יד

**** ע”ד השאלה האם מותר לסייד בג’ השבועות או בט’ הימים בשעת הדחק במקומות שיש לימודים בשאר ימות השנה.

ויש לציין עוד בביאור השאלה, דאע”פ שאולי יש כאן שעת הדחק קצת, מ”מ עדיין אין כאן שעת הדחק גמור, מכיון ולפי הנראה מתוך השאלה מדובר במקומות שגם לאחר ת”ב אין מתקיימים בהם לימודים עד לאחר סיום זמן הפסקת הלימודים כמקובל במקומות אלו.

והנה הנידונים שיש לדון כאן בהקשר לשאלה זו הם ג’ נידונים, הא’ האם יש כאן איסור מצד הדין, דהיינו האם חשיב כבנין והאם נאסר רק בנין של שמחה, מאחר ודבר זה אינו בכלל בנין של שמחה כלל, לפי הגדרת בנין של שמחה בגמ’ במגילה [ה ע”ב] ובתענית [יד ע”ב] וכמ”ש בשו”ע [סי’ תקנא ס”ב] שהגדרת בנין של שמחה הוא בנין בית חתנות לבנו.

והב’ יש לדון האם סיוד הוא דבר שנהגו בו איסור ממנהגא בהדי שאר מנהגי אבלות שנזכרו בפוסקים, ובפרט לפי אותם מפוסקי זמנינו שהזכירו אפי’ מנהג שלא לשטוף ביתו בט’ הימים דבכלל מאתים מנה שזה יותר משטיפת בית.

והג’ יש לדון האם בשעת הדחק יש היתרים לזה, והאם שעת הדחק כל דהוא של נוחות חשיב שעת הדחק, מאחר ואפשר ג”כ בתוספת התאמצות (שאולי קשה יותר להשיג בעלי מלאכה, וכן אולי קשה יותר לעסוק בזה בשעת בין הזמנים), לעשות הדבר גם לאחר ת”ב בתחילת שבועות קריאת הפטרות ז’ דנחמתא.

וכן יש לדון להתיר מצד שהוא צורך לימודים דהיינו צורך מצוה, דלצורך מצוה הכל שרי כמ”ש הרמ”א בשו”ע שם, עכ”פ באופן שהוא תלמוד תורה (ואע”ג שיש דעות בפוסקים דגם צורך פרנסה חשיב צורך מצוה לעניינים מסויימים, מ”מ קשה להקל כל כך להחשיבו צורך מצוה מה שחוסך כסף על ידי שמבטל בזה התקנה, אלא אם כן נימא דעצם מה שהוא לצורך פרנסה הוא היתר מטעם אחר כמו שיתבאר), ויש לדון מתי נחשב צורך מצוה כשאינו צריך את זה ממש בט’ הימים לצורך המצוה.

והנה איך שביארו הפוסקים דברי הירושלמי [הובא בטור ושו”ע שם] דהגדרת ההיתר להתיר בניית כותל הנוטה ליפול היינו משום שצורת בניין כזה הוא דבר שאינו של שמחה, אפי’ שהמטרה הסופית היא לצורך שמחה כמ”ש הרי”ף והרא”ש דמיירי בבית חתנות שהוא מעיקרו בנין של שמחה, מ”מ כיון דמטרת כל הסתירה והבניה כאן היא לצורך תיקון הסכנה, לא חשיב כצורך השמחה, וכמו שהאריך שם הט”ז סק”ב בביאור היתר זה, לפ”ז אם יש לו טעם לעשות דווקא עכשיו, שעל ידי זה חוסך מעצמו חלק מההוצאות או כל סיבה אחרת שתהיה לו שאינה סיבה של שמחה, אולי ג”כ יש לומר דחשיב שלא כשמחה.

אולם מ”מ למעשה לענייננו לכאורה לא נשאר לנו כ”כ מקום לדון מצד זה, דהרי ממה נפשך אם נימא דקבלו על עצמם לאסור כל בנין ממנהגא, כהיש אומרים בטור שסוברים כן, א”כ מאי אהני שיש כאן הוכחה שאינו לשמחה, הרי קבלו על עצמם לאסור גם דבר שאינו של שמחה ממש.

ואם נימא שלא קבלו על עצמם כן, א”כ עצם מה שיש לו טעם למה עושה כן עתה אינו נצרך, דהרי בלאו הכי אין כאן בנין שמחה לאסור מדינא דגמ’ בסמוך לט”ב, ואם תימא א”כ למה הזכירו הפוסקים האחרונים הך דינא דירושלמי דאם היה כותלו גוהה ליפול מותר, יש לומר משום דבכותל גוהה כיון שיש בזה סכנה אין בזה אפי’ מנהגא להחמיר אבל לא מהטעם דמשמע בירושלמי כנ”ל דבנוטה ליפול אין שמחה, אלא מטעם סכנה, דאפי’ להיש אומרים הנ”ל מותר באופן שיש סכנה כיון שאין לך דבר העומד בפני הסכנה, אבל לעולם נימא דפסקו כהנך יש אומרים ואסרו הכל וגוהה ליפול היה צריך לאסור מעיקר הדין לולא שיש בו סכנה.

