לימוד תורה

במפרשים (רמב”ם, רבינו יונה, רע”ב) על המשנה (אבות פ”ה מט”ז) מבואר דאהבה מחמת רוחניות אינה אהבה תלויה בדבר, דהענין של אהבה התלויה בדבר הוא כשהאהבה תלויה בדבר בטל, ודבר גשמי הוא דבר שאין לו קיום, אבל אהבה מחמת רוחניות אינה אהבה התלויה בדבר משום שכל דבר רוחני יש לו קיום לעד ולנצח נצחים.

ואמנם מצינו ביוחנן כהן גדול ששימש פ’ שנה ונעשה צדוקי (בפ”ד דברכות), וכדתנן באבות אל תאמין בעצמך עד יום מותך, וכדאמרו בב”ר (הובא ברש”י ס”פ ויצא) שלא ייחד הקב”ה שמו על הצדיקים בחייהם, וא”כ גם כאן אין הבטחה שהרב יישאר רוחני וצדיק, מ”מ יש לומר דמאחר שהוא רב ומלמד אמרי’ ביומא ספ”ג דף לח שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.

ואע”פ שאם ירצה יפול ביצרו מ”מ עדיין יש חילוק בין אהבה מחמת דבר גשמי לאהבה מחמת דבר רוחני, דאהבה מחמת דבר גשמי עיקר הדבר עצמו הוא עובר ובטל משא”כ כאן שהדבבר עצמו אינו עובר ובטל כלל.

ועוד יתכן דאף שיכול המלמד לחטוא מ”מ האהבה מחמת הדבר הרוחני שלימד לא תתבטל וכדמצינו בר”מ שכיבד את רבו אחר לאחר מותו והצילו מהגיהנם כדאי’ בפ”ב דחגיגה, ואע”ג דבתוהה על הראשונות אמרי’ בקידושין מ’ שאין מזכירין לו אפי’ אחת מזכויות יש לומר דצדיק שלבסוף יהיה תוהה על הראשונות לא שכיח, ועל הרוב דברו, וגם אפשר דמ”מ אהבת התלמיד לא תתבטל דרק הקב”ה בוחן לבות, ותוהה על הראשונות אינו שייך לשיפוט בני אדם.

השלמה לתשובה בהגדרת אהבה התלויה בדבר

יתכן לומר עוד דהגדרת אהבה התלויה בדבר היינו אהבה המותנית על ידי דבר ותלויה היינו כמו תלויה ועומדת כעין הלשון מתלי תלי וקאי, ומש”כ אהבה שאינה תלויה בדבר לא בא לומר בזה שהאהבה לא נגרמה על ידי דבר, דבד”כ אהבה אצל אנשים נבונים יש לה טעם, ואדרבה דבר שיש לו טעם עדיף מדבר שאין לו טעם.

למרות שנזכר במשנ”ב בהל’ ערב שבת צד שאין לסמוך על שומר לענין רחיצה בזמן מנחה עי”ש, מ”מ דעה זו (שהיא גם דעת הגר”א במעשה רב כמבואר במשנ”ב סי’ רלב) נאמרה רק בדברים שיש חשש שלא יוכל לסמוך על שומר, כמבואר במשנ”ב ושעה”צ סי’ רלב דלגבי סעודה גדולה חיישי’ לשכרות ואז לא יוכל השומר להועיל, וכן במרחץ יש חשש שיתעלף ואז ג”כ לא יועיל השומר, אבל באכילה גרידא או בלימוד גרידא מוכח שם דלא אמרו חומרא זו.

ואמנם יש חומרא שהביא המשנ”ב בסי’ פט בשם החי”א אבל זה נאמר באופן מסויים, וגם אפשר רק קודם שחרית שנאמרו בו דינים אחרים, כמו שכבר הערתי בתשובה אחרת (שכתבתי להרב מנדל רב דק”ק טגלש בלונדון), אבל בלאו הכי לא.

וכן לגבי קולא דלימוד ברבים דמדכרי אהדדי במשנ”ב סי’ תלה בהל’ בדיקת חמץ משמע דלא ברירא ליה לגמרי ענין זה, אבל שומר מבואר שם דמהני (מלבד מצאה”כ שאז הוא זמן בדיקה ואסור לדחות גם בשומר).

