קידושין

יום ג' כ"ו אדר ב' ע"ו

לכבוד הבה"ח דוד אשכנזי נ"י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א' הן נפלאות, וייש"כ על כך, וג"כ רציתי להעיר עמ"ש כת"ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי"ל מלך ולא מלכה כמ"ש בעמ"ס ח"א סי' י', הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש"י [ב"ב די"א א' ד"ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי' הוא והילני אמו, וכ"כ תוס' כתובות ז' ב' ד"ה הורוה, והרמב"ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב', דאיתא התם בזה"ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע"כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה"ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי"ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ"ג סקנ"ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז"ל, ובב"ר [פמ"ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב' פ"ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש"ס נדה י"ז א'], ועי' ספר יוחסין [דקמ"א א'] ועי' מאור עינים, [פנ"א ונ"ב] עכ"ל.

וכבר נתעורר ע"ז במהרש"א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע"א שכתב וז"ל, מעשה במונבז המלך כו'.

פרש"י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו' אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב"ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע"ש עכ"ל.

וכ"כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע"ב אחר שביא דברי רש"י ודן בהן כתב, וז"ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש"א ז"ל שם בב"ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב"ד ז"ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע"פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע"כ.

ולפי דברי הראב"ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא"י והתחילה לעשות ע"פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא"ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס' מעשה הצדיקים סי' רע"ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ"מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ"פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא"י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי' רבינו חיים פלטיאל עה"ת בראשית ה' כ"ט.

בדברי הגמ' במגילה

ב) מש"כ כת"ר לתרץ עמ"ש בעמ"ס שם סי' י"ט בענין מ"ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני' וכו' ואי לא וכו' והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע"ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א"א לומר פסוק, הנה תי' הא' שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א"כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד"ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב'ואי לא' דע"ז אתיא תי' השני בגמ' שם, וע"ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ"ת

ג) מ"ש על גירות קודם מ"ת (שם סי' י"ז) ייש"כ, והנני להעתיק לו עוד מס' עמ"ס ח"ב סי' ע' סק"ב בדברי רש"י פ"ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה"ל, עוד הקשה הרב הנ"ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א"כ אין לה אב, ומ"ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ"ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א"כ היה לה ג"כ דין ב"נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה"ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס"ל שהאבות קודם מ"ת היו כישראל גם לקולא, מ"מ מנ"ל דתיהני גירות קודם מ"ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס' שבת קל"ה ב' ד"ה כגון שלא היה טבילה קודם מ"ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע"ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע"ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק' ב'), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ"מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי' הגרי"ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ"ת והאריך בזה הרבה ע"ש, וצ"ע עכ"ל העמ"ס ח"ב שם.

וי"ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ"ת של קבלת עומ"ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ"ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ"ת, ואע"ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ"ז, מ"מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא"ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי"ז קודם מ"ת.

בדברי הגרח"ק על ת"ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח"ק שהבאתי בח"א סי' כ', שכל הת"ת שלומד במשך חייו הו"ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי' העילוי ממיציט ר"ס צ"ט חולק ע"ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח"ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח"ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח"ק נכון הוא וכו'.

לתפוס אוכל לאחר בחד"א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ"ש בעמ"ס ח"א סי' כ"ב בביאור דברי הגרי"ש מתופס בע"ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע"י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת"ר דאטו בעה"ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ"א התופס ממנו הו"ל תופס לבע"ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ' בפ"ק דגיטין, ומה דבכ"ז לא ס"ל להגמ' כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ"א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע"ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא"ב הגאון רבי שמעון כהן שליט"א הביא מהגרי"ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה"י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג"כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ"ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה"ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא' לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו"א.

וכן לגבי נ"ח הביא בשבות יצחק ח"ח פט"ז הע' כ' בשם הגרי"ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה"י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע"פ שהוא ניתן ע"פ שיקול דעתו.

וכ"ז לדעת הגרי"ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע"ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ"ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע' בשע"ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז"ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח וא'ו'נ'ס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע"כ.

ושם באות ס' כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ"ב סי' תרצ"ה על הבה"ל ד"ה או, ע"ש בכל מ"ש.

מנ"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ"ל מ"ש ביבמות דף מח ע"ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה"פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע"ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז"ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע"א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש"י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא"כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס' ביצה (ה ע"ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ"ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס' דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי"ז עמד ע"ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ"ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ"ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ' וכי יגור, רות א ח ד"ה אמנם).