אולם הט”ז גופיה שדן בזה לא הזכיר כלל היתר כזה (שכותלו גוהה ליפול התירו לבנותו משום סכנה) אלא אדרבה ביאר שההיתר הוא מחמת דכיון שמתקן לצורך סכנה לא חשיב כלל בנין של שמחה אפי’ הוא כותל של בית חתנות וכנ”ל, והוסיף עוד הט”ז שאפי’ הפסד ממון ג”כ שרי כיון דסו”ס עושה כן מחמת הפסד הממון ולא מחמת השמחה.

ולפ”ד הט”ז בניד”ד לכאורה יהיה שרי כיון שעושה כן למטרה חשובה שהיא שווה להפסד ממון (לכאורה), א”כ מוגדר הדבר כמו שאין כאן בנין של שמחה כלל, וא”כ יהיה שרי אפי’ מר”ח.

אולם לפי הי”א בטור הסוברים דלפי הגמ’ בבלי כל בנין אסור אפי’ בנין שאינו של שמחה, וכן פסק כמותם העטרת זקנים על השו”ע שם, [ועי’ בנחלת צבי לתלמיד הב”ח על השו”ע שם מה שכתב לבאר כן גם כוונת הירושלמי גופא שכל כותל שאינו נוטה ליפול חשיב לכו”ע גם להבבלי וגם להירושלמי כבנין של שמחה לענין זה, ובלשונו שנקט קושטא דמילתא משמע שנקט כן לעיקר כוונת הירושלמי, ועדיין יש לדון בכוונת], א”כ לכל הנך דעות (היינו דעת היש אומרים בטור ואולי דעת הנחלת צבי) בניד”ד לא יהיה היתר זה, בפרט שסיוד לפי איך שעושים היום עם השפכטל הוא נחשב כבנין לפי הגדרות הלכות שבת, ועי”ש בשו”ע הנ”ל בסי’ תקנא לענין ציור וכיור של כל בית דחשיב של שמחה, ויש מקום לומר דה”ה סיוד של בית חתנות להשו”ע, וה”ה של כל בנין למאן דאי’ ליה שנאסר לא דוקא של שמחה.

עכ”פ הגם שיש לומר לקושטא דמילתא דעיקר הפסק בפוסקים כהשו”ע שפסק דדוקא של שמחה אסור וכדעת הראשונים שסברו כן, (ועי’ גם בעולת שבת ומשנ”ב ושאר נו”כ), אבל גם לפי השו”ע דמיקל בבנין שאינו של שמחה, עדיין יש לעיין בהכרעת הט”ז דלצורך הפסד ממון שרי האם באמת נכלול בזה כל צורך שיהיה שברגע שיש צורך זה ממילא אינו של שמחה או שהוא דין מיוחד רק בהפסד ממון.

דהנה יעוי’ במג”א שכ’ בשם הב”י בשם הר”ן (והובא במשנ”ב) דכל בנין שא”צ לו רק להרוחה בעלמא אסור, והרי לפ”ד הט”ז כל דבר שמטרתו הסופית אינו שמחה אפי’ לבית חתנות שרי, ויל”ע למה לחלק בין הפסד לבין הרווחה, דהרי לפי טעם הט”ז אפי’ שיש מקום לשמוע לחלק בזה ולומר דלענין הרווחה שאינו מפסיד דבר בעין א”כ עיקר הבנין הוא למטרת שמחה, מ”מ לא משמע דהמג”א מיירי רק בבית חתנות, אלא מרחיב האיסור יותר מבית חתנות וכל הרווחה הוא בכלל בנין של שמחה.

ויעוי’ בבאר היטב שהביא דברי המג”א הנ”ל ובס”ק שאח”ז כ’ וז”ל, נוטה, אפי’ אם הוא בענין שאין בו סכנה אלא שיש לחוש להפסד ממון ג”כ מותר לבנות ואין אסור אלא בנין שהוא להרווחה ע”כ וכתב דברים אלו בשם הט”ז, והדברים אינם ברורים מהיכן הוציא מדברי הט”ז הך דינא דהרווחה דאמנם הגם שכ”כ המג”א בשם הר”ן, אבל בדעת הט”ז יש מקום לומר דכל שעושה מחמת ממון לא חשיב של שמחה אפי’ הוא של חתנות, בפרט דהר”ן גופיה [הובא לשונו להלן] חולק על ההגדרה של הרא”ש והטור לענין של שמחה, והט”ז אינו סובר כהר”ן בזה, דהרי הר”ן סובר שהגדרת שמחה אינה רק בבית חתנות וכיו”ב והט”ז אזיל כהדעות שמחמירים בזה.

