באופן שברור שלא ישלם את הדולר תמורת ההלוואה לכאורה א”א להסתמך ע”ז. מקורות: הב”י סי’ קסב ס”ב הביא בשם תלמידי רשב”א דהמלוה אינו יכול להלוות לו מאותו המין כיון שמלוה להוצאה נתנה, והב”י תמה ע”ז וכן פסק בשו”ע שם דלא כתלמידי רשב”א, ...קרא עוד
באופן שברור שלא ישלם את הדולר תמורת ההלוואה לכאורה א”א להסתמך ע”ז.
מקורות:
הב”י סי’ קסב ס”ב הביא בשם תלמידי רשב”א דהמלוה אינו יכול להלוות לו מאותו המין כיון שמלוה להוצאה נתנה, והב”י תמה ע”ז וכן פסק בשו”ע שם דלא כתלמידי רשב”א, אולם הב”ח חולק ע”ז וכן הט”ז סק”ד יישב תמיהת הב”י וביאר דעת תלמידי רשב”א, וכן הש”ך סק”ח הביא שהב”ח פסק כתלמידי רשב”א ושגם הלבוש בס”ב השמיט מה שנקט השו”ע דלא כתלמידי רשב”א וכן בבהגר”א סק”ו כתב על דברי השו”ע “ורשב”א חולק על זה”, (ואמנם בליקוט בבהגר”א כתב דלכאורה יש ראיה לב”י אבל גם בדבריו שם שכתב וכתב לא סבירא ליה אפשר שהיה לו טעם לחלק ולכך ציין לט”ז בסי’ קסג סק”ב שסבר כמו שביאר דברי הגמ’ ב”ב עה ע”א שהביא שם ומאידך ציין לט”ז כאן סק”ד שכתב כאן לאסור, ויתכן שהיה לו לחלק בזה, עכ”פ לא שבקינן בהגר”א משום ליקוט בפרט דשאר אחרונים נקטו ג”כ להחמיר), וכן הבאר היטב סק”ה העתיק דברי המחמירים בזה.
וטעם האיסור בזה נתבאר בט”ז סק”ד דכיון שמלוה להוצאה נתנה א”כ כשנותן לו הלוואה בודאי לא יחזיר לו אותו ההלוואה וממילא לא חשיב כיש לו כיון שלא יתן לו את זה, ואף ששם הוא סברא בעלמא ואם יצטרך בודאי יתן לו, מ”מ מאחר שתחילת הנתינה של הדבר היתה למטרת הלוואה זו (לפי’ הט”ז ואילו הב”ח אפשר דמחמיר אף יותר מזה עי’ במקור מים חיים הנדפס על גליון השו”ע שם), ועכ”פ כשהיה חלק מתהליך העיסקה הכוללת בין ב’ אנשים אלו, ממילא חשיב כמו שלא ניתן כדי שיחזיר את זה, וכ”ש בניד”ד כשיש אנן סהדי שבודאי לא יתן לו והמלוה עצמו אומר שבודאי לא יתן למלוה דולר זה.
ומאחר דדעת הלבוש והב”ח והש”ך והט”ז והגר”א ובאר היטב ומקור מים חיים להחמיר בזה ממילא אינו שייך להקל בזה.
ויש להוסיף דברמ”א שם כתב בשם הגהות מרדכי רמז תלט דאם יש לו במקום אחר ואין למלוה דרך לשם לא חשיב יש לו, ומסתמא למד כן מסברא דאם אינו יכול לשלם מזה ולא ישלם מזה לא חשיב יש לו אף דיכול לעשות קנין אם יסכים המלוה מ”מ בדיני ההלוואה יכול לעכב שישלם לו מזה כדתנן בהגוזל בתרא, ואפשר דאף אנו נלמד מזה כל דבר שבודאי לא ישלם לו אינו בכלל ההלואה, ומ”מ אם משום ראיה זו יש לחלק בין דבר שהמעכב הוא המלוה דחשיב שיש כאן עיכוב בחוב לבין דבר שהמעכב הוא הלוה שאין כאן עיכוב בחוב כיון שבב”ד היו דופנים אותו לשלם דולר זה.
