קטן

נראה שמועיל.

מקורות: הנה בדין שומר לסעודה שנזכר בלשון הגמ’ (פסחים קב ע”א) הניחו מקצת חברים (להמחבר סי’ קעח ס”ב גם בדברים הטעונים ברכה במקומן כגון פת ולרמ”א צריך שומר רק בדברים שאין טעונין ברכה במקומן כגון ירקות) יש לדון אם הוא דין בקביעות סעודה שיש מן החברים שנשארו שם ולכן חשוב כמו שהסעודה לא נעקרה ואין נפק”מ אם הקטן אינו בר חיובא של הברכה, או שיש בזה ג”כ תנאי בברכה שמכיון שיש שם מקצת חברים עדיין לא נעקרה ממקומה הסעודה עם חיוב הברכה, ומאידך גיסא יש לומר דגם אם נימא שהוא תנאי בסעודה עם הברכה יחד מ”מ הרי שינוי מקום אינו דאורייתא וקטן הרי מחוייב בברכה עכ”פ מדרבנן א”כ שמא עדיין דרבנן מהני לדרבנן.

ויעוי’ בערך לחם להמהריק”ש על השו”ע שם שחידש ע”פ הרמב”ם (ברכות פ”ד ה”ד) דלא נקט מקצת חברים דא”צ שהחברים הנשארים יהיו אוכלים שם, אלא גם אם אינם אוכלין מהני, ומשמע שם שתלה הנידון בין ב’ הברייתות אם גרסי’ זקן או חולה או מקצת חברים, ונראה שסמך בזה על הברייתא גבי אכילת פסח שנזכר שם שזקן או חולה אינם יכולים לאכול כזית, ולפי דעתו לכאורה גם קטן יועיל לזה, כיון שאין בזה תנאי כלל לברכת המזון.

אמנם מהערך לחם גופיה מבואר שלא אמר דבריו בדעת השו”ע שהזכיר מקצת חבירים, וכ”ש שהגר”א בביאורו שמשמע מדבריו שהברייתות אינן חולקות לא יאמר הערך לחם דבריו לשיטתו, וגם השעה”צ סקי”ב נראה שהלך בזה בדרכו של הגר”א עי”ש, וגם מסתימת הפוסקים חברים שהיו אוכלין והניחו מקצת חברים משמע שאוכלין עמהם, וכן במאמר מרדכי סק”ד הזכיר להדיא שאם אותם מקצת חברים ברכו בהמ”ז שוב אין להם דין שמירה, ממילא פשיטא דסובר דבעי’ שיהיו מן הסעודה רק שיש להסתפק לשיטתו אם בעינן דוקא מי שמחוייב בברכה מדאורייתא כמותו או דסגי שקבוע בסעודה ואפילו את”ל דלא סגי קבוע בסעודה ובעי’ מחוייב בברכה שמא סגי בזה מה שמחוייב מדרבנן הקטן בבהמ”ז.

ומסתברא שיועיל קטן בזה כיון דעיקר הקביעות הוא מצד הסעודה.

וכן מצאתי באשל אברהם להרב מבוטשאטש שדן לענין אותם החברים ומשמע מדבריו דמיירי שכבר נצטרפו לסעודה ועדיין לא אכלו כזית אבל אוכלים ויבואו בהמשך לידי כזית, וכ’ שם וז”ל, אך לגבי הניח מקצת חברים במקומו יש לומר שגם שלא אכל עדיין שום שום אחד מהם כזית מהני, כיון שמהני גם גבי מה שאין צריך ברכה במקומו (פירוש שמקצת חברים מועיל גם לירקות וכיו”ב שאין צריכין ברכה במקומן ואעפ”כ מועיל שמצטרף עם החברים לקביעות סעודה במקום ישיבתן אע”פ שיוכלו החברים לברך במקום אחר), אם כן אין הטעם מצד ברכה שלאחריו כלל, רק שייך קביעות דעתו לשם מצד שאוכל עם החברים, ובזה שייך שפיר שמתחילת הסעודה דעתו אל החברים, ואולי גם כשהיה (א”ה בזה בא לדון במה שרצה לטעון קודם לכן שהיוצאים עצמן צריכין לאכול כזית מקודם) דעתו מתחילה לאכול רק פחות מכשיעור זית עם החברים והלך באמצע, כיון שבדעתו לאכול עוד עם החברים יש לו שייכות קביעות למקומו וצריך לעיין עוד עכ”ל.

