שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

הילדים ודאי מדליקים למנהג האשכנזים והאמא תדליק אם אין בילדים מי שהגיע לגיל מצוות (עיין משנה ברורה תרעה יג), ואם יש ילד שהוא בר מצוה שמדליק האמא פטורה מהדלקה, ולפי המנהג הרווח שבחורות אינן מדליקות (ע”ע שם סק”ט) משום כל ...קרא עוד

הילדים ודאי מדליקים למנהג האשכנזים והאמא תדליק אם אין בילדים מי שהגיע לגיל מצוות (עיין משנה ברורה תרעה יג), ואם יש ילד שהוא בר מצוה שמדליק האמא פטורה מהדלקה, ולפי המנהג הרווח שבחורות אינן מדליקות (ע”ע שם סק”ט) משום כל כבודה בת מלך פנימה (עין חת”ס שבת כא ע”ב), גם היא לא תדליק במקרה זה שיש בר מצוה המדליק.

והנוהגים שבחורות מדליקות (וכך פשטות המשנה ברורה תרע”א סק”ט), גם האמא תדליק במקרה זה, וכמובן שהאיש שאינו גר שם אינו יוצא בהדלקת בני הבית.

לענין בני ספרד מכיון שאין להם מנהג ברור שנשים לא מדליקות, שהרי בלאו הכי אין אף אחד מדליק מלבד בעל הבית, לכן במקרה זה יכולה האמא לעשות ההדלקה אף כשיש בר מצוה אם תרצה, ומאידך אם תרצה לנהוג כמנהג הח”ס שאשה לא תדליק הרשות בידה וידליק בנה במקומה, ותבוא עליהם ברכה שמקיימים הנהגה שרוח חכמים נוחה הימנה, ומה שכתב הבה”ל סו”ס תרעה שתבוא מארה לאדם שאשתו מוציאתו בנר חנוכה מסתבר שעיקר דבריו הם באופן שיש בעה”ב איש שהחיוב מוטל עליו ומטיל הדבר על אשתו, אבל באופן שאין בעה”ב איש אלא אשה שעיקר החיוב שעל הבית מוטל על האשה והאיש הוא רק נטפל לחיוב לא תבוא מארה על הבן אם האמא מדליקה עבורו.

קרא פחות

0

שאלה באבות ובנים בביכנ”ס נערך כל שבוע הגרלה לעידוד הילדים כנהוג. ובשבת נהגתי ע”פ דברי המשנה ברורה שלצורך מצוה מותר לעשות הגרלה כמו שעשו במקדש פייס. ולכן עשיתי בדיוק כמו במקדש שכל הילדים מניחים על הבימה יד ימין וסופרים מס’ מסויים ...קרא עוד

שאלה

באבות ובנים בביכנ”ס נערך כל שבוע הגרלה לעידוד הילדים כנהוג.

ובשבת נהגתי ע”פ דברי המשנה ברורה שלצורך מצוה מותר לעשות הגרלה כמו שעשו במקדש פייס.

ולכן עשיתי בדיוק כמו במקדש שכל הילדים מניחים על הבימה יד ימין וסופרים מס’ מסויים מאיזה ילד שהממונה יחליט להתחיל וכו’.

העירו לי שבספרי זמנינו אוסרים.

האם הגרלה זו נחשבת לצורך מצוה אחרי שכבר סיימו ללמוד? או שצריך לערוך הגרלה על מי יזכה בגלילת הס”ת של מנחה ומי ישיט לידי הגולל את החגורה והמעיל ואחר שבת גם יקבל פרס.

יצויין כי אין בביהכנ”ס כספי ציבור אלא כספי יחיד שתורם את כל הפרסים כל שבוע והיה יכול לבחור כרצונו ואין לאף אחד זכות להתווכח.

תשובה

כתב בשו”ע או”ח סי’ שכב ס”ו וז”ל, המחלק לבני ביתו מנות בשבת, יכול להטיל גורל לומר: למי שיצא גורל פלוני יהיה חלק פלוני שלו, והוא שיהיו החלקים שוים, ואינם עושים אלא כדי להשוותם שלא להטיל קנאה ביניהם, אבל עם אחרים אסור כיון שמקפידין זה על זה יבואו לידי מדה ומשקל, אבל ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ולהטיל גורל עליהם, אפילו בבני ביתו ובחול, אסור משום קוביא.

ויש אומרים דעם בניו ובני ביתו מותר להטיל גורל אפי’ על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, מפני שאין מקפידים.

הגה: ואסור להטיל גורל בשבת, אפילו ע”י א”י (מהרי”ל) עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה ס”ק כה וז”ל, בשבת – עיין במ”א דאפילו אם הוא דבר מצוה ולא הוי מצי למעבד מאתמול ג”כ אסור בשבת וביו”ט משמע ממ”א דשרי באופן זה עכ”ל.

לפי זה לא הבנתי מה שכתב מעכ”ת לומר שדעת המ”ב להקל בזה לצורך מצוה, דאדרבה המ”ב סתם לאסור בזה, ומשמע אפילו ע”י גוי, שכן דברי המ”ב קאי על מש”כ הרמ”א אפילו ע”י אינו יהודי [אות כ”ה במ”ב קאי ע”ד הרמ”א ‘בשבת’].

וכמו שסיים בשער הציון שם ס”ק כד וז”ל, ועל כל פנים בשבת ודאי אין להקל בזה וכדעת המגן אברהם, ואף שהשגנו לעיל על ראיתו, מכל מקום דינו אמת ע”כ.

א”כ גם אם נחשב כצורך מצוה [ומסתמא נחשב כך] מ”מ אסור לעשות הגרלה כזו, וכמו שהבאת בשם ספרי זמנינו.

אכן בענין מה שהציע מעכ”ת לעשות גורל בשבת לצורך גלילה או עליה לתורה, זה שרי עי’ במג”א שם סק”ט והובא בבאר היטב ובמ”ב סקכ”ד דלהטיל לאמירת קדיש או לעלות לתורה מותר, וכמו שכתב בשערי תשובה סימן שכב סק”ו וז”ל, וע’ בשבות יעקב ח”ג סימן כ”ד דמתיר ג”כ [לעשות גורל על קדיש] כיון שהוא חפץ דמצוה וכן משמע בצ”צ אבל להטיל גורל על קדיש של מ”ש ודאי דאסור ע”ש עכ”ל, וראה עוד מש”כ בתפארת ישראל [הלכתא גבירתא מסכת שבת פרק יב], ורק לידע מי שיאמר קדיש או מי יעלה לתורה מותר להטיל] עכ”ל, וכ”כ עוד הוא בכלכלת שבת אות ל”ג בשם המ”א סק”ט.

וע”ע מה שהתכתבו הג”ר עזרא אלטשולר ז”ל והג”ר משה לוי זקס ז”ל בעל שו”ת דברי משה [תלמיד הגרי”ס] {מאמרו ומאמר זולתו בענין גורל נדפס בצהר י, תשס”ב, נה – סח.

}באריכות בכל ענין זה ע”ש.

