ואין להקשות דאטו ברשיעי עסקינן דאה”נ ברשיעי עסקינן שהקדימו את השטר שלא כדין וקנסום, וראה שו”ע חו”מ סי’ מג ס”ז.
ואין להקשות דאטו ברשיעי עסקינן דאה”נ ברשיעי עסקינן שהקדימו את השטר שלא כדין וקנסום, וראה שו”ע חו”מ סי’ מג ס”ז.
קידושין
בַּיִת/קידושין/עַמוּד 2שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות
{יום ג’ ה’ כסלו מודיעין עילית בע”ה} שאלה – איתא בתוספתא פ”ה ממע”ש הי”ד כל העסוקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני מקום המקום שנ’ ותגזר אומר ויקם לך ואומ’ ויסב חזקיהו פניו וגו’ ויאמר אנא ה’ זכר נא וגו’ עכ”ל. ...קרא עוד
{יום ג’ ה’ כסלו מודיעין עילית בע”ה}
שאלה – איתא בתוספתא פ”ה ממע”ש הי”ד כל העסוקין במצות פיהם פתוח בתפילה לפני מקום המקום שנ’ ותגזר אומר ויקם לך ואומ’ ויסב חזקיהו פניו וגו’ ויאמר אנא ה’ זכר נא וגו’ עכ”ל.
ר”ל שאז תפיתם מתקבלת.
וכן מצינו אחר ברכת כהנים, ואגרת התשובה לר”י ג’ נ”ט, וע’ ח”ח עה”ת פ’ כי תבוא.
ויש להסתפק, א.
האם גם בשומע כעונה שייך זה, או רק בעושה מצוה אפי’ בדיבור אך עכ”פ בעצמו, ב.
מה דין אותם שמקיימין מצוה ממילא ויוצאין יד”ח, וכמו הישראלים המתברכים בברכת כהנים שהם מקיימין מצוה לדעת החרדים (הובא בביה”ל ר”ס קכ”ח), האם פיהם פתוח בתפילה גם בכה”ג.
ג.
שליח העושה מצוה, מי פיו פתוח אז בתפילה, המשלח שהוא יוצא יד”ח, או השליח שפועל פעולת המצוה.
תשובה נראה הכלל בכל זה הוא דהעושה רצון ה’ זכותו גדולה אז ותפילתו מתקבלת, וכל מה דשייך למדוד כאן הוא כמה עושה הוא רצון ה’, וכמה שמכוין יותר ומטהר לבבו, ומכין נפשו למצוה, ממילא עושה נחת רוח יותר, ובכל מה שמוסיף בזה תתקבל תפילתו אז יותר, ומאידך איפכא כגון אם זוהי מצוה הבאה בעבירה גם אם בגדרים של המעשה חשבינן ליה כמצוה, מ”מ ענין זה של פיו פתוח שהוא עת רצון, לא יהא שייך שם, דאינו עושה רצון ה’ אז, הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך (סוכה ל’ א’).
וה”ה השומע כעונה וכן היוצא יד”ח ע”י מה שמתברך אם ס”ל דנחשב אז כמקיים מצוה, [ויש נוסחאות של תפילה המובאים בגמ’ לומר אז, אכן עיקר הנוסחאות הנ”ל הוא מצד שמתברך אז ויש עת רצון לגביו, וכן מצד שהציבור עונין אמן, כדאיתא התם, ולכן דוקא במצוה זו קאמר בגמ’ שיאמר התפילה שסגולתה גדולה מצד זה].
וכן בשליח ששלח משלח שניהם פיהם פתוח דלשניהם הוא עת רצון אז, כיון ששניהם מקיימין אז רצון ה’, וממילא לשניהם יש ענין זה, רק נראה שהעיקר שם הוא המשלח כיון שהמצוה חלה לגביו, והוא יצא ידי חובה, וגם ההשלכות הן לגביו, כמו בשליח קידושין המקיים הוא המשלח, וכן האומר לחבירו להפריש עבורו תרומה או חלה, המקיים המצוה הוא בעל הפירות שהוא המשלח, [ויעויין מהר”ח אור זרוע ועוד פוסקים שכתבו דבסתם מצוות ל”א מצוה בו יותא מבשלוחו, אכן יש להתיישב בדבר זה, ואין כאן המקום, ועיין הערות הגריש”א רפ”ב דקידושין דף מ”א א’].
הנה בפשוטו דכל היכא שעכ”פ אינו משלם יותר ממה שהלווה אין זה ריבית,. ויש להוסיף דאמרי’ בגמ’ דמגילה ובפ”ק דב”ב דמתנה אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה, ומחמת סברא זו מתירים לתת מתנה בהכנ”ס למאן דאמר הכי, ...קרא עוד
הנה בפשוטו דכל היכא שעכ”פ אינו משלם יותר ממה שהלווה אין זה ריבית,.
ויש להוסיף דאמרי’ בגמ’ דמגילה ובפ”ק דב”ב דמתנה אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה, ומחמת סברא זו מתירים לתת מתנה בהכנ”ס למאן דאמר הכי, א”כ כשמוחל עושה כן באופן דמוכחא מילתא שיש לו טובת הנאה מן הלוה, והרי היכא דמוכחא מילתא שיש לו טוה”נ מהלוה יש לאסור כמדבואר ביו”ד סי’ קס ונו”כ שם, ומה ההיתר כאן, אלא דהנה אם מוחל לו להדיא ההלוואה תמורת מתנה או פעולה הרי מותר כמבואר בחו”מ סי’ קצט ס”ב, ועי”ש גם סי’ רד ס”י, ואע”ג דלא בכל האופנים (שם ושם) מהני קנין מ”מ ריבית אין כאן עכ”פ כל שאינו שוה יותר מההלואה, וא”כ גם כשלא אמר לו להדיא שזה תמורת ההלוואה יהיה מותר.
ועי’ גם שו”ע אה”ע סי’ כח ס”י שג”כ הזכיר כן לגבי קידושין, ואע”ג דסיים שם שאסור לעשות כן לא קאי האיסור על בבא זו של הנאת מחילת מלוה אלא על בבא אחריתא דארוח לה זמנא, וכן ברשב”א בקידושין ו ע”ב כ’ בפשיטות דבאופן של הנאת מחילת מלוה אין בזה משום הערמת ריבית, ואפי’ ברש”י שם אינו מוכרח דר”ל שיש בזה איסור אלא רק דכ”ש שקונה בזה, ועי’ עוד רש”י כתובות עד ע”א ד”ה בהלוואה ותוס’ שם (ובבהגר”א באה”ע שם שעמד על הסתירה לענין דיני קידושין).
ולענייננו יתכן להביא ראיה מהב”ש באה”ע סי’ כח סקכ”ה מש”כ בשם המהרי”ט דהנאת מחחילת מילוה מיירי דאחר שאמר לה שמוחל לה על המילוה אומר לה שיהיו לקידושין ובלא זה לא חייל המחילה, ולפי מה שנתבאר בשם הרשב”א מבואר שהוא היתר גמור.
