הלכה

בב"ב קמג ע"א וקי"ל כרב נחמן דאמר וכו', אע"ג דדברי ר"נ נאמרו לעיל קמב מ"מ דרך הפסק להביא בסוף הדברים יחד בפרט גבי רב נחמן דהטעם שהלכה כמותו משום שהלכה כמותו בדיני ממונות, וכה"ג אמרי' בעלמא והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני (אביי) בפרק השולח בגיטין, ויש שם כמה דעות בראשונים איך לבאר דברי הגמ' שם, עי"ש בפרש"י ור"ח ויש מי שכתב מאמר מורחב בזה, וכן מצינו בעוד מקומות גם על אמוראים אחרים שפסק ההלכה הובא בסוף הפלוגתות.

כתב רש"י מצחק לשון עבודה זרה, כמו שנאמר (שמות לב ו) ויקומו לצחק, דבר אחר לשון גלוי עריות, כמה דתימא (להלן לט יז) לצחק בי, דבר אחר לשון רציחה כמו (ש"ב ב יד) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו'.

מה שנקט רש"י לגבי ויקומו לצחק "כמו שנאמר" וגבי לצחק בי נקט "כמה דתימא" שפירושו כמו שתאמר, יתכן לבאר דויקומו לצחק הוא מלשון התורה ור"ל שהתורה קבעה שע"ז חשיבא צחוק וגיחוך (וע"ע מגילה כה ע"ב) אבל גבי ג"ע הלשון שהביא רש"י הוא ממה שכתבה התורה מאמרה של אשת פוטיפר, וקאמר אתה תאמר כלומר שהדבר ידוע שכך הוא שג"ע הוא דבר שחוק וקלות ראש.

בהחלט יתכנו סתירות בדבריו כמו בדברי כל מחבר, וכגון מה שמצינו גבי ברכת ברוך מציב גבול אלמנה דבאחרונים (משנ"ב ופמ"ג) מבואר בשם הב"י שהוא רק בזמן בית שני ובשו"ע לא משמע כך (עי' מה שציינתי בתשובה אחרת), וכידוע שהמהריק"א כתב ספרו השו"ע כקיצור הלכות אחר שכתב ספרו הב"י ופעמים שנתחדשו לו דברים ולפעמים חזר בו.

וכן מצינו שכתב את ספרו בדק הבית אחר שכתב הב"י וחזר בו שם מכמה דברים שכתב מתחילה בב"י, וגם יש סתירות בין שאר חיבורי הב"י כגון בין אבקת רוכל לבין השו"ע (כמו הסתירה לענין צורות של בע"ח שציינתי בתשובה אחרת).

ועי' במאמר נרחב בנידון זה ובנידונים נוספים מהרב אריאל אפרים אהרונוב (עץ חיים לד) כגון בעמ' תקכז שהצביע שם על איזהו מקומן שמצינו חידושי דינים המובאים בשו"ע ולא הובאו ביתה יוסף אלא רק בבדק הבית, ולמד מזה הכותב שם דכנראה כתב ב' החיבורים יחד עכ"ד עי"ש בהרחבה (ולא עיינתי בכל דבריו שם), וכמובן יש לציין (אם לא נכתב שם) דעכ"פ נתחדשו לו הדברים באחד מהם (היינו בשו"ע או בבדה"ב) ואחר כך השלימם לשני, ועי"ש בכל המאמר בהרחבה וכדאי שתעיינו שם שמובטחני שתהנו מהמאמר ההוא מאחר ושאלתם שאלתכם, והרב הכותב כבר נודע לנו בכתיבת מאמרים המועילים כגון בענין ברכת המינים ובענייני נגלות האר"י.

והאחרונים דנו דבפסקי דינים שהביא המהריק"א בב"י מהפוסקים (שהובאו ביתה יוסף ולא עלו על שלחנו) ואחר כך לא הכניסם להשו"ע לפעמים לא הכריע כמותם (וגם לא הכריע שלא כמותם), עי' חיד"א וכנה"ג ועוד (הובאו בהגהות בטור הוצאת המאור), וכידוע שגם כתב סת"ם המכונה כתב הב"י לא היה נהוג במקומו ובזמנו של הב"י למרות שבב"י העתיק דברי הנוהגים בכתב זה, ולפעמים השו"ע השמיט פסקי דינים הנזכרים בב"י לא משום שלא סבר להו אלא משום שעיקר חיבור השו"ע נתחבר לברר חידושי דינים היוצאים מסוגיית הגמ' ואין עיקר חיבורו בהבאת מנהגים והנהגות למרות שלפעמים הביא גם מזה.