אכן מ”מ יש לידע את הדרך שמעונינים לעשות את הפתרון ההלכתי הנ”ל שמי שעושה גלילה מקבל לאחר שבת פרס, דאם הכונה ממש שההגרלה הוא גם לגלילה וגם לפרס, והכונה שמכיון שבהגרלה כלול גם ענין מצוה ולכן הכל יהני, לכאורה אין הדין כן, דהנה דבר שהוא צורך מצוה ויש בו גם ממונות אין כאן כבר ההיתר ששל צורך מצוה, וא”כ ה”ה דלא יהני מה שמעורב כאן בגורל צורך מצוה שאין בו ממונות, דתיפוק ליה מצד שבענין הפרס יש ממונות ולגביו הגורל הוא דבר אסור אפילו אם הוא עצמו היה מצוה.

וז”ל המג”א הנ”ל (סק”ט), איתא בגמ’ דף קמ”ט מטילין חלשים על הקדשים בי”ט אבל לא על המנות של חול פרש”י של אתמול וכ”פ הרע”ב והראב”ד וכ”פ הר”ן דברי הרמב”ם וא”כ אפי’ לדבר מצוה אין להטיל גורל כל היכ’ דמצי למיעבד מאתמול ובשבת בכל ענין אסור דהא איכא לחם הפנים בשבת מיהו המ”מ פירש הרמב”ם דוקא של חולין אסור אבל של קדשים בכל ענין שרי בי”ט משום חבוב מצוה ע’ בתי”ט שם מיהו נ”ל דכל זה לחלק איזו דבר אסור בשבת אפי’ במקום דאתי לאינצויי כ”מ בגמ’ אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי דהא הרבה פוסקים ס”ל דביה”כ היה מפיסין מי שוחט מי זורק וכו’ עכ”ל.

ומבואר דיש חילוק בין לחלק דבר לבין חלוקת תפקידים, ומה שאסור ודאי דלא מהני מה שמצרף שעושה הגורל גם עבור דהבר שהוא חלוקת תפקידים.

ואם כונת מע”כ לתת הפרס לקטן במוצ”ש בהבלעה, יל”ע אם צריך שהקטנים גם יבינו שיש כאן הבלעה ולא קנין, וגם אם שותפותם בקנין אינה מפריעה דסגי לן בדעת מקנה, מ”מ אולי יש לחשוש דאתו למסרך ויבואו לעשות גורלות גם בגדלותם בשבת, ויל”ע.

ואולי כונת מע”כ שאת ההגרלה עושים כעת רק לגלילה ואח”כ נותנים רק הפרס בלא שיודעים הילדים בשעת ההגרלה שההגרלה מיועדת גם לפרס, ויש לידע מה באופן כזה יאמרו לילדים, לפי ההגרלה ואחרי ההגרלה, ואולי יש חשש ג”כ שלא כל הילדים ישתתפו בהגרלה, ואולי בידכם פתרונים נוספים בזה.

ואולי כונתו שהפרס הניתן במוצ”ש הוא על המצוה שעושה בגלילה, בלא שום קשר ללימוד של שבת, ובזה אולי יש מקום להקל לגמרי אף בשבת מצד מתנה לצורך מצוה דשרי כמ”ש המג”א סי’ ש”ו ס”ק ט”ו והובא במ”ב שם סקל”ג, אבל לתת ממש כנגד מעשה הגלילה אסור, דמשא ומתן ממש לא הותר לצורך מצוה בשבת עי’ במ”ב שם ס”ק י”ד, ולכן אם היה כאן רק הבטחה בלא נתינה בשבת באופן זה משמע שאין בזה איסור מו”מ בשבת, ועי’ עוד במ”ב סי’ ש”ו ס”ק ל”ג בדברי הרמ”א שם בענין לפסוק מעות לחזן שיתפלל לפני העמוד דהוי כצור ך מצוה, ולהכי נראה דה”ה בדבר זה שרי { וגם אם אין צורך לציבור שהקטן בעצמו דוקא יעשה הגלילה, מ”מ יש בזה מצוה לחנכו.

}.

ולכן אם נותן במוצ”ש, אין בעיה לא מצד משא ומתן בשבת, ולא מצד שכר שבת, לפי מה שהמנהג כמ”ש המ”ב סי’ ש”ו סקכ”ד שאין איסור שכר שבת בדבר שהוא צורך מצוה, רק שטוב שלא יהיה זה בתורת שכר כדי שיהא מותר לכו”ע, וגם כדי שלא יהיה בזה חשש של חסרון בסימן ברכה, שזה לכו”ע אין בשכר שבת גם של צורך מצוה, כמ”ש המ”ב שם סקכ”ג, אלא שיהיה רק כמתן פרס והוקרה, ואז אולי יהיה מותר לתת כבר בשבת על הגלילה, רק צריך ליזהר דלא להוי כחוכא ואטלולא שידעו כולם שניתן ישירות עבור ההגרלה וכנ”ל.

[והנה אם היה ניתן ישירות על הלימוד ג”כ לכאורה לא היה בזה איסור מן הדין, והבעיה שניתן בתורת הגרלה, ולכן רק יש צורך להזהר בזה שיהיה אח”כ על הגלילה ולא על ההגרלה, ולכן אם ילד מוותר על הגלילה לילד אחר יקבל מי שעשה הגלילה].

עצם מש”כ מע”כ שאת צורת ההגרלה עשה כמו שעשו בבהמ”ק [ולא צורת הגרלה אחרת], יפה עשה, שכן לא כל גורל מותר, וכמו שכתב במשנה ברורה שם וז”ל, ועיין בנזר הקודש שהביא בשם שבות יעקב ח”ג סי’ כ”ד שמשמע שאינו מותר רק להטיל גורל מתוך הספר כנהוג אבל להטיל גורל ע”י פתקאות שנכתבו מע”ש שם כ”א עליו ומטילין בקלפי ומוציאין פתקא מי שיעלה לס”ת אסור וכ”כ בספר החיים עכ”ל המ”ב.

ובודאי שמותר גם באופן שנעשה בבהמ”ק, ואין ענין דוקא לעשות מתוך הספר.

בענין ההצעה שהתורם יבחר בעצמו לכל ילד איזה פרס לתת לו זה גם לא תמיד אופציה, מכיון שיש ילדים היוצאים שבורים ורצוצים מכך שקבלו פרס שאינו הגון להם לפי מעלתם ע”פ הבנתם, ולכן יתכן עדיף למצוא פתרון אחר.

לסיכום: אין היתר לעשות הגרלה על פרסים לצורך מצוה, [ובאופן שעושה ההגרלה בשביל פרס שיתן במוצ”ש גריעא טפי, דלצורך מוצ”ש אסור אף בעליה לתורה], אבל הפתרון לכאורה יועיל לעשות ההגרלה על הגלילה בתנאים המבוארים.

