אהרון

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.

האם הוא מחייב לעשות "בדיקת חמץ" שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו'?
לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' אהרון}

תשובה

‏יום שני ב' דחוה"מ פסח י"ז ניסן תשע"ו

פעיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א.

האם הוא מחייב לעשות "בדיקת חמץ" שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א.

יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.

ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י"ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י"ד המשכיר צריך לבדוק בליל י"ד, ואם ההשכרה היתה קודם י"ד ומסירת המפתח היה אחר י"ד או איפכא, עיין בזה במ"ב סי' תל"ז סק"ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ח סקי"ז, שבט הלוי ח"י סי' ס"ח, הגריש"א באשרי האיש ח"ג פנ"ד ס"י, הגרנ"ק בחוט שני פסח פ"ד סק"ב עמ' פ"ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ"ב מהלק חמץ ומצה הי"ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א"א לשאול איש יעויין בשו"ע סי' תל"ז ס"ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע"פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי"ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ"ב שם סקי"ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי' תל"ז ביאורים סק"ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה"י החדשים פסחים סי' ס' הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב.

הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו"ע סו"ס תל"ה].

ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו'?

ג.

אם מצא כזית לכו"ע יבער כדין המוצא בביתו.

על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין ביעור, והחזו"א או"ח סי' קט"ז סקי"ח החמיר בזה לגבי בדיק"ח בספרים, וכ"ה גם במעשה רב להגר"א סי' קע"ח, אך הגרשז"א (הליכ"ש פסח פ"ה דבר הלכה סק"י) דקדק מדברי השעה"צ סי' תל"ג סקל"ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ"ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].

ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ"ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ"מ למעשה, ואכמ"ל.

ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע"י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י' טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח"א סי' ע"ד, שבט הלוי ח"ט סי' קט"ז].

וי"א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].

וביו"ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי' תמ"ו.

בברכת מועדים לשמחה

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הגרע"מ שליט"א,

אודה לכבוד הרב על תשובתו הנפלאה הזאת והארוכה (שהרב שלח בנפרד), חיילך לאורייתא!

יפה מאד משל האב"ע.

וזה נותן לנו מוסר השכל באמונה שאדם יסתפק במה שה' נתן לו.

א.

אולי בעצם הלא תתאוה הוא גדר שהתורה בעצמה נתנה כדי לא לעבור על "לא תחמוד".

וזה מיוחד לענ"ד שהתורה בעצמה גדרה גדר ולא רבנן שבדר"כ גודרים גדר שלא לעבור על מצוות התורה.

ב.

האם יש השוואה בגדרים כמו "והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את על מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" או פה מדובר באופן הכללי?

ג.

האם יש עוד מצוות שהתורה גדרה גדרים כדי לא לעבור על איסור תורה?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

הקט' אהרון

***

התשובות בקצרה

א.

יש מצוות שהטעם ע"ד הפשט שלהם הוא כסייג לדבר אחר.

ב.

אכן גם בציצית מצינו שיש בזה גם טעם שעי"ז יבוא לזכור כל מצוות ה'.

ג.

נכון, ומ"מ כ"ז הוא ע"פ הפשט אבל באמת יש אין סוף טעמים על כל מצוה ומצוה.

תשובה

בע"ה כ"ד אלול תשע"ו

מצוי לפעמים שיש מצוות לא תעשה שהתורה ציותה עליהם מדיני גדרים, דהיינו שטעם הפשוט של האיסור הוא שלא יבוא לאיסור אחר, כמו איסור חיתון באומות העולם שהוא מחשש שמא יבואו לעבוד ע"ז, כמ"ש לא תתחתן בם וגו' והטעם מבאר הפסוק כי יסיר את בנך מאחרי, וכמו טעם איסור הזכור ג"כ יש מקומות שמשמע שהטעם הפשטיי שלו הוא כעין תקנה, ראה בפי' רבינו יהודה חסיד עה"ת ובביאור בעלי התוס' עה"ת שהביאו בשמו ג"כ, אמנם על ענין זה גופיה באג"מ פקפק בנוסח הזה, ופסק והכריע שאין להדפיס דברים כאלו, אבל מ"מ לכו"ע נראה שיש עכ"פ דברים אחרים שטעם הפשטיי שלהם הוא מדין גדר וסייג והטעמים הנסתרים הם הרבה.

אבל החילוק בין גדר הכתוב בתורה לגדר שתקנו חכמים, שגדר הכתוב בתורה הרי הוא איסור דאורייתא בעצמו ואינו סייג, ואין שום חילוק בין דבר שהטעם [היינו הטעם הפשטיי שלו] הוא מדין גדר או מטעם אחר, משא"כ גדר מדרבנן.

מצות ציצית יש בזה גם משום גדר, דהיינו שיש בטעם מצוה זו משום גדר לכל מצוות ה' ככתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', ונוסף בזה ג"כ שהוא גדר חדש של מצוה חדשה שאיננו מבינים הטעמים בזה, ואפשר אולי לומר דעכ"פ לדעת הרשב"ץ והסמ"ק והאריז"ל והדעות שסוברים שיש מצוות עשה נפרדת במנין המצוות בהסתכלות בציצית י"ל דעיקר טעם ההסתכלות בציצית ע"ד הפשט הוא וזכרתם את כל מצוות ה', כמו"כ על תפילין כתוב למען תהיה תורת ה' בפיך, ואינני יודעים את המערכת האלקית איך הדברים פועלים.

ידוע שנחלקו התנאים האם דרשינן טעמא דקרא או לא, וזה מתבטא בנפק"מ להלכה.

ויש לציין מה שאמר הגר"א שכל דבר שתקנו חז"ל יש בזה הרבה טעמים שלא גילו לנו, כמו איסור דרבנן של גילוי משקין שלא לשתות ממשקה שנתגלה, הטעם אינו רק משום נחשים אלא מהרבה טעמים אחרים שלא ידענו.

ואם כך אמר הגר"א על דברים דרבנן, אין צריך לומר על מצוות דאורייתא.

***

ומחמת שלפי התגובות שהגיעו אלי ראיתי שהדברים בתחילת המכתב שכתבתי בתחילה בקיצור לא היו מובנים, לכן באתי לבאר הדברים כראוי יותר:

היה מי שהוציא לאור מכת"י ביאור עה"ת בשם ר"י החסיד, ובזמנו מרן בעל האגרות משה זצ"ל היה נחרץ מאוד כנגד הספר פירוש ר"י החסיד עה"ת מחמת ג' קטעים שמצא בו דס"ל שהם איסור כפירה.

בין תשובותיו שכתב על החיבור שהאריך לבאר את התנגדותו לספר ושצריך שריפה, הבאנו מדבריו בתשובה לעיל, והתכוונו לדבריו בחלק יורה דעה ח"ג סימן קט"ו במכתבו למרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל וז"ל, ואני ראיתי כשנשלח לי מהרה"ג ר"ד הנ"ל טופס אחד עוד דבר שכיוונו הרשעים להקליש איסור משכב זכור, חדא בלשון קושיא על מה שאסרה זה התורה, שזה עצמו הוא רשעות גדולה ומקלשת את האיסור להרשעים בעלי התאוה המכוערת הזאת שהוא מהתועבות הגדולות שאף אומות העולם יודעין שהם תועבות שאין כמותם, ואין צורך לזה שום טעם במה שהוא תועבה שממאסין זה כולי עלמא ומחזיקין את בעלי עבירה זו למנוולים ואינם מן הישוב כלל וכשמקשים על איסור זה מאי טעמא הוא כמסיר בזה כל הנבלה שיש בזה ומסיר זה הבושה והחרפה ומזלזל בזה לגמרי, ועוד מה שמתרץ שהוא כדי שישאו נשים ויקיימו מצות פריה ורביה, שזה עוד מקטין ומקליש ביותר את האיסור שהוא כאומר שאין בזה ענין איסור ערוה כלל אלא בטעם קיום מצות עשה שלא חשיבא כל כך לעלמא שזה אסור להדפיס כמו כפירה לבד דהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, וכהאי גוונא אפשר למצא בעוד מקומות ומכיון שודאי אין מי שיעיין בכל הספר מתחלתו ועד סופו אסור להדפיס אף דבר אחד משם לע"ד עכ"ל.

