לימוד תורה

הנה אמנם אמרי’ בסנהדרין כו ע”ב מחשבה מועלת אפי’ לדברי תורה ופרש”י באחד מהפירושים שאם אומר עד יום פלוני אשנה כך וכך מסכתות בגירסא, אולם עצם הענין לקבוע לימוד כך נהגו הרבה מגדולי ישראל כהקה”י והגרח”ק (וכידוע שעיקר השגותיו של הגרח”ק השיג מחמת הקפדתו הזו על הספקיו מידי יום ביומו, וראה בספר החובות ובספר מנחת תודה לידידי הרה”ג גדליה הוניגסברג) וכבר בגמ’ ושו”ע נמצא מקור לזה מהנהגת ר”א בר יעקב בעירובין סה ע”א שנפסקה בשו”ע באו”ח וכן ביו”ד סי’ רמו שמי שלא הספיק הספק קביעותו ביום ישלים בלילה, וכן יש לציין לדברי המדרש ויק”ר פי”ט ב’ ודברים רבה פרשת ניצבים וכעי”ז מדרש משלי פ”ל ותנחומא המובא בהקדמת או”ז אלפא ביתא יט שחכם אומר אשנה ב’ הלכות היום וב’ הלכות למחר עד שהוא שונה כל התורה כולה, וכן במו”ק כח אי’ שרב אשי חזר על תלמודו בכונה שיסיימה עד ל’ יום וכעי”ז בפ”ו דברכות שר”ח בר אבא מהדר תלמודיה כל ל’ יום קמיה דר’ יוחנן רביה.

ולכן יש לשים לב ראשית דדברי הגמ’ בסנהדרין שם לא נאמרו אלא בעוסק שלא לשמה וכמ”ש הגרח”ק אלי בתשובה דלהכי לא חששו מזה הגדולים שנהגו בזה.

ויש להוסיף עוד דגם למידת כל אדם לשמה אינו רק שמטהר מחשבותיו גבוה מעל גבוה, אלא גם לשם התורה להבינה ולבררה הוא ג”כ לשמה כמבואר בנפה”ח שער ד’.

ושנית יתכן שעיקר דברי הגמ’ הוא במדבר בגדולות קצת יתר על טבעו דבזה שפיר יש לומר שעושה שלא כדין כשעושה כן שלא לשמה משא”כ כשעושה לשמה מן השמים יסייעוהו כמאמרם הבא ליטהר מסייעין אותו (יומא לח) וכל השונה הקב”ה שונה כנגדו ועי’ ברכות ו ע”א ותמיד לב) וכמו שרמזו עה”פ וישלך אל המים וימתקו המים דאחר שמשליך עצמו אל התורה אז מתמתק לו, אבל כשעושה שלא לשמה הניחא מה שלומד (עי’ נזיר כג) שמתוך של”ש בא לשמה והמאור שבה מחזירה למוטב אבל מה שמתפאר להצליח יותר מטבעו אם הוא שלא לשמה בזה אין לו סיוע מן השמים.

וכמ”ש הגר”א בביאורו למשלי (יז כד) המבין אינו רואה לקפוץ אבל הכסיל עיניו לקצוי ארץ בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש”ס או המסכת עי”ש בארוכה, אבל בחובת כל אדם אמרי’ במנחות צט ע”ב ד”ת לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן, ופרש”י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן ע”כ.

ומה ששאלת מה הדרך בזה, הנה אני בעניי הלואי שאזכה להדריך עצמי קודם שאייעץ לאחרים, אבל בודאי שיש סייעתא דשמיא גדולה כשמקבל על עצמו להספיק כמות הניכרת בכל יום לפי כוחו כדי שבתוך זמן יספיק דבר שלם וירכוש ידיעות בתורה, וצריך שיהיה בגדר קרוב לחיוב, ויכול לעשות לעצמו כללים לפי הענין מה נחשב שמספיק ומה לא כשיש שאלות החוזרות על עצמם וינהג לפי כללים אלו תמיד כי אם לא כן היצר יש לו תירוצים הרבה כמ”ש המשנ”ב, וכשהוא כמעט בלתי אפשרי יעשה מאמץ להספיק מה שיכול כגון בלא הבנה או לכה”פ מעט ממה שיכול לפי הענין.