ויעוי’ במשנ”ב שהביא גם דברי המג”א לענין הרווחה וגם דברי הט”ז לענין הפסד, ומבואר מדבריו דלאו דוקא בנין של שמחה לחתנות אלא דבנין להרווחה כיון שאינו לדירה חשיב כבנין של שמחה, וצ”ע דלכאורה הט”ז סובר כהדעות דבית של שמחה היינו כמו בית חתנות, ועיקר דברי הט”ז הם בסברא דמה שהוא להפסד אינו למטרת שמחה כלל אפי’ בבית חתנות, וכ”ש בלצורך הרווחה גרידא שלא בבית חתנות, דלפי שי’ הט”ז אינו נכלל בהגדרת שמחה כהפוסקים דלכאורה אזיל הט”ז כוותייהו, והרי הגדרת הר”ן לענין בנין של שמחה אינו כהגדרת הרא”ש והטור, והשו”ע והט”ז אזלי כהרא”ש והטור דדוקא בית חתנות חשיב של שמחה.

ואולי היה מקום לומר דראה המשנ”ב דברי הט”ז רק לענין שלא אסרו בדבר האבד כעין סברא שהביא הדעת תורה דלהלן, אולם בדבריו נראה שהולך כעין דברי הט”ז רק דמחלק לענין הרווחה להפסד דלענין הרווחה הוא כעין צורה של שמחה משא”כ מניעת הפסד אינו צורה של שמחה.

ומ”מ עיקר חילוק זה בין הפסד להרווחה כבר מצאנו בבאר היטב כנ”ל שכ’ כן בדעת הט”ז גופיה.

ולענין אם הלכה כהט”ז או לא, עי’ עוד במאמר מרדכי מש”כ לחלוק על הט”ז, ואולם עי’ יד אפרים מה שפי’ דברי הט”ז ועי’ לעיל מינה ביד אפרים ובפמ”ג שציין להם השעה”צ שמפקפקים על ראיית הט”ז, ועי’ מה שדן בדעת תורה לענין היתר דבר האבד.

עכ”פ בודאי שהרבה הפוסקים אינם סוברים להתיר מחמת הרווחה, וכך הכרעת המשנ”ב גם כן, ועל כן ככל שהיה מדובר בהרווחה היה לאסור מן הדין בשבוע שחל בו, וה”ה בכל ט’ ימים (עי’ יבמות מג ע”א וע”ב), רק דבאמת יש לדון מה הגדרת מצב כזה שיכול כרגע לשכור פועלים בזול יותר, אם נחשב כמו הרווחה או כמו צורך.

[וגם האם ההיתר לתקן קיר שצריך תיקון הוא רק בקיר שצריך תיקון לשימוש עכשיו או גם אם אין צריך לשימוש עכשיו עצם העובדה שמתקן קיר שבור העומד להיות בשימוש שוטף ורגיל [לא לצורך חתן וכיו”ב] בזמן מן הזמנים, מוגדר כתיקון שאינו של שמחה].

ועצם מה שיכול לשכור פועלים בזול יותר בימים אלו מאשר לאחר ת”ב לא חשיב דבר האבד ולא הפסד, כדמוכח בפ”ק דמו”ק שרק לב”ד הותר בכה”ג, וא”כ אפשר דחשיב הרווחה בעלמא, ואולם יעוי’ סי’ תקל”ט סעיף ה’, ובפשטות נראה דרק אם נזדמנה לו סחורה בזול מיירי שם אבל בדבר קבוע ששכר הפועלים בזול אז לא חשיב דבר האבד ויל”ע, ועי’ במשנ”ב שם סקל”ד שהביא בתוך דבריו מיש אחרונים דמיירי רק ברווח נדיר ולא מצוי, (וכאן לא שייך כיון שאין תעריף קבוע לעבודות לפי תקופת השנה הקבוע בכל השוק), ואולי החילוק בין מלאכה לקנייה.

מלבד היכא שא”א כלל לעשות בשאר ימות השנה אלא רק בבין המצרים, או כשיש צורך מצוה ברור מחמת סיוד זה דבזה יש להתיר בבין המצרים ג”כ כמ”ש הנו”כ [מג”א סק”ז וא”ר] לענין בית הכנסת דהוה מצוה דרבים (ולענין אם אין צורך מצוה לעשות דוקא עכשיו כיון דיכול לעשות לאחמ”כ קודם שנת הלימודים, א”כ לכאורה אינו מוגדר כמצוה דרבים, וכמו שבהלכות חוה”מ דבר שאין הציבור משתמשים בו במועד אינו מוגדר כצורך רבים).