מנ"ל אם צעב"ח דאורייתא

י) מה ששאל למ"ד צעב"ח דאורייתא מנ"ל דין זה, כתב רש"י מסכת שבת דף קכח ע"ב וז"ל, צער בעלי חיים דאורייתא - שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ"ל וכ"כ שם ריטב"א והמאירי ושא"ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב"א את דברי הגמ' בבבא מציעא דף לב ע"ב וז"ל, מדברי שניהם נלמד צער בע"ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב"ח עכ"ל.

ובפי' רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע"ב ביאר ענין זה טפי וז"ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע"כ.

איך נפטר בן עזאי מת"ת

יא) מה ששאל מ"ט בן עזאי נפטר מת"ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו"ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז"ל, ונראה דבאמת כה"ג אינו פטור ממצות פ"ו אלא דנחשב כא'נ'ו'ס בביטולה וכלשון הרמב"ם "אין בידו עון" והיינו דבן עזאי היה דבוק כ"כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק"ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר' שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו' ופריק מי שרי בבה"כ ומשני לא'ו'נ'סו שאני ועיין בזה בב"י או"ח סי' פ"ה בשם הירושלמי ע"כ.

ועי' עמק שאלה להנצי"ב שאילתא ה' סק"ד [ופסקי תשובה ר"ס רס"ב] מ"ש עפמ"ש הר"מ בפ"ג מהל' ת"ת ה"ד דבמצוה שאינה עוברת א"צ להפסיק מן הלימוד, וע"ש בקו"ש מ"ש על תי' הזה, ובפסקי תשובה הנ"ל תי' עוד דפו"ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע"י אחרים כל' הגמ' דיבמות שם.

ועי' גר"ז בקונטרס אחרון פ"ג מהל' ת"ת ה"א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח"כ לחזור לתלמודו, משא"כ לישא אשה, ע"ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ"ב ר"ס כ"ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ"מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ"נ מהמקור שהביא לדין זה ברש"י מגילה ו' ב' מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה"ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י"ל ע"פ הח"ח בס' מחנה ישראל פט"ו ס"ה בשם החי"א כלל ס"ח ס"א, והמקור לזה בתה"ד סי' ל"ה וחכ"צ סי' ק"ו, וכ"כ במאמ"ר, דאם אח"כ יקיים המצוה ביותר הידור ל"א אין מעבירין, וא"כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ודרשי' בע"ז י"ט א' שלומד היכא שלבו חפץ, א"כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע"ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ"ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו"כ י"ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע"י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה"ג, וה"ה ס"ת לקרות בו, משא"כ ספר מודפס שאם היה יודע ע"פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי"ז החפצא של המצוה.

מה שהקשה אמאי מחלק בקרא (פס' י"ח) בקול אביו ובקול אמו, דהא לפ"מ דדרשי' בסנהדרין ע"א א' בקולינו דקולן שוה א"כ מ"ט שינה כאן הלשון.

תשובה - בחז"ל כאן מבואר דדרשי' מזה שיאכל משל אבין ושל אמו (מדרש תנאים ועיין סנהדרין שם), ושצריך שירצו שניהם (מדרש אגדה), ולכך שינה הלשון כאן וכאן לאשמועינן תרווייהו.

ונראה ג"כ ע"ד הפשט דאי הוה כתיב בקול אביו ואמו גרידא הוי משמע מה ששניהם אומרים לו שיעשה, וזהו דברים שיותר מקובלין עליו, דאם שניהם שוין במה שמצווין אותו מסתמא הם דברים ברורים ומוכרחים, אמנם דייק הפסוק לומר בקול אביו ובקול אמו, לאשמעינן שנתגנה גם על מה שלא שמע בקול אביו בלבד וקול אמו בלבד, ובעיקר הרבותא הוא בקול אמו, דאינו עושה מה שאמו אמרה לו לעשות, וגם בזה נקרא רשע ורע, אף שבד"כ דברי אמו ממילא פחות חשובין אצלו וגם פחות משלים עמהן להבין פשרם, אפ"ה נקרא לגנאי בן סורר ומורה גם על מה שלא שמע בקול אמו.

שו"ר שעמד בזה האלשיך וז"ל.

כי למעלה הוא אומר בקול אביו ובקול אמו שמזכיר כל אחד בפני עצמו ואחר כך הוא אומר איננו שומע בקולנו, והיה לו לומר כמתחלה איננו שומע בקול אביו ואמו.

