קידושין

בַּיִת/קידושין/עַמוּד 2

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: ט״ז באלול תשפ״דב:

נראה דאף אם גזל אין כאן בכפוף לפרטי דיני תנאים המבוארים בפוסקים, מ”מ אין ראוי לקחת הכסף בלא להודיעו. מקורות: בירושלמי שביעית פ”י ה”ט אי’ דמי שיודע מס’ חדא ומכבדין אותו שיודע ב’ מסכתות צריך לומר להם, והפוסקים הזכירוה [ר”ש סוף שביעית ...קרא עוד

נראה דאף אם גזל אין כאן בכפוף לפרטי דיני תנאים המבוארים בפוסקים, מ”מ אין ראוי לקחת הכסף בלא להודיעו.

מקורות:

בירושלמי שביעית פ”י ה”ט אי’ דמי שיודע מס’ חדא ומכבדין אותו שיודע ב’ מסכתות צריך לומר להם, והפוסקים הזכירוה [ר”ש סוף שביעית מ”ח, שערי תשובה לר”י ש”ג אות קפו, מג”א סי’ קנו בשם הר”ש].

ואף אם נימא דהבבלי [בחולין צד ע”ב ופרש”י שם] חולק על זה, וכמ”ש רבינו יונה בספר היראה שאם יטעה וידמה כי בשבילו עשית אין צריך לומר לו לא עשיתי בעבורך כי הוא מטעה עצמו ואין זה גניבת דעת עכ”ל, וכעי”ז מבואר בעוד מהראשונים והפוסקים (עיין אמת קנה לאאמו”ר פ”ח).

ובאמת יש מקום לדון אם הוא מחלוקת התלמודים או דיש חילוק דין בין גניבת דעת שחבירו חושב שמכבדו לבין גניבת דעת דכבוד התורה שהוא חמור יותר שנחשב כמשתמש בתורה כשמכבדים אותו בתורה שאין בו, ושוב מצאתי שכן תירץ אאמו”ר שליט”א באמת קנה פ”ח סל”ג בהערה, וציין שם לדברי הגמ’ בנדרים סב ע”א.

ויתכן עוד דבאופן שיחזיקוהו כת”ח יותר ממה שהוא עשוי גם לצאת מזה תקלה, דהרי יבואו לסמוך על הוראותיו באופן שאינו ראוי להורות, וכן יבואו לכבדו יותר מת”ח אחרים (ועי’ יו”ד ס”ס רמד סי”ח) ואולי אף למחות על כבודו על חשבון ת”ח אחרים, ונוגע אף לכמה עניינים שבממון שת”ח בני עירו מצויין לעשות לו מלאכתו כמבואר ביומא עב ע”ב וכן פטור ממיני מיסים שונים כמבואר בפ”ק דב”ב וכן סחורתו קודמת לאחרים בשוק, וכן קודם לכמה דברים עי’ בפ”ק דב”ב, וכן יש דינים מיוחדים לת”ח כשהוא נתבע או תובע בב”ד, נמצא דיש תקלות שעלולים להיגרם אם יוחזק שהוא יותר ת”ח ממה שהוא באמת.

וגם מצאנו בגמ’ ביומא מפרסמין את החנפים מפני חילול ה’ ועי”ש בפרש”י שאם יארע לו צרה יתמהו היאך אירע צרה לצדיק כמותו.

ובקוב”א חזו”א הובא שידיעת חכמי הדור הן הן גופי תורה וכו’, והיינו שצריך אדם לידע ממי ילמוד והוא יסוד ועיקר גדול שהכל תלוי בו.

ואולי החילוק הוא בין גניבת דעת חד פעמית לבין אם יחזיקו אותו בחזקה זו באופן קבוע שאז כבר הוא מעין דבר שבממון שרוצה לקבל מינוי חשוב בעיר או מעמד שאינו לפי דרגתו, דבגמ’ בחולין שם לא נזכר אלא על דבר מקומי ואקראי ולא על החזקת אדם כיותר ממה שהוא.

ובאמת קנה שם הביא עוד חילוק המהרי”ט ח”ב או”ח סי’ ח דאיסור הירושלמי הוא רק במקום שמשבחין אותו שאז שתיקתו כדיבור, אבל העיר דבגמ’ בחולין שם מבואר דגם לאחר שמשבחין אותו אם לא הטעה אותם אין בזה איסור.

וראיתי פי’ הר”ג בגמ’ בחולין שם שאביא להלן ולפי פירושו אין קושי’ מהירושלמי כלל, אבל שא”ר לא פירשו כהר”ג.

מ”מ לכל הצדדים והדעות באופן שמשלמים לו על זה לפו”ר היה נראה דבזה גם הבבלי לא פליג, וכל הנידון הוא מצד גניבת דעת בלבד, שבזה כל עוד שלא גנב דעתו לא עבר איסורא, אבל בממונא עד דמהדר למאריה [ע”פ ברכות יט ע”א].

ולכן היה נראה לפו”ר דבאופן שעשה בשביל הציבור ולא היה עושה בשביל היחיד תמוה לומר שיכול לכתחילה לקחת כסף מהיחיד על סמך שהיחיד חושב שעשה את זה לטובתו בפרט שגם היחיד מסתמא לא היה משלם עכ”פ לא את אותו הסכום אם היה יודע שעשו זאת לכל הציבור, נמצא שאף שיש כאן חלק שהוא אמת כאן בטובה שחושבים שהוא עשה מ”מ מכיון שאין הטובה אמת לגמרי הוא כמו האופן של הירושלמי שם שחושבים שהוא ת”ח יותר ממה שהוא שבזה צריך לומר.

ובקיצור שורש הספק בניד”ד דבגמ’ [בחולין שם] מבואר דאין איסור גניבת דעת באופן שהמקבל איהו דאטעי אנפשיה ולא הטעו אותו, ומאידך גיסא בממון מסתבר שיש בזה איסור כיון שהממון ניתן על דעת דבר מסויים.

ויתכן שאם ניתן על תנאי באופן שלא היה גילוי דעת וכיו”ב באופן שמועיל לבטל את המתנה [עי’ תוס’ קידושין מט ע”ב ובפוסקים, ועי’ בט”ז אה”ע סי’ קטז ובנחלת צבי שם בשם הרמב”ם בטעם מה דאיילונית יש לה תוספת, ושם בשו”ע נזכר גם לגבי איילונית, ואילו אחרות דאדעתא למיפק אין להם, עי’ באופנים בסי’ קיז שם, ויש בזה כמה חילוקי דינים כמבואר בשו”ע ונו”כ סי’ קטז וקיז] ממילא לא חשיב דבר שבממון ואז אמרי’ איהו דאטעי אנפשיה, אבל קשה לומר שיש כאן ממון נקי כשיודע מקבל הממון שהממון בא שלא מדעת הנותן שכן נתן את הכסף לשם מטרה אחרת לפי דעתו.

ובספר אמת קנה לאאמו”ר שליט”א הביא ראיה לענין גוי בכה”ג (דאיהו דאטעי אנפשיה בדיני ממונות) להתיר מדמסקינן בגמ’ בחולין [צד ע”ב] דמותר להכריז נפל בישרא לבני חילא.

ועדיין יש לדון אם כוונת הגמ’ שם דבאמת ידוע שהגוי קונה על דעת שמחפש בשר כשר, או דילמא דלעולם יש לתלות שאין דרך הגוי שמחזר אחר בשר כשר, ולא מסיק אדעתיה לבדוק זה, ורק אם יאמרו להדיא שהוא טריפה אז עלול להינזק שהגוי לא יקנה מהבשר כיון שמלכתחילה לא יקנה להדיא דבר שאין ישראל אוכלים ממנו או מחמת סכנה.

או דיש לומר עדיין באופן אחר קצת דרק בודאי גניבת דעת בכה”ג (היינו באופן דאיהו אטעי אנפשיה בדבר שבממון) אסור אבל בספק מותר, וממילא כשאומר נפל טריפתא אינו טוב שהרי אינו רוצה לגרום אפי’ ספק נזק לעצמו, אבל כשאומר נפל בשרא לבני חילא שהוא ספק גניבת דעת באופן הנ”ל מספק מותר.

ושו”ר דבאמת בפירוש הר”ג שם כתב אינהו הוא דקא מטעו וכו’ כלומר הן יודעין שטרפה והא דלא קא מכרזי נפל טרפתא לבני חילא כי היכי דלא מימאסו עכ”ל, ומבואר כהצד השני הנ”ל מתוך ג’ הצדדים.

אם כי הראשונים שפסקו דאם אין הטעייה להדיא אלא רק בשתיקה ג”כ מותר אינם סוברים כפי’ הר”ג, דהרי הר”ג מפרש גם במעשה הגמ’ אח”כ על ישראל וז”ל, הא קא מטעינן ליה כלומר דאנן אמרי’ ליה דאנן נפקינן לקדמותיה וקא מטעינן ליה איהו הוא דקא מטעי נפשיה כלומר שהוא יודע דלא נפקינן לקדמותיה ואף על פי כן קאמר אמאי איצטער רבנן עכ”ל, נמצא דהר”ג מפרש כל הסוגי’ באופן אחר ממה שפירשוהו ראשונים אחרים, א”כ יש מקום לומר דגם לענין אינהו דאטעי אנפשייהו יפרשו הראשונים האחרים דלגמרי מטעים עצמם בזה, ובאמת כך יותר פשטות הגמ’ והא קמטעי להו דמיירי גם בדידעי’ שקונים על דעת שהוא כשרה.

ועדיין יש לדון דשמא מודים להצד השלישי הנ”ל.

עכ”פ לפי ב’ הצדדים האחרונים הנ”ל אין ראי’ מהגמ’ שם לניד”ד, ואפי’ לפי הצד הראשון הרי אע”פ דגניבת דעת דגוי אסור [חולין צד ע”א] מ”מ הוא קל יותר מישראל דהרי אפי’ גזל גמור של גוי לדעת כמה פוסקים אינו ממש מדיני ממונות [עי’ רש”י ורמ”א וש”ך שהבאתי בתשובה לענין גלגול על גזל גוי], ועי’ בריש פ”ח בספר אמת קנה בהגדרת איסור גניבת דעת.

אבל בלשון הגמ’ שם משמע דלא מפליג בין ישראל לגוי בכל סברא דאיהו דאטעי אנפשיה דמה שהותר בגוי הותר גם לישראל, דהרי קאמר שם כי הא דמר זוטרא וכו’ עי”ש, וגם דבמקרה הנ”ל של מר זוטרא לא מיירי בספק אלא בודאי (דלא כהצד השלישי הנ”ל).

ואולי יש לדחות דהא כדאיתא והא כדאיתא, דגניבת ממון בגוי לכמה פוסקים הוא דומה לענין גניבת דעת בישראל שאינו חיובי ממון, ולכן בגוי הובא מקרה הנוגע לממון ובישראל הובא מקרה הנוגע לגניבת דעת בלבד, וצל”ע.

וגם בלא זה עדיין יש לדון בהטעיית הגוי הנזכר שם אולי מאחר שמקבלים דבר בתמורה בשווי ממונם הוא קל יותר באופן זה, אע”ג דבסתם גניבת דעת שהמוכר מטעה גם זה אסור, עי’ באמת קנה פ”ח.

ועי’ שם עוד פ”ח סעי’ כ בהערה שכתב כמה הוראות בנידון כזה לגבי ישראל.

קרא פחות
אףגויגזל גויהתורהכסףנשלח להרב רן אביחציראקידושיןתשובה
נשאל: י׳ בניסן תשפ״בב:

ע”ד מה ששאלת דהנה קי”ל דמלוה על פה אי”ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ’ דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א”כ ...קרא עוד

ע”ד מה ששאלת דהנה קי”ל דמלוה על פה אי”ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ’ דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א”כ מ”ט מלוה על פה גריעא מכל שאר מלוה הכתובה בתורה, הרי מדין תורה מחוייב לשלם, ואם נזיקין אע”פ שאינן כתובין בשטר חשיב כתוב בשטר מחמת שכתובה בתורה, א”כ הוא הדין מלוה על פה.

תשובה
גרסינן בב”ב קע”ה ב’, אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע”פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו.

ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מ”ט שעבודא לאו דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הכי מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא ע”כ.

א”כ לעולא מדאורייתא לא גרע מלוה על פה מכל שאר מלוה הכתובה בתורה דבאמת חייל שעבוד, ולכאורה מ”ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר יוכל להיות רק אליבא דעולא דס”ל, מדאורייתא כל מלוה גבי, אבל לא מסתבר דס”ל כרבה דאמר מדאורייתא לא גבי כלום, דהא ס”ל שעבודא לאו דאורייתא.

וכן נראה מלשון הריטב”א שם שהקשה על דעת רבה דשעבודא לאו דאורייתא וז”ל, וק”ל (כך) [איך] אפשר לומר כן והלא קראי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, וכן בכל דוכתא אמרינן [דמשלם בארבעה אבות] נזיקין ובד’ שומרים, וכ”ת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הא (בב’) אפילו בשטר מלוה אמרו שעבודא לאו דאורייתא כדמוכח סוגיין וכו’ עכ”ל.

וכעי”ז כתב הרשב”א, ויש מקשים והיאך אפשר לו לרבה לומר כן והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, שלם ישלם המבעיר את הבעירה, ונתן בפלילים, ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומים כתיבי, וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפי’ במלוה הכתובה בתורה נמי אמר וכו’ ע”ש.

וע”ע במאירי שם שכתב, יש שואלין לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא נזקין היאך משתלמין מן היורשים הואיל ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכו’, ע”ש.

אכן באו”ז (ח”ג ב”ק סי’ כ”ג) לא נראה כן, וז”ל, ונראה דהכי קיי”ל [ד]בפ”ק דקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי’ ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא.

וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא.

ויש לומר דההיא דפ”ק דקידושין איירי במלוה הכתובה בתורה.

דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע”ג דכתי’ האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו’ אפ”ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה בסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומש”ה לא הוי ככתוב בתורה.

אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה.

נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שעבודא נמי איכא.

מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא.

דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע”פ וכו’ ע”ש בכל דבריו, ומבואר דגם להסוברין דשעבודא לאו דאורייתא יתכן דס”ל דמלוה הכתובה בתורה עדיף.

וכ”כ התוס’ קידושין י”ג ב’ וז”ל, מלוה הכתובה בתורה – פי’ כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אף על גב דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע עכ”ל וע”ש ברש”י.

[ועיין ג”כ בתוס’ הרא”ש המובא בשיטמ”ק בב”ק שם (ומש”כ עליו הרש”ש) דגם הוא לכאורה ס”ל בדבר זה כהאו”ז].

ולדעה זו יהא התירוץ לשאלתך כמבואר בדברי האור זרוע גופיה, דבאמת מלוה שאדם לוה גרוע משאר מלוה שחייבה התורה, מכיון שמלוה שאדם לוה דמסברא ידעינן שחייב, א”כ לא חידשה התורה בזה.

ויעויין ג”כ בקידושין י”ג ב’, דגרסינן התם, הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא אמר רב אסי א”ר יוחנן אף על גב שלא הפרישה מחיים אלמא קסבר שיעבודא הוה דאורייתא והא פליגי בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ור’ יוחנן ור”ל דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות צריכא דאי איתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלא מלוה כתובה בתורה היא אבל בהך אימא מודה להו לרבי יוחנן ולר”ל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר’ יוחנן דמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל בהך אימא מודה ליה לשמואל צריכא עכ”ל.

ולכאורה מבואר בדברי הגמ’ שיש צד לומר דאע”ג דסבירא לן שעבודא לאו דאורייתא מ”מ במלוה הכתובה בתורה מודה, וכדעת הרא”ש והאו”ז, אכן יעויין שכבר עמד שם ע”ז הריטב”א וכתב, וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוי דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא, ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא, (אי נמי דהכי קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא), אי נמי דהכי קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין, דאע”ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר, הא עבוד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת, ולא פליג רבנן בתקנתייהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וזה נראה לי נכון עכ”ל הריטב”א.

וכן הקשה הרשב”א ז”ל הא למ”ד שעבודא לאו דאורייתא אפי’ מלוה בשטר לא מהני ומאי מהני דהוה כמלוה בשטר, ותירץ דהוי כמו שעבדו בפירוש, דשעבדו בפירוש מהני אפי’ שעבודא לאו דאורייתא עיין שם.

וע”ע באבנ”ז אה”ע סי’ ת”כ מה שעמד על זה בארוכה בביאור הענין לפ”ד.

לסיכום אע”ג שמלוה על פה אין בזה שעבוד קרקעות [לגבות מן הלקוחות] מ”מ במלוה הכתובה בתורה יש שעבוד קרקעות, והטעם משום שכל מה שאין גובה במלוה ע”פ הוא תקנת חכמים, ולא תקנו כן אלא במלוה ע”פ משום דלית ליה קלא, אבל לא בשאר מלוה הכתובה בתורה, ולדעות הראשונים הסוברים דמ”ד שעבודא לאו דאורייתא אתיא גם למ”ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, מ”מ מלוה הכתובה בתורה חמורה ממלוה, מכיון שבמלוה התורה לא באה לחדש את החיוב וכנ”ל.

קרא פחות

גטהתורהנזיקיןקידושיןשומריםשטרשעבודתשובה
נשאל: ד׳ באדר א׳ תשפ״דב:

אם המעביד מעביר כסף דמי מחלה לעובד ישלם המזיק את דמי השבת למעביד.מקורות: הנה זה ברור שהעובד אינו מקבל תשלומי שבת יחד עם תשלומי המחלה, כיון שאינו בטל מן ההכנסה הכספית שהוא מקבל כרגע והרי שמין אותו כשומר קישואין שכבר ...קרא עוד

אם המעביד מעביר כסף דמי מחלה לעובד ישלם המזיק את דמי השבת למעביד.

מקורות: הנה זה ברור שהעובד אינו מקבל תשלומי שבת יחד עם תשלומי המחלה, כיון שאינו בטל מן ההכנסה הכספית שהוא מקבל כרגע והרי שמין אותו כשומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ושמין אותו כפועל בטל וכו’, אבל אם מרויח בפועל אותו דבר בדיוק כרגע בימי המחלה אין שום טעם ע”פ הלכה שישלם שבת לעובד.

אבל יש לדון לגבי תשלומי שבת למעביד, האם המעביד יכול לדרוש זאת, מכיון שע”פ התקן המעביד היה צריך לקבל עבודה בזמן זה ולשלם עליה ובפועל הוא משלם שכר עבודה רגיל בלי קבלת עבודה בפועל וכל זה נגרם על ידי המזיק, והיה מקום לדון בסברות של גרמי באופן שהנזק הוא ודאי אם הגדרתו כגרמי ע”פ הגדרות גרמי המבוארים בפוסקים.

אולם הי’ מקום להביא ראי’ אחרת מדין עבד עברי שהמזיק את גופו משלם שבת לרבו [ב”ק פז ע”א] ואפי’ אם תאמר משום שעבד עברי גופו קנוי [קידושין טז ע”א] מ”מ הרי גם לגבי בתו אמרי’ בב”ק שם [פז ע”ב] שמי שהזיקה משלם שבת לאביה, וכן נפסק בשו”ע סי’ תכד ס”ו [עכ”פ באופן שע”פ דין מעשי ידיה לאביה עי”ש] והטעם הוא משום שמעשי ידיה לאביה כדפרש”י שם, ולא מחמת זכותו למוכרה [יעוי’ שם בגמ’ שהוא מוכח שאינו מחמת זכותה למוכרה שהרי הנידון שם גם על ימים שבין נערות לבגרות עי”ש, וכן מוכח מהנידון ברמ”א בחו”מ שם באופן שאינה סמוכה על שלחנו של אביה שהרי הי’ בידו למוכרה ואעפ”כ אזלי’ בתר מעשי ידים, וגם לכאו’ יש להביא ראי’ ממה שהדין כן גם בזה”ז, ומיהו יעוי’ קידושין ד ע”ב ודוק, עכ”פ הראיות הנ”ל ברורות שמה שמזכה את השבת לאביה הוא זכותו במעשי ידים שלה], א”כ מסתבר שמי שרכש מראש מעשה ידים של אדם אחר למשך תקופה ואחר הזיק את אותו העובד יצטרך המזיק לשלם שבת למעביד ויל”ע בזה.

ועיינתי בספר פתחי חושן הל’ נזיקין פרק יא סעיף לח ובהערה שם והעלה שם ג”כ כמה צדדים ואפשרויות בצורת התשלומין, אבל ג”כ עיקרי דבריו הם כמו שכתבתי שהמזיק ישלם למעביד את הנזק שגרם לו וכאשר המזיק משלם ישירות את תשלומי השבת לעובד המעביד ישלם לעובד רק את ההפרש בזה, ולמסקנתו נראה לו עיקר שהוא כעין חברת ביטוח שהמעביד משלם את השכר לעובד כדמי ביטוח והמזיק משלם למעביד את מה שהזיקו כמו שפוסקים לענין ביטוח והיינו הך.

קרא פחות
הסכםיחסי עובד ומעבידכסףמנהג מדינהנזיקיןעבד עבריעובד ומעבידקידושיןשבתשכירתשלומי שבת
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

גרסינן בבבא קמא פ”ו ב’ וז”ל, רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והוא מיית ליה או דלמא משום בושת משפחה תא שמע חרש וקטן יש לו בושת שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת ...קרא עוד

גרסינן בבבא קמא פ”ו ב’ וז”ל, רב פפא אמר הכי קמבעיא ליה משום כיסופא דידיה הוא והוא מיית ליה או דלמא משום בושת משפחה תא שמע חרש וקטן יש לו בושת שוטה אין לו בושת אי אמרת בשלמא משום בושת משפחה היינו דקתני קטן אלא אי אמרת משום כיסופא דידיה קטן בר בושת הוא אלא מאי משום בושת דבני משפחה אפי’ שוטה נמי שוטה אין לך בושת גדולה מזו מ”מ ניפשוט מינה דמשום בושת משפחה דאי משום כיסופא קטן בר כיסופא הוא אמר רב פפא אין דמיכלמו ליה ומיכלם ע”כ.

וצ”ע, מה הו”א בזה הרי אם ישלם לחרש ולקטן שהרי עושה לו סגולה איך בני המשפחה שהתביישו יקבלו ממה שישלם והם התביישו על ידי בושות שעשה לקטן וכו’.

וכמו”כ יש להקשות, שהרי דבר כזה אין לו סוף בדיני אדם מי נחשב מבוייש ממנו}.

{הרב מתתיהו הלברשטט}
תשובה
הנה עצם מה שיסד בפשיטות דאין חייבין בושת על משפחה במקרה רגיל זה פשוט, וכן מפורש בגמ’ דכתובות ס”ו א’, ועצם קושייתו נזכר כעי”ז בחי’ הריטב”א קידושין ג’ ב’ ד”ה שאני עי”ש, אכן מה שתירץ שם הריטב”א לפי הסוגיא אינו מתרץ כאן, והנצי”ב כתב שיתנו את הממון לאביו (הוב”ד באילת השחר מהדו”ק כאן), וז”ל הנצי”ב במרומי שדה ב”ק פ”ו א’, קטן בר בושת הוא.

קשה לי הא בפי’ תניא להלן רמ”א חרש וקטן יש להם בושת, אלא דאפשר שהוא משום בושת משפחה או זילותא, ואיך שהוא מאי מקשה.

ונראה דאי נימא משום בושת משפחה שייך בושת הקטן להאב.

אלא שבושתו של האב משום בנו אינו דומה לשאם בייש אותו עצמו, וא”כ היה ראוי למיתני נתכוין לבייש מעט ובייש הרבה.

אלא ע”כ מיירי שמשלם להקטן עצמו, משו”ה מקשה וכי בר בושת הוא עכ”ל הנצי”ב, ומבואר בדבריו דלהצד של בושת משפחה אי”ז תשלומין לקטן אלא לאב, ואי סבירא לן שמשלם לקטן ע”כ אי”ז משום בושת משפחה אלא משום בושת דגופיה, ולפ”ז מש”כ לקמן פ”ז א’ דבבושת לקטן יעשו לו סגולה לקטן לכאורה צ”ל דהיינו רק לפי המסקנא [וצ”ע דהתם ברייתא היא].

אבל עיין במהדורה בתרא של האילת השחר כאן למרן הגראי”ל שטינמן שליט”א, שהאריך לבאר הענין של בושת משפחה, שהוא שומא שהטילה התורה על המבייש לפי הבושת שנעשה למשפחה עי”ז, ומ”מ אין הממון הולך למשפחה, או שהוא בצירוף ביוש בני משפחתו.

וז”ל האילת השחר הנ”ל, משום בושת משפחה, ובתוס’ בכתובות דף ס”ו ע”א ד”ה עני מבואר דרק בעני בן טובים יש זילותא לכל המשפחה, שעליהם מוטל לשומרו, אמנם נראה דלק”מ דכאן הא לא איירינן שלהם יתחייב בושת דודאי דחיוב הבושת הוא להמבוייש הישן, אלא דמה זה נקרא בושת שהתורה חייבה היינו אם יש בושת להמשפחה, והנה בודאי שאם להמבוייש זה אינו בושת אלא רק להמשפחה, אין חיוב בושת, אבל בישן שבעצם יש כאן בזיון להישן אלא דאינו יודע על זה הוא דאמרינן כיון דלהמשפחה הוי בושת מיהא חייב בושת להישן שמת וירשוהו יורשיו, ושומת הבושת תצטרך להיות להישן כמה כסף הי’ לוקח שיביישוהו בלי שידע, דהא החיוב הוא אליו והשומא מוכרחה להיות אליו.

{מכאן זו היא שיטה אחרת.

} או דאפשר דכמה כסף הי’ נותנים בני משפחתו להצילו מבושת הזה וישפיע אם הם עשירים וכדומה לענין בושתו וכך מסתבר יותר דבקטן ג”כ אמרינן בגמ’ דשייך בושת אם משום בושת דבני משפחה אע”ג דשם לא שייך אחרת וכמש”נ לקמן.

והנה בקטן יש לעיין דנהי דבני משפחתו יש להם בושת אבל הוא לפי דעתו אינו מתבייש א”כ יש סברא דלא שייך שיתחייבו אליו בושת כלל, ויש סברא לומר דכיון דזה שאינו מתבייש אינו משום דלא איכפת לי’ אלא משום דאינו מבין, ובעצם יש בושת, והשומא לפי”ז תצטרך להיות דאומדין כמה בני משפחתו הי’ נותנים להצילו מבושת דזהו בושתו האמיתי וזה נותנים להקטן ושייך לחייבו על שביישו אותו.

והנה בגמ’ חזינן דאם משום בושת דבני משפחה חייבין בושת אף לקטן דמכלים לי’ ואינו נכלם והרמב”ם פסק בפ”ג מהל’ חובל הל’ ג’ דאין גובין מזה שבייש ישן ומת ואם תפס אין מוציאין ובקטן דלא נכלם פטור לגמרי, ועי’ בלח”מ.

ואף אנו נוכל לומר לפי דרכו דבאמת יש סברא לחלק אלא דהגמ’ אומרת דבשלמא אם בושת דבני משפחה נוכל לומר דגם בקטן שייך ענין כזה דקטן מיקרי כאילו נעשה בו בושת ושייך חיובים להקטן ואע”ג דזה שאני מישן מ”מ נוכל לומר כן אבל אם רק בושת דידי’ בעינן הא קטן אין לו בושת אבל לפי המסקנא דקטן דאינו נכלם פטור נשארת הבעיא דנהי דבקטן פטור משום דלא שייך לומר דנעשה בו דבר המביישו דלפי דעתו שאינו מבין הבושה זה באמת אינו בושה בשבילו אע”ג דיש בושה להמשפחה משא”כ בישן דנעשה בו דבר המביישו דההבחנה היא כמה בושת יש לו הוא ע”י משפחתו.

והנה לפי הטעם דזילותא יהא הספק אפילו אם לא נודע לבני משפחתו אם מצד הדין חייב בושת ואז הי’ מחויב לשלם להיורש, ולהרמב”ם בפ”ה הל’ ח’ דבושת חייב עפ”י עצמו דיש כאן בושת ע”י הודאתו ג”כ הא יש זילותא בזה כשמודה בפני’ ב”ר, ולפי הטעם דבושת דבני משפחה, ולפי מה שנתבאר, נמצא דצריך שנעשה בו בושת וזילותא, אלא דהחיוב הוא בצירוף דבני משפחתו נתביישו, והחיוב הוא אליו כמבואר בפשיטות בגמ’ כתובות דף ס”ו דאין חייב בושת להקרובים בכל גווני, אמנם אמרו לי שבחידושי הנצי”ב מרומי שדה כתב דבושת משפחה יתנו רק לאביו וצ”ע, עכ”ל מרן שליט”א.

ובאמת לפי דבריו יתכן דמיושב ג”כ הקושיא השניה ששאלתם, מכיון שבאמת הבושת אינו כלל ממון שהוא חייב לבני המשפחה אלא שומא בעלמא ששמין אם באמת בני המשפחה היו מתביישין עבורו, וזה לא שייך בכל מצב שיתביישו עבורו.

אכן מ”מ גם לשיטת הנצי”ב אין הקושיא האחרונה קשה כ”כ על שיטתו, דהא קי”ל כל מידות חכמים כן במ’ סאה הוא טובל ובמ’ סאה פחות קורטוב אינו יכול לטבול בהן, וע”ז אמרינן לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, ששיערו חכמים מהו בושת שיכולין בני משפחה לתבוע ע”ז ומהו השיעור של דמי בושת שא”א לתבוע בזה, והיכא דלא אתמר לא אתמר ואין הדבר מסור אלא לחכמים, ואפשר להוסיף עוד דסברא הוא מסתמא לא חייבה התורה דמי בושת על משפחה דאל”כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל מה שיבייש את חבירו יצטרך לשלם לכל בני משפחתו, וגם כ”א שעשה מעשה משונה המבייש את העושהו יצטרך לשלם לכל בני משפחתו דמי בושת, וע”כ לא ע”ז כוונת התורה בתשלומי בושת, עי’ כתובות ס”ו ב’, אלא רק מאי דס”ד בגמ’ לחייב תשלומי בושת היינו מה שהתורה חייבה לשלם בושת בסתם אדם, ורק שכעת האדם הזה אינו בר בושת, ע”ז ס”ד שיתחייב לשלם דמי בושת של שאר כל אדם וזהו מצד מה שחייב לבני משפחתו על מה שהוא מביישם, אבל יותר מכך א”א לחייב אדם על בושתו.

[והנה כל מה שכתבתי שאין סברא שיצטרכו לשלם דמי בושת על בושת משפחה הוא רק בענין תשלומי בושת, אבל מצד עצם חובותיו כלפי בני משפחת המתבייש, וכן זכות תביעה שיש לבני המשפחה שלא יביישהו שעי”ז הם מתביישים, זהו דין אחר, ועי’ בפ”ק דכתובות].

ועוד יש שהוסיפו לבאר: הא פשיטא דהמעשה המחייב הוא מה שבייש את הישן, וכל ספיקת הגמרא הוא, האם יש להחשיב את המעשה הזה כמעשה ביוש, היות והתוצאה שלו איננה כלפי אותו אדם, אלא כלפי אחרים, אבל גם אם ננקוט שבושת משפחה הוי ביוש, אין זה אלא סיבה להחשיב את מה שפגע בישן עצמו כמעשה ביוש, לפיכך, חיוב התשלומין הוא לישן עצמו [ולבני משפחתו – רק מדין ירושה].

ושפיר הוי מבייש בגופו ולא מבייש בדברים.

וראיתי עוד שכתב ברשימות שיעורים (סולובייצ’יק) מסכת בבא קמא דף פ”ו ב’ וז”ל, בכל מקרה של בושת יש מחייב של בושת המשפחה, אלא שהחיוב של המתבייש עצמו עדיף, וחיוב תשלומין בשבילו מפקיע את זכות המשפחה.

ולפי’ בעלמא כשמשלמים להמתבייש את בושתו אין לבני המשפחה זכות להשתלם עבור בושתם.

מאידך כשהמתבייש מת ואינו מחייב תשלומי בושת לו אז שפיר אפשר לחייב משום בושת המשפחה, ומשלם להם את בושתם {והמשך דבריו: אמנם בנוגע לבושת הנערה כתב הרמב”ם (פ”ב מהל’ נערה בתולה הל”ד – ה’) וז”ל כיצד שמין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש שאינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסה למבייש קטנה עניה בזויה כו’ ולפי זה רואין הדיינין מעלתו ומעלתה ושמין כמה ממון ראוי לאביה ולמשפחתה ליתן ולא יארע להן דבר זה מאדם זה וכמוהו חייב לשלם עכ”ל.

אליבא דהרמב”ם שמין את בושת הנערה כפי בושת המשפחה.

ואילו בבושת דעלמא לא שמין כפי בושת המשפחה אלא רק כפי בושת המתבייש עצמו, דכ”כ הרמב”ם (פ”ג מהל’ חובל הל”א) וז”ל כיצד משערין הבושת הכל לפי המבייש והמתבייש, אינו דומה מתבייש מן הקטן למתבייש מאדם גדול ומכובד שזה שביישו זה הקל בשתו מרובה עכ”ל.

והביאור בזה הוא שבבושת הנערה כיון שהשתלומין לאביה, אבי הנערה הוי עיקר המחייב, ולפי’ בכל אופן שמין את הבושת גם כפי בושת האב שהוא משפחתה וגם כפי בושתה.

מאידך בבושת דעלמא, במקום שהמתבייש בעצמו הוי המחייב, המחייב של המשפחה פקע, ומשו”ה שמין את הבושת רק כפי בושתו ולא כפי בושת המשפחה עכ”ל.

} , עכ”ל.

סיכום ועיקרי הדברים:
דעת הנצי”ב דבאמת הכסף הולך לאב שהוא המתבייש, ודעת האיה”ש שהכסף הולך למתבייש עצמו ורק שהבושה מתבטאת כאן מצד בושתם של בני המשפחה, [ולפי צד אחד השומא גם כן ע”פ שומת בושתם של בני המשפחה ולא ע”פ שומת בושתו של הנפגע], באופן שהאדם הנפגע אין לו האפשרות להכיל את בושתה או שאינו מבין אותה, באופן כזה שמין הדבר ע”פ בני המשפחה עיין לעיל, דעה שלישית היא ביאור הרשימות שיעורים הנ”ל דבאמת בכל בושת יש זכות לבני המשפחה אלא שזכותו של המתבייש עצמו עדיפא מהם, משא”כ היכן שאין המתבייש עצמו יכול לקבל הבושה בזה חוזרת זכותם.

קרא פחות

התורהחרשירושהכסףמשפחהקטןקידושיןשוטהתניאתשובהתשלומין
נשאל: כ״ז בכסלו תשפ״ה

בגמ’ מגילה כה ע”ב כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע”ז דשריא, ויש שלמדו בזה דמשאר עבירות אסור להתלוצץ (עי’ חשוקי חמד ע”ז ב ע”א ועוד), ובאמת בתמורה ובע”ז מו ע”א אי’ ואבדתם אתם שמם וכו’ ומבואר דיש ענין מיוחד בע”ז ...קרא עוד

בגמ’ מגילה כה ע”ב כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע”ז דשריא, ויש שלמדו בזה דמשאר עבירות אסור להתלוצץ (עי’ חשוקי חמד ע”ז ב ע”א ועוד), ובאמת בתמורה ובע”ז מו ע”א אי’ ואבדתם אתם שמם וכו’ ומבואר דיש ענין מיוחד בע”ז לבזותה בדברים.

וכן בהגמ”י פ”י מהל’ ע”ז סק”ב הביאו הך דינא דמגילה לענין מש”כ הרמב”ם שם על הגוי שלא ישכיר לו בית דירה שלא יכניס ע”ז וכו’, וע”ז הביאו דינא דליצנותא דע”ז שריא, ובפשוטו משמע שהוא דין שנאמר לענין ע”ז והוא דין מדיני הע”ז.

וגם השו”ע ביו”ד ס”ס קמז הביא דין זה עם דיני ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע על פיך.

ועי’ גם בריטב”א במגילה שם דכ’ הטעם דמותר להתלוצץ מע”ז משום דקא נמי אליץ בה עכ”ל, ור”ל דמאחר שכך מצינו לענין ע”ז כדמייתי קרא הלכך שרי, ומשמע ג”כ בפשוטו שהוא דין מיוחד בע”ז.

אם כי אין הכרח ברור מכ”ז ממה שהביאו דינים אלו אצל ע”ז או שהזכירו ע”ז שהוא דין רק בזה אבל יותר קל לומר כן.

אולם בגמ’ סוף קידושין פא ע”א אי’ ר”מ הוה מתלוצץ מעוברי עבירה וכו’, ואע”ג דמסיק שם מה שמסיק שם היינו רק מצד שהיצה”ר טען שהוא תקיף ואין בזה ליצנות מאליה, אבל אם מכוון לליצנות העבירה כדי לבטל חשיבות העבירה בדברו עצם האמירה משמע שבזה נשאר שאין בזה איסור.

וכן בבן יהוידע שם כ’ דעיקר מה שנלמד מזה למסקנא שאין להתלוצץ בעוברי העבירה עצמם מחמת שניסיון קשה הוא עכ”ד בקיצור, וכעי”ז מצינו אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ולא שעצם הליצנות על החטאים נשללה ודלא כמו שאולי יש משמעות אחרת בפירוש הרי”פ על העין יעקב שם.

וכ”כ בארחות צדיקים סוף שער כא אבל בעובדי ע”ז יכול להתלוצץ ויכול להתלוצץ בעושי עברות כדי למנעם מן העברה וגם אחרים לא יעשו עברות כשמתלוצצים עליהם ומזה יזכו לגן עדן עכ”ל.

ועי’ שערים המצויינים בהלכה סי’ ל ס”ג שהביא משם ספר דברי תורה ח”ג סי’ נב משם סידור האר”י של ר’ שבתי דמצוה להתלוצץ מהיצה”ר וממנהיגי הרשעים, וכ”כ הח”ח בחובת השמירה פי”ד דפשוט שהוא הדין שמותר להתלוצץ מאנשים המלעיגים על התורה והמצוות עכ”ל (ועי’ בה”ל סי’ א).

ויתכן לומר דיש ב’ מיני ליצנות דיש דבר שהוא אמירת שחוק ממש כמו המבואר בגמ’ במגילה שם כרע בל קרס נבו וגו’ והיינו מצואתם כדפרש”י שם, ויש ליצנות דהכונה לבטל הדבר בכל חומר הדברים, כעין המובא הפסוק בע”ז יח ע”ב כרתנו ברית את מות ואת שאול עשינו חוזה וגו’ (ישעיהו כח, טו), וזה הותר כנגד כל עבירה (ועי’ קריינא דאגרתא ח”א סי’ רמח).

ויש לציין דלענין ליצנות ממינות וכפירה אפשר שדינו כע”ז דמצינו שיש דברים שהושוו מינות וכפירה לע”ז ולפ”ז יתכן עוד דגם ליצנות מפריקת עול אפשר ג”כ שדינו כליצנות מע”ז מאחר דלענין הגדרת דין משומדות פריקת עול דינו כע”ז כמו שנתבאר בתשובה אחרת, וממילא אפשר דהחפץ חיים ושאר הנזכרים מיירי באופן זה.

קרא פחות
איסוראיסור לצחוקאיסור עבודה זרהאיסור צחוקהיתרהיתר לצחוקהיתר צחוקהלכההלכות עבודה זרההלכות צחוקהתורהחדשיעקבלצוןלצנותסידורעבודה זרהעבירותצחוקקידושיןשאלה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י התקבלתי הערותיך ושאלותיך. . . ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן.מי היתה הילני המלכה א) מה שהקשה איך ...קרא עוד

יום ג’ כ”ו אדר ב’ ע”ו

לכבוד הבה”ח דוד אשכנזי נ”י

התקבלתי הערותיך ושאלותיך.

.

.

ראשית כל הערותיך על החיבור עם סגולה חלק א’ הן נפלאות, וייש”כ על כך, וג”כ רציתי להעיר עמ”ש כת”ר בכמה דברים וכדלהלן.

מי היתה הילני המלכה

א) מה שהקשה איך מינו את הילני המלכה למלכה, לפי מה דקי”ל מלך ולא מלכה כמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ י’, הנה ראשית כל יש להקדים דיש מחלוקת ראשונים מי היתה הילני המלכה, רש”י [ב”ב די”א א’ ד”ה מונבז המלך] כתב שמונבז המלך מזרע חשמונאי הי’ הוא והילני אמו, וכ”כ תוס’ כתובות ז’ ב’ ד”ה הורוה, והרמב”ם חלק עליהם, ויעויין באוצר המדרשים (אייזנשטיין) מדרש עשר גליות עמוד 437 פרשה ב’, דאיתא התם בזה”ל, עשרה מלכים נתגיירו ואלו הן: חירם המלך, עבד המלך, אנטיגנוס המלך, תלמי המלך, מונבז המלך, טובאי המלך, בולן המלך, בתיה המלכה, הילני המלכה, וברוריא המלכה ע”כ.

ומבואר שלא היהתה מלכת ישראל להדיא כהדעות הללו, וגם בדברי רושמי קורות הימים מבואר שהיתה מלכת חדייב ובאה להתגייר, ובכל כה”ג גם אחר שנתגיירה לית ביה מידי מששא, דלא קי”ל מלך ולא מלכה אלא גבי ישראל, אם בכלל היתה מלכה בעצמה או שרק היתה גבירה אם המלך.

והתפארת ישראל (יכין מסכת יומא פ”ג סקנ”ח) הביא עוד ראיה שהילני לא היתה אלא גיורת, וז”ל, ובב”ר [פמ”ו] איתא דמונבז ובזוטוס, בניה של הילני המלכה נתגיירו, וכמו כן איתא ביוסיפון רומי [ספר ב’ פ”ב], שהיו מלכי אידיאבני [הוא מחוז באראביען] ונתגיירו בצנעה, ואחרי מות אזיאטי הוא בזיטוס, מלך מונבז, ומונבז זה קודם שמלך הלך הוא והילני אמו לירושלים ושהו שם כמה שנים, וגם אחרי מלכו, נשארו בניו גרי צדק על אדמת הקודש, [כש”ס נדה י”ז א’], ועי’ ספר יוחסין [דקמ”א א’] ועי’ מאור עינים, [פנ”א ונ”ב] עכ”ל.

וכבר נתעורר ע”ז במהרש”א חידושי אגדות מסכת בבא בתרא דף יא ע”א שכתב וז”ל, מעשה במונבז המלך כו’.

פרש”י בנה של הילני המלכה מזרע חשמונאים כו’ אבל בספר יוחסין מפורש בשם גוריון הארוך שהיה מלך גר וכן בב”ר פרשת לך לך ומעשה במונבז ובזטוז בניו של תלמי ע”ש עכ”ל.

וכ”כ הקרן אורה מסכת נזיר דף יט ע”ב אחר שביא דברי רש”י ודן בהן כתב, וז”ל, אבל בספרי הדורות ראיתי כי הילני ומונבז בנה גרים היו והיה קרוב לחורבן הבית.

וכן כתב מהרש”א ז”ל שם בב”ב בחידושי אגדות.

ואתי שפיר נמי בזה שלא צווה לעלות לארץ כי מולכת היתה בארצה ולא היה לה דבר עם החכמים ואתי שפיר נמי קבלתה נזירות בחוץ לארץ אף על גב דאיכא איסורא.

וכמו שכתב הראב”ד ז”ל דבהיותה בארצה לא היו מעשיה ע”פ החכמים וכשבא לארץ היו מעשיה על פי חכמים כדאיתא בריש סוכה ע”כ.

ולפי דברי הראב”ד שביא ניחא טפי דהרי אחר שבאה לא”י והתחילה לעשות ע”פ חכמים הרי לא היתה מלכה וא”ש.

[ועיין בסדר הדורות שהביא מספר קדמוניות היהודים של בעל היוסיפון את מעשה הילני ומונבז מלכות הדייב, הובא גם בס’ מעשה הצדיקים סי’ רע”ד, ובמאור עינים העתיק מספר היוסיפון שכתב אל הרומיים בהרחבה וביתר ביאור].

ויש לציין דמ”מ גם אם לא היתה מלכה בישראל, אך עכ”פ בודאי היתה אשה חשובה גם אחר שעלת לא”י, כמבואר בתולדות ישו הנדפס באוצר ויכוחים, וציין אליו בפי’ רבינו חיים פלטיאל עה”ת בראשית ה’ כ”ט.

בדברי הגמ’ במגילה

ב) מש”כ כת”ר לתרץ עמ”ש בעמ”ס שם סי’ י”ט בענין מ”ש במגילה דאי תנא הוא לימא מתני’ וכו’ ואי לא וכו’ והרי אם יודע הלכה זו יאמר הלכה זו, ותירץ ע”ז עוד עוד דמיירי כשיש צואה לפניו, ולכן א”א לומר פסוק, הנה תי’ הא’ שכתב דמיירי בידיו מטונפות ניחא, אך זה תמוה א”כ מה יועיל לבקש מתינוק לומר פסוק, הרי אסור לו להרהר בד”ת, ויתכן שכונתו רק לכלול זאת ב’ואי לא’ דע”ז אתיא תי’ השני בגמ’ שם, וע”ז אתיא העיצה השניה שם לשהי פורתא וליקום.

עוד בענין גירות קודם מ”ת

ג) מ”ש על גירות קודם מ”ת (שם סי’ י”ז) ייש”כ, והנני להעתיק לו עוד מס’ עמ”ס ח”ב סי’ ע’ סק”ב בדברי רש”י פ”ק דסוטה על תמר, וכתבתי שם בזה”ל, עוד הקשה הרב הנ”ל דכיון שאמרה לו גיורת אני א”כ אין לה אב, ומ”ט שוב שאל אותה אם קיבל בה אביה קידושין.

תשובה הנה היה קודם מ”ת, ולא מיבעיא אי סבירא לן שנהגו מצוות רק לחומרא, א”כ היה לה ג”כ דין ב”נ לחומרא גם אחרי גירותה, ולא אמרינן בכה”ג גר שנתגייר כקטן שנולד לקולא, אלא אפילו אי ס”ל שהאבות קודם מ”ת היו כישראל גם לקולא, מ”מ מנ”ל דתיהני גירות קודם מ”ת כיון שלא נאמר עדיין כלום, וכן מבואר בתוס’ שבת קל”ה ב’ ד”ה כגון שלא היה טבילה קודם מ”ת, אלא נראה דמה שהקפידו על איסור גירות, היה זה כעין קדושה יתרה שלא לבוא על אשה שאינה מן המודים במלכות שמים, וזה ענין הגרים של אברהם דכתיב ואת הנפש אש עשו בחרן, ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא, והיו לאברהם תלמידים שהיו כופרים בע”ז ומודים במלכות שמים ומקיימים המצוות, וע”ז אמרה שהיא גיורת, משום שנהג יהודה קדושה דלא לנסיב שפחה ועובדת כוכבים דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך (עיין יבמות ק’ ב’), אלא רק מאותן הגרים הללו, ומ”מ לא אהני שלא יתפסו בה קידושין שקידשה אביה.

אכן ראיתי בחי’ הגרי”ז בסוטה כאן שייסד שהיה שייך גירות קודם מ”ת והאריך בזה הרבה ע”ש, וצ”ע עכ”ל העמ”ס ח”ב שם.

וי”ל שהיה שייך איזה גירות קודם מ”ת של קבלת עומ”ש, ואהני קבלה זו גם לאחר מ”ת להשיבן כישראל שקבלו התורה ולא כגרים שנתגיירו רק במ”ת, ואע”ג שגם מדיני גירות גופייהו נלמדין ממתן תורה ביבמות מ”ז, מ”מ לא היה כסתם גירות כנודע, שרי כבר היה עליהן שם ישראל, (ושמעתי מהרב איתן בעל זהב טהור ושא”ס מה שייסד בזה), וגם הנך גרים היה עליהם שם כעי”ז קודם מ”ת.

בדברי הגרח”ק על ת”ת שהיא מצוה אחת ארוכה

ד) מה שדנת בדברי הגרח”ק שהבאתי בח”א סי’ כ’, שכל הת”ת שלומד במשך חייו הו”ל מצוה אחת ארוכה, אם בחי’ העילוי ממיציט ר”ס צ”ט חולק ע”ז, יתכן שכן, וכך נראה לכאורה ממה שהבאת מדבריו, ובאמת דברי הגרח”ק הללו הם חידוש.

בדעת הגרח”ק בעניני ציצית

ה) מה שכתבת בדעת הגרח”ק נכון הוא וכו’.

לתפוס אוכל לאחר בחד”א בישיבה

ו) מה שהקשה עמ”ש בעמ”ס ח”א סי’ כ”ב בביאור דברי הגרי”ש מתופס בע”ח במקום שחב לאחרים, הנה עצם ביאור זה אינו חידוש שלי אלא כבר נזכר ע”י חלק מגדולי הפוסקים לענין שמירת מקום באוטובוס, ומה שהקשה כת”ר דאטו בעה”ב שיש לו ממון ויכול ליתנו לכ”א התופס ממנו הו”ל תופס לבע”ח, הנה קושייתך היא בעצם קושיא על הגמ’ בפ”ק דגיטין, ומה דבכ”ז לא ס”ל להגמ’ כך הוא משום שהחייב חייב לשלם בכל אופן, והתופס ממנו לאחרים אין לו בעלות על הממון להיות בעל דבר על הממון להחליט למי יהיה, ובאוטובוס לכ”א יש חוב ממוני השייך לו מכח מה ששילם מתחילה, ובישיבה הצד להחשיב הבחור כבע”ח הוא מצד מה ששילם וסיכמו שהבחור ילמד בישיבה ויקבל מנת חלקו מידי יום, ושא”ב הגאון רבי שמעון כהן שליט”א הביא מהגרי”ש עוד על בחורים שהתפללו מוקדם ורצו לקחת לחם מן הישיבה שאין ביד רה”י לאסור עליהם לקחת מכיון שהלחם של הישיבה משועבד אליהם, ולא נאריך כעת בזה, ומה שיש כח לרבני הישיבה לסלק בחור מן הישיבה לפי דעתם, זהו ג”כ חלק מתקנות והסכם הדבר, אך כ”ז שלא סילקו לא היה כאן שום הפקעה מן ההסכם, וה”ה באוכל יש ברשותם לתת לתפוס או לאסור לתפוס, אך כל זמן שלא הפקיעו להאוכל מא’ לא היה כאן שינוי מן ההסכם הראשוני שהאוכל מיועד לכאו”א.