וגם אם אינו יכול לקבל על עצמו כמות הספק כל יום, או שכבר קיבל על עצמו ורוצה להוסיף לימוד אחר שאינו יכול להתחייב על הספק, דבר טוב הוא לקבל על עצמו ללמוד מזה משהו בכל יום אם מעט ואם הרבה ומטבע הדברים אחר התמדה ורצינות וקביעות בזה מעצמו ילמד בחלק מהימים הספק רב כך שבס”ה כל זמן שממשיך במתכונת זו להספיק משהו בכל יום מזה עושה טובה לעצמו.

ועי’ בקונטרס אורח חכמים שחיברתי תמצית דרכי הלימוד שהובאו בספרי חז”ל.

לא.

מקורות:

שם זה הוא משמות הנמחקין דכל לשון דיינות או ע”ז אינו שם קודש כמבואר בשבועות לו ע”ב ובמסכת סופרים פ”ד ה”ה ואילך, ומבואר שם דאלהים ניצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט הראשון קדש והשני חול, דאלהים השני הוא לשון דיינות.

וכ”ש כאן הוא משמות הנמחקין כמבואר בסדרי סופרים כגון במלאכת שמים ובכל שאר תיקוני סדרי סופרים שלפני רשום ונקרב בעל הבית אל האלהים חול.

ובפרט אם הוא בדרך לימוד דמעיקר הדין מותר להוציא השמות בפה כמבואר במשנ”ב ובפוסקים בסי’ רטו.

והואיל דאתאן לזה אציין שמצאתי בספרי כתיבת יד עתיקים וישנים שהקפידו אפי’ באלהים אחרים לכתוב אלוקים אחרים ואפשר שחששו למחיקת או לביזיון תיבת אלהים שמשמשת במקום אחר לשם שמים, אמנם היא חומרא בלא טעם ולא נתקבלה.

הנה לענין מה שמפסיק בפירוש באמירת המקרא אין בזה איסור כדמוכח בשו”ע סי’ תרצ שרק בדברים אחרים הוא האיסור, עי”ש, וכן מצינו דכל שאין חשש הפסק ברכה אין איסור בדיבור לצורך המצוה כמו אמירת זכר למקדש כהלל כמו שהרחבתי בתשובה אחרת וכמו הפסק בענין התקיעות בין תקיעות דמיושב לדמעומד כמ”ש בשו”ע ורמ”א וכהמנהג לומר גם פיוטים אז כהיום הרת וארשת שפתינו, ולכן מעיקר הדין אין בזה איסור של הפסק, אם כי משמע בגמ’ דעיקר התרגום בקריאה”ת נתקן שלא לאומרו באמצע פסוק אלא בין פסוק לפסוק ולכן גם בניד”ד מסתבר שיש עדיפות בזה.

ולענין לצאת יד”ח תרגום באמירה של הפירוש תוך כדי אמירת הפסוק, הנה מאחר שבלאו הכי כבר אמר תרגום וכבר יצא יד”ח עיקר התקנה דהרי בתרגום לכו”ע יוצאים ומשמע במשנ”ב שעיקר טעם שהיר”ש קורא גם הפרש”י הוא כדי להבין הפרשה טוב יותר, דזה נראה עיקר הטעם לדעת המשנ”ב בסי’ רפה, וכמו שהרחבתי בתשובה בפני עצמה, ולכן לענין זה ודאי יצא ידי מצוותו במה שקרא פרש”י בין פסוק לפסוק.

אולם מה שבעיקר יש לדון בנידון זה הוא באופן שהיה קורא שנים מקרא בלבד ופרש”י באופן כזה בלא תרגום, האם יוצא באופן זה של קריאת פרש”י ידי חובת קריאת התרגום או לא.