ומכל מקום אינו ממש האופן דידן דשם הרי מדובר שאמר לה הכל בבת אחת ובמעמד אחד, דאי לאו הכי אינו יכול לחזור ולקדשה במה שכבר מחל לה, אלא שמחל לה כדי שתחול המחילה ומיד אמר לה שמקדשה בזה הו”ל כעין חילוף להלוואה.
משא”כ בנידון דידן שמוחל ויש צד דחשיב כמו שכבר התקבל ההלוואה היה מקום לטעון דאם מוסיף על זה חשיב כריבית.
אבל למעשה אין לטעון כן דאם בכה”ג היה ריבית היה אסור גם כשאומר לה שמוחל ומקדשה בהנאת המחילה, דהרי אחר המחילה כשמבקש טובה הו”ל כמו שמבקש עוד תמורת ההלוואה, בפרט דמבואר בפוסקים להלכה דצריך להיות דוקא באופן זה (ולרמ”א בחו”מ בב’ המקומות שם גם מכר צריך להיות דוקא באופן זה) של הנאת המחילה ולא תמורת ההלוואה עצמה דאילו תמורת ההלוואה אין כאן קנין, א”כ ע”כ שהמחילה חלה בפני עצמה ואעפ”כ אין איסור בהוספת דבר בנוסף למחילה על ההלוואה.
שוב עיינתי בפנים המהרי”ט ולא מצאתי לשון זו שיאמר לה מתחילה אני מוחל ורק אחר כך יאמר שמקדש בהנאת המחילה, אלא אומר הכל בפעם אחת, וכלשונו אלא צריך שימחול לה בפירוש ויאמר לה בהנאת מחילה זו שאני מוחל לך חובי דומיא דהנאת דארוח לה זימנא בהדיא ואמר לה בהנאה זו שאני מרויח לך עכ”ל.
ומה שנקט הב”ש בשם המהרי”ט שצריך שיאמר שימחול ואח”כ יאמר שמקדש בהנאת המחילה לא דוקא שיהיה בסדר זה אלא דאפשר גם בסדר זה, ואפשר שלמד כן מתוך המשך דברי המהרי”ט שכתב דגבי קנין בהמה תמורת מעות מיירי שהראשון בעל החוב אמר לשני בעל הפרה מתחילה שיטול דמי החוב ויקנה לו פרתו והשני השיב לו טול הפרה במחילה זו שמחלתני, ובזה סגי שאמר הראשון נוסח המועיל קודם ההסכם וה”ה כאן, אבל גם באופן זה לכאורה צריך לומר גבי קידושין שאמר לה שימחול לה תמורת הקידושין ושוב אמר לה שמקדשה בהנאת מחילת מלוה, דאם אמר לה קודם שמחל לה המעות ושוב שמקדש לה למה דיהני, וצ”ל דאמר לה בבת אחת וכנ”ל, וצ”ע.
ויש לציין עוד לדברי המל”מ פ”ה מהל’ מלוה ולוה הי”ד (אבל היכא שהתנה ואמר וכו’) דמבואר שם שראובן שהלוה לשמעון ונעשה שמעון לוה ואמר לו שמעון לראובן הריני מלוה לך (כלומר שהלוה יחזור וילוה למלוה) על מנת שתמחול לי הלוואתך דהו”ל ריבית קצוצה, עי”ש באריכות.
ומשמע מדבריו שם דאין זה ריבית מצד שמשלם לו שמעון לראובן בהלוואה חדשה תמורת הלוואתו הראשונה (של ראובן לשמעון שנמחלה) אלא מצד שנותן לו ראובן לשמעון מחילת חוב (של ההלוואה הראשונה) תמורת הלוואתו החדשה (של שמעון לראובן), ומבואר מכל זה דעצם מה שמשלם לו שמעון לראובן עוד הלוואה על מה שמוחל לו ראובן לשמעון על הלוואתו הראשונה לא חשיב שמחזיר לו ריבית שמעון לראובן תמורת ההלוואה הראשונה שהלוה ראובן לשמעון דהרי הלוואה זו מחולה ואינו מוסיף על התשלומין.
והיה מקום לומר סברא נוספת למה אחר מחילה אין איסור לתת מתנה, מכיון שאין כאן הלוואה וממילא אין כאן ריבית, אבל האמת דלהמבואר יש כאן הלוואה אלא שהתשלום על ההלוואה התבטל, ואה”נ יתכן לומר סברא כזו שכאשר התשלום על ההלוואה התבטל ממילא אין כאן איסור ריבית.
והנפק”מ בין הסברא הקודמת לסברא זו, דלפי סברא זו היה צריך להתיר אפי’ אם המתנה גדולה מההלוואה עצמה, דיהיה מותר ליתן לו תמורת הנאת המחילה או עכ”פ במעמד המחילה, רק דלמעשה א”א להתיר באופן זה דהרי תיפוק ליה שיש כאן הערמת ריבית.
והעירני אאמו”ר הגאון שליט”א עוד ממתני’ דשלהי שביעית ומייתי לה בגיטין בפרק השולח גבי הלוואה ששמטתה שביעית דצריך לומר משמט אני ויכול אחר כך ליקח ממנו, ואמנם היה מקום לדון כדרכה של תורה בראיית אאמו”ר דשמא התם שכבר שביעית שימטה את ההלוואה ממילא לא שייך ריבית דכל מה שיתן מעתה ואילך אינו מחמת ההלוואה כלל, אולם מסברא היה נראה דאה”נ אם מחזיר מחמת ההלוואה א”כ אם יחזיר ההלוואה בריבית גם אחר ששמטתו שביעית יהיה בזה ריבית, וממילא יש ללמוד מדין זה שאפשר לשלם חוב אחר שביעית שאין ריבית אחר מתנה.
אולם ראיתי בשם הגראי”ל [כאיל תערוג יו”ד עמ’ שעז] נידון סביב המשנה הנ”ל ושם דן גם כן מצד ריבית אחר ששמטתו שביעית באפקעתא דמלכא, ותירץ שם שהיא ריבית והתורה התירתו, ולפי דבריו שם אין ראיה ברורה לעניינו עי”ש, אבל יש להבין למה נדחק לזה דלפי כל הנתבאר עד השתא מה שאין משלם יותר על הלוואתו אין בזה ריבית, וגם יל”ע דבלאו הכי אין כאן ריבית דאורייתא, עי’ ארחות רבינו (ח”ג זרעים שביעית עמ’ שנד) מה שציין בזה בשם הקה”י ליו”ד סי’ קעז סי”ד ובבהגר”א שם סקל”ה, עי”ש דבאופן זה שאין התחייבות ריבית אלא אם יאחר ההלוואה אין בזה ריבית, ואכן הגרנ”ק [הוב”ד בקונטרס דעת משפט] תירץ (על הקושי’ הנ”ל של הגראי”ל) דריבית לא שייך כשאינו משלם יותר מקרן ההלואה ולכאורה דבריו מסכימים גם עם מסקנתי לנידון דלעיל.