ומ”מ יש לציין דבשו”ע מבואר דלכתחילה יש להתפלל ערבית בתחילת הזמן, אבל מי שבלאו הכי אינו מתפלל בתחילת הזמן אין מניעה שלא לאכול או ללמוד בינתיים עם שומר שאינו אוכל ולומד.

האיסור להפסיק באמצע הלימוד הוא רק בדברי שיחה כלשון הגמ’ ועוסק בדברי שיחה, דהיינו דברים שאין בהם צורך, וכלשון המשנה באבות שהמפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו’ הרי זה מתחייב בנפשו, אבל אם צריך לאיזה צורך להודיע לחבירו דבר מותר לומר כן באמצע הלימוד.

וכן מצינו שמותר להפסיק לשאלת שלום באמצע ק”ש מעיקרא דדינא באופנים שנתבארו בגמ’, וגם דלהמשנ”ב האידנא הוא חמור יותר מצד שהמנהג קבע איסור ויש לומר ג”כ דמוחלים מחמת זה, אבל עכ”פ לענין ת”ת לא שמענו דהאידנא יש חומרא בהפסקה לצורך באמצע יותר.

וכן מצאתי שהעיר ביוסף אומץ (עמ’ רסח) דלא חמיר הפסקה באמצע לימוד יותר מק”ש לענין שאלת שלום, והוסיף שלכן אם בא אדם אחר לגבולו ולא יפתח הבעל בית לדבר עימו מה שאלתו ובקשתו הוי כמו שאינו משיב בשלום מי שפגע בו ברחובות קריה או בית הכנסת ולכן אפשר דשרי להפסיק בתלמודו כדי לדבר עם מי שבא לביתו ע”כ, ועי”ש שלא היה ברירא ליה דין זה ונקט כן בעיקר רק כדי ללמד זכות, ועי”ש עוד לימודי זכות שכתב שם, אבל מוכח שם לעיל מינה דגם הוא הבין דהאיסור הוא רק בשיחה בטלה, רק דככל הנראה ששאלת שלום היה לו צד להחשיבו כשיחה בטלה לענין זה כיון שאין בו צורך (וכמו מה נאה אילן זה דצורך כל דהוא שאין בו צורך כ”כ לא סגי להתיר ההפסק כמבואר שם דאע”ג שהיה יכול מחמת זה לברך ככה לו בעולמו) לולא הך דינא דק”ש.

ועי’ בה”ל סי’ תכב ס”ד דהקורא תהלים יכול להפסיק לכל דבר, ופשוט דהיינו לכל צורך וכנ”ל.

ועי’ בכתר ראש סי’ ע ענין דברים בטלים אמר רבינו שהכל בכלל זולת שיצטרך למשא ומתן או להשיב מפני הכבוד וטוב להרחיק גם מזה שירמוז שלא יוכל להפסיק בלימודו וליוהרא לא חיישינן עכ”ל, ועי”ש עוד, ומבואר להדיא בדבריו דמיירי גם לענין העוסק בלימודו דמה שיש צורך מותר להפסיק.

ויש להוסיף על הנ”ל דבאופן שיש קטן שאומר דבר ויהיה הקטן עצוב ומצטער אם לא יגיבו לו לכאורה מותר להשיב לו בקיצור כגון יפה מאוד וכיו”ב, דהרי יש כאן צורך שהקטן לא יצטער ויש דברים שלצורך שבת חשיב צורך קטן כצורך חולה וגם אם לא בכל דבר חשיב צורך כחולה ממש (וכבר דנו הפוסקים באיזה צורך ואם בכל קטן מדובר), אך עכ”פ צורך גמור יש כאן.

יש להוסיף גם סוגי’ דשבת ר”פ נוטל אדם את בנו שקטן שיש לו געגועים על אביו שרי להגביהו במוקצה באופן המבואר שם.

(ואמנם גם לענין שמונ”ע מותר לרמז לקטן לצורך, אבל שם הוא צורך השמונ”ע ולא צורך הקטן, אלא דבתפילה הוא חמור יותר דאסור להפסיק בדיבור לשום דבר וגם בשאר הפסק כשאין צורך אסור).