נוסח השאלה שנכתבה להגר”י זילברשטין – בענין הנ”ל

בס”ד

‏יום חמישי כ”ח אב תשע”ו

לכבוד מרן הגאון הגדול הגר”י זילברשטין שליט”א

שלו’ רב

רציתי לשאול בענין הגרלה שעושים לילדים בשבת אחר אבות ובנים, דהנה זה מבואר במ”ב (סי’ שכ”ב ס”ק כ”ד וכ”ה) שגם לצורך מצוה מותר לעשות רק הגרלה של חלוקת תפקידים, אבל לא של חלוקת חפצים.

ואולי יש להציע שיעשו ההגרלה רק על תפקיד מצוה כגון גלילה והושטה לגולל, דזה שרי כנ”ל, ואח”כ יתן את הפרס במוצ”ש למי שעשה הגלילה על מה שעשה הגלילה, דהנה אם הנתינה היא על הלימוד הרי ע”כ הוא נותן רק למי שזכה בהגרלה ולא לכולם, אלא שהפרס יהיה על הגלילה וממילא הגלילה או ההושטה עשאה רק ילד אחד וכדו’, ואז ממילא מקבל הפרס מי שזכה בהגרלה, אבל אינו מקבל על ההגרלה אלא על הגלילה וכנ”ל.

והנה מצד שכר שבת לכאורה אין כאן מכיון שזהו שכר על דבר שהיה מצוה, יעוי’ במ”ב סי’ ש”ו ס”ק כ”ג וס”ק כ”ד, וע”ש סקל”ג מש”כ על דברי הרמ”א לפסוק צדקה לחזן בשבת כדי שיתפלל דהו”ל כצורך מצוה.

ב) כמו”כ גם אם מותר לעשות הגורל, כגון לצורך גלילה גרידא, יש לעורר עוד בענין אופן עשיית הפיס, דבמ”ב סי’ שכ”ב מבואר שלא כל אופני הגורל מותרים יעוי”ש, ולכאורה אם עושה ממש כמו שעשו בבהמ”ק זה יהיה מותר, [כמו שבפועל כך נהגו בבהכנ”ס עד כה].

כ”ז אני כותב כהצעה בעלמא וכתלמיד הדן בקרקע לפני רבו – ורציתי לשאול דעת מרן שליט”א בכל זה

עקיבא משה סילבר

תשובת הגאון הנ”ל

בס”ד ט”ז אלול תשע”ו

בדבר השאלה אודות עריכת הגרלה בשבת אחר אבות ובנים, הנה כתב רבינו השבט הלוי [חלק ט סימן רעח]: “האם מותר לערוך הגרלות בשבת ויו”ט, בחברות תהלים ומתמידים, תשובה דבר זה מבואר באו”ח סי’ שכ”ב במ”ב ס”ק כ”ד בשם מג”א דלצורך מצוה כגון מי שיעלה בתורה או מי שיאמר קדיש מותר, ובשם שבות יעקב ח”ג סי’ כ”ד דעם פתקאות גם בזה אסור, ואם הטלת גורל בחברת תהלים אינו לצורך כעין זה יש מקום להחמיר”.

ויעויין בשש”כ [פרק ט”ז סעיף מ”ח] שהתיר לעשות הגרלות כי הוי צורך מצוה [ודוקא בעל פה שלא ע”י פתקים].

ובאשר לשאלה השניה, אם לא עושה ההגרלה ע”י פתקים אלא בעל פה כדרך שעשו בבית המקדש הדבר מותר.

בברכה מרובה

יצחק זילברשטיין

***

קרא פחות
0

בתשעת הימים נראה דבמקום הצורך יש להקל וגם בת”ב אם מצטער וא”א להמתין מותר ברחיצה ואפי’ בקטן שהגיע לחינוך בכה”ג אם בא להקל יש לו על מה להסתמך. מקורות: **** יש להקדים בזה דמעיקר הדין גם ביו”כ לא גזרו איסור רחיצה לקטן דהיינו ...קרא עוד

בתשעת הימים נראה דבמקום הצורך יש להקל וגם בת”ב אם מצטער וא”א להמתין מותר ברחיצה ואפי’ בקטן שהגיע לחינוך בכה”ג אם בא להקל יש לו על מה להסתמך.

מקורות:

****

יש להקדים בזה דמעיקר הדין גם ביו”כ לא גזרו איסור רחיצה לקטן דהיינו רביתייהו (יומא עח ע”ב וכן פסק בשו”ע או”ח סי’ תרטז ס”א), אלא שכתב המשנ”ב שם סק”ג בשם האחרונים דעכשיו שבלאו הכי לא נהגו לרחוץ הקטנים בכל יום נהגו להחמיר בזה.

אבל בקטן שרגילים לרחצו בכל יום יש שהעירו להתיר גם ביוה”כ (עי’ קנה בושם ח”א סי’ לב, ועי”ש מה שהסתפק לגבי המנהג בט’ הימים, ולענ”ד קצת דוחק להחמיר מדעתינו במנהגי אבלות יותר מדבר דלפי חלק מהפוסקים עיקרו דאורייתא ואף דבאבלות דת”ב מחמרי’ בכ”מ (עי’ שע”ת תקנא סקי”ז ומג”א על סי”ד שם וערוה”ש מ”ש על דבריו) מ”מ גם בעבודת יו”כ אמרי’ בגמ’ דסוכה שמעלה עשו בכפרה, ודוחק לומר דבקטנים אינו נוגע, אלא אם נימא דכפרה היינו דוקא בקרבנות יוה”כ ויל”ע, וגם יש להזכיר דהפוסקים שנקטו להקל בגדולים בזיעא למדו מהמתירים ביוה”כ ולא חלקו ביניהם).

והגריש”א הורה (אשרי האיש ח”ג פס”ט סמ”א) להקל בזה עד הבר מצוה, וכעי”ז הורה הגרנ”ק להקל במקומות החמים עד שנה לפני הבר מצוה (קרא עלי מועד פ”ג הערה טז), וצל”ע מה מקור דבר זה להחמיר מגיל מופלא סמוך לאיש ואולי כך מצא המנהג.

ויש להעיר דבאופן כללי המשנ”ב הביא דעות בריש סי’ תריג דאפי’ לגדול ביוה”כ יש להקל בריבוי זיעה שיש בו זוהמא.

ויש להוסיף עוד מה שכתבתי בתשובה אחרת, דבד”כ הפוסקים שהחמירו בזה דרו במקומות הקרים שלא היה בזה קושי כ”כ כמו האידנא במקומותינו במקומות שאינם קרים כ”כ, והפוסקים שדרו במקומות החמים לא הזכירו הרבה מנהג זה שלא לרחוץ כל ט’ הימים, משום שהיא גזירה קשה מאוד, וכמו שמצינו בב”ב שלא גזרו אכילת בשר ושתיית יין משום שהוא קשה מידי, (ומיהו שם דמיירי בכל השנה יש בזה צד יוהרא כמ”ש בהכונס), והיום מצוי אצל רבים שרוחצים כמה פעמים בשבוע למרות שבימי קדם לא היה חובה להקפיד לרחוץ כל יום כדמוכח בגמ’ בנדרים וברמב”ם בהל’ דעות (וזה למרות שגם בעלי הגמ’ וגם הרמב”ם היו במקומות החמים וכ”ש במקומות הקרים שלא רחצו כ”כ כמו היום), ולכן האידנא יותר שומעים להקל וכמו שמצינו שיש עניינים בער”ש חזון שהקיל החזו”א יותר מהמשנ”ב.

