לימוד תורה

הנה ראשית כל אולי קים ליה למי שהזכרתם שהפיץ סגולה זו שהועיל לכמה חולים כעין קמיע מומחה שריפא ושנה ושילש, וצריך לברר הענין.

והנה מבואר במשנ”ב סי’ א סקי”ג לענין אמירת ג’ פעמים אשרי בכל יום שהוא בהתבוננות הדברים וכו’.

וכן לענין פרשת המן בכל יום שהיא סגולה שמזונותיו יהיו מצויים כמ”ש בעל המנהיג בשם הירושלמי וכ”כ רבינו בחיי, מבואר בפוסקים שהוא על ידי הבנה של הדברים והשבת הדברים ללב, כמ”ש במשנ”ב שם, עי”ש בהרחבה, ואף בספרים [יש נוחלין בשם המקובלים ונוהג כצאן יוסף דיני הנהגת כל יום סי’ לד] הביאו לקרותה ב’ פעמים מקרא ואחד תרגום מטעם זה כדי לעסוק בפרשה זו בהבנה ולהבין ענין פרשה זו שכל מזונותיו של אדם בכל יום מסורין מן השמים.

ובחסד לאברהם להר”א תאומים סי’ א כתב שאין לומר פרשת הקרבנות כמצוות אנשים מלומדה ובמרוצה שאין הקרבנות מכפרין אלא על השבים כמ”ש בכריתות ז ע”א ועל כן יש להתנחם קודם לכן וכו’, ויש לציין שיש כבר בקדמונים שנזהרו לומר וידוי בכל יום מטעם זה כי העיקר כוונת הלב, וע’ עוד בשבת קיח ע”ב לענין הקורא הלל בכל יום, ועי’ שו”ע סי’ א טוב מעט בכונה מהרבות שלא בכונה ובמשנ”ב שם.

ועי’ עוד משנ”ב סי’ נ סק”ב ואין קריאת פרק זה עולה ללימוד משנה ותלמוד אלא למי שמבין וכו’, אם כי שם הוא נידון בפני עצמו, והנידון שם לענין ת”ת תליא בפלוגתא.

אבל-בסי’ מח סק”א כתב המשנ”ב ונ”ל פשוט דמי שיודע ספר מצוה ללמוד בגמ’ פירוש המימרא הזו וכו’ וכ”כ הספרים דמה שאמר בגמ’ כל העוסק בפרשת עולה וכו’ הכונה שהוא מתעסק להבין עניניה לא אמירת התיבות לבד עכ”ל, וכ”ה במ”ב סי’ שלד סוף סק”פ ובבה”ל סי’ א ס”ד ופרשת העולה, וכ”כ הח”ח במאמר תורה אור פ”א ובאמירת תיבות הפרשת של הקרבנות בלבד בלי לדיע פירושם ואופנים ההקרבה בודאי א”א להגיע לשלמות הזה כי העיקר עסק ההלכה ולכן דייק הגמרא ת”ח העוסקין בהלכות עבודה ופשוט הוא דכיון שהלימוד הוא במקום הקרבה א”כ צריך ללמוד ההלכות כמו כהן המקריב ע”כ.
ועי’ עוד בהרחבה ברבינו בחיי ויקרא ז לז לענין התנאי בכוונת קרבנות ובפרשת המן, ועי’ בהקדמה לספר פנינים מבי מדרשא לספר ויקרא מה שהביא הדעות בזה.

ודבר פשוט שהלומד בעיון פרושי ומדרשי פרשת המן הוא בודאי מוסיף בסגולה זו.

ומאחר דאי’ בגמ’ בפ”ק דר”ה [יז ע”ב], שי”ג מידות הללו אין חוזרות ריקם, (וראה רבינו בחיי שמות לד, ו), ויש בזה גם הבטחה של מחילת עונות כגון בעת צרה כמבואר בגמ’ שם, הלכך סברא היא שלימוד מידות הללו בעיון למי שיכול ללמוד הדברים בעיון הם סגולה לקבלת תפילה ולמחילת עונות, ותומר דבורה הוא ספר שכל כולו נתחבר להבנת י”ג מידות הללו ובכך מעורר רחמי שמים בי”ג מידות של רחמים.