[ובמאמר המוסגר יל”ע באיזה אופן מדובר שהבהכנ”ס הוא מצוה דרבים, דאם נימא שהרבים אינם צריכים קשיא מסברא כנ”ל, ואם נימא שהרבים צריכים א”כ אפי’ ביחיד כה”ג מותר, ויש לומר כגון בהרווחה או בציור וכיור שהוא איסור כמבואר שם בשו”ע, והמג”א דן שם על דין זה מה הדין בגוי, ואח”כ כ’ דבבהכנ”ס שרי דהוה מצוה דרבים, א”כ יש לומר דמיירי בציור וכיור].

(ועדיין היה מקום לומר לענין דבר האבד, דהנה לא כל סחורה היא דבר האבד כמבואר בריש סי’ תקלט, למרות שבהרבה פעמים סחורה יש הפסד כל דהוא כשמתבטל מהסחורה,  רק שיש איסור מלאכה ואיסור המלאכה אינו פוקע אבל כאן בניד”ד שהאיסור הוא שמחה ולא מלאכה, א”כ ברגע שיש כאן דבר האבד כל דהוא על הבעלים, א”כ אין כאן שמחה דההגדרה של דבר האבד הוא שונה, והפועל ודאי אין עליו איסור מצד שמחה, דאין לו שמחה כלל בבנין זה שאינו שלו, משא”כ בחול המועד שהאיסור הוא איסור מלאכה וכנ”ל, והאיסור מלאכה אין בזה היתר של דבר האבד, ולפ”ז בנידו”ד לגבי תשעת הימים באופן שיש הפסד יהיה מותר, ולפ”ז ההגדרה של דבר האבד כאן אינו כהגדרת שאר דבר האבד שמצינו בחוה”מ, דאם הו”א דשם הסד כל דהוא בסחורה חשיב דבר האבד א”כ בכה”ג יהיה מותר גם לפועל, דהרי נתבאר בהל’ חוה”מ [משנ”ב סי’ תקלז סקנ”ה מהמג”א שם וברמ”א סי’ תקמב ס”א ומשנ”ב שם סק”ד מהגר”א] דמותר גם לפועל מחמת דבר האבד של בעה”ב, ואף לבעה”ב מותר ליתן עבודה לפועל מחמת אין לו מה יאכל אף כשאינה לצורך המועד באופנים מסויימים, וממה שלא התירו ש”מ שאין זה מוגדר כדבר האבד, אבל כאן סגי שיש כאן איזו מטרה מסויימת של מניעת הפסד שבשבילו בונה עכשיו שזה מגדיר את המצב כבנין שאינו של שמחה ואז יהיה מותר גם לפועל כיון דלפועל אינו שמחה כלל מה שיש בנין זה עכ”פ לדעת הט”ז, ועי’ לעיל במה שנתבאר בדברי הט”ז).

ומ”מ לגוף דברי המג”א הנ”ל בשם הר”ן שהובאו במשנ”ב דהרווחה חשיב כשמחה, יש מקום לומר דרק אם הגדרת הבנין הוא להרווחה אבל אם הגדרת הבנין אינו לצורך הרווחה לא חשיב כשל שמחה, כלומר מאחר ועיקר הבנין הוא לתיקונו לשימוש רגיל ורק מה שמקדים התיקון הוא להרויח אפשר דאינו מוגדר כהרווחה.

ויעוי’ במקור לשון הר”ן בב”י שם שכ’ וז”ל, מדאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבנין של שמחה אבל אם היה כתלו גוהה סותרו ובונהו משמע דכי אמרינן איזהו בנין של שמחה זה הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך דאינו נעשה אלא לנוי ולהרוחה בעלמא עכ”ל.

ונקט הרווחה דומיא דנוי שהוא מטרת הבנין ואז אסור, א”כ לניד”ד יש לעיין דעיקר הבנין הוא לצורך ולא להרווחה אבל מצב הבניה כרגע שעושה זאת עכשיו הוא רק להרווחה בלבד ולא לצורך שימוש, ויש לעיין בזה אם חשיב שמחה או לא, והדעת נוטה דלא חשיב כשמחה, אולם ממה שהוכחתו היא מפשטות הירושלמי לאסור בכל גווני א”כ ר”ל שכל מה שאינו לשימוש הנצרך חשיב כהרווחה, ולכן מדמה הר”ן לנוי שהוא כדין הרווחה כיון שנוי זה אינו מוכרח לכך חשיב של שמחה (אע”ג דיש מקום לחלק לענין נוי גופא דיש לומר דנוי הוא דבר המיותר והוא מוגדר כשמחה, משא”כ דבר שבפועל יצטרך לו ורק מקדים את זמנו, מ”מ הנידון מסתימת לימוד הדברים בירושלמי שמשמעותו דלאו דוקא של שמחה אלא כל דבר שאינו מוכרח כרגע דומיא דכותל גוהה ליפול דרק בכה”ג חשיב שלא של שמחה), ויל”ע בזה.