ויש לציין עוד דבכיבוס יש צד דלקטן לא גזרו משום שאין בזה שמחה כיון שדרכו ללכלך (עי’ סי’ תקנא סי”ד ובמשנ”ב שם), ומיהו עדיין אינו ראיה לעניננו דשם אין שמחה והסחה מאבלות אבל כאן יש תענוג ולכך כאן יותר שייך מנהג בזה מעיקר הדין (עי’ משנ”ב סקצ”ג).

ומ”מ בת”ב ממש אם אין צורך מיוחד נחוץ ובלאו הכי בד”כ אין מקפידים לרוחצו בכל יום בשעה מסויימת, גם אם רוחצים אותו בכל יום, ולכן כדאי להמתין דהרי המשנ”ב נקט בהל’ יוה”כ דהאידנא נהגו להחמיר וגם בהל’ ת”ב שם בסקצ”ג משמע דהחמיר בקטנים, ואע”פ שהיה מקום לטעון שאין מצוי להמתין ברחיצת קטנים ט’ ימים אעפ”כ לא כתב סברת האחרונים הנ”ל שכן מצינו באבלות תשעת הימים שהחמירו הרבה יותר, ואפי’ בקטן עי’ במג”א סי’ תקנא סי”ד ובמשנ”ב שם מה שכתבו לגבי קטן וכן בריש סי’ תקנד לגבי לימוד קטנים החמירו בזה, וכמדומה שאין מנהג רווח לרחוץ קטנים בת”ב.

ובמצטער ואינו יכול להמתין אפשר להקל דהרי אפי’ ביו”כ יש מקילין בזוהמת זיעא כמשנ”ת והבו דלא לוסיף עלה ובצירוף מה שקטן מעיקר הדין אין בו דין רחיצה שרי, אבל אם יכול להמתין ימתין דהרי האידנא לא נהגו קטנים לרחוץ בת”ב ותיפוק ליה שיש בזה מנהג דרוב דיני אבלות האידנא בבין המצרים הם מנהגים ואסור לזלזל בהם כמ”ש הפוסקים.

ומ”מ עיקר דברי המשנ”ב בסקצ”ג נאמרו בקטן שהגיע לחינוך, דבקטן שלא הגיע לחינוך הוא קל יותר כמבואר שם בסקע”א, ואעפ”כ יש דינים שנוהגים גם בקטן יותר מזה מפני עגמת נפש כמבואר אחר זה בסקפ”א ובשעה”צ שם סקצ”ט, [ובתשובה אחרת לענין שירים בספירת העומר הבאתי הדעות לענין קטן פחות מגיל חינוך באבלות וגם אחר גיל חינוך אם הוא אבלות או רק עגמת נפש, וע”ע בית הלל ביו”ד סוף סי’ שפא דנקט כהטור שאין אבלות כלל בקטן אלא רק משום עגמת נפש ודלא כהרי”ץ גאות, והמשנ”ב הוא לכאורה מהמחמירים בנידון זה ויש בזה הרבה דעות], ולכן בקטן כזה שלא הגיע לחינוך הוא קל יותר דהרי מעיקר הדין אין איסור רחיצה בקטן ויש כאן ג’ צירופים, דקטן אינו באיסור רחיצה מעיקר הדין, וקטן שלא הגיע לחינוך לחלק מהפוסקים אין בו דיני אבלות כלל, ואפי’ להפוסקים שבקטן שלא הגיע לחינוך יש בו דיני אבלות משום עגמת נפש אבל מנ”ל לגבי כל העניינים, [דהרי בפוסקים בדיני קריעה לגבי אלו שנקטו דמיירי בהגיע לחינוך שאין בזה חינוך אלא עגמת נפש נקטו דאין בזה דיני אבלות מסויימים עי’ בית הלל שם], וזיעא אפי’ בגדול יש מתירים.

קרא פחות
0

אם אינו מיוחד לאכילה או ללימוד או להנחת ספרים (שבזה אפי’ בלא שנחשב תשמיש קדושה כבתשובה הקודמת), יש בזה מחלוקת, וכן יש שנהגו להקפיד בזה. ושלחן שעשוי בצורה שאינו מיוצר למטרת אכילה יש יותר צד להקל בזה אבל בפשוטו המחמירים מחמירים ...קרא עוד

אם אינו מיוחד לאכילה או ללימוד או להנחת ספרים (שבזה אפי’ בלא שנחשב תשמיש קדושה כבתשובה הקודמת), יש בזה מחלוקת, וכן יש שנהגו להקפיד בזה.

ושלחן שעשוי בצורה שאינו מיוצר למטרת אכילה יש יותר צד להקל בזה אבל בפשוטו המחמירים מחמירים בכל גוני שכל שצורתו שלחן ומשמש שלחן יקפידו בזה.

ובשלחן ששימש לאכילה באקראי יל”ע ומסתבר שאם רוב שימושו אינו מיועד למאכל וגם כשמשמש בו למאכל הוא בדרך אקראי בעלמא ואינו מיועד לכך חשיב כמו שאינו מיוחד לאכילה.

מקורות:

לכאורה הענין של דומה למזבח הוא דוקא בשלחן הקבוע לאכילה, ואפי’ אם נימא דבכלל זה שלחן שצורתו כמו שלחן שקבוע לאכילה מ”מ שלחן שניכר מתוכו שאינו מיועד כלל לאכילה קבועה ואינו נוח לאכילה קבועה לא.

ויש להוסיף דענין זה של נהיגת הכבוד בשלחן שדומה למזבח כל כולו חידוש והבו דלא לוסיף עלה.

ובמקומות שנוהגים לאכול ע”ג קרקע סביב שלחנות נמוכים, ושלחן זה אינו מיועד לאכילה קבועה, יתעורר בזה הנידון האם הכבוד הנהוג בשלחן הוא רק במיועד לאכילה או גם בראוי ורגיל להיות מיועד לאכילה.

ויעוי’ בספר חסידים (הוצאת מוסה”ק סי’ קב) דאסור להרוג כינה על שלחן שאוכלים עליו, וההורג עליו כאילו הורג על המזבח כי השלחן הוא המזבח וכו’ עכ”ל, ומהלשון שאוכלים עליו משמע לכאורה דר”ל לאפוקי שלחן שאין אוכלים עליו, דטעם מה שהוא דומה למזבח הוא משום האכילה כמבואר בשו”ע ונו”כ סי’ קסז ורש”י חגיגה כז ע”א.

ועי’ כה”ח סי’ קס”ז ס”ק מ”א שכ’ ועוד נ”ל דיש לזהר בזה שלא להרוג כנה וכו’ גם בשלחן שלומד עליו וכו’ עכ”ל, ומה שנקט שלומד עליו היינו משום שהוא מקום ספרים (עי’ בספר חסידים שהביא היוסף אומץ הנ”ל בסי’ כה ובשאר מה שהביא היוסף אומץ שם ובסי’ סד), ומשמע שבלא שמיועד לאכילה או ללימוד א”צ להזהר כלל.