וכמובן שגם כשיש מפרשים דברי השו"ע דלא כהב"י אין זה כלל גמור שהשו"ע צריך ללכת דלא כהב"י דאדרבה לפעמים יש להוכיח מהב"י כוונתו בשו"ע כשיש ספק מה דעתו בשו"ע, ולפעמים המפרשים השו"ע באופן אחר לא ראו הב"י והכל לפי הענין.

ועי' בספר פלאות עדותיך ח"א סי' א ענף יא שדן בטוטו"ד בדברי האו"ת שהשו"ע ורמ"א נכתבו ברוה"ק כמה ענפים השייכים לזה כגון סתירות בין השו"ע לשאר חיבורי הב"י וכן האם מהריק"א עצמו היה חוזר בו ממש"כ בשו"ע או דילמא דכיון שנכתב ברוה"ק לא, וכן מצד תורה לא בשמים היא, ועי' באחרונים (הובאו בהערות טור המאור) על דברי הראב"ד שרוה"ק הופיעה בבית מדרשו לפסול נקטם דהכונה לקדושת התורה, וכן מבואר מדברי החזו"א בריש יו"ד עי"ש, וממילא פשיטא דיוכל לחזור בו אח"כ.

כמדומה שפשוט שמה שהקפידה התורה על טומאת כהנים הוא משום קדושתן, עי' ברמב"ן עה"ת, וכלשון הכתוב לא יטמא דהאיסור הוא טומאה, וממילא מכיון שבחצי שיעור אין חצי טומאה ממילא אין איסור כלל.

ויש לציין שכן מבואר להדיא בכמה ממפרשי האיכה רבתי ברד"ל ורש"ש ויפה ענף שירמיה היה נוגע באיברים שלא היה בהם שיעור טומאה וזה הותר לו אע"פ שהיה כהן.

יש בזה ענין כמבואר במדרש רבה [ב"ר לז לז] שמזכירים בזה את האבות בבנים (והוא מסדר עולם דסתמיה ר' יוסי וכן בתוס' רבינו יהודה על ברכות נז הביא זה מסדר עולם), ויש לזה תועלת גם לאבות שיהיה להם זכרון בארץ [ועי' תורה תמימה בראשית לב יא], וגם לצאצאים שיזכרו דרכי אבות וילכו בהם, ובכך ימשיכו שלשלת הדורות, ובפרט אם האב צדיק מתפללים שזכותו תועיל לתינוק שיוכל להמשיך ולילך בדרכיו.

וכן מצינו בהרבה מקומות בחז"ל שנהגו והחזיקו במנהג זה כשושילתא דרבן גמליאל שנהגו בזה ועוד משפחות, וכן בפ"ג דמו"ק ואסיקו שליה חנין על שמיה, כמו שהרחבתי בשכיחא, ועכ"פ במקרה שהסבים היו צדיקים שאז יש מקום להקדימם לפני שקורא ע"ש צדיקים אחרים וכ"כ בתשוה"נ ח"ג סי' רצז.

וכן מבואר בפוסקים שיש במנהג זה גם משום כבוד אב (שד"ח מערכת כ קלל קד, שדה הארץ חיו"ד, עיקרי הד"ט הל' כאו"א, משנה הלכות ח"ג סי' רנג, וכעי"ז הובא בשם הגריש"א בספר קוראי שמו עמ' קד), ויש קצת פוסקים שנקטו שאסור לשנות מזה במקום שיש לכבד האב בכך (עי' בשדה הארץ ועיקרי הד"ט שם), ולא ניכנס למנהג זה כעת.

ואם הסב היה רשע אין לקרוא על שמו, דרשעים אין קוראים בשמם (יומא לח ע"ב), ויכול לגרום נזק לרך הנולד ברוחניות ובגשמיות כמבואר בגמ' יומא שם.

ובמקרה שיש מחלוקת סביב נתינת השם איזה שם לתת הורה בזה הגרח"ק לקרוא בשם המתבקש ולכוון על שם צדיק, כגון אם המשפחה מבקשת לקרוא על שם סב רשע שנקרא אברהם יקרא לרך הנולד אברהם ויכוון לאברהם אבינו עליו השלום.