(ועי”ש עוד מש”כ במהדורא אחריתי לטעון טוען אחר בשם הפמ”ג דפחות מכזית נחשב דבר שאין טעון ברכה אחריו במקומו, ועי’ משנ”ב סקכ”ח בשם המג”א שפחות מכזית פת נתחייב מיד בברכה, ולא נחית שם מה הדין בהניח מקצת חברים, ובכה”ח סקי”ט נקט שבהניח מקצת חברים לא גרע מהניח מקצת חברים בפירות, ולא ניכנס לדין זה כעת).

עכ”פ מבואר בדבריו שהגורם לזה הוא קביעות הדעת לסעודה ולא מצד שנתחייבו בברכה, ואע”פ שיש לטעון ששם עכ”פ יש להם ולו קביעות דעת לאכול סעודה שיתחייב בה בהמ”ז דאורייתא, אבל מצד הטעם והראיה שהביא מדברים שאין טעונגין וכו’ לפמשנ”ת, חזי’ שלא זה הגורם לדבר אלא הקביעות לסעודה וא”כ סגי בזה גם בקטן.

והראיה שהביא מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן זה יהיה ראיה בין להנוהגין כהמחבר ובין להנוהגין כהרמ”א, דבדבר שאין טעון ברכה במקומו בעינן מקצת חברים לכו”ע.

הוספה לאחר זמן

בספר שערי הברכה ראיתי שהביא שם עוד כמה מ”מ בזה, ומה שדן שם להביא ראיה מצד מי שמחוייב בספק עדיין יש מקום לחלק דאדם שחייב מספק בברכה הוא יותר אחראי מקטן שחייב בברכה שאין לו אחריות על מעשיו כלל.

ממה שכתבו הפוסקים (בסי’ פט ס”ו ובסי’ רלה ובסוף סי’ תלא) כמה היתרים באופנים שונים דחשיב שומר מעיקר הדין שמע מינה שאינו דין קבוע בכל מקום שא”א ללמוד בלא שומר אלא כל שיש אומדנא ברורה שיפסיק מלימודו קודם שיעבור הזמן חשיב שומר ומותר ללמוד במקום שמועיל שומר, (וכמ”ש הגר”ז שם בביאור דברי המג”א סי’ תלא סק”א שאם לומד בבהכנ”ס חשיב שומר וכ’ הגר”ז שם ס”ט דבודאי לא ילין בבהכנ”ס, ועי”ש במשנ”ב דמשמע בדבריו שאפי’ בלימוד רבים מעיקר הדין יכול לסמוך על זה דרבים מדכרי להדדי), וגילו לנו הפוסקים בזה דכל אומדנא מהני, וכמו בסי’ פט שם שנזכר ענין שרגיל לילך לבהכנ”ס או שהעמיד שומר או שרגילין אנשים להתאסף לשם ויזכירוהו, וכן בעוד אופנים בסי’ רלה ותלא הנ”ל, וממילא כשלומד עם קטן כל שיש אומדנא ברורה שיפסיק מלימוד הקטן קודם שיעבור הזמן וכבר הוחזק הקטן הרבה פעמים שאינו יכול ללמוד יותר מחצי שעה או שעה ומעולם לא שינה מנהגו לענ”ד פשוט דמעיקר הדין ודאי יש לסמוך על זה דחשיב שומר.

הנה אם אין מועיל הכשרה לא היה טעם לעשות הכשרה, אבל הטעם שעושים הכשרה הוא מחמת שאינו ברור לכו”ע על מינים מסויימים שלא מועיל בהם הכשרה ועי’ משנ”ב ס”ס קנא ס”ק קסג ופמ”ג יו”ד סי’ קג שפ”ד ס”ק יז אות א’ בשם דבר שמואל ושו”ת בית שלמה יו”ד ח”א סי’ קפו ומנח”י סי’ סז ואג”מ או”ח ח”ב סי’ צב ויו”ד ח”ב סי’ צב.

ויש לציין במאמר המוסגר דזהו ג”כ הטעם שכלים שמחמירים שלא להכשירם מ”מ מכשירים אותם כשהם כלים חדשים, כיון שכלים חדשים שלנו מעיקר הדין יש נטיה גדולה שאינם צריכים הכשרה כלל מעיקר הדין [כמו שהרחבתי בתשוב אחרת], ולרווחא דמילתא עושים הכשרה אף אם עשוי מחומר שלא היה מועיל לו הכשרה אם היה צריך הכשרה גמורה מעיקר הדין.