ועי"ש מה שהאריך בזה.

וז"ל, כי אין זה רק שלא עצבו אביו בילדות שעל כן בהגיעו לגדר יקרא בן גדל התפקרותו, כי הנה מעתה לא יסכון לו תוכחת לשון ולא ייסורי שוט ושבט, כי הלא מעתה ימשך שעל הוכחת דברים שדרך הבן לשמוע אל אביו מחמת יראה ואל האם מחמת כבוד, כמאמר רבותינו ז"ל (קידושין לא א) שעל כן בכבוד הקדים הכתוב האב ובמורא הקדים האם, הנה זה, אחר שלא ייסרו אותו בילדות עתה אם יוכיחנו אביו איננו שומע בקול אביו מפני היראה ולא בקול אמו מפני הכבוד, ואם ייסרוהו בשוטים אז אין צריך לומר שלא ישמע אל כל אחד מהם כי יוכיחנו בפני עצמו כי אם אז יתפקר יותר כי ולא ישמע אליהם אפילו אם יתחברו יחד שניהם.

וזהו אומרו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם.

ואז (יט) ותפשו בו אביו ואמו וכו' (כ) ואמרו את חטאינו אנו מזכירין כי בננו זה כלומר למה שהוא בננו שאנו בלתי ראויים, יצא סורר ומורה ולא בלבד איננו שומע בקול כל אחד מהם בפני עצמו כי אם גם איננו שומע בקולנו שהוא של שנינו כאחת, והוא אומרו למעלה ולא ישמע אליהם שהוא אל שניהם יחד ככתוב למעלה וכו', כי אם תחלה איננו שומע בקולנו ואחר כך הוא זולל וסובא עכ"ל.

פרשת לך לך

{בע"ה קרית ספר עש"ק פ' תולדות א' כסלו ע"ו}

מה שהקשה ע"ד המושב זקנים שכתבו להקשות על מה שיצחק אכל משחיטת עשו אע"פ שהיה ישראל מומר (קידושין י"ח א'), ושחיטתו נבילה (חולין ה' ב'), והרי האבות קיימו כל התורה.

ותי' דסומא פטור מן המצות, והקשה הג"ר עקיבא קיסטר דהרי לפ"מ שכתב הרעק"א מהדו"ת סי' קנ"ג להוכיח מדברי התוס' דסומא פטור רק מעשה ולא מלאו, והרי איסור של נבילה הוא לאו של לא תאכלו כל נבילה, וגם סומא אסור בזה.

תשובה א"י אם יש הכרח שהמושב זקנים ס"ל כך ג"כ כמ"ש מ"ש הרע"א בדעת התוס', הגם שרגילין לומר שהיו הם גופייהו מבעלי התוס', אבל שמא קודם מ"ת לא היה עדיין בחומר לאו וצ"ע.

ובעצם קושייתם מיצחק צ"ב, חדא דהרי יצחק היה סבור שעשו צדיק, ועוד אם יצחק קיים המצות קודם מ"ת אע"פ שהיה פטור סברא היא שגם כשהיה סומא רצה לקיים התורה, וכמו שאי' בחז"ל שאכל אז בשר פסח וחגיגה.

והיה מקום לומר שמה שהוקשה להם הוא הא דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, דבשלמא אם הוא סומא אי"ז צורת קיום מצוה, אבל אם היה קודם מ"ת שרק מצד הזמן עדין לא הוכשר לקיום התורה, בכה"ג שמרו עליהם מן השמים בתנאי שבאמת מצד צורת הציווי היו מחוייבין.

אלא שלכאורה לא שייך לפרש כך, דהרי סו"ס לא אכל יצחק מצידו של עשו, אלא די"ל דכיון שבקשו וצודה לי ציד, מסתמא הגם שעתה לא אכל מצידו, אך מ"מ בשאר פעמים היה אוכל, וע"ז תירצו שהאכילו רק כשהיה סומא.

אכן עדיין צ"ב דהרי כתיב כי ציד בפיו, היינו שהיה צד עשו עבור יצחק כפשט המקרא, ודוחק לומר שהיה זה קודם ט"ו שנים שיצא אז לתרבות רעה, וחזר להאכילו רק אחר שנעשה סומא וכנ"ל, אלא נראה לתרץ דס"ל שעד שנעשה סומא מעולם לא שחט עבורו אלא רק צד ויצחק שחט ואכל, ואח"כ התחיל יעקב לסמוך על שחיטת עשו וזה היה כשנעשה סומא.