ובפרט לאור הדברים האמורים בתומר דבורה כגון מ”ש שם בפ”א לגבי שהקב”ה מידתו שנעלב ואינו עולב ומחיה הרשעים בזמן שהם חוטאים לפניו הוא בודאי סגולה לרפואה להזכיר כל הנהגתו של הקב”ה בזה.

הנה לענין תורה אמרי’ וכל חפציך לא ישוו בה אפי’ חפצי שמים, ובירושלמי פ”ק דפאה אמרי’ אפי’ כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ובירושלמי דברכות אי’ פלוגתא דר’ יוחנן ור’ שמעון בר יוחאי אם תלמוד גדול או תפילה עדיפא, ומשמעות ההכרעה במו”ק שם וכן בקידושין מ ע”ב שתורה עדיפא מכל המעשים, וכן בפ”ק דשבת י ע”א אי’ דרבא אמר על מאן דמאריך בצלותיה שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ועד כאן לא פליגי אלא דאידך אמורא סבר דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אבל לא שהתפילה קודמת לתורה.

ובדינים והנהגות חזו”א אי’ שהחזו”א לא היתה דעתו נוחה ממה שמאריכים התפילות בישיבות ולא לומדים מספיק בר”ה, ופ”א אכלתי סעודת שב”ק בבוקר בבית הגרח”ק בשבת הסמוכה לר”ה מלאחריה והיה שם הרב טויב וסיפר שכשהחזו”א היה ע”ג המדרגות של ישיבת פוניבז’ למטה ושמע שעדיין תוקעין בשעה המאוחרת שביום אמר שאביי ורבא (נקט כן ע”ש הגמ’ בסוכה כח ע”א עי”ש) אינם שמחים בתקיעות הללו, והוסיף ע”ז הגרח”ק דאה”נ צריכים גם ללמוד בר”ה.

ואמנם בפוסקים נזכר להאריך עד חצות אבל יש צד דהיינו בפיוטים ולא בניגונים עי”ש במשנ”ב ועכשיו שהדורות חלושים ויש חיזוק לבנ”א גם בניגונים מה טוב, אבל תורה עדיף, ואמנם בשלה”ג פ”ק דברכות אי’ שת”ח לא יפרוש מאמירת פיוטים עם הציבור והביאו הרמ”א, ומעי”ז כ’ המשנ”ב ומטה אפרים ג”כ כמדומה לענין סליחות, מ”מ הענין מובן שהת”ח שיכול לעסוק בתורה הוא עדיף מאמירת פיוטים, ואינו צריך להמנע אלא מחמת ע”ה, כענין שכ’ המשנ”ב לענין לימוד בחזהש”ץ כשיש כבר עשרה ששומעין, ולכן כשמסתיימת התפילה ואין חשש שיתבטלו ע”ה מחמתו אם לא יאמר פיוטים אז ישוב לתלמודו.

ובשם הגרי”ז אמרו שהיה לומד כל הר”ה תהלים וטעמו ונימוקו עמו לפי שהיה מרבה בעיון בהמ”ד ואם ילמוד גמרא ויחפש תירוצים בספרים נמצא שיש זמן שאינו לומד בר”ה, אבל כשאומר תהלים לומד כל הזמן, אבל גם הגרי”ז עשה כן בתורת לימוד ולא בתורת תפילה (דבתורת תפילה יש צד שפטור אף מברכה”ת עי’ משנ”ב סי’ מו), ואמרי’ שביקש דוד המלך שיהגו בהם כנגעים ואהלות ולהנפה”ח לא נתקבלה תפילה ורובא דעלמא פליגי עליה, עי’ במגיה חדש של של”ה מה שהביא בזה, עכ”פ כל הכתובים הם בכלל תלמוד תורה כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמו, והנידון רק אם נתקבלה תפילתו שיהגה בהם כמו נגעים ואהלות.