ומ”מ אם השיש מכוסה באופן שאין בו שימוש או חשש שימוש בפסח, א”כ יהיה דין השיש כדין שאר כלים שיש בהם בליעות שאין משתמשים בהם בפסח.

ומאחר ואין שימוש בפסח בכלי זה נכנסים לשאלה האם בליעות בכלים בפסח חייבים בביעור, ויעוי’ בפ”ג דפסחים גבי פלוגתא דקדירות בפסח אם יישברו או לא ובפוסקים בסי’ תנא ס”ח שמבואר שאין צריך ביעור בבליעות, וכן הוכיח החזו”א סי’ קיז סקט”ו מדברי השו”ע ריש סי’ תנא.

ויעוי’ בשו”ע ומשנ”ב ס”ס תמב לענין עריבות שלשין בהם או של קמח שמדובקין בהם חמץ שא”א לנקרן שלא יישאר בין הכל כזית, ולכן צריך ליתנן לגוי, אבל לא נזכר שם שאם הכלי שייך בו ניקור שיהיה לחשוש מחמת הבליעות, ובמשנ”ב שם כתב דהני מילי שיש בהם סדק אבל אם אין סדקים שייך נקיון.

וידוע גם הפלוגתא אם פירורין פחות מכזית חייבין בביעור, דהחזו”א וסייעתו החמירו בזה ודעת כמה ראשונים ואחרונים להקל בזה, וכך פשטות כמה סוגיות כגון סוגי’ דבצק שבסדקי עריבה וכו’ עי”ש ואיבעיות שם גבי חצאי זיתים וכן בשו”ע ס”ס תמב ואכמ”ל, (ובספרי המשנ”ב יתכן שיש סתירות בזה ואמכ”ל), אבל עכ”פ גם החזו”א שהחמיר בפחות מכזית לא החמיר בבליעות וכנ”ל.

ויל”ע דהחזו”א נהג בשטר המכירת חמץ שלו למכור גם הבליעות (והקפיד בסופש”ד למכור רק הבליעות ולא הכלים כדי שלא יצטכו הכלים טבילה לאחר הפסח כדי הלוקח כלים מן הגוי שחייב טבילה).

וראיתי בשם הגרשז”א [הליכ”ש פ”ו ס”ג ודבר הלכה אות ה] שאע”פ שאדם ביער חמצו טוב לעשות מכירת חמץ כדי להשריש בלבו ביעור החמץ גם על פירורין שפחות מכזית [שדעתו שא”צ ביעור מעיקר הדין כדעת כמה פוסקים] ועל בליעות, ועי”ש שהביא מי שחלק על זה, ועכ”פ אפשר שזו היתה גם דעת החזו”א בנוסחתו זאת במכירה על הבליעות.

ושוב ראיתי שאכן כעין זה ביאר גיסו של החזו”א הגריי”ק בעל הקהילות יעקב במכתבו (ארחות רבינו ח”ב סי’ כג וס’ דבר חריף בסוף פט”ו) את הנהגתו הזו של החזו”א שאינה מעיקר הדין.

עכ”פ מבואר שאם יש דבקי חמץ וסדקים יש לתנו לגוי מדינא וכן יש ענין למטרת הבליעות למכור כל בליעות החמץ לגוי, והובא בשם הגרנ”ק [חוט שני פסח פ”י סקי”ז] שאם מניח כיסוי עבה על השיש מדינא אין צריך להגעילו ולערות עליו חמין לפני כן עכ”ד.

ולענין אם רוצה לנקות יותר מזה הרי יכול לעשות מה שלבו חפץ לפי הענין וכידוע שבפסח בביעור חמץ יש שהחמירו יותר מן הדין ומיוסד ע”ד הרדב”ז דכיון שחמץ רומז לסט”א [עי’ ברכות יז ומי מעכב שאור שבעיסה ובזוהר בפ’ בא] שייך להחמיר בביעורו יותר.

ואם בכל זאת תמצא מי שנוהג להחמיר ולהכשיר שיש מכוסה בפסח יותר משאר כלים שאין משתמשים בהם, אולי מחמת שהאוכל מונח על השיש הגם שהוא בהפסק מ”מ הוא חמור קצת יותר מכלים שאין משתמשים בהם כלל בפסח, ואולי מחמת שיסבור שאינו בקיא בשיעור כיסוי עבה (ועי’ משנ”ב סי’ ג’ סקכ”ט).