היינו שכל זמן שיכל לשחוט לבד עדיף, אבל אחר שנעשה סומא לא עדיף משוחט בלילה שאינו לכתחילה.

ומה שעד שנעשה סומא שחט בעצמו, אף שבעצם סמך על עשו, אפשר שמ"מ היו לו דקדוקים בשחיטה, ויתכן עוד שס"ל מצוה בו יותר מבשלוחו גם בזה, אף שבמהר"ח או"ז ועוד פוסקים כתבו שאין נוהג מצוה בו בכל מצוה.

ויתכן עוד שהכרח בעלי התו' שלא סמך עליו לפני כן בשחיטה, היינו משום שרק אז לימד את עשו הלכות שחיטה, כמו שדרשו מקרא ד'וצודה לי ציד' דכתיב צידה ע"ש [בעלי התוס' עה"פ שם, לקח טוב, וס' המנהיג שחיטה עמ' תשלח].

אבל אי משום הא לחוד צ"ע, דא"כ היה לו ללמדו כך כבר מעיקרא ולאכול אז משחיטתו.

שאלה

בס"ד
שלו' רב לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א,

ברצוני לשאול את כת"ר של הרב שאלות:

א.

ע"פ האחרונים מהו דרכי ריצוי חברו בבקשת מחילה מחברו?

ב.

מהו הגדר של רצוי חברו אשר איננו מוכן למחול?

ג.

בנסיון להבין מדוע חברי מקפיד עלי, הוא איננו מוכן לומר לי מה עשיתי לו, אינני יודע איך לרצות אותו, כיצד עלי לנהוג, השתדלתי מספר פעמים להבין והוא מתרחק ממני ומגיב אלי בצורה אגרסיבית הן בתנועות לעברי והן בתגובות מילוליות (אינני זוכר אם אני בעצמי הגבתי אליו בצורה אגרסיבית) עד שאמש בניסיון לומר לו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, כינה אותי "רשע".

ויש לדעת מה לעשות.

אודה לתשובת כבוד הרב

***

תשובה

שלום רב

בענין שאלתך הראשונה והשניה, מי שפגע בחבירו מה צריך לעשות בשביל לרצותו ועד כמה מחוייב בזה, אביא בזאת מה שכתב בשו"ע בהלכות יוהכ"פ או"ח סי' תר"ו ס"א וז"ל, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו.

(מיהו יאמר אח"כ לפני י' שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי"ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס עכ"ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס"ק ג וז"ל, יחזור וילך - ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו עכ"ל, היינו שצריך לרצותו ולפרט החטא, אבל אם רק אמר אני מבקש מחילה וכדו' אינו נחשב פיוס כלל (אשרי האיש ח"ג פ"כ ס"ט), ועוד כתב במשנ"ב שם שאם רצה לפייסו אחר ג"פ רשאי אם אין שם בזיון התורה, ועיין שם שאר פרטי הדין במשנ"ב.

ומבואר בדברי הפוסקים שאחר שעשה כסדר הכתוב בשו"ע שוב אינו נענש על מה שציער את חבירו [ראה פר"ח שם ס"א ובהגר"א שם בשם המדרש, וכן מבואר במטה משה סי' תתמ"ח ובהגהות מהר"א אזולאי על הלבוש סי' תר"ו סק"א שמתכפר לו ע"י הבושה, וראה חשוקי חמד יומא פ"ז ע"ב, אולם עי' רבינו בחיי יומא פ"ז ב'].

מבחינה הלכתית זה בודאי יעזור ויפטור אותך מכל קפידא [חוץ מנזק ממוני שאותו יש להסדיר לבד אם יודע לך בהמשך על נזק כזה].

מבחינה חברתית אולי כדאי לבקש סיוע מאדם חכם שמכיר אותו שינסה לברר אצלו על מה ולמה יצא הקצף ומה יפייס אותו, כאהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום.

אבל בכל אופן זהו החיוב מבחינה הלכתית כאמור בהתחלה

ובענין השאלה השלישית כיצד יש לנהוג כאשר ישנה קפידא ולא ידוע ממה היא הקפידא הזו, הנה ז"ב שממידת חסידות לנקות כל תקלה ואף מידת חסידות על הנפגע ללכת לפני הפוגע על מנת להמציא את עצמו לפניו שיבקש מחילה כמבואר בפ"ח דיומא בעובדא דרב.