ויש להוסיף עוד דבתשובה הקודמת נתבאר דיש מחלוקת אחרונים האם שלא בשעת אכילה דומה השלחן למזבח או לא, ויש מקום לטעון דעד כאן לא פליגי אלא בשלחן המיוחד לאכילה אבל שלחן שהוא עצמו אינו מיוחד לאכילה כלל לא.

וצע”ק על הנהגה שיש קצת שנהגו שלא לעלות על כל שלחן.

ומצאתי תשובה להגרח”ק [הובא בספר סגולות רבותינו ענינים שונים שאלה י”ט] שנשאל אם מותר לישב על שולחן במשרד המשמש לעניני חולין שאינו לאכילה ולימוד תורה, וכ’ שם אולי.

ועוד שם בשאלה כ’ לגבי שולחן המונח בפינת הבית ומשתמשים בו לאכילה לעיתים רחוקות האם מותר להניח עליו נעליים וכדומה באופן שצריכים לנקות את המקום וכדומה או מסיבה אחרת או יש להמנע מזה, וכ’ שם בתשובה כמדומה שלצורך מותר אבל לא דבר מגונה עיין שונה הלכות סימן קסז דין י עכ”ל.

ואולי יש להביא מקור לסברא מחמירה זו מספר יוסף אומץ לה”ר יוזפא סי’ כה כתב וז”ל, בסימן תתקכ”ב כתב בספר החסידים ילד עמד על השולחן שהיו ספרים תדירים עליו רק בשעת אכילה הסיר הספרים ונחתך רגל הילד ההוא ואמר אביו שנענש מפני עמידתו על השולחן [עכ”ל הס”ח], ומשמע מזה שבשולחן סתמא אין איסור אכן בספר היראה דרבינו יונה כתב אל תהרוג כינה על השולחן מפני שהשולחן דומה למזבח [עכ”ל היוסף אומץ].

ומשמע בלשונו דמחלק דלפי הס”ח יש לנהוג כבוד רק בשלחן המיוחד לספרים ולפי הספר היראה יש לנהוג כבוד גם בשלחן סתמא, וכבר ציינתי בתשובה אחרת דהיוסף אומץ גופיה חזר בו במקום אחר כיון דבאמת בס”ח ג”כ מסכים לרבינו יונה דלא רק שלחן המיוחד לספרים אסור אלא גם בשלחן שאוכלין עליו כדלעיל, אבל עכ”פ משמע בלשונו דעכ”פ לרבינו יונה אפי’ שלחן סתמא אסור.

אבל עדיין אין מכאן ראיה ברורה דבכל שלחן קטן הדין כך הוא, דיש לומר שכל שלחן שצורתו כשלחן עומד ג”כ לאכילה, וגם בזמנם לא היו כ”כ רהיטים בכל בית כמו עכשיו, משא”כ שלחן שבצורתו מעיקרו עומד שלא למטרת אכילה אפשר דלא מיירי בזה.

ויעוי’ עוד ביוסף אומץ הנ”ל סי’ סד אסור להושיב או להעמיד התינוק על השטענדיר שמשימין עליו מחזורים וכו’ ואפילו על השולחן שאוכלין עליו כתב בספר חסידים שאסור עכ”ל, ושוב לא הזכיר דבשלחן סתמא אסור, וא”כ יש ליישב דר”ל שלחן סתמא שבזמנם שמשמש גם לאכילה ולא בהכרח שכל דבר שצורתו ד’ רגליים אסור.

(אם כי אמנם בשם האר”י הובא שהיה מקפיד בשבת לאכול דוקא בשלחן ד’ רגליים שיהיה דומה לשלחן של לחה”פ, ועי’ בחגיגה שם פתח במזבח וסיים בשלחן, אבל ד’ רגליים הוא רק תנאי נוסף מלבד מה שישמש לאכילה ואינו הגורם היחיד להחשיבו כמזבח).

ויתכן ליישב הסתירה ביוסף אומץ באופן אחר דמש”כ שלחן סתמא אין הכונה שאינו עומד לאכילה אלא כל רוב שולחנות שלנו שמיועדים לאכילה בלבד ולא לספרים.

אולם אפשר דזהו דוחק קצת, דהרי לא נזכר בדבריו בסי’ כה ענין אכילה כלל.

ומ”מ פשטות שי’ היוסף אומץ בדעת רבינו יונה שכל שלחן סתמא בכלל זהירות זו ושיש להזהר בזה.

היוצא בזה דלהס”ח משמע שרק שלחן שאוכלין עליו אסור, וכן נראה שנקט הכה”ח, וביוסף אומץ לדעת רבינו יונה הפשטות דכל שלחן סתמא אסור, וכן נראה שנקט הגרח”ק, ובשלחן שאין לו צורת שלחן של אכילה כלל יל”ע בזה, אבל בפשטות המחמירים יחמירו גם בזה.

קרא פחות
0

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן. א. דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם. ...קרא עוד

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד’ וה’ אמות.

משקלה עם נוצותיה צ’ ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש”י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז”ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז”.

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג”כ מתכות וכדו’.

משא”כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה”פ “צא מן התבה זש”ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א”ר לוי כל אותן י”ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר”ע אומר אפי’ שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן”.

ועי’ בסהפ”ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ”פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ”ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א”א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע”י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי”ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): “ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה”.

ומוסיף שם דבר פלא: “ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל”.

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו’ היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה”ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק “דבי ר’ ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר’ ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק”.

וביאר בחידושי הרד”ל על אתר “היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא”.

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו”ש, וצ”ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

 

 

תשובה להנ”ל

בע”ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט”א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג”כ לא הבנתי כמ”ש בס’ הברית אלא כמ”ש כת”ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ’ שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ”ש על הגמ’ שם בס’ שבת של מי, ש’אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים’, ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ”מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע”ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ”מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ”פ לבע”ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא”כ שאר בע”ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג”כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא”כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב”ן חולין ס”ב ב’ נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז”ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ’ מפנין (קכ”ח א’), וכן אמרו בב”ר (פל”א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע”כ, עי”ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ’ בחולין שם, וא”כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את”ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ”פ בת היענה של הסה”ב היא בת היענה שלנו, וא”כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס’ הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי”ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע”מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע”מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג”כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ”מ ע”מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ”ד ה”ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ”ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע”מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ”מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג”כ מטעם הנ”ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י”ח א’ מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע”מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה”ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי’ מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ”ל, וכ”כ בפי’ הריב”א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו’ על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ”ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ”ש בירמיה ד’] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ”ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ”ע.

וכתב שוב השואל הנ”ל:

יש”כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו’] אלא שבולעת וכו’.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ”ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע”י בליעה, אך בק”ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע”י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא”כ דברי הק”ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק”ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ”מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק”מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות

0

שאלה הגמרא בבבא בתרא דף י’. מביאה ששאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע “אם אלוקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א”ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום, א”ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנום, אמשול לך משל, למה הדבר ...קרא עוד

שאלה

הגמרא בבבא בתרא דף י’.