אמנם כפי שהזכרתי בפנים ביאור הנ"ל על מש"ז הובא ביסודו גם בביאורי בעלי התוס' עה"ת בשם ר"י החסיד.

אמנם בפועל יתכן שלא היה אכפת ליה לבעל האג"מ מה שזה נזכר בעוד מקום בשם ריה"ח, וכמו שהאג"מ עצמו התייחס למה שהובא בספר 'ציוני' עה"ת לר"מ ציוני מן הקדמונים בשם ר"י החסיד, שם הביא קטע אחר מפי' הריה"ח עה"ת מבין ג' הקטעים הנ"ל שאליהם התנגד האג"מ.

להלן התייחסות מרן זצ"ל (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

והנה זה ברור שאם נימא שכל טעם התורה באיסור הזכור הוא רק כדי שישאו נשים זה ודאי דבר שאינו נכון, דמלבד הזלזול וכו' יש כאן משקל לא נכון לטעם, אכן אולי יתכן לומר בכונת הראשונים הנ"ל שהביאו טעם זה, שאין בכונתם לומר שזהו טעם התורה, אלא שמתוך כמה אלפים טעמים זהו אחד מן הטעמים הפשטיים שיש באיסור זה שמעשה זה עלול להפחית את העיסוק בפו"ר.

ואע"פ שבלשון הספר נראה קצת דלולא טעם זה לא היה שום צד לאסור אין הכוונה ממש כך, ויש מן המחברים שכך היתה דרכם בכתיבה.

אכן בודאי שדברי האג"מ הם האמת, וכבר ידוע שרבותינו לא החזיקו מכתבי היד ומספרים אנונימיים או חצאי אנונימיים {הכונה לספרים שיש ניחוש על זהותן כגון שמו ושם מקומו, אבל לא ידוע מי החזיק ממנו ומה למד וכו'.

כמו"כ ספר שהוא מיוחס לתורתו של אחד הראשונים אבל כנראה לא הוא עצמו חיבר אותו.

ודבר זה אינו מסור אלא לחכמים.

} מכל תקופה שתהיה כשאין הדברים מוסמכים דיין.

והנה עצם הרעיון שאיסורי עריות הם כדי שיבואו לקיום המין עי"ז, ושלא יתמעט פו"ר, יעויין מש"כ הרמב"ן ויקרא פרק י"ח ו' וז"ל, אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש.

והרב אמר במורה הנבוכים (ג מט) כי הוא למעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט, והנשים האלה אשר אסר הכתוב בשאר האשה הן המצויות עמו תמיד, וכן בשאר עצמו מצויות לו והוא נסתר עמהן.

וכטעם הזה יגיד הרב על כולן.

וכבר כתב ר"א גם כן, כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות לא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה.

וזה טעם חלוש מאד, שיחייב הכתוב כרת על אלה בעבור המצאן עמו לפעמים, ומתיר שישא אדם נשים רבות למאות ולאלפים.

ומה יזיק אם ישא את בתו לבדה כמותר לבני נח (סנהדרין נח ב), וישא שתי אחיות כיעקב אבינו, ואין לאדם נשואים הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, כי הארץ לא תהו בראה לשבת יצרה.

ואין בידנו דבר מקובל בזה, אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה דבק בנפש והוא מכלל סוד העבור שכבר רמזנו לו.

ודע כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין, ואשר לא יולד ממנו הוא אסור, וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו תאסור אותו התורה, זה טעם אל כל שאר בשרו, כי את שארו הערה (להלן כ יט), ירחיק הדבר מפני השאר, והלשון נגזר מן הנשאר בציון והנותר בירושלם (ישעיה ד ג), ולכך יאמר שארה הנה זמה היא (להלן פסוק יז), כלומר אינם נשואין ואישות כי לא יצליח אבל היא זמה מחשבת תאוה בלבד.

והנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו עכ"ל.

***

בע"ה יום ה' כ"א כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלו' רב

שאלה: פרשת וישב: "ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף".

צ"ע, כיצד חשב כן, הרי אמרינן במסכת שבת דף קנא ע"ב אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, ויוסף היה צדיק יסוד עולם.

תשובה: הנה יעקב היה סבור לו לפי הנראה מצד המציאות שאכן טרוף טורף יוסף, ועל המציאות כבר א"א להקשות קושיא, דהרי הנסתרות לה' אלקינו, ומאן לימא ליה ליעקב שיוסף לא חטא.

מאידך גיסא חשבתי לומר שהדיבה שהיה יוסף מביא על אחיו זה היה החטא שגרם לזה, וכעי"ז מצאתי באלשיך פ' וישב (פרק ל"ז פס' ל"ג), ובהכירה אמר כתונת בני היא ודאי, ומאשר לא נמצא בו עון אשר חטא זולתי הביאו דבה אני גוזר ואומר כי חיה רעה אכלתהו, כמאמרם ז"ל (שמות רבה לא) המוציא שמע שוא ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא.

אך חזר ואמר הנה לא יתכן אכלוהו חי כי הלא צלם אלהים היה לו שלם על פניו אחר הביאו הדבה, על כן לא עצבו אביו על הדבר, ועל כן לא יתכן יכלו לו הבעלי חיים ולא נפלה חתיתו עליהם, כד"א (בראשית ט) ומוראכם כו' שהוא כמפורש למעלה על אשר לא השחית צלם אלהים מפניו.

על כן אגזור אומר כי שתי טריפות היו לו, אחד בידי אדם בעל בחירה שצדקת הצדיק לא תצילנו ממנו כנודע, ואחר כך אפשר טרפו ואכלתו חיה, וזהו טרוף טורף יוסף, ומה גם למה שאמרו חכמינו ז"ל שחשב פגע בו אחד מבניו עכ"ל.

וראיתי באור החיים הק' בפ' ויגש מ"ד כ"ח שכתב שיעקב נתכוין לאשת פוטיפר שהיא החיה רעה, וצ"ע אם כונתו שיעקב ממש נתכוין לזה.

שאלה: "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו", ותרגם אונקלוס "וחוי לאחוהי", וצ"ב, דלשון "וחוי" הוא לשון שהראה להם.

ולכאורה צריך לומר "ותני לאחוהי".

תשובה: הנה נכון שברוב המקומות הלשון חוי ומחוי הכונה להרבות באצבע וכדו', אבל לפעמים מצינו שלשון זה אניו דוקא להראות דברים בחוש ממש, כמו בברכות מ"ז ב' מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא, וכן בשבת ס"ו א' ומחוי ליה רב איפוך, וביומא פ"ו ב' מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו', ונראה לומר בכ"ז שנזכר מחוי גם שהעיקר היה ע"י דיבור, דבכל דבר שיש בו גם צד של ראות החוש שייך לשון החואה, דהיינו אם אומר בפיו ומסביר הדבר גם באצבעותיו, או שמסביר דבר היטב באופן ציוריי אפילו בעיני השכל יתכן לומר לשון מחוי.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ה "האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו: לכאורה משמע ממשנה זו, דיש ברירה אף בדאורייתא.

דמשנה זו איירי אף בתרומות ומעשרות דאורייתא.

וצ"ב למאן דאמר "אין ברירה בדאורייתא".

תשובה: עי"ש בריבמ"ץ שכתב, ואף על פי דלית לר' שמעון ברירה דבעי שיהו שיריה ניכרין, הכא נמי שיריה ניכרין, דכיון דאמ' בתוכו סביבי הכרי הוו שיריים עכ"ל.

ועיין בדרך אמונה - ביאור ההלכה הלכות תרומות פרק ג הלכה ח.

שאלה: כתב ר' עובדיה מברטנורא מסכת תרומות פרק ג, בכורים שהן בכורים לכל וכו'.

אי נמי משום דכתיבי בפרשת כי תשא עד שלא נצטוו על התרומות: וצ"ב, הא "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

תשובה: אין מוקדם ומאוחר בתורה הכונה על מאורעות וסיפורי המקרא, אבל בהלכות לא שמענו, ואדרבה כשנשתנו מאורעות התורה ולא נכתבו כסדר הוא משום איזה טעם שהיה לתורה שלא לרושמן כסדר, אבל המצוות שבתורה הוא גופא הטעם שנאמרו בסדר זה משום שבאו ללמד הלכות מסוימות, ואמרי' בברכות סמוכין מן התורה מנין שנאמר סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר (תהלים קיא, ח).