אמנם החכם יראה כיצד לקיים עם זאת גם מאמר חז"ל במס' אבות ואל תרצה את חברך בשעת כעסו, אלא יש להמתין שירגע ויבין שאין הפעולה כ"כ חמורה וקשה והנזק אינו גדול כ"כ, ואח"כ יש לבוא אליו ולנסות פייסו.

אכן יל"ע באמת כיצד יש לנהוג כשאין ידוע במה חטא לחבירו וחבירו מקפיד עליו, דהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ומכיון שבלא שהיה מתרעם לא היינו סבורים שהיה כאן משהו שלא כהוגן, א"כ מנ"ל שיש ממש בדבריו, ואולי ג"כ מקפיד על דבר שאין לו הזכות להקפיד, אכן ראיתי בשם הגראי"ל שטינמן שליט"א [בקונט' מזקנים אתבונן] שישנם אנשים אשר מקפידים גם על דברים שאין הרגילות להקפיד בהם וצריך להזהר שלא לגרום להם לקפידא, אכן אפשר זהו מצד ועשית הישר והטוב ולא מצד הדין, דמי נתן להם זכות להקפיד, ואיזה רשות יש לאדם להקפיד על דברים, (ויעויין בסו"ס לעבדך באמת של הגר"ד יפה מה שהביא הנהגות מגדולי הדורות, והביא שם בענין שמחות שמאחרים את המעמד עבור אנשים המאחרים מלבוא, דמי נתן לאותם המאחרים רשות להקפיד, אבל זה אינו ממש נוגע לענינינו).

אכן כתב בספר אור יחזקאל (לג"ר יחזקאל לוונשטין זצ"ל משגיח בפוניבז' ומיר) כתב וז"ל, כי יתכן וחטא אדם ויזיק לחבירו ואע"פ שאיננו עושה מאומה ואיננו יודע במה חטא, כי רחוקים אנו מאוד מהבנת התורה בעומק חיוב כבוד הבריות ואיננו יודעים ומכירים כלל מהותה וכו', והביא שם מאחז"ל בשבת ל"א המלכת את חבירך עליך, וסיים, נמצא מעתה שחובותינו לבקש מחילה מאת חבירנו על שלא כבדנום כראוי ולא המלכנו אותם עלינו שהרי זהו חובת כבוד הבריות עכ"ל.

[ועיין במאמר בקשת מחילה מחבירו כשלא נגרם לו צער או נזק, הרב יהושע עדס, תורת האדם לאדם ג, תשנ"ט, 34 - 29].

וע"ע מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סי' תר"ו ס"ד וז"ל, ונהגו בעיוה"כ כמה אנשים לבקש אחד מחבירו מחילה אף שלא חירפו זל"ז כלל אלא שמא פגעו בכבוד זל"ז ע"כ.

[ובעיקר המנהג עי"ש בעטרת צבי סק"א].

ומבואר מכל זה שיש לחשוש הרבה מכל מה שמיעט בכבודו של חבירו.

אף אם אין ידוע לו שחטא לחבירו.

וכ"ש בנידו"ד שטוען שעשה לו עולה ואינו יודע מה היא, לכאורה ראוי לחשוש שדברים בגו, וכל אדם מועד לעולם אף להזיק בלא לשים לב, כמו ששנינו במס' ב"ק, וכ"ש לפגוע בנפש אדם שהיא עדינה ורגישה.

ולכן למעשה ימתין עד שתשכך כעסו, ואז ינסה לפייסו, ואם לא יתפייס יעשה כסדר המבואר בשו"ע כנ"ל.

ומ"מ ינסה לפשפש במעשיו אם יזכר במה פגע באדם זה, והמקניט את חבירו אפילו בדיבור בלבד צריך לפייסו כמבואר בפוסקים.

***

שאלה חוזרת מהשואל הנ"ל

בס"ד

יישר כח גדול על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב.

ובהמשך לשאלה,

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו "רשע"?

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב לב.

***

תשובה

בע"ה

‏יום שני ט"ז אלול תשע"ו

שלום וברכה

א.

מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?

במה שאינו מוחל הוא עושה שלא כראוי ובמה שמשפיל הוא עושה שלא כדין, וראה מה שכתב הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תרו וז"ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי"ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו.

(מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו) עכ"ל הרמ"א.

 וכתב במשנה ברורה ס"ק ח וז"ל, לא יהא אכזרי מלמחול - דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו עכ"ל.

 וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן תרו וז"ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לו מיד כמו שמצינו לאברהם אבינו שמיד מחל לאבימלך והתפלל בעדו ואנחנו בניו ראוי להחזיק במדותיו הטובים עכ"ל, ומקור דבריו הם מהגמ' ס"פ החובל ב"ק דף צ"ב.

ב.

מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו:"רשע"?

איתא בקידושין כ"ח א' וז"ל, תניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו, וכתב ברש"י קידושין כח ע"א וז"ל, רשע יורד עמו לחייו - כלומר לזו אין ב"ד נזקקים אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו.

ובב"מ (ע"א ע"א) איתא בגמ': אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו - פירש"י: "יורד עמו לחייו, רגיל להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאילו בא להורגו.

ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו.

וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה.

ועוד דאמרינן בכתובות (נ, א) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו.

ומאי יורד לתוך אומנותו איכא, הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר", ע"כ.

וע"ע בתוס' שם שמביאים מתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון דיורד עמו לחייו, רשאי לשרוף שליש תבואתו.

וכתבו התוס' ע"ז: ותימה גדול מנין לו זה.

ובחתם סופר (בבא מציעא שם) פירש, דהנה כתב הרמב"ם, שהנותן עיסקא סתם יהיה שליש בהפסד ושני שליש ברויח למקבל, והוא שקורא אותו רשע חושדו שנתן עיסקא סתם וחלק עמו סתם מחצה ברויח וכן בהפסד, נמצא כשהיה רויח גזל חלק שישית, דלא היה לו ליקח אלא שליש, והוא נטל מחצה, וכן כשהיה הפסד, היה לו לשלם שני שליש ולא שילם אלא שליש, הרי חזר וגזל שישית, והרי זה שני שישית דהיינו שליש עכ"ל.

אכן אם באמת יש לו טענה שציערוהו לפני כן [אם דבריו נכונים] ולכן קורא רשע, אמנם אין לו לעשות כן, אבל מ"מ כתב באגרות משה (חושן משפט חלק א' סימן ל"ח), דמה שפירש רש"י דהוא אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו, הוא רק כשהוא היה המתחיל ולא כשיצערוהו ומצד צערו קרא להמצערו רשע.

[ועיי"ש במי שאמר על אחרים: "קאמוניסטן, גויים" מסתבר שאינו כקורא רשע, משום דקאמוניסטון הוא שם לא על הרשעות אלא על ה"פארטי", והרבה רשעים בעולם שאינם קאמוניסטן, וא"כ ידוע לכל שהוא רק שם זלזול בעלמא שאמר דהנהגתו בזה הוא כהקאמוניסטן.

וכן הוא כשקורא ליהודים גוי שיודו לכל שהוא רק זלזול בעלמא שהנהגתו בזה כגוי.

ול"ד לקורא רשע שאומר ממש הוא רשע, שכן יבינו השומעים קריאתו, ואף בקורא רשע, הא רש"י בב"מ דף ע"א פליג ע"ז וסובר שאסור לירד לאומנותו ולמעט מזונותיו עכ"ד].

ג.

ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?

ראה בשאלה א'.

למעשה, מי שאינו מוחל אינו עושה כראוי, ומה שממשיך לפגוע זהו ודאי שלא כדין.

מי שקורא לחבירו רשע י"א שיכול להזיק לממונו, אבל גם זה בתנאי שהוא קורא לו כך מעצמו, ולא שהוא עושה זאת כתוצאה ממה שציער אותו הקודם.

בכבוד רב

***

שלהי אדר א' תשע"ו

{מה שהקשה כת"ר על מי שאין לו קרקע דקי"ל (פסחים ח' ב') שפטור מלעלות לרגל, א"כ מ"ט ממעטינן מי שחציו עבד וחציו משוחרר (בחגיגה ד' א'), הא אין לו חלק בארץ.

}

תשובה

לכאורה הוה עדיפא ליה לאקשויי ממשוחרר גופיה דמשמע דחייב, ואיך יש לו קרקע.