ובמקרה שהסב נקרא בשם שלא ידוע צדיק בשם זה וכופים עליו לקרוא על שם סב זה בלא מוצא, לכל הפחות מוטב שיקרא שם נוסף ביחד מכיון שיש אומרים שכשקורא שם נוסף נחשב שינוי השם ולא נחשב כהשם המקורי (ראה דרך שיחה עה"ת מהגרח"ק, וכמדומה שהי' לי בעבר הוכחה לזה מדיני חתימת שמות גיטין).

א) הנה במשנ"ב ס"ס קנא סק"מ הביא שיטת הרמב"ם בתשובותיו פאר הדור שהאיסור הוא רק מעל מקום היכל הס"ת, וממילא בבהכנ"ס שאין שם ס"ת אין שם איסור זה, וכעי"ז כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ט סי' לב להתיר בבהכנ"ס שאין בו ס"ת ע"פ דעת הרמב"ם הנ"ל.

ויש להוסיף עוד דאף בשעה שיש שם ס"ת מאחר שאינו בדרך קבע אין בזה איסור לכאורה לפי מה שנתבאר בתשובה אחרת (ד"ה ספר תורה במחסן מתחת בית האם אוסר לדור מעליו) שאין איסור לעשות מלאכה בבית שמעל ס"ת שמונח שם באקראי וכן מבואר במשנ"ב סקמ"א דאפשר שמותר לדור מעל בהכנ"ס אקראי שאין בו קדושה (והרחבתי בזה בתשובה אחרת ד"ה מי שנתן רשות להתפלל בחניית ביתו באופן זמני ואקראי האם מותר להמשיך לגור בדירה שמעל החנייה), ועי' סי' קנד דמבואר שבהכנ"ס אקראי אין בו קדושה גמורה, ועי' להלן, ויש מקום לומר דגם בהכנ"ס שאינו קבוע להיות שם ס"ת חשיב הס"ת שם כאקראי ועיקר בהכנ"ס חשיב כמקום בלא ס"ת, עכ"פ אם כך היה מתחילה (דאם כבר קידשו שם ארון קודש לס"ת כשהיה המקום פעיל ואחר כך ביטלוהו הוא עוד נידון).

ב) אבל עצם דברי הרמב"ם שם אינם ברורים לכו"ע, דבדברי הפוסקים (מרדכי בשם מהר"ם ומהרי"ק) שהובאו בב"י וכן בשו"ע גופא סי' קנא סי"ב מסתימת דבריהם משמע שהוא בכל שטח שמעל בהכנ"ס ובכל בהכנ"ס, וגם למדו שם ובד"מ שם כמה דינים מהיכל ובהיכל בבית שני לא היה ארוה"ק כלל כדתנן בפ"ה דיומא מ"ב אלא קדושה בלבד, ומאידך גם בהכנ"ס הוא מקדש מעט גם בלא ס"ת לענין כמה דינים.

וגם במשנ"ב שם מתחילה ביאר דברי המחבר דיש להסתפק אם מותר להשתמש שאר תשמישים מעל בהכנ"ס, ואחר כך כתב המשנ"ב ולפי מ"ש בשע"ת בשם תשובת פאר הדור יש להקל וכו' עכ"ל, ומשמע לפו"ר מדבריו דרק לפי דעת האר הדור יש להקל בזה אבל לפי הדעה הראשונה המובאת בשו"ע אין להקל בזה (היינו בשטח שמעל בהכנ"ס מלבד מעל ארון הקדש), אלא דמשמע שנוטה שיש גם מקום להקל בזה מעיקר הדין משום שהוא דרבנן וגם האיסור אינו ברור לכו"ע בשאר שימושים דגם המהר"ם המחמיר בשאר שימושים שהובאו בשו"ע הוא רק ספק ולא שבקי' פשיטותיה דהרמב"ם משום ספיקא דמהר"ם, אבל לכתחילה המשנ"ב שם בסקמ"ב מחמיר לשומר נפשו לרחק מעל כל שטח בהכנ"ס, והיינו אפי' באופן שיש צירוף נוסף הנזכר ברמ"א שם שהבית לא נבנה מתחילה לבהכנ"ס, וכ"ש במקום שאין עוד צירוף ששומר נפשו ירחק מזה.

ג) אמנם בשבט הלוי ח"י סי' לה סק"א כתב שהמשנ"ב הכריע לגמרי להקל כדעת הרמב"ם ודבריו צ"ע, אבל מ"מ גם הוא כתב שם וכן בתשובתו הנדפסת בשה"ל ח"א סי' כז שהמנהג הוא להחמיר שלא להשתמש תשמיש קבוע של גנאי בכל השטח שמעל בהכנ"ס עכ"ד.