אמנם שוב ראיתי מה שהעיר בספר הכשרת המטבח לפסח עמ’ נב דברמ”א ביו”ד ס”ס צב מבואר שכלי הנוגע בכלי מטריף אותו על ידי משקה, אם יש משקה ביניהם, ואם כן כל עוד שאין ב’ כיסויים על השיש יש לחוש שמא יהיה רטיבות בין הכיסוי של השיש לשיש עצמו, ואז יעמיד סיר חם על הכיסוי, ואז האיסור יעבור מהשיש לכיסוי על ידי הרטיבות, והכיסוי יאסר.

הלכך הזכיר שם (עמ’ נ נא נב) שהמנהג גם להכשיר השיש וגם ליתן כיסוי, או שהזכיר שם פתרון של ב’ כיסויים זה ע”ג זה, וצל”ע בהגדרת ההיתר של ב’ כיסויים, דאם החשש הוא כנ”ל שהאיסור יעבור מהשיש לכיסוי ומהכיסוי לכלי, א”כ הכלי הוא כבר הכלי השלישי הנאסר כאן דהרי אינו נאסר ישירות מהשיש, ואם משום דאמרינן חנ”נ בכלי, ואז כלי מעביר האיסור לכלי אחר וכן לעולם, אם כן מה יועיל ב’ כיסויין, ואולי ב’ הכיסויין רק בשביל שלא יעבור החום מהכלי העליון עד השיש, וא”כ אולי יסכים שכיסוי עבה ג”כ יועיל כמו ב’ כיסויין להפסיק החום, וכעין דברי הגרנ”ק הנ”ל.

ובעמ’ עה שם לגבי הכשרת שולחן כתב טעם סברתו להצריך ב’ כיסויים שמא יקרע הכיסוי ותעבור הרטיבות לשלחן ויאסר, וא”כ עדיין לא הבנתי מה שכתב שם בעמ’ נב דתחתית הסיר עצמו (היינו כלי הרגיל לשמש כתחתית לסיר שמניחים מעליו את הסיר) תועיל בשביל כיסוי שני, דהרי כיסוי כזה אינו חוסם בפני רטיבות כאשר הכיסוי התחתון נקרע, דהרי המים יואים לצדדין, ומ”מ אפשר דר”ל שחוסם מעט רטיבות ישירה, ויל”ע.

ועוד שם בעמ’ עה הביא בשם הגר”ע אויערבך עוד טעם לשים ב’ כיסויין לחשוש להדעות המחמירות שהובא בד”מ ביו”ד שם שסוברות שאיסור עובר מכלי לכלי אפי’ בלא משקה, וע”ז עדיין יל”ע כנ”ל כמו שכתבתי.

ויתכן שעיקר החשש כשיש רק כיסוי אחד הוא שמא יניח על השיש מאכל רותח בעין כשיהיה רטוב בין הכיסוי לשיש ויאסר הכיסוי עצמו לענין מאכלים הנוגעים בו, ולבעיה זו יועיל הפתרון של ב’ כיסויין.

אולי דלא אמרי’ חנ”נ מכלי לכלי לאסור כלי שלישי, ואם יש ממש בדברים נמצא דגם הסירים שעל הכיסוי (כשיש רק כיסוי אחד) לא ייאסרו אלא רק מאכל המונח בעין כנ”ל.

וצל”ע לדינא על כל ענין הגדרת כלי שיאסור כלי כדי לאסור כלי שלישי.

ודיני נ”ט בר נ”ט אינם שייכים כאן כיון דהוא נ”ט בר נ”ט דאיסורא, עי’ שעה”צ סי’ תמז סקפ”א והחזו”א או”ח קיג סקי”ג החמיר יותר מהמשנ”ב עי”ש.

ובגוף ראייתו מהרמ”א ביו”ד יש לדון דברמ”א יו”ד סי’ צב ס”ז מבואר דאם הרוטב של האיסור צונן והכלי הרותח מונח עליו, אמרי’ תתאה גבר ואינו אוסר המאכל אלא רק הכלי בלבד, (כל שאין הקדירה רותחת מחמת האש, עי”ש בש”ך סקל”ג), ומיהו יש לומר דהיינו רק בדיעבד יעוי’ ברמ”א סוף סעי’ ח, ואולי חמץ בפסח יהיה חמור כיון שאוסר גם נ”ט בר נ”ט ובכל שהוא, ועי’ ברמ”א שם ס”ס צג דבדבר שא”א לקלפו שרי בתתאה גבר בכה”ג ואולי משום חומרא דחמץ חמור כאן יותר, וכל גדרים אלו צריכין בירור.