מביאה ששאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את ר”ע “אם אלוקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? א”ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום, א”ל אדרבה זו שמחייבתן לגיהנום, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, ל”מלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו? “– ואתם קרויין עבדים, שנאמר “כי לי בני ישראל עבדים”.

אמר לו ר”ע, אמשול לך משל, למה הדבר דומה, ל”מלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו, שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו?” – ואנן קרויין בנים דכתיב “בנים אתם לה’ אלוקיכם” זהו ציטוט הגמרא לעניננו.

נשאלת השאלה למה כשאבא נותן עונש לבנו שיהיה בבית האסורים ולא יקבל אוכל ושתייה, ובא מישהו אחר והורס לו את העונש, אזי האבא עוד נותן לו דורון?

הרי אם לדוגמא אני ייתן עונש לבן שלי לדוגמא שיעמוד בפינה (רק בשביל הדוגמא!!!) ובא ילד אחר שלי ונותן לו לטיפה כאילו לאמר לו אל תדאג אנחנו איתך, האם אני ישמח??? לא בטוח

נקצין את השאלה, אם אני נותן לבן שלי עונש ואשתי בזמן שהוא מקבל עונש אומרת לו בוא אליי מה קרה ונותנת לו נשיקה ומלטפת אותו ועוד נותנת לו סוכרייה? שוב כאילו להרגיע אותו ולהשכיח לו מהעונש, שלא לשכוח הוא עדיין אפילו לא סיים לקבלו? האם אני ישמח לפעולה הזו? אם רצוני כמובן לחנך או לטפל כרגע?

ובל אופן מה ההבדל לאדון שגם נותן עונש לעבד שלא לאכול ולא לשתות והוא כן גוער?

נשמח לתשובה

***

תשובה

ו’ שבט תשע”ז

שלום רב

יש שני הבדלים בין המשל לבין הנמשל:

א – עניות הוא חשבונות שמים ולא ידוע לנו הסיבה, גם אם בחלק מן הפעמים הוא מחמת העבירות.

ולכן אין שייכות לנו שאנחנו נמשיך להעניש את האדם הנענש.

ב – כאן יש ציווי מיוחד של התורה, ואין זה דומה למשל שהאב לא ציוה את האדם השני או את האשה להוציא את הילד מעונשו, ואם אנו באים לדמות את זה למשל אז צריך להכניס במשל שיש ציווי כללי של האב לעזות לכל מי שנענש על ידו.

אכן צע”ק שבגמ’ איתא במלש “וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו”, והרי כאן יש ציווי מה”ת לעזור לעני כדכתיב פתח תפתח וגו’ לענייך וכו’ [דברים ט”ו י”א], ואולי לא אמר כן אלא לתשובת המינים.

אכן בבן יהוידע כתב, דהוא מוקים להני קראי, שמצוה לתת לו כדי חיותו דוקא, לחם צר ומים לחץ, ומ”ש [שם שם ח’] די מחסורו אשר יחסר לו, אינו מפרש ליה אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, אלא מפרש אשר יחסר לו משיעור שהוא כדי חיותו דוקא, ולהכי מקשי ליה, איך אתם מפרנסים אותם בשופע גדול, והשיב כדי לזכות.

ומ”ש וגזר עליו שלא להאכילו ולא להשקותו קשא היכא איתא להאי בנמשל, דאפילו אם יפרש דקראי דפתח תפתח ונתן תתן לו איירי שמצוהו לתת לו כדי חיות דוקא, היכן צוהו שלא יתן יותר מכדי חיותו.

אלא יש לבאר, דצוה למערכות השמים כוכבים ומזלות שלא ישלשלו לו טובה, כי הטוב של האדם ועושרו, וכן ההפך, בא לו מפאת המזל, וזה כיון דעשאו עני, מוכרח שצוה למזלות שלא יעשירוהו, ונמצא קפיד שלא יהיה לאדם זה טובה ברבוי יותר מכדי חיותו.

ואע”ג שתחילת דבריו הוא חידוש עצום ודלא כסתימת כל הפוסקים שיש בכ”ז מצות צדקה די מחסורו אשר יחסר לו, מ”מ עכ”פ גם לפי תירוץ הנ”ל האחרון לק”מ לענינינו דמ”מ בפועל יש ציווי לעזור לעני ולא דומה למשל שהזכרתם.

וראה עוד מה שהקשה ה’עיון יעקב’, דלכאורה למה ישגר לו המלך דורון, והלא המלך כעס עליו באכזריות עד שצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, ואיך מרד זה שנתן לו אוכל במלך.

ותירץ, דהמלך לא ציווה רק לבני ביתו שלא יזונו משולחן המלך כדרגם של בני מלכים האוכלים על שולחן אביהם, אך לא ציוה להרעיבו.

מה שאין כן העבדים אין דרכם לאכול על שולחן המלך, ובהכרח שאם ציוה המלך שלא להאכילם היינו לא לתת להם כלל אוכל.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

תודה על התשובה והחכמתם אותי יותר בעניין זה אבל שאלתי היא אך ורק אפילו על המשל של האבא שמצוה שלא יתנו לילד אוכל ומים ואם מישו נותן הרי הוא שמח ומהוא משגר לו דורון, אז למה הוא אמר לא לתת לילד לחם ומים אם הוא מרוצה שנותנים תודה

***

תשובה

שלום

אין כונת האב לומר שלא יתנו לבן, שהרי אינו רוצה שימות, כונת האב היא רק לאיים על הבן ולומר לו את חומרת מעשיו שראוי הוא לעונש כבד כ”כ.

בכבוד רב

***

קרא פחות
0

ידוע שמרן החזו”א היה מעורר בזה מאוד וכן נהג הגרח”ק אחריו לעורר בזה, וכידוע כשהיו באים אליו בחולצה קצרה היה מברך שיהיה כסף לקנות שרוולים ארוכים, ושמעתי שפעם אחת אמרו לו שיש כסף לקנות שרוולים ארוכים, ואז בירך ואמר שיהיה ...קרא עוד

ידוע שמרן החזו”א היה מעורר בזה מאוד וכן נהג הגרח”ק אחריו לעורר בזה, וכידוע כשהיו באים אליו בחולצה קצרה היה מברך שיהיה כסף לקנות שרוולים ארוכים, ושמעתי שפעם אחת אמרו לו שיש כסף לקנות שרוולים ארוכים, ואז בירך ואמר שיהיה להם גם שכל לזה וקל להבין.

ובמנחת תודה על הגרח”ק עמ’ מו מז כ’ רבינו מרבה להעיר לאנשים על מלבוש עם שרוולים קצרים ומסביר הדבר שאדם לא יכול ללמוד תורה כמו שצריך כשנוגע במקומות המכוסים, פעם התבטא איך יהיה ת”ח אם נוגע ביד במקומות המכוסים היכן שצריך להיות שרוולים ע”כ.