ואם דולר זה היה שוה יותר מדולר רגיל בשוק באופן שאפשר להוציאו בדיינים א”כ פשיטא שא”א ללוות עליו כלום, דהרי אילו היה מחזיר דולר זה היה נחשב כמו שהחזיר יותר מדולר, דלו יצוייר שההלוואה היא מאה דולר והחזיר לו דולר אחד ששווה חמישים דולר, הרי מצד הדין החוב שנשאר הוא חמישים דולר בלבד ולא תשעים ותשעה דולרים וגם אם ירצה להחזיר תשעים ותשעה דולרים מתנה הוא דיהב ליה ולא בתורת חוב ההלוואה, וממילא מה שייך לטעון יש לו באופן כזה, דכל טענת יש לו הוא משום דחיישי’ שמא בהמשך יתייקר ואם יש לו חשיב כמו שכבר הקנה לו את התשלום (עי’ ט”ז סי’ קסב סק”ג), אבל אם אינו בתורת תשלום של דולרים כלל, ואינו המין שהלוהו (דהרי לא הדולר הזה התכוון שישלם לו תמורת חמישים דולר אלא דולרים אחרים והו”ל כמו כל אופן שיש לו מין אחר שלא חשיב יש לו) א”כ לא חשיב יש לו וק”ל.
רק דיש לדון עוד מצד ענין נוסף והוא דברש”י ב”מ מד ע”ב נזכר קנין על מה שיש לו, וממילא היה מקום לדון אם מסכים לתת לו את הדולר הזה האם מהני שיש כאן קנין, ולכאורה אם נחשיבו כמין אחר לגמרי מחמת שהתשלומין שלו שווים יותר, א”כ לא יהני שמסכים לשלם לו את זה בסוף כמו שלא יהני שמסכים לשלם לו בסוף ממין אחר כדי להחשיב את אותו המין האחר כמו שיש לו.
והנה לכאורה אע”פ שיש בדולר זה כלול בו ג”כ דולר ומותר לשלמו תמורת דולר אחד, מ”מ אם נניח ששויו בב”ד הוא יותר מדולר אחד א”כ כמשנ”ת שההלוואה לא היתה תמורת דולר זה כלל, מאחר שלו יצוייר שיתפוס המלווה דולר זה הרי יצטרך להחשיבו בחובו כמו כמה דולרים ובסתמא אין כוונת המלוה לזה כלל, שהרי סתם בני אדם אינם סוחרים בדולרים כאלה, ולא נתכוון אלא שישלם לו בדולרים רגילים שרק אז יכול לקבל הדולרים בסכום שהלווה לו (ואם יקבל כמות דולרים מסוג זה הו”ל כמחילה ומתנה).
ולסבר את האוזן יש לומר שראובן הלוה לשמעון חמישה חתיכות כסף ויש לשמעון מטבע כסף מתקופת מרד בר כוסבה ששויו כמו הרבה חתיכות כסף האם חשיב שיש לו, דהרי למטבע זה בודאי שיש יותר שווי מחתיכות כסף שיש לו ואם המלוה יתפוס חתיכה זו לא יוכל לתפוס במשקל הכסף שנתן אלא יצטרך לקבל פחות במשקל הכסף ואף להחזיר עודף.
והנה דעת מהר”ם מינץ שהמזיק אתרוג מהודר דנין אותו כסתם אתרוג, והמל”מ ועוד חולקים על זה, וכבר הערתי (בתשובה על מי שמכר אתרוג במחיר מופרז וכו’) דגם המהר”ם מינץ אפשר דלא מיירי בשוק אתרוגים המצוי שאם יש אתרוג חלק ונקי וצבעו נאה וגידולו נאה שיש לו סכום בסיסי שהמוכר בפחות מזה מוחזק בעיני כל אדם כשוטה המאבד מה שנותנים לו (ע”פ פ”ק דחגיגה), ובמקומו וזמנו של מהר”ם מינץ לא היו מצויין אתרוגים כ”כ עי’ בתה”ד קולות שהקלו מחמת זה, ואפשר דהיה שוי כל אתרוג רב אפי’ אינו מהודר, דמהודר בלאו הכי כמעט לא היה בנמצא לסתם אדם, וגם המהר”ם מינץ כמדומה שלא אמר שהמזיק אתרוג קודם סוכות מחוייב כמו מחיר אתרוג אחר סוכות, רצוני לומר כמו אתרוג שאין בו צורך למצוה, דודאי שוק קבוע על שעת ההיזק יש אלא דאפשר דלא היה שוק קבוע במקומו ובזמנו לאתרוג מהודר וכנ”ל.