי במצה אחת איזה שיאכל.

קרא פחות
0

שאלה שלום רב, אם מלכתחילה לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (דעת רבי אלעזר) – ויש דלא סבירא להו הא דר’ אלעזר, בר”פ עשרה יוחסין – מה פשר הפסוק (עזרא ח, טו) “ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא ...קרא עוד

שאלה

שלום רב,

אם מלכתחילה לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה (דעת רבי אלעזר) – ויש דלא סבירא להו הא דר’ אלעזר, בר”פ עשרה יוחסין – מה פשר הפסוק (עזרא ח, טו) “ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם”, למה שיהיו שם בכלל בני לוי כשרים, אם כל הפסולים, וביניהם כל פסולי הלווים, עלו לשיטתו מבבל ארצה ישראל? ואפילו ישראלים לא היו כי אם פסולי יוחסין?

בברכה שלמה,

רועי אלקבץ

***

תשובה

בע”ה

כ”ח חשון תשע”ז

שלום רב

אין כונת ר”א שהיה בבבל רק סולת נקיה ועם עזרא היה רק פסולין, שהרי עלו גם כהני לווי וישראלי, כמפורש במתני’ ר”פ עשרה יוחסין, וגם להדעות שא”י ייחוסן פחות מבני בבל אין הכונה שהם בחזקת פסולין אלא שהם כשרים והיו ביניהם פסולין, אבל בודאי שהרבה כשרים עלו ומסתמא שרובם היו כשרים ופוק חזי מהטענה שהיתה לריש לקיש ביומא ט’ ב’ על בני בבל שלא עלו לא”י בזמן עזרא ולא הצטרפו בשעתו עם אותם שעלו, ויש מסורת שהביא הר”ש עדני מחבר מלאכת שלמה על המשניות [תלמיד בעל השיטמ”ק] שעזרא הסופר כשהעלה את ישראל שלח גם לבני תימן שיבואו לעלות ולא רצו וקיללן בעניות ונתקיים בהם בעוה”ר ע”ש.

וממילא היה תמיהה שלא עלו לוים מכיון שלא היו רק פסולין.

בכבוד רב

***

קרא פחות
0

שאלה כיון דקיימא לן שהמלוה על המשכון אין שביעית משמטת למה היה צריך הלל לתקן פרוזבול ולהשתמש בכח של הפקר בית דין אפשר להגיע לזה שאנשים ילוו בלי לחשוש על כספם על ידי הלואה על המשכון. יוסף חיים בלוך *** תשובה בע”ה יום חמישי י”ט אלול תשע”ו לכבוד ...קרא עוד

שאלה

כיון דקיימא לן שהמלוה על המשכון אין שביעית משמטת למה היה צריך הלל לתקן פרוזבול ולהשתמש בכח של הפקר בית דין אפשר להגיע לזה שאנשים ילוו בלי לחשוש על כספם על ידי הלואה על המשכון.

יוסף חיים בלוך

***

תשובה

בע”ה

יום חמישי י”ט אלול תשע”ו

לכבוד הרב בלוך שליט”א

שלום וברכה

הנה בעצם אם הלל תיקן תקנה זו חזינן שבני האדם לא הועיל להם מה שיש משכון, וזה לא הניח את דעתם, ולכן תיקן את התקנה, דהעיקר כאן תליא בדעת בני האדם, דגם אם הוא פתרון מועיל מ”מ אם אצל בני האדם אין הדבר מספיק בפועל, ממילא צריך תקנה שתספק את דעת בני האדם.

ומ”מ יש לראות מדוע דבר זה בעצם אינו מספיק אצל בני האדם.

ויתכן לומר שמכיון ואצל הלווים פעמים שאינם רוצים ליתן משכון, או שלפעמים אלא אין להם את האפשרות ממה ליתן משכון, או לפעמים שצריך ללוות בשוק מיד [או במדבר] והרי הוא אינו מסכים להלוות ללא משכון, ויתכן ג”כ שיש אנשים שאינם רוצים להכניס משכון לביתם, הן משום שאינם רוצים לקחת אחריות או מטעם אחר, לכן תקנו פרוזבול שלא יבוא לידי איסור זה של מניעה מלהלוות.