והובא מעשה איש ח”ז עמ’ קיב, שלענין נגיעה במקומות המכוסין היה אומר מרן החזו”א וכי פלא יש בדבר שבזמנינו אין גדלים גדולי תורה אמיתיים כמו בדורות שעברו אלא מכיון שהיום הקטנים מלובשים במכנסיים קצרים ובשרוולים קצרים ומועדים הם תמיד לנגוע בידם במקומות המכוסין שבגוף דבר המצריך נטילת ידים וכי יכול לגדול מהם גדולי תורה (ספר זכור לדוד ח”א עמ’ של”ח), ונתן עצה לאחד שסבל ממרה שחורה רח”ל שיקפיד מאד על טהרת הידיים בכל מיני הידורים ורפא לו, וכן מרן ז”ל היה מהדר ונזהר אף מלחכך בזקנו כי ככל שמוסיפים בזה הידורים מוסיפים בהצלחה בתורה, ופ”א הסיח א’ צערו לפני מרן ז”ל שיש לו ספיקות באמונה ויעץ לו לדקדק הרבה בנטילת ידים עכ”ל.

ובח”ב עמ’ קנ, מספר הרב מאיר מונק כשהיינו ילדים בחדר כמדומה בכתה ו’, הלכנו עם המלמד הרב נחום גולדשמיד אל החזו”א ובחן אותנו, לאחר הבחינה כשעמדנו ללכת אמר לנו ברצוני לומר לכם דבר מה וכך אמר צריך ליזהר שלא לגעת במקומות המכוסים שבגוף ללא נטילת ידים שכן הדבר גורם לשכחת התורה.

הרב פלוני היה הולך בצעירותו עם חולצה קצרה כשהגיע לדבר עם רבינו בלימוד העיר לו על כך ושאל השואל האם אסור ללכת כך והשיב רבינו מותר, אבל קשה להישמר בשעת הלימוד שלא ליגע במקומות המכוסים.

ועוד שם, מספר הגרי”מ זכריש הייתי אצל החזו”א והיה נוכח במקום ילד כבן ו’ ז’ שהלך עם מכנסיים וגרביים קצרים אמר רבינו לילד תלך הביתה ותגיד לאמך שתקנה לך מכנסיים ארוכים מעשה שהיה בשני בני תורה שישבו אצל רבינו והיו עסוקים בדברי עסוקים תורה לפתע החוויר רבינו בצורה מבהילה מבלי המתן פנו כל אחד מהם בריצה זה אל עבר כוס מים והשני אל עבר גלולה כדי להגישם אל רבינו רבינו סימן להם בידיו כי לא לאלו זקוק הוא עתה אין זו תעוקת לב מיד שמו לבם לכך שרבינו הבחין במגע ידו של אחד מהם למעלה ממרפקו ס’ ברכת מרדכי עה”ת פ’ שמיני עמ’ ל”א עכ”ל.

ושם בח”ו עמ’ פט כתב וז”ל, מספר הג”ר משה מזרחי שליט”א אחד מחברי אמר לי כי בזמן הקיץ הוא שוכח את תלמודו יותר מאשר בזמן החורף ונכנסתי עמו למרן החזו”א אמר לו החזו”א להוריד את המעיל וחולצתו היתה עם שרוול קצר, שאלו החזו”א האם אתה נוגע בידך מעל המרפק והלה השיב כאשר מרים אני את השרוול לעיתים אני נוגע, אמר לו החזו”א חז”ל אומרים שאם נוגע האדם במקומות כאלו צריך ליטול ידיו ואם ת”ח הוא תורתו משתכחת ממנו בחורף אתה הולך עם שרוול ארוך ואינך נוגע במקומות המכוסים ולכן תורתך פחות משתכחת עכ”ל.

ושם ח”ג עמ’ כה, יעץ לבן ישיבה שהתלונן על הטרדות באמונה שילבש טלית קטן כשיעור ושיזהר בשעת הלימוד שלא לנגוע במקומות המכוסים כמדומה שגם אמר למי שהוא הרי ההטרדות אינן נובעות מרוב חכמה אלא ממיעוט הקדושה על כן הדרך היא להרבות את הקדושה וממילא יסורו הפקפוקים עכ”ל.

ושם ח”ד עמ’ קסה, נשאל אם מותר ללמוד עם מי שאינו נזהר בשמירת נקיות הידים שנגעו במקומות המכוסים והשיב בכאב לב וכאינו יודע עצה באמרו שיש כאן משום לפני עיור ויש שאמר להם שלפעמים יש להתיר משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך מהג”ר אריה וינברג שליט”א עכ”ל.

ויש להוסיף שכהיום החיצוניות מאוד משפיעה, והילד נמשך למי שלבוש כמוהו וממילא מתנהג כמוהו, ומאוד תמוהה התנהגות של הורים כל שהם שלמרות שרוצים שבנם יעלה במעלות התורה והיראה אך מלבישים אותו מלבוש נכרי בסגנון המקובל אצל הפורקים מעצמם עול מלכות שמים, ומעולם לא הבנתי ההתנהגות הזו ומה עלתה על ליבם בעשות מעשהו וגו’.

הוספה

לגבי הנידון של מקומות המכוסין, כתבתי בזה כמה תשובות, ולמעשה זה חידוש מבית מדרשו של החזו”א שחידש בזה נפק”מ לענין כמה דברים, כגון נגיעה בתינוק, ונגיעה בזמן שנקי, ומאידך גיסא הקילו אחרוני זמנינו במקום זיעא במקום שאין מכוסה מאחר שזה אינו זיעא שיש בו מיאוס, (כגון זיעת פנים), ויש עוד מן האחרונים שקדמו להחזו”א שהסכימו לרעיון זה עקרונית עכ”פ בחלקו, ומצד שני יש כמה שחלקו על זה, ולא אכפול הדברים, אבל אציין בזה לדברי התשובות הרשב”א הידועים ודברי הראב”ד ודברי השו”ע סי’ ד’ ודברי השו”ע בהל’ תפילה והמשנ”ב שם, ושם יותר קל להבין כהחזו”א, וכן יש לציין בזה לדברי הגמ’ בנזיר נט ע”א והמפרשים שם, וקצת הרחבתי בענין זה כאן [בתשובה ד”ה האם אומנות סנדלר היא אומנות נקיה ולמה ביכר ר’ יוחנן הסנדלר אומנות זו] אבל הרחבתי יותר בשו”ת עם סגולה חלק ה’ סי’ א’ ב’, וכן לאחרונה כתבתי עוד תשובה בזה בשכיחא.

לגבי מילה יותר שייך לנידון הפוסקים על זמן שצריך להסיר הכיסוי דיש מקום לומר שאז נחשב מגולה וא”צ נטילה (והוא רק אם נימא דיש בזה הגדרה של תקנה) יעוי’ בא”א מבוטשאטש ועוד, לגבי הסרת הכיסוי בזמן הנחת תפילין, ואגב החזו”א חלק גם על זה, ולגוף הענין יש לציין לדברי הבא”ח ג”כ לגבי נגיעה לאחר רחיצה בתוך מקום הרחיצה.