וז"ל המנ"ח מצוה ה', ולכאורה לד' התוס' (פסחים ג' ב') דמי שא"ל קרקע פטור מפסח א"כ גר שנכתב בפירוש בתורה וכי יגור אתכם גר וכו' היאך יש לו קרקע אי בקנה הא בזמן שהיובל נוהג לר"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ א"ל קרקע אך לשיטת הר"מ דביובל שני מביא וקורא א"כ ה"נ ועיין טו"א פלפל בדינים אלו גבי ראיה ונלמד משם לכאן עכ"ל.

עוי"ל לפ"מ דהרמב"ם לא פסק דין זה בפסחים ח' ב', א"כ ס"ל דאתיא דלא כהלכתא (ועמ"ש מהאחרונים בזבח פסח על הל' ק"פ להר"מ פ"א), וי"ל לדעתו דהגמ' בחגיגה אתיא כהלכתא.

שוב ראיתי בצל"ח פסחים שם וז"ל, שאלני כבוד הגאון מוהר"ר ישעיה ברלין מברעסלא למה לא הביא הרמב"ם הך מילתא דר' אמי כיון שאין חולק עליו.

וזה אשר השבתי לו וכו'.

וכתב הצל"ח, ועל זה השיב תלמידי האלוף המופלג מוהר"ר מרדכי ברומף הנזכר והרי מפורש בחגיגה דף ג' ע"א דילפינן מגזירה שוה דראיה ראיה לחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר שהוא פטור מן הראיה ואין לומר אין גזירה שוה למחצה וילפינן מיניה ג"כ לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראיה כשם שחייבים בהקהל דהרי נגד זה יש לנו סתירה מקרא דר' אמי ואני השבתי לו דזהו בתחלת הסוגיא בריש חגיגה ואכתי לא ידעינן דחרש באזנו אחת גם כן פטור והוה אמינא דוקא חרש בב' אזנים הוא דפטור ולפי ההוה אמינא זו הא דחרש ואלם פטורים מהקהל איננו גזירת הכתוב אלא טעם גדול יש בו דלמה יבואו והרי ביאתם הוא פועל ריק שהרי לא ישמעו ולא ילמדו שזה עיקר מצות הקהל ואפילו לטף אינן דומין דטף הטעם ליתן שכר למביאיהם וזה לא שייך בחרש ואלם שהם גדולים ולא שייך מביאיהם ולפ"ז ליכא למילף ק"ו למפטרינהו מראיה מק"ו דהקהל שחייבים אפילו נשים וכו' דהרי איכא פירכא דמה להקהל שביאתם הוא פועל ריק משא"כ בראיה שגם הם יכולים להביא קרבן ראיה כמו שאר אינשי ולכך מוכרח ללמוד פטורייהו מראיה בגזירה שוה שהיא מופנית ועל גזירה שוה המופנית לא פרכינן דלמדין ואין משיבין ולא משגחינן בשום טעם אלא ילפינן כשם שפטורים מהקהל כך פטורים מראיה אבל לפי המסקנא שם דגם חרש באזנו אחת פטור מהקהל אף שיוכל לשמוע וללמוד אפ"ה פטרו הכתוב א"כ פטורים דזה הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם ושוב ילפינן למפטריה בראיה מק"ו מה הקהל שאפילו נשים וטף חייבים פטורים חרש ואלם ראיה שנשים וטף פטורים ק"ו שחרש ואלם פטורים ואייתר הך גזירה שוה לגמרי ולמפטר סומא מהקהל אין צריך למילף מגזירה שוה הניתנית בסיני דהרי בהדיא כתיב בבוא כל ישראל לראות ולמפטר חגר מהקהל ג"כ אין צריך גזירה שוה דהרמב"ם יליף לה מבעלותך ליראות עיין ברמב"ם פ"ב מחגיגה הלכה א' וא"כ אייתר הגזירה שוה למי שאין לו קרקע וכמ"ש בפנים עכ"ל, ועיין עוד שם באריכות.

אבל לא כל מה שכתב שם ההיכי תמצי שייך גם בחציו עבד וחב"ח.