ראיתי כל הקושיות שהעליתם בס”ד, ואכתוב בזה ביאור המאמר ע”פ המתבאר בגמ’ עירובין נה ע”א ורש”י שם דלפי זה יתיישבו לך כל הקושיות.

ענין המאמר שאילו היתה התורה בשמים היית צריך לעלות אחריה הכונה בזה ללמד שגם במה שקשה בלימוד התורה צריך אתה להערים ולבקש תחבולות ועצות כדי לקיים בעצמך את הלימוד.

וממילא ראשית כל מיושב כלל מה באו ללמד בזה (מה שהתקשיתי למה הוצרכו להשמיענו מה נעשה אילו היה דבר שאינו) דבאו ללמד כנ”ל.

שנית מתיישב לך מה שהתקשית שאילו היתה בשמים לא היתה ניתנת לבני אדם, והכונה כנ”ל אילו היתה מרוחקת ממך ומ”מ היתה ניתנת לך ללומדה היית צריך ללומדה, והעיקר כנ”ל דאחר שנתקבלה בידך ואתה לומדה עליך להתאמץ עוד לקנותה מה שהיית מתאמץ אילו היתה בשמים.

שלישית מה ששאלת דהרי הפסוק מודיע לא בשמים היא הענין מיושב דעיקר לימוד התורה אינו בשמים, אבל דרכי קנייניה כל אחד ואחד צריך להתאמץ לפי כחו בכל מאמצי כח.

אם כי באמת צל”ע מה הוא הדיוק שאם בשמים צריך אתה וכו’, דלמה לא נפרש אפכא דכיון שלא בשמים לכך בפיך ובלבבך לעשותו, אבל אם היתה בשמים לא, דהרי כי משמש בד’ לשונות ואחד מהם דהא (ר”ה ג) ולמה לא נפרש כי תשוב אל ה’ וגו’ דהא המצוה הזאת לא רחוקה וגו’ ולכן עליך לשוב וגו’, כך יש מקום להבין.

ויעוי’ ברא”ם ובשפתי חכמים מה שכתבו בזה, אבל בפשוטו באמת לא מכאן ילפי’ לה שהתורה היא חובה ולא רשות, אלא סברא היא בכל התורה שכל התורה נאמרה גם למי שקשה לו לקיימן, דאל”כ הרי כמה אזהרות ועונשין נאמרו על כל דבר מן התורה, וע”כ שהכל חיוב גמור, אלא כוונת התורה כאן רק לומר שהתורה היא קלה לקבלה ולעשותה מאחר שהמצוה הזאת לא רחוקה וגו’, אבל אם היתה רחוקה וגו’ אמנם היה קשה לקבלה ולעשותה בפועל אבל לא היינו נפטרים מכך, ורק  דמתוך הדוגמאות המובאות כאן בפסוק שמעי’ מה היה יכול להיות שבכל גוני היינו מחוייבים על פי דין לקיימה ולקבלה ואעפ”כ הוא בנקל מאחר שקרוב אליך הדבר וגו’.

ור”ל דהנידון כאן בפסוקים אלו הוא רק לבאר שקיום התורה אינו כבד וקשה אבל החיוב הוא בכל גוני, וממילא שמעינן דמצד החיוב הוא אפי’ כשהוא בשמים או מעבר לים דגם אז אינו מוגדר כאונס דהרי כל מה שהתורה דינה כאן הוא רק מצד שאינו קשה לקיימו אבל מצד החיוב אינו מפקיע גם באופן זה.

רביעית מתיישב לך למה לא אמר כן בהמשך הפסוק ולא מעבר לים היא, דבגמ’ שם אמרי’ לה אה”נ לענין מעבר לים, רק דרש”י קיצר כדרכו ולכן כאן נקט רק תחילת הדרשא שבו רמוז כבר עיקר הענין.

ועי’ בשאילתות דר”א סי’ יט שלמד מזה דצריך לילך אחר רבו למדינת הים מחמת זה.