וכן לגבי נ”ח הביא בשבות יצחק ח”ח פט”ז הע’ כ’ בשם הגרי”ש שבחור ישיבה אינו נחשב סמוך על שלחן הרה”י שכן האוכל הניתן בישיבה אינו שלו אע”פ שהוא ניתן ע”פ שיקול דעתו.

וכ”ז לדעת הגרי”ש אך יתכן שיהיו פוסקים שיחלקו ע”ז.

בלא תחמוד בעבדו ותלמידו

ז) מה שנסתפק בגדר רעך בלא תחמוד, בעבדו ותלמידו, פשוט דהכל בכלל ואכמ”ל, ודע דדעת רבינו בחיי דגם גוי בכלל רעהו לענין לא תחמוד, וע’ בשע”ת שערי תשובה לרבינו יונה שער ג שכתב וז”ל, לא תחמוד בית רעך (שמות כ, יד), לא תתאוה בית רעך (דברים ה, יח).

הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי נתן מכרם.

והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה שלא נסכים במחשבתנו לעשותו, שנאמר: לא תחמוד.

ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו, אסור לפצור בו, כי זה כמו הכרח ואונס.

והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד, שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת, בלתי אם ידע כי נתון יתן לו בנפש חפצה ולא ירע לבבו בתתו לו ע”כ.

ושם באות ס’ כתב, ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך (ויקרא כה, מו).

לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם או שהם בושים להחל דברו, לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה, אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים או לצאת בשליחותו אל רחוב העיר לקנות עד ככר לחם, אבל אדם שאינו נוהג כשורה מותר לצוותו לכל אשר יחפץ.

רעהו במשלוח מנות

ח) ולענין מה שנסתפק בגדרי רעהו במשלוח מנות, עיין ביאורים ומוספים על מ”ב סי’ תרצ”ה על הבה”ל ד”ה או, ע”ש בכל מ”ש.

מנ”ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי

ט) מה ששאל מנ”ל מ”ש ביבמות דף מח ע”ב ובעוד דוכתי, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

הנה כתב במשך חכמה פרשת ואתחנן עה”פ שובו לכם לאהליכם (דברים ה, כז), דהחתם סופר בחידושיו לע”ז כתב דנתקשה כל ימיו מהיכן הוציאו חז”ל דין זה.

ולדעתו פשוט דיצא להם דין זה מהפסוק שובו לכם לאהליכם, דהלא מסתמא היה ליוצאי מצרים הרבה נשים מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח, שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא (עה ע”א) בהנך דאסירין לא פריצי בהו, וכתב רש”י דהן בכו על הנוספות שלא נאסרו לבני נח, ואם לא היו רגילין בהן לא היו בוכין, וא”כ איך אמרה התורה אחר מתן תורה שובו לכם לאהליכם ואין אהלו אלא אשתו, הלא אלו שנשא קרובותיהם צריכין לפרוש מהן, ועל כרחך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

והא דבמס’ ביצה (ה ע”ב) מוכיחין מפסוק זה דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, ולפי הנ”ל הפסוק הרי בא להתיר גם את אלו שהיו מותרין קודם וכעת נאסרו מטעם עריות, היינו משום דאם הפסוק בא רק בשביל להתיר העריות שנשא קודם, לא היה צריך לומר להם את זה עד שיאמר קודם האיסור של עריות, עיין שם.

ועיין בס’ דף על הדף ביבמות שם מה שכתב לישא וליתן עוד בדבריו.

וראיתי שבעל הטורים דברים פרק כד פי”ז עמד ע”ז וכתב, גר יתום.

ולא אמר גר ויתום, לומר לך גר שנתגייר כקטן שנולד דמי עכ”ל.

ויתכן שכונתו דילפינן לה מהכא.

(ועיין אלשיך משפטים כ”ב בפסוק וגר לא תלחץ, קדושים יט פ’ וכי יגור, רות א ח ד”ה אמנם).

מנ”ל אם צעב”ח דאורייתא

י) מה ששאל למ”ד צעב”ח דאורייתא מנ”ל דין זה, כתב רש”י מסכת שבת דף קכח ע”ב וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא – שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (בבא מציעא לב, ב) עכ”ל וכ”כ שם ריטב”א והמאירי ושא”ר.

ויעויין מה שביאר בחידושי הריטב”א את דברי הגמ’ בבבא מציעא דף לב ע”ב וז”ל, מדברי שניהם נלמד צער בע”ח דאורייתא.

פירוש דהא סבירי להו דפריקה עדיפא מטעינה משום דאיכא צעב”ח עכ”ל.

ובפי’ רב ניסים גאון מסכת שבת דף קכח ע”ב ביאר ענין זה טפי וז”ל, צער בעלי חיים דאורייתא מה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כג) כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ואמרו בבא מציעא בפרק אלו מציאות (דף לב) מצוה מן התורה לפרוק דקסבר תנא דידן צער בעלי חיים דאורייתא ורבי יוסי הגלילי סבר צער בעלי חיים דרבנן ע”כ.

איך נפטר בן עזאי מת”ת

יא) מה ששאל מ”ט בן עזאי נפטר מת”ת, הרי היה מחוייב במצוות פרו”ר, וראיתי בקובץ שעורים חלק ב סימן יט שכתב וז”ל, ונראה דבאמת כה”ג אינו פטור ממצות פ”ו אלא דנחשב כאנוס בביטולה וכלשון הרמב”ם “אין בידו עון” והיינו דבן עזאי היה דבוק כ”כ בתורה שלא היה יכול להסיח דעתו ממנה לדבר אחר ודוגמא לזה בזבחים דק”ב אמר רב הא מילתא גמירנא מר’ שמעון בן אלעזר בבית הכסא וכו’ ופריק מי שרי בבה”כ ומשני לאונסו שאני ועיין בזה בב”י או”ח סי’ פ”ה בשם הירושלמי ע”כ.

ועי’ עמק שאלה להנצי”ב שאילתא ה’ סק”ד [ופסקי תשובה ר”ס רס”ב] מ”ש עפמ”ש הר”מ בפ”ג מהל’ ת”ת ה”ד דבמצוה שאינה עוברת א”צ להפסיק מן הלימוד, וע”ש בקו”ש מ”ש על תי’ הזה, ובפסקי תשובה הנ”ל תי’ עוד דפו”ר היא מצוה על ישראל ולא על כל יחיד ואפשר שיתקים ע”י אחרים כל’ הגמ’ דיבמות שם.

ועי’ גר”ז בקונטרס אחרון פ”ג מהל’ ת”ת ה”א שהאריך בביאור זה, ותמצית הדברים שעליהם נסוב הוא שאין מחוייב לבטל תורה בשביל מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים אלא רק במידי שיוכל אח”כ לחזור לתלמודו, משא”כ לישא אשה, ע”ש בפרטים בזה.

אין מעבירין על המצוות

יב) מה שהנך מסתפק באין מעבירין על המצות לגבי לימוד ספר שבא אליו קודם ספר אחר שרצה להקדימו, הנה הגם דאין מעבירין שייך גם במצוה שאינו מחויב לעשות אותה כמבואר במ”ב ר”ס כ”ה גבי ציצית אפילו לפני תפילין שתפילין הם חובה וציצית היא רשות, מ”מ כיון שמתכוין ללבוש שניהם שייך בציצית אין מעבירין על המצוות, וכן ראיתי שהוכיח השדי חמד, וכ”נ מהמקור שהביא לדין זה ברש”י מגילה ו’ ב’ מושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך על תחמיצנה, וה”ה היכא ששניהם אינן מצוה שמחויב בהן, י”ל ע”פ הח”ח בס’ מחנה ישראל פט”ו ס”ה בשם החי”א כלל ס”ח ס”א, והמקור לזה בתה”ד סי’ ל”ה וחכ”צ סי’ ק”ו, וכ”כ במאמ”ר, דאם אח”כ יקיים המצוה ביותר הידור ל”א אין מעבירין, וא”כ בלימוד התורה דכתיב כי אם בתורת ה’ חפצו ודרשי’ בע”ז י”ט א’ שלומד היכא שלבו חפץ, א”כ זהו תנאי בלימוד התורה, וע”ש המעשה גבי נתת לנו רשות לעמוד.

וכ”ש היכא שהסדר הוא ממש ללמוד קודם מה שאין בידו לפני מה שאוחז כעת.

כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה.

קרא פחות
בעלותבעלי חייםגוידרבנןהתורהחובחשמונאיםידיוחסיןיצחקישיבהמדרשנדהסוכהעריותקבלהקידושיןרותשבתתפיליןתשובה
נשאל: י״ז במרחשוון תשפ״ה

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא ...קרא עוד

בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.

ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס”ל כשיטה הראשונה הנ”ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא”כ שיטה שניה הנ”ל, ויעוי’ בשל”ה שנקט דג’ סעודות מן התורה דהרי בגמ’ דרשי’ לה מדכתיב היום ג”פ.

אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל”ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ”מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.

ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו”ע בס”ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס”ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו”ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו”ע מודו (מיהו שמא י”ל דבס”ג סמך על מה שכתב בס”ב יש אומרים), וכמ”ש המשנ”ב בסק”ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.

ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה”ע להגרא”ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה”ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי’ תוס’ סוכה ג ע”א ואכמ”ל בנקודה זו), וממילא בנד”ד אפי’ נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ”מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.

קרא פחות
ארבע כנפותבריאותברכותברכת המזוןדרבנןהדלקת נרהתורהזימוןזמן הדלקהזמן קריאת שמעזמן תפילהחובת ציציתחופהחיוב נשיםטליתלבישת טליתמעשה קדרהמצהנהנהנישואיןנר שבתנשיםסוכהסוף זמןסעודהסעודה שלישיתספק חשיכהספק שקיעהעירובפת הבאה בכסניןציציתקבלהקידושקידושיןקריאת שמערשות הרביםשבתשיעור כביצהשלוש סעודותשקיעהתפיליןתפילת ערבית
נשאל: ט״ו באב תשפ״הב:

היה מקום להעלות צד שדינו כמי ששולט בב’ ידיו לענין כתיבה [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו שדעת המג”א דבכה”ג מניח בשמאל ויש בזה דעות], ואז להסוברים שמי שכותב בב’ ידיו מניח בימין יצטרך להניח בימין. אבל מאחר דהקלדה לא חשיבא כתיבא ...קרא עוד

היה מקום להעלות צד שדינו כמי ששולט בב’ ידיו לענין כתיבה [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו שדעת המג”א דבכה”ג מניח בשמאל ויש בזה דעות], ואז להסוברים שמי שכותב בב’ ידיו מניח בימין יצטרך להניח בימין.

אבל מאחר דהקלדה לא חשיבא כתיבא כלל לרוה”פ (כמש”כ בתשובה לענין כתיבת ד”ת ע”י דיסק אם מקיים בזה כתיבת ס”ת), וגם אם משתמש בו להדפיס על דף לכל היותר הוא כעין כתיבה בעזרת מכשיר עוזר שמבצע עבורו את הכתיבה ולכל היותר מייחס הפעולה אל האדם מצד שהוא דרך להשתמש במכשיר כזה לבצע הכתיבה [ונחלקו הגרח”ע והחזו”א בזה לגבי אלו דברים אומרים סברא זו כמש”כ במקו”א], ולכן לא חשיב עי”ז שכותב בימין, (ועי’ עוד בנידון הפוסקים לענין דפוס אם חשיב כתיבה בימין ואכה”מ).

ויש להוסיף דגם הבה”ל שם בד”ה וי”א נקט דבאופן שאינו יכול לכתוב כתב גמור אלא רק רשימות וכיו”ב לא חשיב כותב בימינו (לפי מה שצירף לזה גם הדעות דבלאו הכי לא אזלי’ בתר כתיבה) וכ”ש בניד”ד שאין בזה צורת כתיבה אלא שימוש במכשיר שיכתוב עבורו.

יש מקום לדון עוד דמה שמקליד בימינו רק עם שמאלו ביחד ולא ביד ימין לבד, אפשר דאינו חשוב עי”ז שולט בב’ ידיו דהסברא בשולט בב’ ידיו דיש חשיבות גם לימין יש לומר משום דכיון שיש שליטה גם לימין הדר דינא להחשיב ימינו כימין כל אדם שהיא היד העיקרית, אבל כשהימין עצמו אינו יכול לשמש לבדו בלא השמאל אפשר דשוב אזלי’ בתר שאר שימושים ואז העיקר אצלו הוא השמאל.

ויש להוסיף עוד דאפי’ אם נחשיב שולט בב’ ידיו לענין הקלדה ואפי’ אם היה צד לומר דחשיב שולט בב’ ידיו לענין כתיבה מ”מ עדיין אינו אלא שולט בב’ ידיו לענין מין מסויים של כתיבה אבל לאידך מין כתיבה כותב רק בימין ובשלמא כשהכתיבה היא מול שאר מעשים יש צד לומר דהכתיבה היא קובע לעיקר אבל בכתיבה מול כתיבה מנ”ל דאזלי’ בתר הך כתיבה ולא בתר הך כתיבה.

[ובגוף מש”כ הבה”ל ד”ה וי”א שאם אינו יודע לכתוב רק רשימות בעלמא לא אמרי’ שהוא ימיני ומצרפי’ הדעה דלא אזלי’ בתר כתיבה יש להסתפק אם כוונתו באופן שאדם זה יודע לכתוב בשמאלו כהוגן או דילמא דבאופן שאדם יודע לכתוב בשמאלו כהוגן ובימינו יודע לכתוב רק רשימות בעלמא אין בזה ספק כלל אבל באופן שבב’ ידיו יודע לכתוב רק רשימות נסתפק הבה”ל ונקט דיש לצרף דעה ראשונה, ולפ”ז יש לדון בניד”ד שיודע לכתוב בימינו רק דרך הקלדה דהזכרתי סברא בזה דלא חשיב יודע לכתוב בימינו כיון דסו”ס יש כתיבה שאינו יודע בימינו, וסברא זו אפשר דתליא בב’ הצדדים הנ”ל בביאור דברי הבה”ל, ומ”מ לפי מסקנת הבה”ל י”ל דאה”נ כ”ש כשיודע ביד ימינו רק דרך הקלדה לא חשיב שולט בב’ ידיו מכח זה.

ולעיקר הספק בהבנת דברי הבה”ל הנה אם נדמה הנידון בבה”ל לההוה א”כ האופן המצוי יותר הוא שאכן יודע לכתוב בשמאלו היטב ואילו בימינו יודע רק רשימות בעלמא, אבל מצד שני דוחק להעמיד הבה”ל באופן זה דהרי הבה”ל קאי על דברי השו”ע דמיירי בכותב בימינו ואדרבה באופן שכותב גם בשמאלו לא מיירי הבה”ל עד להלן ד”ה והכי נהוג, ומ”מ גם שם לא הביא הבה”ל מי שחולק להדיא על פרט זה של המג”א בדעת דעה השניה שבשו”ע וממילא אפשר דגם לעיל מינה בד”ה וי”א מיירי הבה”ל לפי דינו של המג”א].

ויעוי’ עוד במשנ”ב סי’ כז סקכ”ה שכתב עפ”ד השע”ת סי’ תרנא דמי ששולט בב’ ידיו ונקל לו לעשות מלאכות יותר בשמאל לא מקרי שולט בב’ ידיו ור”ל שדינו כאיטר כיון שנקל לו לעשות יותר בשמאל, ומכח זה יש לדון גם בענייננו כשיכול לעשות בשמאל עיקר הכתיבה ורק דיש כתיבה שיכול לעשותה עם הימין דגם בזה אין עדיפות כ”כ לימין על פני השמאל.

[וכל מה שכ’ הבה”ל בד”ה והכי נהוג דיש אופן שאינו בכלל זה הוא כשיש לכל יד עדיפות על פני יד אחרת דבימנית יכול לכתוב ובשמאלית אינו יכול לכתוב כלל ובשמאלית עושה רוב מלאכתו ובימנית יכול לעשות ג”כ דבזה לכל יד יש מעלה על פני יד אחרת אבל בניד”ד דמה שעושה בב’ ידיו שהוא הכתיבה השמאל גופא עדיף מכיון שכתיבה ביד נעשית רק ע”י שמאל ורוב מלאכות נעשות על ידי השמאל א”כ אין שום יתרון לימין ע”פ השמאל והו”ל איטר.

וביתר הרחבה דאמנם הי’ מקום לטעון מכח השע”ת שכ’ דמלאכה יחידית שיכול לעשות בימין נותנת יתרון לימין אף אם אינה הכתיבה (דהרי מיירי לענין כתיבה לגבי לולב ששם אין יתרון לכתיבה על פני שאר דברים וכמ”ש בשע”ת בשם השבו”י ח”ג סי’ מו ובבה”ל שם ד”ה והכי נהוג), אבל כ”ז גופא כשיש מלאכה יחידית שעושה בימין בלבד ושאר מלאכות שייכי קצת גם בימין אבל בניד”ד הרי מיירי שיש מלאכה יחידית שעושה בימין שהיא הקלדה וזה עושה גם בשמאל ואילו שאר מלאכות עושה בשמאל בלבד וא”כ אין יתרון לימין על פני השמאל, ואפי’ בניד”ד מיירי באיטר שיכול לעשות מלאכות בימין בפחות קלות מ”מ מכיון שלגבי הקלדה עושה בב’ הידים יחד ואין יתרון לימין על פני השמאל א”כ עדיין לא נפיק מכלל איטר שעיקר השימוש שלו הוא ביד שמאל].

ואין לטעון אפי’ מצד שיש מעשים שעושה בשמאל, דלענין מעשים אזלי’ בתר עיקר מעשים [לדעה דאזלי’ בתר רוב מעשים עי’ בבה”ל שם] והקלדה אינה רוב מעשים אלא משום שדרך בני אדם להקליד בב’ ידיים ודמי לסחיבת משא כבד שמה שמחזיקו בב’ ידיו אינו משום שרוב מעשיו בב’ ידיו, וכמו שנתבאר דבזה לב’ הדעות בשו”ע שם [דהסברא הנ”ל בדעת הבה”ל ד”ה והכי נהוג הוא לפי מה דמיירי הבה”ל אליבא דב’ הדעות בשו”ע שם] כשאין איזה יתרון לימין על פני השמאל לא נפיק מכלל איטר.

לסיכום איטר המקליד בב’ ידיו כדרך הקלדנים שמקלידים בב’ הידיים יחד בקביעות לא יצא מכלל איטר, ואין בזה נפק”מ אם אין יודע כלל לעשות שאר מלאכות בימין אלא בשמאל, או שיודע ורק נוח לו לעשות בשמאל.

קרא פחות
אדםבראשיתבתי מדרשגמראגמרא תפילין.דיוק הלכתידיני תפיליןדעות שונותדת יהודיתדתידתייםהלכההלכותחרדיחרדיםטקסיםיד אחתיד ימיןיד שמאליד שתייםימיןישיבהישיבותישיבת סדרישיבת שערכתבכתיבהכתיבה בשתי ידייםמבריסקמושגיםמושגים חרדיים.מקלדתמקצועענייני הלכהענייני שמאלענייני תפיליןעניינים הלכתייםעקרונותפוניבז'פוסקיםפסק הלכהפרשנותפרשנות הלכהפרשנות הלכתיתציותקידושיןקריאהשאלות ותשובותשיעורשמאלשמאלישתי ידייםתורת ישראלתלמודתפילין
נשאל: ג׳ באדר א׳ תשפ״דב:

באחרונים (המקנה וראש פינה) משמע שהי’ פשיטא להו להקל בזה, וכן נראה מהטעם שהובאו ברש”י ובראשונים לענין אחותו, ולכן למעשה יש להתיר עכ”פ לפי פרטי דין אחותו, ואמנם בספרי שאלות ותשובות מזמנינו מצאתי כמה דעות בזה.מקורות: התשובה לשאלה זו תלויה האם ...קרא עוד

באחרונים (המקנה וראש פינה) משמע שהי’ פשיטא להו להקל בזה, וכן נראה מהטעם שהובאו ברש”י ובראשונים לענין אחותו, ולכן למעשה יש להתיר עכ”פ לפי פרטי דין אחותו, ואמנם בספרי שאלות ותשובות מזמנינו מצאתי כמה דעות בזה.

מקורות:
התשובה לשאלה זו תלויה האם הלימוד שבן מתייחד עם אמו היא דרשא גמורה ואז כאן כיון שאינה אמו תהיה אסורה, או אם הוא סברא ואז כאן תהיה מותרת כיון שנוהג בה מנהג אמו, ואמנם יש לומר לאידך גיסא דאפי’ אם היא דרשה גמורה מ”מ באמו פנויה נימא כעין דאורייתא תקון, אבל זה אינו דבאמו א”א מאי איכא למימר ולא מסתבר שאמרו דבריהם לחצאין, ועוד דלגבי עריות מצינו שיש דברים שלא תקנו להחשיבה כאמו גמורה, יעוי’ יבמות דף צח ע”א, אולם יש מקום לומר לאידך גיסא דגם אם אינה דרשא גמורה יש לאסור כיון שלענייני חתנות מצינו שיש דברים שלא תקנו להחשיבה כאמו ויל”ע, ולכאורה מסתבר שהיא דרשא גמורה דאל”כ היאך אפשר מכח סברא להתיר ייחוד עם אשת איש שהוא דאורייתא (אמנם שו”ר בהמקנה קידושין פא ע”ב שכ’ בדעת רש”י שם שאחותו נלמד מתקנתא דאנשי כנה”ג דלהלן וא”כ משמע ששייך להתיר דאורייתא מסברא, ואמנם לענין אמו שם נקט שהיא דאורייתא, אבל מבאחותו לאחר תקנת אנכנה”ג לכאורה נלמוד להתיר אמו גיורת ועי’ להלן עוד מה שנכתוב בדברי המקנה בזה), וגם מחשבון הדברים בגמ’ משמע שהוא דרשא גמורה עי”ש בדברי הגמ’, וצל”ע.

ועי’ בשו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ יד שהאריך בזה טובא והביא כמה מ”מ מרש”י (קידושין פא ע”ב ד”ה ודר עם בתו) ומאירי (קידושין פה ע”ב) ופרישה (סי’ כב סק”א) ועה”ש (שם ס”א) שהוא ענין דתקיף יצריה ע”פ הגמ’ ביומא דלא מגרי איניש בקרובתיה וסיים שא”א להתיר על סמך זה דשמא הוא גזה”כ וכנ”ל, ומה שהזכיר רש”י שם דברי הגמ’ דתקנתא דאנשי כנה”ג דלא מגרי אנישי בקרובתיה, דחה הראי’ משם דשמא מה דלא מגרי איניש בקרובתיה הוא רק באופן שדינם כקרובים ודאיים אבל בל”ז מגרי בהו היצה”ר, ובטענה זו האחרונה איני מבין דבריו, דודאי שהכללים ביצה”ר הם כפי המציאות, ורק הטעם בזה הוא תקנת אנשי כנה”ג דכחלינהו לעיניה דהיצה”ר (סנהדרין סד ע”א), אבל היצה”ר עצמו מתנהל ע”פ כללי המציאות ואין חילוק בין אמו מן הדין לאמו שלא מן הדין כל שנוהגים זה בזה במנהג אמו גמורה לכל דבר.

ועי”ש שהאריך הרבה מאוד ונקט לנטות להקל בזה והזכיר שם שבדבר הלכה הל’ ייחוד סי’ ז סקי”ט נסתפק בזה, ועי’ גם בשו”ת משנה הלכות חי”ז סי’ לא שנתספק בזה והאריך הרבה ונטה להחמיר בזה.

והואיל דאתאן לזה יעוי’ בראש פינה באה”ע סי’ כב מה שכ’ לגבי הנידון על ייחוד עם אחותו גבי מה דאמרי’ בגמ’ באותה שעה גזרו על הייחוד דפנויה אחר מעשה אמנון ותמר וכ’ שם דקודם תיקון אנשי כנה”ג היתה אחותו כשאר פנויה, ודבריו צריכין תלמוד דאם התם קיימי’ כשאחותו היתה כשאר ערוה א”כ מנא להו לבית דינו של דוד לגזור בפנויה מחמת אחותו שהיא ערוה ועוד למה להו לגזור כלל כיון שייחוד ערוה היתה אסורה לפניהם, ובעיקר הגדרת תמר ואמנון שכ’ שם שהיתה אחותו מאביו צ”ע דהרי בת יפת תואר היתה כדאמרי’ בסנהדרין כא ע”א ובתוס’ קידושין כב ע”א, והיתה מותרת לאמנון, עי’ להר”א מזרחי עה”ת בפ’ שופטים כא יא.

ומיהו ברש”י סנהדרין כא ע”א, ורד”ק שמואל ב יג א כ’ שהיתה בתו של דוד מביאה ראשונה ולפ”ז באמת הנידון אם מותרת להתיחד עם אמנון או לא (עיקר הנידון בראש פינה שם) הוא אם אחותו דגיות הוא כדין אחותו דיהדות, ואם הראש פינה למד כרש”י ורד”ק א”כ הבין בפשיטות דאחותו דגיות היא כאחותו דיהדות לענין יחוד אבל לא לענין נישואין דבאחותו מאביו עסקי’ שמותרת כמ”ש ביבמות צח ובשו”ע יו”ד סי’ רסט (ואע”פ שיש דעה ברמ”א באה”ע בשם או”ז לאסור בכה”ג שהבן נולד ביהדות אבל הפשטות הוא להתיר וכתבתי בזה בתשובה אחרת), ובזה מיושב גם שאר הקושיות על הראש פינה, דמטעם ייחוד דאחותו לא היתה איסורה באיסור ערווה ורק מצד להתיר שאין חשוד על אחותו הי’ מקום להתיר וע”ז תירץ מה שתירץ, ואחר שאירע מכשול בדבר שאינו איסור ערוה גזרו ייחוד גם בדבר שאינו איסור ערווה.

ומצאתי בספרי התשובות הנזכרים (בצל החכמה ומשנה הלכות) שבדברי המקנה בקידושין פא ע”ב שג”כ מבואר ברעיון הדברים שאמנון היתה אחותו לענין תקנתא דאנשי כנה”ג שלא לענין ערוה כעין מה שביארתי דברי הראש פינה הנ”ל (ומהמשנ”ה העתקתי גם דעת רש”י סנהדרין הנ”ל דס”ל כרד”ק), ואחר שעיינתי בדבריו בפנים נראה שהבין בכל דבריו דאחותו גיורת נחשבת אחותו לענין ייחוד, (היינו מתחילת דבריו שמקשה דכיון שדוד גזר דומיא דאמנון א”כ נימא שגזר גם באמו גמורה עכ”ד, ומאי קושי’ הרי אמו היא אמו אמיתית, אלא חזי’ שלא חילק בזה, וכן מהמשך דבריו, שבא ליישב ששם חמיר כיון שלא היתה ערוה גמורה, (היינו דלכך אינו פורש ואינו מתיירא כיון שאינה ערוה גמורה), ולמה לא יישב טפי מזה, דשם חמיר כיון שאינה אחותו מצד הדין ולא מטעם ערוה, וכן מהמשך דבריו שדחה היישוב והביא ראיה מסוטה ז’ דגם בכה”ג שרגילין זב”ז יש להחמיר יותר בערוה, ולמה לא תי’ כנ”ל דכאן לא רק שאינה ערוה אלא אינה אחותו כלל, וגם מה דמסיים המקנה שמ”מ אחר תקנתא דאנשי כנה”ג לא מגרי איניש בקרובתיה ור”ל דהשתא שרי באחותו כפרש”י [שע”ז קאי המקנה] א”כ הרי מיירי על הך אופן גופא שהביא מאמנון ותמר [לפי פירושו שהיתה אחותו גיורת שהוא כרש”י סנהדרין והרד”ק הנ”ל] שבאופן זה גופא האידנא אחר תקנתא דאנכנה”ג שרי), ואמנם יעוי’ בספרי התשובות הנ”ל מש”כ בדעת המקנה, ומש”כ המשנה הלכות שם על דברי המקנה לא הבנתי.

ובשם האג”מ והגריש”א שמעתי להתיר בזה, ומסתימת השמועה משמע דהיינו כאמו ממש ולא כהגבלות הדינים שיש לאחותו, וצל”ע במקורי הדברים.

קרא פחות
ידיחודמשנהעריותקידושין
נשאל: ז׳ בטבת תשפ״ה

סוגיין דעלמא שאין חיוב לומר כן ולא נהגו כן, אם כי לקצת פוסקים הסוברים שכבוד אבי אביו הוא כעין דין כבוד אב ממש לכאורה לשיטתם יתחייב בזה אבל סוגיין דעלמא הוא שאין בזה דיני כבוד גמורים שכך דעת רוה”פ, ולענין ...קרא עוד

סוגיין דעלמא שאין חיוב לומר כן ולא נהגו כן, אם כי לקצת פוסקים הסוברים שכבוד אבי אביו הוא כעין דין כבוד אב ממש לכאורה לשיטתם יתחייב בזה אבל סוגיין דעלמא הוא שאין בזה דיני כבוד גמורים שכך דעת רוה”פ, ולענין אם יש טעם שלא לומר הכ”מ על אבי אביו אין טעם בזה, אלא אדרבה דבר טוב הוא אם כי באמת אפשר שמקבל על עצמו בזה עונש.

מקורות:

הנה על אף דקי”ל (קידושין לא ע”ב ושו”ע יו”ד סי’ רמ ס”ט) דעל אביו תוך י”ב חודש אומר הריני כפרת משכבו, ואע”ג דדעת הרמ”א (שם סכ”ד) דבאביו מחוייב בכבודו יותר משל אבי אביו, מ”מ כבר דנו בדבריו ובאמת הנו”כ שם הביאו ראיות ברורות לשי’ המהרי”ק שורש ל’ שאין דיני כיבודים באבי אביו, עי’ בבהגר”א ובפת”ש שם סקכ”א ושאר נו”כ מה שציינו לדברי הגמ’ במכות יב ע”א ורמב”ם פ”א מהל’ רוצח ה”ג, ומה שציינו עוד לסוטה מט ע”א, ובבית הלל ביו”ד שם מה שהביא ראיה מדברי הרמב”ם פ”ה ה”ג ובכ”מ שם ובגליון מהר”ש אייגר מה שציין לחו”מ סי’ רי ס”א.

ובפשטות מה דקאמר במדרש ורמ”א שיש לכבד אבי אביו לכאורה לאו דוקא קאמר לכל מילי שכל דבר שנאמר בכבוד אב יש בו חיוב כבוד אבי האב, אלא אולי מעין מה שהוא ואביו מחוייבין בכבוד אבי אביו בחיי אביו, כדי לתרץ דברי הב”ר צד ה (המובא גם בפרש”י עה”ת בראשית מו א) שמשם מקור דברי הרמ”א.

ולכן אם באמת נימא דדינא דכבוד אביו הוא משום כבוד אביו כעין אשת אביו [וה”ה אחי אביו חייב מדין אשת אביו כמ”ש הברכ”י בשם רבינו יונה בספר היראה עמ’ קעד וספר חרדים], ועי’ במנ”ח מצוה לג כתב דאין בעל אמו קודם לאמו וכ”ה גם בדברי היש מפרשים במאירי קידושין לא ע”א ד”ה כבוד ובחי’ מהר”י בירב שם ד”ה מבין אלא שבדבריהם נזכר שאמו ובעל אמו שקולין ובמנ”ח שם נקט דאמו שקולה כיון שכל מה שצריך לכבדה הוא מחמתה, וכאן מצד אחד עדיפא מאשת אביו כיון שאביו חייב בכבוד אביו דידיה לכן ניחא קצת כל ראיות הללו ומאידך גיסא לא קשיא מב”ר שם.

ויש להוסיף עוד דהב”ר שם מיירי קודם מ”ת וא”כ יש מקום לומר שהקדמת כבוד אבי אביו עיקרו הוא מן המצוות השכליות שהזכירו הראשונים (רב ניסים גאון בהקדמה למפתח התלמוד ורמב”ן וחזקוני פ’ נח) שבזה יש להקדים אביו לאבי אביו להשקותו ראשון וה”ה לכבדו בכבוד משום שגם אביו חייב בכבוד אביו דידיה וכנ”ל.

ועי’ עוד בשו”ת רע”א סי’ סח בשם לוית חן דאחר מיתת אביו לא אמרי’ דכבוד אבי אביו קודם לאביו, ודבריו צ”ב דבמהרי”ק ורמ”א לא נזכר צד כזה, ואולי סברא דנפשיה קאמר (ועי’ להלן מה שאביא מהגהות רע”א על השו”ע שהא”ז ודאי לא סבר כן), עכ”פ עיקר הענין מובן שעיקר דין כבוד אבי אביו למד שהוא כעין אתה ואביך חייבים בכבוד אמך דמדמי להו התם לדין זה, ואחר מות אביו לא נתברר שם מה גדר הכבוד בזה באבי אביו.

וכן מבואר בב”ח שם דכבוד אבי אביו הוא מדין כבוד אביו גופיה שמחוייב מחמת זה בכבוד אביו דאביו (מיהו גוף שי’ הב”ח שהכבוד הוא גמור עי’ להלן).

אם כי עיקר דינא דהרמ”א שאדם חייב לכבד אביו יותר מאבי אביו מהב”ר שם מיירי לאחר מיתת אביו וחזי’ מזה דההגדרה של כבוד אבי אביו הוא יותר ממה שהוא ואמו מחוייבין בכבוד אביו שזה אינו לאחר מיתת אביו כמ”ש רע”א בתשובה שם וגם לא כאשת אב דמדאורייתא אי”ז לאחר מיתת אביו כמ”ש בכתובות, אלא כאן יש כבוד לאבי אביו גם יותר מזה כיון שמחמתו בא לעולם וגם יש כבוד לזקניו ולדורותיו שמהם בא משום מסירת התורה כמ”ש הראשונים בטעם המצוה וגם מצוי שהזקן מסייע לנכד מעין מה שמסייע האב לבנו, ובצירוף כ”ז משמע שכבוד אבי אביו יותר משאר בני אדם שמכבדן מחמת אביו, ולכן שייך גם לאחר מיתה כבוד זה.

ויותר נראה דבאשת אביו הנז”ל באמת אין כבוד לאביו לאחר מיתה כ”כ במה שמכבדה כיון שאינה אשתו לאחר מיתתו וכמבואר גם ברע”א שם, וגם אין אמו מחוייבת בכבוד אביו לאחר מיתת אביו כנ”ל שם, משא”כ אבי אביו עדיין יש כבוד לאביו קצת לאחר מיתת אביו במה שמכבד אבי אביו, ואף שהרע”א שם בשם לוית חן נקט דאחר מיתת אביו אין כבוד לאבי אביו קודם לכבוד אביו הכי השתא דשם מיירי מצד להקדים אבי אביו לאביו (שהוא חידוש של הלוית חן שאינו במהרי”ק ורמ”א) דבזה אין להקדים אלא אם אביו מחוייב בכבוד אבי אביו וזה אינו לאחר מיתה, אבל כאשר הנידון אם יש כבוד לאביו במה שמכבד אבי אביו אין הכי נמי דיש כבוד בזה וגם לאחר מיתת אביו.

אם כן מחד מצינו שיש כבוד לאבי אביו גם לאחר מיתת אביו ומאידך מצינו לרוב הפוסקים שאין בזה כל דיני כבוד גמור כאביו ואולי מחמת אביו או מחמת טעמים נוספים או מחמת המצוות השכליות ולכן שייך גם לאחר מיתה.

אבל לענין אמירת הכ”מ העיר בשו”ת משנת יוסף חי”ב סי’ קה דבאבלות מצינו להדיא דאבי אביו לא זו בלבד שלא נמנה עם הז’ קרובים אלא דיש בו רק דינא דמתאבל עמו ביו”ד סי’ שעד ס”ו לכל מר ולכל מנהג כדאי’ ליה (עי’ שם ברמ”א בשם תה”ד ובנו”כ), ולהדיא מבואר שם בפוסקים דהיינו אפי’ אביו אביו (ולהגשר החיים וחזו”א המובא בארחות רבינו המנהג בזה רק באבי אביו), וכ”ש דכל דיני אבלות דאביו ואמו יותר מאבלות דשאר קרובים, שהם משום כבוד אביו ואמו אינם נוהגין בזקנו.

ובאמת היה מקום לישא וליתן בראיה זו דבאבלות שאביו ואמו הם מקרוביו חל עליה אבלות חמורה משא”כ באבי אביו שאינו מז’ קרובים לא חל עליה אבלות מתחילה למשוייה אבלות חמורה ומהיכי תיתי, משא”כ כאן שאינו ממש מדיני אבלות אלא מדין מכבדו במותו מנ”ל שאינו באבי אביו.

עכ”פ לפי מה שיש מקום לומר דעיקר דין כבוד זקנו הוא מדין כבוד אביו או מטעמים דומים לפי מה שנתבאר לעיל א”כ יש מקום לומר דבכבוד מופלג מאוד שנאמר רק באביו לא נימא ליה לענין אבי אביו.

אולם הש”ך בסי’ רמ סקכ”ג למד בשם הב”ח דדיני כפייה בלית ליה לאב ואת ליה לבן נוהגים גם באבי אביו מדינא דהרמ”א הנ”ל ומשמע שסבר שדיני כבוד שייכי באבי אביו כמו באביו ולא כחמיו שהוא ככבוד שאר זקנים חשובים כמו שהביא לעיל מינה, ויש לדון דלכאורה לפי דעה זו אומר הכ”מ גם בזקנו אם כי סוגיין דעלמא של רוב הנו”כ שאין חיוב באבי אביו כאביו ממש וגם הב”ר יש לפרש כעי”ז וא”כ הבו דלא לוסיף עלה (וגם דהב”ח גופיה סובר דכבוד אבי אביו הוא משום כבוד אביו מ”מ סוף סוף נקט שהוא כדיני כבוד אביו משא”כ אנן דבעי’ למימר לה להך סברא כדי ליישב חבילות של קושיות של הנו”כ על הרמ”א דמכח זה באמת רצו לומר דאין כבוד אבי אביו כדיני והגדרות כבוד אביו).

ויעוי’ בהגהות הרע”א שם בשם אלי’ זוטא בתשובה סי’ א כתב דדינא דכבוד אביו קודם אבי אביו הוא רק כשצריך לכבד לשניהם יחד אבל בלאו הכי כבוד אבי אביו הוא מעין אביו עי”ש.

עכ”פ לכאורה עיקר דינא להלכה שאין חיוב כבוד אבי אביו ככל דיני כבוד אב דאל”כ יוקשה הראיות שהביאו הרבה מהנו”כ לשי’ מהרי”ק ותיפוק ליה שרובא דהפוסקים לא קבלו שיטת הרמ”א בזה וגם הרמ”א גופיה יש ליישב כנ”ל.

מ”מ גם אם נקבל שאין בזה דינא דאמירת הכ”מ באבי אביו, דלא עדיף משאר דיני אבלות דמשום כבוד אביו ואמו, וכך נראה מסתימת הפוסקים שלא הזכירו כן באבי אביו ומן המנהג, מ”מ לומר שאין בזה ענין איני מוצא מנין לומר כן דהרי בהידור בכבוד אין שיעור, ויש להוסיף דבתשובת הרמ”א סי’ קיח כתב דעל אבי אמו מחוייב בקדיש כמו באביו, ואכן עי’ בספר חלק שמואל קידושין עמ’ תעה שמשמע שרצה להשוות דין קדיש לדין אמירת הכ”מ, ובאמת עיקר הדברים בב”ר לענין הזכרת כבוד אבי אביו במצוה שעושה שהוא לרבונו של אבי אביו שבזה יש להקדים אביו לאבי אביו עי”ש.

אולם במשנת יוסף שם טען דגם אם ירצה הנכד לומר הכ”מ יותר טוב שלא יאמר שלא יראה שהסב הוא בעל עבירה שצריך לומר עליו הכ”מ ע”פ רש”י קידושין לא ע”ב שפי’ יבוא עלי כל רע הראוי לבוא על נפשו.

ולא זכיתי להבין דגם ברבו אומר כן אף אם יש לו הרבה תלמידים דכך הוא דרך כבוד לומר הכ”מ כל התלמידים והוא כעין מי שאומר הלואי ואזכה לסייעו בדבר זה ואיני כדאי, ע”ד ביבמות מו ע”א יודע אני ואיני כדאי שפירושו ואיני כדאי לסבול עמהם והלוואי, וכ”ש שכל אחד צריך להחזיק רבו כצדיק דאם אינו כמלאך ה’ לא ילמדו תורה מפיהו בחגיגה טו, ואעפ”כ אומר הכ”מ דאדם אין צדיק בארץ וסביביו נשערה מאוד, ולכן גם בסוכה כ ע”א אמר ריש לקיש הריני כפרת ר’ חייא ובניו ודרך כבוד הוא ולא דרך גנאי כלל.

וגם אינו ברור דלשון שמקבל עליו כפרתו יש בזה חלות כלפי שמיא שיבואו עליו יסורין דאח לא יפדה איש (תהלים מט, ח) ויש מקום לומר שהוא דרך כבוד שכדאי הוא לכבדו בזה, ואמר ר’ ישמעאל ברפ”ב דנגעים בית ישראל אני כפרתן והמשמעות בזה שיש בזה לשון חביבות ולא בא לומר שמקבל על עצמו יסורין בעון הדור או מחמת שעונות הדור מרובין, ומיהו במהר”ם פי’ משום שלא רצה להזכיר נגעים בישראל לכך קאמר בהו לשון זה כלומר שלום יהיה לכם, וכן בסנהדרין יח ע”א אי’ שכל העם אומרים לכה”ג אנו כפרתך וכתב התשב”ץ ח”א סי’ קכב מכח זה שדרך לומר כן לאדם גדול אפי’ חי אם מצטער, (ובתפא”צ פי’ דכיון שבאבל יראה כאילו חרב שלופה לכך אומרים לו אנו כפרתך כלומר שלום יהיה לך), ומבואר מזה שהוא אמירה טובה ולא ביזיון הגם שכל העם אומר לו ולגבי ר’ חייא ובניו כתב שמצינו שחכמים החיים מכבדים את החכמים המתים בכך.

(ובשו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ קנג משמע שתפס שמועיל לקבל על עצמו ייסורין לטובת האחר בשביל זה ע”י שאומר אני כפרתו).

וגם קדיש הוא להצילו מגהינם ולמה לא חשש הרמ”א בתשובה לזילותיה דאבי אמו.

וראיתי בספר זהב שבא עה”ת על פרש”י הנ”ל שכתב לדייק מדברי החינוך מצוה לג דדינא דהריני כפרת משכבו הוא מצד מה שהביאו אביו לעולם ואילו דינים אחרים דכבוד אב הוא מצד פרטים אחרים ורצה להסיק שם דלפ”ז גם לגבי סב כיון שגם בו תלוי ביאתו לעולם ממילא שייך ביה ג”כ אמירת הכ”מ ומלבד שהוא חידוש גדול ואינו משמעות הפוסקים ומלבד מה שאינו מדוייק כלל בדבריו דהרי הזכיר שם גם ענין שמחמתם בא לעולם וגם ענין של כמה יגיעות יגע בו, מלבד זה יש ג”כ לדחות דרק אביו שעכ”פ עסק בהבאתו לעולם ופעל בזה משא”כ דורות קודמים וגם הכבוד שיש לכבד אבי אביו אפשר דעיקרו מצד כבוד אביו וגם מצד שגדלו קצת (עי’ סוטה שם אף דמסקנא דמילתא שם משמע להיפוך) וגם שיש בזה מצד זקניך ויאמרו לך לכבד הדורות הקודמים שמהם לומד כמ”ש קצת ראשונים טעם זה לדין כבוד אב (וציינתי בתשובה אחרת), אבל יל”ע אם להמחמירים בכבוד אבי אביו אפי’ לאחר מיתת אביו יצטרך לכבד במותו כל דורות שלפניו מדיני כבוד אב או רק כהנהגה נכונה.

השלמה לתשובה לגבי הכ"מ על אבי אביו

העירוני דבפניני הלכה הובא בשם הגרי”ש שיש בזה כבוד בלבד ואין הבן נענש בעון האב מחמת זה, ויש להוסיף דבכ”מ מבואר דהוא היפך הסברא שיענש בן בעון האב, ואין סברא שיחוייב הבן לקבל על עצמו מרצון לסבול עונות אביו ולהענש מחמת ולהתפס בהם.

קרא פחות
אבאבותאבי אביואבילותאבלותאףהלכההריניהתורהחדשחיובכבוד המתכיבוד אבכיבוד הוריםכפרהכפרתכפרת משכבמיתהמצוהמצטערמשכבנדרניחום אבליםסבעניןקידושיןשאלה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט א) דף כה. רש”י ד”ה בר ביניתוס, אוזיף הלוה. אשמח בביאור כוונתו בזה. ועיין רש”ש וצ”ב. ב) דף לב. רש”י ד”ה מתני’ אחד דיני ממונות, בדרישה וחקירה, חקירות ודרישות שחוקרים את העדים שנאמר משפט אחד ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג שליט”א אחדשה”ט

א) דף כה.

רש”י ד”ה בר ביניתוס, אוזיף הלוה.

אשמח בביאור כוונתו בזה.

ועיין רש”ש וצ”ב.

ב) דף לב.

רש”י ד”ה מתני’ אחד דיני ממונות, בדרישה וחקירה, חקירות ודרישות שחוקרים את העדים שנאמר משפט אחד יהיה לכם ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת עכ”ל, יש להעיר מדוע שינה מסדר המשנה וכתב חקירה ואח”כ דרישה.

ועיין רש”י שברי”ף ובנמוקי יוסף.

וע”ע בספר משכן העדות שער ג פ”ג (כה – ד) שביאר מדוע דרישה קודם חקירה, עיין שם.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלום רב

א.

רש”י מתרגם המילה אוזיף, ועי’ מה שכתב הר”י קאפנטון בכללי התלמוד שעל מפרש א”א להקשות אם אומר דבר פשוט מכיון שזה תפקידו, ויש לזה קצת סתירה מהרא”ה בריש קידושין, אבל היסוד הנ”ל של הרי”ק הנ”ל [שהיה מדורו של הנ”י] מיישב הרבה קושיות.

ב.

המשנה הקדימה דרישה כסדר הפסוק.

ורש”י כנראה הקדים לפי סדר הדבר העקריי והפשוט יותר.

בכבוד רב {וכתב אלי: חקירה יותר עיקרי מדרישה?.

וכתבתי אליו: הכונה שזהו יותר בסיסי בשאלות ששואלים מצד פרטי המקרה, ר”ל שהפרטים הבסיסיים במקרה הנידון בב”ד שייכים לחקירה.

וכתב אלי: מה החילוק בין דרישה לחקירה.

וכתבתי אליו: זה שבע חקירות וזה שאר החקירות שאירעו שם במקרה.

ר”ל יש דין היו בודקין אותן בשבע חקירות באיזה שעה באיזה יום וכו’ ויש בדיקות מלבד זה כגון עוקצי תאנים לבן זכאי שזה אינו מהשבע דברים הבסיסיים.

וכתב אלי: שאילתי אם יש חילוק בין דרישה לחקירה.

וכתבתי אליו: החקירות הם שבע הבסיסיים והדרישות הם כל השאר, וכלשון הגמרא דף ט ע”ב כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות וקמיפלגי בפלוגתא דבן זכאי ורבנן דתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים ע”כ.

וכתב אלי: דרישות=בדיקות? [ע”כ דברו], וי”ל שכן הוא אע”פ שלע”ע אין לזה הכרח ברור.

}

***

קרא פחות
דיני ממונותקידושיןשינהתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מה שהקשה אמאי מחלק בקרא (פס’ י”ח) בקול אביו ובקול אמו, דהא לפ”מ דדרשי’ בסנהדרין ע”א א’ בקולינו דקולן שוה א”כ מ”ט שינה כאן הלשון.תשובה – בחז”ל כאן מבואר דדרשי’ מזה שיאכל משל אבין ושל אמו (מדרש תנאים ועיין סנהדרין ...קרא עוד

מה שהקשה אמאי מחלק בקרא (פס’ י”ח) בקול אביו ובקול אמו, דהא לפ”מ דדרשי’ בסנהדרין ע”א א’ בקולינו דקולן שוה א”כ מ”ט שינה כאן הלשון.

תשובה – בחז”ל כאן מבואר דדרשי’ מזה שיאכל משל אבין ושל אמו (מדרש תנאים ועיין סנהדרין שם), ושצריך שירצו שניהם (מדרש אגדה), ולכך שינה הלשון כאן וכאן לאשמועינן תרווייהו.

ונראה ג”כ ע”ד הפשט דאי הוה כתיב בקול אביו ואמו גרידא הוי משמע מה ששניהם אומרים לו שיעשה, וזהו דברים שיותר מקובלין עליו, דאם שניהם שוין במה שמצווין אותו מסתמא הם דברים ברורים ומוכרחים, אמנם דייק הפסוק לומר בקול אביו ובקול אמו, לאשמעינן שנתגנה גם על מה שלא שמע בקול אביו בלבד וקול אמו בלבד, ובעיקר הרבותא הוא בקול אמו, דאינו עושה מה שאמו אמרה לו לעשות, וגם בזה נקרא רשע ורע, אף שבד”כ דברי אמו ממילא פחות חשובין אצלו וגם פחות משלים עמהן להבין פשרם, אפ”ה נקרא לגנאי בן סורר ומורה גם על מה שלא שמע בקול אמו.

שו”ר שעמד בזה האלשיך וז”ל.

כי למעלה הוא אומר בקול אביו ובקול אמו שמזכיר כל אחד בפני עצמו ואחר כך הוא אומר איננו שומע בקולנו, והיה לו לומר כמתחלה איננו שומע בקול אביו ואמו.

ועי”ש מה שהאריך בזה.

וז”ל, כי אין זה רק שלא עצבו אביו בילדות שעל כן בהגיעו לגדר יקרא בן גדל התפקרותו, כי הנה מעתה לא יסכון לו תוכחת לשון ולא ייסורי שוט ושבט, כי הלא מעתה ימשך שעל הוכחת דברים שדרך הבן לשמוע אל אביו מחמת יראה ואל האם מחמת כבוד, כמאמר רבותינו ז”ל (קידושין לא א) שעל כן בכבוד הקדים הכתוב האב ובמורא הקדים האם, הנה זה, אחר שלא ייסרו אותו בילדות עתה אם יוכיחנו אביו איננו שומע בקול אביו מפני היראה ולא בקול אמו מפני הכבוד, ואם ייסרוהו בשוטים אז אין צריך לומר שלא ישמע אל כל אחד מהם כי יוכיחנו בפני עצמו כי אם אז יתפקר יותר כי ולא ישמע אליהם אפילו אם יתחברו יחד שניהם.