ושוב נראה לי יותר דתורף דברי הר”ן כך הם, דהר”ן הבין שהירושלמי בא לחלק בין בנין של שמחה לבנין שאינו של שמחה, ולכך הביא הירושלמי דוגמא לדבר של שמחה שהוא הבונה בית חתנות לבנו ודוגמא לדבר שאינו של שמחה שהוא מי שהיה כותלו נוטה ליפול, ועכשיו דן הר”ן והולך דבדברים מסויימים נראה למי דומה האם דומה לבית חתנות או שדומה יותר למי שהיה כותלו נוטה ליפול, וקאמר דמי שבונה בית למטרת ליהנות מנוי שלו, כגון חצר יפה לטייל בה (מעין אבוורנקי של מלכים בבבלי), או שבונה בית למטרת הרווחה כגון שבונה פונדק להרוויח ממנו, א”נ ר”ל להרווחה שיש לו כבר בית ובונה תוספת כדי שיהיה לו יותר רווח [וזה יותר נראה בכוונתו] בכל כה”ג הוא דומה יותר למקרה של שמחה שבירושלמי מהמקרה של כותלו נוטה ליפול.

אולם בנידון אחר כגון בנידון שבאמת צריך לתקן את הקירות ורק רוצה לחסוך כסף לתקנן עכשיו במקום אחר כך, בכה”ג הרי כבר יותר דומה למקרה השני בירושלמי שכותלו נוטה ליפול, ואין כאן ענין של שמחה בזה שמצליח לחסוך חלק מההוצאות דהרי מטרת הבניה כאן היא לא להרווחה וק”ל.

וכמו כן גם לפי מה שיתכן לומר דלכאורה המשנ”ב עשה כעין פשרה בין סברת הרא”ש הנ”ל לסברת הר”ן הנ”ל [כמו שהזכרתי לעיל] עדיין יש מקום לטעון ולומר דרק בהרווחה גמורה החשיב המשנ”ב כדבר של שמחה ולא דבר שהוא נצרך ואינו נצרך עכשיו דזה שמא לא חשיב כדבר של שמחה.

לענין סיוד מי”ז תמוז לכתחילה דינו כהימים שקודם ת”ב עי’ בא”ר סק”ד בשם המהרי”ל.

ויש לציין דלדידן קיבלנו כמה מהלכותיהם אף כמו שבוע שחל בו, ויש לזה סמך מירושלמי למנהג זה כמ”ש בביהגר”א, מלבד היכא שיש צורך מצוה ברור שיש להתיר בזה.

שוב חשבתי דיש ליישב שפיר דברי האחרונים בדעת הט”ז דטעמא רבה אית בהו, דכשאדם עושה שלא להפסיד עושה כן דרך בהלה דאדם בהול על ממונו אבל כשאדם עושה להרווחה הרי שמח במה שמרויח, ולהכי נקטו הבאר היטב והמשנ”ב דהמג”א בשם הר”ן שאסר בהרווחה אינו סותר להט”ז שמתיר באופן של הפסד ממון.

ולפי הגדרה זו אולי יש מקום לומד דכל שבא למעט הוצאת ממון מוגדר כהצלה מהפסד ולא כהרווחה ויהיה מותר לפ”ז בניד”ד כיון שאינו למטרת הרווחת ממון מבחוץ אלא לחסוך על ממונו שכבר יש בידו.

וגם לפי מה שהבאתי בשם הר”ן ענין ההרווחה שהוא כשמחה יש אולי מקום לומר דאין ההגדרה במה שאינו צריך עכשיו אלא שעושה כן בשביל להרוויח לעצמו דבר זו היא השמחה, אלא שכשעושה כן מחמת הצורך גם אם אין צריך לו עכשיו ממש מ”מ עדיין אין זו שמחה, מכיון שצריך לזה ועוד שמה שעושה עכשיו דוקא אינו למטרת התעשרות והרווחת ממון אלא למטרת חסכון בהוצאותיו ובהפסדו ולפי ההגדרה דלעיל אינו נחשב שמחה ככל שעיקר מחשבתו בזה הוא למנוע הוצאות.

לסיכום הדברים יש פלוגתת ראשונים בהגדרת בנין של שמחה, דלכאורה יש ג’ דעות בראשונים, יש שי’ הרא”ש והטור דרק בית חתנות וכיו”ב אסור, ויש דעת היש אומרים בטור דהכל אסור [עכ”פ באין נוטה ליפול], ויש דעה אמצעית שהיא דעת הר”ן שמשווה בנין הרווחה לבית חתנות.

הט”ז אזיל בדרך הרא”ש והטור והמג”א אזיל בדרך הר”ן, ובאחרונים [הבאר היטב והמשנ”ב] נראה שצירפו ביניהם, אפשר בתורת הכרעה ואפשר שסברו שאין הר”ן סותר לדברי הרא”ש ועכ”פ שאין הט”ז סותר להמג”א [וכך הבאר היטב ודאי סבר].