ואולם טעם אחר יש מקום להציע להנוהגים להצריך כיסוי מלבד ההכשרה, יעוי’ במשנ”ב סי’ תנא סעי’ קטן קט”ו לענין תיבות ומגדלים שקשה להכשירן בלי שישארו שיירי חמץ שיש לכסותן אבל בשלחנות פשוטין אין להחמיר, ואע”פ שלשון המשנ”ב עצמו אינו מוכיח לגמרי שכוונתו על אותם תיבות ומגדלים שהכונה גם הכשרה וגם כיסוי, אבל במהרי”ל (הל’ הגעלה עמ’ כא כא) המובא במג”א שם סקל”ח שהוא מקור המשנ”ב מבואר דיש לעשות גם הגעלה וגם כיסוי בסמרטוטין (ונראה דהגעלה הוא לא רק מחמת חמץ בעין דהגעלה משמע על ידי רותחין מחמת הבליעות).

ואם מדובר במבנה של שיש שבמציאות קשה להכשירו מכל שיירי חמץ, א”כ הוא בכלל דברי המשנ”ב הללו.

עוד בענין ב’ כיסויין יעוי’ בספר אשרי האיש ח”ג פנ”ג אות מ, ועוד בענין הגעלת שיש יש לציין לדברי המשנ”ב סי’ תיא ס”ק קי”ד שהקיל בדיעבד על ידי הגעלה בלא אבן מלובנת (בשיש שעשוי מחומר שהוא בר הגעלה) מכיון שיש בו צירופים להקל בו בהגעלה בלבד, וכמו שביארתי בתשובה אחרת לענין דין הכשרת שולחן שנקנה מחילוני.

קרא פחות

אילם לא נזכר במומים לא של אדם ולא של בהמה לא במשנה ובגמ’ ולא ברמב”ם, ואדרבה נזכר בסוגיות בבכורות מ ע”א וקידושין כה ע”א פלוגתא לגבי ניטל הלשון ובפרטי הדינים שם מוכח שהנידון רק מצד צורת הלשון שניטלה ולא מצד שאינו יכול לדבר, (חדא ממה שלפי משנה ראשונה ניטל רוב המדבר כשר עד שינטל רוב הלשון אע”פ שכבר אינו יכול לדבר עכשיו, ועוד דגם לפי משנה אחרונה מסתבר דהרי גם קודם שניטל רוב המדבר יתכן שלא יוכל לדבר, והרי לא תלו הדבר כלל באם יכול לדבר או לא), ומבואר שמי שאינו יכול לדבר אינו בעל מום.

וצע”ג דהרי מבואר בסוגיא בפ”ק דקידושין כה ע”א לדעת רבי (שכמותו פסק הרמב”ם בפ”ז מהל’ ביאת מקדש) שטעם מה שנחתך הלשון באופן הנ”ל חשיב בעל מום הוא משום שהלשון נחשב מומין שבגלוי, וממילא יל”ע על מה שאמרנו שאילם אינו בעל מום אע”ג דודאי יש כאן כחישותא בלשונו, וק’ מ”ט כחישותא בלבד בלשון אינו מום, דהרי לענין שולט בשתי ידיו מבואר דטעם הפסול לרבנן הוא משום כחישותא דאתחלא בימין כמ”ש בספ”ז דבכורות מה ע”ב, וכן לגבי עינים מצינו שכחישותא הוא פסול כדמשמע שם מד ע”א לענין סני שמש עי”ש (ואולם יעוי’ שם כל מחמת כהיותא וכו’ והיה מקום לפרש דאפי’ כהיותא מעט אולם הר”ג שם פי’ שאינו רואה כלל וכן ברש”י שם לפי גי’ השטמ”ק, ואולי הכי קאמר דאי הוה כתיב רק איש הוה ילפי’ רק כהיותא, אבל צ”ע דכחישותא במעט לא נזכר שם בשאר הפסוקים שהביא אלא רק מומין שיש להם איזה היכר באיזה אופן כמו מחסריתא מבלבליתא ומשניותא), ומבואר דכחישותא בלבד במקום גלוי הוא נחשב מומין שבגלוי, וממילא מכיון שכחישותא הוא נחשב גלוי ולשון לדידן שהוא מקום גלוי כשי’ רבי, א”כ למה כחישותא בלשון בלבד לא יהיה מום.