ויש לציין בזה דבפנים התשובה כתבתי לדון בדעת המהר”ם מינץ סי’ פז שהביאו הכנה”ג והמשנ”ב בסי’ רפה, דנקט שהקורא פרש”י יש לו לקרוא ג’ פעמים הפסוקים שאין עליהם פרש”י, ושוב נראה מסברא דמה שנקט פסוקים שאין עליהם פרש”י אין הכונה דוקא לפסוק שאין עליו פרש”י כלל, דלו יצוייר שרש”י פירש תיבה אחת בפסוק שיש בו כ’ או ל’ תיבות אין הסברא מכרחת כלל שייפטר על ידי זה מקריאת פסוק זה פעם ג’, דהרי דעת המהר”ם מינץ היא שכנגד התרגום יכול לקרוא המקרא עם פירוש ולא סגי רק בביאור התיבות קשות, א”כ למה ייפטר בתרגום על תיבה אחת בפסוק שלם.

ומה דנקט פסוקים שאין עליהם פרש”י יש לומר דר”ל מקראות שאין עליהם פרש”י ולאו דוקא פסוקים שלמים מפסוק לפסוק שאין עליו פרש”י כלל.

ובזה מבואר מה שנקט השוע”ר סי’ רפה שהקורא שנים מקרא עם פרש”י צריך לקרות הפרשה ג’ פעמים, ונראה דמקורו הוא ממפרשי השו”ע בשם מהר”ם מינץ הנ”ל, דהרי אותם החיבורים גופא שהיו לפני המשנ”ב היו גם לפני השוע”ר, ולכן נקט שיש לקרוא הפרשה ג’ פעמים, משום שרוב הפסוקים אין עליהם פרש”י על כל תיבותיהם ללא יוצא מן הכלל, ואותם הפסוקים שיש פירוש בכל תיבה (כגון שירת הים ושירת האזינו וכיו”ב) בד”כ כבר בלאו הכי מעתיק רש”י כל תיבות המקרא בתוך פירושו והוא בכלל מה שהתנה השוע”ר לקרוא ג’ פעמים מקרא.

ויש לציין בזה עוד דבפנים דברי המהר”ם מינץ משוי דינו של פסוקים שאין עליהם פרש”י לדין עטרות ודיבון בברכות ח’ ע”א שלפ”ד חלק מהפוסקים הכונה לקרוא הפסוק ג’ פעמים וכתב דדין הפירוש כתרגום לענין זה שאם קורא הפירוש במקום תרגום תצריך לקרות ג’ פעמים הפסוקים שאין עליהם פירוש, ולפי זה אם נשוה דין הפירוש כתרגום לגמרי א”כ בתרגום לא מצינו שאם יש תרגום על חלק מהפסוק יכול לדלג החלק שהתרגום כופל לשון הכתוב (אע”ג דבאופן כזה חשיב כמו שאין תרגום על תיבות אלו כמו שנקטו הראשונים לענין עטרות ודיבון), ואמנם יש לדחות דשם מאחר שהוא חלק מחיבור התרגום יש לקרותו משא”כ בניד”ד שקורא רש”י והתיבות שלא נתפרשו בפסוק שרש”י פירש רק חלקו אינם חלק מפרש”י אבל דחיה זו קלושה מידי כדי לדחות חיוב כזה.

ומ”מ לענין מי שכבר קורא תרגום נקטו פוסקי זמנינו שאי”צ לחוש לחומרת המהר”ם מינץ וכמשנ”ת בריש התשובה דבאופן כזה סגי במה שיקרא רש”י כמנהגו.

בגוף דברי פוסקי זמנינו דמי שקורא פרש”י ותרגום א”צ לחשוש לחומרת המהר”ם מינץ (לקרוא ג’ פעמים הפסוקים שאין עליהם פרש”י) אולי יש להביא ראיה לזה ממש”כ הבה”ל דיר”ש הקורא רש”י יקרא גם תרגום משום שיש כמה פסוקים שאין עליהם פרש”י א”כ האופן דהיר”ש מיירי באופן שאינו קורא ג’ פעמים הנך פסוקים שאין עליהם פרש”י ולכן אומר תרגום משום חשש זה.