ובטורי אבן ברפ"ק דחגיגה ב ע"א ד"ה ועבדים תירץ גבי גרים, דמשכחת להן קרקע כאשר נשאו בת ישראל יורשת נחלה ומתה וירשוה הם וכמאן דאמר בפרק יש נוחלין דירושת הבעל דאורייתא ואינה חוזרת ביובל אך קשה בחציו עבד וחציו בן חורין אמאי צריך קרא למעוטי מראיה תיפוק ליה דפטור משום שאין לו קרקע דבו אי אפשר לומר דנשא בת ישראל משום דבגיטין מג ע"א איבעיא לן אי תופס בו קידושין בבת ישראל ולא איפשטא ותירץ דמשכחת לה ביובל ראשון דלכו"ע מביא וקורא [עי' בגמ' גיטין שם], אי נמי לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד אי נמי בזמן בית שני שלא נהג בו יובל ומצות ראיה נוהגת עיי"ש והגאון בעל ברוך טעם בהגהותיו אמרי ברוך כתב להעיר בכמה דברים ובין הדברים כתב דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין שיהיה לו קרקע כאשר גר זכה בקרקע מכח ירושת אשתו ומת בלא יורש והחציו עבד וחציו בן חורין זכה בקרקע של הגר מדין הפקר דאז כיון שאין בעלים ראשונים אינה חוזרת ביובל עוד כתב על עצם קושית הטורי אבן דאפשר לומר דלענין חיוב עליה לרגל די אף בחלק בארץ שאינה שדה דהיינו שבנוי עליו בית וא"כ י"ל שיש לגר או לעבד בית בבתי ערי חומה דאינה חוזרת ביובל ושפיר מיחייב בראייה עיי"ש.

והנה חידש השפ"א בריש מסכת חגיגה שהפטור של מי שאין לו קרקע זהו רק במי שדר מחוץ לירושלים ופטור מלעלות כלישנא דקרא ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך אבל מי שדר בירושלים גם אם אין לו קרקע חייב { {וזה לשונו "במשנה הכל חייבין בראי' חוץ כו' ועבדים בס' טורי אבן הקשה הא"ר אמי בפ"ק דפסחים כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וא"כ עבד אפי' משוחרר אין לו חלק בא"י פשיטא דאינו בראי' וכן בחציו עבד דפליגי בגמרא קשה דבלא"ה פטור ובאמת הרמב"ם השמיט האי דינא דרב אמי ומשמע דס"ל דאין הלכה כן וע"ש בצל"ח.

אכן לפענ"ד היה נראה דר"א אינו פוטר אלא מלעלות מדכתי' לא יחמוד את ארצך בעלותך כו' אבל אה"נ אם הוא בירושלים צריך להראות פני ה' כדכ' יראה כל זכורך ומעליה לבד פטרו קרא דבעלותך וא"כ א"ש דעבד משוחרר וגר שייך בראי' כנ"ל מיהו בלא"ה לק"מ דמשכחת לה שקנה בית בבתי ערי חומה דנחלט לו ואינו חוזר רק ביכורים בשדה אמרו בגמ' "דלא משכחת לה דאפי' נפל הבית שקנה אינו רשאי לזרוע שם דאין עושין עיר שדה כדאי' בערכין לג ב אך בב"ה כד ב מבואר דאילנות רשאין ליטע אם כן משכחת בכורים בכהאי גונא בפירות אילן" ע"כ.

} }, וכן כתב במרומי שדה להנצי"ב בריש חגיגה, וכן חידש באבני נזר או"ח סימן שלו אות טז ויז, אלא שסיים ועדיין לא קבעתי בזה מסמרות לפי שבתוס' ריש חגיגה לא משמע כן דחשבו מי שאין לו קרקע בהדי מקמץ ובורסי ועוד דלפי דברינו גם משום שמחה אינו מחייב לעלות מי שאין לו קרקע ולא משמע כן בתוס' ראש השנה י ע"ב ד"ה הא ליתא בראיה ועוד בירושלמי דפיאה במשנה דקרקע כל שהוא חייבת בבכורים איתא שם מי שא"ל קרקע פטור מן הראיה על כן עוד הפי' מפוקפק אצלי ועוד מצאתי כן רביעי' להג' האדר"ת בקונטרסו "זכר למקדש" בפ"א כותב בתוך הדברים ועיקר הקושיא דהא אין לו קרקע כבר בארנו בעניותינו במק"א בס"ד דכל הפטור אינו רק שאינו מחויב לעלות לירושלים אבל כל שכבר הוא בירושלים גם כשאין לו קרקע כבר הוא מתחייב בראי' ע"כ.

וע"ע בגור אריה יהודה להג"ר מנחם זמבא הי"ד (מתוך ספר דעה"ד בפסחים שם, וע"ש).