אם נימא דהרא”ש אינו כהר”ן והט”ז אינו כהמג”א [ועי’ כיו”ב גם בגליון מהר”ש אייגר שכתב על דברי המג”א בשם הר”ן שאינם כהשו”ע דהשו”ע אזיל כשיטת הרמב”ם] א”כ להרא”ש והט”ז מסתבר שיהיה מותר, ואם נימא דאין כאן פלוגתא בין כל הנך נשאר לנו לדון הדין בזה, האם כל דבר שאינו צריך לו עכשיו מוגדר של שמחה או רק דבר שאינו צריך לו כלל אלא להרווחה מוגדר כשל שמחה, וגם אם נימא שיש פלוגתא והר”ן והגמ”א לא סבירא להו כהרא”ש והט”ז, אבל עדיין יש לדון מה דעת הר”ן והמג”א בזה, ולפי מה שנתבאר יש יותר נטיית הדעת לומר דמצד הסברא יהיה מותר וכ”ש שפשטות דעת הרא”ש והטור וכן הרמב”ם והמחבר והט”ז להתיר בכל כה”ג כיון שאינו של שמחה.

וכ”ש שאם יש הפרש משמעותי בשכר שמשלם עכשיו לשכר שישלם בין ת”ב לתחילת שנת הלימודים, יש יותר להתיישב בדבר.
 

הדין ברור בהרבה פוסקים שקידושין כאלו לית בהו מששא אע”פ שלאב יש נאמנות בב”ד במקום עדים מ”מ אין לו כח לשמש במקום עדי קיום.

ותחילה אביא בזה דברי הגרי”א חבר שביאר הענין וז”ל (בית נאמן חדר יד אות ב), ויש לי מקום עיון בהא דקיי”ל דמקדש בע”א אין חוששין לקדושין אפי’ שניהם מודים וכתבנו למעלה הטעם כיון דא”נ בדבריו לחוב לאחריני לא חלו הקדושין כלל כיון דלא חל ההקדש א”כ בהא דקיי”ל דאב נאמן על בתו לומר שקידשה או מטעם מיגו שבידו לקדשה או משום דהתורה נתנה לו נאמנות כמ”ש בפ’ האומר (דף ס”ד ע”א) א”כ יועיל קדושי אב בבתו קטנה בלא עדים כלל, והיה נלע”ד ליישב ע”פ מ”ש הרשב”א בחידושיו למס’ קדושין שם דלס”ד דמ”ש חב לאחריני הוא שע”י הקדושין נאסרים הקרובות, שהקשה שם דא”כ גר וגיורת מאי איכא למימר דשם לא שייך איסור קרובות, ותי’ שם דלא פלוג דכיון דעיקר קדושין הוא חוב ולא מהני בלא עדים, לכן גם היכא דלא שייך חוב ג”כ לא מהני דהתורה לא חילקה בזה, וא”כ א”ש גם בקדושי אביה דהתורה לא זכתה לאב אלא מה שיכולת בידה כשהיא גדולה דכיון דאפי’ בקדושי עצמה לא מהני בלא עדים גם בקדושי אביה כן עכ”ל, ומ”מ מבואר שהדבר פשיטא ליה שאין שום צד שקידושי אב לבתו שלא בפני עדי קיום חלים הקידושין.

וכן מבואר הדין כבר במרדכי (יבמות רמז נח) וז”ל, ולא דמי להא דאמרי’ פרק האומר קדשתי את בתי וכו’ ואמרינן בגמ’ נאמנין ליתן גט דלמא אומר קידשתי בפני עדים דאם לא הכי פשיטא דאין כלום דאפילו אמר קדשתי בפני עד א’ אין כלום ואפילו שניהם מודים עכ”ל, עי”ש בכל דבריו, ואיני נכנס לנידון של עד אחד לדעת הפוסקים האחרונים, עכ”פ מבואר דפשיטא ליה דקידושי בת קטנה שלא בפני עדים לית בה מששא.

וז”ל הרמ”א (באעה”ז סי’ לז ס”ו), בשם פסקי מהרא”י (תרוה”ד סי’ נ’) כשם שיכול האב לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או ע”י עצמה, שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך.

וכתב שם הרמ”א וצריך לומר לה כן בפני עדים, דהרי שליח קבלה צריך עדים, כמו שנתבאר לעיל סי’ ל”ה סעיף ג’ עכ”ל, ועי”ש בנו”כ דיש חולקים על דין זה וסבירא להו דחוששין לקידושין גם באופן שלא מינה את השליחים בפני עדי קיום מכיון שיש צד שמינוי השליחים הוא מדין ערב, עי”ש באבני מילואים.

ומבואר בדברי הפוסקים בזה דכל הנידון רק לעניין עדי שליחות האם דינם כעדי קידושין גופא או לא, אבל עדי הקידושין גופייהו לכו”ע צריך שיהיו ובלא עדים אלו אין קידושין.

ובשו”ע אה”ע (סי’ לז סכ”ג) אי’ בזה”ל, אב שאמר שקידש בתו, ואח”כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינו כלום, נאמן.