וזהו אומרו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם.

ואז (יט) ותפשו בו אביו ואמו וכו’ (כ) ואמרו את חטאינו אנו מזכירין כי בננו זה כלומר למה שהוא בננו שאנו בלתי ראויים, יצא סורר ומורה ולא בלבד איננו שומע בקול כל אחד מהם בפני עצמו כי אם גם איננו שומע בקולנו שהוא של שנינו כאחת, והוא אומרו למעלה ולא ישמע אליהם שהוא אל שניהם יחד ככתוב למעלה וכו’, כי אם תחלה איננו שומע בקולנו ואחר כך הוא זולל וסובא עכ”ל.

 

פרשת לך לך

קרא פחות
אגדהמדרשקידושיןשינהתשובה
נשאל: ג׳ באדר ב׳ תשפ״דב:

הנה במידי דאורייתא זה פשיטא שלא חלה כן גרות כלל, והנידון רק לענין מידי דרבנן דיש מקום לומר דשויוהו כישראל בינתים לדבריהם כדי שלא ייחשב כגוי בינתיים.ויעוי’ בב”ח ביו”ד סי’ רסח שהביא מחלוקת רש”י ותוס’ לענין גר זה בקטנותו, האם ...קרא עוד

הנה במידי דאורייתא זה פשיטא שלא חלה כן גרות כלל, והנידון רק לענין מידי דרבנן דיש מקום לומר דשויוהו כישראל בינתים לדבריהם כדי שלא ייחשב כגוי בינתיים.

ויעוי’ בב”ח ביו”ד סי’ רסח שהביא מחלוקת רש”י ותוס’ לענין גר זה בקטנותו, האם מותר בינתים בבת ישראל או לא, דלפ”ד רש”י בכתובות יא ע”א ד”ה על דעת נקט הב”ח בדעתו שאין להתירו בבת ישראל בקטנותו שמא ימחה ויתברר שהוא גוי, ועי’ גם בגליון מהר”ש אייגר על השו”ע שם.

אבל בתוס’ שם ד”ה מטבילין נקטו להדיא שמותר בבת ישראל, והטעם כ’ שם התוס’ משום שיש כח לב”ד לעקור דבר מן התורה, ולפי טעם זה אה”נ שגם אם חזר לגיותו אחר כך על ידי מחאה לא עברה בת זוגו שום איסור, כיון שאז היה ישראל מדבריהם והיה היתר גמור, אבל בתוס’ שם תירצו בעוד אופן שמדאורייתא חלה הגירות, עי”ש באריכות הצדדים בזה.

ויל”ע דגם אם מדאורייתא חלה הגרות, מ”מ הרי טעם זה אינו מספיק אלא רק לומר למה אם לא מיחה הותרו הנישואין אבל אכתי אינו מיישב דהרי אם מיחה דבזה ודאי היה אז גוי איך הותרו נישואין אלו, דזה הטעם שלפ”ד רש”י אין להשיאו בינתיים כמבואר בב”ח שם, ויעוי’ בחתם סופר להלן.

ועי”ש דנקט הב”ח למעשה להחמיר בזה כרש”י.

ועי’ עוד תוס’ סנהדרין סח ע”ב ד”ה קטן ובחידושי הריטב”א בכתובות שם.

ולענין מגע יין יעוי’ מש”כ רש”י שם שאין יינו יין נסך, ואינו ברור בדעתו אם היין אינו חוזר להיות יין נסך למפרע, דמסברא יש לומר שכן, ומסתימת לשונו הרי לא הזכיר בדבריו דבר זה ולמה לא הזכיר.

ויעוי’ בב”ח בסי’ רסח שהביא דברי רש”י והוכיח מזה דגר שלא מל וטבל בפני שלשה אע”פ שגרותו לא חלה מ”מ חשיב גר מדרבנן לענין זה, ושכ”כ בהגהות מדרכי יבמות רמז קיא, ולפי דעה זו לכאורה כיון דלא תליא בחלות הגרות הו”ל גר מדרבנן א”כ ה”ה אם מחה אע”ג דלא חלה הגרות הו”ל גר, אבל לפי דעת הרמב”ם והרי”ף שהביא הב”ח שם יש לדון בזה.

אולם בשו”ת חת”ס יו”ד סי’ רנג כתב דודאי מגעו ביין אסור למפרע וכן ביאתו פוסלת בכהונה למפרע אם מחה אחר כך כשהגדיל, רק דאין אנו חוששין מתחילה שמא ימחה.

ובאמת גם למש”כ הב”ח בדעת רש”י יש לומר דאע”פ שהיקל לענין מגע גר שלא מל וטבל בפני שלושה יש לומר דהני מילי לענין גר כזה שנשאר בדינו כמו שהוא, אבל לעניננו כיון שלבסוף הוברר הדבר שאינו כלום יש לומר שבזה יודה למש”כ החת”ס.

ויש להוסיף דאם קידש אישה כשהגדיל ומיד אחר כך מחה פשיטא שאין קידושיו קידושין דאל”כ מי יגרשנה הרי גוי אינו בתורת גיטין כמ”ש בקידושין ר”פ האומר, והרי אסור לו לקיימה, ואם כן מה גדרן של קידושין הללו, אלא ע”כ שאין כאן קידושין כלל, וזה פשיטא שתקנת רבנן להתיר לו לקדש (היינו בין אם הוא תקנת רבנן ובין אם הוא הוראה שאין צריך לחשוש שימחה כשיגדיל) הוא רק לתקוני ולא לעוותי.

ואמנם היה מקום לטעון דבכה”ג שכבר קידש אשה כבר לא יוכל למחות אחר כך כיון שנהג מנהג יהדות בזה שקידש אשה, וממילא הנידון הזה לא יוכל להיות, כך היה מקום לומר, אבל מאידך יש מקום לומר דעשה הקידושין רק לאוסרה אכו”ע כהקדש ולא משום דחייש לדיני ישראל, ועי’ ברש”י בכתובות שם שהזכיר ואם קידש אחר שמיחה וכו’, ואולי דייק לומר אחר שמיחה משום שאם קידש קודם שמיחה ממילא כבר נהג מנהג יהדות ושוב אינו יכול למחות, ומ”מ צל”ע דאמנם כ’ התוס’ והרא”ש שלא מיחו הכוונה שלא נהגו כדת ישראל, ואמנם רש”י לא הזכיר סברא זו ואפשר דנקט כפשטא דמילתא שאם הגדיל ולא מחה אינו יכול שוב למחות, ודברי התוס’ והרא”ש גופא אינם מוסכמים עי’ בהר”ן בכתובות ד ע”א מדה”ר שהביא ב’ צדדין בזה, ומיהו יש לומר דבכל גוני אם קידש קודם מחאה אינו יכול למחות דגם לפי הצד דבעי’ שימחה מיד בתחילת גידולו לא יספיק לקדש, ומכיון שא”א לצמצם צריך למחות עוד בקטנותו ולהישאר במחאתו אחר גדילתו.

ולגבי מה ששאלת גר קטן שמיחה כשהגדיל ובקטנותו שחט בשר (ועיין שו”ע יו”ד סימן א’ סעיף ה’) האם שחיטתו פסולה למפרע, היה מקום לדון בהגדרת אינו בר זביחה האם שייך כאן מאחר שקודם לכן נהג כישראל לכל דבר מצד דין המוטל עליו, וזה יהיה תלוי במחלוקת ראשונים מה טעם הפסול בשחיטת נכרי, אבל לא מסתבר לחלק בזה מאחר דהוא גוי במציאות לכל דבר ולכן לדברי החת”ס הנ”ל גם שחיטתו תהיה פסולה למפרע.

ויש לצין דכל מה שכ’ החת”ס דלא חיישי’ שמא ימחה היינו רק לענין לשתות מיינו כל עוד שהוא קטן אבל לענין עצם הנגיעה שהאדם חושש שהיין יישאר עד שיגדל הקטן או לענין שחיטת בשר שחושש שהבשר יישאר עד שיגדל הקטן ואז ימחה, באופן זה לא מיירי החת”ס, דהרי אין הנידון כאן צד איסורא (ואין כאן להרחיב בנידון אם מוסרין שחיטה לכתחילה לקטן שהוא נידון בפני עצמו, ועי’ שו”ע שם), אלא האדם עצמו צריך להחליט בדעתו אם חושש להפסד זה או לא, דהרי אם באמת ימחה הקטן הרי ייאסר היין והבשר.

ולגבי מה ששאלת ישראל שנשא גרת צדק קטנה שהתגיירה בקטנותה עפ”י בית דין ואחר שהגדילה מיחתה, ויש לו ממנה ילדים קודם שהגדילה, האם כעת הילדים גויים למפרע, ויצטרכו לעבור גיור, הנה הנידון היינו הך, אבל לגבי נידון זה גופא יש לציין דבנים הרי הן כסימנים עי’ יבמות יב ואם יש לה בנים ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות.

ואמנם יש ראשונים הסוברים דגם אחר שהגדילה יכולה למחות כל זמן שלא קיימה מנהג יהדות וכך פסק השו”ע.

ולגבי מה ששאלת ישראל שנתן הלוואה לגר קטן שנתגייר ע”י בית דין בקטנותו, וכשהגדיל מיחה, האם מותר לישראל לקחת ממנו ריבית על ההלוואה שהיתה בזמן קטנותו שעדיין היה גר, הנה עיקר הנידון נתבאר לעיל, וכאן יש לדון עוד מצד הערמת ריבית, ומאידך יש לומר דמילתא דלא שכיחא ובזה שייך פחות לגזור, כמו שמצינו בענין דומה, עי’ באה”ע סי’ יג ס”ח לענין נתברר שהנישואין היו באיסור שהוא מילתא דלא שכיחא, ויל”ע בזה ואולי אעיין בזה עוד בהמשך.

קרא פחות

גוידרבנןהתורהחלהילדיםקטןקידושין
נשאל: ח׳ באייר תשפ״ב

יעוי’ במ”ש בפנינים משלחן הגר”א (פ’ קדושים י”ט ט”ז) בהא דיהונתן ודוד (ש”א כ”א ל”ה-ל”ו) שאמר לנערו רוץ מצא את החצים וגו’ ועי”ז לרמוז לדוד ששאול רוצה להרגו, והוכיח מכאן שלה”ר גם כשמותר לתועלת כל מה דאפשר ימעט שיהיה רק ...קרא עוד

יעוי’ במ”ש בפנינים משלחן הגר”א (פ’ קדושים י”ט ט”ז) בהא דיהונתן ודוד (ש”א כ”א ל”ה-ל”ו) שאמר לנערו רוץ מצא את החצים וגו’ ועי”ז לרמוז לדוד ששאול רוצה להרגו, והוכיח מכאן שלה”ר גם כשמותר לתועלת כל מה דאפשר ימעט שיהיה רק ברמז.

אולם בדקתי שם והוא בשם ס’ הנדפס רק בשנת תרצ”ה, וא”כ מאחר שלא מצינו כן לא בספרי הגר”א ולא בספרי תלמידיו ובית מדרשו אינו מוכרח שכך אמר הגר”א {הייתי אצל מו”ר הגרח”ק, והיה שם נכדו של הגרי”ש אלישיב, ואמר ששמע מפי הגרי”ש שמה שאינו שומע ממנו עצמו או מאדם נאמן ששמע ממנו לא יאמין לזה, ואומר כן כפסק הלכה, ואמר ע”ז הגרח”ק שכלשון הזה שמע מהחזו”א.

} , שהרי היה כאן פקו”נ ולא רק לה”ר לתועלת והרי כל הזריז עדיף, אלא נראה פשטיה דקרא שהטעם היה שמא ישמע אחד מעבדי שאול מכ”ז, ולכן מעיקרא סיכמו שלא יבשר לו הדברים אלא באופן זה, ורק אחר שראה שאין שם אדם, ושילח את נערו העירה, אז יצא דוד ממחבואו.

וכ”כ בפי’ הרלב”ג שם וז”ל, והנה היה ירא יהונתן שלא יוכל לדבר עמו פנים בפנים ולזה הוצרך לזאת האות כי אולי יבאו אנשים בשדה ההוא ולא יוכל דוד לצאת אל יהונתן לדבר עמו אך אחר שראה יהונתן שלא היו שם כי אם הוא ונערו שלח נערו אל העיר והרגיש דוד כי אין שם איש ולזה שלח יהונתן נערו וקם דוד מהמקום שהיה נסתר בו ונתן תודה ליהונתן והשתחוה לו שלש פעמים עכ”ל.

וכ”כ שם במצודת דוד ולא היה יכול לדבר עם דוד פנים אל פנים וכאשר חשש מזה מאז, ולכך עשה הסימן עם החצים, וכאשר גמר הסימן, הלכו להם האנשים, ושלח גם הוא את הנער, וכאשר שמע דוד בשלחו את הנער, הבין בדבר שאין שם איש, וקם ממקומו והלך אליו עכ”ל.

ומ”מ זה מסתבר שיש למעט ככל האפשר מדיבור הלה”ר לתועלת ולומר רק מה שלתועלת.

ויעוי’ כיו”ב בפ”ד קידושין לגבי גילוי משפחות פסול דמבואר שם שיש למעט בזה ככל האפשר, אע”פ שאין ללמוד משם לניד”ד כיון שמשפחה שנטמעה נטמעה, מ”מ מבואר מזה דאין רצונו של הקב”ה לגנות מעשי ידיו.

קרא פחות

קידושין
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

  קונטרס אורח חכמים – כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז”ל – ירושלים מהדורה חדשה תשע”ד (מהדורה ראשונה – סיון תש”ע)הקדמה יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה’ בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ...קרא עוד

 

קונטרס אורח חכמים – כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז”ל – ירושלים
מהדורה חדשה תשע”ד (מהדורה ראשונה – סיון תש”ע)

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה’ בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמה יש אשר שקועים בתורה.

והנה מצאנו בדברי נביאים הראשונים אשר בימים קדמונים ראו גם את דורינו, דור עקבתא דמשיחא, וקראו עליו (עמוס ח) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה’, וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה’ וְלֹא יִמְצָאוּ וגו’.

ואכן אנו רגילים לדרוש אלקים ולתור ולבקש דבר ה’, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

והנה כאשר נתבונן בערכיהם של חכמים, יאירו דבריהם לפנינו בדרך הלימוד, וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעו.

חובת ידיעת התורה, מקרא משנה תלמוד, הלכות ואגדות, אופן הלימוד מרב, והקפדה בדברים שמהם תצא תורה.

וראיתי ללקט ולסדר הדברים עד היכן שידי מגעת.

וקראתי שמו “ארח חכמים” יען אשר הוא דרך הלימוד שקבלו חז”ל שכל דבריהם אש בוערה, הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח, והוא גימטריא ארח חכמים בצירוף השם), ובכל עת לא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ויה”ר שנגיע לדברים שהתורה נקנית בהם ולזכות לידיעת התורה אמיתית.

פרק א – בחלקי התורה – מקרא, משנה, תלמוד וסתרי תורה

א.

צריך תלמיד חכם להיות בקי בכל עשרים וארבעה ספרי התנ”ך (ילקו”ש שמות תצא), ואם חסר אחד מהם אינו [שווה] כלום { וכתב בפרי מגדים (הקדמת או”ח ד”ה ומה): הבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה עם חומש רש”י, וקפיטול [פרק] בנביאים וכתובים.

לו חכמו ישכילו, היו לומדים זה ראשונה, וכו’.

ולא כאותם שלומדים עם תלמידיהם גפ”ת, אם שיודע להקשות איזו קושיא ותירוץ, חכים ורבי יתקרי, והתנ”ך אין לו שום ידיעה, עכ”ל.

וז”ל העץ יוסף (שמות רבה פמ”א, ה בענ”י), כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ”ד ספרים.

מזה יש ראיה ברורה שצריך כל אדם ללמוד מקרא, שאם לא ילמד מקרא איך יהיה מקושט בכ”ד ספרים.

והמקראות הבלולים בתלמוד אחת הנה ואחת הנה לא יועיל למי שלא למד מקרא על הסדר, כי לפעמים מביא התלמוד מפרשה שלמה מקרא אחד, ואם לא ידע ענין הפרשה כולה אי אפשר לעמוד על עומק דברי התלמוד לפלפל בדרך אמת, עכ”ל.

וז”ל רבי שעפטיל בן השל”ה בספר ווי העמודים (עמוד התורה פרק ה), חי ראשי, בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק”ק פוזנא, הלכתי דרך הים ועברתי בק”ק אמשטרדם, ומצאתי שמה אנשים חשובים, והרבה תלמידי חכמים מהם, והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ’בראשית’ עד ‘לעיני כל ישראל’, ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות.

וכשנעשה גדול, אז מתחיל ללמוד גמרא פירוש תוספות, וגדלו והצליחו, גם עשו פרי.

ואנכי בכיתי על זה, למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל, ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן שלש עשרה שנים, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד.

כי בוודאי, בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, מה שאין כן בלמוד דידן, בכמה שנים.

חי ראשי, באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד, ויעשו תיקון וסדר הלימוד כסדר הזה, להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור, אין ספק שחפץ ה’ בידינו יצליח, והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז, והגאולה תקרב בזמן קריב, עכ”ל.

ועיין עוד ברוב אריכות בדברי היעב”ץ בזה, ובתולדות אדם (פ”ג).

[ושאלתי להגר”ח קניבסקי שליט”א האם בחור צריך ללמוד נ”ך, והשיבני שצריך ללמוד כל התורה, ושאלתי כמה ילמד כל יום, והשיב, קצת].

}(שהש”ר פ”ד, כב).

ב.

כל מי שאינו משגיח על המשנה, [כסבור שאינה העיקר (רש”י)], זהו כי דבר השם בזה (סנהדרין צט ע”א).

ג.

לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות.

שאם ירותק יפתחו לו.

אם לתלמוד, לתלמוד.

אם להגדה, להגדה.

ועמוד ברזל משנה (ויק”ר פכ”א, ה).

ד.

לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד { ועי”ש הטעם שאמרו כן, ועי”ש עוד.

}(ב”מ לג ע”ב).

ה.

כל השונה הלכות [בכל יום { במגילה (כח ע”ב) לא גרס “בכל יום” וכ”מ שם לפי הסוגיא.

}] מובטח לו שהוא בן העולם הבא (נדה עג ע”א).

ו.

במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה.

[ולא אדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות הרבה (רש”י)] (סנהדרין מ”ב ע”א).

ז.

יסדר המשנה היטב אצלו לפני שנכנס ללמוד התלמוד, וטוב לסדר כ”ד פעמים או מ’ { והיינו בתלמוד שעל אותה המשנה, וכמו שאמרו שם: אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו.

ועיין ב”ב (כב ע”א): “רנב”י ריש כלה הוה כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה ר”א בר אהבה לשמעתתיה והדר עייל לכלה” ובכריתות (ו ע”א): “א”ל ר”מ לבניה כי בעיתו למיזל למיגמר קמי רבכון גרסו מעיקרא מתניתין והדר עלו קמיה רבכון”.

}(תענית ח ע”א).

ח.

אוהב ה’ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות.

שמשחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע”א).

ט.

הויות דאביי ורבא, הם דבר קטן לעומת מעשה מרכבה { ומהו “מעשה מרכבה” וגדרו, מבואר בחגיגה (יג ע”א ואילך).

}שהוא דבר גדול (סוכה כ”ח ע”א).

שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח; וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת תריס נחשת וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל, שנאמר פחדו בציון חטאים, הא ירא חטא לא יפחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה’ ליראיו (מסכת אצילות משנה א’, אוצר מדרשים דס”ז).

י.

אין מוסרין סתרי תורה, אלא למי שיש בו חמישה דברים: “שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש” { שר חמשים, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.

ד”א, בן חמישים שנה.

ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו.

יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.

וחכם, זה תלמיד המחכים את את רבותיו.

חרשים, בשעה שפותח בד”ת הכל נעשין כחרשין.

ונבון, זה המבין דבר מתוך דבר.

לחש, זה שראוי למסור לו ד”ת שנתנה בלחש (שם יד ע”א).

[וכתב אלי הגר”ח קניבסקי שליט”א דחכם וחרשים הם ב’ מעלות הכלולות בא’, ולכך חשיב חמשה דברים].

}(שם יג ע”א).

יא.

המכסה סתרי תורה { פרש”י ורשב”ם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ופי’ שמו של הקב”ה (עי”ש עוד נא ע”א).

}, והמגלה טעמי תורה, זוכה לטובות הרבה { עי”ש בארוכה הטובות (בדף קיח ע”ב).

}(פסחים קיט ע”א).

יב.

כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא (אבות דר”נ פכ”ט ה”ז).

רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומידבק בדרכיו (ספרי עקב מט).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

יג.

אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע, אפילו הכי שכר תורה בידו (תדא”ז פ”ב, י).

סדר העדיפות והשילוב ביניהם

יד.

אי אפשר לעולם בלא מקרא, ואי אפשר לעולם בלא משנה, ואי אפשר לעולם בלא תלמוד, אבל אשרי אדם שישים עמלו בתלמוד.

ולא שיהא דולג מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד { ועיין סוטה (מד ע”א) “הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתיך זה גמרא”.

}(מסכת סופרים פט”ו ה”ח וה”ט).

טו.

לעולם ישלש אדם שנותיו { בגמ’ הקשו “מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי”.

פרש”י לימי השבוע, ולהתוס’ (ד”ה לא) בכל יום ילמד שלשתם, וכ”ה ברמב”ם ובטוש”ע.

}: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד { וכתב הרמב”ם (פ”א הי”ב) וטוש”ע (יו”ד סי’ רמו): בד”א, בתחילת לימודו של אדם.

אבל כשיגדיל בתורה, וכו’ יקרא בעיתים מזומנים תושב”כ ושבע”פ, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו וישוב דעתו.

וכ’ הרמ”א: ויש אומרים, שתלמוד בבלי שבלול מכולם, אדם יוצא יד”ח בשביל הכל.

וכתבו הפוסקים (שו”ע הגר”ז ת”ת פ”ב.

ערוה”ש סי’ רמו סי”ד) שגם לשיטת היש אומרים, חיב לחזור בעיתים מזומנים יוקשה על תושב”כ ותושבע”פ.

ובתולדות אדם (לתלמידי הגר”א, פ”ג) הפריך מרוב ראיות הבנה המקובלת בי”א והוכיח שצריך לידע לכל המקרא ואחר שידע יפנה עצמו לתלמוד ויחזור בעיתים ידועים.

וכעי”ז האריך בראיות בהגהות יש נוחלין (לאבי השל”ה בהסכמת ב”ח ומהרש”א הסמ”ע והכלי יקר וכו’, פ”ה ס”ק מ).

וכ”כ השל”ה (קפו) שצריך לידע כל המקרא.

וכן עיין במסכת סופרים וכו’ שהבאנו לעיל.

ולפי”ז הרמ”א קאי על ראש הסעיף “לעולם ישלש” וכו’.

}(קידושין ל ע”א).

טז.

תלמידיו של אדם יגעין בתורה ועושין את היום עיתים עת לתורה עת למקרא עת למשנה עת לתלמוד ועליהם הכתוב אומר אשר פריו יתן בעתו (שוח”ט תהילים פ”א).

יז.

כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושנה התלמוד, ושנה הפלפול לשמה, מיד רוח הקודש שורה עליו (תדא”ז פ”א).

יח.

תלמיד חכם צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד והלכות והגדות (שהש”ר פ”ה פיסקא יג, א).

יט.

קרא ולא שנה, הרי זה בור.

לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה (סוטה כב ע”א).

כ.

כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו (קידושין מא ע”א).

וכל שאינו במקרא במשנה באגדה ובתוספתא, אוי לו, שהוא והכלב יאכלו כאחד (זו”ח ריש שה”ש).

כא.

קרא אדם ולא שנה, הרי זה דבר גנאי, שנה ולא קרא, הרי זה דבר גנאי, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זו מדה בינונית.

אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים, זו מדה שלמה (תדא”ר פי”ח, יד).

כב.

כיון שנכנס אדם לתלמוד הירושלמי, כיון שיצא לתלמוד הבבלי, שוב אין לו שלום { לפי שתלמוד בבלי עמוק הוא (רש”י).

וכתבו בתוס’ (ד”ה אפילו) שזה אפילו אם פירש מבבלי לירושלמי ועדין לא הבין בו.

שמתוך כך, לא יעלה בידו הלכה ברורה.

[ולפי”ז צ”ל דדעת התוס’ דאף מירושלמי לבבלי, הוא אם עדיין לא הבין בו].

}(חגיגה י ע”א ורש”י).

חלקים שונים בתורה

כג.

כשהתינוק מתחיל לדבר { עוד בענין, ראה סוכה (מב ע”א), “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע.

תורה מאי היא תורה צוה לנו משה וכו’ .

ק”ש מאי היא פסוק ראשון של שמע.

בירושלמי (סוכה פ”ג הי”ב), “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה”, והיינו לשון הקודש.

}, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואין מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו (ספרי עקב מו).

כד.

מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית.

ומפני מה, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק”ר פ”ז, ג).

כה.

הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות.

שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין הנובע { אולם בב”ק (קט ע”א): “כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי” פרש”י הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא ואקשי עכ”ל.

וכן אמרינן בשבת (לא ע”א) “חכמת, זה סדר קדשים”, ועי’ תפארת ישראל (מכון י-ם) למהר”ל עמ’ קסא הע’ מה (הערת א.

פ.

).

}(ב”ב קעה ע”ב).

כו.

תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם { ובזמן שקורין בסדר הקרבנות, מעלה הקב”ה עליהם כאילו הקריבום לפניו ומוחל על כל עוונותיהם (תענית כז ע”ב).

ועיין ילקו”ש (ירמיה שעא) שדווקא “כהנים ולויים העוסקים” וכו’, וצ”ע.

ובזוהר בשלח קנט ע”א איתא שכל העוסק בתורה, כאילו הוא מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקב”ה, ולא עוד אלא שהקב”ה מכפר לו על כל עונותיו, ומתקנין לו כמה כסאות לעוה”ב, ע”כ.

וכעי”ז במנחות שם “כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים” ובברכות (ה ע”א) שכל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונתיו”.

}(מנחות קי ע”א).

כז.

איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה { פרש”י בכל מקום בכל התלמוד, ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה.

מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, עכ”ל.

וראה בקידושין (מט ע”ב) המקדש את האשה ע”מ שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין וכו’ ואפילו במסכתא דכלה” ע”כ, ושם פרש”י בכ”מ בא’ מן המקומות.

ואפילו במס’ כלה, שאין עומק בה.

ושם חזינן לכאו’ שא”צ שידע את כל התלמוד אלא את מה שעוסק.

אפשר דתלמיד סתם א”צ כמו ת”ח שראוי למנותו פרנס על הציבור, ועי”ש בתוס’.

}(שבת קיד ע”א).

כח.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”.

}הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום (מגילה ד ע”א).

כט.

אין דורשין בעריות לשלושה תלמידים, אלא לשנים.

ולא במעשה בראשית לשניים, אלא באחד.

ובמעשה מרכבה אפילו לתלמיד יחידי לא ידרוש אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה יג ע”ב).

ל.

תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים, כתב שחיטה ומילה.

ויש אומרים אף קשר של תפילין { ועיין בב”י או”ח סו”ס לב, הביא קבלת הגאונים והראשונים ז”ל בקשר של תפילין היאך הוא עשוי.

}וברכת חתנים וציצית (חולין ט ע”א).

כללים

לא.

אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ { ועיי”ש במעשה דלוי ור”ש ברבי, שלוי רצה ללמוד משלי ור”ש ברבי רצה ללמוד תלים, וכפייה ללוי ולמדו תלים, וכשבא רבי לפסוק “כי אם בתורת ה’ חפצו”, אמר דאין אדם וכו’, ואמר לוי “נתת לנו רשות לעמוד”.

}(ע”ז יט ע”א).

לב.

לא יאמר אדם, הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה { ועי”ל לגבי המדלג מפרשה לפרשה, שעליו נאמר ודילוגו עלי אהבה, וצ”ע.

}(ספרי עקב מח).

לג.

אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקדוש ברוך הוא חביב הוא עלי שנאמר ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה { אולם עיין ילקו”ש (עקב תתע”ג) “שמא תאמר הריני למד את החמורה ומניח את הקלה תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם” ושמא ר”ל למצווה ולכתחילה.

}(במדב”ר פ”ב, ג).

לד.

סיני ועוקר הרים { פרש”י (בהוריות יד ע”א): סיני, מי ששנה משנה וברייתא מפי השמועה כנתינתן מהר סיני, אבל לא היה מפולפל.

עוקר הרים, חריף ומפולפל בתורה, אע”פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך.

}, סיני עדיף (ברכות סד ע”א).

לה.

טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם.

וטוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות, ואינו רגיל בהם (ויק”ר פ”ג, א).

לו.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”.

}(מגילה ד ע”א).

פרק ב – שנון וחזרה

החיוב

א.

“ושננתם” – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד (קידושין ל ע”א).

וכל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין { ובויק”ר (פ”ג, ז): “אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלמה במקומה”.

}(מדרש משלי פ”י).

ב.

כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ולא מחמת אונסו אמרו, אלא עד שישב ומסירן מליבו (אבות פ”ג מ”ח).

ועובר בשלשה לאוין (מנחות צט ע”ב), וגורם גלות לבניו, ומורידין אותו מגדולתו (יומא לח ע”ב), ודומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע”א).

ג.

כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר { וביומא (כט ריע”א): “מגמר בעתיקתא קשיא מחדתא”, דהיינו שלימוד שכוח קשה ללמוד יותר מלימוד שלא למד מעולם.

ובברכות (ס ע”א): “אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב” פרש”י שדואג שמא ישכח דבר מדיני התורה ומתוך כך מחזר עליהם תמיד.

בתענית (ז ע”א) “דברי תורה, אין משתכחין, אלא בהיסח הדעת”.

פרש”י אם אינו מחזירן תמיד.

}(סנהדרין צט ע”א).

ד.

אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות [שגורס הרבה יחד ואין יכול לחזר הרבה (רש”י)], מתמעט, ואם קובץ על יד [מעט], ירבה.

אמר רבא, יודעים חכמים להלכה זו ועוברים עליה במזיד (ע”ז יט ע”א).

כללים

ה.

לעולם יגרוס אדם, ואפילו הוא משכח, ואפילו אינו יודע מהו אומר { אבל אינו ראיה דיש לומר שהוא ציווי לרב שיעסוק לפני תלמידיו כשלחן ערוך.

דעת המקור חיים להחו”י (סי’ נ’) מהרי”ל (החדשות סי’ מה ס”ב) המהר”ל (גבורות ה’ פ”ב) ועוד (עי’ בתורתו יהגה עמ’ קכ”ט) דאי”צ הבנה גם במשנה וגמ’ וע’ במ”ב (סי’ נ’ ס”ק ב’) שההבנה מעכבת בגמ’.

וכ”מ במכילתא (משפטים פ”א): יכול שונין ולא יודעים, ת”ל ואלה המשפטים וכו’ ערכם לפניהם כשלחן ערוך.

ולפי”ז הכוונה שלא יכנס לעומק.

וכמ”ש בעירובין (מח ע”א) שאין לדקדק כל כך דאם היינו מדקדקים לא היינו שונים כלל.

ושמא ר”ל דמרוב הדקדוקים לא ישאר זמן לשנות.

}(ע”ז יט ע”א).

ו.

השונה בלחש משכח תלמודו, ואינה משתמרת אלא כשמוציא מפיו { עי’ רש”י (סנהדרין כו ע”ב): מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדבר תורה.

כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא עכ”ל.

ועיין מ”ש הגר”א (משלי יז, כד): המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו.

אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ.

בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש”ס או המסכת וכו’.

ע”ש ביאור הענין בארוכה.

אולם ע’ מ”ש (ויק”ר פי”ט, ב) חכם מהו אומר היום אשנה ב’ הלכות, ולמחר וכו’ עד שלומד כל התורה כולה.

ושוה עם הגמ’ שלפנינו, אבל צ”ע על מ”ש רש”י והגר”א הנ”ל.

ובמנחות (צט ע”א): “דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן פרש”י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

והגר”ח קניבסקי שליט”א כתב אלי דהרי רש”י מיירי בשל”ש, דהרי אם עסוקין לשמה אינה מועלת כמ”ש בגמ’ שם, ולק”מ מהמדרש הנזכר.

כח עיין שם ד”אי לא ידע לבסומי קלא”, אין עליו קפידא, כמבואר שם.

ובתיקונים (נא ע”ב) “אורייתא סלקא בניגונא”.

וברע”מ (במדבר קכא ע”ב) “צריך לשורר ולנגן בחדוה, בחמרא דאורייתא”.

עיין סנהדרין (צט ע”ב): “זמר בכל יום זמר בכל יום” פרש”י היה מסדר לימודך אף על פי שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.

ומיהו מצינו בחז”ל שלא ילמד כאילו זהו ניגון בעלמא.

עיין שבת (קו ע”ב) “גמרא גמור זמורתא תהא” בתמיה פרש”י אותה השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך.

ובסוטה (לה ע”א) “על מה נענש דוד, על שקרא לדברי תורה זמירות” וכו’ וכעי”ז בבמדבר רבה (פ”ד) “אמר לו הקב”ה לדוד אתה קורא אותן זמירות הרי אני מכשילך” וכו’.

ועיין סנהדרין (קא ע”א): “הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם”.

}(עירובין נד ע”א בארוכה).

ז.

כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם  {וכ”מ בעירובין (נג ע”ב) עי”ש.

עוד בזוהר שם שהלומד בהלעטה ולא כנ”ל הוא מגזע עשיו ועליו נאמר ואף ה’ חרה בם ועי”ש עוד.

וכן הובא בשם הגר”א שהיה לומד המשנה בדקדוק, ועיין באזהרה באריכות ביסוד ושורש העבודה.

}(מגילה לב ע”א).

 {אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת [מיד, כך מחזר על שמועתו מיד כשקבלה מרבו (רש”י)], תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע”א).

}

ח.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמדייק לשונו [לחזור על משנתו בלשון ששומע מפי רבו (רש”י)] (עירובין נג ע”א).

וחייב אדם לשנות בלשון רבו (עדיות פ”א מ”ג).

ט.

השונה דברי תורה צריך לטוחנן בשיניו, להוציא בפיו תיבות שלמות { וז”ל הספרי פ’ עקב: “מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ראשון ראשון ומשכחן, שכשם שאין הראשונין מתקיימין בידו כך אין האחרונים מתקיימין בידו, ת”ל והיה אם שכח תשכח וכו’ וכתיב במגילת סתרים אם תעזבני יום יומיים אעזבך”.

}(זהר ויקרא רלו).

י.

לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים מיגעין אותך (ספרי האזינו לב, ב).

יא.

לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, עכשיו שאין הפרוטה מצויה נפש האדם מתאוה לשמוע דבר אגדה (מסכת סופרים פט”ז ה”ג גי’ הגר”א).

יב.

אם שנה אדם מסכתא או שתים או שלוש ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות { ובכ”מ מצינו בש”ס על רז”ל, שכשהיו שומעין שמועה חדשה שלא שמעו מקודם, היו נוהגים לבקש מאומר השמועה להשמיעם מ’ פעמים והוי דמי כמנחא בכיסיה.

}(אבות דר’ נתן סופי”ב).

מספר החזרות

יג.

חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים (עירובין נד ע”ב).

יד.

השונה שמועה מפי רבו ארבעים פעמים, דומה לו כאילו מונחת בכיסו { הוי: השונה פרקו מאה ואחד פעמים, נקרא עובד אלקים פחת ואפילו אחד נקרא אשר לא עבדו.

וכתב הגר”א, שזהו רק לקנות המסכת.

אך שיעור חובת חזרה אין לו קצבה, וכל ימיו בעמוד והחזר קאי (הביאו הגר”ח מוואלוזין ב”כתר ראש”).

וז”ל הילקו”ש (משלי תתקלז): “דדיה ירווך בכל עת.

שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך, ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: למה אתם קוראים את שמע פעמיים ביום למה אתם מתפללים שלשה פעמים ביום שמא אתם מחדשי דבר, אם געלתם בדברי תורה אף אני איני שומע תפילתכם שנאמר “מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה” (ועיין אגרת הטיול לאחי המהר”ל חלק הפשט תמה).

}(כתובות נ ע”א).

טו.

מהו שכתוב “ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו”, אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד { לפנינו “לתפילתו”, והביא בגליון גירסא “לתורתו”, וכ”ה ברי”ף, בשאלתות ובעין יעקב ובכמה ראשונים ובספרים שונים, וכן אמר המגיד לרמח”ל (בס’ תקו”ח) ואסכים מריה על ידיה.

ובאבות (פ”ו מ”ו) איתא שא’ מקניני התורה הוא המכיר את מקומו.

וז”ל השהש”ר (ריפ”ד), “עיניך כיונים, מה יונה זו נכנסת לקינה ומכרת קינה ושובכה וכו’, כך הן שלוש שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לדיניהן [לפני הסנהדרין] כל אחד מכיר את מקומו”, ומענין לענין אמרי’ בפסחים (קיח ע”ב) “מאי כי ליושבים לפני ה’, אמר ר”א זה המכיר מקום חבירו בישיבה”, פרש”י שיודע לומר זה מקום מושב לפלוני וזה של פלוני דהוא דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד”.

}(חגיגה ט ע”ב).

טז.

אין התורה נקנית אלא בסימנים (עירובין נד ע”ב).

פרק ג – אופן הלימוד וכוונתו

מקום הלימוד

א.

כל הקובע מקום לתורתו { לפנינו בתרוויהו גרס “לא במהרה הוא משכח” ונקטנו גירסת הפוסקים.

בשמות רבה (פ”ח, ג) “אם ישב אדם בזוית ועוסק בתורה אני מראהו לבריות”.

}, אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז ע”ב לגי’ ראשונים).

ב.

כל הלומד בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח (ירושלמי ברכות פ”ה ה”א).

ג.

כל היגע בתלמודו בצנעא – מחכים { וכן להיפך, שיתפלל היכן ששונה (ברכות ח ע”א).

}(ירושלמי ברכות פ”ה ה”א).

ד.

טוב שיגרוס משנתו בבית הכנסת שמתפלל שם { ועיין באסת”ר (פ”א): “עשרה חלקים של תורה בעולם תשעה בא”י אחד בכל העולם”.

ובב”ב (קנח): “אוירא דא”י מחכים”.

ובזו”ח (איכה): “עד אשר לא תחשך השמש והאור כו’ והאור זה תלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא.

לבתר דאתבטל דא, כביכול אישתארו בחשיכה, דכתיב (איכה ג) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי (עיין גם סנהדרין כד ע”א) דאזלין ביה בני עלמא במחשכים”.

והיינו דאחד מהבחינות שנתקלקלו אחר הגלות (הנמנין בזוהר שם) הוא שנשתנה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי.

וביומא (נז ע”א) אמר רבי ירמיה על בני בבל: “בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתו שמעתתי דמחשכן”.

ועיין מנחות (מב ע”א) על רב סמא דאכסיף מדרבינא, וא”ל “דחד מינייהו (מבני א”י) כתרי מינן”, וכ”כ בכתובות (עה ע”א) ועיי”ש עוד.

}(מגילה כט ע”א).

ה.

גזרו חכמים שלא ישנו לתלמידים בשוק, שאין דברי תורה אלא בסתר (מו”ק טז ע”א וע”ב).

ו.

אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שלא יבטלוך העוברין] (פסחים קיב ע”א).

ז.

אין ראוי שיעסוק בתורה בשעה ששוכב במיטתו, אלא יקום ויעסוק, שהרי השכינה מתחברת עמו, ועוד שהרי אין דעתו צחה לתורה כשהוא במיטתו (זוהר ח”א עב ע”א).

ח.

המהלך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בתורה (עירובין נד ע”א).

וזהו לשנות, אבל לעיין, אפילו יש עמו לויה, לא יעיין.

[שמא תרגז עליו הדרך ויתעה] (תענית י ע”ב).

ט.

אין תורה כתורת ארץ ישראל { ובס’ הכוזרי כתב שטעם הדבר משום שלפנים לא היו די ס”ת לכל התלמידים, ונשתמשו הרבה תלמידים בספר א’, ומשום שהיו בדוחק נתרגלו לזוז ולהתנענע.

והמהר”ל כתב שישראל קשורים כחוט לכסא הכבוד, וטבע הדבר שכשמנענע קצה חוט, מתנענע כולו אפילו ארוך הרבה.

}(ב”ר פט”ז, ז).

י.

טוב שיגרוס על נהר המושך מימיו, ובעוד זה הנהר מושך מימיו והולך, ימשכו שמועותיו ולא יפסקו מפיו (הוריות יב ע”א ורש”י).

אופן וצורת הלימוד

יא.

מימות משה למדו מעומד, וכיון שירד חולי לעולם, בטל כבוד תורה ולמדין מיושב (מגילה כא ע”א).

יב.

כשישראל עוסקין בתורה מתנענעין לכאן ולכאן ואינם מסוגלים לעמוד במקומם, לפי שנשמת ישראל היא נר ה’ ונדלקת מן התורה וכו’ { פרש”י נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים.

בין בניקוד שבספר בין בהגבהת קול ובצילצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך.

מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל עכ”ל.

ובבמדבר רבה (פ”ב, ג) “בראשונה כל מי שהיה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלקים ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה”.

}(זוהר פנחס דף ריז ע”א).

יג.

מראה בה ביד ימינו טעמי תורה { וכן אמרו בעירובין (מג ע”ב) על אחד האמוראים, וכן מתואר המעשה בירושלמי על ריש לקיש.

ושם (נד ע”ב) “באהבתה תשגה תמיד כגון ר”א בן פדת, אמרו עליו על ראב”פ שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי”, עי”ש עוד המעשה.

}(ברכות סב ע”א).

יד.

הלומד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח (שם).

טו.

בזמן החכמים הראשונים היו חכמים שמרוב חשקם וחביבותם לדברי תורה היו מהרהרים בהם בעומק, ומתוך כך מהלכים ואינם שמים על לב ואינם יודעים כמה מהלכים, ופעמים מהלכים כמה מילין { ועיין מנחות (קי ע”א) “תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה” ועיין ע”ז (ג ע”ב), וע’ תדא”ר (פ”ב) שמשה למד תושב”כ ביום ותושבע”פ בלילה ופירשו המפרשים (ישועו”י ס”ק יח) לפי שתושב”כ זמנה ביום ותושבע”פ בלילה.

}(עירובין לט ע”א).

טז.

אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (קידושין ל ע”ב).

עת ללמוד

יז.

כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו (תמיד לב ע”ב).

וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה – אש אוכלתו { ובזוה”ח (כד ע”א) הביאו מעשה על אמורא שכדי ללמוד הלך לגינה, ואמר שדווקא מי שאינו בקי ויודע בתורה צריך למנוע צחות, ועל כן טייל בגינתו ועסק בתורה.

ביבמות (קו ע”א) “אבוך היכא, א”ל במתא, אימך היכא, א”ל במתא”.

פרש”י, כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדו שמעתיך, וראה עוד עירובין שם על מר עוקבא.

ועיין תו”כ פ’ ויקרא מש”כ שצריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כשמלמד רב לתלמיד.

}(סנהדרין צב ע”א).

יח.

ראב”י קובע היה לעצמו לשנות כך וכך פרקים ביום, וכשלא הספיק ביום השלימם בלילה (עירובין סה ע”א ורש”י).

יט.

הלכה צריכה צחות כיום המנשב בו רוח צפונית שהוא צח { עיין במכתב ההשגה בסו”ס.

}(עירובין סה ע”א).

כ.

לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בהם בתורה { ועיין המעשה בשבת (קמז ע”ב) שהלך ר’ אלעזר בן ערך למקום עידון “אימשך בתרייהו איעקר תלמודיה” וכו’.

ובאבות דר”נ המעשה מסופר על המשנה הנ”ל שמכאן שצריך לגלות למקום תורה ועיי”ש דלדעת ה”ואמרי לה” שרבי נהוראי בעל המימרא הנ”ל (הוי גולה וכו’) הוא ר’ אלעזר בן ערך ולפי”ז אתיא שפיר.

}(ירושלמי שבת פט”ו ה”ג).

הכנה ללימוד

כא.

הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך; שחבריך יקיימוה בידיך { רגילים היו לדרוש לתלמידים אחר השיעור, כדי לבארו וכדו’, והוא נקרא “כלה”.

והנה יל”ע דהרי בברכות (נז ע”א) איתא “הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער, נעשה ראש לבני כלה”, ופרש”י שבישיבה עומדים בדוחק כקני אגם, ובכלה עומדים בריווח כעצי היער.

וא”כ מבואר שאין שם צפיפות.

ועיין שם בדף ו (ע”א) שבאמת עומדים שם בריווח רק שבאים לשם שדים הרבה ומרגישים צפיפות.

ויותר נראה דב’ מיני כלה הן דבלא”ה אמרינן דהיו מתאספין בירחי כלה ב’ פעמים בשנה לשמוע הדרשא דרגלא (עיין ברכות יז ע”ב ובתוס’ ד”ה תרי).

}(אבות פ”ד מ”ד).

כב.

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפילו בשבת (ברכות ו ע”ב).

כג.

היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה (ברכות סד ע”א).

כד.

שכר השיעור הוא על הריצה אליו.

שכר הכלה { וראה בירושלמי (ברכות פ”ה ה”א), “הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח”.

ובעירובין (נג ע”א), “בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן ופרש”י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}הוא על הדוחק.

שכר השמועה הוא על הסברא { ובאבות (פ”ו) “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל”.

ובסנהדרין (צט ע”ב) “כל אדם לעמל נברא” וכו’ עי”ש.

}(ברכות ו ע”ב).

כה.

אם יאמר לך אדם, יגעתי בדברי תורה ולא מצאתי, אל תאמן.

לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן { וע’ שבת (כא ע”ב) “גירסא דינקותא” ופרש”י מתקיים יותר משל זקנה, וע”ע באבות דר’ נתן (פכ”ד) באריכות.

}.

יגעתי ומצאתי, תאמן.

וזהו להתחדד, אבל להעמיד גירסתו שלא תשתכח ממנו הסיוע משמים, ויש יגע ואינו מוצא (מגילה ו ע”ב).

כו.

אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליהן (שבת פג ע”ב), ובמי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב (עירובין כב ע”א).

כז.

יראת ה’ טהורה עומדת לעד, זה הלומד תורה בטהרה.

ומהו, נושא אשה ואחר כך לומד תורה (יומא ע”ב ע”ב ועיין בסוגיא דקידושין דף כט ע”ב).

כח.

התקינו החכמים שיהיו המשנים [לתינוקות] יושבין בבוקר ובערב (שמות רבה פמ”ז, ה).

כט.

הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חלק, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק { וע’ תענית (ז ע”א): “כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות” ובתוד”ה וכל וש”נ.

ועיין ברכות (יז ע”א) שכל העוסק שלא לשמה נח לו שלא נברא, וברש”י ותוס’ שם כתבו דמיירי דוקא בלומד על מנת לקנטר, ולא שלומד ע”מ שיקרא רבי.

וכן עיין אבן שלמה להגר”א (פ”ח סי”ב ואילך) דיש כמה דרגות בשלא לשמה, וכן הרמח”ל בכ”מ עמד בזה.

[ואכמ”ל].

}(אבות פ”ד מ”כ).

ל.

כשאתה מלמד את בנך בראשונה כשמתחיל בלימודו, למדהו בספר מוגה, שהרי שיבוש כיון שנכנס בראשו של קטן שוב אינו יוצא (פסחים קיב ע”א).

כונת הלימוד

לא.

לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה { ובילקו”ש (דברים ברכה תקנא): “כל מי שהוא בא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש”.

ובירושלמי (סוף ברכות) מרבינן מאת ה’ אלוקיך תירא שיירא מהתורה.

}(פסחים נ ע”ב).

לב.

הלומד שלא על מנת לעשות, [אלא על מנת לקנטר], נוח לו שלא נברא (ברכות יז ע”א).

לג.

אין דברי תורה נבלעים בלב האדם, אלא במי שהוא עייף [צמא] להם (תדא”ז פי”ד, ג).

לד.

טוב לאדם דבר אחד בדברי תורה בצער ממאה בריוח (אבות דר”נ פ”ג ה”ו), ולפי צערו של אדם מקבל השכר (אבות סופ”ה).

לה.

התורה נקנית באימה בענוה ביראה ובשמחה (אבות פ”ו מ”ו).

ואינה נלמדת אלא באימה ביראה ברתת ובזיע { שם איתא “מילתא דבדיחותא” ואין הכונה לדבר ליצנות ח”ו, ובמסכת ע”ז (יח ע”ב) האריכו בגנותו, ומ”מ אציין כאן מה שמצינו “בדיחותא” בגמ’ (ב”ק יז ע”ב) לגבי אמירת ד”ת בצורה של שמחה עי”ש.

}(ברכות כב ע”א).

לו.

יאמר הרב דבר של שמחה { ועי’ עירובין (נג ע”א): “בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן”.

ופירש”י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדקין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}קודם השיעור לשמח התלמידים, ואחר כך ישב באימה ויפתח בשמועה שאומר בה (פסחים קיז ע”א).

לז.

ארבעה פנים [יש]: מקרא, משנה, הלכות, ואגדות.

פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה (מסכת סופרים פט”ז ה”ב גי’ הגר”א).

לח.

אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שאין שמחה אלא לעתיד (ברכות ל ע”א), אבל בדברי תורה צריך אדם לשמוח (זוהר ח”ג נו ע”א).

והתורה נקנית בשמחה (אבות פ”ו מ”ה).

לט.