ולגבי הנידון שדנתי על ריבית גמורה בהלוואה ששמטתה שביעית אם יכול להוסיף ריבית הביא שם דחכ”א הורה בזה להקל ושהגראי”ל החמיר בזה מדרבנן מדין ריבית מאוחרת, וכן הובא בשם הגרנ”ק [שמיטת כספים ופרוזבול לר”צ כהן פ”ד ס”ט] והגרמ”ש קליין [הובא בכרם אליעזר שביעית סי’ ב] לאסור בזה וכ”כ במשנת יוסף ח”ג סי’ שיג.
ושוב מצאתי מכתב מחודש מאוד מהגרח”ק [נדפס באגרות וכתבים ח”א אות יט ובאהלי שביעית גיליון מד עמ’ א ושיח השמיטה עמ’ שא] וז”ל נתקשיתי למה המחזיר חוב שעברה שביעית מותר לקבל, הרי ברור שלולי ההלוואה לא הי’ נותן לו ולמה לא מקרי רבית מאוחרת עי’ יו”ד סימן קס’ סעי’ ו’ ז’, ואטו משום שהתורה הפקיעה החוב יהא מותר לו ליטול רבית עלי’ הרי זה דומה למי שמחל לחבירו החוב וכי משום זה יכול לקחת ריבית וצ”ע עכ”ל, ועי”ש באהלי שביעית מה שהשיב לו בזה חכ”א.
אך יל”ע למה הוה פשיטא ליה להגרח”ק דכשנותן לו ממון לא יותר ממה שלווה ממנו חשיב ריבית מחמת שההלוואה נמחלה, ועוד צ”ע מה דהוה פשיטא ליה שאחרי מחילה יש ריבית האם אכן מדובר באופן כמו בניד”ד ולמה הוה פשיטא ליה כ”כ שהוא אסור, או שכוונתו במקרה שבא לשלם בס”ה יותר מההלוואה אחר המחילה של ההלוואה, ואם נימא דרק בזה הוה פשיטא לאיסור א”כ הרי אין המקרה במשנה בשביעית דומה למקרה זה אלא למקרה שבא לשלם כדמי ההלוואה, א”כ לכאורה נמצינו למדים דהגרח”ק מחמיר בשאלה שבניד”ד, ומשמע שהבין דגדר ריבית כל מה שנותן שלא מחמת החיוב שלו עצמו אלא מעבר לכך נתינת רשות מחמת ההלוואה, ולא זכיתי להבין הא מנא לן, וצ”ע.
ושוב ראיתי בהערות שיח אמונה על דרך אמונה (בהוצאת בנו) פ”ט מהל’ שמיטה ויובל ס”ק קסד בזה”ל הטעם שרשאי המלוה לקבל המעות ואין הדבר נחשב ריבית אע”פ שנותן לו הלוה מעות אלו מחמת ההלואה כתב רבינו [מכתבים כת”י] שכיון שבטל ופקע החוב מן הדין אין שייך בו איסור ריבית, אמנם במקום אחר [אגרות וכתבים סי’ קסט] כתב שעדיין הדבר תמוה ודומה הדבר למי שהלוה לחבירו ומחל לו החוב שאין הלוה רשאי לתת לו ריבית ע”כ מהערות שם.
ואכן מבואר מזה שחזר בו הגרח”ק במכתבו מכת”י ומסתבר שזהו המאוחר שכן מכתב ראשון הוא צ”ב טובא וגם נשאר שם בקושי’ וגם הגרנ”ק נקט כלשון אחרון.
הלכך יוצא לפי לשון אחרון של הגרח”ק שהלוואה שכבר נפקעה אין בה ריבית, ובפשטות משמע לפ”ז שסובר שאפי’ להוסיף יהיה מותר, רק די”ל שיאסור משום דמחזי כריבית כמ”ש במשנת יוסף הנ”ל [והובאו דבריו ג”כ בהערות שם], וכ”ש בהלוואה רגילה שנמחלה כמו שנתבאר שא”א לומר שהדבר מותר להוסיף ריבית, רק דיש לדון אם גם לענין הלוואה רגילה חזר בו הגרח”ק או רק לענין הלוואה שנתבטלה לגמרי מן התורה, ובאמת מצד הסברא דאורייתא אין חילוק בין הלוואה שנתבטלה באופן כזה או אחר, ורק הנידון כאן מצד מחזי כריבית וגם בזה לא נראה כ”כ כמחזי כריבית וצל”ע.
בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא ...קרא עוד
בבה”ל ריש סי’ רפח הביא פלוגתא אם איסור תענית בשבת הוא מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת עונג, או מדאורייתא מדכתיב אכלוהו היום, ונשאלתי א”כ איך כתב השו”ע בס”ב דיש אומרים שמי שעונג לו שלא לאכול וכו’ מותר להתענות אם הוא גדר של אכילה שנזכרה בתורה.
ובפשוטו באמת הנך יש אומרים ס”ל כשיטה הראשונה הנ”ל שנלמד מדכתיב וקראת לשבת עונג ואז הגדר הוא רק עונג, משא”כ שיטה שניה הנ”ל, ויעוי’ בשל”ה שנקט דג’ סעודות מן התורה דהרי בגמ’ דרשי’ לה מדכתיב היום ג”פ.
אבל שאר פוסקים לא קבלו בזה דברי השל”ה להלכה, ואולי יתכן ליישב דגם להסוברים שנלמד מדכתיב אכלוהו היום מ”מ גדר האכילה הוא עונג דקרא דדברי קבלה מגלה לן הגדר של מצוות האכילה בשבת, ואינו דין אכילה כאכילת כזית מצה בלילי פסחים.
ואם נימא כן יובן נמי למה סתם השו”ע בס”ג בפשיטות דמי שעונג לו שלא לאכול יתענה ולא כתב יש אומרים, דיתכן דרק בס”ב שהסיבה שלא לאכול היא מחמת נזק בריאות אינו מוסכם לכו”ע דחשיב עונג אבל באופן שמרגיש בעצמו שאינו נהנה מן האכילה אלא נהנה מהתענית בזה שמא כו”ע מודו (מיהו שמא י”ל דבס”ג סמך על מה שכתב בס”ב יש אומרים), וכמ”ש המשנ”ב בסק”ה דהמתענה מחמת עונות ותשובה אסור בשבת, והיינו משום שאינו מרגיש עונג בעצם התענית ורק בשכלי יודע שזה עונג.
ויתכן לומר בנוסח אחר מחודש קצת, דבקוה”ע להגרא”ו נקט דמה שיש כח לחכמים לעקור דבר מה”ת בשב ואל תעשה אינו שהמצוה נעקרה אלא דאריא רביע עליה של איסור דרבנן ואינו יכול לקיים הדאורייתא, ואם יקיים הדאורייתא יחול המצוה (ואמנם עי’ תוס’ סוכה ג ע”א ואכמ”ל בנקודה זו), וממילא בנד”ד אפי’ נימא דמדאורייתא הגדר הוא אכילה מ”מ מאחר דמדברי קבלה רמיא עליה לענג את השבת, לכך מי שהאכילה אצלו היא ביטול עונג והתענית אצלו עונג מוטל עליו מדברי קבלה להתענות.