ולגוף מה שהוצרכו לב’ חלקים בפסוק גם בשמים וגם מעבר לים, הנה מעבר לים הוא דרך ביקוש הרגיל בעוה”ז ובשמים הוא דרך ביקוש שאינו רגיל בעוה”ז, הלכך תרתי אשמעי’ וצריכי, דאי אשמעי’ רק ולא מעבר לים הייתי אומר רק דרכי הביקוש שרגילין בהן בדרך הטבע קמ”ל לא בשמים דגם דרכי ביקוש שאין רגילין בהן בדרך הטבע צריך להתאמץ בהם, אבל אי אשמעי’ לא בשמים צ”ע דלכאורה כ”ש שמה שהוא בכלל דרכי העולם לבקש סחורה מעבר לים היה לנו לבקש, ואולי ר”ל דאם לא תמצא התורה אצלך תשתדל בכל מיני ביקוש וגם מזה אל תנח ידיך, כלומר שלא תאמר לבקש רק בשמים שהוא מקום גבוה, וממקום קדוש יהלכון, ולא רק בשמים שהוא דבר שצריך להקדיש כל חייו לזה לעלות לשם, אלא גם מעבר לים ובכל מקום קבוע כאקראי תבקש עד שתמצא, על דרך ונעו מים וגו’ לבקש את דבר ה’ וגו’, ועי’ במהרש”א על הגמ’ שם ובהעמק שאלה על השאילתות שם.

נראה דמצד ההנחייה אין מלמדים לתלמיד שאינו הגון, עי’ תענית ז ע”א וחולין קלג ע”א, ואעפ”כ אם התלמיד מצד עצמו ילך וילמד רק טוב ייצא לו מזה כמו שאמרו בפתיחתא דאיכ”ר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו וכמ”ש בע”ז כא (ועי’ בספר צמאה נפשי) תורה מביאה לידי זהירות.

משל לספר נימוסין של מלך, לא יתנוהו למופקר המתגולל באשפה, שהוא ביזיון לספר הנימוסים של המלך, אבל אם המופקר הזה יקח ספרו של מלך וילמד בו בודאי שיעלהו מדרגתו יותר.

וברז”ל אי’ שהתפללו ישראל השיבנו ונשובה דתחילה יקרבנו הקב”ה, ולא רק באופן דשובה אלי ואשובה אליכם, שהוא תנאי באיתערותא דלתתא מתחילה, ואפשר דעדיין לא נתקבלה תפילה בשלמותה דתפילה עושה מחצה, ועי’ בפרק בתרא דר”ה לב ריש ע”ב כל כי האי ריתחא לריתח עלן ולפרוקינן ודוק, ועי’ עוד בקידושין סוף דף ע על חילוק בין ישראל לגרים ודוק והבן.
(ואעפ”כ המתרחק מעצמו בידים חמור מן הכל כמ”ש בירושלמי ספ”ט דברכות כדכתיב במגילת חסידים).

ואמנם לא תמיד זוכים לקבל כל סגולת התורה, דיש המיימינים ויש המשמאילים, עי’ שבת סג ע”א, ושם פח ע”ב, ועי’ בקריינא דאגרתא לבעל הקה”י דיש תלמידים שלולא התורה היו רוצחים, אבל עדיין אין מקבלין סגולת התורה האמיתית שהיא מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים (ברייתא פ”ו דאבות), מאחר שאין לומדים אותה בקדושתה כראוי לה.

ויש דרגה של סמא דמותא כמ”ש בגמ’ בשבת הנ”ל וכן לא זכה נעשית לו סם המות בתענית שם, אבל היא דרגא גרועה יותר שלומד בשביל לחטוא להכעיס, ע”ד מלמדה תפלות בסוטה כ ע”א, וע”ד מש”כ התוס’ בפסחים נ ובברכות יז ע”א ובשאר דוכתי לענין הלומד על מנת לקנטר, וכנ”ל באדר”נ גבי תלמידיהם של צדוק וביתוס תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו שהוציאו ד”ת להכעיס, וכמנשה שהיה דורש דרשות של דופי בחלק, וכאחר שהשתמש בחכמתו להרע כמ”ש התוס’ בפ”ב דחגיגה בשם הירושלמי, ועליה אתמר ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כמ”ש בגמ’ שם, וכ”ז הוא במתכוון להכעיס ולהוציא דברי תורה לדברי הבאי או לשאר עבירות, אבל בסתם אדם ע”פ רוב משמע באיכ”ר שם שהרווח הוא יותר בסופו של דבר גם כשהאדם הוא רשע.