הסובר תלמודו ומבין מה שלומד, לא במהרה הוא משכח { עוד שם שכאילו בנה בית המדרש להקב”ה ושכר גדול יש להקב”ה בשבילו.

}(ירושלמי ברכות פ”ה ה”א וביאור הגרח”ק).

מ.

אשרי מי שמתחדש דבר תורה על פיו { עוד שם: “מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום”.

אולם עיין שבת (לא ע”א): “קבעת עיתים לתורה”, ואפשר דהיינו עת קבוע שלא יפסיק לכלום.

ובעירובין (נד ע”ב): “עשו מועדים לתורה” פירש”י קבעו עיתים לתלמידיכם שידעו עת לבוא ולשנות.

ועיין במנחות (צט ע”ב) דיד”ח ת”ת נפיק בק”ש.

}(תדא”ר פ”י, ח).

אבל כמה יש לו לאדם להזהר בהם, ולא יוציא מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, ועליו נאמר לא תעשה לך פסל, והקב”ה מזומן ליפרע ממנו לעולם הבא, ודוחין את נשמתו לחוץ (זוהר יתרו פז ע”א).

אוי לה לאותה בושה (בלק קפה ע”ב).

והתורה נקנית באוהב את המישרים (אבות פ”ו מ”ו).

פרק ד – ביטול תורה

ביטול תורה

א.

העושה תורתו עיתים ואינו לומד תמיד בתדירות, הרי זה מפר ברית { שם איתא: תנו רבנן, ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין (מיני ליצנים.

רש”י, עי”ש עוד) הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהילים א, א-ב) אשרי האיש אשר לא הלך וגו’ כי אם בתורת ה’ חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

עיי”ש עוד בארוכה בחומר הבטלה והליצנות.

ובשהש”ר (פ”א): “אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה”.

}(ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).

והלומד תורה לפרקים ואינו לומד תדיר תדיר, עליו הכתוב אומר ונואף אשה חסר לב (סנהדרין צט ע”ב).

ובמי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא ע”ב וכב ע”א).

ב.

אסור לילך למקום שחוק ושמחה שמבטלין הזמן { ובתענית (י ע”ב): “שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף” ומאידך גיסא בתנא דבי אליהו (רבה פ”א): “שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן”.

}, משום ובמושב ליצים לא ישב וגו’ (ע”ז יח ע”ב).

ובכלל מושב ליצים כל שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה { בעירובין (סה ע”א) נזכר ששאלו בנתיה דר”ח לרב חסדא: “לא בעי מר למינם פורתא”, וענה להם דבקבר אח”כ יוכל לישון הרבה.

עוד שם, “אמר ריש לקיש, לא אברי ליליא אלא לגירסא”.

ובב”ב (י ע”א) דרשו עה”פ “אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך, אלו ת”ח שמנדדין שינה מעיניהן בעולם הזה, והקב”ה משביען מזיו השכינה לעוה”ב”.

ואמרי’ בב”ר (פי”ז) תחילת מפולת שינה.

ישן ואינו עמל בתורה, ישן ואינו עובד עבודה”.

ועיין תדא”ז (פי”ד) מה שדרשו עה”פ “אל תאהב שנה פן תורש, פקח עיניך שבע לחם”.

}(אבות פ”ג מ”ב).

ג.

וכן אסור להתגרות ולהעביר הזמן בשינה, משום ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע”ז י”ח ע”ב).

והתורה נקנית במיעוט שינה { באדר”נ (פכ”א) “במיעוט שיחה, מלמד שלא יתכוין אדם בשעה שהוא בביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו”, וכו’.

ובאבות (פ”א מי”ז) “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה” וכו’.

ואמרו “סייג לחכמה שתיקה”.

וע’ במ”ש הגר”א (משלי א, כד) על עוון דברים בטלים שחמור יותר מכל העברות! עיי”ש בארוכה.

}(אבות פ”ו מ”ו).

ואין לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שישים נשימות (סוכה כו ע”ב).

דברים בטלים

ד.

המדבר דברים בטלים, עובר בעשה ובלא תעשה { שם איתא: תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים.

יש מי שכתב שאף מאכילין את השומע גחלי רתמים.

[ממ”ש (סעיף הבא) “עוסק” ולא מדבר].

}(יומא יט ע”ב).

וכן אסור לשמוע דברים בטלים { וז”ל האדר”נ (פכ”ו): “מפני מה ת”ח מתים כשהם קטנים, שפוסקין מד”ת ועוסקין בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקין”.

}(כתובות ה ע”ב).

וטוב שלא ידבר כלל אף שיחת חולין (סוכה כח ע”א).

ה.

הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים (ע”ז ג ע”ב), והרי זה מתחייב בנפשו { בעירובין (נד ע”ב) “בעלי תלמוד כל שיחתן דברי תורה”.

ובברכות (כד ע”א) “ת”ח א”א לו בלא הרהור תורה”.

ובמגילה (יב ע”ב) “כשישראל אוכלין ושותין מתחילין בד”ת”.

ובעירובין (שם ע”א) “המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה”.

}(אבות פ”ג מ”ט).

ו.

כל הפטפוטים [דיבורים] רעים, ופטפוטי תורה טובים { שם הביאו (לגבי ספרי שחוק) לס’ בן סירא, ופשטו שם שבכל הס’ אין דברי הבאי אלא בקטע אחד.

בסוף הגמ’ שם אמר דמ”מ מילתא מעלייתא דאית ביה דרשינן להו.

}(ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).

ז.

המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ”ג מ”ד).

ספרי מינים

ח.

הקורא בספרי מינים אין לו חלק לעולם הבא, ובספרי שחוק והבאי שאין בהם תועלת גם כן אסור { יל”ע מדוע לא נוהג איסור זה לגבי ספרים דידן, וי”מ שחז”ל הזהירו רק על ספרים שנכתבו בצורת התנ”ך ושהטועים משייכים אותו לתנ”ך, וכמו בן סירא, ושאר ספרים שעלולים לטעות בהם.

ויתכן שיותר מזה דוקא ספרי מינות שהתחברו לתנ”ך כמו ספר “און גליון” או “עון גליון” (שבת קטז ע”א בס”י, עיין הגו”צ), וראה מש”כ הרי”ף והרא”ש (סנהדרין ק ע”ס) על ספרים חיצוניים שהם ספרים שפירשו הצדוקים את התורה כפי דעתם, שלא כדעת חז”ל ע”כ.

וכן נראה להבין מ”ש ע”ז בגמ’ אף בספר בן סירא אסור למקרי ואינו בדרגת האיסור של ספרים חיצונים שהקורא בהם אין לו חלק לעוה”ב (שם צ ע”א), וכן מה דמותר לקרוא בספר בן סירא דרך אקראי (כמ”ש הריטב”א).

אך יש מי שכתבו (דק”ס) דד”ז ברי”ף מהצענזור, וצ”ע.

ושוב נ”ל דלא יתכן כן דהרי איך נמצא גם ברא”ש וגם בר”י מלוניל והיד רמ”ה, וע”כ הדין דין אמת.

}(סנהדרין ק ע”ב).

ט.

אמר הקב”ה, עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך, הזהר ואל תוסף עליהם.

וכל המוסיף ספר, וכל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים, אין לו חלק לעולם הבא ואין בשרו ננערת מן עפרה בתחיית המתים { ועיין בדברים רבה (פ”ח, ו) שאין התורה מצויה באסטרולוגין, אולם בשמואל היתה מצויה, מכיון שלמד זה רק בבית המים.

וצ”ע מהגמ’ (שבת עה ע”א), מנין שמצוה לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו’, ועיין ח”א למהר”ל.

}(במדב”ר פי”ד, ד).

י.

אפילו מי שלמד את כל תורה כולה, אסור לו ללמוד חכמת יונית { ובסנדרין (ק ע”א): כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה”ז, הקב”ה מבהיק זיוו לעוה”ב.

}(מנחות צט ע”ב).

התמדה בלימוד התורה

יא.

לעולם אל ימנע אדם את עצמו אפילו שעה אחת מבית המדרש, ואפילו בשעת מיתה { עפ”י רש”י בל”ק (כנזכר).

רש”י ל”א תמצא לעיל בפ’ שינון וחזרה בהערות.

}(שבת פג ע”ב).

יב.

לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא (ע”ז ה ע”ב בשם תד”א).

יג.

כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה [כשא”א לו], מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה (חגיגה ה ע”ב).

יד.

עשה דברי תורה עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים.

שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות (ספרי ואתחנן לד).

טו.

דאגה על מזונותיו של אדם משכחת תלמודו, ואם עוסק בה לשמה אינה מועלת { עיין גם נדה (ע ע”ב): “מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה וימעט בסחורה” וכו’.

ובסוטה (כא ע”ב): “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן” ופרש”י שפורש מכל עסקים כו’.

ובאבות (פ”ב מ”ז): “לא כל המרבה בסחורה מחכים”.

ועי”ש עוד וכן לגבי “דרך ארץ” (פ”ב מכ”א.

פ”ג מ”ו.

אדר”נ פכ”ח ה”י) ועיין ברכות (לה ע”ב) בארוכה במחלוקת ר”י ור”ש אם צריך להתעסק בואספת דגנך חוץ מתורה (ע”ע שבת לג ע”ב), ומסקינן שם “הרבה עשו כר”י והועילו כר”ש ולא הועילו”, וכן אמר להו רבא לרבנן לא תתחזו קמאי ביומי ניסן ותשרי.

ועי”ש מש”כ “דורות הראשונים עשו מלאכתן עראי” וכו’.

ובתענית (כא ע”א) המעשה עם אילפא ורבי יוחנן.

}(סנהדרין כו ע”ב ורש”י ל”ק).

טז.

אין התורה מצויה לא בסחרנים ולא בתגרים { ושם (דף ה ע”א), “כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב”ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו”, ובסנהדרין (צו ע”א) איתא דעליו נאמר “כי דבר ה’ בזה”.

וכן הוא א’ משלשה שהקב”ה בוכה עליהם.

ועיין ברייתא דמס’ אבות פ”ו (מ”ב) “בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף”, וכו’.

}(עירובין נה ע”א).

יז.

פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט ע”ב).

יח.

כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה { וע’ ב”ק (יז ע”א) ובתוס’ (ד”ה והאמר) אם ללמוד עדיף או ללמד.

[ואכמ”ל].

ויש לציין עוד התדא”ר (פכ”ז): “אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים לבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו ואין צריך לומר שאין מוסיפים לו עליו” ועיין איכ”ר שבתחילה היה אומר אדם וחבירו שנה לי דף אחד או פרק אחד, והיה אומר אין לי כח, ונתקללו “וילכו בלא כח מפני רודף”.

בשהש”ר (פ”א, ט): “כל מי שהוא אומר דבר תורה ברבים זוכה שתשרה רוח הקודש עליו”.

ובסנהדרין (צב ע”ב): “כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא”.

}(ברכות ס”ג ע”ב).

יט.

לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה (פסחים ג ע”א).

פרק ה – לימוד מרב

רב ותלמיד

א.

כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, ולא עוד אלא שמנקבין אותו ככברה, ואם למדו מה שכרו, זוכה לברכות כיוסף (סנהדרין צא ע”ב וצב ע”א).

ב.

התורה נקנית בשמיעת האוזן (אבות פ”ו מ”ו).

ג.

תלמוד – ילמד מרב אחד ותורתו מתקיימת.

אבל סברא הלומד מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם (ע”ז יט ע”א ועירובין נג ע”ב).

ד.

המלמד תורה לאחרים, תורתו מתקיימת בידו { ובתפילות האמוראים (ברכות יז ע”א) התפללו לאלהים “שתרבה גבולינו בתלמידים”.

}(עירובין נד ע”א).

ואמרו חכמים העמידו תלמידים הרבה { עי”ש בפסחים עוד בענין ובאבות “מורא רבך כמורא שמים” (אבות פ”ד מט”ו).

}(אבות פ”א מ”א).

ה.

יסביר הרב פנים לתלמידיו (תענית ח ע”א).

ולא הקפדן מלמד (אבות פ”ב מ”ז).

ו.

כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור – תכוינה { פרש”י אלא או שניהם ע”ג מיטה או שניהם ע”ג קרקע.

}(פסחים קי”ז ע”א).

ז.

לא ישב הרב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע { ועיין ירושלמי (שבת פי”ט ה”א): “כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ובפנ”מ ובקה”ע שם פי’ שאינו מקובל איש מפי איש [עד מרע”ה], ובזוהר (יתרו פז ע”א) “דאמר מילי דאורייתא מה אלא שמע מרביה, עליה כתיב “לא תעשה לך פסל”.

}(מגילה כא ע”א).

ח.

כל האומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל { ובעירובין (יג ע”ב): “אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לר”מ מאחוריה” וכו’, וביארו שם רש”י והמהרש”א שהיה יושב בשיעורים מאחוריו, אולם עיין המעשה בירושלמי (ביצה פ”ה ה”ב) שברח ר”מ מעבדי רבי והספיק לראותו מאחוריו [עי”ש כל המעשה].

ואמר רבי “לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר”מ מן אחוריו” ועוד מבואר שם על ר’ יוחנן וריש לקיש שלא זכו לחכמה אלא משום שאו את אצבעותיו של רבי יוצאות מתוך גולקינין דידיה.

עי”ש עוד.

}(ברכות כז ע”ב).

ט.

היושב לפני רבו יסתכל בפיו, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך { עי”ש עוד, וע”ע חולין (קלג ע”א) וברש”י (שופטים א, טז) וכ”פ הרמב”ם (ת”ת פ”ד).

וכתב שם ברמב”ם, שמי שמעשין סתומין הוי כתלמיד הגון, ובאדר”נ (פ”ב ה”ט): “ב”ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, וב”ה אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת”ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”.

וכ’ באחרונים דהני “פושעים” ר”ל סתומין, וכמ”ש הרמב”ם (עיין משנה הלכות ח”ח עמ’ תט סי’ רמז).

ועיין מסקנא דגמ’ (ברכות כט ע”א) שמצווה ללמד אף לתלמיד שאין תוכו כברו.

}(הוריות יב ע”א).

י.

לא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון { וראה עירובין (מ”ז ע”א וע”ב) שכהן יוצא לחו”ל (אף שאסור לו סתם לצאת שם) ללמוד תורה ואף שיש לו רב אחר כאן “לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד” פרש”י אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה (לר’ יוסי וכמו להלכה עי”ש).

ובספרי לגבי תלמידי יעבץ “הם חסידים ביקשו מאלוקים ממי ילמדו והוא חסיד ביקש מאלקים למי ילמד באו חסידים ללמוד אצל חסיד”.

}(תענית ז ע”א).

יא.

לעולם ילמד אדם תורה ממי שהוא חפץ { ועיין שבת (עה ע”א) “הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה”, פרש”י מן הממשיכו לע”ז אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו.

ובעבודה זרה (יז ע”א) מובא מעשה על רבי אליעזר שנענש ואמר לו רבי עקיבא שמא בא דבר מינות לידך והנאך, והשיבו שפיו שמע איזה ד”ת מיעקב שאמר “כך למדני ישו הנוצרי” וכו’ (עי”ש בהגו”צ).

}(ילקו”ש תריד).

יב.

אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות [וכשר במעשיו], ילמדו תורה מפיהו, ואם אין דומה למלאך ה’ צבאות לא ילמדו תורה מפיהו { ועי”ש המעשה ברבי פרידא ששנה לתלמידו ארבע מאות פעמים כל שמועה עד שזכה למה שזכה, עי”ש.

}, וזהו בקטנים.

וגדולים יכולים גם אם אינו כשר במעשיו (חגיגה טו ע”ב).

יג.

אל ילמד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש (תדא”ר פי”ג).

ולמי נאה לדרוש ברבים, למי שבקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות (מכות י ע”א).

יד.

הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה’ בזה (סנהדרין צט ע”א).

טו.

חייב אדם לשנות לתלמידו כמה פעמים, עד שילמדנו ועד שתהא סדורה בפיו { ולא הבישן למד (אבות פ”ב מ”ה), ומקניני התורה (באבות פ”ו מ”ו) שואל ומשיב, ועיין באבות דר”נ (פ”א): “שלשה מדות בת”ח, שואל ומשיב חכם, שואל ואינו משיב למטה הימנו, אינו שואל ואינו משיב למטה מכולם”.

}(עירובין נד ע”ב).

טז.

כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא ולדם טהור.

וכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות { אבל אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (ברכות ו ע”א).

וז”ל הספר חסידים (סי’ תתקמ): יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר (משלי ה יז) [לבדך ואין לזרים אתך]”, עכ”ל.

}(ברכות סג ע”ב).

יז.

לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור, עד שתפשוט אותה בינה ובין עצמך שניים ושלשה פעמים (תנחומא יתרו טו), ולא יאמר הואיל ואני יודע בפה כשאכנס לדרוש אני אומר (שמות רבה פ”מ, א).

יח.

אם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר לו דברי תורה.

ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו – כנס, [ואל תטיל דברי תורה לבזיון (רש”י)] (ברכות סג ע”א).

ללמוד וללמד

יט.

אין התורה נקנית, אלא בחבורה { וע”ע שם, ובתענית (ז ע”א), “חרב על שונאיהן של ת”ח שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, ולא עוד אלא שחוטאין”, ושם במימרא דרבי חנינא “הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם”.

ועיין במכות (י ע”), “כל האוהב ללמוד בהמון (בחבורה) לו תבואה”, ר”ל זוכה לתורה.

}(ברכות סג ע”ב).

שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא מצליח להם וזוכין לתורה, וזהו רק אם יודעים כבר את צורת השמועה, וכשאין להם רב בעיר { בקידושין (ל ע”א) איתא להך מימרא, והתם גרס בן בנו.

}(שבת סג ע”א).

כ.

כל המלמד את בנו { בימיהם היו שונין בגירסא על פה והיושב מאחר חבר יכול לשמוע מה הוא שונה, כדמצינו בכ”מ.

}תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב (ברכות כא ע”ב).

כא.

כל מי שאומר דבר תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כדבש וחלב מעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן (שהש”ר פ”ד, כב).

כב.

המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו { וביבמות (צו ע”ב וצז ע”א) “אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאר”י משום רשב”י, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה.

שפתותיו דובבות בקבר” וכו’ עי”ש עוד.

ובפסחים (קד ע”ב) שרב יהודה שלח לבנו לראות איך עושה עולא הבדלה ושדריה לאביי ואמר ליה “רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתתא מפומיה”.

ושמעינן מינה דאף אם השמועה אינה של עצמו אלא כגון בזה שראה אביי כיצד עושה עולא להבדלה ג”כ מהני לומר משמיה דאביי.

וכעי”ז בב”ק (סא ע”א) עי”ש.

באדר”נ (פכ”ד) שמי שאינו מחזר בתחילה אומר על טמא טהור ועל טמא טהור ואם ישב עוד ולא חזר מחליף חכמים זה בזה.

חזינן דשמות בעלי השמועה הוי תורה כשמועה עצמה ואף יותר.

וביותר חזינן שבימיהם היו מקפידים הרבה על שמות החכמים בעלי השמועה.

}, אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו, סוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו (תוספתא ב”ק פ”ז ה”ג).

כג.

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם { ובסוטה (מט ע”א) אמרינן דעל מאי קאי עלמא, על קדושא דסדרא (הקדושה והתרגום בובא לציון), ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

וז”ל המדרש משלי (פ”י): אומר לו [הקב”ה], בני, למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודרש אני מוחל ומכפר עוונתיהם של ישראל.

ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם, ונקט לזה מטעם הנ”ל.

והיינו כמ”ש בשבת (קיט ע”ב).

“כל העונה אישר”מ בכל כחו קורעין לו גזר דינו”, וכן “אפילו יש בו שמץ של ע”ז מוחלין לו”.

}(אבות פ”ו מ”ו).

כד.

כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו (ירושלמי שבת פ”א).

כה.

באותה שעה ששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי { ואמרו ז”ל במדרש משלי (פכ”ב): “נכנסת לבית המדרש, וראית חכמים שיושבים ומתעסקין בחידושה של תורה, הט אזנך לדבריהם”.

ועיין בסנהדרין (ס”ג ע”א) שאמר רבי אליעזר ע”ע שלא חסר מרבותיו כלום, “אפילו ככלב המלקק מן הים”.

}(ילקו”ש משלי תתקנא).

כו.

איזהו חכם, הלומד מכל אדם { ושם (מ”ו) נזכר “המחכים את רבו”, ובתענית שם על ר”ח שאמר “ומתלמידי יותר מכולם”.

ועיין מכות (י’ ע”א) מש”כ עה”פ “מי אוהב בהמון לו תבואה”.

}(אבות פ”ד מ”א).

כז.

נמשלה תורה לעץ חיים, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים (תענית ז ע”א), והתורה נקנית בפלפול התלמידים { וע”ש (בע”א) דרב הונא כשהיה רוצה לפסוק דין הוה מכניף בי עשרה כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא הוה נפיק לדינא אמר: “ברעות נפשיה לקטלא נפיק, ולואי שתהא ביאה כיציאה”.

(משל למקבל מכה מקורה, אם יחלקו הקורה לקיסמין, יקבל כ”א מכה מועטת, ולכן רצה לכנס חכמים נוספים, שאם יטעה יקבל עונש מועט בס”ה).

ורב אשי כשהיה רוצה להטריף הוה מכניף לכולהו טבחי דפומבדיתא מטעם הנ”ל ורב כי עוד.

}(אבות פ”ו מ”ה).

כח.

לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו { ובסוטה (מ ע”א) נזכר על שלא הגיע להוראה ומורה ע”ש וז”ל השהש”ר (פ’ כי טובים): “נמשלו ד”ת כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, מה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך ד”ת אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע”.

ובקניני תורה (אבות פ”ו מ”ו) נזכר “ואינו שמח בהוראה”.

}(סנהדרין ז ע”א וע”ב), והגס ליבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח { שוכח תלמודו ואינו נזכר אלא לסרוגין (רש”י).

וראיתי בהר”מ הוצ’ הר”ש פרנקל שהביא מהראשונים שהוא רק בזמנים מסוימים.

ואמרו ז”ל בתנא דבי אליהו (רבה פ”ג), ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה, לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבהכ”נ ובבהמ”ד, וישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה, שמתוך שהוא אוכל ושותה הרבה בא ליד תנומה.

}(אבות פ”ד מ”ט).

פרק ו – תנאים וכללים

תנאים לעסק התורה

א.

כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים { עיין בהקדמה למסילת ישרים ושם בריש פרק “בדרכי קנית הזהירות”.

יש להוסיף את הקנין באבות (פ”ו מ”ו) “אהוב” ועיין ערובין (נד ע”א) “אם משים אדם עצמו כענק זה שרף על הצואר, ונראה אינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אינו מקיים בידו”.

פרש”י שרף לצואר, שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח, כך הוא נעים ומרוצה לבריות ע”כ.

ובברכות שם: “מרגלא בפומיה דאביי, לעלם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על ריב”ז, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

}(סנהדרין עא ע”א).

ב.

תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין { פרש”י, שמרבה בצדקה ובעסק מצוות יותר ממה שלמד.

ועי’ ע”ז (יז ע”ב) כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק וכו’.

ובברכות (ה ע”א): “כל העוסק בתורה ובגמ”ח” וכו’.

ובברכות (יז ע”א): “וכל הלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא”.

ועיין מגילה (כז ריע”א) במח’ ר’ יוחנן ור’ יהושע בן לוי האם תורה עדיפא או תפילה, ובשבת (י ע”א) על א’ האמוראים שראה לחבירו שמאריך בתפילה ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ואיהו סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.

ובירושלמי (ברכות פ”א ה”ב), נח’ בזה ר’ יוחנן ורשב”י האם תורה עדיפא או תפילה.

}(ברכות יז ע”א).

ג.

כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו (פסחים מט ע”ב).

ד.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמעשיו { עוד לענין ירא”ש ותורה, עיין שבת (לא ע”א וע”ב) שהלומד ואין בו יראה הוא כתבואה בלא קב חומטון השומר עליו, וכמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות במה יכנס, וכמו מי שעושה שער לחצר ואין לו חצר, כך הלוד תורה ואין לו יראה שהיא העיקר.

וכן יומא (עב ע”ב) איתא ד”אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם”, שמצטערין בעוה”ז בתורה ואם אין להם יראה לא יזכו לעוה”ב.

שהחכמה בלא יראה היא כאילו שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, ואם אין יראה אין חכמה.

אבות שם (מי”ז).

}מרובין מחכמתו, ושיראתו קודמת לחכמתו { עיין שבת (קיד ע”א), “על תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה”, ועוד שם “איזהו ת”ח שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להפכו”, [ועי’ עוד].

וצ”ע.

וי”ל דכאן מיירי בהולך ללמוד, ואחר שיהא ת”ח לעולם אסור, א”נ בגדים צואים לאו צואים ממש, אלא כל שאילו לא היה הולך ללמוד היתה משגת ידו לבגדים נאים ועתה שהולך ללמוד מתבייש בבגדים בעלמא, ע”ז אמר לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה כולה.

}(אבות פ”ג מ”ט).

ה.

אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל חרובין ותמרים, ולובש בגדים צואים { ואמר ר’ יהושע בן לוי על עצמו “שישים הלכות למדני ריב”ב בחרישת הקבר וכולם נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי הצבור” (קה”ר פ”ז, יד).

ואמרו שם עוד: “כי העושק יהולל חכם, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה”.

}, ויושב ומשמר על פתחיהם של חכמים, והיה כל עובר ושב אומר שוטה הוא זה, לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה (אבות דר”נ פי”א ה”ב.

ילקו”ש משלי תתקסד).

ו.

המתעסק בצרכי צבור, משכח תלמודו { ומטעם זה גלו לבבל שמשופעת בתמרים “כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה”.

וכשבא עולא לבבל וראה לריבוי התמרים אמר “מלא קבא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא” [רק שלבסוף חזר בו ממה שקרא לתמרים “דובשא”].

(פסחים פ”ז ע”ב ופ”ח ע”א).

}(שמות רבה פ”ו, ב).

ז.

צריך אדם שיהיו לו חברים ותלמידים בתורה, שאם תשכח דבר אחד שואל לחברו ומזכירו (שוח”ט תהילים קי”ט).

ח.

חליים רעים, משכחין תלמודו של אדם (נדרים מא ע”א).

ט.

מיני מתיקה, מרגילין לשון לתורה { ועיין ברכות (כב ע”א) שלרבי יהודה, בעל קרי שאסור בדברי תורה מותר לשנות הלכות דרך ארץ.

[א”ה, הל’ ד”א הנ”ל היינו ברייתא דמס’ ד”א רבה וזוטא ותלמוד שנסדר עליהם במס’ כלה רבתי פ”ג ואילך (הנדפסים בסוף מס’ ע”ז), וכמש”כ הגר”א שמסכת דר”א מתחיל רק מפרק בן עזאי שכתב רש”י שם (ועיין בתוס’ עירובין נג ע”ב), ולפ”ד ב’ הפרקים הראשונים שייכי למס’ כלה, (ובכתה”י קרי להו מס’ עריות)].

}(פתיחתא דאיכ”ר).

י.

ספר [תורה נביאים וכתובים (רש”י)] שאינו מוגה מטעיות עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה (כתובות יט ע”ב).

יא.

דרך ארץ קדמה לתורה (תדא”ר פ”א).

ואם אין דרך ארץ אין תורה { ובירושלמי (פאה פ”א ה”א), “אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה”.

במגילה “גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין” (ג ע”ב) ו”יותר מבנין בית המקדש” ו”יותר מהצלת נפשות” (טז ע”ב) ו”יותר מכבוד אב ואם” (יז ע”א).

ובמכות (י ע”א) אמר לו הקב”ה לדוד, “טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח”.

ועיין קידושין (מ ע”ב) “נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה”.

אמנם עיין ברכות (יז ע”א) “תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט” וכו’, ועיין עוד לעיל בזה.

}(אבות פ”ג מי”ז).

יב.

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות פ”ב מ”ב).

יג.

התורה צריכה חיזוק בכל יום (ברכות לב ע”ב).

יד.

כל חכם שהוא אומר שמועה, לעולם יאמר עמה טעם, לפי שאם ישכח, יזכירוהו השומעים ע”י שיאמרו לו הטעם (נדה כד ע”ב).

טו.

כל שאינו יודע פירוש תיבה בשמועתו, ישאל ממי שהוא מצוי לפני חכמים, שמתוך שהוא מצוי לפניהם אי אפשר שלא שמע הפירוש (מגילה כז ע”א).

נוספות

טז.

האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה של תורה (עירובין סד ע”א).

יז.

האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל (נדרים ח ע”א).

יח.

כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה (חולין כד ע”א).

יט.

כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע”א).

כ.

התלמוד גדול מן המעשה, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה { ועיין עירובין (סה ע”א) “רב אחא בר יעקב יזיף ופרע”.

פרש”י היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה.

}(קידושין מ ע”ב).

לפיכך אין מבטלין תורה כדי לקיים מצוה, אלא במצווה שאי אפשר שתיעשה על ידי אחרים, והרי היא מצוה עוברת (מו”ק ט ע”ב).

כא.

איזהו תלמיד חכם, כל שמבטל עסקיו מפני משנתו { ועי”ש שהקב”ה שומרו שלא יתעשר שאם מתעשר פוסק מד”ת.

}(קה”ר פ”ז, יד).

כב.

כל תלמיד חכם שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה, סימן יפה לו { וז”ל הארחות צדיקים שער התורה (אחר שהביא מדרש זה), אלמא רב גירסא עיקר; כי אם היה הפילפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת – יקשה שתי קושיות עכ”ל.

}(תדא”ר פ”ג, א).

כג.

טוב שיעשה סעודה ויום טוב ביום שמשלים מסכתא בגירסא, ומגדולי החכמים נתפאר שכשהיה רואה תלמיד המשלים מסכתא בגירסא עושה היה יום טוב לחכמים (שבת קיח ע”ב וקיט ע”א).

כד.

תורה מפוארה דרכה להיות בכלי מכוער [ת”ח מכוערין הן בגופן], ואף תלמידי חכמים הנאין – אילו היו מכוערין היו חכמים יותר (תענית ז ע”א וע”ב ורש”י.

ועי”ש תוס’ והגהות הב”ח).

כה.

תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה, והלך והתעסק בדברים אחרים, לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור – אינו בוש, מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר.

(שמות רבה פל”ג, ח).

כו.

אם עבר אדם עבירה מה יעשה, הרי שהיה למוד לקרות דף אחד יקרא שנים, ואם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שנים { ובקניני התורה (אבות פ”ו מ”ו), איתא הקנין “ואינו מחזיק טובה לעצמו”.

וכ”ה בסהדרין (פח ע”ב) בין המעלות של בן העוה”ב.

וכן דרשו (חולין פט ע”א) עה”פ “לא מרבכם מכל העמים חשק ה’ בכם וגו'”, אמר להם הקב”ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכן לפני, נתתי גדולה לאברהם למשה ואהרן וכו’, אבל עובדי כוכבים” וכו’.

ועיין בברכות (י ע”ב) “כל התולה הזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים” וכו’, על חזקיה.

ובסנהדרין (קד ע”א) “בשביל הטוב בעיניך עשיתי” וכו’.

ואמרו על נחמיה, “מפני מה לא נקרא ספרו על שמו, מפני שהחזיק טובה לעצמו”.

}(ויק”ר כ”ה א’).

כז.

אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, שממעט במלאכת שמים (תענית יא ע”ב).

כח.

אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך { וכעין זה בפסחים (סו ע”ב) כעי”ז ועי”ש עוד בענין קפידת משה רבינו, [וראה עוד ויק”ר פי”ג, ואדר”נ פ”א].

}(אבות פ”ב מ”ח).

פרק ז – סגולות מדברי חז”ל

מידות והנהגות

א.

אם משים אדם עצמו נוח לבריות, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע”א).

ב.

כל הכועס, משכח תלמודו ומוסיף טפשות { ואמרו עוד “דרחים רבנן הו”ל בנין רבנן” [וע”ש עוד].

ועיין גם מכות (י ע”א) מה שדרשו עה”פ “מי אוהב בהמון לו תבואה”, שהאוהב ת”ח זוכה והתורה מחזרת על זרעו, ועי”ש.

}(נדרים כב ע”ב).

אין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן (כלה רבתי פ”ה).

ג.

המכבד חכמים נעשה עצמו חכם { ועיין ברכות (כח ע”ב) לגבי נוסח תפילת רבי נחוניא בן הקנה וז”ל: “תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה’ אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

ביציאתו מהו אומר, מודה אני לפניך ה’ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים.

אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת”.

ושם בירושלמי (פ”ד ה”ב) גירסא אחרת וז”ל: “בכניסתו מהו אומר, יהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות שאני עמל והן עמלין אני שוקד והן שוקדין אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת”.

וכמו”כ מצינו בברכות (יז ע”א) ובירושלמי (שם), הרבה תפילות על ההצלחה בתורה ובעבודה שהיו מתפללים האמוראים.

}(שבת כג ע”ב לגי’ הגר”א).

ד.

יתפלל למי שהרחמים שלו שיצליח בלימוד התורה, שהשתדלות בתורה בלבד אינה מספקת { ועיין ר”ה (טז ע”ב) שלדעת היש אומרים, שינוי מקום משנה את דינו של אדם.

}(נדה ע ע”ב).

ה.

היושב בעיר שיושבין בה אנשים שאינם מהוגנין, ואינו מצליח בתורה, ישנה מקומו { ובמדרש (ילקו”ש תלים תתנ), “אין אדם בלא יסורין, חושש בשינו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער, הוי אומר אשר הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו”.

}(זוהר במדבר ריח).

ו.

כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, תלמודו משתכח בידו (פסחים מט ע”א).

ז.

המקבל יסורים באהבה, תלמודו מתקיים בידו { ועיין המעשה בסנהדרין (קיא ע”א) על ר”כ שחפף ראשו ובא ללמוד לפני רב, ואמר לו “לא תמצא בארץ החיים, לא תמצא במי שמחיה עצמו עליה”.

ובאבות (פ”ו מ”ד): כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל” וכו’ ומיהו שם פי’ דאפילו שמצב הוא כך עדין לומד תורה.

ועין בארוכה תנחומא (פרשת נח) בענין גודל צער ויגיעת העוסק בתושבע”פ ואכ”מ להעתיקו.

ובילקוט (ואתחנן תתל): “לא זכה אדם שיכנסו דברי תורה בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתרה שלא יתכנסו לתוך מעיו”.

ובתנא דבי אליהו (רבה פכ”ו): “עד שאדם מתפלל על ד”ת שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו”.

וכן הביאו התוס’ כתובות ק”ד ע”א.

}(ברכות ה ע”א).

ח.

המקפיד על התענוגים, אין תלמודו מתקיים בידו { ובעירובין (נה ע”א): “לא תמצא התורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים” ועי”ש עוד (בדף נד ע”א) “אם משים אדם עצמו כמדבר תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת”, פרש”י שאין בו גסות.

ובקידושין (מט ע”א): “סימן לגסות הרוח עניות, מאי עניות עניות דתורה”.

ובפסחים (סו ע”ב): “כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת” ועי”ש המעשה עם הלל הזקן.

ועיין בתענית (ז ע”א) בארוכה.

ושם (כ ע”א) בארוכה על מעשה ר”א ברבי שמעון שהיה מטייל על החמור וכו’.

[ועיין הטעמים בנדרים (פ”א ע”א) שאין ת”ח יוצאים מבני ת”ח].

ויש עוד לציין כאן המעשה בירושלמי (יבמות פי”ב) על לוי בר סיסי שמינו אותו לרב ועשו לו בימה גדולה, ונסתרו ממנו ד”ת, עי”ש כל המעשה.

}(עירובין נד ע”א).

ט.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו { ובתנא דבי אליהו (רבה פ”ו), “אדם שיש בו תורה ונזהר בעצמו שלא יבוא לידי חטא ועון, אומר לו הקב”ה, בני ברוך אתה, ותהא לך קורת רוח בעולם, ישמרו ויטמנו ד”ת בפיך לעולם”, ובתד”א (פי”ג), “אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על ד”ת שיכנסו לתוך מעיך, תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, והזהר אח”כ מעשות שלא כהוגן, ומתוך כך יהא שומע וזוכרהו” וכו’.

}(סוטה כא ע”ב).

י.

כל תלמיד חכם שאין עומד בפני רבו, תלמודו משתכח (קידושין לג ע”ב).

יא.

עבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא לט ע”א), תלמיד חכם אם עובר עבירה, מלכלך את תורתו, ומסיר טעמי תורה ממנו { ועד לעיל מה שהבאנו מהגמ’ דשבת (כג ע”ב) ומכות (י ע”א) ונדרים (פא ע”א) בענין לזכות לבנים תלמידי חכמים.

ועיין עוד ב”מ (יב ע”א).

}(מדרש משלי פי”א).

יב.

אמרו חכמים עשו סייג לתורה (אבות פ”א מ”א).

והתורה נקנית כשעושה סייג לדבריו (אבות פ”ו מ”ו).

יג.

כל הרגיל לעשות צדקה, הויין לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה { לגבי זמן האכילה עיין פסחים (יב ע”ב): “שעה שישית מאכל תלמידי חכמים”.

}(חולין ט ע”ב).

זהירות במאכלות ועוד

יד.

הרגיל בפת שחרית, זוכה ללמוד וללמד ותלמודו מתקיים בידו { מלבושיו (רש”י).

}(ב”מ קז ע”ב).

טו.

הרוצה שיחכים ידרים (ב”ב כה ע”ב).

טז.

חמשה דברים משכחין את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו { עוד שם “כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה”.

}תחת מראשותיו (הוריות יג ע”ב).

יז.

חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית,  {עוד שם “אמר רבא חמרא וריחני פקחן”, ובב”ב (יב ע”ב) “הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה מפקחו”.

}והרגיל ביין ובשמים,  {עי”ש עוד מחלוקת תנאים, האם “אחת ולא שתיים” או “שתיים ולא שלוש”.

}והשותה מים של שיורי עסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו אחת במלח { הוא כף הבוחש בקדירה, ובצידו א’ ככף להגיס קדירה ובצידו השני כעין מזלג להפוך הבשר כדי שלא יחרך.

}(הוריות יג ע”ב).

יח.

עשרה דברים קשים ללימוד, העובר תחת האפסר של גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו, העובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום, האוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון { וכן פסוק ראשון של שמע (שם).

ובירושלמי (סוכה פי”ג הי”ב): “קטן היודע לדבר אביו מלמדו לשון תורה” והיינו לשון הקודש (קה”ע).

}, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר (הוריות יג ע”ב).

יט.

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות (ברכות ו ע”ב).

פרק ח – סדר הלימוד

א.

קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וגו’ { שם איתא “בן שלוש שנים ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית (ויקרא י”ט, כ”ג) עד שלוש כו’ ובשנה הרביעית אביו מקדישו לתורה” ואח”כ מסיים “מכאן שנו רבותינו בן חמש למקרא בן עשר למשנה.

.

.

” והוא קשה מיניה וביה וביארו בפוסקים (רש”י אבות שם.

פרישה סי’ רמה ס”ק ח.

ועוד) דהפסוק מיירי על סדר האותיות.

ועיין דברים רבה (פ”ח, ג) לגבי “טבלא” שמלמדין לתינוק, ופירשו מקצת מפרשים דהיינו סדר אותיות.

}(סוכה מב ע”א).

ובשנתו הרביעית מלמדו סדר אותיות { באבות “חמש”, ובכתובות “שש”, ונחלקו הפוסקים (כ”מ והג”מ ת”ת פ”ב ה”ב.

ב”י וב”ח סי’ רמ”ה), האם מתני’ דאבות איירי בבריא או בחמש שלמות.

}(עיין תנחומא קדושים סי’ יד).

ב.

בן חמש שנים שלמות { שם “מקרא”, ודייק הב”ח (סי’ רמה) מדברי הרמב”ם (שם) דהיינו כל התנ”ך.

וכן איתא בדברים רבה (שם) וכ”כ הגר”א השל”ה המהר”ל והיעב”ץ ועוד.

יש לציין דדעת רש”י (קידושין ל ע”א) שאין חיוב על האב ללמד אלא תורה בלבד (אבל נ”ך חיוב על הבן עצמו).

}מוסרו למלמד [ובבריא יכול למוסרו קודם] ומלמדו תורה נביאים וכתובים { כתב במחזור ויטרי (ח”ב תקח) שמסיים בפסוק (ויקרא ג) “כל חלב וכל דם לא תאכלו” וקוראו בניגון כבציבור.

}(כתובות נ ע”א).

ג.

מתחיל בויקרא (ויק”ר פ”ז, ג) ואחר כך { מדרש עשרת הדברות – נדפס באוצר מדרשים וכן בחלק מפרקי דר”א.

תנחומא ניצבים – הביאו האור זרוע (אלפא ביתא, י”ט) לפנינו ליתא, ועיין בדברים רבה (פ”ח, ג) מה שהובא בש”ר תנחומא.

}ממשיך כסדר מבראשית ואילך { וכ”כ הגר”א (אבן שלמה פ”ח ס”ב).

ועי’ סנהדרין (פ”ו ע”א) לגבי שורש הקבלה של כל הנ”ל, שהושוו כולם.

עוד בענין ראה אגרת רש”ג ועיין ברכות (יא ע”ב) שהיו אמוראים שונין ספרא ועי”ש (יד ע”ב) דחשיב להו כמשנה ועי”ש (יח ע”ב) עוד דאף בזמן שלמה המלך היו שונין בספרא.

}(מדרש עשרת הדברות.

תנחומא ניצבים).

ד.

בן עשר למשנה (כתובות שם).

ואחר כך לומד תוספתא מכילתא ספרא וספרי { “תלמוד” – השתמשנו במילה זו מכיון שכך היה מלפנים ונשתנה ע”י הצנזור בכוליה תלמודא, ואף “מסורת התלמוד” שבדפוסים ישנים נשתנה על ידיהם ל”מסורת הש”ס” ואכמ”ל.

}(תנחומא שם).

ה.

בן חמש עשרה לתלמוד { א”ה רב החומר בענין זה ואמת אמנם מה נשתוקקתי להביא עכ”פ אחד מלשונות הספרים אולם קצרה היריעה מלהכיל.

ועל כן אציג רק הספרים שנתחברו או עסקו בענין עפ”י סדר א-ב: א.

אורחות צדיקים (שער התורה בסופו).

ב.

דעת מבינים ודרכה של תורה (הג”ר גרשון אידלשטיין).

ג.

הגאון (עמודים קמב ואילך, ובעוד מקומות).

ד.

מהר”ל בכ”מ (וציינם המעיר בגור אריה (הרטמן) דברים ו, ז).

ה.

למוד כהלכה עם חינוך כהלכה.

ו.

מכתבים ומאמרים (הגרא”מ שך, בכ”מ) בקונטרס הזורעים בדמעה שיבץ את כל מכתביו בענין לכעין מכתב ארוך.

ז.

משנה הלכות (ח”ח סי’ רמז, קונטרס שערי המשנה בשערים הראשונים).

ח.

שלום ירושלים.

ט.

תולדות אדם (לתלמידי הגר”א פ”ג).

י.

תנו כבוד לתורה.

}(אבות פ”ה מכ”א).

והוא התלמוד הירושלמי ותלמוד בבלי (חגיגה י ע”א ורש”י) שסדרו רב אשי ורבינא (ב”מ פו ע”א).

ו.

ויגרוס התלמוד עד שתהא היא ופירושה שגורה לו בפיו, ואפילו יש לו קושיות ימשיך בגירסתו ורק אחר שמסיים התלמוד יעיין בהם { וכן כתב הגר”ג הוניגסברג בספר מנחת תודה בשם הגרח”ק שליט”א שאמר לבחור בן י”ח שבגילו כבר צריך לידע הש”ס.

ויתכן ש”שמונה עשרה” שבגמ’ ר”ל עד שנושא אשה (שהוזכר באבות שם בן י”ח) וכמ”ש (קידושין כט ע”ב) ילמוד תורה ואח”כ ישא אשה.

}(ע”ז יט ע”א ורש”י.

שבת סג ע”א.

ברכות סג ע”ב ועוד).

ז.

ומצווה שיסיים התלמוד בן שמונה עשרה { וכנראה כיון לאגדתא שחוץ מהתלמוד [דוגמת רבה ותנחומא וזוהר ושאריהם], דאל”כ הא כלול ב”תלמוד”.

}(עיין שבת שם).

ח.

אחר התלמוד לומד אגדתא (תנחומא שם.

שמות רבה פמ”ז, א.

דברים רבה פ”ח, ג) ויש אומרים קודם תלמוד { פרש”י להבין דבר מתוך דבר.

וכתב הגר”א (שם) “בן ארבעים לבינה להבין ולפלפל ומי שהוא גס רוח תיכף ביום הראשון שמתחיל ללמוד נדמה לו כאילו כבר עלה אל תכלית הגדולה וצועק ומפרכס כמו הגדולים אשר בארץ וכאשר רואה שאינו יכול לנצח את הת”ח אז הוא מבאיש ריחו” וכו’ עי”ש באורך.

ועי’ במ”ש הש”ך (סי’ רמ”ה ס”ק ו) שמגיל ארבעים יעסוק בקבלה.

וכעי”ז כתב הגר”א (ישעיה ה, י) שמגיל ארבעים ילמד הסודות הגנוזים באגדות וודאי צריך גיל מסוים לזה וכמ”ש בחגיגה (יג ע”א) שר”א לא רצה ללמוד מעשה מרכבה בצעירותו.

ושם על תינוק שעסק בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו משום דעדין לא מטא זמניה.

אבל עיין במ”ש (זוהר ח”א קיח): “כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי בעלמא (תינוקות פשוטים) זמינין לאשכחא טמירין בחכמתא”.

וכתבו בעל הלשם וחכמים רבים מחכמת האמת שכיון לזמנינו.

פירוש

מחליף חכמים זה בזה.

שמצוה לומר דבר בשם אומרו, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וכל תלמיד חכם שאומרים הלכה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר: סוף שיושב ודומם.

מתוך שרואה שאחר כל יגיעתו כל תלמודו משתכח, מתייאש, ובוטל מדברי תורה: חרולים.

קמשונים.

מיני קוצים: וכיון שנפל כותלו של כרם.

כדכתיב, וגדר אבניו נהרסה: מיד חרב כל הכרם.

ואף כאן, כיון שלא גדר ושימר תורתו משכח כל תלמודו, וסוף שיושב ודומם:

במגילה.

טבלא של אל”ף בי”ת.

ויש מפרשים במגילה.

שבתחילת לימודו של קטן אין נותנין לו ספר תורה שלם, הואיל ואין רגיל בה, אלא נותנין לו במגילה פרשיות קטנות מן התורה: בהלכות.

משניות וברייתות.

(ומיהו אנן קי”ל משנה ואחר כך תלמוד כמ”ש חז”ל בכ”מ): מן השער.

מבית הכנסת, לפי שמתייאש, אומר, אימתי אלמד כל זה: לא אחד תלה אותו.

בתמיה.

וכיון שאפשר לתלותו, שעל כרחך אחד תלה אותו, אפשר גם כן להורידו: נפלאת.

רחוקה: ואם נפלאת היא.

אם היא רחוקה, אינה רחוקה אלא ממך.

בגללך:

שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון.

לעתיד לבא: שקרית.

מקרא: ששנית.

משנה: ששמעת.

תלמוד שבו שמועות ושמעתתא: תשיגהו בושה.

כשלא ידע, ועל זה אמר אוי לה לאותה בושה וכו’: אערך.

תפילה: כזאבי ערב.

כזאב הזה שלא טעם כלום כל היום כולו, לעת ערב מוצא טרף מיד הוא אוכלו (צפני’ ג’ ומפרשים).

י”מ זאבי יער שנקראת ערבה: לתוכה.

לתוך הגיהנם: שני סדרים.

של משניות: כל ההלכות.

כל המשניות: ואם אומר הקדוש ברוך הוא הניחוהו.

מצד מצוות ומעשים טובים אחרים שבידו: הלכות.

כל המשניות: תורת כהנים.

ברייתא שעל ספר ויקרא, וזהו ספרא שלנו.

[ורבינו הח”ח ז”ל בהקדמתו לפי’ הת”כ האריך בחובת לימוד הת”כ והעתיק כל הלשון כאן]: וטהרת שרצים.

היאך מיטהרין מטומאת שרצים, וזוהי טבילה והערב שמש: סדר וידוי יום הכפורים.

של כהן גדול בבית המקדש: חמשה חומשי תורה למה לא שנית.

ברייתא שעל כל חמשה חומשי תורה, וזהו מכילתא שעל ספר שמות, וספרי שעל במדבר ודברים, כמו תורת כהנים על ויקרא, והמקרא עצמו נזכר כבר קודם: לוחא.

לוח של כ”ב אותיות: מגילתא.

י”מ מגילת תענית של זמני היו”ט:

כל המקרא.

עשרים וארבעה ספרים: מכילתא.

כן נקרין דרשות שעל שאר ספרי תורה כגון ספרא וספרי ומכילתא: לא אחד תלאו.

כיון שעכ”פ א’ תלה אותו וכיון שיכל לתלותו ע”כ שאפשר ג”כ להורידו: נזיקין ע”ג פרקים.

הוא חשבון כל פרקי סדר נזיקין: מס’ נזיקין ל’, סנהדין י”א, מכות ג’, שבועות ח’, ע”ז ה’, עדויות ח’, אבות ה’, הוריות ג’, הרי ע”ג.

והא דנקט נזיקין ברישא י”ל דבשני דידהו כולהו חנויי בנזיקין הוה כדאמרי’ בתענית.

בשאר מדרשים גרסי’ נזיקין ל’ פרקים כלים ל’ פרקים וכדמפרש ברי”פ הגוזל קמא דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וכמו מסכת כלים דמחלק ליה ג”כ בתוספתא לג’ בבות.