והנה יל”ע מה הדין האם צריך משכון בשוויה של כל ההלואה או לא, ובעצם זוהי מחלוקת בפוסקים בשו”ע סי’ ס”ז סי”ב, שדעת הרמב”ם פ”ט ה”ד והר”ן והמאירי [גיטין ל”ז] שמשמט היתר על דמי המשכון, ואילו דעת החינוך [מצוה תע”ז] והרא”ש שאינו משמט, אבל מ”מ בקרקע א”צ שוויו, דהנה לדעת הרשב”ם בב”ב קנ”א דהטעם שתקנו חכמים פרוזבול על הקרקע הוא משום שבקרקע אין אונאה ויוכל להיו כנגד כל ההלואה, אבל התוס’ חולקין ע”ז, ועיין תוס’ הרא”ש קידושין כ”ו ב’, ולפי שיטתם באמת היה שייך ליישב דמכיון שלפעמים הקרקע שיש ברשות בני האדם אינו מועיל להלואה [כגון שהוא טפי מפלגא] ולכן תקנו שיהיה פרוזבול שיועיל בכל גוני, מכיון שהפתרון של השעבוד קרקעות אינו מועיל בכל אופן, ויש אופנים שצריך עבורם פרוזבול, וגם ממילא לא סמכי בני האדם על פתרון זה משום שאינו מועיל בכל גוני, אבל לדעת הרשב”ם צ”ע מ”ט לא עשו השעבוד סתם.

[ורק יש לציין דבקרקע לא מהני סתם משכון אלא דבעינן שיהיה בתורת משכנתא שא”א לסלקו, עי’ דרך אמונה פ”ט ה”ד ס”ק ע”ד].

וראיתי להמהרי”ל דיסקין זצ”ל [במאמרו הנדפס מכת”י בקובץ נזר התורה טז, תשס”ח עמ’ כ”ד] דנחית לקושיא כעין זו, וכתב וז”ל, יש להקשות למה הוצרכו לכמים לתקנת פרוזבול, הרי במקום שיש למלוה קרקע יוכל להקנות קרקע זה ללוה, עם שיור במתנה זו, שישאר אצלו בגדר משכנתא דאינו משמט.

וראיתי בהמשך דבריו שתלה הדברים כעין מה שכתבנו עי”ש, אלא דלדידיה לא פשיטא ליה שבקרקעות השעבוד הוא על כל הקרקע לדעת הרשב”ם, ומאידך גם לפ”ד שאר הראשונים בזה שבקרקע יש אונאה בפלגא אלא שהטעם הוא משום קטינא דאביי [שיכול לגבות כמה פעמים דמי כולו ע”י שמחזיר הקרקע וחוזר וגובה ממנו], הסתפק שם ג”כ, דגם לדעה זו איכא למימר דיעשה שעבוד קרקעות, ומ”מ לכו”ע לא ברירא ליה דבאמת מהני בשעבוד לחול על כל ההלואה, ומ”מ אי איתא דבאמת לא מהני בכל האופנים לכל ההלואה סגי במה שהתקין פרוזבול לצרכים הללו.

אלא דאכתי יש להעיר ממה שכתב בלחם משנה הלכות מכירה פ”ז ה”א וז”ל, ואפילו נתן הערבון כו’.

משמע דפסק כרבי יוחנן דאמר כנגד כולו הוא קונה ותימה דבפ”ט מהל’ שמיטה גבי מלוה על המשכון פסק דאינו משמט אלא כנגד החוב משמע דקסבר כנגדו הוא קונה דהא בגמרא בפ’ הזהב אמרינן לימא כתנאי וכו’ ומדמינן מלוה על המשכון לערבון ולהרא”ש ז”ל ניחא דפסק במשכון דמשמט כנגד כולו.

וי”ל דס”ל לרבינו ז”ל דאע”ג דבערבון קונה כנגד כולו במשכון אינו משמט אלא כנגדו משום דבשאר קרינן ביה לא יגוש וכמו שכתבו התוס’ ז”ל וע”כ צ”ל כן כדי שלא יאמר לסברת ר’ יוחנן תנאי היא עכ”ל.

ולכאורה פשטות מסקנת דבריו לדעת הרמב”ם לפי החישוב צריך להיות שבעירבון יהיה הדין אכן שמועיל כנגד כולו, וגם אם הלח”מ גופיה אין כונתו לחילוק זה מ”מ משמע לי באחרונים אחרים שדעתם לחלק כן, ועי’ מרכבת המשנה שם (חעלמא), ובאבן האזל שם, וא”כ גם לדעת הרמב”ם שבמשכון אינו משמט כנגד כולו עדיין תהיה קשה קושייתך שיעשו עירבון ויועיל.

וע”כ צ”ל כמו שכתבתי מתחילה לתרץ דאינשי לא ניחא להו להיות תלויין במשכון מאיזה טעם שיהיה, ולכן תיקן פרוזבול.

[וראיתי למרן הגרח”ק שליט”א שכתב בתוך דבריו בדרך אמונה [הלכות שמיטה ויובל פ”ט ה”ד ביהה”ל] וז”ל, ולכך אין דרך בנ”א להלוות ואף על גב דיכול ליטול משכון לפני ההלואה זה לא שכיח כולי האי ע”כ, ואולי דוקא באופן הנזכר שם שמלוה על מנת שלא לתובעו ס”ל שצריך שיהיה משכון דוקא קודם הלואה, ולא עיינתי בזה כעת כראוי ועי”ש].