ארבע כנפותבריאותברכותברכת המזוןדרבנןהדלקת נרהתורהזימוןזמן הדלקהזמן קריאת שמעזמן תפילהחובת ציציתחופהחיוב נשיםטליתלבישת טליתמעשה קדרהמצהנהנהנישואיןנר שבתנשיםסוכהסוף זמןסעודהסעודה שלישיתספק חשיכהספק שקיעהעירובפת הבאה בכסניןציציתקבלהקידושקידושיןקריאת שמערשות הרביםשבתשיעור כביצהשלוש סעודותשקיעהתפיליןתפילת ערבית
הנה לפי מה שנתבאר בתשובה הסמוכה שאפשר לפדות אצל כהן בעל מום, פשיטא שמותר לפדות אצל כהן אילם שאפי’ בעל מום אינו כמו שביארתי בתשובה אחרת, ובלבד שהוא עכ”פ שומע ואינו מדבר, דאם אינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה ...קרא עוד
הנה לפי מה שנתבאר בתשובה הסמוכה שאפשר לפדות אצל כהן בעל מום, פשיטא שמותר לפדות אצל כהן אילם שאפי’ בעל מום אינו כמו שביארתי בתשובה אחרת, ובלבד שהוא עכ”פ שומע ואינו מדבר, דאם אינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה ואינו פשוט כ”כ שיהיה שייך לפדות בכור אצל כהן שוטה כיון שחסר בזה נתינה וגם חסר בזה דעת להבין ה’ סלעים, ויעוי’ נתה”מ סי’ רמג סק”ח.
אבל למעשה לדידן לכאורה יש שני בעיות קלות בפדיון בכור עם כהן אילם, הא’ דיש מנהג לומר לכהן וכו’ כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ שה ס”י בשם הטור והרא”ש קידושין פ”א סי’ מא בשם הגאונים, ומסתמא שאין לדחות בידיים מנהג זה מלאומרו באופן הנשמע לאזנים זה לזה, והב’ דיש נידון באחרונים ובראשונים לגבי ברכת שהחיינו לכהן המקבל את המעות, ויש צד שצריך לומר שהחיינו ואכמ”ל, וכמו שלכתחילה אילם לא יתרום מפני הברכה כדתנן בפ”ק דתרומות, ה”ה גם לכתחילה יש ליתן לכהן שמברך שהחיינו.
אולם הבעיה של שהחיינו הא קלה יותר, דכיון שיש סב”ל דמבואר בראשונים שאין מברך שהחיינו (רשב”א שו”ת ח”א סי’ שלח, מאירי פסחים קכא ע”ב), בפרט בזמנינו שה’ סלעים אינו רווח כ”כ ואפשר שאינו בכלל שמועות טובות ששמח בהן הרבה, ממילא למעשה בלאו הכי יש על הכהן רק לצאת בברכה על ידי הישראל וכמו שכתבו הרבה אחרונים (חת”ס יו”ד סי’ רצד ורצט, העמק שאלה סי’ קעא סק”י, כתב סופר יו”ד סי’ קמז קמח, רש”ש פסחים שם, ועי’ עוד דרך אמונה בכורים פי”א ה”ה בהה”ל ד”ה וחוזר בסופו, מנח”ש ח”א סי’ כ סק”ב, שבט הלוי חי”א סי’ רמח סק”ד), וזה יכול גם האילם לעשות, ובלאו הכי אם יוצא מהישראל אין בזה שום גריעותא, דאפי’ אם נימא דבברכות השבח צריך עשרה [והארכתי בזה בתשובה אחרת לענין לצאת בהמפיל ממישהו אחר] מ”מ הרי אינו בקי יכול לצאת בברכת המזון, ולכאורה ה”ה כאן, ואילם אין לך אינו בקי גדול מזה.
וגם מצד המנהג יש לצדד דאע”פ שמסברא שעיקר המנהג שיאמרו זה לזה בקול הנשמע זה מזה כדרך שיחת בני אדם (ולא סגי בריחוש שפתים בלבד), מ”מ בדיעבד מפני כבוד הבריות אפשר להקל באילם אם יהיה לו מזה בושה לפי הענין, דאפי’ בסומא וע”ה בקריאה”ת הקילו אף ששם הוא יותר נחוץ לדינא שיקרא עם הבעל קורא וכאן הוא רק מנהג לומר האמירה שלפני הפדיון הבן, ואעפ”כ שם הקיל הרמ”א מפני כבוד הבריות כמ”ש בבה”ל (וציינתי בתשובה על אילם בקריאה”ת), על אף שסובר הרמ”א בד”מ יותר לעיקר הדין שאין להקל בזה כמ”ש גם בשעה”צ (וציינתי בתשובה הנ”ל), ממילא במקום של כבוד הבריות בודאי שיש להקל בזה.
יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ”י א) ע”ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל”ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי. הנה כתב המ”ב סי’ תקע”ג סק”ז וז”ל, בניסן מתענה – דמה שזהירין שלא להתענות ...קרא עוד
יום ראשון כ”ג ניסן תשע”ו
לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ”י
א) ע”ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל”ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי.
הנה כתב המ”ב סי’ תקע”ג סק”ז וז”ל, בניסן מתענה – דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב”ח] ולפ”ז ה”ה ל”ג בעומר והימים שמר”ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה”כ לסוכות אבל באסרו חג ובט”ו באב ובט”ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ”א] ויש מקילין בכל הימים שא”א בהם תחנון עכ”ל, וציין בשעה”צ סק”א על היש מקילין הללו אליה רבה בשם נחלת שבעה עכ”ל.
א”כ יש כאן מחלוקת במ”ב כדת מה לעשות, וגם בקרב פוסקי זמנינו ראיתי חילוקי דעות בזה, הגרי”ש אלישיב בקובץ מבקשי תורה ח”ח קובץ ל”ז עמ’ כ”א כתב שאפשר להקל, יתכן שהיקל משום שתענית זו אינה אלא מנהג, ובפרט שהדורות חלושין, והגרשז”א בהליכ”ש פי”א סכ”ב כתב כדברי המ”א שיתענה.
ב) ובענין וידוי ראיתי שעמד ע”ז ג”כ הפתחי תשובה (אה”ע סי’ ס”א ססק”ט), וז”ל, וכ’ בס’ כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י”ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה”כ ונ”ל דאף בר”ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ”ד.
וכן ראיתי בהנהגות ופסקים הגרי”ח זוננפלד הל’ קידושין ונישואין ס”ו, החתן מתוודה בתפילת מנחה אף בימים שאין חתן וכלה מתענים בהם, כגון ראש חודש וכדו’, וכ”כ בספר יד יצחק (סי’ ק”ג) שכן הוא המנהג בירושלים בזה, וכ”כ בשו”ת לבושי מרדכי (מהדו”ק אה”ע סי’ מ”ט) דכן עמא דבר, וכ”כ ב”שערים מצוינים להלכה” על קש”ע (סי’ קמ”ז סק”ז), וכן בשו”ת עצי חיים או”ח סי’ כ”ז, וכן בשולחן העזר ח”ב דף ט”ו ד’ כתב דנתפשט המנהג בכל המקומות לומר וידוי.