וראיתי להעיר דבר נאה שמצאנו בב’ הנך מסכתות שמסתיימין בדברי שבח על המסכת דבסוף ב”ב דנזיקין גרסי’ אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש וכו’ ובסוף ב”ב דכלים גרסי’ אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה.

וכאן נקט לפ”ז מסכתות הארוכים: רץ אחריו.

לרפאותו מחולשתו: חביריו רצין אחריו.

לחכמתו: ותרויהו איתנהו.

שני הדברים הנזכרים יהיו בו: הא דכחיש.

שאם כחוש לא יכניסו קודם: לתלמוד.

והוא סברת טעמי המשניות שממנו יוצאת הוראה, וזהו גמרא דידן: לבינה.

להבין דבר מתוך דבר: }(מדרש משלי פ”י).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

ט.

בן ארבעים לבינה { ובין משה לחבקוק כמה נביאים (עי”ש) ונקטנו לענינו.

}(אבות שם).

מילואים

איתא באבות דרבי נתן (פכ”ד) בזה”ל: יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכח בשתי שנים.

כיצד ישב ששה חדשים ואין חוזר לאחריו נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא.

י”ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה.

י”ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו.

כ”ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים.

ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו סוף שיושב ודומם.

ועליו אמר שלמה על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה (משלי כ”ד ל’ ול”א).

וכיון שנפל כותלו של כרם מיד חרב כל הכרם כולו { ובתדא”ר (פי”ח): “ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן להם חכמה בינה דעה והשכל.

שתהיו בוטחין בו בכל עת ובכל שעה”.

}.

איתא בדברים רבה (נצבים פרשה ח סימן ג) בזה”ל: א”ר תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנא’ בשער לא יפתח פיהו, ואין שער אלא סנהדרין דכתיב (דברים כה) ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ד”א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן היאך אדם למד תורה תחלה אומרים לו תחלה קורא במגילה ואח”כ בספר ואח”כ בנביאים ואח”כ בכתובים משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח”כ בהלכות ואח”כ באגדות כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני למד כל זאת וחוזר מן השער הוי בשער לא יפתח פיהו, א”ר ינאי למה”ד לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח או’ לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקדוש ב”ה לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עסוק בה { הם היו עדים לכריתת ברית, בהמשך נקמו במי שעבר עליו.

המעשה מובא שם ברש”י ותוס’.

בערוך (ערך חלד) הוא בפירוט יותר.

}.

איתא במדרש משלי (פרשה י’) בזה”ל: אמר ר’ ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב”ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקב”ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר’ ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה’ בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב”ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.

בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב”ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב”ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון.

בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב”ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו.

בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב”ה בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק”ש ותפילין ומזוזה.

בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם.

בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב”ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה.

בא מי שיש בידו תלמוד, הקב”ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, [ג’ במה היא משמשת, ד’ במה היא משמשת], חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש.

[כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש].

גדולה מכולם עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר,  {ועיין דעות נוספות בגדר עשיר בשבת ( ע”ב).

}ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים.

גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי.

גדולה מכולם כסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יפיי שבני מכירין את כבודי במדה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה’ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך.

מכאן היה ר’ ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין.

איתא באור זרוע (אלפא ביתא סימן יט) בזה”ל: ואמר בתנחומא בפרשת אתם נצבים לא נפלאת היא ממך ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עמל בה כל צרכך אמר שלמה ראמות לאויל חכמות הטיפש הזה עם שהוא בשער הוא בורח הוא אומר מה אתון יהבין לי למילף קודמוי ואינון אמרין לי’ לוחא ובתר לוחא מה אתון יהבין מגילתא ובתר מגילתא מה בראשית ובתר בראשית מה כל המקרא ובתר כן מה ששה סדרים ואח”כ תורת כהנים ואח”כ מה מכילתא ואח”כ תוספתא ואח”כ מה תלמוד ואח”כ מה אגדתא והוא אומר מי יש בו כח כל כך.

א”ר ינאי לככר שהוא תלוי באויר מי שהוא טפש אמר מי יכול להביאו משם.

ומי שהוא פקח אומר ולא אחד תלאו ומביא סולמות וקנים ומביאו.

ד”א למה הטפש דומה לפועל ששוכרו בעל הבית א”ל בוא ועשה שכר יום והעבר צרורות הללו מן השדה הלך אותו פועל וראה אותו השדה מלאה צרורות אמר עד מתי אני מעביר את הצרורות הללו מן השדה.

נתעצל ולא עשה מלאכתו אמר לו בעל השדה מאי איכפת לך שכר אם היית יגע ונוטלה.

ומי שהוא פקח אומר שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני מכלה אותן כך כל מי שהוא טפש אומר מי יכול למילף כל הדא נזיקין ע”ג פרקים וכו’ אימתי אני גומר אבל מי שהוא פקח אומר שתי הלכות היום שתי הלכות למחר עד שאני גומרן { והביאו בירושלמי (שבת פ”ו ה”ט) מעשה נאה בענ”ז עי”ש.

}.

במסכת אבות (פרק ו משניות ה-ו) גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין: המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו.

איתא במסכת כתובות (דף נ ע”א) וז”ל: בר שית למקרא, עוד שם, כל המכניס את בנו פחות מבן שש, רץ אחריו ואינו מגיעו איכא דאמרי, חביריו רצין אחריו, ואין מגיעין אותו ותרוויהו איתנהו, חליש וגמיר.

איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא.

איתא במסכת אבות (פ”ה מכ”א), בן חמש למקרא.

בן עשר למשנה.

וכו’ בן חמש עשרה לתלמוד וכו’ בן ארבעים לבינה.

כמה תשובות מרבינו מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א

ש.

חגיגה י”ג א’ אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש.

ופרש”י לקמן מפרש להו.

והנה לקמן י”ד א’ דרשי’ להו, ונתקשיתי דהתם מחלק לחכם ולחרשים לב’ דברים ובס”ה הם ו’ דברים, וא”כ ע”כ רב אמי לא ס”ל כהך דרשא.

ת.

ב’ נכללו בא’.

ש.

בדברים רבה פ”ח ג’ כתבו היאך אדם למד תורה תחילה, א”ל תחלה קורא במגילה ואח”כ בספר ואח”כ בנביאים ואח”כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח”כ בהלכות ואח”כ באגדות וכו’ ע”כ.

והלכות פרש”י בכ”מ (מגילה כ”ו ב’ כ”ח ב’) משניות וברייתות.

ונתקשיתי דבכל מקום נזכר שלומד המשנה ואח”כ התלמוד (אבות פ”ה מכ”א, מס”ס פט”ו ה”ח ה”ט, ובויק”ר פכ”א), ותמיד נזכר משנה קודם שנזכר תלמוד, וכמו”כ הרי התלמוד הוא סברת טעמי המשניות כמבואר ברש”י ברכות ה’ א’ סוטה כ”ב א’ וב”מ פ”ו א’, וביותר מבואר שצריך משנה קודם כמ”ש תענית ז’ ב’ ח’ א’, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה לו, וברש”י שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא, (ובהוריות י”ב א’ גרסו מתני’ והדר וכו’).

ת.

היינו הך.

ובמכתב אחר ביאר רבינו כונתו: תלמוד כולל הכל.

ש.

כ’ בספרי פ’ עקב ד”א כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם, ורבינו הלל גריס שמא תאמר הריני לומד פרשה קלה ומניח הקשה ע”כ.

ונתקשיתי טובא מהא דגרסינן בריש במ”ר פ”ב ג’, ר’ יששכר אומר ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקב”ה חביב הוא עלי, ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה ע”כ.

ולא סוף דבר שאינו נתבע על זה בב”ד ש”מ ושמהני בדיעבד, אלא שעצם הדילוג אהוב על הקב”ה.

והדברים סותרים זל”ז.

ת.

שם מיירי בנער שעדיין אינו מבין ענינים.

ממה שהשיב לי מרן שליט”א בע”פ

ש.

האם בחור צריך ללמוד נביאים וכתובים?
ת.

צריך ללמוד את כל התורה.

ש.

כמה ללמוד כל יום?
ת.

קצת.

ש.

איך מגיעים למדות טובות (נשאל מבחור א’)?

ת.

שילמד גמ’ ב”ק.

והוספתי כמה שמועות מרבינו שליט”א, מרשימות תלמידו הגר”ג הוניגסברג שליט”א (מנחת תודה).

א’ שאל אם בחזרה לחזור עם תוס’, והשיב כשלומדים עם תוס’ זוכרים עי”ז את הסוגיא יותר טוב (יז).

הסיבה שזוכרים חומש פחות מגמ’, שום שאין לו צורת הדף קבועה כמו בגמ’ (יט).

במכתב לבחור ששאל איזה אחרונים ללמוד, השיב בהוראת אביו: חידושי הגרע”א (כה).

א’ שהתרעם על דרך הפלפול בלימוד בישיבות, אמר אם לא ילמדו מה שמושך לא ילמדו כלל, ולא ידעו כלל, ולא ידעו גם מה שצריך לדעת (כו).

בברכות י”ג ב’, וה”ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בה.

מכאן שהטעם שצריך ללמוד עם הילדים כדי שידעו איך ללמוד וידעו לדבר בלימוד ולא שידעו הלימוד, שאי”ז הטעם שצריך ללמוד עם הילדים (קיב).

[ועיין עוד באריכות בספר הנ”ל בכל עניני דרך הלימוד].

קרא פחות

אגדהאיובארבע אמותגאולהגמראגן עדןדייןדיני ממונותדםהתורהזוהרידיסוריםמדרשמשנהנדהסוכהעוברקטןקידושיןריחשבתשחרית
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

משה”ק ע”ד המ”א או”ח סי’ רכ”ג סק”ה שכתב שאין מברכין על ספרים שהחינו, מדברי הר”מ פי”א מהל’ ברכת ה”ט שמברכין זמן על תפילין חדשים ול”א מצות לאו ליהנות נתנו. תשובה – נראה לחלק דבספרים שיך מצוה בעצם הקניה מצות כתיבת ס”ת ...קרא עוד

משה”ק ע”ד המ”א או”ח סי’ רכ”ג סק”ה שכתב שאין מברכין על ספרים שהחינו, מדברי הר”מ פי”א מהל’ ברכת ה”ט שמברכין זמן על תפילין חדשים ול”א מצות לאו ליהנות נתנו.

תשובה – נראה לחלק דבספרים שיך מצוה בעצם הקניה מצות כתיבת ס”ת לדעת הרא”ש, משא”כ תפילין שהקניה היא הכשר מצוה לכו”ע.

עוד י”ל דהנה אשכחנא מחלוקת לכאורה בין הר”מ להרא”ש אי אמרי’ מצוה בו יותר מבשלוחו גם בהכשר מצוה, דאע”ג דגבי קידושין אמרי’ הכי (בקידושין מ”א א’), מ”מ נחלקו הר”מ (בסה”מ רי”ג ופ”א מהל’ אישות ה”ב) והרא”ש (כתובות ז’ ב’) אי קידושין מצוה או הכשר מצוה, והרא”ש לשיטתו אפה מצות בעצמו משום מצוה בו, כדאי’ בשו”ע או”ח סי’ ת”ס ס”ב, אע”פ שאפיית מצות לכו”ע הכשר מצוה הוא.

והר”מ לשיטתו ס”ל (הל’ שבת פ”ל ה”ו) דהכנה לשבת הו”ל מצוה ולא הכש”מ, כיון דבגמ’ שם נזכר שיש מצוה בו גבי הכנה לשבת – ואפשר שזהו מחלוקת יותר שורשית בגדר הכשר מצוה, דלהרא”ש הו”ל כמצוה ממש ולהר”מ לא.

ולפ”ז אפשר דגם גבי מצות ליהנות נתנו להרא”ש זהו בהכשר מצוה ג”כ משא”כ להר”מ, ואנן הוא דחיישי’ בזה לדעת הרא”ש שלא לברך שהחינו על הכשר מצוה, משא”כ הר”מ גופיה ס”ל דמברכין כיון שאינו המצוה.

מ”מ אפשר דיש ליישב מחומר הקושיא כיון דהמ”ב גופיה בסי’ כ”ב פסק דלא כהרמב”ם, ובסי’ רכ”ג גופי’ הביא לגבי ספרים שיש בזה מחלוקת וא”כ י”ל דהר”מ ס”ל דאה”נ גבי ספרים ג”כ מברך, ומאן דפטר בספרים ס”ל בתפילין להלכה דפטור ג”כ.

ומשה”ק מדברי ט”ז על המג”א, דבט”ז (יו”ד רכ”א מ”ג) כתב דכיון דבת”ת שמח בלימודו אסור ללמוד מס’ מודר הנאה, לכאורה אין המג”א מחוייב לטעמי’ דהט”ז, וכן ראיתי בספר א’ (מילואים מ”ב דרשו עמ’ 54) שכבר העלה כך מדנפשיה דהמ”א לא ס”ל מדברי הט”ז.

קרא פחות
הכנהמשהספריםקידושיןשבתתפיליןתשובה
נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב:

ידוע שאחד מראשי ממשלת הרשע בארה”ק אשר נתן הקלה בשעתו לבני הישיבות בזמן החזו”א התחרט לאחר שעבר מתפקידו, והיו התבטאויות שונות מגדולי ישראל באותו הזמן, יש שהתבטאו בכאב שמצוה אחת שהיתה בידו נלקחה ממנו, ויש שהתבטאו לאידך גיסא שמשמים סובבו ...קרא עוד

ידוע שאחד מראשי ממשלת הרשע בארה”ק אשר נתן הקלה בשעתו לבני הישיבות בזמן החזו”א התחרט לאחר שעבר מתפקידו, והיו התבטאויות שונות מגדולי ישראל באותו הזמן, יש שהתבטאו בכאב שמצוה אחת שהיתה בידו נלקחה ממנו, ויש שהתבטאו לאידך גיסא שמשמים סובבו שיתחרט כדי שלא יקבל על המצוה שכר כדין תוהה על הראשונות (קידושין מ), ויש שהצביעו על העובדה שאותו רשע לא היה ראוי לכך לתת הקלה לבני הישיבות ועשה כן בעל כרחו שלא בטובתו כל עוד שהיה מושל משום (סוף משלי) פלגי מים לב מלך ביד ה’, אבל לאחר שעבר מתפקידו חזר לסורחנו הטבעי לשנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים.

והנה המדוברת כרגע שם רשעה ירקב פועלת כיום כשליט עריץ מימי הביניים שכל היוצא מפיו יעשה ללא שהות ועיכוב בכל גחמה שעולה על לבה, ולא זו בלבד אלא אף זאת היא עושה כנגד כל הממונים שהתמנו מטעם הרשויות ומטעם הציבור לקבוע ולהכריע בכל הדברים העומדים על הפרק, והמגוחך בכל הסיטואציה שכל מינוי המדובר הוא לשם מעשה קוף בעלמא של מתן מידע וייעוץ בלבד ומעולם לא ניתן לה כח ושלטון להכריע הכרעה כל שהיא, וכל השימוש בתפקידה לקבוע ולהכריע עניינים הוא שימוש בתפקיד שאינו שלה.

ונשאלת השאלה מאחר ולב מלך ביד ה’ למה ניתן לה רשות להצר ולהפריע לתלמידי החכמים ולומדי התורה באופן נוראי כל כך.

ונראה הטעם בזה משום שלפני שבר גאון וסופה ליפול ולהתרסק מאת ה’ מן השמים כפרעה והמן והיטלר.

וכמו שדרשו חז”ל (מכילתא פרשת בשלח) על הפסוק וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים (שמות יד), שהמילה “מצרים” באה לרבות את כל המצרים והמפריעים והמציקים לדורותיהם.

וכמו שראינו עד דורינו זה את מפלתם של רון קובי ודומיו שבאו להצר כנגד הקב”ה ועבדיו ונפרע מהם במזומן, ומקרוב ממש אירע אחד מאנשי הפרלמנט בתורכיה שבא לדבר כנגד היהודים ותוך כדי דיבור נפל ונתמוטט כמעשים שאירעו בזמן המקרא וחז”ל (והפלא שאחר הסיפור הזה ראינו שעולם כמנהגו נוהג ולא ראינו חזרה בתשובה המונית אחר מעשה זה, והכסילים ימשיכו בדרכיהם עם כל מה שלא יהיה, ואף ימשיכו לדרוש מלומדי התורה לבטל תלמודם).

והנה בגמרא במגילה פרק קמא איתא לגבי המן “בקום עלינו אדם” אדם ולא מלך, וביארו שם המפרשים, ויש לזה הסבר הן ממבט רוחני והן ממבט גשמי, שמכיון שהמן היה אדם ולא מלך, ממילא מפלתו היתה קרובה וקלה יותר, שכן הפלת מלך הוא נחשב נס גדול יותר ופחות נותנים את זה מן השמים במהירות, אבל המן היה חסד ה’ שנלחם בנו אדם ולא מלך וכך מפלתו היתה קרובה יותר.

והנה המדוברת אפשר לומר עליה בדיוק את דברי הגמ’ הנ”ל “בקום עלינו אדם” אדם ולא מלך, ולכן מפלתה מובטחת בקרוב ממש ככל שאר האישים הנזכרים לעיל שנלחמו כנגד הקב”ה ונפלו בקלות ובמהירות, וחסד ה’ עשה עמנו שפקיד זוטר שאין לו שום מינוי אמיתי אלא מתן ייעוץ ומידע בלבד נלחם באמצעות תפקידו אשר הנס הנצרך לזה הוא נס שיותר קל להתקבל התפילה על זה.

קרא פחות

התורהידקידושין
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד ידידי הרה”ג ע”מ סילבר שליט”א לאחדשה”ט ולאחר שהנאני טובא במש”כ לי בעבר הנני לשאול אם לא יהיה לו לטרחה מהו מקורו של דברי תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בא שעמ”י אכלו את הפסח בהר המוריה וחזרו למצרים וגם קשה מה ...קרא עוד

לכבוד ידידי הרה”ג ע”מ סילבר שליט”א

לאחדשה”ט ולאחר שהנאני טובא במש”כ לי בעבר הנני לשאול אם לא יהיה לו לטרחה מהו מקורו של דברי תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בא שעמ”י אכלו את הפסח בהר המוריה וחזרו למצרים וגם קשה מה עם חוץ לתחום.

יעקב גלאי

***

תשובה

בע”ה יז ניסן תשע”ז

לכבוד הרה”ג יעקב גלאי שליט”א

שלום רב

ענין העננים נזכר ג”כ במדרש שכל טוב יתרו י”ד ט’ וז”ל, וכן עשה הקב”ה נשא את בניו על ענני כבוד בשעה קלה והביאם למקום הר המוריה ואכלו שם הפסח והחזירם מיד למצרים ע”כ, שאמנם הוא מאוחר לת”י, אבל זה מראה לכאורה שהיו עוד מקורות לזה.

ועוד במדרש פתרון תורה פרשת האזינו איתא, שיר השלישית שאמרו ישר’ במצרים בשעה שאכלו ישר’ את הפסח, שנ’ הש’ יהיה לכם כליל הת’ וג’, כשאכלו ישראל את פסחיהן נגלה הק”ב מן השמים במצרים ומתו כל בכוריהם מהר באו עבים וישבו על פתחיהם שלישראל והיה אדם הוא ואשתו ובניו ובנותיו וכל אשר לו ישב עליו והוליכן לארץ ישראל בלילה, שנ’ הוציאך ה’ אל’ ממצרים לילה.

ומנין שהלכו לארץ ישראל, שנ’ ויסעו בני יש’ מרעמסס סכותה וג’, וכן הוא אומ’ ויעקב נסע סכתה וג’.

וכשבאו לסכתה חישב בית דין של מעלה ואמ’ עכשו יאמרו מצרים הבריח אותן, אילא אחזירם למצרים כדי שיצאו ביום לעיני הכל, שנ’ לעיני כל מצרים ע”כ.

ובחיבורי על המכילתא דרשב”י [מהדורת זכרון אהרן ירושלים תשע”ז] עמ’ שטו באיפת צדק ד”ה ואביא אתכם, שם הראיתי לזה מקור [ע”ד אפשר] מדברי המכילתא דרשב”י שמות י”ט ד דקאמר ואביא אתכם אלי זה בית העולמים, ומשמע בפשטות דמיירי על העבר ולא על העתיד, וכמו כל הפרשה שם וכן הדרשות שם.

בענין מחוץ לתחום יש לדון כאן האם העננים נחשבו כמחיצה או לא, וכבר ביארתי היטב בזה בשו”ת עמ”ס בשני תשובות שיש בזה מחלוקת ראשונים וכבר מחלוקת הסוגיות והדעות בחז”ל, וכאן נכנסים לעוד נידון האם כל ישראל שמרו את התורה קודם נתינתה, או רק א”א ע”ה, דבגמ’ יומא כ”ח ב’ איתא רק אברהם אבינו, וכ”ה בב”ר, וכעי”ז בסוף קידושין עי”ש, לא שמענו יותר מן האבות, אבל במדרש הנקרא בראשית רבתי משמע שכולם שמרו, ומ”מ לא היה בתוקף מה ששמרו המצוות כדי שמכח זה יהיה מותר להם לבטל ציווי אחר של ה’, כשנוגד למצוות של אחר מתן תורה, והנה דעת כמה ראשונים שאין איסור חוץ לתחום גם ביותר מי”ב מילין, וממילא לכאורה לא גרע אז מאחר מתן תורה שכ’ רמב”ן בס’ המצות שעדיין לא תקנו הדרבנן אז, וגם להבראשית רבתי הנ”ל יש לצדד שכל ישראל לא קיימו אז כל הדרבנן, ורק באברהם נתחדש ענין זה שקייים אף הדרבנן.

[ומצד הגמ’ בשבת כבר יישבתם ששם הי’ אחר שהיו במרה וקבלו השבת וכאן לא, ועדיין יש לדון בזה מצד שזה דרבנן].

בכבוד רב

***

קרא פחות
דרבנןהתורהיעקבקידושיןתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה בס”ד שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א, הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים.*** תשובה שלום רב אכן כדבריך לעתיד ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א,

הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים.

***

תשובה

שלום רב

אכן כדבריך לעתיד לבוא יצטרכו ייחוס מחדש, ולא יועיל מסורת רגילה של כהונה בלא כתב ייחוס (עי’ קידושין ס”ט ב’), אך בעלי מומין יתרפאו כמבואר בחז”ל (עי’ סנהדרין ר”פ י”א, וכן בשאר מאמרי חז”ל שהבאתי בתשובה לפני כן), וזה יהיה בין כהנים ובין מי שאינו כהן.

יה”ר שתזכה לעמוד לשרת לפני ה’

***

קרא פחות
איטרכהניםקידושיןתשובה
נשאל: י״ג בכסלו תשפ״דב:

הדין ברור בהרבה פוסקים שקידושין כאלו לית בהו מששא אע”פ שלאב יש נאמנות בב”ד במקום עדים מ”מ אין לו כח לשמש במקום עדי קיום.ותחילה אביא בזה דברי הגרי”א חבר שביאר הענין וז”ל (בית נאמן חדר יד אות ב), ויש לי ...קרא עוד

הדין ברור בהרבה פוסקים שקידושין כאלו לית בהו מששא אע”פ שלאב יש נאמנות בב”ד במקום עדים מ”מ אין לו כח לשמש במקום עדי קיום.

ותחילה אביא בזה דברי הגרי”א חבר שביאר הענין וז”ל (בית נאמן חדר יד אות ב), ויש לי מקום עיון בהא דקיי”ל דמקדש בע”א אין חוששין לקדושין אפי’ שניהם מודים וכתבנו למעלה הטעם כיון דא”נ בדבריו לחוב לאחריני לא חלו הקדושין כלל כיון דלא חל ההקדש א”כ בהא דקיי”ל דאב נאמן על בתו לומר שקידשה או מטעם מיגו שבידו לקדשה או משום דהתורה נתנה לו נאמנות כמ”ש בפ’ האומר (דף ס”ד ע”א) א”כ יועיל קדושי אב בבתו קטנה בלא עדים כלל, והיה נלע”ד ליישב ע”פ מ”ש הרשב”א בחידושיו למס’ קדושין שם דלס”ד דמ”ש חב לאחריני הוא שע”י הקדושין נאסרים הקרובות, שהקשה שם דא”כ גר וגיורת מאי איכא למימר דשם לא שייך איסור קרובות, ותי’ שם דלא פלוג דכיון דעיקר קדושין הוא חוב ולא מהני בלא עדים, לכן גם היכא דלא שייך חוב ג”כ לא מהני דהתורה לא חילקה בזה, וא”כ א”ש גם בקדושי אביה דהתורה לא זכתה לאב אלא מה שיכולת בידה כשהיא גדולה דכיון דאפי’ בקדושי עצמה לא מהני בלא עדים גם בקדושי אביה כן עכ”ל, ומ”מ מבואר שהדבר פשיטא ליה שאין שום צד שקידושי אב לבתו שלא בפני עדי קיום חלים הקידושין.

וכן מבואר הדין כבר במרדכי (יבמות רמז נח) וז”ל, ולא דמי להא דאמרי’ פרק האומר קדשתי את בתי וכו’ ואמרינן בגמ’ נאמנין ליתן גט דלמא אומר קידשתי בפני עדים דאם לא הכי פשיטא דאין כלום דאפילו אמר קדשתי בפני עד א’ אין כלום ואפילו שניהם מודים עכ”ל, עי”ש בכל דבריו, ואיני נכנס לנידון של עד אחד לדעת הפוסקים האחרונים, עכ”פ מבואר דפשיטא ליה דקידושי בת קטנה שלא בפני עדים לית בה מששא.

וז”ל הרמ”א (באעה”ז סי’ לז ס”ו), בשם פסקי מהרא”י (תרוה”ד סי’ נ’) כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או ע”י עצמה, שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך.

וכתב שם הרמ”א וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סי’ ל”ה סעיף ג’ עכ”ל, ועי”ש בנו”כ דיש חולקים על דין זה וסבירא להו דחוששין לקידושין גם באופן שלא מינה את השליחים בפני עדי קיום מכיון שיש צד שמינוי השליחים הוא מדין ערב, עי”ש באבני מילואים.

ומבואר בדברי הפוסקים בזה דכל הנידון רק לעניין עדי שליחות האם דינם כעדי קידושין גופא או לא, אבל עדי הקידושין גופייהו לכו”ע צריך שיהיו ובלא עדים אלו אין קידושין.

ובשו”ע אה”ע (סי’ לז סכ”ג) אי’ בזה”ל, אב שאמר שקידש בתו, ואח”כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום, נאמן.

ובהג”ה שם הוסיף ול”נ דוקא תוך כדי דיבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ”ה.

עכ”ל.

ומבואר דמ”מ אם אנו מקבלים דבריו שקידושי ראשון היו בפני פסולי עדות אין בזה שום ספק שהקידושין לא חלו, למרות שלפי צד זה לא אכפת לן לומר שכך היה שקידש את בתו, כיון שלא היו בפני עדים כשרים כדין.

ועי”ש בב”י ובב”ח שדין זה גופא יתכן דתליא בפלוגתא דרבוותא הרשב”א והר”ן האם נאמן לומר שהיה בפסולי עדות או לא, אבל זה ברור שאם אנו מקבלים דבריו שהקידושין היו בפני פסולי עדות זה מבואר מדברי כל הנו”כ שם דלית בהו מששאב הנך קידושין אפי’ שהאב מודה שהקידושין היו מכיון שלא היו בפני עדות כדין.

בכנסת הגדולה [אה”ע סי’ מב הגה”ט אות כא] כתב וז”ל, המקדש את הקטנה שכסף קדושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת, אין חוששין לקדושיו אפילו להצריכה גט.

הר”י אדרבי ז”ל סימן רל”א, רשד”ם חא”ה סימן ל”ג.

והרש”ך ח”א סי”ג הוסיף, שאע”פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב, אין בקדושין האלו בית מיחוש.

אמר המאסף וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין, אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו קטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת, מי נימא כיוון דכסף קדושין לאביה כשרים הם לעדות, או נימא דכיוון דהם קרובים למתקדשת אעפ”י שהם כשרים לאביה וכסף קדושיה לאביה, אין כאן קדושין, או לפחות ספק קדושין.

והוי יודע שמתוך דין זה דנתי שכתובה שחתמוה עדים קרובים לאב ורחוקים לבת פסולה, כיוון דאם מתה האשה בלתי זרע של קיימא חוזר על המקצת מחמת תקנת טוליטולא או מפני המנהג או מפני התנאי.

וליכא לאקשוי אפילו אי הם קרובים לקרובי האב הראוים ליורשו ורחוקים לו ולבת יהיו נפסלים מטעם שאם תמות היא בלא בנין, וכבר מת האב הם יורשים החצי דכולי האי לא חיישינן, שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף.

אלא שהמעיין שם ברשד”ם ז”ל יראה דאפילו הם קרובים לאב אעפ”כ היא כשרה עכ”ל הכנסת הגדולה.

ומבואר מכל הנידון שצריך עדים, ולהדיא בסוף דבריו דן לגבי עדים קרובים לאב ומבואר מתוך זה דמיירי שהאב דווקא הוא המקבל הקידושין, ועי’ גם במהרשד”ם שם.

ומבואר דבעי’ עדי קיום, ושאילו יבוא האב ויאמר שהיו קידושין אלא שהיו שלא בפני עדים זה פשיטא לפי כל הצדדים דלית בהו מששא, וכן הביאו הנו”כ דברי הכנה”ג.

 

קרא פחות
גטהכנהזרעחובידעדותערבקבלהקידושיןתוך כדי דיבור
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א שלום וברכה שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם, וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ ...קרא עוד

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום וברכה

שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם, וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.

שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.

וצ”ב, מקרא להדיא – “אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני”, דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.

שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב’ אנשים אלו גנב וכד’.

האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.

שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע”ה על בנים כמו שיצחק התפלל.

שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

שאלה: תרומות פ”ו מ”ה: “אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר”, ופירש הר”ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו”.

וצ”ב מה כוונתו במה שכתב “לאחר שזכה בו”.

שאלה: מה הפשט במהרש”א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב ע”א “גדולה מילה כו’ שנאמר כי ע”פ הדברים האלה כרתי גו’.

ר”ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי’ פ”ד מיתות ודו”ק”: מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.

שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס”א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ”ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.

שאלה: ירושלמי שבת פרק א “תנא ר’ יהושע אונייא תלמידי ב”ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה”, מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.

שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק”ש בנץ, קוראים ק”ש דשחרית ג”כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס”ל דזמן ק”ש הוא דווקא אחר הנץ.

שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא “עשר בשביל שתתעשר”.

שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.

שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.

האם דרש זה אמיתי?

שאלה: בתרומות פז מ”ב, משמע שם בהר”ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.

וצ”ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.

שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?

בברכת יישר כח גדול

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

שאלה: תהלים פרק קה (ל) שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם:וצ”ב, וכי כמה מלכים היו, הרי היה רק פרעה מלך.

תשובה: מצינו בכ”מ שהמשנה למלך קרוי מלך ג”כ.

שאלה: ידוע ששם משקה הוא רק בשבעה משקין, ושאר מי פירות מקרי זיעה בעלמא חוץ מיין ושמן.

וצ”ב, מקרא להדיא – “אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני”, דמילת אשקך קאי נמי על עסיס רימוני.

תשובה: אמנם משקה סתמא הוא מז’ משקין אבל היכא שנאמר בפירוש משקה של פירות אי”ז סתירה, וכמו שאמרו בברכות ל”ה א’ כרם זית אקרי כרם סתמא לא אקרי.

שאלה: מה הדין האומר על אחד משני אנשים לשון הרע, דהיינו שאומר שאחד מ-ב’ אנשים אלו גנב וכד’.

האם מקרי לשון הרע, באופן שאי אפשר לברר מיהו מביניהם.

תשובה: לא ראיתי דבר ברור בזה, ואולי יש לחלק בין מקרים, ובמקרה שלך יותר מסתבר שלא להתיר.

שאלה: מדוע לא מצינו שהתפלל אברהם אבינו ע”ה על בנים כמו שיצחק התפלל.

תשובה: הכניס צרה לשרה.

ראה ב”ר עא ב.

שאלה: מדוע חוששים דווקא לבשר שנתעלם מן העין, ולא בפירות וירקות שאולי החליפו אותם בפירות האסורים.

תשובה: עיין ע”ז לט ב’.

שאלה: תרומות פ”ו מ”ה: “אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר”, ופירש הר”ב ומן ההפקר – לאחר שזכה בו”.

וצ”ב מה כוונתו במה שכתב “לאחר שזכה בו”.

תשובה: דאפילו לאחר שזכה בו וכבר איננו הפקר עכשיו גם כן אסור.

שאלה: מה הפשט במהרש”א בחידושי אגדות מסכת נדרים דף לב עמוד א “גדולה מילה כו’ שנאמר כי ע”פ הדברים האלה כרתי גו’.

ר”ל שכל מצות התורה תלוין במילה וכיון שעדיין לא נימול אינו בכלל מצות התורה ואדרבה אסור ללמוד תורה ולשמור שבת כדאמרי’ פ”ד מיתות ודו”ק”: מדוע כל זמן שלא מל – אסור ללמוד תורה ולשמור שבת.

תשובה: אמנם נכון שאי’ בזהר שלא ילמד לערל וכו’, אבל המהרש”א בודאי אין כונתו לזה דפשוט וברור שמחוייב לשמור שבת, ומהרש”א התכוין למש”כ בפ’ ד’ מיתות על גוים שנקראו ערלים כדתנן בנדרים, שהם אסורין ללמוד תורה ולשמור שבת כמש”כ בסנהדרין שם, והכונה שהגרות הוא ע”י המילה, וקיצר בזה מאימת המלכות.

ולכן סיים ‘ודוק’.

שאלה: שולחן ערוך הלכות קריאת שמע סימן נח ס”א ומצווה מן המובחר לקוראה כוותיקין, וצ”ב הטעם – הרי זריזין הוי דאורייתא, וסמיכת גאולה לתפילה – לאו דאורייתא היא.

תשובה: מבואר בתה”ד ועוד פוסקים דכל היכא שאפשר לעשות המצוה בהידור יותר אחר כך אין בזה זריזין מקדימין.

וראה עוד בסו”ס לבושי צדקה.

שאלה: ירושלמי שבת פרק א “תנא ר’ יהושע אונייא תלמידי ב”ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי ב”ה”, מה הפשט בזה שהגיעו עד כדי שפיכות דמים.

תשובה: שמעתי פעם מידידי ר’ ראובן כהן דבר נכון שבאמת הת”ח תלמידי ב”ש שמימיהן אנו שותין הם בודאי לא הרגו ומי שהרג היה בני החצרות התלמידים שלא היה להם ירא”ש, ואנשי המחלוקת הנדבקין לתלמידי חכמים, ויש להוסיף דבאמת בסוף זמן בית שני היה רפיון באיסור רציחה, כמבואר בגמ’ רפ”ב דיומא ובמתני’ סוף סוטה ובאריכות בספר יוסיפון והדברים ברורים.

שאלה: האם הותיקין המדקדקים שקראו ק”ש בנץ, קוראים ק”ש דשחרית ג”כ אחרי הנץ החמה, כדי לצאת דיעות הראשונים דס”ל דזמן ק”ש הוא דווקא אחר הנץ.

תשובה: קי”ל כעיקר כמו הדעות שסוברין שק”ש קודם הנץ, כמו שפסק בשו”ע, אבל העיר הגר”ש דבליצקי שמ”מ אם עושה כהנה”ח הנראה מרויח שעכ”פ לפי הצד שהנה”ח המישורי הוא האמת מרויח בזה דעות ראשונים הללו, משא”כ אם נוהג כהמישורי אינו מרויח להצד שהנראה הוא האמת.

שאלה: איך האבן עזרא היה עני ומתאונן על מצבו, כידוע? האם לא נתן מעשר? והא “עשר בשביל שתתעשר”.

תשובה: איתא בתנא דבי אליהו כל ת”ח שעוסק בתורה ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו שאינו מתעשר כדי שלא להבטל מן התורה עי”ז.

וגם בעשירות יש עשירות דתורה, ועיין קידושין מט ע”ב, ומרן הקה”י אמר שהעשירות שהובטחו על הסנדקאות הוא זכה לזה בספרים, ומרן הגרח”ק אמר שזכה לזה בצאצאיו.

שאלה: אמרינן: כל הקודם לארץ – קודם לברכה.

שמעתי מידידי דרך דרש, דהיינו: כל הקודם לארץ – שהוא ענו ושפל ברך – הוא קודם לברכה ממעל.

האם דרש זה אמיתי?

תשובה: כדי לפרש כך במאמר הלזה היה צריך שיהיה דחק בפירוש האמיתי כדי שנצטרך לפרש כן, אמנם הדבר הוא נכון, וכן הוא אומר בקשו את ה’ כל ענוי ארץ.

שאלה: בתרומות פז מ”ב, משמע שם בהר”ב, שכהנת שנישאת לפסולים – אפילו נתגרשה, אסורה לאכול בתרומה.

וצ”ב, מאי שנא מכהן שנשא פסולים, דכיוון שגרשן – חזר לאכול בתרומה.

תשובה: אי’ בסוטה כ”ג ע”ב, כהנת מתחללת, כהן אין מתחלל.

מנלן, דאמר קרא ולא יחלל זרעו בעמיו, זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל.

שאלה: כהן שנשא גרושה, שדינו ככהן חלל שאסור בתרומה – האם זה מדאורייתא?

תשובה: הנני להביא ממש”כ הגר”י זילברשטין שליט”א בחשוקי חמד בכורות מה ע”ב, כתב השו”ע (סימן קכח סעיף מ) כהן שנשא גרושה לא ישא את כפיו, וכתב במג”א (ס”ק נד) שהוא פסול מדרבנן שחכמים קנסוהו שלא יעלה לדוכן, וכן כתב בשו”ע הרב (סנ”ג) וכן כתב במשנ”ב (ס”ק קמז) שפסול מדרבנן לכל דבר שבכהונה.

אמנם בחת”ס (ח”ו סימן יב) כתב שמתחילה אמרתי דפשיטא יותר מביעא בכותחא שהנושא נשים בעבירה דפסול לעבודה איננו אלא קנס מדרבנן, דהיכי רמיזא בתורה למיפסליה, אך שבתי וראיתי שבשו”ת הרא”ם (סימן נט) כתב שהוא פסול מדאורייתא לכל קדושת כהונה מדכתיב וקדשתו ודרשינן ביבמות (דף פח ע”ב) ‘וקדשתו’ דפנו [הכהו] וקדשהו על כרחו ופרש”י שאם נשא נשים האסורים לו יכפנו בי”ד להוציא, ש”מ מלשון זה כל זמן שלא כפוהו אינו מקודש מן התורה.

וראה מה שכתב בזה הגרי”ש אלישיב בהסכמתו לספר ‘בן לאשרי’ (הוברמן, ח”ב), ע”כ מהחשוקי חמד, וראה שם עוד בזה.

***

קרא פחות
גאולההפקרהתורהמילהמשהקידושיןקריאת שמעשבתשולחן ערוךתשובה
נשאל: ז׳ בכסלו תשפ״ה

הנה לענין נדרים נדרי קטן בן עשר (כמו בגיל המקביל למקרה שלך) קי”ל [יו”ד סי’ רלג ס”א] שאינם חלים כלל מן הדין בתורת נדר (ולמעשה עי”ש ברמ”א שמכין אותן וכו’ כדי להרגילם). והיה מקום לדמות קללה לנדר, דמאחר שאין דיבור ומחשבת ...קרא עוד

הנה לענין נדרים נדרי קטן בן עשר (כמו בגיל המקביל למקרה שלך) קי”ל [יו”ד סי’ רלג ס”א] שאינם חלים כלל מן הדין בתורת נדר (ולמעשה עי”ש ברמ”א שמכין אותן וכו’ כדי להרגילם).

והיה מקום לדמות קללה לנדר, דמאחר שאין דיבור ומחשבת קטן בלא שום מעשה חשיב כלום כמבואר בסוגיות [חולין יב ע”ב ויג ע”א], וה”ה אין לו דיבור [תוס’ שם יב ע”ב ד”ה ותיבעי ומשנ”ב  סי’ מב סקי”ג ושוע”ר שם ס”ה], ממילא לא שנא לענין נדר ולא שנא לענין קללה.

אולם הראיה מענין נדר יש לדחות דהרי לענין נדר ושבועה קיימא לן [עי’ שבועות כו ע”ב ויו”ד סי’ רי ס”א וסי’ רלט ס”א] שנדר ושבועה בלא דעת אינם כלום, ומכח זה הוכיח הרמ”א [יו”ד סי’ רכ סט”ו] שאין צריך דיני תנאים בנדר כדעת הרמב”ן בפרק יש נוחלין, דהרי בלא כוונה לא חלים, ואינו כמו מכר וכיו”ב דגם כשיש מחשבה הפוכה חלים משום שדברים שבלב אינם דברים (עי’ קידושין נ ע”א), [ודעתו דלא כתשובות מיימוני בהפלאה סי’ ד כמו שציין לדבריהם הרע”א שם, וכן הוא דלא כהרא”ש ספ”ק דנדרים סי’ י והלכות גדולות סי’ לט וסי’ מ כמו שציין בשיורי ברכה שם].

וממילא יש לומר דבקללה הוא דין אחר, דהרי בקללה שמא אין הדין שבלא דעת אינם חלים, ואדרבה מצינו במו”ק יח ע”א בעובדא דהתם דהו”ל כקללה שיוצא מלפני השליט דברית כרותה לשפתים.

אולם יש לדחות דשם היה בצדיק ולכן אמרי’ שם בשגגה היוצא מלפני השליט, ובצדיק המקלל הוא דין אחר, וכן מצינו שקללת חכם אפי’ על תנאי היא באה [מכות יא ע”א], ומשמע דמי שאינו צדיק אינו כך שהקללה תבוא על תנאי, ויש לציין דבנידוי מצינו [יו”ד סי’ שלד סל”ט] דהמנדה למי שאינו חייב נידוי לא חל הנידוי, וזה אפי’ בצדיק המנדה, כדמוכח בגמ’ [מו”ק יז ע”א] גבי ריש לקיש, אם כי שם לגבי נידויים אפשר שהוא יותר דמי לנדר מצד דיני תנאים ודיני כוונה.

ומה שמצינו בכ”מ שפיו הכשילו אפי’ באינו צדיק (כמו ויאמרו לא נעלה במד”ר ר”פ קרח, ועוד) יש מקום לטעון דאחר שכבר נגזרה גזירה הוא ענין אחר.

אולם מצינו בכמה מקומות שיש להזהר שלא לקלל אדם מישראל שמא תחול הקללה גם במי שאינו צדיק, ע”ע סנהדרין ריש קב ברית כרותה לשפתים לגבי יהוא שאמר יהוא יעבדנו הרבה ונתקיים בו, ועי’ באה”ט או”ח סי’ רמ בשם של”ה בשער האותיות שלא לומר לתינוק הכלב יקח אותך שלא יזיק לתינוק, והובא בקצש”ע סי’ לג סי”ד וסי’ קסה ס”ז וכה”ח סי’ רמ סקצ”ג ויו”ד סי’ קטז סקק”ג וכן בציפורן שמיר לחיד”א אות קפט, ועי’ פר”ח יו”ד סי’ קטז, וע’ שוע”ר הל’ שמירת גוף ונפש סי”ב שאין לקלל אדם מישראל שמא תזיק הקללה וגם הביא משל”ה הנ”ל, וכן מבואר מדברי החינוך, ועי’ ב”ק צג ע”א גבי קללת אבימלך שקילל ונתקיים בזרעה ועי’ בריקנטי שמות כט, ומיהו יש מקום לומר דבכל אלה היה מקום לחול, דגבי יהוא היה בזה פגם של סרך הודאה בע”ז, ונחשב לו לחטא שגרר חטאים גדולים, וגם גבי אבימלך הי’ לו איזה פתחון פה של קפידא על מה שלא אמר לו אשתו היא כמבואר בפסוקים (וע”ע ב”ב קנג ע”א וגיטין לה ע”א).

ויש לציין עוד דדעת הרמב”ן והריטב”א במכות שם דקללת חכם אינה באה על חינם ממש אלא אם יש קצת טעם בדבר (אולם עי’ במאירי שם ובאר שבע סנהדרין צ ע”ב, ועי’ ספר חסידים סי’ תשסו, ומ”מ גם הבאר שבע תמה מאוד בביאור המאמר לפי שיטתו, ודברי הספר חסידים יש ליישב במי שהקללה יש לה מקום לחול).

א”כ היוצא מזה דגם בלא כוונה כלל ברית כרותה לשפתים אפי’ באינו צדיק וממילא יש מקום לדון לגבי קללת קטן.

ויש לציין דברש”י (שמות כא יז) ממעט קטן מקללת אביו שאינו חייב בזה ויל”ע למה הוצרך מיעוט ולמה היה צד לחייבו ואולי ס”ד כיון שקללתו מהני כגדול ס”ד לחייבו, אבל עדיין אינו מיישב, חדא דהרי הא אפי’ מעשה גמור אינו מחייב את הקטן כ”ש מעשה כזה, ועוד דא”כ למעט קטן ממקלל חרש, אולם יש לומר על קו’ זו השניה דעדיפא מינה קאמר דאפי’ באביו חייב דעדיפא לן להשמיע החידוש יותר, ועי’ עמר נקא שם שביאר החידוש ברש”י באופן אחר.

ואולי יש ליישב בשינוי קצת דבקללת אביו ואמו נתחדש שהאדם המקלל אחראי על הנזק שנעשה מקללתו אע”פ שהיה בזה רק גרמא, ולכן חייב מיתה במקלל אביו, וממילא ס”ד שגם בקטן שאין כוונתו כוונה יתחייב ג”כ.

ועי’ שער הגלגולים הקדמה לז שהאר”י נתן תיקון וכפרה למי שקילל את אמו בהיותו קטן, ומ”מ אינו ראיה שחל דבר דכל אחד יש לו עכ”פ לכתחילה לבקש כפרה על מעשים רעים שעשה בקטנותו כמ”ש הרמ”א באו”ח סי’ שמג ס”א בשם התה”ד ח”ב סי’ סד וכמבואר בדברי הפוסקים וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת.

ובפנים התה”ד אי’ גם קטן שקילל אביו וכו’ בינקותו טוב שיקבל כפרה דסימן רע הוא שנעשו מכשולות תחת ידו, והובא בד”מ ביו”ד סי’ רמא, וגם זה אינו ראיה ברורה שחל דבר, דיש לומר שהמכשול הוא החטא שמבזה אביו ואמו.

ובבא”ח שנה שניה שופטים סכ”ג כתב וקטן שקלל אביו או אמו בקטנותו צריך כפרה בגדלותו כנזכר בספר חסידים וכן מפורש בדברי רבינו האר”י ז”ל ע”כ.

ונראה דבאופן שיש גזירה על האדם מן השמים אז ההכשלה בפה תוכל להתקיים גם על ידי קטן כמבואר בפ”ב דחגיגה גבי אלישע בן אבויה בי”ג בי כנישתא עי”ש.

ומ”מ יש לומר ג’ דברים להרגיע אותו אדם, הא’ שאפי’ אם יש צד בעולם שדיבורו גרם מ”מ הרי כבר חזר בו וקטן היה בלא דעת ומה אית ליה למיעבד ולכה”פ יעשה כפרה משום סימן רע כנ”ל בשם התה”ד.

ב’ דהרי קי”ל [משלי כו ב וע”ע מכות יא ע”א וסנהדרין מט ע”א ורש”י שם] קללת חינם לא תבוא, ואם קילל לחינם למה חושב שקללתו באה, אם לא דנימא שהיה איזה דבר לקללה לחול עליו או שכבר נגזרה גזירה ואז הפה נכשל מן השמים.

וכמו שנתבאר דלפעמים מן השמים מזמנים הדיבור של הקללה על ידי האדם כדי שיצא מפיו לפני שיתקיים והוא דבר המבואר ואין לאדם מה לעשות כנגד זה מלבד להזהר להבא אחר שגלגלו חוב על ידו.

ג’ דהרי יש בחירה לאדם אם להתגרש או לא (שבענין זה היה הקללה בניד”ד) וא”כ יש לצרף זה, אע”פ שאינו מוכרח.

ד’ שענין גירושין מצוי מאוד בעוה”ר ועכ”פ כיום ודאי כן הוא, ולא נעשה כאן שינוי הטבע שיש הכרח לתלות אותו בקללה בפרט שהדבר נתקיים לאחר כמה שנים.

ואמר לי (לפני כעשר שנים) מו”ר הגרב”ד דיסקין בשם מורו הגר”ש רוזובסקי על שאלה אחרת דעיקר הנזק הוא לא על הקפידא או הקללה עצמה אלא על מה שתולים אח”כ כל מה שיארע מכח הקפידא או הקללה הזו, זה עיקר הנזק שנעשה מכל כיו”ב.

קרא פחות
גירושיןהרהורי עבירהחובחרטהחרשילדותכוח הדיבורכפרהמצפוןקדושהקדושת הלשוןקטיניםקטןקטנותקידושיןקיוםקיום דבריםקיום שבועהקינותקללותקפידאתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שלהי אדר א’ תשע”ו {מה שהקשה כת”ר על מי שאין לו קרקע דקי”ל (פסחים ח’ ב’) שפטור מלעלות לרגל, א”כ מ”ט ממעטינן מי שחציו עבד וחציו משוחרר (בחגיגה ד’ א’), הא אין לו חלק בארץ. } תשובה לכאורה הוה עדיפא ליה לאקשויי ממשוחרר ...קרא עוד

שלהי אדר א’ תשע”ו

{מה שהקשה כת”ר על מי שאין לו קרקע דקי”ל (פסחים ח’ ב’) שפטור מלעלות לרגל, א”כ מ”ט ממעטינן מי שחציו עבד וחציו משוחרר (בחגיגה ד’ א’), הא אין לו חלק בארץ.

}

תשובה

לכאורה הוה עדיפא ליה לאקשויי ממשוחרר גופיה דמשמע דחייב, ואיך יש לו קרקע.