[ויש לציין דאם נימא דהרמב"ם גופיה מודה בתשמיש קבוע של גנאי א"כ אולי יש ליישב קושי' דלהלן ממתני' דשטיחת פירות שהרמב"ם סובר דזה תשמיש קבוע של גנאי כמו הצד שהובא במאמ"ר, וממילא מחד גיסא לא קשיא עליה ממתני' ומאידך גיסא יחמיר הרמב"ם בתשמיש של גנאי וה"ה תשמיש עראי של גנאי, ומש"כ השבה"ל תשמיש קבע של גנאי אפשר שכוונתו למש"כ המשנ"ב סקל"ט דשכיבת ארעי לא מקרי תשמיש גנאי ושכיבת קבע מקרי תשמיש גנאי, אבל בשאר תשמיש גנאי כ' השעה"צ שם סקכ"א דפשיטא שאפי' בדרך מקרה אסור, אולם הפאר הדור הקל גם בשכיבה, רק דיש לומר שהפאר הדור לא מחשיב שכיבה לתשמיש גנאי כן במשנ"ב בסקמ"א נראה שחילק בין תשמיש גנאי גרידא כשכיבה לתשמיש מגונה מאוד כמו דבר טינוף שבזה נקט שיש להחמיר גם באופן שהקל הרמ"א].

ד) והנה במור וקציעה הקשה על דברי המרדכי בשם המהר"ם שכ' דמדינא לא ברירא איסורא להשתמש שם תשמיש שאינו מגונה ורק יש להזהר בתשמיש מגונה, והקשה דבמתני' במגילה כח תנן ואין שוטחין על גגו פירות, ויש מן האחרונים שרצה ליישב דזה חשיב כתשמיש מגונה, ועי' במאמר מרדכי שם שנתקשה מאוד ביישוב זה מכמה טעמים, ונשאר בקושי'.

ולולי דנשאו ונתנו בזה רבוותא הו"א בפשיטות דדברי המשנה מיירי כשהגג בבעלות בעלי בהכנ"ס ודברי מהר"ם מיירי כשהגג בבעלות אחרת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן רק תשמיש מגונה אסור.

אבל יתכן דלא רצו לתרץ כן דהרי כ' הד"מ שמאחר שהאיסור נלמד מן ההיכל א"כ אם נבנה הבית תחילה אין בהכנ"ס אוסרו דבזה לא דמי להיכל, וממילא למדו מזה המו"ק ומאמ"ר דלפ"ז אם הבית שייך לאדם אחר ג"כ להד"מ לא יהיה בזה איסור כיון דלא דמי להיכל, וכמו שהמשנ"ב סקמ"א למד מדעת הרמ"א דגם אם כשבנו בהכנ"ס למטה נבנה בית הדירה למעלה דשרי להשתמש שם להרמ"א, וממילא קשה דבגג גרידא כבר תנן ואין שוטחין על גגו פירות.

אכן יש מקום לטעון דגם להרמ"א לאסור הוא גם כשהגג אינו בבעלות בעלי בהכנ"ס ולמרות זאת האופן שיש ללמוד לפי שי' הרמ"א מן ההיכל להתיר הוא רק באופן שקדם השימוש בבית העליון לשימוש בהכנ"ס (ואף שהקל המשנ"ב להרמ"א באופן שכשבנו למטה בהכנ"ס בנו למעלה בית דירה מ"מ באופן שרק הגג היה שייך לאדם אחר אפשר שלא החמירו), אבל כשרק כ"א בבעלות אחרת שמא בזה עדיין ילפינן מההיכל לאסור בכה"ג, דמ"מ מאחר שעיקר הנידון דומה לשם לא ראו לחלק לענין תשמיש מגונה שהוא גנאי לבהכנ"ס אף אם הוא בעלים על העליה, וכמו שמצינו בבה"ל בסי' קנד לענין בהכנ"ס אקראי בשם הריטב"א במגילה כח שלענין תשמיש מגונה אוסר וכעי"ז בשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג (וכעי"ז מצינו בבהכנ"ס שנבנה על תנאי שאע"פ שלא נתפס בו רשות קדושה דאין קדושה חלה נגד רצון המקדיש אבל לענין תשמיש מגונה חל כמבואר בשע"ת סי' קנד בשם כנה"ג ובה"ל שם בשם הריטב"א במגילה כז ע"ב, וה"ה י"ל מה שחל כאן כנגד רצון הבעלים איסור שימוש תשמיש גנאי, ואע"ג דלגבי בהכנ"ס אקראי הזכיר המשנ"ב בסקמ"א צד להקל בגג מ"מ שם הוא תרתי לטיבותא שהוא אקראי וגג משא"כ כאן שרק חדא לטיבותא שהוא גג אבל בהכנ"ס קבע).