שאלה: ברכות יט: איסורא מממונא לא ילפינן.

וצ"ב הטעם.

דהרי ידוע שעבירות שבין אדם לחברו - חמור יותר מבן אדם למקום, שהרי יום כיפור אין מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.

תשובה: הטעם באיסורא ממונא לא ילפי' מפורש בתוס' בשבועות ל' ב' ד"ה אבל - משום דממונא אתיהיב למחילה, עי"ש שכך היתה גירסתן, ובעצם הנידון אם עבירות שבין אדם לחבירו חמירי מב"א למקום או אפכא יש בזה סתירות בלשונות הראשונים, כמו שהביא אאמו"ר הגאון שליט"א [בעמח"ס משפטי השלום על הל' בין אדם לחבירו].

ועוד שם בגמרא - מה הקושיה מההולך למול את בנו ולשחוט את פסחו, דמטמא למת מצווה, הרי שם זוהי מצווה לקבור המת, וללבוש כלאיים - לאו מצווה היא.

תשובה: כתב השטמ"ק שם וז"ל, אבל מטמא הוא למת מצוה.

פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה.

אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה.

אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו.

ומשני שב ואל תעשה שאני.

פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה.

אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות.

ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו.

יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם.

אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא ע"כ.

ועוד צ"ב בעצם העניין, אמאי חייב לקרוע מעל חברו את בגדי הכלאיים, הרי כל זמן שחברו לא יודע - הרי הוא מתעסק.

תשובה: פטור מתעסק דחשיב כאילו לא עשה כלום נאמר רק לענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בכל שאר המצוות לא נאמר דין זה, אלא רק נאמר שאין דינו כעובר עבירה במזיד אלא רק כשוגג.

ועוד קשיא לי, מדוע קוראת שם הגמרא ללובש כלאיים בשוק, שעוקר המצווה בקום ועשה, הרי מציאות היא שלאו בידיים הוא.

דהא כעת לא עושה כלום.

תשובה: כתבו התוס' יבמות צ' ריע"ב, כולהו נמי שב ואל תעשה הוא - וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא.

ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות כ.

ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ"ל.

והקרן אורה שם כתב, ולי נראה דאין צריך לזה, אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה, מכל מקום חשיב שב ואל תעשה, דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית.

אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו'.

וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו.

ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין, ומותר ללובשו בלא ציצית.

כיון דחכמים פטרוהו מציצית.

אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בלא תעשה.

ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו"ק עכ"ל.

שאלה: רמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק כ' הלכה א': "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

וצ"ב בתרתי: א.

מה נפק"מ כעת בהלכה זו, הרי כשיבוא משיחנו ויגאלנו - יאמר נמי מי כהן ומי לא.

ב.

האם יוצא לפי הרמב"ם, שאסור לכהן להדליק בשמן שריפה, דהא תרומה דאורייתא היא זו.

ואם שרי מ"ט.

תשובה: א.

ידוע שדרך הרמב"ם לפסוק כל ההלכות שיהיו נוגעין לביאת המשיח, וגם כל תיקו שבש"ס לפסוק אותם על פי דרכי הפסק, אע"פ שאליהו יבוא אז, וכן כל מחלוקת שבש"ס לפסוק ע"פ כללי הפסק אע"פ שיבואו משה ואהרן, וכנראה חשש הרמב"ם או שהיה ס"ל בודאות כך, לדעות שבהמ"ק יבנה קודם לכן, וכן אפר פרה יעשו קודם לכן, ואז זה יהיה נוגע.

ב.

י"א דשמן שריפה אין ההדלקה בזה מה"ת כמו איסור אכילה כבשאר תרומה, אלא גזל השבט, והו"ל בזמנינו ממון שאין לו תובעין עכ"פ לגבי כהנים אחרים.

ואפשר דלהכי קי"ל ברמב"ם פי"א מהל' תרומות, דמי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן [ועי' בירוש' סוף תרומות ובמפרשים שם].

אכן י"א דכל הנאה של כילוי אסורה לזר מה"ת, עיין מה שכתב בדרך אמונה הלכות תרומות פרק ט הלכה ז, שהביא הדעות בזה.

וכתב שם פ"ו סק"כ, ובזמנינו שהמנהג שהכהנים והלוים עולין לכהונה ע"פ עצמן כמ"ש באה"ע סי' ג' ס"א אין להם אפי' דין כהני חזקה כנ"ל ולכן אין נוהגין היום לתת לכהנים תרומה להסיקה תחת תבשילו וכן חלה ואפי' חלת חו"ל אין נותנין לא לכהן קטן ולא לגדול שטבל ואף על גב שנותנין פדיון הבן לכהן ומברכין עליו וכן הם מברכין על נשיאות כפים וסומכין על חזקתן מ"מ לענין נתינת תרומה חששו חז"ל שאם יתנו יתרבו העולין ע"פ עצמן בשקר ולכן ראוי שלא ליתן וכן אין לתת מעש"ר ללוים בזה"ז כיון שעולין ע"פ עצמן וא"צ אפי' להעלותן בדמים ומ"מ י"א שיש מדת חסידות ליתן ללוי המעש"ר וכ"ז בודאי טבל אבל בספק א"צ לתת אפי' בזמן הבית וכ"ז בתרומה ומעש"ר אבל מעשר עני חייבין לתת גם בזה"ז אם הוא ודאי טבל שהרי יש לנו ודאי עניים עכ"ל.

וציין שם על תחילת דבריו, חזו"א שביעית סי' ה' סקי"ב ודמאי סי' ב' סק"ו ובקו' ה' תרו"מ שהדפיס ר"ז שפירא ז"ל וזה דלא כמהרי"ט סי' פ"ה ועי' ברמ"א יו"ד סי' של"א סי"ט שכ' ונותנה בזה"ז לכל כהן שירצה בין חבר בין ע"ה ואפי' אינו מיוחס כיון שמוחזק בכהן והוא שורפה והיינו אפי' תרומה טהורה כיון שבזמנינו אין שום תרומה נאכלת אבל בזמנינו אין נוהגין כן וכמש"כ בחזו"א ובתשו' רדב"ז ח"ב סי' תשל"א כתב דהאידנא שכולם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה עכ"ל, וע"ש עוד בהמשך, ולהלכה למעשה כל אחד ישאל לרבותיו ובכל פרט בפני עצמו.

שאלה: בפרשת וישב - האם יעקב אבינו קבר את הכתונת של יוסף? דהא חשב שזה דמו של בנו, ולכאורה ידוע ממדרשים, דכתונת זו היתה של אדם הראשון והועברה אח"כ ליחידי דורות, ולא נראה כ"כ שקברה, וצ"ב הטעם.

תשובה: כתב בשה"ל ח"ב סי' ר"י ועיקר החשש משום תערובת דם שנפש יוצא בו ע"ש בש"ך, אמנם בעצם חיוב קבורת דם אם הוא מה"ת עיין תוי"ט פ"י מ"ה דשבת לענין קבורה כזית מן המת ובמל"מ סו"פ י"ד מה' אבלות, ועיין בנוב"ק חיו"ד סי' צ', ומצאתי להגאון מהרש"ם בח"ד סי' קי"ב כ' דלכל הדעות קבורת דם רק מדרבנן יע"ש מילתא בטעמא דאינו בכלל לא תלין נבלתו עכ"ל.

(ועיין שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' ע').

והנה בתחילת מתן תורה לא נצטוו על הדרבנן, כמ"ש רמב"ן בסה"מ, ואף שעל אברהם נאמר ביומא כ"ח ב' שקיים אפילו עירובי תבשילין, מ"מ לא אמרו כן על שאר האבות.

[אכן אח"ז מצאתי בבראשית רבתי פ' וישב שכתב כן על כל האבות וגם על השבטים].

ובעיקר הענין אם בגדי יוסף היו בגדי אדה"ר, עי' של"ה מס' פסחים מצה עשירה דרוש ו', וזהו סוד 'כתונת פסים' של יוסף, שהוא 'כתנות אור', להיפך מ'כתנות עור' דאדם הראשון עכ"ל.

ויעוי' בראשית רבתי פ' ויחי ד"א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון.

אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז"ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקדוש ברוך הוא בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב ע"כ, וקצת בקיצור בב"ר צ"ז ו', ר"י אמר ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו, וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי, בחרבי ובקשתי, במצות ובמעשים טובים, ע"כ, ולא מצאתי מי שהזכיר שאלו הכתונת פסים של יוסף, דאדרבה נתנו ליוסף רק כעת בברכות בפרשת ויחי כשאמר ואני הנה נתתי לך שכם אחד וגו' ועד עכשיו לא ניתן לו.

ובגמ' איתא שהכתונת פסים הי' משקל ב' סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוסף, ויש קצת משמעות בע"ז י"א ב' דלדעת הגמ' בגדים הללו נשארו אח"כ ביד זרע עשו, ועי' בל' המאירי שם, ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ע"כ, וע"פ שלבשן יעקב בשעת הברכות החזירן לעשו וצ"ע, [אבל אינו מוכרח כלל דיש ליישב שהיו ביד יוסף ואח"כ עברו עד אדום כבשאר הרכוש המבואר בפ' ערבי פסחים עי"ש].

בהצלחה רבה

***

שאלה

{בס"ד
האם היה טעם רגיל לבשר הקדשים (הקרבנות), והאם היה מותר לטבל אותם?
(מאת הרב אהרן)}

תשובה

בס"ד

‏יום חמישי כ"א אב תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרון שליט"א

שלום רב

בודאי היה טעם טוב בקדשים, ותנן בפ"ה דאבות שמעולם לא הסריח בשר הקודש, וכמו"כ מותר לאכול את בשר הקודש עם תבלין או ליפתן וכדלהלן:

כתוב בבמדבר י"ח ח' וז"ל, וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם.

ותניא, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין שלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלין של חולין, דאמר קרא לך נתתים למשחה - לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים [זבחים צ"א א'].

ועוד איתא במסכת חולין דף קלב ע"ב, א"ר חסדא מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל, דאמר קרא למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים.

והתוס' כאן כתבו דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצלי אכל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר, עכ"ל .

וכעי"ז כתב בחידושי הרמב"ן וז"ל, אינן נאכלין אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל.

פי' לאו דוקא אלא לומר שנאכלות על השבע ובלפתן כדרך שהמלכים אוכלין אטו מי שאינו אוכל חרדל אינו נוטל מתנות, וכדאמרינן בסמוך אי לקדירה אדמחתך להו ומלח להו וכו', ותנן נמי במוקדשין (זבחים נ"ה א') ונאכלין בכל העיר בכל מאכל, ותנן נמי במסכת זבחים בפרק כל התדיר (צ' ב') ובכלן הכהנים רשאין לשנות באכילתן לאכלן שלוקין צלויין ומבושלין ועלה נמי אתמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין, אלמא צלי לאו דוקא אלא מטעמים כאשר אהב וזהו דרך מלכים.

וכן כתב בחידושי הר"ן וז"ל, אין נאכלות אלא צלי לאו דוקא דהא תנן בזבחים בפרק התדיר ובכולן הכהני' רשאין לשנות באכילתן לאכלן צלויין שלוקין ומבושלים ועלה אתמר למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין.

ואמרינן נמי בסמוך אי בטוייא מדיב דאיב דמא אי לקדרה איידי דמחתך להו וכו' אלמא אפילו בקדרה אכיל להו.

אלא הכא הכי קאמר אינן נאכלות אלא להנאה ולתענוג כדרך שהמלכים אוכלין וכל אחד לפי מטעמים אשר אהב ע"כ.

וכתב בתורה תמימה הערות במדבר פרק יח הערה כד וז"ל, לא נתבאר לי הענין לאשורו, אם אכילה כזו חובה היא או רשות, כי פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי מורה על חיוב, וכנגד זה לשון הדרשה הקודמת, רשאים הכהנים לאכול את הקדשים צלויין וכו' מורה על רשות, והתוס' כאן כתבו דודאי כמו שטוב לו ונהנה יותר מצלי אכל להו, אבל אדם שטוב לו צלי כשלוק ומבושל יאכל צלי שהוא דרך גדולה יותר, עכ"ל, ומבואר שכתבו כן כדי לפשר בין שתי הלשונות והדרשות שהבאנו, אבל הן פשטות הלשון אין נאכלות אלא צלי לא משמע כן, אלא מורה על חיוב, והרמב"ם העתיק בשני המקומות כלשונות הגמרא [פ"ט הכ"ה מביכורים לענין מתנות כהונה, ופ"י ה"י מקרבנות לענין קדשים].

ובתו"כ פ' אמור (כ"ב ז') איתא ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא, מעלה את החטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה, ע"כ, והבאור הוא שמחשיבו כלחם ביתו ויכול להתנהג עם אכילתו כלחם ביתו ויכול לעשותו קמח או סולת, מבואר מזה ג"כ דאופן אכילת קדשים רשות הוא.

ולכן נראה דהלשון אין נאכלות אלא צלי ובחרדל בא רק לאפוקי שלא יאכלם חיים או שאינם מבושלים כל צרכם, אבל אין ה"נ שרשאי לאכלן גם מבושלין ושלוקין, ונקט צלי וחרדל משום דכן היה מנהגם, כאשר עוד היום הנהוג כן במדינות החמות כנודע, ועדיין צ"ע בזה עכ"ל.

בהקשר לענין טעם בקדשים אפשר להביא ג"כ מה שכתוב בשמות רבה פרשת בא פרשה יט וז"ל, והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לגאלן ולא היה להם זכות מה עשה הקדוש ברוך הוא קרא למשה ואמר לו לך ומהול אותם, וי"א שם היה יהושע שמל אותם שנא' (יהושע ה) ושוב מול את בני ישראל שנית והרבה מהן לא היו מקבלים עליהם למול אמר הקדוש ברוך הוא שיעשו הפסח וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא לד' רוחות העולם ונושבות בג"ע מן הרוחות שבג"ע הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר (שיר השירים ד) עורי צפון ובואי תימן והיה ריחו הולך מהלך מ' יום נתכנסו כל ישראל אצל משה אמרו לו בבקשה ממך האכילנו מפסחך מפני שהיו עייפים מן הריח היה אומר הקדוש ברוך הוא אם אין אתם נימולין אין אתם אוכלין שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח וגו' מיד נתנו עצמן ומלו ונתערב דם הפסח בדם המילה והקב"ה עובר ונוטל כאו"א ונושקו ומברכו שנאמר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו' חיי בדם פסח, חיי בדם מילה.

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכב' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
מהי הברכה הראשונה ואחרונה לכל השיטות לפרכיות מאורז, תירס ודגנים?
לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון}

תשובה

בע"ה

יום רביעי ט' סיון תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן היקר שליט"א

שלום רב

כתב בשו"ע או"ח סי' ר"ח ס"ז, וז"ל, הכוסס (פי' האוכל) את האורז (פי' כשהוא חי), מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו [הגה: עד שנתמעך], או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות עכ"ל.

לגבי פריכיות אורז, דעת הגרשז"א (ותן ברכה קונטרס תשובות סי' ר"ח) שברכתן בפה"א, ושא"צ לטרוח להוציאן יד"ח ע"י שיברך על דבר אחר בפה"א, וכ"כ באול"צ ח"ב פי"ד ס"ק כ"א שברכתן בפה"א, וכן הורה בעל השבט הלוי (שערי הברכה פט"ז סקכ"ו).

אכן הגרח"ק (שאלת רב עמ' רפ"ו) כתב בשם חמיו הגריש"א שיש לברך ע"ז בורא מיני מזונות (וכ"כ בפסקי הגרי"ש עמ' צ' ושיעורי ברכות עמ' שצ"ז בשם הגריש"א).

ובחוט שני ברכות עמ' ר"ט כתב וז"ל, כיון שלא נודע לן מהו ההגדרה בזה של תבשיל שמשנה את ברכתו לברכת מזונות, לכן א"א לברך ע"ז מזונות, וכן א"א לברך ע"ז בפה"א בזמנינו וכנ"ל, דאם אי"ז תבשיל הר"ז אורז חי ובאורז חי הרי בזמנינו דאין הדרך לאכלו, הרי נתברר לעיל שברכתו שהכל, לפיכך כשלא יודעים מברכים ע"ז שהכל נהיה בדברו עכ"ל.