וז”ל המנ”ח מצוה ה’, ולכאורה לד’ התוס’ (פסחים ג’ ב’) דמי שא”ל קרקע פטור מפסח א”כ גר שנכתב בפירוש בתורה וכי יגור אתכם גר וכו’ היאך יש לו קרקע אי בקנה הא בזמן שהיובל נוהג לר”ל ק”פ לאו כקה”ג דמי וא”כ א”ל קרקע אך לשיטת הר”מ דביובל שני מביא וקורא א”כ ה”נ ועיין טו”א פלפל בדינים אלו גבי ראיה ונלמד משם לכאן עכ”ל.

עוי”ל לפ”מ דהרמב”ם לא פסק דין זה בפסחים ח’ ב’, א”כ ס”ל דאתיא דלא כהלכתא (ועמ”ש מהאחרונים בזבח פסח על הל’ ק”פ להר”מ פ”א), וי”ל לדעתו דהגמ’ בחגיגה אתיא כהלכתא.

שוב ראיתי בצל”ח פסחים שם וז”ל, שאלני כבוד הגאון מוהר”ר ישעיה ברלין מברעסלא למה לא הביא הרמב”ם הך מילתא דר’ אמי כיון שאין חולק עליו.

וזה אשר השבתי לו וכו’.

וכתב הצל”ח, ועל זה השיב תלמידי האלוף המופלג מוהר”ר מרדכי ברומף הנזכר והרי מפורש בחגיגה דף ג’ ע”א דילפינן מגזירה שוה דראיה ראיה לחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר שהוא פטור מן הראיה ואין לומר אין גזירה שוה למחצה וילפינן מיניה ג”כ לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראיה כשם שחייבים בהקהל דהרי נגד זה יש לנו סתירה מקרא דר’ אמי ואני השבתי לו דזהו בתחלת הסוגיא בריש חגיגה ואכתי לא ידעינן דחרש באזנו אחת גם כן פטור והוה אמינא דוקא חרש בב’ אזנים הוא דפטור ולפי ההוה אמינא זו הא דחרש ואלם פטורים מהקהל איננו גזירת הכתוב אלא טעם גדול יש בו דלמה יבואו והרי ביאתם הוא פועל ריק שהרי לא ישמעו ולא ילמדו שזה עיקר מצות הקהל ואפילו לטף אינן דומין דטף הטעם ליתן שכר למביאיהם וזה לא שייך בחרש ואלם שהם גדולים ולא שייך מביאיהם ולפ”ז ליכא למילף ק”ו למפטרינהו מראיה מק”ו דהקהל שחייבים אפילו נשים וכו’ דהרי איכא פירכא דמה להקהל שביאתם הוא פועל ריק משא”כ בראיה שגם הם יכולים להביא קרבן ראיה כמו שאר אינשי ולכך מוכרח ללמוד פטורייהו מראיה בגזירה שוה שהיא מופנית ועל גזירה שוה המופנית לא פרכינן דלמדין ואין משיבין ולא משגחינן בשום טעם אלא ילפינן כשם שפטורים מהקהל כך פטורים מראיה אבל לפי המסקנא שם דגם חרש באזנו אחת פטור מהקהל אף שיוכל לשמוע וללמוד אפ”ה פטרו הכתוב א”כ פטורים דזה הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם ושוב ילפינן למפטריה בראיה מק”ו מה הקהל שאפילו נשים וטף חייבים פטורים חרש ואלם ראיה שנשים וטף פטורים ק”ו שחרש ואלם פטורים ואייתר הך גזירה שוה לגמרי ולמפטר סומא מהקהל אין צריך למילף מגזירה שוה הניתנית בסיני דהרי בהדיא כתיב בבוא כל ישראל לראות ולמפטר חגר מהקהל ג”כ אין צריך גזירה שוה דהרמב”ם יליף לה מבעלותך ליראות עיין ברמב”ם פ”ב מחגיגה הלכה א’ וא”כ אייתר הגזירה שוה למי שאין לו קרקע וכמ”ש בפנים עכ”ל, ועיין עוד שם באריכות.

אבל לא כל מה שכתב שם ההיכי תמצי שייך גם בחציו עבד וחב”ח.

ובטורי אבן ברפ”ק דחגיגה ב ע”א ד”ה ועבדים תירץ גבי גרים, דמשכחת להן קרקע כאשר נשאו בת ישראל יורשת נחלה ומתה וירשוה הם וכמאן דאמר בפרק יש נוחלין דירושת הבעל דאורייתא ואינה חוזרת ביובל אך קשה בחציו עבד וחציו בן חורין אמאי צריך קרא למעוטי מראיה תיפוק ליה דפטור משום שאין לו קרקע דבו אי אפשר לומר דנשא בת ישראל משום דבגיטין מג ע”א איבעיא לן אי תופס בו קידושין בבת ישראל ולא איפשטא ותירץ דמשכחת לה ביובל ראשון דלכו”ע מביא וקורא [עי’ בגמ’ גיטין שם], אי נמי לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד אי נמי בזמן בית שני שלא נהג בו יובל ומצות ראיה נוהגת עיי”ש והגאון בעל ברוך טעם בהגהותיו אמרי ברוך כתב להעיר בכמה דברים ובין הדברים כתב דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין שיהיה לו קרקע כאשר גר זכה בקרקע מכח ירושת אשתו ומת בלא יורש והחציו עבד וחציו בן חורין זכה בקרקע של הגר מדין הפקר דאז כיון שאין בעלים ראשונים אינה חוזרת ביובל עוד כתב על עצם קושית הטורי אבן דאפשר לומר דלענין חיוב עליה לרגל די אף בחלק בארץ שאינה שדה דהיינו שבנוי עליו בית וא”כ י”ל שיש לגר או לעבד בית בבתי ערי חומה דאינה חוזרת ביובל ושפיר מיחייב בראייה עיי”ש.

והנה חידש השפ”א בריש מסכת חגיגה שהפטור של מי שאין לו קרקע זהו רק במי שדר מחוץ לירושלים ופטור מלעלות כלישנא דקרא ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך אבל מי שדר בירושלים גם אם אין לו קרקע חייב { {וזה לשונו “במשנה הכל חייבין בראי’ חוץ כו’ ועבדים בס’ טורי אבן הקשה הא”ר אמי בפ”ק דפסחים כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וא”כ עבד אפי’ משוחרר אין לו חלק בא”י פשיטא דאינו בראי’ וכן בחציו עבד דפליגי בגמרא קשה דבלא”ה פטור ובאמת הרמב”ם השמיט האי דינא דרב אמי ומשמע דס”ל דאין הלכה כן וע”ש בצל”ח.

אכן לפענ”ד היה נראה דר”א אינו פוטר אלא מלעלות מדכתי’ לא יחמוד את ארצך בעלותך כו’ אבל אה”נ אם הוא בירושלים צריך להראות פני ה’ כדכ’ יראה כל זכורך ומעליה לבד פטרו קרא דבעלותך וא”כ א”ש דעבד משוחרר וגר שייך בראי’ כנ”ל מיהו בלא”ה לק”מ דמשכחת לה שקנה בית בבתי ערי חומה דנחלט לו ואינו חוזר רק ביכורים בשדה אמרו בגמ’ “דלא משכחת לה דאפי’ נפל הבית שקנה אינו רשאי לזרוע שם דאין עושין עיר שדה כדאי’ בערכין לג ב אך בב”ה כד ב מבואר דאילנות רשאין ליטע אם כן משכחת בכורים בכהאי גונא בפירות אילן” ע”כ.

} }, וכן כתב במרומי שדה להנצי”ב בריש חגיגה, וכן חידש באבני נזר או”ח סימן שלו אות טז ויז, אלא שסיים ועדיין לא קבעתי בזה מסמרות לפי שבתוס’ ריש חגיגה לא משמע כן דחשבו מי שאין לו קרקע בהדי מקמץ ובורסי ועוד דלפי דברינו גם משום שמחה אינו מחייב לעלות מי שאין לו קרקע ולא משמע כן בתוס’ ראש השנה י ע”ב ד”ה הא ליתא בראיה ועוד בירושלמי דפיאה במשנה דקרקע כל שהוא חייבת בבכורים איתא שם מי שא”ל קרקע פטור מן הראיה על כן עוד הפי’ מפוקפק אצלי ועוד מצאתי כן רביעי’ להג’ האדר”ת בקונטרסו “זכר למקדש” בפ”א כותב בתוך הדברים ועיקר הקושיא דהא אין לו קרקע כבר בארנו בעניותינו במק”א בס”ד דכל הפטור אינו רק שאינו מחויב לעלות לירושלים אבל כל שכבר הוא בירושלים גם כשאין לו קרקע כבר הוא מתחייב בראי’ ע”כ.

וע”ע בגור אריה יהודה להג”ר מנחם זמבא הי”ד (מתוך ספר דעה”ד בפסחים שם, וע”ש).

קרא פחות
הפקרחגרחרשיובלפסחקידושיןראש השנהתשובה
נשאל: י״ח בתמוז תשפ״דב:

חלק א – האיש, שיחתו ויחסו לחכמי ישראל האמיתיים | חלק ב – הערות והשוואות על ספר מלחמת היהודים השאלה בקשר לאישיותו של יוסיפוס פלאביוס, המכונה יוסיפון, על שם הספר המיוחס אליו שנכתב בשם זה [1] , חוזרת ונשנית בהקשרים שונים, ...קרא עוד

חלק א – האיש, שיחתו ויחסו לחכמי ישראל האמיתיים | חלק ב – הערות והשוואות על ספר מלחמת היהודים

השאלה בקשר לאישיותו של יוסיפוס פלאביוס, המכונה יוסיפון, על שם הספר המיוחס אליו שנכתב בשם זה [1] , חוזרת ונשנית בהקשרים שונים, האם אכן היה אדם זה אכן כפוף לחכמינו ותורתם כמנהג ישראל הכשרים, ומאידך גיסא מה היתה גישת חז”ל בזמנו אליו, ומה היה מעמדו וכשרותו.
בדברים דלהלן אנסה לעמוד במקצת על הדברים.

כהקדמה לכך יש לשים לב שיוסיפוס החל את דרכו בהנהגה כראש המרד בגליל, מעשה שכשהוא לעצמו היה כנגד דעת חכמינו זכרונם לברכה, שלא הסכימו עם המרידה ברומאים, כמבואר בגמ’ [גיטין נו ע”א, וראה מהרש”א], שגם קראו שמם של אותם קבוצת הלוחמים בירושלים בשם ‘בריוני’ לדיראון עולם להראות רשעותם בזה, ומה שגרם למעשה בפועל להחרבת בהמ”ק וצרת כל פליטת ישראל הנשארה במצור ובמצוק בחרב ברעב ובדבר בצרה ובשביה.

עיקר ענין זה שב והובא גם בספר יוסיפון גופא בקשר ליחסי חכמינו וחסידי ישראל כנגד קבוצות הלוחמים בירושלים שהיו מעשיהם המסוכנים למורת רוחם.

בהמשך עקב המאורעות וההכרח, כל אשר יהיה לאיש יתן בעד נפשו, ובבת אחת הוכרח יוסף לרדת מהאילן הגבוה של מטרת המלחמה שנטע לעצמו (על אף שגם עד כה נטבחו ונהרגו על ידי מלחמה זו רבים וכן שלמים וכן נגוזו ועבר אבל אם משום זה כנראה שעיקר הדברים נגעו בלבו רק כאשר נפשו עלתה על כף המאזנים), וכך הפך יוסף לטובת מחנה הרומאים כשבוי, ומאז להמשך ימיו היה לריע וידיד לחצרות קיסרי רומא ואף כתב ספרים לכבודם ובהם הרבה להשמיץ ולספר בגנות ריקנים שבישראל לקורת רוחם של רשעי אומות העולם שבהם היה מוקף ומסובב מאז כל ימיו, שכנראה ראו בהשמצות אלו סיפוק וקורת רוח מרובה.

בספריו כמעט אין בנמצא התייחסות להלכות המשנה, הברייתא והגמ’, מדרשי ההלכה והאגדה, לחכמי ישראל כמנהיגים, לנשיאים ואבות הב”ד, לגדולי התנאים הישיבות של שמאי והלל ותלמידי ריב”ז וכרם דיבנה וחכמיה, וכיו”ב.
הספרים שבודאי הגיעו אלינו ממנו [2] , אלו שמדברים על הדורות סביב חייו של יוסף עוסקים אך ורק בתכסיסי מלכות של המושלים והשליטים היהודים והגוים הרודים בהם [3] , על מלחמות הבריוני בנכריים ומלחמות הבריוני בינם לבין עצמם, ועל גנות ושפלות הבריונים בתיאורים פוריים כיד הטובה, יתכן ללמד עליו זכות שספריו מלחמות היהודים וקדמוניות היהודים נכתבו עבור הרומאים, ולהלן ידובר בזה.

בספר חיי יוסף [פרק לח] שחיבר יוסיפוס על עצמו, מבואר שרשב”ג הזקן אשר השתדל על הדבר עם ר’ יהושע בן גמלא (שגם הוא שבחוהו חכמים בכמה מקומות) שללו את יוסיפוס מלהיות שר וקצין ופסלו את אישיותו, ובסוף הדברים שם מבואר שהם או שליחיהם בקשו להביאו חי שבוי או להרגו, ובזה ענה פיו של יוסיפוס להעיד על עצמו מדברי חכמים מזמנו שלא היה בר סמכא, ואם נקבל שמאת רשב”ג היתה כל תהליך השליחות בנושא, ושבקש רשב”ג להרגו א”כ חרצו את דינו כרודף וכמי שמסכן את הכלל [4] , או אף גרוע מכך כמין או מחלל שבתות בפרהסיא וכיו”ב (שדינו מורידין ואין מעלין).

ועוד הזכיר יוסיפוס בספרו הנ”ל [ראה שם פרק מח ופרק נח] שסברו עליו המתנגדים לו שהוא מפקד עריץ וכיו”ב, והוא כמובן הכחיש הדברים, אך אנו לענייננו ראינו שזקני התנאים קבלו הדברים על סמך בירוריהם וטביעת עיניהם, והרי לנו הודאת בעל דין המעידה כמאה עדים מה היתה דעת גדולי התנאים באותה תקופה על אישיותו [5] .

והנה המעיין בהצעת המעשה שלו שם ימצא שבכל מה שהיה באפשרותו להשמיץ המתנגדים לו ולהלל ולשבח את עצמו היה מרבה בזה, עי”ש, והדברים מעוררים ההכרה שנפלו בעט העריכה דברים שאינם דייקניים, וכבר תפס מגיה החיבור חיי יוסף [פרק לט] בחלק מן השינויים מהאמת שכתב שם המחבר.

ולפ”ז יתכן על עוד מעשיות שהובאו בספריו שאינם מדויקים, בפרט מה שהובא לטובת הנאה של יוסיפוס עצמו, כגון מה שהפריז יוסיפוס ברשעתו של יוחנן בן לוי מגוש חלב (במלחמת היהודים ועוד), מאחר ונתבונן שיוחנן מגוש חלב הוא בר פלוגתא הגדול של היוסיפוס, והוא גרם לו כל הצער הנ”ל והוא היה מקורב לרשב”ג משכבר הימים [6] וגם במעשה זה לפי המבואר שם, א”כ מאחר שהוחזק יוסיפוס לשקר על שונאיו ומתנגדיו א”א באמת לידע טבעו של יוחנן זה, ואף אם היה מן הבריוני הנזכרין בגמ’ [גיטין נו ע”א] אבל עדיין לא נזכר [7] בגמ’ כמו חומרת רשעותו ורציחותיו שמספר עליהם יוסף [8] , אלא רק שבאו להלחם עם הרומאים שלא ברצון חכמים.

וכבר מצינו בספריו שוב ושוב הענין של מצדיק רשע ומרשיע צדיק (משלי יז, טו), בהצדיקו את טיטוס והצגת אגריפס כשוחר שלום ומאידך בפצותו פיו על רשב”ג, כך שלא ניתן לגלות מה היתה דרכו ועמדתו ומהי האמת בדבריו.

שו”ר שבמקו”א [מלחמת היהודים ד, ג] כתב יוסיפוס שמתחילה יוחנן עשה עצמו בעד העם ונגד הבריוני, כך שאפשר שלכך היה עמו רשב”ג מתחילה בעצה, או שבאמת כך היתה גם פנימיותו של יוחנן מתחילה, אלא ששינה יוחנן את דעתו עם הזמן, או שכך היה עד סופו ויוסיפוס שידע שהיה יוחנן בן לוי מפורסם וידוע ככשר, טפל עליו שכך היה רק כלפי חוץ ושאר העניינים.

ויש לציין שלגבי מנחם שהיה חבירו של הלל הזקן, אמרו [חגיגה פ”ב מ”ב] יצא מנחם נכנס שמאי, ויש בזה דעות כמעט מפורשות ברז”ל במדרש (כמו שיובא להלן) שיצא הוא ותלמידיו עם הלוחמים כנגד הרומאים, ובגמ’ [שם טז ע”ב] איכא למ”ד יצא לעבודת המלך ואיכא למ”ד יצא לתרבות רעה, ואלו ואלו דברי א־להים חיים, דמחד יש לומר שיצא לתרבות רעה שהיא עצמה עבודת המלך, ומאידך יש מן החכמים שלא החזיקו הדבר כתרבות רעה גמורה, אלא כעבודת המלך גרידא.

ויעויין בגמ’ [חגיגה שם] דלמ”ד יצא לעבודת המלך שיצא עם שמונים תלמידים לבושי סריקון, ומשמע לכאורה דהיינו לעבודת מלך ממש, כגון אחד ממלכי הורדוס או מנציבי רומי, ובירושלמי [חגיגה פ”ב ה”ב] יש בזה קצת הרחבה, והדעה החולקת שם היא שיצא ממידה למידה, ורב בה הסתום על המפורש מה הכונה יצא ממידה למידה.

אבל בשה”ש זוטא [בסופו, פסוק ברח דודי] איתא שיצא עם שמונה מאות תלמידים וכו’, ונתבאר עוד שם בפירוט השתלשלות סדר המלחמה [9] על ידי זה שאלעזר ואנשיו נקמו נקמת מנחם ואח”כ נשתייר בירושלים הוא ואנשיו במחלוקת כנגד חנן וענני [10] , ומסיים שם במדרש באותה שעה נפלה מחלוקת בירושלים [11] , והיא מהמחלוקות הגדולות שבכל הדורות, מחלוקת הקנאים כנגד הפרושים, שבה נהרגו אנשים רבים ובערה אש בירושלים ואין מכבה.

ושם במדרש ג”כ נזכרה העובדא שיצאו עמו תלמידים לבושי סריקון, ומבואר שאינו חולק על הגמ’, אלא שבגמ’ לא נתבאר יותר מדי, ועבודת המלך הוא גם ענייני מלכות דנפשיה להלחם על חירותו ושררה דנפשיה (שגם כן נזכרה בדברי רושמי קורות הימים).

ולפ”ז מבואר שהיו מבין הפרושים שהתפלגו מהם, והיו בעד המלחמה עם הרומאים והצטרפו בגופם לזה, אבל גדולי החכמים וכלל הפרושים היו כנגד זה, ושללו הדבר מכל וכל עד כדי הסרתו ממעמדו מחמת זה וקביעה לדורות שיצא מנחם, ואזכרתו על ידי אביי כמי שיצא לתרבות רעה.

א”כ יתכן שגם יוחנן מגוש חלב היה מקורב לחכמים ולבסוף פירש והלך, ואין בזה סתירה שהיה מחוגי החכמים מעיקרו.

ויש לציין שמקום אחר [קדמוניות סו”ס יט] כתב יוסיפוס שאחד ממנהיגי הקנאים – הבריוני המכונה הכת הרביעית [12] היו צדוק הפרושי, ועל אף שהיה זה כנגד כלל הפרושים, מ”מ מתוכם פרשו אנשים לכת הקנאים – הבריוני [13] .

ויש לציין שאמרו עוד בגמ’ [גיטין נו ע”א] על הבריוני [14] שחששו שלא יאמרו רבן דקרו, ויש ללמוד מכך בסתם [15] שהם היו בסופו של דבר כפופים לחכמים, והם היו נחשבים רבותיהם, ולא היו נפרדים מהם כהצדוקים והנוצרים (והאיסיים לפי יוסיפוס).

עוד יש לציין על השתלשלותו של אלעזר בן ענני שהוא כמעשהו בראשונה מעיקרו בא לכאורה ממשפחת הפרושים ולבסוף מכורח המאורעות נעשה מנהיג אחת מקבוצות הקנאים – הבריוני, ולא ידועים לנו מספיק פרטים ברורים בקשר לזה מלבד המובאים בספריו של יוסיפוס (וראה מעט עוד בהערה לעיל).

ולגוף מה שנתבאר לענין אמינותו של יוסיפוס, עי’ גם במאמרו של זלוטניק [הוב”ד בקובץ סיני כרך כו, להלן בקיצור: ז’] שהראה כמה שינה יוסיפוס בסיפורי קאיוס קיסר מתוך עדות של חכם יהודי שהיה שם בעצמו אז.
והראה שם עוד כמה דוגמאות והוכחות על המניעים במעשיותיו ע”פ השוואות שונות במקומות רבים החוזרים ונשנים בכתבי יוסיפוס עי”ש.

[מלבד שהרבה מתאריכי השנים שמציין יוסיפוס יש בהם סתירות ונראה כי הם תאריכים אקראיים לכל דבר, מעין פרשיית הגניזה החרסונית].

ויש לציין אגב זה, דגם עדיין לא התברר על סמך מה מתאר יוסף פרטי פרטים ממאות השנים שלפניו בכל מיני מאורעות לפי תאריכי שנים וכמות אנשים, ואיך יוכל לידע כל מיני שיחות וויכוחים ומאורעות לפרטים, למרות שהיה לפניו בזמן כתיבתו את ספרו גם כתב של היסטוריון כל שהוא, אך כמובן שהוא לא שכפל אותו והפך את ספרו לספר כפול, ואם כן מהו יתרונו של יוסיפוס על פני סיפורי מעשיות למיניהם, וכמובן שהעובדה שאין בידינו כיום עוד כתבי היסטוריון נוסף אינה סיבה להעמיד ברמה נעלה יותר את כתביו של יוסיפוס.

ועוד מסיים שם ז’ במאמרו הנ”ל: ‘מכל האמור יש להקיש כי גם בשאר סיפוריו של יוסיפוס אין ליתן אמון רב בפרטים כשיש להם סתירה במקום אחר כי אור לרגליו של יוסיפוס כשכתב את חיבוריו היו מגמותיו והוא החשיב אותן יותר מאשר את האמת ההיסטורית’ ע”כ.

ואכן נראה שאין בסיפורי יוסיפוס עדות גמורה אלא קבלת השראה מחכם ולוחם בזמן בית שני על רקע מאורעות ועסקי התקופה, וכבר כתבו כן עוד.

ויש להוסיף עוד על דבריו שבספר נגד אפיון ליוסיפוס ג”כ נמצא, שכתב יוסף הכהן על עצמו שעל ספורי מעשיותיו נאמר בקרב הקהל שהם סיפורי חינוך לתינוקות [16] , ושהיו מגנים את סיפוריו, והוא יוצא להגנה שם על עצמו, ולא נותרו לנו שרידים מדברי מתנגדיו עליו, אך הוא היה לכלי למסור לנו מה טענו עליו מתנגדיו בני דורו על סיפורי מעשיותיו.

על המאמר הנ”ל

והואיל שבא לידי המאמר, אכתוב מעט על המאמר וההשערות המובאות בו, ויתבארו ויתחדדו בתוך הדברים עוד עניינים מהעניינים המבוארים למעלה.

דברי כותב המאמר בתחילתו (בעמודים הראשונים בחלקו השני של המאמר בכרך הנ”ל), תמוהים ואינם מובנים, בהיותם רצף של שורת הנחות בזו אחר זו ללא ביסוס כל שהוא.
ובאופן כללי המאמר הנ”ל בולט בריבוי הנחות לא־מבוססות, כפי שימצא כל המעיין בדבריו.

ולענ”ד, אין צורך להאשים את יוסיפוס בזיקה ישירה לנצרות או לעשותו כאיסי מן המנין [17] , ולומר שהנוצרים הם המשך האיסיים, או לומר שאגריפס היה נוצרי ויוסיפוס יחד איתו חברו לנצרות עם ומול יוסטוס הגלילי כל אחד לחוד או ביחד, ושבריוני ירושלים היו בעצם מבשרי הנצרות, ושרשב”ג ביקש להרוג את יוסיפוס מחמת הפצתו את הנצרות, וגם אין צורך לומר שיוסיפוס השתייך לכת פרוצה בביאות אסורות, ושמתתיהו אביו של יוסיפוס הוא מתי ההרוג הנזכר בגמ’ [סנהדרין מג], ושהנצרות התחלקו לב’ כתות יריבות שיוסטוס ויוספוס עמדו בכל אחד מן הצדדים, ושספרו של יוסיפוס נכתב עבור אדם נוצרי, ושיוחנן בן לוי היה אולי יוחנן בן החורנית, והשערות נוספות.
רובם ככולם של ההשערות הללו שהעלה בעל המאמר – הינם בגדר השערות תלושות, ואין להם על מה שיסמוכו, כפי שיוכל להסכים מי שיקרא את המאמר הנ”ל וסגנונו.

מלבד מה שיש לציין העובדה שהנצרות בשלהי ימי בית השני היתה רק בערש הריונה ובודאי לא השפיעה על מהלכים כה רבים.

אך כן נראה שיוסיפוס היה מסגנון עמי הארץ ובעל בית שדעתו היפך דעת תורה [סמ”ע חו”מ סי’ ג סקי”ג], ורוחו היתה רחוקה מרוח בית המדרש, כפי שכבר כתב בעל דורות הראשונים [], ולכל היותר מינוהו כלוחם כאשר היה בו צורך [18] , ובאו להסיר אותו מכך לאחר שראו שהוא מועל בתפקידו ועלול למוטט אסון על העם [19] , או משום שהיה מתעמר בנתיניו (כפי המשתמע מן המכתב שהזכיר הוא עצמו ששלחו על דברו).
ואף לכאורה כבר מלכתחילה לא היה אלא מפקד המרד, כלומר שהיה מזוהה עם קבוצת הקנאים – הבריוני, ושם קיבל את מעמד הכבוד, ושמא מעולם לא ייצג את כלל העם כלל כפי שהקורא בספרו יכול לקבל ההבנה בתמימות, אלא היה מייצג את הקנאים – הבריוני בלבד, שהחכמים התנגדו אליהם ושללו את השקפת עולמם לגמרי כמבואר בגיטין [נו ע”א], ורשב”ג עצמו בירושלים עשה מחאה רבתי כנגד הקנאים – הבריוני, כמבואר בספר מלחמת היהודים [ד, ג] [20] .

הוא עצמו היה מסוג בעלי הבתים שכביכול אינו נמנע מלחלוק כבוד לזרמים ופלגים שונים בקרב היהודים, כולל לנוצרים דאז [21] , וכולל לנביאים עלומים למיניהם, למרות שבאופן רשמי ובעיקר כלפי חוץ הוא השתדל להחשב כמזדהה עם הקהל המבוסס והעיקרי שהם הפרושים.

יוסיפוס, מטבע הדברים, שרוב ימיו עסק במלחמות חזית בקרבות ובבילוי בבתי הקיסרים, לא הכיר את היהדות הצרופה, דבר שהוביל בספריו לטעויות בפרטי ההלכה והאגדה ויסודות היהדות [22] , למרות שהיה מתיימר להיות תלמיד חכם שעונה לשאלות הכהנים הגדולים ובקי בכתובים [חיי יוסף? ], ולמרות שלדבריו לא יסירו יושבי הגליל את מעמדו הואיל והוא יודע את התורה [חיי יוסף? ], וכל ספריו הם סיפורי מלכים ומלחמות החצרות ויריביהם, מלכי הורדוס ונציבי רומא, סכסוכי כהנים, אדומים וקנאים, בלא איזכור כלל של לב לבה של האומה, מנהיגי העם האמיתיים, גדוליו וחכמיו, שושלות הנשיאות ובתי הדין, יבנה וחכמיה, קביעות החדשים ועיבורי השנים, השתלשלות בתי המדרש של בית שמאי ובית הלל, וחילוקי שיטות הפסיקה שלהם ושל תלמידיהם ממשיכי דרכם.

הגורם של יוסף להצהיר על עצמו כמי שמשוייך לחוג הפרושים הוא מכיון שהוא החוג המקובל על כל העם [23] , למרות שהוא עצמו לא ידע כראוי את הלכות הפרושים ודעותיהם, כפי שהיה מצופה לפרושי וביותר לאחד מחכמי הפרושים, מאחר שהיה רחוק מבית המדרש ומשפת בית המדרש וסגנונו כפי שנראה לכל המעיין בספריו ‘מלחמות’ ו’קדמוניות’.

אך מצד שני לא גינה בשום מקום מספריו במפורש את אחד מן הקבוצות והכתות, דבר שבנוסף להנ”ל עלול לאפיין יהודי שגלה לארץ מרחק המרגיש הזדהות עמוקה עם כל מה שרוח יהדות נודף ממנו, ללא הרגשת דחף לגנות אחד מן הפלגים, בפרט שהספר נכתב לגויים, ולא ראה מקום לשתפם בחילוקי דעות פנימיים.

דוקא הקבוצה המרכזית שאליה יוסיפוס מייחס כביכול את עצמו, עליה דוקא יוסיפוס נראה שבא להוציא לעז באופן סמוי, היא ההנהגה שקבלו הפרושים בימי אלכסנדרה המלכה, שנראה מדברי יוסיפוס (במלחמות) שלא היתה דעתו נוחה מזה להמתבונן בדבריו [24] , מה שמראה שוב שלא היה לבו עם הפרושים באמת, למרות שבאופן מוצהר השתייך אליהם, ולמרות שלא ידוע לנו שהיה קשר רשמי ומפלגתי בינו לבין אחת מהכתות החולקות.

וכן ממה שנראה כמלעיג במסתרין על הפרושין [בקדמוניות חלק יז? ], הוכיח בזאת שלא היה משוייך אליהם באמיתת פנימיותו אף אם היה מעוניין להחשב כך במוצהר ברשמיות החיצונית.

אך באופן כללי השתדל יוסיפוס שלא לומר לשון של גנאי או רתיעה מכוונת מראש על אחד משלושת הפלגים שלדעתו הם פלגי היהודים, (מלבד הפלג הרביעי של הקנאים שבהם הוא בגד והם היו יריביו, ואותם כבר לא מנה כאחד מפלגי הדת שהוא מונה, וכשמונה את הפלגים מונה שלושה בלבד).

ועל הכל נראה שבכל לבו חש אהדה חריגה לאיסיים, שכן הוא מתאר אותם באריכות הרבה מאוד מעבר למה שמתאר את בני הקבוצות האחרות, לכל פרטיהן ודקדוקיהן, ומאמין בהם כנביאים שם בפרטו את עניינם, ושוב דבק באמונתו הזו בסיפורו על הנבואה על מיתת אנגטיגונוס [25] , ובסיפורו על מנחם החוזה האיסיי שחזה את מלכותו של הורדוס [], ויש לציין שמלבד יוסיפוס (ומעט פילון) לא מצינו כמעט זכרונות מאותה תקופה על קבוצת האיסיים, מה שמראה שהם לא היוו פלג אמיתי מהקהל באותה התקופה, מלבד עצם העובדה שסגנון החיים שלהם לא מתאים לקהל הרחב, (כמגורים במדבר ואיסור נישואי אשה בחלקם), וגם תנאי הקבלה לקבוצתם היו קשים מאוד וארכו זמן רב, כמבואר בספרו של יוסיפוס מלחמת היהודים, דבר שע”פ המציאות לא מותיר מקום רב להתפשטות הכת בקהל הרחב.

מלבד זאת, בתלמודים, במגילת תענית ובכל ספרי חז”ל מובאים התמודדויות שונות עם פלגים חולקים כמו צדוקים, בייתוסים [26] , כותים ושומרונים, ו’בריוני’ המובאים בהקשר למלחמה ברומאים ובעוד מקומות [27] , אך לא מובאות התמודדויות עם כת עלומה בשם איסיים שכביכול אינה קיימת כלל ועיקר, יתכן ששייך ללמוד מכל זה שהאיסיים הללו היו סמוכים בפירושי התורה על הפרושים, ורק נהגו בחסידות יתירה בעניינים האישיים שלהם [28] , אך לא חלקו על החכמים [29] .

(אם כי כת טובלי שחרין נזכרה בתוספתא דידיים ונרמזה בברכות כב ע”א, ואפשר שהם היו מין ממיני האיסיים או הנלוים עליהם, שהם עצמם היו מחולקים לכמה כתות כמ”ש היוסיפוס, ובסטרא אחרא הכל בפירודא כמ”ש הגר”א).

מלבד זאת מספרם היתה כארבעת אלפים איש כמו שכתב פילון [30] , והיאך אפשר לשייכם כפלג שלישי בקרב היהודים שהיו לכה”פ מליונים כמבואר בפסחים [סד ע”ב] עי”ש, ולהבדיל גם בספרי יוסיפוס עצמו המספר שבמקום אחד בא’ מהמאורעות היו שם שלושה מליון איש, והרי ארבעת אלפים אינם אלא קהילה קטנה ביחס לכלל היהודים אף באותה התקופה.
ומכיון שרוב הקהל היו כפופים לפרושים כמבואר בציוני דרך הנ”ל, ומיעוטם צדוקים חלקם בסתר (כדברי הגמ’ הנ”ל וכדמוכח במתני’ פ”ק דיומא [יומא יט ע”ב] הוא פורש ובוכה וכו’ כמ”ש בגמ’ שם שחשדוהו לצדוקי [גמ’ שם]) וחלקם בגלוי תחת חסות המלכות, ואחר החורבן לא נשמע מהם שוב כמ”ש הראב”ד בסדר הקבלה שאחר החורבן נדלדו הצדוקים (וכמו שהוכיח בעל דורות הראשונים מעובדה זו שהם היו רק כח פוליטי ולא קבוצה דתית רשמית וקהילה ערכית), א”כ האיסיים בודאי לא נחשבו כבעלי פלוגתא מול הפרושים אלא כקבוצה פרטית בלבד.

ואמרו בירושלמי [סנהדרין פ”י ה”ה] לא גלו ישראל עד שנעשו עשרים וארבע כתות של מינים, והרי לא פירטו את כל הכתות שהיו אז קיימות, מלבד יוסיפוס שהיתה לו זיקה אישית וצורך אישי לפרט את האיסיים.

יש לציין כי גם רבו של יוסיפוס ששמו היה בונוס, כפי שהוא מתואר בספרו חיי יוסף נראה שאורח חייו היו מעין אורח החיים האיסיים, במוצהר או שלא במוצהר, היה חי במדבר ויוסיפוס יצא אליו במדבר שלש שנים ללמוד ממנו, וזה מוסכם על המתבוננים בתיאור שכתב יוסיפוס עליו, ויוסיפוס מיודענו למד אצלו ג’ שנים [31] .

כל זה עושה רושם שהאיסיים תפסו מקום מרכזי בחייו של יוסיפוס, ויתכן שהיה לו גם דחף אישי להבליט אותם כמרכזיים באומה, אך במציאות הם לא תפסו מקום מרכזי בחיי האומה בכללותה, ולא היו בני הכת חשובים כאחד מהפלגים הראויים לציון ברוב דברי קורות הימים ובספרי הזמן [ [32  [33] .

גם העובדה שיוסיפוס הזכיר בכמה מקומות בספריו על נבואות חכמי האיסיים כמו שהובא לעיל, ומאידך הזכיר בכמה מקומות בספריו על נבואותיו שלו עצמו, מה שמראה מעט על בחינת יגיד עליו רעו (איוב לו, לג) [34] , שלא לחינם נזכרו נבואות בעניינו.

אציין שאחרי שכתבתי כל הדברים ראיתי שוב דברי פילון בפנים, ובדבריו מבואר שאינם פלג יהודי כלל, אלא פלג מאומות העולם, שהתערבו בהם יהודים, ואם כן אין אנו צריכים לעיולי פילא בקופא דמחטא, דמה שלא נזכרו בתלמוד משום שלא החשיבו עצמם כיהודים כלל, אלא ככת גויית נפרדת שאינה מתערבת בחיי היהדות [35] .

לגבי העובדה שיוסיפוס עושה עצמו שוב ושוב כנביא חולם חלומות ומגיד עתידות, אמנם מסגירה שוב את חוסר ידיעתו את יסודי תורת הפרושים והליכותיהם שלא זו בלבד שאמרו [סנהדרין יא ע”א] שנסלקה הנבואה, אלא עצם הכרת אורח חיי הפרושים היתה יכולה לכוון את המתבונן והמכיר באורח חייהם להבין שתופעת הנבואה אינה קיימת, אך מאידך אין עובדה זו הופכת את יוסיפוס לידידו של פולוס (כדברי ז’ בעל המאמר) וכמפיץ הנצרות, אלא כדמות יהודי מקודש בקרב חצרות קיסרי רומא ומטרוניתותיהם.
והרי כאחד שהסתובב מקרוב בין האיסיים ומזכיר אותם באהדה רבה, וכעם הארץ בין עמי הארצות מלידה ועד זקנה, האמין בנביאים עלומים, שהוא מזכיר אותם באהדה ובכבוד הרבה בספריו מימי מלכות החשמונאים ועד שלהי המקדש, וגם חזיונות בשמים שהוא מזכיר בספריו ללא חסך, ומאחר והיה בעל דימוי עצמי מבורך (באורח קבע בספריו כאשר בא לגלות על אישיותו), לא התאכזר על שארו מלהעניק לעצמו התואר נביא בכל שעת כושר [36] , ובכך לזכות לכתר נבואה בקרב הרומאים לפי הענין וכפי הצורך.

הערות על ספר מלחמות היהודים

א) מה שהובא שם על משפט הורדוס על רציחת בני אדם, ומה שהניח לו מלכו הורקנוס, יעוי’ בסנהדרין [יט ע”א].

ב) ומה שהובא שם שאנטיפטר נשא בת מלך ערב והוליד את הורדוס, היינו שהטבילה לעבדות, ואנטיפטר עצמו נמי היה עבד, דקי”ל [ראה קידושין דף ע] שהורדוס היה עבד, וזה מה שכתב יוסיפוס שהורקנוס כבש את האדומים ומל אותם והיו עבדים, והיינו דהמילה היתה לעבדות, ולהכי אנטיפטר היה עבד ואף בנו הורדוס, ועוד נזכר שם בעוד מקום בספר על עוד מי ממשפחת הורדוס שנשא בת מלך נכרי, והטעם משום שבת ישראל היתה אסורה לו, אבל כשנתבססה מלכותו ואולי נתבססה השמועה על טהרת יחוסו כביכול, דכל האומר מזרעא וכו’ [קידושין ע ע”ב], לא חשש למנות כה”ג וליקח בתו כמבואר שם בכתבי יוסיפוס, ומ”מ לא נתבססה יחוס מלכי הורדוס לגמרי, כמבואר במתני’ דסוטה [מא ע”א] ובגמ’ שם שהחניפו לו וידעו שאינו מקרב אחיך, ומשמע שעד אז נשתמרה יחוסו שנשאו מלכי הורדוס לכה”פ חלקם רק עבדים, דאם אמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה [קידושין עו ע”ב].

ג) ומה שהובא שם שגם אחר מות מרים בת חשמונאי אשת הורדוס היה מתייחס אליה כאילו היתה חיה יובן לפ”ז מה שאמרו [קידושין ע ע”ב] שכל האומר מבית חשמונאי קאתינא אינו אלא עבד, לפי שהחזיק בניו הבאים כאילו נולדו ממנה, אבל העיקר נראה שהחזיקו עצמם מבית חשמונאי כון שמלך מיד אחריהם.

ד) ומה שהובא שם שהורדוס מלך אחר מלך חשמונאי האחרון שמרד בו עי’ בפ”ק דב”ב [ג ע”ב].

ה) ומה שהובא שם על המעשה שאנשי ההגמון היכו את העם באלות והרגו האנשים זה בזה בדרכם יותר ממה שהרגו בהם האויבים, עי’ בשבת [ס ע”א] גבי סנדל המסומר, ובירושלמי [שבת פ”ו ה”ב] מובא שהיו נשים שומעות קולו של הסנדל המסומר ומפילות.

ו) ומה שהובא שם שסבסטי היא שומרון מלפנים, יובן לפי זה מה דאי’ בערכין [יד ע”א ואש”י שם] שסבסטי היתה קרקע החשובה ביותר, ולהכי יובן למה קבעו מלכי ישראל מעמרי ואילך מדורם שם אחר שקנה מאת שמר המקום בככרים כסף כמ”ש בקרא [מלכים א’ טז, כד].

ז) ומה שהובא שם שהפרושים ניהגו ענייני המלכה אחר מות המלך, עי’ בפסחים [פח ע”ב] נמצא מלך תלוי במלכה ומלכה תלויה בר”ג נמצאת כל הסעודה תלויה בר”ג, וע”ע בסוטה [כב ע”ב] גבי ינאי המלך שאמר לאשתו כשמת אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים וכו’, ולמלכים אלו היו לפעמים יותר משם אחד.

ח) מה שעושה רושם בספר זה שהפרושים היו מועטים בישראל באותו הזמן לעומת בזמנים שמהחורבן ואילך שלא מצינו חשיבות לכתות אחרות מלבד פרושים, למרות שכשמנה את הפלגים מנה את פלג הפרושים כהפלג הראשון כמ”ש שם [ב, ח, 14], ולמרות שהם היו הפלג הראשי [ראה מה שהבאנו לעיל מדברי רז”ל ואף להבדיל מדברי יוסיפוס עצמו], יתבאר לפי מה שהובא בגמ’ [קידושין סו ע”א] שהרג המלך כל החכמים, ועי’ בראשונים שהובאו באוצר ישראל [ערך קראים] מה שהרחיבו בזה שהיה העולם שמם, ובסדר הקבלה להראב”ד כ’ שהצדוקים נתדלדלו אחר החורבן.
ומ”מ יוסיפוס היתה לו נטיה להמעיט בערך הפרושים והשפעתם ממניעים אישיים, וכבר הארכתי בזה לעיל.

ומה שעושה רושם בספר שמלכי הורדוס ואף כמה ממלכי חשמונאי לא נהגו ע”פ התורה אמת הוא שהיו בהם רשעים והורגי חכמים, וכבר בבית ראשון היה כך, אך עדיין אין זו ראיה שכך היו כל העם.

ט) מה שהובא שם שאחר שבא פומפיוס למקדש היה זה נחשב הפגיעה הגדולה ביותר לישראל יותר מכל הנרצחים והפצועים שנעשו על זה, עי’ ביומא [כב ע”א] טהרת כלים או דחמירא או שפיכות דמים הוא דזל וכו’.

י) לענין הורקנוס ואריסטובלוס עי’ בסוף סוטה [מט ע”ב].

יא) מה שכתב שם [ב, ח, 14] על הפרושים והם מייחסים הכל לגזירה וכו’ והם סבורים כי באדם עצמו תלוי הדבר במדה מרובה לעשות טיב או מוטב אבל הגזירה נוטלת חלק בכל מעשה ע”כ, היינו משום שהאדם בידו לבחור להרע לחבירו אבל אם לא נגזר עליו לא יהיה כן דאפילו ציפור וכו’ [ירושלמי שביעית פ”ט ה”א; אסתר רבתי ג, ז ועוד], ומ”מ השטן מקטרג בשעת הסכנה [ב”ר צא, ט; ועי’ שבת לב ע”א; חגיגה ה ע”א].

יב) עוד כ’ שם דהפרושים סוברים שכל נפש אינה כלה אבל רק הנפש, הטובה עוברת לגוף אחר ואילו נפשות הרשעים מתייסרות בעונש עולם ע”כ, מבואר מזה שכבר היתה קבלה נאמנה מאז ומקדם הנאמנת ביד הפרושים על הגלגול כאחד מעיקרי הדת, אם כי בפרטים כבר מצינו לו ליוסף הכהן שלא דייק לגמרי או השמיט פרטים, אבל העיקרון נתאמת בדורות שאחר כך ובמקובלים.

יג)) במלחמת היהודים [א, ג] הביא מעשה על מלך אחד שהרג אחיו ודם ההרוג ביקש נקמתו מדם הרוצח, ויש לציין בזה פסיקתא רבתי [ריש פ’ לא תרצח] לא תעשה הדם צורח עליך ומעשה וכו’, ויש שינויים בין הפסיקתא למובא כאן.

 

הערות וציונים על המאמר

 [1]ובשמו היהודי (העברי) המלא יוסף בן מתתיהו הכהן.

 [2]כספר מלחמות היהודים וקדמוניות היהודים.

 [3]ספרו נגד אפיון עוסק שוב בייחוסם ומקורם של היהודים ואימות דברי המקרא על עניינים אלו, למרות שהספר נכתב בלב טהור ולמטרה נקיה, אך אין בזה עדות נוספת על אופיו של המחבר מעבר לספר כמו קדמוניות היהודים.

 [4]כפי המסתבר מרקע התקופה על שלהוב ההמונים למרידת רומי, ומעמדו של יוסיפוס כראש המורדים בגליל, או מחמת הקטע דלהלן שבו מבואר (אם נאמר שהתאמת אצלם כדברי הערער על יוסיפוס) שהיה מפקד עריץ המתעמר בנתיניו.

 [5]אך מאידך גיסא כמובן שלא ניתן להאמין ליתר סיפורי מעשיותיו ותלונותיו של יוסיפוס על רשב”ג, ותרעומתו על שליחיו של רשב”ג כאשר באו להצר את דרכו, (ובסוף המעשה שם בפרק שלאחר זה כבר הרגיש המגיה שם שיוסיפוס עלה על גדותיו בסיפורי שקריו על מתנגדיו), ובודאי שאין צורך להאמין בכל סיפורי מעשיותיו בין מה שמספר שראה בעצמו ובין משמועות מדורות קודמיו, ועכ”פ אין סיפוריו עולים במהימנותם על סיפורים בני זמנינו שאינם מהימנים ג”כ.
וידובר מזה עוד להלן.

וראה ארחות רבינו הקה”י [מהדו”ח ב עמ’ שלז] ממרן הסטייפלר זצוק”ל: ותדע שרוב המעשיות הנדפסות הם בדיות וקצת המעשיות שיש בהן קורטוב של אמת מ”מ הסידור והציור הוא בדוי ומזוייף וכו’ ע”כ.
ושמעתי בשם הגר”ד לנדו שליט”א שאמר שאינו מאמין למעשיות דהא אזלי’ בתר רובא ורוב המעשיות שקריים, וברוח הדברים האלו שמעתי דברים גם מפי קדשו של הגרח”ק שאמר שאמר כן החזו”א, וכן בשם הגריש”א מפי נכדו מפיו.

וידועים גם הדברים שכתב בזה בעל הדברי יואל [מאמר ג’ שבועות סי’ קפה]: חסרי תבונה מתחשבים עם סיפורי מעשיות שרובם ככולם שקרים וכזבים ומשתנים מפה אל פה בשינויים מן הקצה אל הקצה, ואם אלו השקרים נכתבו אחר כך בספר סוברים שהיא ס”ת.
וכבר כתב הרמב”ם ז”ל באגרת תימן על איזה ענין שחלק עליו וז”ל שראוי לך לדעת שהדברים האלה וכיו”ב שוא וכזב ולא יהי לראי לפי שתמצאם כתובים בספרים שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו מכזב בקולמסו ואין זה נמנע עליו עכ”ל [ע”כ מויוא”מ].
והג”ר משה יודא מייזעלס אב”ד אבני שלמה שמע מפיו, שאם היו שומעין לו היו לוקחין כל המעשה ביכלעך ודנים אותם בשריפה [קובץ גינת ורדים קובץ יג עמ’ רמו].

וז”ל הרשב”א [שו”ת ח”א סי’ תקמח]: וישראל נוחלי דת האמת בני יעקב איש אמת כלו זרע אמת, נוח להם לסבול עול גלות ומה שיגיעם מהאמין בדבר עד שיחקרו חקירה רבה חקירה אחר חקירה, להסיר כל סיג מהדברים הנאמרים להם, ואפילו במה שיראה להם שהוא אות ומופת, והעד הנאמן באהבת עם אלהי אברהם דרך האמת, ולהרחיקם אף המסופק, ענין משה עם ישראל שהיו פרוכי עבודה קשה, ונצטוה משה לבשרם ועם כל זה אמר הן לא יאמינו לי והוצרך לכמה אותות, וזה אות אמת על עמנו עם שלא להתפתות בדבר עד עמדם על האמת בחקירה רבה חקירה גמורה וכו’ ע”כ לשונו.

נושא ההתייחסות של חכמי הראשונים לספר יוסיפון דורש מרווח חקירה בפני עצמו, אבל בקצירת האומ”ר אציין בזה כמה נקודות: 1.
בימים הראשונים לא היה בהשג היד בד”כ ספרי היוסיפוס הכתובים לועזית, כגון מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים, אלא רק את ספר יוסיפון בלבד ובספר זה אין די מידע מסגיר על אישיותו של יוסיפוס מרוב הדברים המבוארים כאן, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
2.
ספר יוסיפון רבו האומרים שאינו אותנטי ולא התחבר על ידי יוסיפוס עצמו.
3.
מפרשים המביאים פירושים ועובדות מספרים שראו לא לעולם הכונה שיש כאן הסכמה לספר המובא ממנו, כשם שעל ספרים אחרים השנויים במחלוקת כמו ‘חמדת ימים’ ו’בשמים ראש’ לא בכל מקום שמועתק מהם בספרים היא ראיה והסכמה להם, ונושא זה יש בו מן הצורך להיות נידון בכובד ראש בכל מקום לפי עניינו.
ודי בהערה זו.

 [6]ואם היה מקורב לרשב”ג יש בזה לדידן רק מעליותא, שכן לא לחינם הלך זרזיר וכו’ [ב”ק צג ע”ב], וכמ”ש בחולין ד מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים ולדבר אמת כל משרתיו צדיקים.