וכן מבואר בס’ עיון תפילה מהגה”ק בעל דעת קדושים דאין לדמות לתענית בר”ח שאסור להתענות, דשאני תענית דאסור בר”ח מדינא דגמרא ותענית חתן וכלה רק מנהגא, משא”כ לענין וידוי ואמירת תחנון דאינו אסור מדינא רק ממנהגא ולומר הוידוי לחתן ג”כ מנהג הוא ודוחה זה את זה, אבל דעת השבילי דוד אה”ע סי’ ס”א שאין לומר וידוי, ועיין ביד יצחק שם ובילקוט הגרשוני ח”ב שו”ת סי’ י”א, בשו”ת תורת יקותיאל או”ח סי’ מ”ב, שהביאו כן בשם הגר”י אסאד שלא לומר וידוי.
וע”פ כ”ז יש לדון בענינינו.
ושלחתי השאלה להגרח”ק.
ובערוך השלחן (אה”ע שם סכ”א) כתב, וגם נהגו להתוודות בתפלת המנחה ובימים שאין מתענין א”צ להתענות ג”כ ודווקא ימים שהוזכרו בגמ’ כמו ר”ח וחנוכה וכ”ש פורים ואסרו חג וט”ו באב וט”ו בשבט אבל ביומי ניסן מתענים וע’ בא”ח סי’ תקע”ג דגם בל”ג בעומר ושלשה ימי הגבלה ובין יוה”כ לסוכות מתענין ג”כ כיון דימים אלו אין נזכרין בגמ’ עכ”ל, ואולי ט”ס נפל בדבריו ולפי הענין במקום להתענות צ”ל להתודות [ועיין שו”ת צמח יהודה ח”ה סי’ י”ט].
ג) והנני להעיר עוד איזה דבר בענין נישואין בל”ג בעומר, שכתב בתורת המועדים [להרב קולדצקי נכד הגרח”ק] סי’ תצ”ג סקט”ו, לענין חתן שמתחתן בא’ מהימים המותרים מותר לו להסתפר כבר בע”ש אופרוף כיון שזה כעין יו”ט בשבילו [ובפרט אם הוא אחר ל”ג בעומר] [כ”כ הדגול מרבבה ושו”ת רבי ידידיה טיאה ווייל בנו של הקרבן נתנאל סי’ מ’], ולפ”ז כ”ש שיהא מותר לו להסתפר בערב החתונה [דהיינו אם החתונה מתקיימת בר”ח סיון יהיה מותר לו להסתפר בכ”ט אייר], אבל הגרח”ק אמר לי שלמעשה אין להתיר להסתפר כלל [כיון שהמ”ב לא העתיקו], והטעם בזה משום שדוקא בעל ברית מותר לו להסתפר כיון שהיו”ט שלו לא ניתן לידחות התירו לו להסתפר, אבל חתונה שבידו לקבוע בתאריך אחר הוא הפסיד לעצמו עכ”ל.
ד) עוד אבוא להעיר בזה אם התחילו הנישואין בל”ג בעומר מותר לגמור בליל ל”ד (אג”מ אה”ע ח”א סי’ צ’, הגרח”ק תורת המועדים סי’ תצ”ד סק”כ, דעת קדושים [אלא שבמקו”א החמיר בזה לכתחילה], הובא בארחות חיים בהגהות מהרש”ם, וכן בטעמי המנהגים בקו”א עמ’ רנ”ב).
וצריך לגמור את השבע ברכות של החופה קודם השקיעה כדי שיהיה מותר להמשיך בליל ל”ד (אשרי האיש פס”ה סכ”ח), ובהליכ”ש שם הע’ 81 כתב, בנישואין שהיו ביום ל”ג בעומר אמר רבינו דמלבד שתתחיל הסעודה מבעו”י, מוטב שיצא גם החתן מחדר הייחוד ביום כדי שיחלו אף הריקודים ביום ל”ג בעומר ואח”כ ימשיכו הסעודה והריקודים אף בלילה עכ”ל.
ואחרי שעשו החתונה בהיתר מותר גם לעשות את כל ז’ ימי המשתה בריקודים ובכלי שיר, דכיון שכל האיסור לישא אשה הוא רק על החתן והכלה לבד וכשהם מותרים לישא מותרים גם את כל עניני השמחה והריקודים, לפיכך אין שום איסור על המוזמנים להיות שם ולשמוח בשמחתם (אג”מ ח”א סי’ קנ”ט וח”ב סי’ צ”ב, הגרח”ק בתורת המועדים שם).
שאלה בס”ד שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א, ברצוני לשאול את כת”ר של הרב שאלות: א. ע”פ האחרונים מהו דרכי ריצוי חברו בבקשת מחילה מחברו? ב. מהו הגדר של רצוי חברו אשר איננו מוכן למחול? ג. בנסיון להבין מדוע חברי מקפיד עלי, הוא איננו מוכן ...קרא עוד
שאלה
בס”ד
שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,
ברצוני לשאול את כת”ר של הרב שאלות:
א.
ע”פ האחרונים מהו דרכי ריצוי חברו בבקשת מחילה מחברו?
ב.
מהו הגדר של רצוי חברו אשר איננו מוכן למחול?
ג.
בנסיון להבין מדוע חברי מקפיד עלי, הוא איננו מוכן לומר לי מה עשיתי לו, אינני יודע איך לרצות אותו, כיצד עלי לנהוג, השתדלתי מספר פעמים להבין והוא מתרחק ממני ומגיב אלי בצורה אגרסיבית הן בתנועות לעברי והן בתגובות מילוליות (אינני זוכר אם אני בעצמי הגבתי אליו בצורה אגרסיבית) עד שאמש בניסיון לומר לו שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה, כינה אותי “רשע”.
ויש לדעת מה לעשות.
אודה לתשובת כבוד הרב
***
תשובה
שלום רב
בענין שאלתך הראשונה והשניה, מי שפגע בחבירו מה צריך לעשות בשביל לרצותו ועד כמה מחוייב בזה, אביא בזאת מה שכתב בשו”ע בהלכות יוהכ”פ או”ח סי’ תר”ו ס”א וז”ל, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייסנו; אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו; ואם אינו מתפייס בראשונה, יחזור וילך פעם שנייה ושלישית, ובכל פעם יקח עמו שלשה אנשים, ואם אינו מתפייס בשלשה פעמים אינו זקוק לו.
(מיהו יאמר אח”כ לפני י’ שבקש ממנו מחילה) (מרדכי דיומא ומהרי”ל); ואם הוא רבו, צריך לילך לו כמה פעמים עד שיתפייס עכ”ל.