ולמעשה מי שאוכלו בתוך הסעודה מה טוב, וכן מי שמברך על דברים נפרדים מזונות וכן אדמה מה טוב, [ואיני יודע אם צריך לחשוש גם לחו"ש הנ"ל להוציא גם בשהכל, כיון דהרוב פשיטא להו שהוא אדמה או מזונות, וגם הגרנ"ק עצמו נראה דלא ברירא לי' שאי"ז מזונות, ומה שכתב ג"כ דאורז חי אין דרך לאכלו בזמנינו צ"ב קצת, כיון דאורז כזה הרי כן הדרך לאוכלו בזמנינו, אכן עיקר כוונתו הוא מצד דהאידנא לא נטעי אינשי אדעתא דאורז חי, וג"ז צ"ב דמסתמא יש הרבה שנוטעים אורז אדעתא לעשות ממנו פריכיות, וכנראה שדעתו הוא שצריך שיהיה עיקר הגידול לכך, וצל"ע בכ"ז].

אכן מי שרוצה לאכול הפריכיות בפ"ע, בלא שיצטרך לטרוח להוציא את ברכת הפריכיות בפרי אחר, הנה אם בירך שהכל יצא יד"ח לכו"ע, וכן אם בירך מזונות הסכמת המ"ב שיצא בכל הדברים, ולגבי אם בירך אדמה לכאורה יצא לכו"ע, דאפילו על פרי העץ אם בירך אדמה יצא, אכן יל"ע בזה קצת דהרי כתב בשערי תשובה סימן רז, וז"ל, ואם בירך על הפת בפה"א דעת הרמ"ע דיצא ובשיורי ברכה הביא בשם ר' אשר בר' חיים בס' הפרדס כת"י שכתב שהריטב"א כ' דלא יצא וכן דעת מורי הרא"ה וכן אם בירך על פת אורז ודוחן המוציא לא יצא ע"ש, וע"ש שכ' הטעם דכיון דנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא או לחם או מזון, ואם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא ע"ש עכ"ל.

ולכן יתכן שהעדיפות מבין האפשרויות היא לברך מזונות ולא אדמה, מכיון שבאדמה יש לפקפק וכנ"ל, אבל אי"ז ברור שגם על פריכיות אורז הדין כן שלא יצא בבפה"א לדעת הריטב"א הנ"ל.

והנה כתב בשו"ע או"ח סי' ר"ח ס"ח, וז"ל, על פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות.

וכתב בהג"ה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל (וכן פירש הב"י דברי הטור) עכ"ל.

וכתב במשנה ברורה שם ס"ק לג, וז"ל, על פת דוחן וכו', דאף דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל.

והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה עכ"ל.

וצל"ע אם כונת המ"ב היא גם בדיעבד שלא שייך לצאת בזה בבפה"א או רק לכתחילה.

וראה מש"ש בשער הציון ס"ק לו, [על התיבות 'דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ'] וז"ל, ואם אי אפשר לו לעשות כן יברך שהכל ע"כ.

וא"כ לכאורה המ"ב בשעת הדחק ס"ל בספק פת אורז לברך שהכל, אבל גם ע"ז י"ל דהיינו דוקא בספק שהכל ממש, אבל כאן הרי רוב הפוסקים ס"ל שהוא או מזונות כדין אורז מבושל או אדמה כדין אורז חי, ולית להו סברת הגרנ"ק שעל כל אורז לא מבושל אין מברכים בפה"א בזמנינו כיון שאין הדרך בזמנינו באורז לא מבושל, א"כ אין ראיה מהמ"ב לברך דוקא שהכל.

אח"ז אמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א, דז"ב שרק גבי פת איכא י"א שאין יוצא בפה"א, אבל באורז לא, והגם שהראיתי לפניו דברי המ"ב הנ"ל גבי פת אורז שיברך שהכל בהנ"ל כשא"א לאוכלו בסעודה, אמר לי הגרמ"מ דמ"מ שם מדובר שטחנו ויש לו חשיבות משא"כ בסתם אורז תפוח דזה בודאי שיוצא יד"ח באדמה, [ובכלליות אל הסכים לסברא הנ"ל לומר שיברך שהכל].

והגרנ"ק כתב עוד שם על דברי המ"ב הללו בסקל"ג וז"ל, וגם בזמנינו שיותר נפוץ לחם מקמח תירס וקמח חומוס ומקמח אורז, ברכתם שהכל, ואיני יודע מהי דעתו בפריכיות תירס, ואם כוונתו במה שכתב 'פת' גם לזה.

וראיתי שכתב בס' וזאת הברכה בירורים סי' י"ט שעל פריכיות תירס מברכים בופה"א, וכ"כ בס' שערי הברכה עמ' תרס"ב, מכיון שרק השתנתה צורת התירס והתירס עצמו לא התרסק או נטחן, וכמו דין פופקורן, ולענין ברכה אחרונה בין בפריכיות אורז ובין בפריכיות תירס הברכה היא בורא נפשות לכל הדעות.

ובענין פריכיות חיטה כתב בשערי הברכה שם שברכתו בפה"א וברכה אחרונה ספק אם על המחיה או בורא נפשות, ולכן עדיף לאוכלם בסעודה, ואם אכלן שלא בסעודה מברך בורא נפשות.

וז"ל חוט שני שם עמ' ר"ח, שלוה שהיא חיטה תפוחה ברכתו בורא פרי האדמה, דשפיר מקרי צורתו עליו, אלא שהוא מיופה, אבל ניכר שהוא גרעין.

ואף פופקורן שעשוי ע"י פיצוץ גרעין התירס על האש, אינו אלא הפיכת צד הפנימי של הגרעין לחוץ, אבל אינו שינוי בהפרי כמו שטחן הפרי או שעושה ממנו משקה, וע"כ ברכתו בופה"א עכ"ל.

אכן על 'פריכיות דגנים' אינני יודע אם אפשר לדעת באופן כללי ממה הדבר מיוצר, ויש לבדוק בכל מוצר לגופו מאלו דגנים הוא עשוי, ומה הם רוב הרכיבים שלו.

לסיכום על פריכיות תירס מברכים בופה"א ובורא נפשות, על פריכיות אורז יש מחלוקת ולכן עדיף לאוכלם בסעודה או להוציא א"ע ע"י שיברך על מאכלים שברכתן מזונות ואדמה, [ולשופרא דמילתא אם יש לו דבר שעומד לאכול שהכל, טוב שיברך לפני שבא לאכול את הפריכיות לצאת דעת הגרנ"ק], ובכל אופן הברכה האחרונה היא בורא נפשות כשאכלן מחוץ לסעודה, ועל פריכיות דגנים יש לבדוק מאלו דגנים הם מוכנים וממה הרוב שם, ובמקרים מסוימים עדיף להמנע מלאוכלן שלא בתוך הסעודה.

בהצלחה

שאלה

{בס"ד
מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א,
בהגש"פ כתוב בפירוט מכות מצרים: "דם, צפרדע, כנים .

.

.

, מכת בכורות",
א.

מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?
ב.

מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת "כנים" בלי האות י' בין הכ' לבין נ'?
לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' אהרון}

תשובה

בע"ה יום ראשון ט"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

א.

ראיתי שעמד ע"ז הרב משה ש.

וז"ל, ראה מדרש הגדה שהמילה 'בכורות' אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה 'מכת'.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ"י המדרש הידוע המובא בתוס' שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי' למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם 'דם', 'צפרדע' וכו' לכן אמר מכת בכורות - היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ"ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ"ש רש"י ס"פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ"ה להדיא במכילתא דרשב"י פ' בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע"ג שברש"י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה' את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: "למכה מצרים בבכוריהם".

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי".

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: "אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת".

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי"ז מבריסק).

וכמו"כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ"ש ד' ב' הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי"ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו' ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ"ב דלכאורה "בשפטים" נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב"לך לך" (ט"ו י"ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש"י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב"וארא" (ז', א') ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש"י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש"כ על פסוק זה בפ' וארא ע"ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד' כ"ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע"כ כתבם לחוד עכ"ל.