ובהג”ה שם הוסיף ול”נ דוקא תוך כדי דיבור נאמן, וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ”ה.

עכ”ל.

ומבואר דמ”מ אם אנו מקבלים דבריו שקידושי ראשון היו בפני פסולי עדות אין בזה שום ספק שהקידושין לא חלו, למרות שלפי צד זה לא אכפת לן לומר שכך היה שקידש את בתו, כיון שלא היו בפני עדים כשרים כדין.

ועי”ש בב”י ובב”ח שדין זה גופא יתכן דתליא בפלוגתא דרבוותא הרשב”א והר”ן האם נאמן לומר שהיה בפסולי עדות או לא, אבל זה ברור שאם אנו מקבלים דבריו שהקידושין היו בפני פסולי עדות זה מבואר מדברי כל הנו”כ שם דלית בהו מששאב הנך קידושין אפי’ שהאב מודה שהקידושין היו מכיון שלא היו בפני עדות כדין.

בכנסת הגדולה [אה”ע סי’ מב הגה”ט אות כא] כתב וז”ל, המקדש את הקטנה שכסף קדושיה לאביה והעדים היו פסולין לו ולא לבת, אין חוששין לקדושיו אפילו להצריכה גט.

הר”י אדרבי ז”ל סימן רל”א, רשד”ם חא”ה סימן ל”ג.

והרש”ך ח”א סי”ג הוסיף, שאע”פ שבשעת קבלת העדות כבר מת האב, אין בקדושין האלו בית מיחוש.

אמר המאסף וברור הוא שהמקדש את הגדולה בעדים קרובים לאב ורחוקים לאשה המתקדשת שקדושיו קדושין, אך מה שאני מסתפק באב המקדש לבתו קטנה והעדים כשרים לאב ופסולים לבת, מי נימא כיוון דכסף קדושין לאביה כשרים הם לעדות, או נימא דכיוון דהם קרובים למתקדשת אעפ”י שהם כשרים לאביה וכסף קדושיה לאביה, אין כאן קדושין, או לפחות ספק קדושין.

והוי יודע שמתוך דין זה דנתי שכתובה שחתמוה עדים קרובים לאב ורחוקים לבת פסולה, כיוון דאם מתה האשה בלתי זרע של קיימא חוזר על המקצת מחמת תקנת טוליטולא או מפני המנהג או מפני התנאי.

וליכא לאקשוי אפילו אי הם קרובים לקרובי האב הראוים ליורשו ורחוקים לו ולבת יהיו נפסלים מטעם שאם תמות היא בלא בנין, וכבר מת האב הם יורשים החצי דכולי האי לא חיישינן, שאם אתה אומר כן אין לדבר סוף.

אלא שהמעיין שם ברשד”ם ז”ל יראה דאפילו הם קרובים לאב אעפ”כ היא כשרה עכ”ל הכנסת הגדולה.

ומבואר מכל הנידון שצריך עדים, ולהדיא בסוף דבריו דן לגבי עדים קרובים לאב ומבואר מתוך זה דמיירי שהאב דווקא הוא המקבל הקידושין, ועי’ גם במהרשד”ם שם.

ומבואר דבעי’ עדי קיום, ושאילו יבוא האב ויאמר שהיו קידושין אלא שהיו שלא בפני עדים זה פשיטא לפי כל הצדדים דלית בהו מששא, וכן הביאו הנו”כ דברי הכנה”ג.

החזו”א ועוד פוסקים הורו שמותר, ויש להחמיר ליטול ידיו עכ”פ באופן שיוצא ידי חובת ברכה משום ששומע כעונה.

מקורות: ראה אשל אברהם מבוטשאטש פד שנטה להחמיר באופן שיוצא ידי חובת ברכה, ובאופן שאינו יוצא הסתפק ולא הכריע, אלא שלפני זה כתב לענין כמה דברים דדין אמן כהרהור כמו לגבי בית האמצעי של מרחץ וכן לענין קודם נט”י שחרית, וספקו לענין ידים מטונפות צע”ק אם דינו כהרהור לענין בית הפנימי וכיו”ב א”כ כך צ”ל הדין גם בידים מטונפות, ולמה הסתפק בזה, ואמנם לפני נט”י של שחרית שהי’ פשוט לו להקל הוא משום שהוא קל יותר כשעכ”פ אין ידיו מטונפות (דהיינו שקינח במידי דמנקי) שאז הוא רק לכתחילה מטעם הזוהר שלא לומר כך דברים שבקדושה, ולכן הקיל, ומובן למה הקיל יותר בזה, אבל מ”מ קשה שאם הוא מטעם הרהור למה לא הקיל בכל ידים מטונפות בפשיטות, ודוחק לומר שחזר בו ושוב ס”ל ליה שאין אמן כהרהור, דא”כ למה דייק להזכיר ברישא קודם נט”י של שחרית, ודוחק לומר דכוונתו שידיו מטונפות ודבר ההווה נקט, דכולי האי קשה לדחוק בב’ דברים.