ונראה דהיישוב בזה הוא לפמ”ש ברפ”ו דבכורות לז ע”א לגבי חיטיו הפנימיות שנעקרו הו”ל מום ולא שנפגמו, דאין זה “דבר רע” כלשה”כ, ומבואר שם ע”פ פרש”י דכיון שפגימה בלבד אינו ניכר מכיון שאינו גלוי  ממילא אינו דבר רע, ומבואר מזה שדבר שהוא מכוסה, רק בהיכר גמור ייחשב מום, דבחיטיו החיצונות אפי’ אם רק נפגמו כבר מום כמבואר שם.

ואולי בחולשא בלשון גרע מחיטיו החיצונות שנפגמו ולהכי רק בניטל רוב המדבר שבלשונו הו”ל מום שאז ניכר המום.

ובזה מבואר עוד למה בלשון שנפגם אינו מום עד שניטל רוב המדבר שבלשונו, ואילו לגבי אוזן שנפגמה כבר הו”ל מום כמ”ש לז ע”א נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא מן העור, מכיון שאוזן הוא גלוי לגמרי ולכך אפי’ פגם קטן כבר הו”ל מום, ומ”מ לענין עור אינו מום גם באזנו דהדרא בריא כדפרש”י שם.

אבל בחשבון הוא צ”ע דלמה לשון שנפגם באופן משמעותי דלא הדרא בריא ועדיין לא ניטל רוב המדבר, הוא קל יותר מחיטיו החיצונות שנפגמו, ואולי מכיון שחיטיו יש להם צורה קבועה ניכר הפגם יותר משא”כ לשון.

אבל עדיין צ”ע דבקידושין שם משמע דמדמה דיני לשון דמומין לשאר דינים אם נחשב גלוי או לא, דקאמר שנחלקו התנאים גם לענין הזאה אם חשיב הלשון מגולה או לא, (וגם בדברים שם שלשון דינו חלוק אפשר שהוא רק מחמת גזה”כ כמבואר שם), והרי לפי מה שנתבאר נחשב גלוי רק בהיכר גמור, וצ”ל דגם הדברים שם נחשבים היכר גמור דבהזאה שנפלה על לשונו חשיב היכר גמור למאן דסבר שבחיתוך לשון דינו כהיכר, או דלא בכל דבר בעי’ היכר גמור אלא רק במום דכתיב ביה כל דבר רע כדפרש”י הנ”ל ברפ”ז דבכורות לז ריש ע”ב ד”ה מום רע.

ועי’ עוד מש”כ בשו”ת עונג יו”ט סי’ ד’, ובמה שדן שם בדין רוח קצרית מה גדרו במום, מאחר שיש צד שפסולו מדין שוטה לכך לא הזכרתי לעיל דבר זה יחד עם הנידונים על הגדרת מום דחולשא.

ולמעשה כהן אילם אינו יכול לעבוד בבהמ”ק דאילם אינו יכול לברך כמ”ש במתני’ פ”ק דתרומות וכך פסק השו”ע בהל’ חלה, וגם אם יכול להניע בשפתיו ואפי’ אם נימא דיוצא בזה בברכה בדיעבד ובתשובה אחרת הרחבתי בזה אם דינו כמדבר שאינו משמיע לאזנו או גרוע יותר (בתשובה לגבי אילם בקריאה”ת וכן בתשובה לגבי ספיה”ע באילם), אבל לכתחילה לא.

ולענין אם יכול הכהן להקריב קרבן של עצמו בבהמ”ק או שגם בזה יצטרך להביא לכהן אחר שיכול לברך, יעוי’ בנו”כ השו”ע מה הדין בהפרשת חלת האילם האם בזה הוא מותר להפריש לעצמו אף שאין יכול לברך או שגם בזה צריך להביא לאחר.

ויש לציין בזה למה שאמרו חז”ל שלעתיד לבוא כל בעלי מומין יתרפאו, ולענין זה כל מום יתרפא גם אלמין אף אם נימא דאילם אין דינו כבעל מום, לפי שכך אי’ בחז”ל להדיא שגם אלמים יוכלו לדבר ומייתי לה מקרא אז ידלג כאיל פיסח ותרון לשון אילם, וגם מרע”ה שהיה כבד פה וכבד לשון נתרפא מזה כמבואר במדה”ג ובעוד אחרונים, רק דבמדה”ג יש לפרש שנתרפא קודם מ”ת.