ב.

מה ששאל מ"ט כתוב כנים חסר יו"ד, א"א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש"פ בנוסחאות אחרות כתוב 'כנם', וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש"פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה"ק שמות ח' י"ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה"ק, [ומ"מ בעל ההגדה כתב יו"ד אחר הנו"ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל' רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו"ד, אך ע"פ לשון תורה אין יו"ד אחר הכ"ף, וגם קצת בדברי חז"ל, וכמו במס' דר"א פרק היוצא ה"ג איתא ההורג כנה וכו', ואמנם גם בזה א"א לדעת בבירור שכך יצא מתח"י חז"ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז"ל המנחת שי שמות פרק ח' י"ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס' יו"ד, וכל שאר כנים באורית' דקריא נו"ן דידיה בחירק מלא יו"ד בתריה, הרמ"ה ז"ל.

ובמדרש לקח טוב [א"ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו"ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי' עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז"ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי' עומדי' על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ"ל.

ומ"מ לא התייחס לחסרון היו"ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע"ע במפרשים ובאב"ע ובמלבי"ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע"פ הדקדוק, אבל על חסרון היו"ד הראשון בכנים לא דברו.

לכבוד הרב הגאון ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

יישר כח גדול על התשובות

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר": וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בע"ה יום ד' ז' כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: פ' לך לך "ויאמר אברהם וכו' לו ישמעאל יחיה לפניך", (י"ז, י"ח).

ופרש"י: יחיה ביראתך.

ואח"כ אמר לו ה': "ולישמעאל שמעתיך וכו' והפריתי וכו'.

וצ"ב, הרי זה לא מה שביקש, אלא יחיה ביראתך.

תשובה: זוהי טענת הרמב"ן ז"ל על רש"י וז"ל, יחיה לפניך - פירש רש"י יחיה ביראתך, כמו התהלך לפני (לעיל יז א), פלח קדמי.

ואיננו נכון, בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך, אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם עכ"ל.

אמנם עי' בשפ"ח על רש"י שם, שכתב בשם הנחלת יעקב וז"ל, וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה א) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה עכ"ל, ולפי דבריו שמבואר שהתפלל גם שיחיה אתי שפיר, דהתפילה עשתה מחצה והועיל לו על דבר אחד מתוך ב' דברים שנתפלל.

וכ"כ הרא"ם שם בפירוש, והרי כאן שתי בקשות: האחת, שיחיה.

והשני, שיחיה ביראתו, שאם לא כן 'יהיה לפניך' מיבעי ליה.

וה' לא השיב לו רק על הבקשה הראשונה להיותה מתיחסת לבשורת הבנים משרה, ואמר: שמה שהבטחתיך משרה אקיימנו, וגם מה שבקשת על ישמעאל שיחיה, שמעתיך (פסוק כ).

אבל הבקשה השנית, שאינה מתייחסת עם בשורת לידת שרה, לא הוצרך להשיב לו, או שמא מפני שידע שעתיד לצאת לתרבות רעה לא רצה לבשרו על הרעה.

ולכן מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי הרב ואמר: "ואיננו נכון בעבור שאמר (פסוק כ) 'ולישמעאל שמעתיך'", אינה טענה עכ"ל הרא"ם.

ורבינו הט"ז בספרו דברי דוד עה"ת כתב: ונ"ל לתרץ שבאמת עשה ישמעאל תשובה לבסוף, כדפירש"י סוף חיי שרה וזהו מרומז במלת 'שמעתיך', דלכאורה מיותר הוא, כיון שאמר: הנה ברכתי אותו, בודאי שמע תפלתו, אלא דמרמז על היראה.

והא דלא אמר זה רק ברמז לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע"כ אין להזכירו כי אינם בידו אלא שהש"י רמז לו שיהי' כך בבחירתו של ישמעאל עכ"ל.

שאלה: תהלים (פ"ד, י"א) "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי", ופרש"י "כי טוב יום - אשר בחצריך ולמחר ימות מלחיות אלף שָׁנִים במקום אחר", וצ"ב מנין לרש"י שמיירי בשנים הרי דוד דיבר על יום ואולי כוונתו שטוב יום א' בחצריך מאלף ימים במקום אחר.

תשובה: הנה יש ראשית כל להתבונן, דהרי דוד המלך ע"ה דיבר בדרך ההפלגה, דבאמת אין הבדל בזה בין אלף ימים לאלף שנים וגם לא לאלף אלפי שנים, דלעולם יהיה טוב יום אחד בחצרות ה' מכל מה שיהיה, וכעין מה שאמרו ז"ל במס' אבות יפה שעה אחת וכו' [ועי' תורת המנחה פ' פקודי עמ' 347], ויעוי' ברד"ק שכתב, כי טוב יום בחצריך מאלף.

טעם כי, על אשר התפלל לקרב המשיח ובנין הבית.

אמר טוב לי יום אחד בחצריך ולמחר אמות, משאחיה אלף ימים או שנים ואני בארץ נכריה ע"כ.

אבל מ"מ יל"ע על רש"י דהו"ל לפרש פשטות המקרא, והרי פשטות המקרא הוא אלף ימים, דהרי סליק מדכתיב 'יום' אחד ולא נזכר כאן שנים כלל בפסוק.

ואולי רש"י סובב עה"פ בתהלים צ' ד', כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר, ומבואר בגמ' סנהדרין צ"ז א' דיומו של הקב"ה אלף שנה, ולכן האלפים של העולם כגון אלף השביעי ואלף השמיני הם כיום אחד, ואלף השביעי הוא יום שבת, ולפ"ז כוונת הכתוב כאן כך, דהנה אם אהיה בחציריך דהיינו בעוה"ב תחת כנפי השכינה וכידוע שבכל מקום שאינו כדור הארץ אין שם עניני ה'זמן', וממילא שם בעוה"ב יהיה חשוב ג"כ יום אחד, ואם יש ב' אפשרויות לפנינו, הא' שאהיה בעוה"ב יום אחד, או שבאותו הזמן אהיה בעוה"ז ויהיה משך הזמן שאהיה אלף שנים אפ"ה עדיפא לי להיות בחציריך.

ויש לחדד ביאור הדבר עוד ע"י מעשה שהיה בב' בני אדם אחד נשאר בזה העולם וא' עלה לחלל, ולאחר זמן כמה שנים אותו שהיה בזה העולם גדל הרבה וזה שהיה בחלל היו בעיניו אפשר כימים אחדים וגם גופו לא גדל כ"כ, וכ"ז מטעם שמחוץ לזה העולם אין מושג הזמן כפי שהוא כאן, ולכן מה שיוכל להיות בחציריך יום אחד יהיה בזה העולם אלף שנה וקל להבין.

ולפ"ז פי' רש"י כאן שאלף היינו שנים, וכ"ז ילפי' מקרא דהתם, מאחר ושם נתבאר איזה אלף וכאן לא נתבאר איזה אלף, וילמוד סתום מן המפורש.

כ"ז י"ל בדרך אפשר בביאור מקור דברי רש"י.

שאלה: קימ"ל דאסור להכין משבת ליו"ט.

יש לעיין, אי אסור נמי להכין מחול המועד ליום חול.

תשובה: עיין במשנ"ב סי' תקל"ג סקי"ט, ומולח הכל במועד - ר"ל דלא דמי לס"ג דלא שרי ללקטם כדי לכבשם התם שאני דמכובשים אינם ראוים לאכול במשך איזה ימים וא"כ הוא רק הכנה לימי החול משא"כ בדגים אפשר ע"י הדחק לסחוט ולאכול וא"כ אפשר דיהנה מזה גם ביום טוב ולאו לצורך חול בלחוד טרח עכ"ל.

שאלה: יש להבין בענין עשיו הרשע שכך קראו הקב"ה בשעה שביקש יצחק עליו חנינה, לכאו' מה התביעה עליו הרי נולד עם נשמה טמאה באופן נורא שאף לפני שיצא ממעי אימו נמשך לע"ז וכו'.

תשובה: מ"מ היה לו כח בחירה שהיה באפשרותו לנהוג כראוי, וגם אם תמצא לומר שלא היה יכול לגמרי, מ"מ בודאי שהוא הרשיע יותר ממה שהיה מוכרח מצד טבעו.