וכתב במשנה ברורה שם ס”ק ג וז”ל, יחזור וילך – ויפייסנו בכל פעם במין ריצוי אחר ובשעת בקשת מחילה צריך לפרט מה שחטא לחבירו אם לא כשיודע שחבירו יתבייש מזה כשיפרט החטא אזי לא יפרט אותו עכ”ל, היינו שצריך לרצותו ולפרט החטא, אבל אם רק אמר אני מבקש מחילה וכדו’ אינו נחשב פיוס כלל (אשרי האיש ח”ג פ”כ ס”ט), ועוד כתב במשנ”ב שם שאם רצה לפייסו אחר ג”פ רשאי אם אין שם בזיון התורה, ועיין שם שאר פרטי הדין במשנ”ב.
ומבואר בדברי הפוסקים שאחר שעשה כסדר הכתוב בשו”ע שוב אינו נענש על מה שציער את חבירו [ראה פר”ח שם ס”א ובהגר”א שם בשם המדרש, וכן מבואר במטה משה סי’ תתמ”ח ובהגהות מהר”א אזולאי על הלבוש סי’ תר”ו סק”א שמתכפר לו ע”י הבושה, וראה חשוקי חמד יומא פ”ז ע”ב, אולם עי’ רבינו בחיי יומא פ”ז ב’].
מבחינה הלכתית זה בודאי יעזור ויפטור אותך מכל קפידא [חוץ מנזק ממוני שאותו יש להסדיר לבד אם יודע לך בהמשך על נזק כזה].
מבחינה חברתית אולי כדאי לבקש סיוע מאדם חכם שמכיר אותו שינסה לברר אצלו על מה ולמה יצא הקצף ומה יפייס אותו, כאהרן הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום.
אבל בכל אופן זהו החיוב מבחינה הלכתית כאמור בהתחלה
ובענין השאלה השלישית כיצד יש לנהוג כאשר ישנה קפידא ולא ידוע ממה היא הקפידא הזו, הנה ז”ב שממידת חסידות לנקות כל תקלה ואף מידת חסידות על הנפגע ללכת לפני הפוגע על מנת להמציא את עצמו לפניו שיבקש מחילה כמבואר בפ”ח דיומא בעובדא דרב.
אמנם החכם יראה כיצד לקיים עם זאת גם מאמר חז”ל במס’ אבות ואל תרצה את חברך בשעת כעסו, אלא יש להמתין שירגע ויבין שאין הפעולה כ”כ חמורה וקשה והנזק אינו גדול כ”כ, ואח”כ יש לבוא אליו ולנסות פייסו.
אכן יל”ע באמת כיצד יש לנהוג כשאין ידוע במה חטא לחבירו וחבירו מקפיד עליו, דהרי המוציא מחבירו עליו הראיה, ומכיון שבלא שהיה מתרעם לא היינו סבורים שהיה כאן משהו שלא כהוגן, א”כ מנ”ל שיש ממש בדבריו, ואולי ג”כ מקפיד על דבר שאין לו הזכות להקפיד, אכן ראיתי בשם הגראי”ל שטינמן שליט”א [בקונט’ מזקנים אתבונן] שישנם אנשים אשר מקפידים גם על דברים שאין הרגילות להקפיד בהם וצריך להזהר שלא לגרום להם לקפידא, אכן אפשר זהו מצד ועשית הישר והטוב ולא מצד הדין, דמי נתן להם זכות להקפיד, ואיזה רשות יש לאדם להקפיד על דברים, (ויעויין בסו”ס לעבדך באמת של הגר”ד יפה מה שהביא הנהגות מגדולי הדורות, והביא שם בענין שמחות שמאחרים את המעמד עבור אנשים המאחרים מלבוא, דמי נתן לאותם המאחרים רשות להקפיד, אבל זה אינו ממש נוגע לענינינו).
אכן כתב בספר אור יחזקאל (לג”ר יחזקאל לוונשטין זצ”ל משגיח בפוניבז’ ומיר) כתב וז”ל, כי יתכן וחטא אדם ויזיק לחבירו ואע”פ שאיננו עושה מאומה ואיננו יודע במה חטא, כי רחוקים אנו מאוד מהבנת התורה בעומק חיוב כבוד הבריות ואיננו יודעים ומכירים כלל מהותה וכו’, והביא שם מאחז”ל בשבת ל”א המלכת את חבירך עליך, וסיים, נמצא מעתה שחובותינו לבקש מחילה מאת חבירנו על שלא כבדנום כראוי ולא המלכנו אותם עלינו שהרי זהו חובת כבוד הבריות עכ”ל.
[ועיין במאמר בקשת מחילה מחבירו כשלא נגרם לו צער או נזק, הרב יהושע עדס, תורת האדם לאדם ג, תשנ”ט, 34 – 29].
וע”ע מה שכתב בערוך השולחן אורח חיים סי’ תר”ו ס”ד וז”ל, ונהגו בעיוה”כ כמה אנשים לבקש אחד מחבירו מחילה אף שלא חירפו זל”ז כלל אלא שמא פגעו בכבוד זל”ז ע”כ.
[ובעיקר המנהג עי”ש בעטרת צבי סק”א].
ומבואר מכל זה שיש לחשוש הרבה מכל מה שמיעט בכבודו של חבירו.
אף אם אין ידוע לו שחטא לחבירו.
וכ”ש בנידו”ד שטוען שעשה לו עולה ואינו יודע מה היא, לכאורה ראוי לחשוש שדברים בגו, וכל אדם מועד לעולם אף להזיק בלא לשים לב, כמו ששנינו במס’ ב”ק, וכ”ש לפגוע בנפש אדם שהיא עדינה ורגישה.
ולכן למעשה ימתין עד שתשכך כעסו, ואז ינסה לפייסו, ואם לא יתפייס יעשה כסדר המבואר בשו”ע כנ”ל.
ומ”מ ינסה לפשפש במעשיו אם יזכר במה פגע באדם זה, והמקניט את חבירו אפילו בדיבור בלבד צריך לפייסו כמבואר בפוסקים.
***
בס”ד
יישר כח גדול על תשובתו הנפלאה של כבוד הרב.
ובהמשך לשאלה,
א.
מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?
ב.
מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו “רשע”?
ג.
ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב לב.
***
תשובה
בע”ה
יום שני ט”ז אלול תשע”ו
שלום וברכה
א.
מה ההלכה לגבי אותו חבר שלא רק שאינו מתרצה אלה ממשיך להעליב את זה שרוצה את מחילה?
במה שאינו מוחל הוא עושה שלא כראוי ובמה שמשפיל הוא עושה שלא כדין, וראה מה שכתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ תרו וז”ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול (מהרי”ל), אם לא שמכוון לטובת המבקש מחילה (גמרא דיומא); ואם הוציא עליו שם רע, אינו צריך למחול לו.
(מרדכי וסמ”ג והגה”מ פ”ב מהלכות תשובה ומהרי”ו) עכ”ל הרמ”א.
וכתב במשנה ברורה ס”ק ח וז”ל, לא יהא אכזרי מלמחול – דכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ואם הוא לא ירצה למחול גם לא ימחלו לו עכ”ל.
וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן תרו וז”ל, והמוחל לא יהיה אכזרי מלמחול לו מיד כמו שמצינו לאברהם אבינו שמיד מחל לאבימלך והתפלל בעדו ואנחנו בניו ראוי להחזיק במדותיו הטובים עכ”ל, ומקור דבריו הם מהגמ’ ס”פ החובל ב”ק דף צ”ב.
ב.
מה ההלכה אומרת לגבי אדם המכנה את חבירו:”רשע”?
איתא בקידושין כ”ח א’ וז”ל, תניא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו, וכתב ברש”י קידושין כח ע”א וז”ל, רשע יורד עמו לחייו – כלומר לזו אין ב”ד נזקקים אבל הוא מותר לשנאתו ואף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו.
ובב”מ (ע”א ע”א) איתא בגמ’: אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו – פירש”י: “יורד עמו לחייו, רגיל להתקוטט עמו כאלו הכהו וכאילו בא להורגו.
ואני שמעתי רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו.
וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה.
ועוד דאמרינן בכתובות (נ, א) עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו מכאן ואילך יורד עמו לחייו.
ומאי יורד לתוך אומנותו איכא, הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר”, ע”כ.
וע”ע בתוס’ שם שמביאים מתשובות הגאונים בשם רב צדוק גאון דיורד עמו לחייו, רשאי לשרוף שליש תבואתו.
וכתבו התוס’ ע”ז: ותימה גדול מנין לו זה.
ובחתם סופר (בבא מציעא שם) פירש, דהנה כתב הרמב”ם, שהנותן עיסקא סתם יהיה שליש בהפסד ושני שליש ברויח למקבל, והוא שקורא אותו רשע חושדו שנתן עיסקא סתם וחלק עמו סתם מחצה ברויח וכן בהפסד, נמצא כשהיה רויח גזל חלק שישית, דלא היה לו ליקח אלא שליש, והוא נטל מחצה, וכן כשהיה הפסד, היה לו לשלם שני שליש ולא שילם אלא שליש, הרי חזר וגזל שישית, והרי זה שני שישית דהיינו שליש עכ”ל.
אכן אם באמת יש לו טענה שציערוהו לפני כן [אם דבריו נכונים] ולכן קורא רשע, אמנם אין לו לעשות כן, אבל מ”מ כתב באגרות משה (חושן משפט חלק א’ סימן ל”ח), דמה שפירש רש”י דהוא אף למעט פרנסתו ולירד לאומנתו, הוא רק כשהוא היה המתחיל ולא כשיצערוהו ומצד צערו קרא להמצערו רשע.
[ועיי”ש במי שאמר על אחרים: “קאמוניסטן, גויים” מסתבר שאינו כקורא רשע, משום דקאמוניסטון הוא שם לא על הרשעות אלא על ה”פארטי”, והרבה רשעים בעולם שאינם קאמוניסטן, וא”כ ידוע לכל שהוא רק שם זלזול בעלמא שאמר דהנהגתו בזה הוא כהקאמוניסטן.
וכן הוא כשקורא ליהודים גוי שיודו לכל שהוא רק זלזול בעלמא שהנהגתו בזה כגוי.
ול”ד לקורא רשע שאומר ממש הוא רשע, שכן יבינו השומעים קריאתו, ואף בקורא רשע, הא רש”י בב”מ דף ע”א פליג ע”ז וסובר שאסור לירד לאומנותו ולמעט מזונותיו עכ”ד].
ג.
ומה ההלכה לחבר שאינו רוצה למחול לחברו הפוגע?
ראה בשאלה א’.
למעשה, מי שאינו מוחל אינו עושה כראוי, ומה שממשיך לפגוע זהו ודאי שלא כדין.
מי שקורא לחבירו רשע י”א שיכול להזיק לממונו, אבל גם זה בתנאי שהוא קורא לו כך מעצמו, ולא שהוא עושה זאת כתוצאה ממה שציער אותו הקודם.
בכבוד רב
***
קרא פחותשאלה שלום וברכה ויישר כח גדול שאלה: ע”ז ב. “כל מצות שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות להם לעוה”ב, שנאמר: יתנו עידיהם ויצדקו”, וצ”ב למה צריך שיעידו הרי הקב”ה יודע הכל. שאלה: שם: כט: “ההולכין לתרפות – אסור לשאת ולתת עמהן”, ופרש”י לתרפות – ...קרא עוד
שאלה
שלום וברכה
ויישר כח גדול
שאלה: ע”ז ב.
“כל מצות שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות להם לעוה”ב, שנאמר: יתנו עידיהם ויצדקו”, וצ”ב למה צריך שיעידו הרי הקב”ה יודע הכל.
שאלה: שם: כט: “ההולכין לתרפות – אסור לשאת ולתת עמהן”, ופרש”י לתרפות – לטעות עבודת כוכבים למרחוק.
צ”ע מנה ליה לרש”י שמיירי אף להולכים למרחוק ומהיכן דייק זה מגמ’, דילמא ההולכים למרחוק שרי.
שאלה: שם: ג.
“אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, יבא נמרוד וכו'”, וצ”ע איך יעידו הרי עכו”ם פסול לעדות.
שאלה: שם: כתב רש”י שאברהם בן נח הוא שלא היה בשעת מתן תורה, האם לפי”ז אאע”ה לא למד תורה אלא שבע מצוות ותו לא.
שאלה: האם המצוה לחתן יתומים זה יותר גדול ממצוות תלמוד תורה.
שאלה: ראית מספרים על הרב מבריסק זיע”א ששאלוהו מדוע אינו נוהג לעשות דבר מסוים שמוזכר בגמ’, ואמר להם “זה לא כתוב ברמב”ם” וצ”ב וכי רק מה שכתוב ברמב”ם צריך לעשות והרי זה כתוב בגמ’.
שאלה: רש”י ויקהל במראת הצובאת – בנות ישראל היו בידן מראות, וכו’ וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך (ל”ח, ח’), וצ”ב איך הסתכל במראה הרי בשו”ע יו”ד סי’ קנו סעיף ב’ כתוב אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר.
בתודה
אהרן אריה כהן
***
תשובה
שלום וברכה
וכט”ס
להלן התשובות לשאלותיך
שאלה: ע”ז ב.
“כל מצות שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות להם לעוה”ב, שנאמר: יתנו עידיהם ויצדקו”, וצ”ב למה צריך שיעידו הרי הקב”ה יודע הכל.
תשובה: יעידו כנגד אומות העולם.
שאלה: שם: כט: “ההולכין לתרפות – אסור לשאת ולתת עמהן”, ופרש”י לתרפות – לטעות עבודת כוכבים למרחוק.
צ”ע מנא ליה לרש”י שמיירי אף להולכים למרחוק ומהיכן דייק זה מגמ’, דילמא ההולכים למרחוק שרי.
תשובה: ראה פרישה יו”ד סי’ קמח ס”ק יח מה שכתב בזה.