יש שהתירו כשלומד מזה ונצרך ללימוד ויש בזה דעות שונות.

מקורות:

הנה עצם הנחת דבר ע”ג ספר הוא פשוט לאיסור, כמבואר במגילה שאפי’ נביאים ע”ג תורה אסור, וכ”כ במשנ”ב סי’ קנד סקל”א שאפי’ להניח קונטרסים של חול בתוך ספר אסור, וכעי”ז בחי”א כלל לא סמ”ח ע”פ מג”א בשם ס”ח, קצש”ע סי’ כח ס”ט,  וכן הזהיר בשו”ת תורה לשמה סי’ שו בהנחת משקפיים בספר להשתמר בו, ודלא כמהרש”ג ח”ב סי’ עג שהתיר להניח ניירות בספר בדרך אקראי.

והנה בהנחת דברים ע”ג ס”ת מצינו ב’ אופנים של היתר, האחד היכא דלא אפשר, כדאמרי’ בפ”ג דמגילה דהיכא דיתיב דפא אחבריה שרי (גם לפי הצד שס”ת ע”ג ס”ת היה צריך לאסור מעיקר הדין) משום דלא אפשר ומחמת זה הותר להניח ס”ת ע”ג ס”ת לכל הצדדים בגמ’ שם (דהיינו גם לפי הצד שתורה בתורה אסור למכור), והאופן השני הוא כשהוא לטובת ולצורך הספר, כמו מעיל של ס”ת שמונח בחלקו ע”ג הס”ת.

ובשו”ת אג”מ ח”ד סי’ עב התיר להניח דפים לצורך כתיבה בתוך הספר גם כשעדיין אין כתוב בהם ד”ת.

ולפני כמה שנים אמר לי מו”ר בעל הלכות חג בחג דמה שצריך לצורך הלימוד כגון עט או מכשיר כתיבה (כגון מחשב נייד) וכיו”ב אין בזה איסור להניחו ע”ג הספר כשמשתמש בו לצורך הלימוד, ואפשר לציין בזה לדברי רש”י ברפ”ז דיומא גבי בגדי כהונה שנתנו ליהנות בהם משום שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ומבואר בזה דגם הצמצום בזמן לא נתנה תורה למלאכי השרת לצמצם בזמן שרק בזמן השימוש בפועל ממש יהיה מותר להניחו ע”ג הספר (וע”ע רש”י ברכות כד), וגם יש מקום לומר דכל מה שעסוק בלימוד ונצרך ללימוד חשיב כתועלת הלימוד כל שנזהר מה שיכול שלא להניחו לחינם וא”א לצמצם.

וכנ”ל יש מקום לומר ג”כ לענין ההיתר לישב סמוך למתפלל כשאומר דברי תיקון תפילה או לומד לכל מר כדאית ליה דגם בזה א”א לצמצם דלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכל שמתיישב ובא להתפלל או ללמוד גם אם ייקח כמה שניות עד שיתחיל אינו עובר בזה איסור ואינו צריך להתחיל באותו הרגע ממש.

ועי’ בספר אהל יעקב כבוד וקדושת הספרים עמ’ פו ואילך תשובות בהרחבה בענין הנחת מחשב נייד ע”ג ספר, והביא שם כמה דעות בזה מפוסקי זמנינו, וציין שם גם הנידון על הנחת כלי ברזל ע”ג ספר שהוא חמור יותר לדעות מסויימות גם כשהוא לצורך הספר או לצורך לימוד.