שאלה: איתא בילקוט שמעוני (תהלים רמז תתס"ב), "אמר ר' יוסי בן חלפתא לר' שמואל בריה, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה, עסוק בתורה בארץ ישראל, שנאמר דרשו ה' ועוזו בקשו פניו תמיד".

וצ"ב היכן מוכח בפסוק שמיירי דוקא בארץ ישראל.

תשובה: בקשו פניו היינו היכן ששכינתו שורה דהיינו בא"י.

וז"ל רבינו בחיי בראשית ב', והוסיף עוד ואמר: ומפניך אסתר, כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב: (תהלים כד, ו) "מבקשי פניך", (תהלים כז, ח) "את פניך ה' אבקש" (תהלים קה, ד) "בקשו פניו תמיד", וזהו שהזכיר: ויצא קין מלפני ה', כלשון האמור ביונה הנביא: (יונה א, ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא עכ"ל, וכידוע שיונה ברח מא"י.

שאלה: דעת בעלי בתים הפוכה מדעת תורה, האם דעתם תמיד הפוכה, או על פי רוב.

מקור ענין זה הביא הסמ"ע סי' ג' סקי"ג [הלשון המובא כאן הוא ע"פ המהרי"ו עצמו], בתשובת מהרי"ו סימן קמ"ו כתב למהר"ש ז"ל, ואם תשמ' לעצתי ולדידי צייתת לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי בעלי בתים ופסקי לומדים שני הפכים הם.

ואמרו פרק זה בורר כך היו נקיי הדעת בירושלים עושין לא היו יושבין בדין אא"כ שיודעין מי ישב עמהם.

ונאה לתלמיד חכם שלא יכניס עצמו בעסק הבעלי בתי' אלא ישגה באילת יעלת אהבים ובזה תמצא חן ושכל טוב וגו', נאם הקטן יעקב וויילא עכ"ל המהרי"ו.

ומהר"ח פלאג'י ברוח חיים (ר"ס ג) כ' אחר ד' מהרי"ו, וכבר שמעתי מפ"ק מוה"ר הגדול מהר"י מאיו ז"ל, שהיה אומר, כי ממוני הזמן לפעמים מכריחים להרב המו"ץ שיפסוק נגד הש"ע.

בענין שאלתך כמדומה שהמציאות היא שאינם תמיד הפכים בכל הדברים, ואולי הכונה שבדברים ובנושאים מסוימים הם בודאי הפכים, ואומרים בשם גדולי הדור הקודם [האור שמח והצפנת פענח] שהיו דברים שסמכו שתהיה דעת הבע"ב היפך דע"ת, אמנם אין סיפרי מעשיות מדויקים שאפשר לסמוך עליהם.

שאלה: "שטוף בעזים וטווי בעיזים והיא חכמה יתירה".

מה היה העניין בזה לטוות מעל גבי העיזים.

תשובה: כתב הספורנו שמות ל"ה כ"ו, טוו את העזים.

מעל העזים, כדבריהם ז"ל (שבת עד ב, צט א) למען יהיה בטווי זהר נוסף, כי בהרבה מהפשוטים ימעט קצת מטוב איכותם כאשר יעקרו ממקום גדולם, כמו שיקרה בדבש דבורים ובקאסיא"ה ובחלב ובזולתם ע"כ.

שאלה: בראשית רבה בראשית פרשה יח "ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה".

וצ"ב הא בעצם הבריאה נבראו שיהיו ללא לבוש, ורק בגלל החטא הוצרכו ללבוש, וא"כ מה שייך לומר לה בבריאתה שתהא צנועה.

תשובה: מבואר בספר פרקי רבי אליעזר פרק י"ד שלבושו של אדם הראשון בגן עדן היה עור של ציפורן, וענן כבוד מצופה עליו.

וכיון שחטא, נפשט עור הציפורן מעליו, וראה עצמו ערום, ונסתלק ענן הכבוד מעליו ע"כ.

א"כ היה לבוש.

כמו"כ הצניעות אינה תמיד מסתיימת רק בלבוש, אלא היא מידה נעלה הטבועה בכל מנהגי האדם ובכל אבר ואיבר, וכמו דחזינן שגם על הבגדים המגולים אמר לה שתהיה צנועה (ועי' יומא ט'), וע"ע בפ"ק דמגילה דגרסי' בשכר צניעות שהיתה בה ברחל וכו' ולא מדובר על צניעות בלבוש, וכן כל הסוגיא שם.

בכבוד רב וכט"ס

***

שאלה

{בס"ד
שלו' רב לכבוד ידידי ורעי החשוב הרה"ח הג"ר עקיבא משה שליט"א,
רציתי לשאול שאלה השקפתית: האם האב מרחם על הבן יותר מהאם?
שנאמר על הקב"ה: "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו" (תהלים קג, יג).

ובמקביל נאמר: "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת עמי" (איכה ד, י).

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים,
חודש טוב ומבורך וכתיבה וחתחימה טובה!
מיד' ומוקירך הקט' אהרון}

תשובה

בס"ד

‏יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן שליט"א

שלום רב

איתא בפסיקתא דרב כהנא וז"ל, א"ר שמואל דרכו של אב לרחם, כרחם אב על בנים (תהלים קג: יג).

ודרכה של אם לנחם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א' הקדוש ברוך הוא אנא עביד דידאב אנא עבד דידאם (אני עושה של אב ואני עושה של אם - ביאורי שם).

אנא עביד דידאב, כרחם אב על בנים (תהלים שם).

אנא עביד דידאם, כאיש אשר אמו תנחמנו (ישעיה סו: יג).

א' הק' אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא: יב) (אנכי אנכי, כפל תנחומין אני מנחמכם, רחמים ותנחומין - ביאורי שם).

וכתבתי בביאורי שם, לרחם במעשים ולנחם בדברים, דהיינו שדרך האב לרחם על בנים במעשים, אבל האם לא תמיד יש לה את היכולת לכך, ולכן היא משתמשת בדיבורים, ומחזקת את רוח בנה, ולכך נמשלו רחמי הקב"ה על ישראל לרחמים של אב הפועל והיכול לפעול למען בנו, ולא לרחמים של אם שאמנם מרובים המה אך לא תמיד יכולים לסייע, מאידך גיסא התנחומים שמתבטאים ברגש ושידולים בזה יפה כוחה של האם משל האב, ולכן נמשלו תנחומי הקב"ה לתנחומין של אם.

ביאור נוסף הובא בבראשית רבה פרשת וישלח פרשה עח [וכן בפסיקתא שם], וז"ל, כרחם אב על בנים, תני ר' חייא כרחמן שבאבות ואי זה הוא רחמן שבאבות, ר' יהודה אמר זה אברהם, אמר אברהם (בראשית יח) חלילה לך מעשות כדבר הזה, ר' לוי אמר יעקב והוא עבר לפניהם, אמר טב דיגע בי ולא בהון, ר"ל שיעקב העדיף שיפגע בו ולא בבניו ונשותיו.

לפי זה אין הכונה באופן כללי לרחמים של אבות שהם יותר משל אמהות, אלא לרחמים של אב המסוים שנתגלה ברחמיו הגדולים.

אכן יעוי' מה שכתב בריקאנטי בראשית ל' וז"ל, וידעת כי מדת הדין לאם שנאמר [משלי לא, א] משא אשר יסרתו אמו.

ומדת רחמים לאב שנאמר [תהלים קג, יג] כרחם אב על בני עכ"ל, ודבריו הם ע"פ הסוד.

ומבואר עוד ברבינו בחיי בראשית ב' כ"ג וז"ל, וע"ד המדרש: (ב"ר יז, ג) עצם מעצמי, האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם, אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח.

ומפני זה תמצא באדם "וייצר", כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר.

ובאשה נאמר בה "ויבן" כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים.

ומזה אמר הכתוב: (תהלים קג, יג) "כרחם אב על בנים", יחס הרחמים לאב, ויחס מדת הדין אל האם, הוא שכתוב: (משלי לא, א) "משא אשר יסרתו אמו".

ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן עכ"ל.

ומדבריו נראה שמבאר הדברים לחיי המעשה, וצע"ק דבעלמא אמרי' נשים רחמניות הן, וצ"ל דיש הבחנות בזה.