ואמנם בכה”ח ד קח כ’ ע”פ הזוהר דבלא נטל ידיו שחרית יהרהר האמן בלבו, אבל כבר מבואר במשנ”ב סי’ ד ס”ק סא לענין חומרת הזוהר על קודם נט”י אין הלכה כהזוהר בדיעבד, רק דעדיין אין משם ראי’ לענין הנידון על עניית אמן בידים מטונפות ממש, ועי’ משנ”ב סי’ א סק”ח לענין אמירת מודה אני בשאני ידיו נקיות.

ויש שהביאו ראי’ מהרמ”א ס”ס פד שאסור לומר אמן בבית המרחץ דה”ה באין ידיו נקיות, (ולהא”א הנ”ל הוא רק בבית הפנימי וכ”כ המשנ”ב שם סק”ז), ואילו מודה אני נחלקו האחרונים אם מותר לאומרו במקומות המטונפים [עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ א שם], א”כ אמן חמור, אבל לפמ”ש האחרונים דמיירי בבית הפנימי כנ”ל עדיין אין להוכיח מהרמ”א דבידים מטונפות אסור לענות אמן, דהא אשכחן דהרהור מותר בידים שאין מטונפות ובבית הפנימי של מרחץ אסור, וא”כ שמא גם באמן הדין כך.

ויעוי’ בפמ”ג ריש תלב דמבואר בדבריו שצריך להיות ידיו נקיות כשעונה אמן, ואולי מיירי דוקא בברכה שיוצא בשמיעתה כמו שהציע לחלק בזה הא”א מבוטשאטש הנ”ל, והטעם משום דשומע כעונה, וכמו”כ שמא דוקא לכתחילה, אבל מודה דבדיעבד כשאין ידיו נקיות וכבר שמע הברכה יענה אמן.

ובעיקר מש”כ האשל אברהם מבוטשאטש להחמיר ביוצא בברכה משום שומע כעונה, ושביארתי כן כוונת הפמ”ג לגבי בדיקת חמץ, כ”כ הב”ח [סי’ קפג] והפמ”ג [משב”ז שם סק”ג] שכיון ששומע כעונה אסור לו להיות בגילוי הראש, ומזה ממילא שמעי’ ג”כ דאם אינו מתכוון לצאת לא החמירו ועכ”פ לא הוה פסיקא להו להחמיר בזה, וממילא יש מקום לומר דה”ה לעניננו.

החזו”א בדינים והנהגות ד כט כ’ דעונה אמן כשידיו מטונפות, וכ”כ בתפארת אדם א שאין להחמיר בזה דחומרא דאתי לידי קולא הוא, ולאור דברי הפוסקים הנ”ל יש להעמיד כ”ז רק בשאין כוונתו לצאת יד”ח הברכה.

להמשיך להשתמש בו בדרך קבע אסור מכיון שאינו שלך, ומבואר בפוסקים שאסור להשתמש אפי’ לצורך מצוה בספרים של אחרים בדרך קבע, וכמו כן אם ימשיך להשתמש בחפץ יש בזה חשש של מחילה וויתור על הטעות של המקח טעות, אבל להשתמש באקראי באופן שאין כוונתו למחול בזה, יתכן שמותר, כדין שימוש בספר של אחר לצורך מצוה באקראי שהכריעו הפוסקים שמותר, ובזה יש מקום לומר שאינו ויתור על המקח טעות, מכיון שגם אם לא היה של הקונה כלל היה מותר לו להשתמש בו.

ואמנם בספרים העומדים למכירה ודאי יש שמקפידים עליהם שלא ישתמשו בהם, אבל ספר פגום שעומד לגניזה, וכבר השתמשו בו בלאו הכי עד עכשיו, לא מסתבר שמקפידים עליו אם משתמש בו באקראי ובזהירות.

מקורות: לענין שימוש בספרים, עי’ רמ”א או”ח יד ומג”א ומשנ”ב שאסר אפי’ באקראי, וראה ב”מ כט ע”ב, ובדעת נוטה כ’ הגרח”ק דהאידנא מותר באקראי, וכך המנהג הרווח, וכמ”ש בעה”ש באו”ח שם (אף שמעיקר הדין לא סבירא ליה) ובליקוטי מהרי”ח שכך המנהג כיום, ויתכן שכהיום הספרים עמידים יותר בפני שימוש אקראי, ויש שכתבו דגם מחמת שהספרים זולים היום פחות מקפידים עליהם, (ויעוי’ בבהגר”א סי’ קסג ס”ק קה, ועה”ש חו”מ יז לענין ספרים שבבהכנ”ס, אלא שלענייננו אינו שייך).

לענין מי שמשתמש אחר שראה המום במקח שהוא מבטל את טענת המקח טעות, ראה חו”מ רלב, ג.