לסיכום: משכון אינו מספק את כל צרכי בני האדם, הן מצד שהלוה אינו רוצה או שהמלוה אינו רוצה, או שהמשכון אינו מועיל כנגד כל ההלואה, ולכן היו צריכין לתקן דבר שיועיל לתמיד.

***

קרא פחות
0

מנהג הקהילות שאין הקהל יכולים להעביר חזן בלא ועד בית הכנסת, וטענה זו שאינו מתפלל מהר במהירות של עמי הארץ אינה טענה צודקת לעצמה גם אם רוב הציבור הם עמי הארץ, ולכן אין יכולים להעבירו במצב כזה, ...קרא עוד

מנהג הקהילות שאין הקהל יכולים להעביר חזן בלא ועד בית הכנסת, וטענה זו שאינו מתפלל מהר במהירות של עמי הארץ אינה טענה צודקת לעצמה גם אם רוב הציבור הם עמי הארץ, ולכן אין יכולים להעבירו במצב כזה, עם זאת אכן יש כאן מעט בעיה כללית שאינו מרוצה לעם, אף שאינו טעם שיכולים להעבירו מחמת זה בתנאים הללו, ונפק”מ שמי שיש לו שאלה אם להתפלל שם או במקום אחר (הזהה בפרטיו ותנאיו לבכנ”ס זה) עדיף מקום שהש”ץ מרוצה לעם, ומכל מקום למען השלום אם יוכל הש”ץ מצד עצמו לוותר שכרו כפול מן השמים.

במקרה שהקהל מאשר את החזן ורק מרגיש בזה קושי פנימי עי’ מה שכתבתי בסוף התשובה שמצב זה עדיף מלהביא קל דעת שיתפלל במהירות הע”ה.

מקורות:

עיקר הדין (להלכה ולא למעשה) הוא לפי המתבאר בדברי הרמ”א בסי’ נג סי”ט שאם הרוב מוחים בחזן א”כ גם אם הסיבה אינה סיבה מוצדקת סו”ס אינו מרוצה לקהל וממילא אם הציבור אינם חפצים בו, יכולים להעבירו.

ויש להוסיף דתנאי בש”ץ כדי שתתקבל התפילה היא שיהיו חפצים בתפילתו כמ”ש בגמ’ ומפרש תענית טז ע”א לענין ש”צ בתענית.

וכ”ש בענייננו שהחמיר האו”ז (שו”ת סי’ קיד) ועוד כמה ראשונים שצריך הסכמת כולם מאחר דחשיב שמקריב קרבן של כולם ואינו יכול להקריב קרבן לחבירו שלא מדעתו (עי’ קידושין נ ע”א) וכן פסק שו”ע או”ח סי’ נג סי”ט וכמו שנתבאר טעם זה בב”י ובמשנ”ב שם, וברמ”א שם הוסיף דלא מכל טעם שיהיה יחיד יכול למחות, וצריך לבדוק אם יש בו טעם, אבל מתבאר בדבריו דרוב ודאי יכולים למחות מכל טעם.

ואמנם נזכר במשנ”ב סי’ קכד סקי”ג דהאידנא מכיון שרוב הקהל מתפללים במרוצה ממתינים להרב לחזרת הש”ץ, (וז”ל שם, ועכשיו נהגו שהש”ץ ממתין עד שיסיים האב”ד את תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין לפיכך אם אין אב”ד בעיר ה”ה דימתינו על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמ”ש על ר”ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה וכו’ עכ”ל).

ומבואר מזה שאין להתחשב ברוב אם מתפלל מהר מידי, מ”מ מכיון שסו”ס החזן אינו מרוצה לציבור אפילו אינו טעם הגון יכולים להעבירו, וגם יש בזה בעיה מצד שהוא שהתפילה יכולה להתעכב מלהתקבל כשהש”ץ אינו רצוי לציבור לפי המבואר, ובפרט אם הציבור אינו מאשר לו לשמש כש”ץ שאז יתכן שדינו כדין המבואר בפוסקים על מי שמתפלל בחזקה שאין עונין אחריו אמן (רמ”א סי’ נג סכ”ב) ואין זה מברך אלא מנאץ והרי הוא גוזל את הציבור וכל העונה אמן מסכים עמו (ביאהגר”א).

ואע”פ שיש מיעוט מהציבור שרוצים להשאיר את הש”ץ הזה, אעפ”כ לענין העברת שליח ציבור (במקום שאין טעם מספיק ליחיד) אזלי’ בתר רוב כמבואר במשנ”ב.

ואע”פ שבלעדו יתפלל אדם שאינו הגון זה עדיף ממחלוקת (עי’ משנ”ב סי’ תקפא סקי”א).