ובפרט לפי מה שהכריע המשנ"ב בסקמ"ב כהדעות להחמיר אפי' באופן שמקל הרמ"א (כשקדם הבית לבהכנ"ס) א"כ ודאי לא ילפי' מהיכל להקל באופן שאין הבית בבעלות בעלי ומשתמשי בהכנ"ס.

ומ"מ גם אם נימא דהרמ"א מקל גם באופן שהבית מעל בהכנ"ס אינו בבעלות בעלי בהכנ"ס, וכן לפי המחמירים בזה (ועי' ט"ז ומשנ"ב סקמ"א), אבל עדיין יתכן לחלק דכל מה שלמדנו מן ההיכל הוא אמנם כשהגג למעלה בבעלות בעלי בהכנ"ס ושלא קדם שימושם לשימוש בהכנ"ס, אבל עכ"פ באופן שיש שימוש אחר ברשות שלמעלה, ואז מלאכה אינה אסורה אלא רק מלאכה בזויה (וכגון שמתחילה שבנו את בהכנ"ס בנוהו באופן שהגג שלמעלה בנוי בו דבר נפרד), ואילו מתני' דאין שוטחין על גגו פירות מיירי כשאין גגו בנוי ואינו מיוחד לשום שימוש אחר.

וכעי"ז מצאתי להדיא בבה"ל סי' קנא סי"ב ד"ה יש, דמתני' שם מיירי באופן שהגג הוא גלוי ואז אסור שום שימוש מאחר שהגג מתייחס לבהכנ"ס, וכל הנידון כאן של מהר"ם ורמב"ם לגבי שאר שימושים הוא רק במקום סגור מעל בהכנ"ס שאינו מתייחס לבהכנ"ס כגון בנין קומות.

וממילא בניד"ד בבהכנ"ס שאין בו ס"ת משמע דעכ"פ פשיטא ליה להמור וקציעה דאסור לעשות מלאכה על גביו, וגם להאחרונים שדנו לתרץ מתני' שאין שוטחין פירות דזה תשמיש מגונה (עי"ש במאמ"ר), עכ"פ חזינן שדנו על כל גג בהכנ"ס ולא רק מעל היכל הס"ת.

ה) וכן יש לציין דעת הט"ז שסובר דאיסור לדור מעל בהכנ"ס הוא משום שמונע התפילה לעלות כ' השעה"צ סקכ"ב בדעתו דלפי שיטתו הוא אפי' בבהכנ"ס של אקראי, ולפ"ז כ"ש בבהכנ"ס שאין ס"ת, ואמנם השעה"צ שם כתב שעיקר סברתו אינה מוכרחת ועמא דבר להקל בזה, וכעי"ז באב"ז או"ח סי' לב סק"ב וקריינא דאגרתא ח"ב סי' פו שהמנהג להקל, אבל הט"ז עצמו כ' דמתו בניו מחמת זה, ועי' גם בכנה"ג ס"ס קנא שכל מי שהשתמש בעליה ע"ג בהכ"ס לא הצליח מהם ירדו מנכסיהם ומהם שמתו וכו', ועי' גם בספר חסידים סי' תתיב תתיג ובהערות החיד"א ברית עולם שם.

ו) ויש לדון לדעות הראשונים דמהני תנאי בבהכנ"ס ואפי' בא"י (ועי' בבה"ל סי' קנא סי"א, ועכ"פ אם נימא שכך המנהג כדעות אלו), א"כ בהכנ"ס שעשו בו תנאי צל"ע אם מתיר להשתמש תשמיש מגונה על גביו או לא.

וצדדי הספק הוא דאמנם מצינו שלא התירו להשתמש תשמיש מגונה בו עצמו למרות שעשוי בתנאי וזה מפורש בגמ' ואעפ"כ אין נוהגין בהן קלות ראש וכו', א"כ מה הדין בתשמיש מגונה על גביו.