ויש מקום לדחות הראיה דהבה”ל מיירי אחר שכבר קרא ג”פ הפסוקים שאין עליהם פרש”י כחומרת המהר”ם מינץ ומשום הכי רק היר”ש צריך להחמיר לקרוא עוד תרגום ולא שאר כל אדם, ומה שהיר”ש לא סגי ליה במקרא ג’ פעמים עם הפרש”י חדא דיש אומרים דבעטרות ודיבון בעי’ תרגום ירושלמי ולשי’ זו לכאורה לא סגי אף עם חומרת המהר”ם מינץ (ויעוי’ בפנים המהרמ”מ ס”ס פז), ועוד דאפי’ להסוברים דבעטרות ודיבון קורא ג’ פעמים שמא היינו דוקא מה שאין תרגום אבל מה שיש תרגום ונתחייב בתרגום לא סגי במקרא ג’ פעמים אלא בעי’ פירוש ועי’ תוס’ ברכות ח (וצל”ע בזה דלפ”ז יוצא דהנה הסוברים דפירוש כשר לית להו הסברא דג’ פעמים מקרא לא מהני אם קרא גם הפירוש והראשונים שכ’ דלא מהני ג’ פעמים מקרא צ”ל דלא מיירו עם פירוש לשי’ הבה”ל דבזה הכל כשר וצ”ע אם הוא מוכרח לומר כן, ועכ”פ אם נאמר כן סברא זו האחרונה (ועוד דאפי’ וכו’) אינה קושי’ כ”כ, דהרי כל מה שלא סגי בג’ פעמים מקרא ובעי’ תרגום כ”ז הוא רק בשלא קרא פרש”י, ויש להזכיר בזה עוד מש”כ מהרש”ל דכל מה שמעכב בתרגום כבר העתיק רש”י ולפי דבריו פשיטא שלא שייך לטעון סברא אחרונה הנ”ל).

ויש חכ”א שקורא ג’ מקרא ואחד פרש”י ואחד תרגום ואע”פ שבתרגום יוצאים לכל הצדדים ופרש”י הוא רק להבין הפרשה יותר, מ”מ אין לפקפק במנהגו במה שקורא ג’ פעמים מקרא משום דיש אומרים שאם אינו מכוון בתרגום אינו יוצא ידי חובה, ובתרגום לדידן קשה לכוון ולהבין הכל ע”פ התוס’ במגילה הנ”ל, ולכן מחמת זה חושש לקרוא רש”י מעיקר הדין ולכן קורא מקרא ג”פ משום חומרת המהר”ם מינץ הנ”ל לפי מה שתפס השוע”ר.

למרות שנזכר במשנ”ב בהל’ ערב שבת צד שאין לסמוך על שומר לענין רחיצה בזמן מנחה עי”ש, מ”מ דעה זו (שהיא גם דעת הגר”א במעשה רב כמבואר במשנ”ב סי’ רלב) נאמרה רק בדברים שיש חשש שלא יוכל לסמוך על שומר, כמבואר במשנ”ב ושעה”צ סי’ רלב דלגבי סעודה גדולה חיישי’ לשכרות ואז לא יוכל השומר להועיל, וכן במרחץ יש חשש שיתעלף ואז ג”כ לא יועיל השומר, אבל באכילה גרידא או בלימוד גרידא מוכח שם דלא אמרו חומרא זו.

ואמנם יש חומרא שהביא המשנ”ב בסי’ פט בשם החי”א אבל זה נאמר באופן מסויים, וגם אפשר רק קודם שחרית שנאמרו בו דינים אחרים, כמו שכבר הערתי בתשובה אחרת (שכתבתי להרב מנדל רב דק”ק טגלש בלונדון), אבל בלאו הכי לא.

וכן לגבי קולא דלימוד ברבים דמדכרי אהדדי במשנ”ב סי’ תלה בהל’ בדיקת חמץ משמע דלא ברירא ליה לגמרי ענין זה, אבל שומר מבואר שם דמהני (מלבד מצאה”כ שאז הוא זמן בדיקה ואסור לדחות גם בשומר).

ומ”מ יש לציין דבשו”ע מבואר דלכתחילה יש להתפלל ערבית בתחילת הזמן, אבל מי שבלאו הכי אינו מתפלל בתחילת הזמן אין מניעה שלא לאכול או ללמוד בינתיים עם שומר שאינו אוכל ולומד.