שאלה: שם: ג.
“אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, יבא נמרוד וכו'”, וצ”ע איך יעידו הרי עכו”ם פסול לעדות.
תשובה: יעידו בשביל אומות העולם עצמם שהם מכחישים, ומהם יבואו ויעידו להם שאינם דוברים נכון, ולצורך כך מספיק הדבר, כי אין הקב”ה צריך עדות.
שאלה: שם: כתב רש”י שאברהם בן נח הוא שלא היה בשעת מתן תורה, האם לפי”ז אאע”ה לא למד תורה אלא שבע מצוות ותו לא.
תשובה: למד וקיים הכל כאינו מצווה ועושה [עי’ קידושין פב ע”ב, יומא כח ע”ב].
שאלה: האם המצוה לחתן יתומים זה יותר גדול ממצוות תלמוד תורה.
תשובה: אין דבר כלימוד התורה כמ”ש בירושלמי פ”ק דפאה, אמנם בפועל לפעמים לחתן יתומים קודם לזה משום שהוא הכרחי, והכל לפי הענין לפי ראות עיני המורה.
שאלה: ראיתי מספרים על הרב מבריסק זיע”א ששאלוהו מדוע אינו נוהג לעשות דבר מסוים שמוזכר בגמ’, ואמר להם “זה לא כתוב ברמב”ם” וצ”ב וכי רק מה שכתוב ברמב”ם צריך לעשות והרי זה כתוב בגמ’.
תשובה: א”א לסמוך על מעשה’לך כמו שכתב בחריפות גדולה הקה”י באגרתו הנדפסת בארחות רבינו, ועי”ש כל מה שכתב ונוגע לענינינו.
ומ”מ נניח שמעשה זה קרה אפשר לפרשו בכמה אפשרויות, ולדוגמא: א, שהתחמק והוא לא רצה לספר הטעם האמיתי, ב, על דברים מסויימים שייך לומר שאם הרמב”ם לא פסק הי’ לו ראי’ מסוגי’ אחרת שאין הלכה כן.
שאלה: רש”י ויקהל במראת הצובאת – בנות ישראל היו בידן מראות, וכו’ וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך (ל”ח, ח’), וצ”ב איך הסתכל במראה הרי בשו”ע יו”ד סי’ קנו סעיף ב’ כתוב אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר.
תשובה: היא היתה רואה את פרצופה ופרצוף בעלה ביחד, ובעלה לא נאמר שהיה רואה, א”נ רק קודם מתן תורה, א”נ הי’ מקום שנהגו גם גברים להסתכל ואכמ”ל בדין זה כאן.
***
קרא פחות
נשאל: י״ג באייר תשפ״דב: הנהגות
הנה לפי מה שמבואר שם בירושלמי מנהג ר”א שהוא בכל שנה משמע שהוא ענין בעיקר בפירות המתחדשים משנה לשנה וכמבואר במשנ”ב סי’ רכה סקי”ט שבזה ניכר יותר חסדי וטובות ה’ והמשנ”ב הביא דין זה בסוף דיני שהחינו על פרי חדש ...קרא עוד
הנה לפי מה שמבואר שם בירושלמי מנהג ר”א שהוא בכל שנה משמע שהוא ענין בעיקר בפירות המתחדשים משנה לשנה וכמבואר במשנ”ב סי’ רכה סקי”ט שבזה ניכר יותר חסדי וטובות ה’ והמשנ”ב הביא דין זה בסוף דיני שהחינו על פרי חדש בסי’ רכה ס”ז.
וכן יש לציין לדברי הק”ע שהזכיר שם בפירושו השני גם ענין שהחיינו (ובתשובה הסמוכה לענין סומא דנתי בדבריו).
אבל לפי הטעמים שכתבתי בסמוך, שהיא הודאה והכרה כללית על מעשה ה’ יש להרחיב הדברים גם בדברים אחרים, וכפשטות המאמר בירושלמי לכלול כל מה שראו עיניו (ולפ”ז מה שהובאה הנהגת ר”א בירושלמי שם היא אופן אחד לקיים המאמר הנ”ל ליהנות מכל מה שראו עיניו שברא הקב”ה בעולמו אבל יש עוד אופנים לקיים המאמר הזה ולהרחיבו וזיל בתר טעמא להכיר בחסדי ה’, ויעוי’ גם במשך חכמה בראשית ב, טז, ושם אין הנידון מצד ברכה כלל או שהחיינו אלא מצד הכרת חסדי ה’ או שלא לסגף עצמו).
ומ”מ דברים טבעיים שלא עברו עיבוד אנושי יתכן שיותר שייך בהם דברי הירושלמי הנ”ל.
ומ”מ גם בדברים שעברו תיקון אנושי אה”נ ששייך הודאה וכמ”ש בב”ר שבעה”ז כל דבר צריך תיקון החרדל צריך למתקו וכו’, וכידוע שהברכה הכי ארוכה והכי חשובה מצד גדרי ההלכה היא על הפת אע”ג דאשתני לעילויא על ידי בני אדם.
ולענין ההנהגה למעשה בזה יעוי’ מה שציינתי בסמוך בתשובה אחרת דיש כמה מאמרי חז”ל שמשמע מהם שמצוה למעט בתענוגים, ומצד שני יש כמה סוגיות שהזכירו שיש מחלוקת תנאים אם טוב לסגף נפשו או לא, והדבר לא הוכרע להדיא בסוגיות הגמ’, ולא אכפול הדברים כאן, ומשמע דב’ הנהגות הם לפי הענין ובכל אחד יש מעלה, ובזמנינו שרוב בני אדם צריכים כפרה יש יותר ענין במיעוט תענוגים כמ”ש הרוקח והמקובלים ועי’ קרינא דאגרתא מה שהובא שם מכתב הסטיפלר בזה לענין זמנינו שיעשה הסיגופים בעמל התורה, וכן יש מאמר בחז”ל אין לך אדם שאין לו יסורין אשרי מי יסורין באין עליו מה”ת.
שאלה בס”ד שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א, הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים. *** תשובה שלום רב אכן כדבריך לעתיד ...קרא עוד
שאלה
בס”ד
שלו’ רב לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א,
הרב אני כהן איטר ובעל מום בכפות רגלי ובאשכי, אך “והוא רחום יכפר עוון” ואני יצירתו של הקב”ה ורק לעתיד לבוא בימינו נראה מי בכלל יהיה כהן ואיך יראה העבודה אם הכהנים.
***
תשובה
שלום רב
אכן כדבריך לעתיד לבוא יצטרכו ייחוס מחדש, ולא יועיל מסורת רגילה של כהונה בלא כתב ייחוס (עי’ קידושין ס”ט ב’), אך בעלי מומין יתרפאו כמבואר בחז”ל (עי’ סנהדרין ר”פ י”א, וכן בשאר מאמרי חז”ל שהבאתי בתשובה לפני כן), וזה יהיה בין כהנים ובין מי שאינו כהן.
יה”ר שתזכה לעמוד לשרת לפני ה’
***
קרא פחות