ולכאורה יש לפשוט ספק זה לקולא ממ"ש המשנ"ב בסוף הסי' קנא סקמ"א שהזכיר צד לגבי מה שהקלו בדירה על הגג בכה"ג בבהכנ"ס לזמן אע"ג דבהכנ"ס לזמן אוסר תשמיש מגונה בתוכו (וכנ"ל בשם בבה"ל סי' קנד בשם הריטב"א והשע"ת שם בשם תשובת כנה"ג), ומבואר מזה דתשמיש מגונה על הגג אינו באותה דרגת איסור כמו תשמיש מגונה בתוך הבהכנ"ס עצמו.

ז) עכ"פ לעיקר הנידון בתשובה זו אם בהכנ"ס שיש בו רק ס"ת אסור או מותר, התשובה שאינו ברור כלל שהוא מותר, והמשנ"ב כ' דשומר נפשו ירחק מהיתר זה (ומה שכ' דעמא דבר להקל היינו בבהכנ"ס של שכירות אקראי), והחולקים על ההיתר בתשובת פאר הדור הם רבים, ובכללם המהר"ם ומרדכי ומהרי"ק ושו"ע ורמ"א וט"ז ומור וקציעה וכנה"ג ומאמר מרדכי, והט"ז וכנה"ג כ' שיש בזה משום סכנה.

ח) אולם במקרה של שאלה זו בס"ה יש עוד כמה צירופים להקל בזה, חדא דאין ס"ת ועוד דגם חשש הט"ז שמונע התפילה מלעלות יל"ע אם הוא רק בזמן התפילה, ואם נימא הכי אולי סגי שישמרו על נקיות בזמן התפילה, כיון שבבהכנ"ס הנ"ל מתקיימים תפילות רק בשב"ק כעת והוא נעול במשך השבוע, ועוד לפי מה שהיה נשמע שרוב הבית אינו מעל בהכנ"ס ואולי שייך באופן כזה להזהר שלא לעשות תשמישים מעל שטח בהכנ"ס (עי' הליכ"ש תפילה פי"ט ס"ג שכ' דעכ"פ שלא יקבע חדר השינה מעל בהכנ"ס, ושכיבת קבע הוא תשמיש גנאי כדלעיל בשם המשנ"ב, ואם נזהר גם בתשמיש ארעי אז יוצא גם ידי חובת המחמירים בתשמיש ארעי מעל כל שטח בהכנ"ס, אם כי מסתמא שאינו שייך במציאות לנהוג ככל קדושת בהכנ"ס בחדר בתוך ביתו), ועוד דהרי מסתמא כשנבנה הבנין עדיין לא היה למטה בהכנ"ס, (ועכ"פ נבנו שניהם יחד על דעת שהקומה למעלה היא בית דירה, שבזה ג"כ בודאי לא הוקדש למעלה כמ"ש המשנ"ב סקמ"א), וממילא לפי שי' הרמ"א אין בזה חשש כלל, וגם שלא הקל המשנ"ב כהרמ"א לכתחילה מ"מ לענין צירוף ודאי שאפשר לצרף דעתו, ויש לצרף ג"כ דמסתמא אין כאן חשש דאורייתא, ולפי המבואר בעה"ש סי' קנא סט"ו ג"כ אינו מעיקר הדין שהרי א"א לחדש איסור ולדמות מדעתינו לגגות היכל, ויש להוסיף דבגגות היכל נאמרו דיני קדושה שלא נאמרו כן, וגם בלשונות הראשונים שהובאו בב"י ג"כ אפשר דמשמע יותר שאינו איסור מעיקר דינא אלא זהירות.

ולכן אם ירצה להקל בזה יבדוק הצדדים הנזכרים בתשובה זו ויבאר פרטי המציאות ויקל בזה כפי מה שיחליט אם לחשוש לסכנה שהזכירו האחרונים או להקל בזה כהמנהג ובצירוף הצירופים הנזכרים.

יתכן להביא ראיה מדינא דמקנח בעפר (סי' ד סכ"ב) דמשמע שעפר עצמו אינו לכלוך, ואף מועיל לתפילה כשאין מים, ואף שאינו מועיל לניקיון כמים ממש כאשר הידים כבר התלכלכו מדבר לכלוך אחר, אבל מסתמא דלכלוך לא חשיב כלל, אא"כ הריצפה מלוכלכת, שאז הנוגע בו והתלכלך יצטרך ליטול ידיו דלא גרע ממנעלים.