 [7]אם כי זה ברור שהיו רוצחים אז, כמ”ש במתני’ סוף סוטה משבא אלעזר בן דינאי וכו’, ומשמע שם שהיה בעל זרוע טובא והיו בעלי זרועות אחרות נמשכים אחריו, דהא אמרי’ שם שעל ידו רבו הרצחנים, וממילא כיון שהיה דמות משמעותית יתכן שהוא אחד מהשמות בשם אלעזר שנזכרו בספרי יוסיפוס, וקצת דוחק לומר שהוא אלעזר בן ענני שמשמע בספרי יוסיפוס שהוא היה מייצג בראשיתו הזרם המתון יותר, ומשמע שענני אביו היה כפוף לחכמים ואלעזר בנו השתייכותו הקהילתית היה לחכמים, ומשמע שלא נהג במנהג בריוני מתחילה עד שבאו יוחנן בן לוי ושמעון בר גיורא לפניו, אם כי דברי היוסיפוס באמת אינם מדוייקים, ויתכן שהיו לו מגמות שונות בדבריו במה שכתב כנגד יוחנן ושמעון שהם היו שנואי נפש הנכריים אדוני יוסיפוס מחמת מרידתם של אותם שמעון ויוחנן במלכות רומי.
ואולי אלעזר הזה קדום יותר כמו שמצינו בריוני בזמנים קדומים יותר גם בספרי יוסיפוס כמו חזקיה הקדום יותר וכמו שמעון מארם צובא שהביא שם, ורק אלעזר פתח את הפתח לרציחות קודם יוחנן ושמעון בר גיורא ג”כ.
ולענין אבא סקרא ריש בריוני ובן בטיח לא נדע מי הוא בסיפורי יוסיפוס מכיון שאבא סקרא ובן בטיח הם רק כינויים וחכמים לא הזכירו שמו של הרשע עצמו בגמ’, ובפשוטו מסתבר שהיה אחד מראשי ג’ הקבוצות או הגדולה שביניהם, או יש לידע מי היו לפי מה שחילק יוסיפוס את מיקום קבוצות הבריוני לפי חלקי הגיאוגרפיה של ירושלים לפמ”ש בגמ’ שם שהיו שומרי החומות, ולפ”ז מש”כ בגמ’ ריש בריוני היינו בסתמא הבריוני המדור שלא נתנו לצאת שנמשלו לדרקון מחמת מעשיהם זה כמ”ש בגמ’ שם, ודוק.

 [8]אגב יש לציין מה שנזכר שם שרשב”ג צירף גם את חנן בן חנן להדחתו של יוספוס, דבר שכשלעצמו אינו ברור כיצד צירף רשב”ג צדוקי יחד עמו, אבל לפי המבואר ביומא [יט ע”ב] שהכהנים הגדולים הצדוקים היו נוהגים כפרושים ניחא, וגם בלאו הכי צירף את מוקדי הכח שתחת ידו למיגור הרע בכל דרך גם הצדוקים שבהם, ובפרט במקום פיקוח נפש.
 [מיותר לומר שדברי הגנאי שכתב יוסיפוס על חנן בן חנן שהיה בר פלוגתא שלו א”א להסתמך עליהם].

 [9]ועל אף שאמרו [שבת טו ע”א] הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה, מ”מ כך מבואר בדברי השה”ש זוטא, ולא הגיע לידי החשבון המדוייק של שנות של כל אחד מהם, אבל אם נצטרך לחשב השנים הדבר אפשרי, דהנה בכל מאה שנה הללו מלכו מלכי הורדוס [ראה ע”ז ט ע”א], והם היו תחת ממשלת רומי מי פחות ומי יותר, ונניח שעשרות שנים אחדות מתוכם נהג הלל נשיאותו, ונניח שפרישתו של מנחם לא היתה בשנותיו המוקדמות, ומתחילה עסק בתכנון המרד וביסוסו, ומ”מ התגלה באופן ציבורי ופוליטי ובבהמ”ק רק עשרות שנים אחדות שנים שוב אח”כ, והרי משיחיותו והתגלותו של מנחם היו כשלושים שנה לפני החורבן.
לפי זה נמצא החשבון אפשרי.

ומצאתי השערה מפוקפקת באוצר ישראל [] ‘יש אומרים מנחם… שמו’ [ע”פ סנהדרין צח ע”ב, ומאידך ראה איכ”ר א, נא], קאי על המשיח הקנאי הזה שפרש מחוגי החכמים ונתגלה כלוחם ומושיע, אבל אין דברים אלו ראויים להיכתב אלא בספר אוצר ישראל שכבר יצאו עליו עוררין על כשרות המחבר והעורך (וכבר ידוע מה שעשה הגרח”ק על ספרו אוצר מדרשים) והדבר פשוט שאם נזכר יש אומרים בחז”ל הכונה לדעה נכונה ומכוונת ולא לדעה דחויה של יצא מנחם שאף פעל כנגד חוקי ההיגיון, ומ”מ יש ליישבו שאילו היו זוכים היה מתגלה כמשיח אמת, על דרך מה שנתבאר על עוד מאמרים ובחינות בכמה מקומות [ראה פירוש הרע”ב על מגילת רות לגבי בר כוכבא, וראה עוד רמח”ל לגבי משיח שנפל ממשיחותו לסט”א, וראה עוד כתבי הגרמ”מ משקלוב לענין משיח שנפל].

 [10]ויש קצת שינויים במדרש ולהבדיל בספרי רושמי קורות הימים בשמות הללו, ושם איתא בענני, אבל אלו בערך שמות המצביאים ובעלי הקבוצות באותה התקופה, שביניהם נזכרו, חנן וענני מהכהנים הגדולים, ואילו מנחם ואלעזר מהקנאים, והאחרון ידוע בהתבלטותו היתרה מבין כולם, ובמדרש הוא מתואר כממשיכו ונוקם נקמת מותו של מנחם, וגם יתר הפרשיה שם כולל שמו של מנחם זה מתוארת בספרי רושמי קורות הימים [עי’ קובץ סיני כרך נו עמ’ קפא; מסורת התושבע”פ לרש”ז הבלין עמ’ תקטו].
מש”כ בירושלמי שאמרו להם לתלמידי מנחם כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, יש לפרש אחר שנתנצחו על ידי חיילות רומי נתחייבו בכך על ידיהם, ובדוחק יש לומר שמעשה שעשו ע”פ מנחם רבם היה מעשה שלילי הנחשב לדעה זו בירושלמי כמי שאומרים להם כתבו לכם וכו’ על דרך מה שנחשב בבבלי לאביי לתרבות רעה.
אך לענין ענני [או בענני] במדרש יתכן שהיה בענני קדום יותר ולא ענני המאוחר, בפרט אם נאמר שאלעזר הזה הוא בנו של ענני הידוע, אם כן בודאי שלא הרג את אביו לפי השתשלות הדברים (אם לא נפל ט”ס במדרש).

 [11]ועי’ גם מתני’ סוף סוטה משבא אלעזר וכו’, ואלעזר זה רגילים לייחסו על אלעזר שהיה ראשם של אחד מפלוגות הקנאים [ראה הערות המגיה על הספר יוסיפון].

 [12]ולא אכלא בזה להעיר על מה שכתב אחד מחכמיהם (כץ שמו) שהכת הרביעית הם הצדוקים, מלבד מה שנוגד דברי אבות דר”נ [נו”א פ”ה] על התהוות הצדוקים, ונוגד כל המקומות בחז”ל שמבואר שהויכוחים עם הצדוקים היו בענייני הלכה ואגדה ולא בענייני המלחמה שאילו לגבי זה נזכרו רק בשם בריוני, מלבד הנ”ל, הכתה הרביעית ר”ל שהם בנוסף לג’ הכתות לפי מה שמחשיב אותם יוסיפוס, הם הפרושים, הצדוקים, והאיסיים, ואילו הקנאים – הבריוני נקטו בניהול דרכי המלחמה בשונה מן הפרושים, ולכן אינו מזכיר אותם מתחילה כאחד מהפלגים ביהדות עצמה כשמונה אותם, לפי שלא באו לחדש דבר בהלכה או באגדה, ומן הסתם שכללו מפלגים שונים (ועל עצמו שהיה ממנהיגי המרד בגליל הוא משתדל להצהיר שהוא פרושי, דבר המתקבל על הדעת מן הסתם גם על מצבו הראשוני אז, דבר שסביר להניח גם מצד עצמו שהיה קיים, מאחר והמון העם היו פרושים באמנותם ודתם, וכת הקנאים הגיעו מהמון העם, ומאידך הוא מציין שהיו שם גם לוחמים איסיים).
ואדרבה הצדוקים שלא האמינו בהשארת והשארת הנפש אחר המיתה נוגדים את מה שהכריזו הקנאים שוב ושוב שחיי הנשמה לאחר המיתה עדיפים מחיי הגוף, ולכן לא מסתבר כדברי הנ”ל, מלבד עצם ההשערה שהיא פורחת באויר כדרך השערות אחרות שלו.

 [13]במקום נוסף מציין יוסיפוס כי יצאה הוראה מקרב שנים מן החכמים לסלק צלם שהעמיד אחד ממלכי הורדוס למרות הסכנה שבכך, ולמרות שאחד מהחוקרים (הוא כץ) ראה בכך התחלת תנועת הקנאים – בריוני, אך אין לכך כל הכרח, מאחר והפעולה המדוברת של העמדת הצלם שאותה באו לשלול, למרות שנעשתה לכבוד הרומאים, אך נעשתה על ידי מלך היהודים, והדבר אינו מתפרש כמרד העם ברומאים או סכנת העם אלא כתלונה מקומית בקשר לפעולה מסויימת של מלך היהודים, וגם לא שמענו שחכמים התירו גם ענייני עבודה זרה על מנת לא להלחם ברומא, ואדרבא בסמוך לענין הבריוני בגמ’ [גיטין נו ע”א] שלא הסכימו עמהם חכמים, הובא שם [נז ע”ב] מעשה של שבעת הבים שהסכימו למות על מנת שלא לכרוע לע”ז וארבע מאות ילדים וילדות שמתו על מנת שלא ליפול לקלון, וקי”ל [סנהדרין עד ע”ב] דאפילו על ערקתא דמסאנא וכו’.

והיה לו לאותו חוקר לפי טענתו כבר להביא המעשה הקודם לזה שאירע בימי הקיסר קאיוס (גאיוס) קאליגולה שביקש במפורש להכניס צלם לבהמ”ק, והדבר זעזע את כל יושבי ארץ ישראל והתפוצות עד שנציב רומי הסכים למרוד בקיסר מחמת כן (ראה מלחמת היהודים, ולענ”ד הוא משום שידע שאם יסרב לנתיניו לא ישאר בחיים, ואם לא יסרב להם יש סיכוי לביטול הגזירה או לחיי שעה), ויהודי מצרים שלחו משלחת על כך לקיסר (ראה מלאכות פילון שמתוארת שם גם הזדעזעותם הגדולה של יושבי אלכסנדריה מהגזירה על ביהמ”ק ומתוך דבריו משמע שהיתה הגזירה שקולה לפניהם כחורבן בית א־להינו), ולא השתייך דבר זה לאחד מן הפלגים ביהדות אלא לכלל העם, ולא מצינו שהחכמים לא מסרו נפש על כך, למרות שיתכן שמדובר בשב ואל תעשה.
עוד יש להעיר על הדמיון שמצא החוקר הנ”ל בין יהודה מציפורי לבין יהודה הגלילי, למותר לציין שהם שוב השערות פורחות שספריו משופעים מסוג השערות אלו, וגם מה שמשייך את חכם זה ליהודה הגלילי אחר המוזכר בכתבי הנצרות היא שוב השערה שרירותית, שכן גליל היתה ארץ רחבת ידים, והיו בשווקיה רבים בשם יהודה.

 [14]עוד יש להוסיף שבגמ’ גיטין שם מובא שריש בריוני היה בן אחותו של ריב”ז ובא לסייע לריב”ז בהצלתו, שזה מלמד שיתכן שגם הוא עצמו היה מקורב לחוגי הפרושים, מה שיכול לסייע להבין שוב את העובדה שהבריוני היו בדתם מן הפרושים ולא חלקו על החכמים אלא לענין המלחמה.
אם כי אין בכך הכרח.

 [15]ובדוחק יש לומר שהרומאים לא הבחינו בין הזרמים והפלגים בקרב היהודים, והחשש שדיבר אל לבם של הקנאים הוא רק מפני התדמית שתיווצר בפני הרומאים.

 [16]יתכן שרמזו בזה גם את העובדה שביקש טיטוס שילמדו בספרו, דבר שראוי לייחד עליו את הדיבור בפני עצמו, לאיזו מטרה ובאיזה רוח התחבר הספר.

 [17]מלבד העובדה שלכאורה למד יוסיפוס שלוש שנים אצל רב שהיה מן הסתם לכה”פ בהשראה איסיית (ראה חיי יוסף), וכמו שיתבאר יותר בהרחבה להלן.

 [18]או שהתאפשר מחמת יחוסו המלכותי שהיה קרוב לבית הורדוס, לפי דבריו שהוא מזרע החשמונאים, וכדברי הגמ’ [קידושין ע ע”ב] כל האומר מדבית חשמונאי קאתינא עבד הוא.

 [19]או מחמת שהתחבר להנהגת המרד או מחמת שהתרשל בתיקון או ביצור הערים או אספקת מזון דבר הנצרך לדעת המנהיגים הכשרים [ראה גיטין נו ע”א].

 [20]ואולי מינוהו שועי הארץ והכהנים מאותם שנטו אחר המלחמה, ועכ”פ אח”כ הסכימו רשב”ג עם הכהנים הגדולים להעבירו.

 [21]אם בכלל הקטע הנוצרי [] הוא אמיתי, ראה רב”ש המבורגר בספר משיחי השקר ומתנגדיהם ועוד מה שכתבו על זה, וההתייחסות כאן היא על מאמרו של ז’ הנותן אמון בקטע זה.

 [22]יש לציין כי לא רק יוסיפוס עצמו נכשל בכך, אלא גם יהודי תפוצות נוספים מאותה התקופה נתגלו לעתים למרבה הצער בבורות וחוסר ידע בהלכה וביסודות היהדות, אך ביוסיפוס ניתן לראות שילוב של לוחם מצביא דגול מצד אחד [יש לזכור לוחם של המרד מטעם הקנאים שהם הבריוני בלשון הגמרא], ומצד שני כמי שמשחיל בכל מקום אפשרי את עובדת גדולתו וידיעותיו בתורה, ובפועל רחוק מאוד מכך, וגם פרשיות התורה והנ”ך כפי מה שהם מובאים בקדמוניות היהודים הם משופעים בענייני סיפורי מעשיות פרי מוח יצירתי [ראה במאמרו של ז’ הנ”ל].

 [23]כפי שהוא כותב בעצמו שאם מישהו מהצדוקים רוצה להיות מקובל על העם הוא צריך להיראות כאחד מן הפרושין, וכדברי הגמ’ [יומא יט ע”ב] ‘מתיראין אנו מן הפרושין’, וכמתני’ [סוכה מח ע”ב] רגמוהו כל העם באתרוגיהם, ויש לציין שיוסיפוס עצמו מזכיר מעשה זה בגמגום ושיבוש כאילו היה תהליך בעיקר מדיני ופוליטי, ותמצא שבכל ספרו מלחמות אינו מפרש עניינים ערכיים אלא עניינים פוליטיים בלבד.

 [24]ואעתיק חלק מלשונו [מלחמת היהודים א, ה, 2, ע”פ תרגום שמואל חגי]: “עמה צמח בשלטון כוחם של הפרושים כת יהודית שחבריה התפרסמו בכך שעלו על שאר היהודים בחסידות ופירשו חוקי התורה בדקדוק שאין למעלה הימנו אליהם נטתה אלכסנדרה אוזן יותר מדי מתוך דאגתה לעבודת ה’ והם ניצלו בלי הפסק את תמימות האשה עד שלבסוף נעשו הם מנהלי המדינה בפועל ולהם ניתנה רשות לגרש ולהחזיר להוציא לחפשי ולאסור את כל מי שרצו, בקיצור הנאת השלטון היתה כולה שלהם ואילו היא נשאה בהוצאות ובטירחות אבל היא היתה יעילה בענינים רחבים… היא היתה מושלת באחרים ואילו הפרושים משלו בה”.
והדברים מדברים בעד עצמם שאין אחד מיושבי בית המדרש יכול לפעור כך על חכמי התורה האמיתיים מוסרי התורה אלא מי שבא מבחוץ: ‘כת יהודית’, ‘אליהם נטתה אוזן יותר מידי’, ‘ניצלו את תמימות האשה’, ‘הנאת השלטון היתה כולה שלהם’ וכו’, ‘אחרים משלו בה’ (כל הביטויים במקור!).

והנה המשך דבריו של אותו ‘פרושי’ (כביכול) על חכמי התורה הק’ הנצחיים [שם 3]: “וכך הוציאו להורג את דיוגנס איש נכבד שהיה ידידו של אלכסנדר (המלך שמת), הם האשימו אותו שהיה בעצה עם אלכסנדר לצלוב את שמונה מאות ההרוגים, הם הוסיפו להמריץ במלכה אלכסנדרה לחסל את שאר האנשים שהסיתו את אלכסנדר להעניש את האנשים האלו, ומפני שהיתה תמיד מוותרת מפני טעמים שבאמונה יתירה, הם הוסיפו להרוג את כל מי שביקשו להרוג, החשובים ביותר נתונים בסכנה וחיפשו מפלט אצל אריסטובולוס, ששיכנע את אמו לחסוך נפשם ממוות מפני מעמדם, אבל אם אינה משוכנעת בחוסר אשמתם תגרשם מן שלומם בתנאי זה והם נפוצו על פני המדינה…’.
והנה אין אנו יודעים מה היה שם, וחשיד יוסיפוס דגזים ומוסיף, אבל ללא ספק שחכמי התורה עשו ע”פ חוקי התורה ככל הלכותיה ודקדוקיה, וקצת משמע מדברי יוסיפוס שמשיח הדברים עם נימא של ביקורת שכביכול חכמים הרגו את כל מי שבקשו להרוג, והחשובים היו בסכנה ובקשו מפלט, וכביכול יש לסלוח למלכה שהיתה לה ‘אמונה יתרה’ (כלשונו) שקבלה את דעת החכמים, והדברים משרים אוירה של תרעומת ואף מעט ליצנות כנגד חכמי ישראל והכרעותיהם.
ומי שבידו תרעומת על מעשי חכמים ואף טרח והציגה בפני העממים בספרו, מה נעשה לו שהוציא עצמו מן הכלל.

ואציין עוד שלא רציתי להעלות על דל שפתותי דברים הללו אלא רק משום הצורך להראות ליושבי ביהמ”ד מה היה גישתו האמיתית של יוסיפוס לחכמים, על מנת לדעת כיצד להתייחס ליתר דבריו.

 [25]מלחמת היהודים א, ג: “בענין זה מפליאה גם התנהגותו של יהודה ממשפחת האיסיים שמעולם לא אירע טעות או זיוף בחזיונותיו בשעת מעשה זה כשראה את אנטיגונוס העובר בעזרת המקדש הוא קרא למכיריו כי כמה וכמה מתלמידיו היו יושבים על ידו אוי לי עכשיו טוב מותי מהיי כי מתה האמת שלי ואחת מחזיונותי הוכחשה תמיהני שאנטיגונוס חי בשעה שהיה צריך ליהרג היום כי מגדל סטרטון נקבע בחזיוני כמקום מיתתו וזה היה רחוק שש מאות איצטדיות מכאן והרי עברו ארבע שעות של היום וכך מכחיש הזמן את חזיוני אחרי שאמר זאת נשאר הזקן שקוע בהרהורים נוגים לא עברה שעה קלה והגיעה השמועה שאנטיגונוס נהרג במקום שמתחת לפגי הקרקע שהיה אף הוא נקרא בשם מגדל סטרטון כמו קיסריה שעל החוף דבר זה הוא שהטעה את החוזה”.
אגב, לענייננו יתכן גם שנודע לאותו חוזה שמתכננים להרוג את אותו אדם ולכן הזמין את הנבואה באופן זה שיתקבלו הדברים כהפתעה.
ומ”מ יש לציין לאגרת רב שרירא שמזכיר כבר מה שלא היו מחלוקות קודם חורבן הבית שקדושת הבית סייעתן לידע האמת, והוא ג”כ מעין רוה”ק, והשימוש בדברי רב שרירא לפרש את תופעת החזיונות של האיסיים פותחת מחדש את הנידון לאיסיים בכללותם.

 [26]מצאתי בשם ה”ר עזריה מן האדומים [במאור עינים אמרי בינה פרק ג’] שנקט שביתוסים הם איסיים, ויש להוסיף ע”ז שניתן לומר כי בית הוא מילת הקשר, כך שאפשר שביתוסים הוראתה בית-אוסים, על דרך ביתאלים לבני בית-אל [ובמקרא בית האלי (מלכים א’ טז, לד) ובכתיבה קדומה המאוחרת לכתיבת המקרא כבר מופיע ביתאל במילה אחת], ואוסים ואיסים היינו הך, שאף יוסי ואיסי היינו הך [ראה פסחים קיג ע”ב], למרות שיש לציין שביתוס הוא שם המופיע בהרבה הזדמנויות כמו ביתוס תלמיד אנגגינוס [אדר”נ נו”א פ”ה], ומרתא בת ביתוס [יבמות סא ע”ב], וביתוס הכה”ג [יעוי’ בכתבי יוסיפוס בהרחבה], וביתוס בן זונין [ב”מ סה ע”ב], וא”כ דוחק לומר לעניינו שבית היא מילת הקשר, ועוד דוחק גדול לומר כן משום שבד”כ נזכרו הבייתוסים כחברי הצדוקים כשנזכרו, ולעתים קרובו כאשר נזכרו הבייתוסים נזכרו עם הצדוקים יחד, ובאבות דר”נ [נו”א פ”ה] הרי הובא שצדוק ובייתוס פרשו יחד מהחכמים מחמת אותו הגורם, וגם דעות האיסיים המובאות בכתבי יוסיפוס סותרות את תפיסתם המובאת באבות דר”נ הנ”ל, בנוסף לכך יש לציין את חילופי הגירסאות המצויות הרבה בין צדוקים לבייתוסים בין הספרים מוסרי המעשיות, מה שיכול להוסיף כזכר לדבר את ההבנה שלא דקדקו בהזכרת שמותיהם מאחר שהיו בד בבד בהשקפותיהם, ולכן יתכן שמלבד שיתוף השם ובלימת החור ההיסטורי אין הרבה ביניהם.

 [27]כמו ברכות [י ע”א].
כמובן שאין הכרח שיש קשר בין הבריוני הללו לבריוני החורבן בגיטין [נו ע”א] שהם הקנאים, ולהבדיל גם בלשון הספר יוסיפון שהם נקראים פריצים, הוא כינוי שם גם לשודדים גרידא, כגון חזקיה השודד שהדים ממנו מופיעים גם ביתר הספרות של יוסיפוס, מכונה ג”כ בספר יוסיפון פריץ, כך שאין בזה כינוי לתנועת הקנאים דאז.

 [28]על דרך ‘ואותן חסידים אין רוח חכמים’ וכו’ [שבת קכא ע”ב].

 [29]וראיתי עוד מאמר שנכתב בנושא זה (סיני מ) שלפי הרושם היוצא מדבריו משמע שהאיסיים הם גוף מן החכמים שברבות הימים נתפלג מהם והלך לו לדרך אחרת, אבל לא מצאתי שם ראיות והוכחות, אלא אי אלו הנחות תלושות והשוואות פורחות באויר, אם כי הנחה זו לכשלעצמה יכולה להיות נכונה באופן חלקי ברמה כזו או אחרת, משום שרוב ההנהגות המובאות בספריהם תואמות לאיזה הנהגות של דעות ותפיסות מסויימות בדברי רז”ל, ויתכן שהם במקורם נשתשלשלו מהחכמים, כמו לא לטלטל דבר ביום השבת, הוא ע”פ ברייתא דשבת על קודם התרת כלים וכו’ [שבת קכג ע”ב], וכמו להצריך טבילה לכל הנוגע במי שבמעלה פחותה ממנו, הוא ע”פ מתני’ דחגיגה [יח ע”ב] בגדי ע”ה וכו’, וריחוקם מן הקרבנות יש לציין את דעת הרמב”ם על זה [מו”נ ח”ג פמ”ו], וריחוקם מבית המקדש הוא מחמת שהיו שם רשעים, וכדברי ירמיהו המערת פריצים וגו’ [ירמיהו ז, יא], אך לא נתכחשו לבהמ”ק שהרי שלחו לשם מנחות, ומה שלא נשאו אשה כך עשה משה רבינו שפירש מן האשה לקדושה [יבמות סב ע”א] (והם גם אחזו עצמם לנביאים למרות שהדבר עצמו נחשב טעות), וכך עשה בן עזאי ללמוד תורה [יבמות סג ע”ב], ועוד עניינים, והמעט שאין אנו יודעים להם מקור אפשר שמתוכם היו משוייכים לדעות חכמים דחויות שלא נזכרו בתלמוד, וגם יוסיפוס עצמו כבר כתבנו וכתבו אחרים שהפרטים שהוא מוסר ניתן לקבלם על דרך ספק, כגון מה שכתב שאינם יוצאים לנקביהם בשבת, [ואפשר שהיא השערה שרירותית על סמך ועל בסיס העובדה שהם נוהגים לחפור לנקביהם (ע”פ פשטות הכתוב, אלא דהכתוב מיירי במקום תפילה ע”פ קבלת חז”ל [עי’ ברכות כד ועי’ רמב”ן עה”פ], והם פירשוהו מתוך בורות בכל גוני או משום שהיו מייחדים כל סביבותיהם לתפילות) ללא הכרת המציאות האמיתית בשטח מה הם עושים באמת בשבת], וגם אפשר שהיו בין האיסיים כמה עמי הארץ שמטבע הדברים הוסיפו הנהגות בלתי מבוססות בין שלל ההנהגות היותר מבוססות יחסית, והוא דבר בלתי נמנע שיקרה, ולא לעולם יש די סיפוק במחלוקות בעלי אופי הלכתי סיבה להחלת בני הקבוצה כבני כת חדשה בדרגת מינים מבחינה הלכתית [ע”ע רדב”ז? ] ומהרש”ל [הנהגות מהרש”ל נדפס עם שו”ת מהרש”ל].

 [30]במקום נוסף הזכיר יוסיפוס על סכסוך בענין שבועה שגם הפרושים שסירבו לשתף פעולה היו כששת אלפים, אך אין מכאן ראיה למניינם של הפרושים כלל ועיקר, ראשית כל לפי החישובים אין יכול להיות כלל מנין הפרושים ששת אלפים בלבד, ויש לציין מה שכתב יוסיפוס על תורת הצדוקים [קדמוניות יח, א, ד], תורה היא נחלת מועטים אבל הם בגי המעמדות המעטים אגב ההשפעה שלהם מועטה מאד כי אין שום מעשה שראוי לדבר עליו נעשה על ידיהם וכשהם מתמנים לעתים רחוקות למשרות ממשלתיות הם נוהגים בעל כרחם כדעת הפרושים לולא זאת לא היתה דעת ההמון סובלתם עכ”ל, והבאתי לזה עוד ראיות מהגמ’ במקומו, ואם כך כתב על הצדוקים, כל שכן על האיסיים, ומי שנשאר היו רק הפרושים ונאמניהם, אך מלבד זאת ע”פ עיקר הדין נודרין להרגין וכו’ [נדרים כז ע”ב] ומבטלין בלב [עי’ ש”ך בזה והרחבתי בתשובה אחרת], וגם אין זו שבועת שקר להשבע נאמנות למלך, ואכמ”ל עוד בענין השבועה הזו שהיתה מותרת, וגם יתכן שהיו אנשם הכפופים לפרושים בחייהם הפרטיים שבכל אופן היו יראים לחלוק על המלך, ואעפ”כ היו ששת אלפים שהחליטו לסרב על השבועה וטעמם ונימוקם עמם.

 [31]למרות שיוסיפוס משתדל להצהיר קודם לכן שהוא משתייך לפרושים, כפי מה שהוא מייסד לאבן דרך שלא ניתן להתקבל בקרב הקהל בלא להצהיר זאת.

 [32]ואבהיר, כי במידה ונקבע שיושבי מערות קומראן הם האיסיים העלומים, התמונה תשתנה לפי זה.
והרושם שהתקבל אצלי לאחר עיון בחומרים בענין מערות קומראן הוא שהספריה שנמצאה שם מורכבת מספרים הן של איסיים והן של צדוקים, מלבד ספרי תנ”ך ושאר ספרים, והדעת נותנת שהיו שם צדוקים לכל הפחות, ויתכן שהיו שם גם מן האיסיים שהם שוכני המדברות כאמור בספרי יוסיפוס, מאחר שנמצאו שם גם מספריהם.
מאידך אין דעתינו נוחה ממה שכתבו החוקרים האחרונים (עי’ קולמוס גליון 106) שלא היו איסיים כלל, שבודאי לא שקרו יוסיפוס ופילון במילתא דעבידא לגלויי לחינם כל כך, ופילון למרות שהיה עם הארץ בידיעותיו ואף האמין באמונות זרות [ראה המלאכות פרק יא ואילך] ככל הנראה משגגה (למרות שאולי ניתן לדחוק שהתכוון לשיטתם אך אין נראה כן, וגם כך אין שיח כזה נהוג בפי החכמים), אך לא מצינו בו השתייכות ביודעין ובמזיד לפלגים החולקים על חכמים מנהיגי העם הנצחיים, ומאידך מה שכתוב במגילה בני צדוק ונמצאו שם הלכות צדוקים גם כן אינו לחינם, ולא מצינו ראיות ברורות שהיתה קיימת כת של בני צדוק הכהן בימי הבית השני כקבוצה מאוגדת, אם לא שנאמר שחוניו הבורח (מזרע צדוק) הקים לו כת, או שאין קשר בין הכתבים על צדוק לכת המקום (עיין להלן), אבל שמא יש לומר שהם תלמידי צדוק אבי הצדוקים (ותלמיד כבן) שהרי נמצאו הלכות שם כהלכות הצדוקים, או כמו אחרים (עי’ בן ציון כץ, גילוי סוד המגילות) המשערים שצדוק הוא צדוק הפרושי מקדמוניות [סו”ס יט] אבי וממייסדי הקנאים ה’בריוני’, שאכן בכתביהם נמצאו הרבה ענייני מלחמות ברומא ובנתיניהם המדינות הסמוכות לארץ ישראל (אם כי שוב כתב הנ”ל הרבה השערות תלושות ופורחות באויר בקשר למהותו והשתלשלותו של צדוק הפרושי, ואין מובן במה הוא פרושי לפי זה, וכן לגבי שאר הנחותיו יש להתייחס לכל דבר שאינו מבוסס כסיפורי מעשיות גרידא ויש מהם דברים מופרכים אך אינם צריכים תשובה, ומ”מ לפי מה שסובר שצדוק הפרושי (המכונה כן ביוסיפוס) הוא צדוק אבי הצדוקים אין הרבה בין השערתינו להשערתו הראשונה הזו, בלא התייחסות לשאר השערותיו), ולפ”ז מובן למה גנזו כ”כ הרבה ספרים בדרך גניזה, כאשר ראו שהבית חרב ונופל בידי הרומאים, ומי יודע אולי היו הם בהרג עצמי מתוכנן כמו שעשו הקנאים בגליל חביריו של יוסיפוס, כשראו נפילת ישראל בידי רומא, ולכך גנזו הם הספרים שלא יפלו ביד זרים ויחללו את הקדש.
אבל באמת שכמה דמעיינינן טפי בענין מגילות הללו נראה שהסתום רב על הגלוי ונוח לנו לומר שהיתה בזה גניזה רבתי של ספריה גדולה של ספרים שלא בהכרח היו קשורים כולם ליושבי המקום, וספרים אלו כללו ספרים מרוח הזמן, וכללו הרבה ספרי מקרא וספרי מינות, ויושבי המקום יתכן שהיו מורכבים מכל בני הקהלים למיניהם כדרך כל עיר ואם בישראל, או שהיו אחידים מקהל מסויים איזו שתהיה, שבאו לגור במרחקים מפני פחד אויב, מסכסוך, או מכל סיבה כל שהיא אחרת, וגנזו הספרים בלא סינון ובדיקה כשראו קיצם קרב, והסיבה שלא נמצאו שם שטרות חולין משום שהיתה זו גניזה מכוונת מראש, ולא גנזו אלא את המחוייב גניזה לדעתם בלבד.

ועוד מילה אדבר בקשר לחיבור הנקרא מלחמת בני אור בבני חושך, שע”פ האמור אין הכרח שנתחבר על ידי יושבי המערות, ויתכן ששייך לאזור אומץ מעט ולומר שאין הכרח שאין זמן חיבור תוכן הטקסט [גם אם לא הכתיבה של העותק הנוכחי] התחבר כבר בזמן ראשון, כמו חיבורי התנ”ך שנמצאו שם שג”כ התחברו כמעט כולם לא לאחר בית ראשון, והנימוק להעלאת ההשערה הנ”ל הוא בין בין בזיהוי בני האור המופיע בפנים החיבור שהם שבט לוי ויהודה ובנימין, ובין בזיהוי בני החושך המופיע גם כן בפנים החיבור שהם בני עמון וכו’, והנה מחד גיסא בכתבים מזמן הבית השני לא מצינו שנתחלקו בני ישראל לפי שבטיהם מבחינת המפלגה והשלכותיה בנחלה ובמלחמה, אלא אומת יהודה שכוללת בקרבה מיוחסים יותר ושאינם מיוחסים כ”כ, והכהנים הם המיוחסים יותר אשר הלוחמים נזכרו הרבה בתוספת תיאור זה (יתכן מחמת הכותבים בעיקר ואכמ”ל), ולפעמים נזכרו גם בייחוסם לוויים, ומאידך גיסא העמים בני חושך שבהם לוחמים בני אור, שבהם מואב ועמון, מתאימים לעמים שמולם התמודדו בני יהודה והנלווים עליהם בזמן בית ראשון, ולא לעמי סוריא, ויון שבהם התמודדו בזמן בית שני, אם כי כיתים [רומא] וכיתיי מצרים (הנזכרים בבני חושך) מתאימים לבית שני ג”כ, וכן אדום (הנזכרים ג”כ בבני חשך) עד הורקנוס החשמונאי שהכניעם נלחמו בבני אור, וגם לאחר מכן בשלהי בית שני הם הזדהו עם קבוצה לא מייצגת של בני אור, מה שיכל להתפרש שהם שוב נחשבים בני חושך, אך אדום ומצרים היו גם בבית ראשון יריביהם של ישראל עכ”פ בחלק מן הדורות.

לפי זה אין הכרח שהשתמשו בחצוצרות בשעת מלחמה בזמן בית שני, אם המגילה מוקדמת לזמן בית ראשון.
אך יתכן שמגילות הללו נשתמרו מזמן בית ראשון על ידי החיצונים, ואילו החכמים לא שמרו מגילות הללו, אך כבר מוכח מכמה מקומות בברייתות שהיו להם ג”כ מגילות כתובות גם קודם כתיבת המשנה, ולכן א”א לדעת בבירור שמגילה זו משתייכת לחיצונים דייקא.
 (ואחר כל זה, יתכן שנשפך מזה אור חדש על בני צדוק הנזכרים במגילה אחרת, ואכמ”ל).

 [33]כמו כן הרהרתי דמאחר ובכתביהם של רז”ל לא נזכרו איסיים, ומאידך כותים נזכרו לרוב, ולהבדיל בכתבי יוסיפוס בחלקו האחרון של בית השני, הוא להיפך, שלא נזכרו כותים, ואיסיים נזכרו לרוב, ואילו הצדוקים והקנאים נזכרו גם בכתבי חז”ל ולהבדיל גם בכתבי יוסיפוס, והדבר אומר דרשני.
אם כן יתכן שהאיסיים היו כת מקרב הכותים בכלל, ולכן לא היתה להם התייחסות נפרדת בכתבי חז”ל שלא היה מעניינם לפרט את מנהגי וקבוצות הכותים, מלבד מה שנזכרה העובדה שקיימים גם כותים מסוג ‘כותי חבר’ [ברכות מז ע”א, נדה לג ע”ב ועוד] ונפק”מ להלכה שם.

 [34]אגב יש לציין מה שכתב יוסיפוס שהיו לוחמים איסיים במלחמת הגליל כשהוא לחם שם.

 [35]פילון שהיה אדם ערכי מיוסיפוס יתכן שיש לבכר את דבריו על פני יוסיפוס, ואילו את דברי יוסיפוס ניתן לקבל כגיבובי תערובות ידיעות והוצאת דברים מהקשרם, אלא העתקת הלכות על רקע של חצאי דברים המוכרים בסביבתו של יוסיפוס והשערה שלו (בדומה להלכות שהוא מעמיס על הפרושים שדיוקם לא יותר מכך למרות שהוא ‘פרושי’ לדבריו), כפי שאנו מתייחסים לדברים רבים שהוא כותב כספיקות וחצאי אמיתות.

הדעת נוטה שאע”פ שהיתה כת מן העמים, מ”מ היהודים האיסיים לא זנחו דתם לגמרי אלא הלכו עם עקרונות הכת בהתאם לדת, ומכאן צמחה תורת האיסיים של יוסיפוס שכה רצה יוסיפוס להגדילה ולהראותה כאחד הפלגים המרכזיים ביהדות.
אם נקבל קביעה זו כאמיתית, נמצא שהמגילות בקומראן לא שייכים לאיסיים מקומיים בדוקא, שכן כל הספרים, גם אלו שאינם פרושים, הם יהודים, אלא הינם תערובת של ספריה מקומית של סופרים מכל בני השכבות היהודית והמנבאים למיניהם שעדיין שלטו בקרב עמי הארצות באותה התקופה שנגנזו עקב מאורעות התקופה (בדומה מעט לגניזה הקהירית הכוללת בתוכה פלגים רבים ביהדות, בבליים וארצישראלים, חידושי חכמים או שירות פייטנים ורשימות עמי הארצות, ולהבדיל קראים, ואפילו כתבי צדוקים קדמונים).
ובשולי הדברים אציין כי מה שהניע חוקרים מסויימים להחליט שכל דברי יוסיפוס על האיסיים הם המצאה למרת שהדברים עצמם כמו שהם לא יתכנו אך יוכלו הם לומר כדברינו.

 [36]ובפרט מקומות שהיו לו קשיי הכלת המצפון, כמו כשהודיעו לו רשב”ג והכהנים הגדולים לעזוב את הגליל, קיבל חזיון בחלום שמלמעלה נמסר לו להמשיך בתפקידו שם לצורך העם, וכן לפני שבגד בעמו ועבר למחנה הרומאים, דבר שיתכן שהיה יכול לעשות על פי דין התורה המבוררת, אך היו לו קשיי מצפון מלפעול כנגד דרך חיים שחינך והתחנך בה והיה כה שקוע בה עד כה, ולכן שוב קיבל חזיון מן השמים שעליו לפעול כן, וכפי שהעיר לנכון על ההשוואה בין ב’ החזיונות המגיה לספר חיי יוסף.

קרא פחות
אברהםאיובאףהכתוביםהתורהזרעידיעקבכהניםכליםכשרותמלחמהמשהמשיחנדהסוכהסנדל המסומרעדותערבערךצמחקבלהקידושיןרותשבת
נשאל: ט״ו באלול תשפ״דב:

הנה עיקר יסוד הדברים שיש ימים שאסור להקיז בהם דם כבר נזכר בגמ’ [שבת קכט ע”ב] לגבי ערב חג העצרת ושמחמת זה גזרו על ערבי שאר ימים טובים, והובא ברמ”א על השו”ע [או”ח סוף סי’ תסח ס”י]. ויעוי’ שם בגמ’ לעיל ...קרא עוד

הנה עיקר יסוד הדברים שיש ימים שאסור להקיז בהם דם כבר נזכר בגמ’ [שבת קכט ע”ב] לגבי ערב חג העצרת ושמחמת זה גזרו על ערבי שאר ימים טובים, והובא ברמ”א על השו”ע [או”ח סוף סי’ תסח ס”י].

ויעוי’ שם בגמ’ לעיל מינה, דמצב הסכנה שיש אז הוא משום שלפעמים האומן מוציא מהדם קרוב לסכנה, וא”כ הרי מצינו כשאדם בסכנה ריעא מזליה כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפ”ק דחגיגה דף ה’ ובב”ר עה”פ וקרהו אסון, ואם נימא דזה הטעם כאן גם לענין הימים שאין מקיזין בהם שהוא מחמת שהוא בסכנה וריעא מזליה, א”כ שייך רק בתרומת דם אבל לא בבדיקת דם שהוא מעט דם כל שהוא ברוב בני אדם.

ומאידך גיסא נזכר שם בגמ’ שאחר הקזה אדם חלש מאוד, וכן מבואר בגמ’ בתענית גבי אבא אומנא וכן ברש”י קידושין פב ע”ש, ואם נימא שזה כולל גם הקזה כל דהוא מכיון שזה מחליש א”כ ה”ה גם בדיקת דם שהוא גם מחליש.

ויש לציין דבגמ’ שם הלשון הוא וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת, דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו ע”כ, והלשון טבח לדמייהו קשה דמה שייך טביחה בדם, אבל הכוונה ברורה דר”ל שאחר שיוצא דם מן הגוף יש כאן ריעותא לאדם שאותה הרוח רעה רוצה להיתפס בה, ואע”ג דביום מתן תורה הראשון לא הקיזו דם והיה רק דאי לא קבלו וכו’ הוה טבח וכו’, אעפ”כ נקט דמייהו משום דשייך לענייננו.

ויעוי’ במשנ”ב ס”ס תסח סקל”ח שדן לגבי כוסות רוח והזכיר שם שיש מתירים כוסות רוח מלבד הושענא רבא שהוא יום הדין, ובשם החק יעקב והחיי אדם הוסיף שם שעכ”פ בערב שבועות יש להחמיר, וכשיש צורך משום סכנה ע”פ רופא עי”ש מש”כ שם.

ובמקומות שהזהירו האחרונים מהקזת דם פשיטא שאינו חמור משאר ערב יו”ט שנזכר בגמ’ להסוברים שהוא קל בכוסות רוח.

אולם כוסות רוח הוא קל יותר מבדיקת דם, וכמ”ש הערוך השלחן סי’ הנ”ל ס”ג שדם של כוסות רוח אינו בא ממש מפנימיות הגוף כמו דם הקזה, ואפשר דזה גם כוונת השוע”ר שם סכ”ג שכתב דכוסות רוח אינו דומה לדם הקזה ממש.

ומשמע ממה שהתירו רק כוסות רוח שכל הקזה אחרת אם מעט ואם הרבה אינה טובה בימים אלו, וע”ע סנהדרין קט ע”ב ודוק.

אולם יעוי’ מה שהובא בשם הגר”ש ואזנר [בקובץ מבית לוי בענייני ניסן עמ’ לז] להתיר בבדיקת דם שמוציאים מעט דם, ואולי ההיתר שלו מיוסד על ענין המבואר בגמ’ בשבת שהזכרתי בריש התשובה על הסכנה שיש בהוצאת ריבוי דם, ואפשר דמצרף ג”כ מש”כ המשנ”ב שם שומר פתאים ה’ שהוזכרה סברא זו לגבי מקום שיש בו צורך רפואה, ואפשר דמצרף עוד גם מה דבלאו הכי הרבה מהרפואות הנזכרים בגמ’ אין נזהרין האידנא כמ”ש התוס’ בכמה מקומות וגם כאן שנהגו (כמ”ש הרמ”א שם) מ”מ הבו דלא לוסיף עלה, ואפשר דגם לפי הטעם שהוא מחליש מ”מ זיל בתר טעמא דלהרבה בני אדם הקזה כל דהוא אינו מורגש חולשה כ”כ, (ומי שמרגיש חולשה אפשר דאה”נ יהיה אסור בזה דהא אפי’ בניתוח שם נקט שעדיף שלא לעשות ביום זה), ואולי מקורו מריש פ”ה דכריתות (דף כ ע”ב ואילך) בסוגי’ דדם הקזה ובגדרים המבוארים בראשונים שם שלמד מזה דדם פורתא אינו בכלל הקזה סתמא.

אמנם מפשטות האחרונים שהתירו רק כוסות רוח מהטעמים שביארו כנ”ל, משמע שהקזה גמורה אסרו בכל גווני.

קרא פחות
דםיעקבנשלח להרב רן אביחציראערבקידושיןרבירופארפואהשבת
נשאל: י״ד בכסלו תשפ״דב:

לכבוד רבי שמואל דוד ברקוביץ שליט”א ע”ד הקורא במדינתכם שקרא ואת כליה במקום ואת כליו, ושאלתו בידו האם מחוייב להחזיר הקריאה או לא.לפי המבואר בספרי הפוסקים האחרונים [עי’ ריש סי’ קמב ועוד להלן], הסכמת רובם היא שגם בזמנינו דלא בקיאינן בחסירות ...קרא עוד

לכבוד רבי שמואל דוד ברקוביץ שליט”א

ע”ד הקורא במדינתכם שקרא ואת כליה במקום ואת כליו, ושאלתו בידו האם מחוייב להחזיר הקריאה או לא.

לפי המבואר בספרי הפוסקים האחרונים [עי’ ריש סי’ קמב ועוד להלן], הסכמת רובם היא שגם בזמנינו דלא בקיאינן בחסירות ויתרות [קידושין ל ע”א] מ”מ כל טעות שמשנה את המשמעות יש לחזור.

והסברא נותנת דטעות משמעות שנקטו הפוסקים היא גם במשמעות קטנה, מאחר שדן במשנ”ב [סי’ קמב ס”ב] על שינוי במשמעות על ידי טעמים וכיו”ב, ועל פי הרוב אין מדובר בטעות שמתיר את האסור וכיו”ב.

אמנם בצמח צדק (הקדמון) סי’ קיט נקט לגבי ומגרשיהם ומגרשיהן דבשינוי זכר ונקבה כזה אין להחזיר הקורא בקריאה זו, (ושם מיירי שהטעות היה כבר בספר, וקאמר שרק במנחה עליהם להוציא ס”ת אחרת, אבל עכשיו יכולין להשלים הקריאה בספר זה), ונימוקו עמו שזהו שינוי המצוי גם בתורה בלא קפידא, כלומר דגם בתורה לפעמים קאמר בלשון נקיבה על זכר.

ויש לציין דעל אף שהפוסקים חלקו על חידושו של הצ”צ לענין טעות בכתב ונקטו דגם בטעה הסופר בין מגרשיהם ומגרשיהן צריך להוציא אחרת, וכל היכא שיש שינוי במבטא [עכ”פ היכא דאפשר], והם דרך החיים וחיי אדם ושערי אפרים, הובאו במשנ”ב [סי’ קמג ס”ק כו בשעה”צ], מ”מ הם לא דברו אלא לענין טעות בכתב אבל לענין טעות הקורא אין להחזיר אלא היכא שנשתנה הענין לדעת הרמ”א [סי’ קמב ס”א].

לפ”ז חזר הנידון של הצ”צ האם הוא שינוי משמעות או לא, מאחר דאם אין טעות אלא בקריאה לא נחלקו האחרונים כנ”ל.

ומן הסתם שיש להבין מדבריו דה”ה בשינוי כמו שהזכרת לגבי הקורא שאמר ואת כליה תחת ואת כליו ה”ה.

אמנם יתכן להגביל חידושו של בעל הצ”צ ולומר דהני מילי באופן שדרך התורה מעיקרא שלא להקפיד בזה בריבוי מקומות, כגון בסיום ן’ או ם’ וגם בלשון בני אדם אין מקפידין בזה לגמרי, ועי’ גם בריש ספר משנת הגר”א על דקדוק דמבואר שם שמ’ ונ’ הם מהאותיות המתחלפות מלבד מה שהובא מהראב”ע ושיח יצחק בגוף התשובה הנ”ל.

ויש לציין שרוב מעתיקי משנה ותלמוד ומחברי ספרים לא הקפידו כלל בסיום ם’ או ן’.

אבל בלשון זכר ונקיבה גמור כגון כליו וכליה שאין כמעט דרך לשנות בכיו”ב אם לא לדרשא המפורשת בדברי רז”ל שמחמת זה נכתב, [על אף שכל אות בתיבה נכתבה ללמד דבר מ”מ זה אין לו פשט בלא הדרשא ומ”מ לא נאמר בזה אין מקרא יוצא מידי פשוט [שבת סג ע”א] אלא במשמעות אבל לא בשינוי לשון], וגם דרך בני אדם להקפיד בזה, להכי אם מיירי בפסוק שאינו סובל ע”פ דקדוק שינוי כזה, אפשר דצריך לחזור ולקרות, ואולם ע”ע באשל אברהם מבוטשאטש [סי’ קמב] שכ’ דרחבו רחבה הוא ג”כ כמגרישהן מגרשיהם.

והנה דעת הגר”א ועוד פוסקים [עי”ש בביאור הלכה] וכן לדעת המחבר לפי המקור חיים וכף החיים [סק”ב] דבכל שינוי מחזירין אותו, ועי”ש בביאור הלכה שנטה להחמיר מחמת זה באופן שחיסר אות, וא”כ לענייננו בודאי שיש מעיקר הדין להחמיר עפ”ז וק”ל.

ועל כן לכאורה ראוי לחזור ולקרות מעיקר הדין, מ”מ אין צריך למחות במי שאינו חוזר בזה.

קרא פחות

התורהיצחקמשנהספריםקידושיןשבת
נשאל: כ״ג בכסלו תשפ״דב:

דין הקדמת השם נאמר לגבי אבנר שנענש מחמת שהקדים שמו לדוד במכתב שכתב מן אבנר לדוד, ראה רש”י שמואל ב ג יב ע”פ ירושלמי פאה פ”א ה”א ופסיקתא דר”כ פ’ פרה אדומה ועוד מדרשים. ואמנם בר”ש סיריליאו בירושלמי שם ביאר ...קרא עוד

דין הקדמת השם נאמר לגבי אבנר שנענש מחמת שהקדים שמו לדוד במכתב שכתב מן אבנר לדוד, ראה רש”י שמואל ב ג יב ע”פ ירושלמי פאה פ”א ה”א ופסיקתא דר”כ פ’ פרה אדומה ועוד מדרשים.

ואמנם בר”ש סיריליאו בירושלמי שם ביאר שהוא מצד מורד במלכות, ועי’ גם בתוס’ קידושין מג ע”א, אבל מ”מ יתכן לומר שמה שנקט הרש”ס כן הוא משום שבא לבאר למה נתחייב בזה מיתה, ומ”מ שמא גם מצד כבוד רבו יש בזה, על אף שגם ברבו יש חיוב מיתה כשאינו מקפיד על כבודו כמ”ש בעירובין, מ”מ נקט הרש”ס דין מורד במלכות כיון שדוד היה מלך.