הנה לענין מה שמפסיק בפירוש באמירת המקרא אין בזה איסור כדמוכח בשו”ע סי’ תרצ שרק בדברים אחרים הוא האיסור, עי”ש, וכן מצינו דכל שאין חשש הפסק ברכה אין איסור בדיבור לצורך המצוה כמו אמירת זכר למקדש כהלל כמו שהרחבתי בתשובה אחרת וכמו הפסק בענין התקיעות בין תקיעות דמיושב לדמעומד כמ”ש בשו”ע ורמ”א וכהמנהג לומר גם פיוטים אז כהיום הרת וארשת שפתינו, ולכן מעיקר הדין אין בזה איסור של הפסק, אם כי משמע בגמ’ דעיקר התרגום בקריאה”ת נתקן שלא לאומרו באמצע פסוק אלא בין פסוק לפסוק ולכן גם בניד”ד מסתבר שיש עדיפות בזה.

ולענין לצאת יד”ח תרגום באמירה של הפירוש תוך כדי אמירת הפסוק, הנה מאחר שבלאו הכי כבר אמר תרגום וכבר יצא יד”ח עיקר התקנה דהרי בתרגום לכו”ע יוצאים ומשמע במשנ”ב שעיקר טעם שהיר”ש קורא גם הפרש”י הוא כדי להבין הפרשה טוב יותר, דזה נראה עיקר הטעם לדעת המשנ”ב בסי’ רפה, וכמו שהרחבתי בתשובה בפני עצמה, ולכן לענין זה ודאי יצא ידי מצוותו במה שקרא פרש”י בין פסוק לפסוק.

אולם מה שבעיקר יש לדון בנידון זה הוא באופן שהיה קורא שנים מקרא בלבד ופרש”י באופן כזה בלא תרגום, האם יוצא באופן זה של קריאת פרש”י ידי חובת קריאת התרגום או לא.

ויש לציין בזה דבפנים התשובה כתבתי לדון בדעת המהר”ם מינץ סי’ פז שהביאו הכנה”ג והמשנ”ב בסי’ רפה, דנקט שהקורא פרש”י יש לו לקרוא ג’ פעמים הפסוקים שאין עליהם פרש”י, ושוב נראה מסברא דמה שנקט פסוקים שאין עליהם פרש”י אין הכונה דוקא לפסוק שאין עליו פרש”י כלל, דלו יצוייר שרש”י פירש תיבה אחת בפסוק שיש בו כ’ או ל’ תיבות אין הסברא מכרחת כלל שייפטר על ידי זה מקריאת פסוק זה פעם ג’, דהרי דעת המהר”ם מינץ היא שכנגד התרגום יכול לקרוא המקרא עם פירוש ולא סגי רק בביאור התיבות קשות, א”כ למה ייפטר בתרגום על תיבה אחת בפסוק שלם.

ומה דנקט פסוקים שאין עליהם פרש”י יש לומר דר”ל מקראות שאין עליהם פרש”י ולאו דוקא פסוקים שלמים מפסוק לפסוק שאין עליו פרש”י כלל.

ובזה מבואר מה שנקט השוע”ר סי’ רפה שהקורא שנים מקרא עם פרש”י צריך לקרות הפרשה ג’ פעמים, ונראה דמקורו הוא ממפרשי השו”ע בשם מהר”ם מינץ הנ”ל, דהרי אותם החיבורים גופא שהיו לפני המשנ”ב היו גם לפני השוע”ר, ולכן נקט שיש לקרוא הפרשה ג’ פעמים, משום שרוב הפסוקים אין עליהם פרש”י על כל תיבותיהם ללא יוצא מן הכלל, ואותם הפסוקים שיש פירוש בכל תיבה (כגון שירת הים ושירת האזינו וכיו”ב) בד”כ כבר בלאו הכי מעתיק רש”י כל תיבות המקרא בתוך פירושו והוא בכלל מה שהתנה השוע”ר לקרוא ג’ פעמים מקרא.