ומ"מ כתב השו"ע בס"ס קפא דגם לשיטת התוס' דא"צ מים אחרונים אבל אם הוא איסטניס וירחץ ידיו אסור לברך קודם שירחץ ידיו דחשיב ידיו מלוכלכות, ולכן הנוגע בריצפה ג"כ אם הנגיעה מפריעה לו ויטול ידיו א"כ יצטרך ליטול ידיו קודם שמברך, וכן אם מואס באכילה כל זמן שידיו נקיות, עי' מה שכתבתי בתשובה אחרת [ד"ה המשתמש בממחטה לכיחו וניעו והיא לחה האם מחמת זה מתחייב בנטילה].

ולענין הנוגע בגלגלים כבר כתבתי בתשובה הנדפסת בעם סגולה דמסתבר שצריך נטילה דלא גרע ממנעלים גם אם נימא דבמנעלים הרחיצה הוא רק בנוגע בסוליית הנעל, כאן הרי הגלגל מתגלגל על הארץ בדוחק כל הזמן על כל דבר לכלוך וזוהמא וחשיב כנעל ממש עכ"פ כשאינו נקי.

אין איסור בעצם נשיקת אבנים, אבל אם עושה קידה ע”ג אבן צריך להזהר שלא יגע הראש באבן שבקרקע, ובאופן שמנשק אבן גבוהה מן הקרקע שאין צריך לקוד גופו לזה (כלומר לעשות קידה בגופו) לא יימצא איסור זה.

מקורות:

אע”ג שיש איסור השתחוואה ע”ג אבן אבל אין אין איסור נישוק אבן כמבואר בשלהי כתובות קיב ע”א דר’ אבהו הוה מנשק כיפי דעכו.

ובסוכה [נג ע”א] אמרי’ דקידה היינו שנועץ ב’ גודליו בארץ ונושק את הריצפה, וסתם רצפה של אבנים היא, ומשום השתחואה ליכא התם, וצ”ע דמבואר במשנ”ב סי’ קלא סק”מ דע”ג רצפת אבנים אסור אפי’ דרך קידה, וצ”ל ב’ עניינים דמש”כ נושק את הרצפה היינו בבהמ”ק דשם לא אסרה תורה רצפת אבנים כמבואר במגילה, ואילו מש”כ לוי אחוי קידה קמיה דרבי היינו שלא ע”ג רצפת אבנים, וממילא ליכא ראי’ גם לענייננו להתיר נשיקה.

והטעם לזה משום שלא נזכר איסור כזה בתורה וכל דבר בחזקת היתר מה שלא נכתב איסור כמ”ש התפא”י ואחרונים ופשוט.

וכמובן שבאופן שיש פישוט ידיים ורגלים או בשאר האופנים המבוארים במשנ”ב סי’ קלא סקמ”א יהיה אסור לקרב הראש לרצפה [והיינו ע”ג רצפת אבנים מדרבנן אפי’ דרך קידה ובפישוט ידיים ורגליים אז מדרבנן אפי’ שלא ע”ג רצפת אבנים], וכן מבואר במהרי”א סי’ קלא בשם הא”ח (דין מזמורים אחר שמנ”ע סי’ ב) בשם הרי”צ גאות (תשוה”ג שע”ת סי’ רו) שם שיש להזהר להגביה הראש בשעת נפילת אפים שלא יהא נראה כנושק את הרצפה, וכן הובא במנהיג הל’ תפילה סי’ עב, וכ”כ הכלבו סי’ יא בשם הר”מ בשם רבותינו והובא בב”י ודרישה סי’ קלא שלא ידביק ראשו בקרקע משום אבן משכית, וכמובן ששם נשיקה אין הכונה לנשיקה בפה אלא למגע עם הרצפה, כמו (בב”ב עד) שמים וארץ נושקין זל”ז ועוד ביבמות, וכמ”ש המשנ”ב שם סקמ”א (בשם המג”א בשם הריב”ש) דאיסור קידה על רצפת אבנים הוא רק אם ראשו דבק לארץ.

וכן מבואר בנוסח שהובא בטור סי’ קלא בשם רב נטרונאי ובב”י שם שיגביה פניו למעלה מן הקרקע כדי שלא יראה כמשתחוה שלפניו, ומבואר מזה דאין הזהירות מצד נשיקת קרקע אלא מצד השפלת הראש לקרקע ומצד שהוא נראה כמשתחוה.

(ולא נכנסתי בזה אם יש טעם וענין לנהוג כן לנשק אבנים, אלא רק למה שנדרשתי לאשר שאלוני להשיב אם יש בזה איסור או לא, ונפק”מ לנשק אבני א”י כמבואר בגמ’ הנ”ל).