ולענין יחיד שהסכים ולבסוף חזר בו מחמת שהוא שונאו אין כח ליחיד לחזור בו (רמ”א בשו”ע שם, ועי”ש במשנ”ב בפרטי דין זה), ואם יש לו טעם מספיק אה”נ שמועיל גם ביחיד כמבואר שם ברמ”א בביאור דברי השו”ע אלא שבמשנ”ב שם ס”ק נא הזכיר דעכשיו יש מנהג שאפי’ רוב הקהל אין יכולים להעבירו אלא רק הממונים יכולים להעבירו ואף שבדיני מכירת בהכנ”ס יש דין לאנשי העיר בלא טובי העיר דין דומה לדין טובי העיר בלא אנשי העיר (עי’ סי’ קנג), דלהלן וכן מבואר בשו”ע יו”ד בהל’ נדרים לענין תקנות הציבור דאזלי’ בתר רוב ציבור, ולכן מעיקר הדין יש תוקף לרבים למחות כמ”ש המשנ”ב לעיל מינה, מ”מ היא תקנה שתקנו בימי האחרונים שלא יהיה כח ליחידים למחות, ואף לא לרבים, אחר שנתרבו המחלוקות שלא לשם שמים.

ועי’ עוד טעם שם בשם המג”א למה האידנא אין כח ליחידים למחות, ולא אאריך בזה מכיון שבמקרה שלך מדובר שאכן רוב הקהל מוחים.

אמנם גם אם לא נהגו באותו הקהל מנהג זה (שאין רשות לרוב הקהל למחות בלא רשות הגבאים) ואף אם נהגו אלא שיש הסכמת רוב הגבאים והאחראים להעבירו יכולים להעבירו, אלא שמ”מ למעשה יש בזה ב’ בעיות.

הא’ דמבואר במשנ”ב שם סקנ”א בשם האו”ז דגם שרוב הציבור יכולים להעבירו אבל צריכין לשלם לו שכרו משלם (ולענין מה נחשב התחלה עי’ שם במשנ”ב סקנ”ד ובפוסקים, ועי’ עוד סי’ קנג סקי”ב לענין חזקה בלא מינוי).

ועוד דלהלן סקע”ג מבואר במשנ”ב שלמעשה אין להעביר חזן אם לא נמצא בו פסול בעדים כדי שלא יחשדוהו שנמצא בו פסול.

וכן מבואר בשו”ת חת”ס יו”ד סי’ שמה (ד”ה ובענין) דבזמנינו א”א לסלק שום ש”ץ אלא אם כן נמצא בו פסול, ועי’ שו”ת מהרש”ג ח”א יו”ד סי’ כז ד”ה ובדבר דמעצמו לא כתב כן והביא דברי החת”ס.

ועי’ עוד פרטי דינים ביחיד וציבור בשו”ע ומשנ”ב סי’ נג וכתבתי רק עיקרי הדברים.

אם המקרה שלך שהם מרוצים ומתרצים במינוי ואינם כועסים ורק קשה להם קושי נפשי פנימי אך מבינים שמפני קדושת המקום א”א למהר מידי את התפילה להתפלל כמנהג עמי הארץ ולכן מסכימים למינוי זה, במקרה כזה לא נראה שנחשב שאינו מרוצה לעם.

ועי’ ברמ”א סי’ תקפא שכתב דצריך שיהא מרוצה לעם אבל אם מתפלל בחזקה וכו’, ומשמע דעיקר המרוצה לעם הוא שתהיה לו הסכמה ואישור מבחינתם להתפלל ואינו מתפלל בכפיית עצמו על הציבור, וגם לגבי קרבנות ברגע שאמר רוצה אני סגי בזה, ועי’ משנ”ב סק”ט ואין בדבריו הכרח להיפך מזה, ומ”מ כמובן שיש דרגות במרוצה לעם, דבמרוצה התפילה מיושבת יותר ומתקבלת יותר כשמתפללין בלב אחד ובנחת רוח כדמשמע בתענית שם, אבל במקרה זה מסתמא שזה עדיף מאשר שיתפלל אדם במרוצה ויתבטלו ויעסקו בדברי שיחה בשאר היום הקדוש, דהמתפללין במרוצה עושין שלא כדין כמ”ש בסי’ קכד הנ”ל.

קרא פחות
0

ואין להקשות דאטו ברשיעי עסקינן דאה”נ ברשיעי עסקינן שהקדימו את השטר שלא כדין וקנסום, וראה שו”ע חו”מ סי’ מג ס”ז.

ואין להקשות דאטו ברשיעי עסקינן דאה”נ ברשיעי עסקינן שהקדימו את השטר שלא כדין וקנסום, וראה שו”ע חו”מ סי’ מג ס”ז.

קרא פחות
0