ויש לציין דמצינו כיוצ”ב בנדרים דף לא לענין כהונה שנסתלקה משם מחמת שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום, ומשם ג”כ א”א ללמוד לרבו, וגם ברכה אינו ראיה לדיבור גרידא.

למעשה אי אפשר להביא ראיה ממה שלא הובא בפוסקים שלא סברו שיש בזה איסור, דא”כ הרי גם לענין מלך לא הובא בפוסקים, ואעפ”כ מצאנו שלושה מקומות במקורות שיש בזה איסור וכנ”ל.

וכמו”כ אי אפשר לחלק שהוא דין מיוחד במלך שאין על גביו אלא ה’ אלהיו (משנה הוריות), שהרי גם גבי רבו הרב הוא מעל התלמיד בהרבה ענייני כבוד.

וחיפשתי לא מצאתי ספר שדן בשאלה הזו להדיא האם גם ברבו מובהק יש דין זה או לא.

אמנם נראה שיש דיני כבוד רבו שהם פשוטים ולא אמרו ע”ז דבר מפורש, כמו שאין לומר בגוף ישיר לרבו אתה אלא הרב, שזה היה פשוט לגמ’ ברכות כז ע”ב, וז”ל, שאני רבי ירמיה בר אבא דתלמיד חבר הוה והיינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב מי בדלת אמר ליה אין בדילנא ולא אמר מי בדיל מר, וזה היה פשוט לגמ’ בלי שום ראיה שלא היה יכול לומר מי בדלת לרבו.

וגם בירושלמי בפאה לא נזכר שיש בזה איסור אלא הנידון רק מה טעם העונש אבל איסור אפשר שהיה פשוט להם שיש בזה, וגם בתוס’ בקידושין שם רק התבאר שיש במי שעושה כעין זה (על הדרך שהתבאר שם) גדר מורד במלכות אבל אפשר דפשיטא להו שאינו דרך כבוד.

ולענייננו נראה להביא ראיה מדאמרי’ שם, רבי אליעזר אומר המתפלל אחורי רבו והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום לרבו והחולק על ישיבתו של רבו והאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ופרש”י שלום לרבו כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי ע”כ, ובספר המאורות שם כ’ והנותן שלום לרבו, כלומר כשאר כל אדם שלא בדרך כבוד.

אבל בדרך כבוד צריך ואפילו להפסיק בפרקים כדאיתא פרק היה קורא ע”כ.

ועי”ש בתוס’ הרא”ש שכ’ על דברי הגמ’ הנותן שלום לרבו בירושלמי משמע שתלמיד אינו נותן שלום לרבו כלל דגרסינן נהיגי גבייהו דלא שאיל זעירא בשלמא דרבה ומקיימי בנפשייהו ראוני נערים ונחבאו עכ”ל והוא בירושלמי שקלים.

ואי’ בגמ’ שם עוד אל יתפלל אדם לא כנגד רבו ולא אחורי רבו, ופרש”י כנגד רבו אצל רבו, ומראה כאילו הם שוים, אחורי רבו נמי יוהרא הוא עכ”ל, ומבואר שבכל דבר שעושה שמשווה עצמו לרבו עובר איסור.

וא”כ לפי מה שהתבאר בירושלמי שאם מקדים שמו לשם מלך הרי אינו מכבד את המלך א”כ מסתבר שיש להזהר בזה ג”כ ברב מאחר שנתבאר בגמ’ שכל דבר שמשווה עצמו לרבו או שנוהג בו בדיבור או במעשה כשווה אצלו או כדרך הדיוט אסור.

וידוע שכמה שאדם נזהר יותר בכבוד רבו הרי הוא זוכה לקבל ממנו יותר וללמוד ממנו.

קרא פחות

משנהעוברקידושין
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

נשאלתי, האם בזה נהנה וזה אינו חסר חייב בדיני שמים? שהרי לדברי הפני יהושע בסוגיא דב”ק עיקר החיוב של זה נהנה וזה לא חסר הוא משום הנהנה שבו.‏תשובה הנה מה שנפסק שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור, וא”צ להעלות לו ...קרא עוד

נשאלתי, האם בזה נהנה וזה אינו חסר חייב בדיני שמים? שהרי לדברי הפני יהושע בסוגיא דב”ק עיקר החיוב של זה נהנה וזה לא חסר הוא משום הנהנה שבו.

‏תשובה
הנה מה שנפסק שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור, וא”צ להעלות לו שכר, כ”כ בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”ו, דקי”ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כמבואר שם, והנה אם מוחה אסור כמבואר שם, וכ”ז אם מוחה בדבר דהוי מצי למיגר, אבל במידי דלא הוי מצי למיגר הביא הפתחי תשובה שם בשם הנוב”י דיש מן הפוסקים דס”ל דבמה שא”א לו להשכיר ולהרויח כופין על מידת סדום, וא”כ ה”ה כל היכא שנהנה בלא להפסידו, אם אינו מוחה למה יהא אסור לכתחילה.

אבל בענין שיהא חייב בדיני שמים, הנה לכאורה לא עוד שפטור בדיני שמים אלא שרי לכתחילה, לפי מה דגרסי’ בבבא קמא צ”ז א’ וז”ל, בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה א”ל רבה בריה מ”ט עביד מר הכי וכו’ א”ל אנא כרב דניאל סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה, ומבואר דשרי לתקוף עבדים, וה”נ בבית שיש בו טעם של ושאיה יוכת שער או דביתא מיתבא יתיב סגי בזה שיהא מותר.

וכן נראה ממה שאמרו בב”ק כ”א א’ דהטעם לפטור הוא משום ושאיה יוכת שער או משום דביתא מיתבא יתיב, וכתב ברש”י שם וז”ל, שנאמר ושאיה יוכת שער שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו.

ביתא מיתבא יתיב בית שהוא מיושב בדירת בני אדם יתיב ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו עכ”ל רש”י.

ולפ”ז מסתבר דפטור, דכיון שהטעם הוא משום שמהנהו לכאורה א”כ בכל גוני יהיה פטור.

אכן כ”ז בבית שיש בו הנאה לבעה”ב, אבל לפ”ז בית שאין בו הנאה לבעה”ב לא יהיה ראיה שפטור לשלם לבעה”ב גם בדיני שמים, מככיון שאינו מהנהו.

אמנם ראיתי שכתב במהר”ם מלובלין שם וז”ל, משמע דבין לרב הונא ובין לרב יוסף צריך לומר שיש הנאה מה לבעל החצר במה שזה דר בו אי משום דשאייה יוכת שער או משום ביתא מיתב יתיב אבל אם אין לו הנאה צריך להעלות לו שכר ולעיל איתא אתמר אמר ר’ חייא בר אבין וכו’.

אמר רב הונא אין צריך להעלות לו שכר משמע בכל ענין ונראה דהכא איירי בבית שיש קצת חסרון לבעל הבית במה שזה דר בו דהיינו שחרורית דאישייתא לכך מצריך קצת הנאה שיגיע מהדירה לבעל הבית כנגד אותו מעט חסרון עכ”ל.

ולפי דבריו אין ראיה לא לכאן ולא לכאן, דכל דברי הגמ’ הם התייחסות לתשלום מועט עבור נזק שפועל עבורו, אבל לגבי תשלומים מדיני שמים לא מיירי על ההנאה עצמו, ומ”מ מסתימת הדברים משמע דאין עוד תשלומים בעולם חוץ מן הנזכר כאן.

אבל בתרומת הדשן (סימן שיז) בשם הפוסקים [כ”כ הרא”ש ושא”פ] מבואר דלא כהמהר”ם, וז”ל, מ”מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא, הוי זה נהנה וזה חסר מעט, כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו כדאיתא פ’ כיצד הרגל [ב”ק כ ע”ב] בגמ’ ובפסקי הגאונים.

וכן כתב בשו”ע חו”מ סי’ שסג ס”ז וז”ל, יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע”י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה.

ולפי זה מבואר דאין השכר המועט הזה עבור השחרוריתא דאישייתא, אלא בשכר המועט הזה הוא כדי להצדיק את השתמשותו בזה, וא”כ מסברא יראה לכאורה דטעם זה מהני גם בדיני שמים, כיון שמהנהו, דכל מה שבדיני שמים היינו היכא שהזיק אדם אחר ורק א”א לתובעו מאחר ולא עשה הנזק בידים או מטעם אחר, אבל כאן דחזינן שהגמ’ הצדיקה מעשהו מכיון שמועיל לבעה”ב לכאורה זהו גם מדיני שמים.

דברי הפנ”י הם במסכת בבא קמא כ’ א’, וז”ל, ונראה דלא קשיא מידי דסברת התוספות היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו בזה לחוד סגי לחייבו, והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר היינו משום דאיכא למימר בכה”ג כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל, וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי”ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בעל כרחו בחצר דלא קיימא לאגרא ואף על גב דרוב הפוסקים חולקים עליו מ”מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש”ס, אבל בזה נהנה וזה חסר כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום כיון שמגיע לו היזק שפיר פשיטא ליה להש”ס לחייבו משום הנאתו לחוד, וכן נראה מלשון הש”ס בסמוך דמשום שחרירותא דאשיתא משלם כל דמי השכירות ולא אמרינן שלא ישלם אלא כפי שהפסידו אלא ודאי שעיקר החיוב הוא בשביל שנהנה והטעם שחרירותא אינו בא אלא להצילו מלומר שהיא מדת סדום, כן נראה לי לפרש דעת תוספות ועיין בהרי”ף דפליג באמת על התוספות בזה ודו”ק עכ”ל.

ועיין בחידושי רבי נחום פרצוביץ מה שכתב בדעת התוס’ והרמ”ה אם החיוב הוא על החסרון או על ההנאה.

ואולי כונתכם לדברי הפנ”י שם ד”ה תרתי הא וכו’ דמיירי על חצר דקיימא לאגרא בגברא דלא עביד למיגר לפי אותן הדעות בראשונים שבכה”ג פטור.

אחר כל הפלפולים אחתום במה שכתב בשו”ע בהגה בחו”מ סי’ שסג וז”ל, ישראל שברח מן העיר, ולקח (השר) ביתו והשאילו לישראל אחר, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני דר בו עובד כוכבים (הג”מ פ”ג דגזילה ומרדכי פ’ כיצד הרגל).

וז”ל האור שמח (פ”ג מגזילה ואבידה): ובשו”ע, ישראל שברח מהעיר, ולקח השר ביתו והשאילו לישראל, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני, היה גר בו עכו”ם, ולא קשה מדברי התוספות דבתחב לו חברו בבית הבליעה חייב לשלם.

אף על גב דבההיא שעתא לא חסר, מיהו כיון שהנאתו של זה בא ע”י חסרונו של זה, משלם מה שנהנה.

לא קשה, דהתוס’ אזלי בשיטת ר”י שפירש שם בכתובות דמיירי שתוחב ברצונו התרומה לתוך פיו, ואם כן אף דאיהו לא חייב, שלא גזלו ולא עביד מעשה, חייב על ההנאה, כיון שהחסרון בא בשבילו.

.

.

אבל כאן שהחסרון לא היה בשביל הישראל שדר בו ולא על ידו בא החסרון, ודאי דהוה זה נהנה וזה לא חסר.

אולם באופן שאם לא ידור בו ישראל ידור בו העכו”ם, והוא חלוט עכשיו ביד העכו”ם, לא משלם, ומסולק תלונת המחנה אפרים וכו’.

(ועיין מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף צז ע”א).

ומבואר מכ”ז דבאופן שהיה זה נהנה וזה לא חסר שלא בדרך גניבה וגזילה א”צ להחזיר, וכן נראה מסתימת הפוסקים בכ”ז.

השואל הנ”ל אח”כ כתב שוב: השאלה אם החסר הוא רק סיבה שניתן לחייבו על מה שנהנה אבל זה רק בדיני אדם שבלי חסר לא נוכל לחייבו.

אבל בנהנה ולא חסר שכופין כי הא על מדת סדום כל זה דלא כפינו הרי לא מחל או נימא שעצם השימוש הוא הכפייה.

תשובה: כמדומה דבר פשוט שבשעה שכופין א”צ מחילה, ואם נטלו שלא מדעתו באופן שנפסק שא”צ להחזיר הר”ז ככפיה (אמנם יש דברים שכופין עד שיאמר רוצה אני, עי’ קידושין נ’ א’, אבל כאן זהו דבר שבממון וא”צ מחילתו, דאין כאן דינים של לשמה ושליחות כבקרבנות וגט בקידושין שם).

.

קרא פחות

גניבהגניבה וגזילהמחילהנהנהקידושיןתשובה
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בס”ד אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.וראיתי מי שהשיב ע”ז. . . וז”ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע”א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, ...קרא עוד

בס”ד

אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.

וראיתי מי שהשיב ע”ז.

.

.

וז”ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע”א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, היות ולא מסמנא מילתא, ופירש רש”י, אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ועניין זה הובא להלכה בבן איש חי (שנה ב’ פרשת פנחס אות יג) ובכף החיים חלק יורה דעה (סימן קטז אות קפח).

וע”ע בשו”ת עטרת פז חלק א’ (חלק חושן משפט סימן ה).

***

תשובה

בע”ה

ח’ אלול התשע”ו

שלום רב

כן איתא בקידושין נ”ט א’ וז”ל, רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לרבי זירא אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א”ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה ניהליה מר א”ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נישקליה, וכתב רש”י, דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון ע”כ.

ובפי’ ר’ חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) נוסף עוד המשך לזה, וז”ל, ולא מסמנא מילתא.

פירוש ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, דאמר מר מוכר נכסיו הראשונים וגו’ ע”כ, וכן כתב המאירי שם, דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם ע”כ וכעי”ז ברי”ף וברא”ש [פ”ג סי’ ב’].

והנה מהלשון נכסיו ראיתי מי שהוכיחו [עטרת פז ושדה צופים] דה”ה כל נכסים מה שמוכר פעם ראשונה אינו סימן ברכה, אבל אפשר לומר דלאו דוקא נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים, אלא נכסיו הכונה מקרקעי, דסתם נכסים הם נכסים שיש להם אחריות, ומה שהוכיח מרש”י דקאמר מקחו הראשון, אפשר דרש”י קאי על דברי הגמ’ דקאמר ארעא קמייתא היא, וע”ז קאמר מקחו הראשון וסמך על מה שנתבאר בגמ’ דהכונה לקרקע, והטעם בזה משום שקרקע הוא מקח חשוב ושייך טפי שיקבע המזל שלו לפי הקרק משא”כ מקח של שאר דברים, וכמו”כ איך אפשר לעמוד מה היה מקח ראשון בחייו שידע מעתה שלא למוכרו, [אם כי זו אינה טענה מכרעת], וצל”ע למעשה.

והנה מה שברמב”ם וטוש”ע לא העתיקו דין זה להלכה, אינו ראיה שלא סברו מדין זה, דהרי אין דרכם להעתיק כל הסימנא מילתא שבגמ’, ומה שהעתיקו העתיקו.

אבל באופן כללי באמת הרבה מן הדברים המובאים בגמ’ לניחוש וסימן [באופנים המותרים] יש מן הראשונים שלא נקטו כן למעשה, הן משום שנשתנו הטבעים או שֶּׁכֹּחַ הקליפות הוחלש מלהזיק, עי’ מה שהביא בספר הבית בכשרותו מדברי הראשונים בזה, וראה עוד מה שהובא מהחזו”א בספר אעלה בתמר דמה שאין אשה ניזוקת כיום להפיל עוברה הוא משום הסתר פנים, והן משום שלפעמים יש פרטים שלא נזכרו בגמ’, אם כי טעם זה פחות שייך כאן.

אכן ראיתי שכתב מרן הגר”ש וואזנר זצ”ל בשו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ ק”ה וז”ל, נשאלתי בהא דאמר בקידושין נ”ט ע”א א”ל זבוני לא מזבנינא לך דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא אם יש לחוש לה לדינא להזהר בזה, הנה ראיתי שאין דבר זה מובא לא ברמב”ם ולא בשו”ע, ואולי הם סברי דזה הי’ מחומרת וחסידות ר’ אבא בקידושין שם, אלא דראיתי במאירי קידושין שהעתיק הגמ’ בלשון זה א”ל זבוני לא מזבנינא לה וכו’ דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא נמצא בש”ס שלנו ומ”מ מוכח דזה מתקנת והנהגת חז”ל שלא ימכור נכסיו הראשונים ומשמע קצת דלאו דוקא קרקע אלא כל נכסיו במשמע.

ובעיקר הדבר נלענ”ד למש”כ רש”י אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון דזה לא שייך בנכסים שקונים ע”מ למכור ולהרויח אלא בקרקעות שקנה להיות לו לנחלה ומפקיע נחלתו בראשונה.

ועוד יראה לענ”ד דאין לנו ראי’ דשייך בא”י כגון במוכר קרקע ע”מ לבנות עליו בית בא”י דעובדא דקידושין בבבל הוי והוא למש”כ הח”ס ביו”ד סי’ קל”ח בענין הסגולות שעושים כשנכנסים בבית חדש דזה דוקא בחו”ל דיש צד סכנה בבונה משכן קבע בחו”ל ונראה כמתיאש מן הגאולה משא”כ בא”י דאיכא מצוה ומגין מן הסכנה וכדאמר הנביא ירמי’ בנו בתים וכו’ יע”ש בח”ס, וכן בנ”ד אם מוכר ע”מ למכור עליו בית בא”י בודאי מסמנא מילתא לטובה, והרי מה”ט התירו בגיטין ח’ ע”ב וב”ק פ’ ע”ב לקנות מן הגוי אפי’ בשבת והתירו שבות דרבנן יע”ש בפוסקים, ואין להאריך בזה עכ”ל השה”ל.

ובדומה לדבריו הראשונים שכאשר קונה על מנת למכור אין בזה איסור, יעוי’ מש”כ בהערות הגרי”ש אלישיב, דבזמנינו שהדרך למכור הדירה כאשר היא קטנה ולקנות גדולה יותר לא שייך כאן ‘לא מסמנא מילתא’, שהרי קנאה על דעת כן שימכרנה כשיצטרך, משא”כ בזמנם שהיו קונים קרקע לדורות עכ”ד, [וע”ש שהוציא מזה חידוש לדינא].

אמנם מה שכתב השה”ל בהמשך דבריו דאינו נוהג בא”י, זהו דבר חידוש לומר דסתמא דמילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם קאי על חו”ל בלבד, וכמו”כ איני יודע אם הוא דבר מוסכם דמעשה דרב גידל ור’ אבא היה בחו”ל.

כתב הגר”י ניסים ז”ל בספר נחלת אבות (אסופה א’ ע’ 260) במכתבו להגר”ס דוד ששון ז”ל: ירשה לי הוד כבוד מעלתו לשאול ממנו אם יוכל להוכיח לי אם המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין דף נ”ט ע”א, אירע בא”י או בבבל, ואם יש להוכיח מהא דרבי חנינא בע”ז דף ט’ ע”ב דאמר אחר ארבע מאות שנה לחרבן, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח שהמעשה דרבי גידל ורבי אבא אירע בא”י.

ומה דעת מעכ”ת אם אדם שאין לו עוד קרקע בא”י, ורוצה לקנות עתה חלקה גדולה לשם מסחר, למוכרה בפעם אחת אם בחלקים, או משום שקונה אותה לכתחילה על מנת כן למוכרה, אין בזה חשש, או אעפ”כ יש לחוש וצריך לקנות לו מקודם חלקה לעצמו שלא ע”מ למוכרה, ואח”כ יקנה חלקות אחרות לשם מסחר ע”כ.

על הנ”ל השיב הגר”ס דוד ששון ז”ל (שם): א) לענ”ד המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין נ”ט ע”א, היה בא”י.

הנה כל החכמים הנזכרים במעשה דהיינו רבי גידל ורבי אבא ורבי זירא ורבי יצחק נפחא, כולם סליקו להתם כמבואר בסדר תנאים ואמוראים בערכיהם.

אלא שאין זו ראיה מכרעת.

אבל וכו’ דייק יפה בלשון של רבי יצחק נפחא שם: המתין לו עד שיעלה אצלינו לרגל, שלשון עלייה נופלת רק על א”י כידוע, ולו היה בבבל היה אומר עד שיבא אצלינו לרגל, וכיון שהיו עולים אליו ברגל, משמע שהיו אז יושבים בא”י כולם.

ב) מגמ’ ע”ז דף ט’ ע”ב לענ”ד אין להוכיח דבר, שהרי כתוב שם אחר ד’ מאות שנה לחורבן הבית, ואילין אמוראי הוו קדמי לד’ מאות שנה בכמה דרי.

ואפילו אם היינו מוצאים מעשה כזה אחר ד’ מאות שנה, לא היה אפשר להוכיח מכאן שהמעשה היה בא”י, מפני שגם בחו”ל היו קונים קרקעות אחר זמן זה של ד’ מאות שנה.

ג) אף על פי שאמרנו שהמעשה היה בא”י, מ”מ לענ”ד החשש של ארעא קמייתא לא מסמנא מילתא אינה תלויה בא”י דוקא, אלא ה”ה אם היה ענין כיו”ב בחו”ל ג”כ לאו מסמנא מילתא.

וראיה לדבר מצאתי בגירסת הרב המאירי ז”ל שם בקידושין, שאחרי המלים לא מסמנא מלתא, סיים בדברי רב גידל דאמר מר המוכר מנכסיו הראשונים אינו רואה מהם סימן ברכה לעולם.

הרי דלא חילק בין א”י לחו”ל, וא”כ לא מסמנא אינה מפני קדושת הארץ עכ”ד.

וע”ש עוד שהאריך.

ולהלן (שם ע’ 264) כתב עוד הגר”י ניסים ז”ל: הנה יפה כתב כת”ר דנראים הדברים לכאורה שמעשה זה אירע בארץ ישראל, ואולם אין להסיק מזה דהקפידה היא דוקא בארץ ישראל, אלא פשוט וברור דבכל מקום הוא אינו סימן טוב לאדם שימכור מקחו הראשון שלקח לעצמו, ורבי אבא היה קפיד על זה גם אילו אירע לו מעשה זה בחו”ל, ואף דנכסי חו”ל בכלל הם אינם בכלל הברכה כמ”ש בב”ר פ’ ויצא פר’ ע”ד.

נראה דאף על פי כן הקפידו על זה שלא לגרום בפרטות עוד סיבה להרחיק ברכה ממעשה ידיו, וגם זה פשוט וברור דאין להסיק ממונח זה שהמעשה אירע בא”י, דיש להקפיד גם על נכסים ראשונים שבא”י, אף על פי שהיה לו נכסים בחו”ל, דנכסים ראשונים שמענו, נכסים ראשונים שבא”י לא שמענו.

ולולא דנראה ברור דאין מי שיטעה בזה, הייתי אומר דלשלול טעות זו הוצרכו המפרשים (רש”י תוספות ר”י הזקן והר”ן) לפרש דארעא קמייתא ראשונה שלקח מעולם.

דיש שעמדו בזה דלמה הוצרכו לפרש זה שהיא ראשונה שלקח מעולם, הלא זה פשוט ומוכרח.

והיה אפשר לומר שהמפרשים הנ”ל מפרשים שמעשה זה אירע בא”י כמ”ש, וכדי שלא לטעות ולומר דרבי אבא קפיד על שהיא לו ארעא קמייתא בא”י, על כן הוצרכו לפרש דאינו כן, אלא היה לו קרקע ראשונה שלקח מעולם, ואם היה לו כבר קרקע בחו”ל לא היה מקפיד על זה עכ”ד.

וכתב בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג – חו”מ סי’ ה’) וז”ל, ובענין שאלת כב’ שיחי’ מדוע אנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד המפורש בגמ’ דקידושין (נט ע”א), ע”ש שהאריך, וסיים, עכ”פ לפי המתבאר לכאורה שפיר אומר כב’ שיחי’, כי באמת ענין זה דמסמנא מילתא שייך גם בענין מכירת בית וכדו’, ומדוע לא מצינו כלל וכלל שחוששים לזה.

[ואמנם עי’ להרב בן איש חי ש”ב (פרשת פנחס אות יג) שהביא שם לענין זה, וכתב, איתא בגמ’ דקידושין דלא ימכור אדם קרקע שקנה ראשונה דאינו סימן טוב, גם לא טוב לאדם למכור נחלת אבותיו וכמ”ש נבות לאחאב [מלכים א’ פכ”א פ”ג “ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה’ מתתי את נחלת אבותי לך”.

עכ”ד.

יעו”ש.

וכן הביא לענין זה גם הרב כף החיים סופר חיו”ד (סי’ קטז ס”ק קפח), וכתב, לא ימכור אדם קרקע ראשונה שלקח כי לא יהיה לסימן טוב.

ע”ש.

ואולם כאמור לא מצינו שמקפידים בזה עתה].

וכתב שם בהמשך דבריו וז”ל, אמנם אולי יש לומר, דעד כאן לא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע”מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו”ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע”ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב”ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין.

ע”ש.

ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ.

משא”כ כשמוכר חפץ זה ע”מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון.

וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע”מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה.

ואמנם שמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה’ לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה”ג שפיר מסמנא ליה מילתא.

וזכר לדבר יש להביא, מהא דחזינן התם בגמ’ דקידושין, דרבי אבא דהוה קפיד שלא למכור השדה משום דהוה מקחו הראשון וכו’, היה מוכן בכ”ז לתתה לרב גידל במתנה, כדי שלא לבוא למידה זאת של מכירת מקחו הראשון, הרי שאין כאן בעיקר הקפידה שלא יוציא קרקע זו מתחת ידו כלל, וצריך להשאירה אצלו לעולם, (ועי’ גם במהרש”א בחידושי אגדות (שם) שכתב, דהא דחזינן בגמ’ דבסוף הוה מתקריא ארעה דרבנן, צ”ל דרבי אבא הפקירה, דאל”כ לא הוו מצו רבנן להנות בה, דמתנה אינו לשון הפקר ולא ניתנה אלא לרב גידל, ולכן צ”ל שהפקירוה לכולהו רבנן.

ע”ש), אלא כאמור עיקר הענין הוא, שלא ימכור את הקרקע מפני שזה מראה על מחסור ודוחק שהוא זקוק ונצרך מאוד למעות, עד כדי שהוא צריך למכור נכסיו.

וממילא כל הקפידא היא כשעושה זאת בדרך הנראת כדוחק, אולם כשעושה זאת בדרך אחרת, שאדרבה יש בה משום הרחבה, כהא שנותן את השדה במתנה או שמפקירה, שנראה בזה שיש לו די והותר עד שנותן לאחרים במתנה, שפיר דמי ולא חיישינן.

ולהכי נמי יש לומר גם הכא בנידון דידן שמוכר את דירה זאת כדי לקנות אחרת טובה הימנה, לא קפדינן בהכי, דאדרבה סימנא טבא אית ביה דזה מראה על הרחבה, שיכול עכשיו לרכוש בית גדול ומרווח יותר ממה שיכל קודם לכן.

ועי’ ברמב”ם הל’ דעות (פ”ה הי”ב) שכתב, ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו וכו’, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו, ולהחליף הכלה בקיים.

ע”ש.

ובודאי אם מחליף ביתו הקטן, אף על פי שמוכר אותו, לצורך שיוכל לקנות בית אחר גדול ונאה ממנו, דבודאי זה בכלל מחליף כלה בקיים ושפיר עביד בהכי, ולכן גם הכא בנידון דידן נמצא דמאי דמוכר דירה זו לקנות גדולה וטובה ממנה, אדרבה בהכי איכא משום מסמנא מילתא לטובה ולברכה.

ועוד אולי אפשר לומר, דעד כאן לא קפדינן במכירת מקחו הראשון של אדם, אלא כי הא דהגמ’ בקידושין שם דהוה מיירי בקרקע, דהיינו דוקא דבר שאין אדם קונה אותו להשתמש בו לעצמו, אלא קונה אותו לצורך מסחרו ועיסקו להתפרנס בו, כקרקע שזורעה וקוצרה למכור התבואה ולהתפרנס בה.

אבל דבר שהוא לצורך שימוש כבית וכדו’, שאינו לענין מסחר ועסק אלא לצורכו שיגור וישכון בו, שפיר אמרינן שיכול למוכרו אף שהוא מקחו הראשון, דלא שייך כאן כ”כ ענין דמסמנא מילתא שזה שייך יותר בענין מסחר ועסק שפרנסתו תלויה בו.

[ואה”נ דלפ”ז יצא שאת חנותו הראשונה שקנה, אין לו למכור מה”ט ואפילו לצורך קניית חנות יותר גדולה.

משא”כ לפי ישוב קמא כיון שהוא להרווחה של חנות יותר גדולה שרי.

וק”ל].

אולם האמת היא דתורף פשט דברי רש”י והמאירי והרא”ש (הנ”ל) אינו מורה כ”כ ע”ז שהרי רש”י נקט “מקחו הראשון” וכו’, והמאירי וכן הרא”ש נקטו “נכסיו הראשונים” וכו’, ואם איתא הוה להו למימר “מסחרו הראשון” וכדו’, ומדסתמו בלשון מקחו הראשון ונכסיו הראשונים ש”מ דבכל גווני מיירי.

וק”ל.

ולכאורה עוד היה אפשר לומר, דלא קפדינן במכירת במקחו הראשון, אלא דוקא ראשון ממש, כלומר דלא קפדינן במקח ראשון של כל דבר ודבר, דהיינו קרקע ראשונה שבקרקעות, או בית ראשון שבבתים וכל כיו”ב ראשון של כל ענין וענין, אלא דוקא ראשון, ראשון שקנה בחייו, אבל מה שכבר מוכר אח”כ, אף על פי שהוא ראשון שבאותו ענין לא קפדינן בזה.

אמנם גם זה ק”ק כי אפילו נאמר שנדחוק כן בדברי רש”י שכתב מקחו ראשון וכו’, ונבאר דהיינו מקחו ראשון שבחייו, מ”מ בגירסת המאירי והרא”ש קשה להולמו, שהם גורסים “נכסיו הראשונים” שלכאורה משמע בלשון זה דבכל עניני הנכסים שהם ראשונים של אותו ענין איכא האי קפידא, קרקע ראשונה שבקרקעות, בית ראשון שבבתים וכו’, ומה גם שבלשון רש”י דבר זה נמי קשה, שהרי רש”י פירש שם, דארעא קמייתא, זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא, אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ע”כ.

ומהא דנקט רש”י שזוהי קרקע ראשונה שלקחתי מעולם, משמע דהקפידה היא משום שהיא קרקע ראשונה שלו, והיינו ראשונה במקח קרקעות, ולא קפיד מצד שהיא מקחו הראשון שבחייו, דא”כ הול”ל זהו מקח ראשון שלקחתי מעולם, ומדקאמר קרקע זו היא ראשונה שלקחתי מעולם, משמע שלגבי הקרקעות היא ראשונה, ולשאר עניני מקחו אין זה מקח ראשון.

וק”ל.

עכ”ל הנ”ל, ועי”ש עוד שהאריך.

לסיכום הדברים לענינינו אמנם אין הכרח לומר שיש חילוק בין חו”ל לארץ בענין זה, אמנם מ”מ אם מוכר על מנת לקנות דירה אחרת לגור בה יש על מי לסמוך בענין זה, בפרט כאשר אין אפשרות אחרת כ”כ לקנות דירה נוספת בלי למכור הדירה הנוכחית.

***

קרא פחות
גאולהדרבנןהפקרחושן משפטחנותיורה דעהיצחקנכסיםקידושיןתפיליןתשובה
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{הנה מקטנותי היה אאמו”ר הגאון שליט”א הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע”ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ”ש החזו”א, וגם אם אין החידושים אמת כמ”ש החת”ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד ...קרא עוד

{הנה מקטנותי היה אאמו”ר הגאון שליט”א
הנה מרגילני ומחזקני לרשום הערות ע”ס הלימוד, שיש בזה תועלת גדולה להכותב, כמ”ש החזו”א, וגם אם אין החידושים אמת כמ”ש החת”ס, עד שנתקבצו אצלי עלים וקונדריסין בכתיבת יד, ומונחין בבית עקד הספרים, ועד היום לא היה בידי למצוא מי שיקליד כ”ז, וכמ”ש בספר חסידים שמלמעלה נגזר על האדם כמה חיבורים יזכה, [מלבד כמה עלין ממס’ יומא שיבואו אי”ה במקו”א, וזכור לטוב מי שהשקיע כחו על זה], אכן עכ”פ כמה חידושים שזיכני הקב”ה להקלידן אדפיס בכאן, ונער יספרם, ולא אמתין עד שיוקלדו שאר החידושים, משום שאין נראה שענין זה קרוב, ותפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת.

ואולי ירא ה’ ויסייע מכאן ולהבא.

}

מסכת סוטה דף ד עמוד ב, א”ר יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער והאיכא בן עזאי דלא נסיב איבעית אימא נסיב ופירש הוה ואיבעית אימא מרביהה שמיע ליה ואיבעית אימא סוד ה’ ליראיו.

הנה ב’ תירוצים הללו האחרונים אינם מיישבין דעת ר”י, אלא דעת בפ”ע הן, אבל דוחק הוא דהא בעי ליישב דברי ר”י, דלולי דבריו לא הוי מקשי לה להא, דמסתמא מרביה גמירא ליה ככל שאר התורה, ודוחק לומר דלר”י אין למדין מן הכללות כדאמר איהו ברפ”ג דעירובין, וכוונת התי’ דכונתו רק על הנך ולא על ב”ע, וי”ל דבעצמו שיער היינו בעל השמועה, ומהני לזה דרביה הוה ששיער בעצמו, או סוד ה’ ליראיו שראה ברוה”ק אופן המעשה ועי”ז שיער כמה היא, ואי”ז לא בשמים היא כיון שרק המציאות נתגלתה לו, ועדיין טעון שיקול הדעת לידע מה דרך אדם בינוני שאינו ממהר מדי ולא מאריך מדי, (ועיין בס’ נפלאות מתורתך לר”י לורנץ בענין לא בשמים היא).

והנה במד”ר פ’ נשא הובאה עוד שיטה בזה בביאור מקור דברי ב”ע, דאיכא דאמרי נתחמם, ומה דבגמ’ דידן לא נזכר תירוץ זה פשוט דדורשין לשבח ואין דורשין לגנאי, דמ”ט לא נימא שהיה כיעקב שלא יצאה ממנו טיפת קרי או כההוא אמורא שהעידה שפחתו עליו, ועוד דאי איתא שהיה לו הרהורים היה מחוייב לישא אשה אע”פ שנפשו חשקה בתורה, יעויין בפוסקים באה”ע סי’ א’, ומיהו ע”ז יתרץ המד”ר דכיון שהיה רק פ”א א”צ לחוש לזה כיון דלא אתחזק, אך מה שקשה ע”ד המד”ר איך מחשב שיעור ביאה כשיעור חימום, דהניחא יש לחשב בזה חלק זה שבמעשה, אבל כל שאר המעשה גופיה ליתיה בחימום, והיאך חישב לה דהא לא נסיב איתתא, וצ”ל דלהא לא היה צריך למינסב איתתא, שהוא חישוב פשוט, וכן מתחיל רק אחר ההתרה כמ”ש בתוס’ בע”א ד”ה כמה בשם הירוש’ פ”א ה”ב, משא”כ החימום זה צריך לשער בעצמו.

חולין קל”ג א’ אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו וכו’ משקל נמי לא שקילנא לבר ממעלי יומא דכיפורי לאחזוקי נפשאי בכהני ולפרוס ידיה אנסיה ליה עידניה.

פי’ כדאי’ בפ”ק דברכות דף ח’ א’ דלבסוף לא הוי מצלי אלא היכא דגרס, והיינו בביתיה כדאי’ התם, ושמא לא הוי מצלי אלא א’ לל’ יום או כעי”ז, וכדאי’ בר”ה ל”ה א’ גבי רב יהודה.

ב”מ ל’ א’, לא דחינן איסורא מקמי ממונא.

פי’ משום דאתיהיב למחילה, וכ”כ התו’ בשבועות ל’ א’, ומשמע שכך גרסו בגמ’, הלכך אמרי’ ליה עליך למחול כדי שלא יעבור חברך על איסור, כיון דאתה ג”כ אין לך לעבור איסור לצורך ממונך, מיהו ק”ק מפ”ק דיבמות דף ה’ דבעינן התם קרא שלא ידחה כבוד או”א שבת, וקשה דתיפוק ליה מהך סברא, ושמא כאו”א שאני דהוקש כבודן לכבוד המקום.

ב”מ דף ל ע”ב, אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם.

אע”ג דקרא לאו גבי השבת אבידה מיירי, מ”מ ממילא שמעת מינה דגם בהשבת אבידה שלך קודם, א”נ גבי שאר דברים לא אצטריך קרא, כגון אם יש לו מעות לסחורה פשיטא דיש לו להתפרנס בעצמו מהן אם צריך להן, מליתן לחבירו להתפרנס בהן, ואצ”ל שא”צ ליתן לו מתנה [ולא מיירינן בעני ובחיובי צדקה דאורייתא וחומש], ואפי’ אם מוצא מציאה פשיטא שיכול ליטלה לעצמו וא”צ ליתן לחבירו את המציאה, ואדרבה חבירו הו”ל רשע אם יטלנה לעצמו לדעת רש”י בר”פ האומר בקידושין, ולפירושא קמא צ”ל דשקולין הן כיון דגם בהלואה איכא חיובא דאורייתא כשיכול להלות, והנה בפסחים דף נ’ ב’ אמרי’ שנותן עיניו במנה יפה ראשון אינו רואה סימן ברכה, ושמא יש חילוק בנותן עיניו במנה יפה שרואה לעצמו טובה מרובה יותר מאחרים ומדקדק כ”כ אפי’ בכה”ג, משא”כ הכא ובשאר דוכתי שהוא דבר בעצם כגון אם יחזיר האבידה או ימשיך במלאכתו, ורוצה להמשיך במלאכתו, וכ”ש דלא דמי להא דקי”ל חייך קודמין דמיירי בחיי נפש ממש, דבזה ג”כ הדעת מכרעת שחייו קודמין.

וכן לקמן ל”ג עמוד א’ ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך, ופרש”י כל המקיים בעצמו כך – אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק – פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות ע”כ.

חולין קלד ע”ב, לוי זרע בכישר אתא לקמיה דרב ששת.

נראה דלוי אחר היה, ולא לוי תלמידו דרבי, שלא מצינו שהיה בזמנו דרב ששת, ובודאי לא היה בא לשואלו דבר הלכה.

ויש לברר אם מצויה גירסא אחרת בזה.

קידושין דף סט ע”ב כל הארצות עיסה וכו’.

וטעמא כדמפרש שהעלה עזרא את כל הפסולין לא”י, וקשה דא”כ כל הארצות עדיפי מא”י דעכ”פ מיהא לא הוחזקו שם פסולין, ודוחק לומר דקים להו שבכל העולם נתערבו פסולין, ונימא לפ”ז דה”ה לא תמצא מדינה א’ בסוף העולם שלא הוחזקו שם פסולין, דוחק לומר כן, אלא י”ל דנהי שבא”י שכיחי פסולין, מ”מ כיון שהן בני תורה יודעין לפרוש משא”כ שאר ארצות שאינן בני תורה אע”פ שלא הוחזקו פסולין יותר מא”י מ”מ מעט הפסולין שעכ”פ יש נתערבו בהו ואין יודעין לפרוש.

ולפ”ז ה”ה האידנא אפשר דארצות שהיו בהן בני תורה ייחוסן עדיף משאר ארצות.

סנהדרין ק”ה ע”ב א”ר אבא בר כהנא כולם חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות וכו’ קללה ולא קללות.

הנה בכל פרשת בלעם ובלק משמע שלא היה קללה כלל, וכמ”ש אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה’ מכבוד, וכתיב לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך, וכתיב מה אקוב לא קבה אל, וכתיב לא תאור את העם, וכן כתיב ואך את הדבר וגו’ אותו תשמור לדבר, וכל הענין כולו משמע שלא קילל כלל, וכן מדקאמר הכא מה היה בלבו מבואר שלא הוציאו בפיו.

ודוחק להעמיד כל המקראות על אותה קללה דבתי כנסיות ובתי מדרשות.

וא”כ תמוה מ”ט נימא שיחולו קללות על ישראל ממה שלא קילל בפועל ורק בלבו היה לקלל, דהא קי”ל הרהור לאו כדיבור, בפרט דאין כוחו של בלעם אלא בפיו כדאי’ בחז”ל, וגם אי ס”ל הרהור כדיבור ג”כ ושייך לקלל בהרהור, אך לא נראה שהי”ל רשות לקללן בבהרהור כיון דהו”ל כדיבור, [וגם צ”ב אי שייכא כאן סוגיא דהרהור כדיבור או לאו כדיבור הכא], ואפשר דכל התעוררות בלעם ובלק היה ע”י איזה קטרוג שנתעורר על ישראל למעלה [כמ”ש רז”ל בדומה לזה עה”פ ראו כי רעה נגד פניכם], וברחמים גדולים ביטל הקב”ה שלא יהא חילול כבוד שמים, למען דעת צדקות ה’, אכן עיקר הקטרוג נשאר על ישראל ובדורות מאוחרים שעבדו ע”ז קבלו את הקללות.

אבל עדיין צ”ע.

ב”מ טז ע”א אמר רבא וכו’ שלחוה לקמיה וכו’ אמר רבא זו צריכה לפני ולפנים.

חזינן דפעמים ראוי להשיב שוב תשובה, גם שכבר השיב זה ממש קודם, שלא יהיו השומעין סבורין שכנגדו אמר תשובה ניצחת, ויקבע הלכה כמותן, ועיין ביצה כ ע”ב, מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי אמר לו מה זו סמיכה אמר לו מה זו שתיקה שתקו בנזיפה והלך לו אמר אביי הלכך האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה דאיהו אמר ליה מה זו סמיכה וקא מהדר ליה מה זו שתיקה ע”כ.

ומ”מ חזינן דהיה ראוי לו להשיב תשובה כי היכי דלא ליתחזי שהאמת עם חבירו.

כתובות דף קיא ע”א ואלא הכתיב נבלתי יקומון ההוא בנפלים הוא דכתיב.

הרמ”א באו”ח סי’ קכ”ד פסק דמייד כשהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעוה”ב, ומצינא למימר דלק”מ דימות המשיח לאו היינו עוה”ב, אמנם גרסי’ בירושלמי ספ”ד דשביעית, מאימתי קטני ישראל חיין רבי חייה רובה ור”ש ברבי חד אמר משיולדו וחד אמר משידברו מ”ד משיולדו [תהילים כב לב] יבאו ויגידו צדקתו לעם נולד כי עשה מ”ד משידברו [שם לא] זרע יעבדנו יסופר לה’ לדור תני בשם ר”מ משהוא יודע לענות אמן בבית הכנסת מ”ט [ישעי’ כו ב] פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים.

תמן אמרי משימולו [תהילים פח טז] נשאתי אימך אפונה ורבנן דהכא אמרין משיולדו [שם פז ה] ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון רבי אלעזר אומר אפי’ נפלים מה טעם [ישעי’ מט ו] ונצורי ישראל להשיב ונצירי ישראל להשיב ע”כ.

ומבואר דכ”ז מיירי על תחה”מ וימות המשיח יחד.

ועצם מה שהכריע הרמ”א כדעת זו בירוש’ נראה לי משום דכל הנך אמוראי נינהו ור”מ לבד תנא הוא, ותנא ואמורא הלכה כתנא, אבל קשה דלכאורה בגמ’ דידן מבואר לא כן ומאי דוחקיה לחלק בזה ענין תחה”מ מהעוה”ב אחר דבירושלמי מבואר לא כן, והא לקמן דקא”ר ירמיה בר אבא א”ר יוחנן כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ודריש לה מ’ורוח להולכים בה’, משמע דמשוי להו להעוה”ב תחה”מ.

וי”ל דס”ל באגדה הלכה ככולהו [דה”נ אשכחנא כמ”פ באגדה מחלוקת תנאים עם אמוראים מה שלא מצינו כ”כ בהלכה], והכא בסי’ קכ”ד נקט זה שהוא מענין אמן.

קידושין ס”ח א’, עם הדומה לחמור.

ניקודו בפתח תחת העי”ן ולא בחירק, כדמוכח בכתובות קי”א א’ דדריש לה אקרא דהעם עליה.

נדרים ב ע”א ר”ן ד”ה כל, ואפי’ לר”ל נמי דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם ג”כ כנדר גמור מדאורייתא שהרי כל הלשונות אינן אלא הסכמת אומה ואומה ולא גרעה הסכמת חכמים ז”ל מהסכמתם הלכך הוו להו מדאורייתא.

אע”ג דכל הלשונות באו מן השמים, כמ”ש רז”ל בפ’ נח עה”פ כי שם בלל ה’ שפתם, ולא הי’ מרצונם כלל, ועיין בס’ הכוזרי מאמר א’ דלא יתכן שימציאו בנ”א לשון מעצמם, מ”מ החלות של הנדר הוא משום שהוא ל’ של בנ”א ולא משום שהוא לשון בעצם.

וג”כ כונת הר”ן לתיבות הנוספות על הלשונות, ואינם מעיקר הלשון, דגם בהם חייל הנדר.

נדרים ב ע”א בר”ן ד”ה כל, והנכון שראיתי בזה הוא מה שפי’ החכם הגדול ר’ יהודה בר’ חסדאי ז”ל, דרבותא אשמעינן דלא מבעי בלשונות נכרים שהם לשונות גמורים שהנודר בהם נדרו נדר, שאפי’ בלשונות שאינן גמורים כגון אלו דקונם קונח שהרי לשון הקודש הוא אלא שנשתבש וסד”א שהנודר בהן לא יהא נדר כיון שאינן לשון גמור בפ”ע, קמ”ל דכיון שהנכרים מדברים בהם אף על פי שאינו מעיקר לשונם אלא משיבוש שהוא בידם הרי הוא נדר גמור וכ”ש שאר לשונות הנכרים, ויש הוכחה לפירוש זה בירושלמי.

האחרונים הביאו בשם החזו”א שסבר דהברה אחרת לדידן דינה כלעגי לשון ולא כלשון אחרת (הובא באעלה בתמר), ונפק”מ דלכתחילה אסור לומר דברים שבקדושה שלא בהברת אבותיו, כיון דקרא ולא דקדק באותיותיה יצא (מגילה י”ז ב’) הוא בדיעבד, וקוראין אותה ללועזות בלעז (מגילה י”ז א’) הוא לכתחילה.

ולכאורה יש להקשות ע”ז מדברי הר”ן כאן בשם הר”י ב”ר חסדאי דגם בכל כה”ג חשיב כלשון אחרת, ויש לחלק בין לשון אחרת שמשתמשין בה בתיבות שנשתבשו מלה”ק, דחשיב שנשתקע באותו הלשון ואינם מלה”ק כבר אלא מהלשון שמדברים בו, לבין המדבר בלה”ק וגם כונתו לדבר בלה”ק אלא שמדבר בלעגי לשון, דבזה אין להחשיב דיבורו ללשון בפנ”ע.

ומ”מ סברת הר”י ב”ר חסדאי דס”ד להחשיבן כלעגי שפה ולבטל הנדר עי”ז צ”ע, דבכל התורה קי”ל קרא ולא דקדק באותיותיה יצא, וכ”ש נדרים דאזלי’ בתר לשון בנ”א כיון שדרך בנ”א לשבש תיבות אלו ודאי נחשיבם כלעגי שפה, ומאי ס”ד למימר דלא חשיב נדר, ומ”ט הוצרך לזה שדינו כבר כלשון אחרת, אטו הנודר בלעגי שפה שאינו בשום לשון לא חשיב נדר, וי”ל דשאני לעגי שפה הקרובין לשורש הלשון לבין לעגי שפה שאינן קרובין ללשון, דלאו כל כמיניה לומר שכונתו לתיבה השרשית כיון שאומר דבר אחר לגמרי, ודוקא משום שדרך בנ”א לשבש תיבות אלו חשיבי עכ”פ כלשון אחרת.

ולפ”ז גם דברי החזו”א מבוארים יותר, דכיון שהחילוקים בין בני אשכנז לבני ספרד בהברותיהן קרובין זל”ז, בזה ודאי חשיב כלעגי שפה קלים וכלא דקדק באותיותיה גרידא, ולא על כה”ג ס”ד הר”י בר”ח שלא חשיב כאומר התיבה בעצמה בלה”ק, וגם אי”ז כקרא בכל לשון וכנ”ל, ובענין הברת בני פולין ששונה מאוד שמענו סברא (מהר”ש צביון נכד הגרח”ק) לומר דזה ודאי יותר מלא דקדק באותיותיה, אלא הברה אחרת לגמרי, אבל בפוסקים לא חלקו בזה, והנה אנו דברנו מצד עניין זה אמנם יש הרבה מה להאריך בזה.

[ובצאתי מנושא זה אחר שראיתי שהארכתי בו מאוד ויותר מן הצורך עלי לציין כמה דברים: א.

הכרעת רוב פוסקי זמנינו שיוצא גם בשמיעת הברה אחרת (ויעויין בספרי המלקטים שהביאום), וכן המנהג, אם לא בפ’ זכור וכדו’ שיש מקפידים לכתחילה.

ב.

לא תמיד האדם עצמו יהיה מחוייב לקבוע מנהגו כמנהג אבותיו, ופעמים שמשתנה לפי המקום והמצב, ויעשה שאלת חכם.

ג.

לאחרונה נתחדשו הוכחות בחקר ענין זה, ויתכן שהדין נשתנה, ויש”ח].

נדרים ד ע”א בר”ן ד”ה ופרכינן הרי חטאת חלב – כלומר כל החטאות דהכי מיקרי כולהו חטאת חלב אית בהו הך קולא עכ”ל.

לשון הר”ן לכאורה אינו מדוקדק דאה”נ שכל חטאת יחיד עובר עליה בבל תאחר, אבל מ”מ לא מקרו כולהו חטאת חלב בעלמא, דכמה חילוקים יש ביניהם כגון עולה ויורד ומצורע, ורק דכל חטאת סתם נקראת חטאת חלב גם אם היה על עבירה אחרת, אבל לא כל החטאות, וצע”ק.

קרא פחות
ארבע אמותגויהשבת אבידההתורהזרעידכבדמתנהסמיכהעוברקידושיןשבתתשובה