האיסור אינו מן הדין אלא הנהגה נכונה.

מקורות:

אמנם אי’ במרדכי דע”ז רמז תתלט בשם הפרקי דר”א פכ”ט (ובחלק מהנוסחאות הוא פרק כח) שהאוכל עם ערל כאילו אוכל עם הכלב, מ”מ כבר הבאתי בתשובה אחרת [ד”ה האם מותר לישראל להסתפר על ידי ספר שהוא עבד כנעני] דמבואר בט”ז יו”ד סי’ קנג סק”ג ובבהגר”א שם סק”ז בשם האחרונים שאינו אסור מעיקר הדין, וכעי”ז בש”ך שם סק”א דהפרדר”א מיירי מצד מדת חסידות, וגם להרמ”א שם שקיבל חלק מהדברים מעיקר הדין לענין רחיצה שם, וכמשנ”ת בד”מ שם בסק”ב דמפרש לה מדינא, מ”מ לענין אכילה כבר נתבאר לעיל בשו”ע סי’ קנב ס”א דמדינא אסור לאכול רק בסעודת חיתון עי”ש בפרטי הדינים, וכן בסי’ קיד ס”א מבואר דיש איסור שתייה אצל עכו”ם רק באופנים מסויימים בשכר ודרך קביעות ובמקום מכירתו.

וגם הט”ז בסי’ קנג שם כ’ להוכיח ממה שנזכר בפרדר”א אכילה עם רחיצה דא”כ גם איסור הרחיצה אינו מדינא.

מה ששאלת אם יש עוד בעיות באוכל יחד עם גוי עי’ עוד בגמ’ [סנהדרין נב ע”ב] למה ת”ח דומה בפני ע”ה וכו’, סיפר עמו וכו’, ומבואר שאם אוכל עם הע”ה יש בזה משום זילותא וכ”ש עם גוי, ועי’ עוד ברמב”ם בהל’ דעות שהיוצא מדבריו שדרך ת”ח שאינו אוכל בפני כל אדם וכו’ עי”ש הפרטים בזה.

עוד יש לציין דכמה תקנות עשו חז”ל כדי להרחיק מן הגוים, וכן מצינו דכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ואמרי’ אם אתם מובדלין מן העמים הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, ועי’ בפ”ק דשבת גבי יינן משום וכו’ וגזרו על נכרי שמטמא בזיבה כדי שלא יהא תנוק ישראל מצוי אצלו במש”ז, ובעירובין ר”פ הדר גבי הדר עם הנכרי בחצר, וכן מצינו איסור פיתן ביו”ד ריש סי’ קיב ואיסור בישולי גוים, וכ’ הט”ז סי’ קיד סק”ב ע”פ הרא”ש פ”ב ממס’ ע”ז סי’ טו דפת משום שעושה קירוב טפי הפת גזרו בו יותר מדברים אחרים, ועי’ עוד בפרדר”א דטעם גזירת יין משום קרובי דעתא, ועוד בפ”ק דמגילה שנהנו מסעודתו של אותו רשע, ועי’ עוד בשו”ע יו”ד סי’ קיד ס”א דטעם איסור שתיית שכר אצל עכו”ם הוא גזירה שמא יסעוד אצלו.

במקום הצורך אמרי’ בביצה מזמנין על הגוים בשבת ואין מזמנין ביו”ט אלא באופנים המבוארים שם ע”פ מה שנהגו כן האמוראים ולא נזכר איזה צורך היה בזה ואם היה צורך גדול מאוד משום איבה (ואיבה במקום האסור מן הדין עי’ בט”ז ונו”כ ריש סי’ קנב מש”כ בזה).

לגבי מה ששאלת במסעדה ובמטוס אם יש איסור לאכול עם הגוי, הנה איסור אין כאן ומקום צורך יש כאן, ויתכן לומר סברא בזה דכל שאינו קביעות וצירוף בזימון בכה”ג בישראל ואין קשר עם הגוי הוא קל יותר ואפי’ באופן של שתיית שכר עם הגוי אצל הגוי דמדינא אסור באופנים האסורים אעפ”כ אם הוא באקראי שרי כמ”ש בשו”ע יו”ד ר”ס קיד וכ”ש בעניננו, ולענין אם יש ענין שלא לעשות כן המשמעות בפרדר”א שיש ענין בכל גוני ובפרט מצד דרך ארץ המבואר ברמב”ם לת”ח דשם הזהירות אפי’ כלפי ישראל.