ויש לציין בזה עוד דבפנים דברי המהר”ם מינץ משוי דינו של פסוקים שאין עליהם פרש”י לדין עטרות ודיבון בברכות ח’ ע”א שלפ”ד חלק מהפוסקים הכונה לקרוא הפסוק ג’ פעמים וכתב דדין הפירוש כתרגום לענין זה שאם קורא הפירוש במקום תרגום תצריך לקרות ג’ פעמים הפסוקים שאין עליהם פירוש, ולפי זה אם נשוה דין הפירוש כתרגום לגמרי א”כ בתרגום לא מצינו שאם יש תרגום על חלק מהפסוק יכול לדלג החלק שהתרגום כופל לשון הכתוב (אע”ג דבאופן כזה חשיב כמו שאין תרגום על תיבות אלו כמו שנקטו הראשונים לענין עטרות ודיבון), ואמנם יש לדחות דשם מאחר שהוא חלק מחיבור התרגום יש לקרותו משא”כ בניד”ד שקורא רש”י והתיבות שלא נתפרשו בפסוק שרש”י פירש רק חלקו אינם חלק מפרש”י אבל דחיה זו קלושה מידי כדי לדחות חיוב כזה.

ומ”מ לענין מי שכבר קורא תרגום נקטו פוסקי זמנינו שאי”צ לחוש לחומרת המהר”ם מינץ וכמשנ”ת בריש התשובה דבאופן כזה סגי במה שיקרא רש”י כמנהגו.

בגוף דברי פוסקי זמנינו דמי שקורא פרש”י ותרגום א”צ לחשוש לחומרת המהר”ם מינץ (לקרוא ג’ פעמים הפסוקים שאין עליהם פרש”י) אולי יש להביא ראיה לזה ממש”כ הבה”ל דיר”ש הקורא רש”י יקרא גם תרגום משום שיש כמה פסוקים שאין עליהם פרש”י א”כ האופן דהיר”ש מיירי באופן שאינו קורא ג’ פעמים הנך פסוקים שאין עליהם פרש”י ולכן אומר תרגום משום חשש זה.

ויש מקום לדחות הראיה דהבה”ל מיירי אחר שכבר קרא ג”פ הפסוקים שאין עליהם פרש”י כחומרת המהר”ם מינץ ומשום הכי רק היר”ש צריך להחמיר לקרוא עוד תרגום ולא שאר כל אדם, ומה שהיר”ש לא סגי ליה במקרא ג’ פעמים עם הפרש”י חדא דיש אומרים דבעטרות ודיבון בעי’ תרגום ירושלמי ולשי’ זו לכאורה לא סגי אף עם חומרת המהר”ם מינץ (ויעוי’ בפנים המהרמ”מ ס”ס פז), ועוד דאפי’ להסוברים דבעטרות ודיבון קורא ג’ פעמים שמא היינו דוקא מה שאין תרגום אבל מה שיש תרגום ונתחייב בתרגום לא סגי במקרא ג’ פעמים אלא בעי’ פירוש ועי’ תוס’ ברכות ח (וצל”ע בזה דלפ”ז יוצא דהנה הסוברים דפירוש כשר לית להו הסברא דג’ פעמים מקרא לא מהני אם קרא גם הפירוש והראשונים שכ’ דלא מהני ג’ פעמים מקרא צ”ל דלא מיירו עם פירוש לשי’ הבה”ל דבזה הכל כשר וצ”ע אם הוא מוכרח לומר כן, ועכ”פ אם נאמר כן סברא זו האחרונה (ועוד דאפי’ וכו’) אינה קושי’ כ”כ, דהרי כל מה שלא סגי בג’ פעמים מקרא ובעי’ תרגום כ”ז הוא רק בשלא קרא פרש”י, ויש להזכיר בזה עוד מש”כ מהרש”ל דכל מה שמעכב בתרגום כבר העתיק רש”י ולפי דבריו פשיטא שלא שייך לטעון סברא אחרונה הנ”ל).

ויש חכ”א שקורא ג’ מקרא ואחד פרש”י ואחד תרגום ואע”פ שבתרגום יוצאים לכל הצדדים ופרש”י הוא רק להבין הפרשה יותר, מ”מ אין לפקפק במנהגו במה שקורא ג’ פעמים מקרא משום דיש אומרים שאם אינו מכוון בתרגום אינו יוצא ידי חובה, ובתרגום לדידן קשה לכוון ולהבין הכל ע”פ התוס’ במגילה הנ”ל, ולכן מחמת זה חושש לקרוא רש”י מעיקר הדין ולכן קורא מקרא ג”פ משום חומרת המהר”ם מינץ הנ”ל לפי מה שתפס השוע”ר.