לגבי אמירת אמן אפי’ בברכה נקטו כמה פוסקים שאין צריך נקיות ידיים וכ”ש בשבועה, שהעונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי, מכיון שהיה כאן השבעה על ידי אחרים כדמפורש בקרא (הרחבתי בזה בתשובה נפרדת), והר”ח פלטיאל יתכן שסבר שא”צ נקיות ידיים ומי שיסבור שצריך נקיות ידיים יאמר שלא היה כאן נגיעה ממש (הרחבתי עוד בענין אמירת אמן בתשובה נפרדת).

לגבי אם יש בזה חומרא לחשוש כשברור לו שלא היה זיעה שם (נניח אם רחץ ומאז ועד עכשיו לא הסתובב ולא היה במקום שאינו קר) ברור שיש כאן חומרא לחשוש, ונפק”מ גם למי שחושש שלא לברך ענט”י כשנוטל לסעודה וידיו נקיות כגון אחר שנטל לתפילה, שיצטרך ללכלך ידיו ממש לפני הנטילה בשביל הברכה אם רוצה לצאת כל החששות, [ועי’ ביאור הלכה ריש סי’ תעה, והלשון שם לטמא ידיו אפשר דמשום דברכה נתקנה מעיקרא על טומאת ידים לכך סגי בדבר המצריך נטילה דומיא דטומאה ומיהו להנך פוסקים שאן כל מקום מכוסה מצריך נטילה לא חשיב טומאת ידים בזה].

ויש לציין דיש דעות בראשונים שעיקר ברכת נט”י של שחרית נתקנה למי שמשפשף ויש ראשונים הסוברים שהוא אחר כל מי ששפשף בביהכ”ס ועשה צרכיו יעוי’ בב”י סי’ ד’ בדעות הראשונים וכן במשנ”ב סוף סי’ ד’ בשם ארצה”ח וגם במשנ”ב ריש סי’ ד’ בענין הפתרון למי שהיה נעור כל הלילה שישפשף וכו’ (והיינו בצירוף שהיה ניעור ובצירוף שנוטל אחר שפשוף והוא לתפילה בזה רוב צדדים שיכול לברך לכן יכול לברך לכתחילה היכא דאי אפשר לו לצאת מאחר).

לגבי הרשב”א עצמו אין הכרח שאין סובר כהחזו”א דהרי הוא קאי על דברי הגמ’ ביומא כח ששם אי’ שעל הסחת דעת צריך נטילה ויש צד בפוסקים שהוא בברכה (באמצע הסעודה יעוי’ במשנ”ב), דידים עסקניות הן, ונשאלת השאלה ומה בכך שידיים עסקניות הן, הרי לא היה בבכה”ס, וע”ז בא הרשב”א ומתרץ משום שמלמולי זיעא מצויין וכו’, ונשאלת השאלה ומה אם מי שבטבעו אינו מזיע, ומה אם מי שרחץ ודר במקום שלג וכו’, אטו נתת דבריך לשיעורין, ולפי שי’ החזו”א וסייעתו תשובת הרשב”א מאוד מבארת הגמ’ לפי זה, אלא שמצד לשון הרשב”א יש מקום לפרש הן כהחזו”א וסייעתו ומאידך יש מקום לפרש דבריו גם כהחולקים.

 

קרא פחות
6

היה אסור לקחת את זה משם מכיוון שכל דבר שמונח בצורה שאנשים רגילים להניח צריך לחכות שמי שהניח את זה יבוא לקחת אבל כרגע שהילד לקח את זה הדין הוא שמכיוון שהיה סימן על הסידור לכן צריך להכריז. והנידון כאן לא ...קרא עוד

היה אסור לקחת את זה משם מכיוון שכל דבר שמונח בצורה שאנשים רגילים להניח צריך לחכות שמי שהניח את זה יבוא לקחת אבל כרגע שהילד לקח את זה הדין הוא שמכיוון שהיה סימן על הסידור לכן צריך להכריז.

והנידון כאן לא קשור לדיני קטן שהזיק מכיון שזה כרגע באפשרות של ההורים לשמור על זה ולהכריז על זה לכן נחשב כהשבת אבידה לגביהם לשמור על זה לטובת האובד.

= (https://=.

com/he)

קרא פחות
0

שאלה רב לומד שדניאל גזר. איך יתכן שדניאל בפרק א היה רק ילד ולמה יחשב שאז גזר גזירה על הציבור. תודה על התשובה. רמי פלר *** תשובה בע”ה ו’ אדר תשע”ח שלום רב כנראה שבימים הקדמונים היו ילדים שחכמתם היתה גדולה, ועד הדורות האחרונים היו צעירים שחיבורים שחברו ...קרא עוד

שאלה

רב לומד שדניאל גזר.

איך יתכן שדניאל בפרק א היה רק ילד ולמה יחשב שאז גזר גזירה על הציבור.

תודה על התשובה.

רמי פלר

***

תשובה

בע”ה ו’ אדר תשע”ח

שלום רב

כנראה שבימים הקדמונים היו ילדים שחכמתם היתה גדולה, ועד הדורות האחרונים היו צעירים שחיבורים שחברו בצעירותם שינו פני העולם, כמו ביהגר”א שנכתב בצעירות וכן הש”ך ועוד, וכנראה שבדורות הראשונים היו יותר צעירים שבאו למעלות גבוהות, וגם כן בדורות הראשונים ידעו לחלוק התייחסות לצעירים ע”פ חכמתם ולא היו חולקים התייחסות לפי סיבות החיצוניות בדוקא כבדורות האחרונים, מאחר ואז היו ג”כ יותר חכמים להכיר אדם ע”פ חכמתו, משא”כ בדורות האחרונים שקשה להכיר אדם ע”פ חכמתו, לכן בדורות האחרונים לפעמים תולים ההתייחסות בד”כ בסיבות חיצוניות למיניהם.

וגם מצינו מלכי יהודה שהיו קטנים מאוד בזמן מלכותם.

ומ”מ מש”כ [דניאל א, ד] ילדים, אינו בא לומר דוקא ילדים קטנים, אלא לאפוקי זקנים שאינם ראויים לעמוד בהיכל מלך, עיין בספר הנקרא “מדרש חדש” מה שהוא מחז”ל לפרש פסוק זה מ”ט לא מועיל שיביאו זקנים אלא דוקא צעירים, ויש להוסיף עוד שאפילו מלך קטן אין כבודו בילדים קטנים שיעמדו לפניו לשרתו ולישא פניו, כ”ש נבוכדנצר שהיה מושל בכפה, מסתמא הילדים שהביאו לפניו הכונה שהיו בחורים, ובמשנה בסוכה איתא וארבעה ילדים מפרחי כהונה.

וצא ולמד שכבר ניבא הקב”ה ליחזקאל והיו שלשת האנשים נח דניאל ואיוב וגו’ ומבואר דכבר בזמן נבואת יחזקאל היה דניאל בתורת איש דהיינו שהגיע לגיל גדלות, וגם שכבר בזמנו היה נחשב כצדיק הדורות, כמבואר במפרשים על פסוק זה שלכן נאמרה נבואה זו על ג’ אנשים אלו.

בכבוד רב וכט”ס

***

קרא פחות
0