מה שהובא ממגילת איכה זוהי פורענות, ואין מביאין ראיה מן הפורענות, כך שאדרבה רוב הרחמנות נהפכת כאשר ישנה פורענות.

***

‏ המשך שאלות מהשואל הנ"ל

{בס"ד
שאלות מתשובתו של כבוד הרב שליט"א:
א.

מה ההבדל בין שאדם הושם בג"ע לבין האשה שנבנתה בתוך ג"ע?
ב.

האם יש הלכה למעשה שניתן ללמוד משאלתי (לא רק להשקפה)?
ג.

מדוע לא ניתן להביא ראיה מן הכתוב אפילו הכי שזה פורענות?
ד.

האם האבות לא היו רעבים בזמן הפורענות והם לא בשלו ואכלו בשר אדם שהם ילדיהם?
ה.

איך קרה מצב כל כך גרוע שהאימהות בשלו בשר ילדיהן (גם בשואה האיומה לא שמענו על כך)?
ו.

למה בשלו בשר ילדיהם האם לאכול או מדובר במעשה לימודי עבור הלומד?
לתשובות הרב אודה מקרב ליבי,
ובברכה עצומה!
הקט' אהרון}

תשובה

יום חמישי כ"ח אב תשע"ו

לכבוד הרב אהרן שליט"א

שלום רב

א.

יתכן כי כונת רבינו בחיי בפרט זה אינו מצד ענין הקשיות שיש באשה, אלא מצד ביאור המשך הפרשה שם בבראשית, ומ"מ ראה בנדה ל"א ב' וז"ל, ומפני מה האיש מקבל פיוס ואין אשה מקבלת פיוס זה ממקום שנברא וזו ממקום שנבראת, ודומה למדרש שהחוה"ל הביא, ושם ג"כ אין הכונה לג"ע.

ב.

אם שאלת כבר אביא בזה מה שכתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ו סימן מ - קונ' איסורי יחוד פרק כ"ז ס"ק כ', וז"ל, אזכיר בזה גם מה שראיתי בספר אפי זוטרי על אה"ע סי' כ"ב שכותב נמי ליישב טעם חילוקי הטעמים בין איש לבאשה בדרך זה, דבאיש משום שהאמהות הן המביאות לבניהן לבית הספר וידוע דרחמי אב ואם על הבנים ובפרט נשים וכדכתיב ידי נשים רחמניות ולעולם יראות על בניהן שלא יכו אותם המלמדים ע"כ ודאי באים להרבות דברים עם המלמדים להשגיח על בניהן בעין החמלה וממילא באות לידי קירוב דעת עם המלמד דסברי למימר מתוך כך יאהבו גם את בניהן אהבה יתירה ולא יכבידו עולם עליהם ומן השיחה יוכל לבא לידי הרהור ומהרהור למעשה, וזהו מ"ש הרמב"ם ומרן ז"ל שנמצא מתגרה בנשים שע"כ הזהיר התנא ואל תרבה שיחה עם האשה וכל המרבה דברים וכו', משא"כ באשה המלמדת תינוקות שאף אם באים אבות הבנים להביאם ללמוד אין טבעם רך כמו בנשים וגם כי האב יודע קרא דכתיב חושך שבטו שונא בנו ואין טבע האבות לצוות על המלמד שלא יכה אותם אדרבא רוצים שילמדו תורה כי חייב אדם ללמד את בנו, ואף אם ירצה לחלות פניה שתשגיח על בנו בעין החמלה אין דרך שהאב כדי שתרחם על בנו תתבענה לשם ניאוף אדרבא אפ' שאם היא צנועה תשפוך חמתה על בנו א"כ אין לך טעם אחר לחוש ולאסור אלא כדי שלא יבא לידי יחוד עם האבות.

ג.

מכיון שבפורענות המושגים משתנים, וראה מה שכתב בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) איכה פרק ד סימן י וז"ל, ידי נשים רחמניות.

מקודם, עכשיו בשלו ילדיהן, כלומר שכעת הן כבר לא נשים רחמניות, משום שהרעב מעביר אותן על דעתן.

ובעצם מה שהפסוק מביא הוא לומר חידוש שאע"פ שהם נשים שהיו רחמניות מ"מ בשלו ילדיהן.

והנה בעצם ענין זה שגם האבות יאכלו בשר בניהם נזכר במקומות בתנ"ך, כמו בדברים כ"ח נ"ד ועוד, וביאר הענין הרא"ם דברים כ"ח וז"ל, פירוש: תדע ש"הרך והענוג" אחד הוא, שהרי אחר שכתב "הרכה בך והענוגה", כתב "מהתענג ומרוך", דמשמע, דרכה וענוגה חדא היא, שאילו היתה הרכה לחוד והענוגה לחוד, מהתענג הענוגה ומרוך הרכה מבעי ליה.

אחר כך פירש ואמר: "ואף על פי שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מיאוס, ימתק לו מרוב רעבונו בשר בניו ובנותיו", הוכרח לפרש "תרע עינו" ו"תרע עינה", מרוב מתיקתו, שיומתק להם לרוב רעבנותם, תרע עינו ועינה על בניהם הנשארים מאחיהם השחוטים, מלתת להם מבשר אחיהם השחוטים.

ולא פירש אותו, שמרוב רעבנותם יתאכזרו עד שלא יתנו מבשר אחיהם השחוטים לבניהם הנשארים, על דרך (איכה ד, י) "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן", מפני שענין הפנוק, שהוא הרך והענוג, אינו נופל בו, אלא הפכו, שבמקום הפנוק, שנפשו קצה המיאוס, שדרכו יותר מכל שאר בני אדם, אלא אף על פי שהם מפונקים והיה להם למאוס בשר בניהם השחוט, מרוב רעבנותם לא ימאסוהו, אלא ימתק להם כל כך, עד שתרע עיניהם, מלתת ממנו לבניהם הנשארים עכ"ל, ומבואר הענין כנ"ל דבפורענות הכל משתנה.

ה.

זהו קללה ככל הקללות הכתובות בספר התורה, וגם מש"כ ובנים יאכלו בשר אבות הוא קללה הכתובה בתנ"ך, ואע"פ שלא שייך לעשות דבר כזה גרם הקב"ה שיבוא לידי כן כמבואר המעשה בחז"ל.

ו.

בשלו בשביל לאכול, ראה למשל במדרש זוטא איכה, וראה עוד ביוסיפון הסיפור על האשה שבישלה את ילדה לאכלו, וזה מזמן מאוחר יותר.

בהצלחה רבה

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה הנ"ל

{בס"ד
יישר כח ותודה על תשובותיו הנפלאות של כב' הרב שליט"א,
א.

האם בן אשכנז יכול לשנות את מנהגי בית אבותיו למנהג בני ספרד?
ב.

האם שייך שינוי כזה לאדם אשר לא קיים תו"מ ונהפך להיות שומר תו"מ?
לתשובות כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון}

תשובה

‏יום רביעי ד' דחוהמ"פ י"ט ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

שלום רב

א.

יעויין במ"ב סי' ס"ח סק"ד שכתב, אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה לכו"ע אין לשנות כ"א ממנהג מקומו כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך וכל כה"ג כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד ולענין דינא האשכנזים המתפללים עם הספרדים או להיפך יצאו י"ח תפלה.

וכ"ז רק במנהגים שנהגו בשרשי תפלה אבל מה שנזכר בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מהגמרא הוא שוה לכל ואין רשות לשום אדם לנהוג במנהגו עכ"ל.

בעיקר שאלתך יש בזה כמה דעות בפוסקים ובספרי השו"ת, וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ג (סימן ט).

וציץ אליעזר חלק ז' (סימן כ"ח).

שו"ת דברי חכמים (עמוד קע"ג והלאה), שרידי אש ח"ב (סימן ה'), שו"ת מים חיים ח"ב סי' י' וסי' י"א, מנחת אהרן תשנ"א עמ' 263 279, שו"ת ישמח לבב חלק אורח חיים סימן ג.

וראה עוד בשו"ת תעלומות לב חלק ד' (סימן מ"ב), ובדברי הג"ר משה זילבר ז"ל באור ישראל (מונסי) ח"כ תש"ס עמ' י"ז-כ, ובדברי הגרא"י קוק בקובץ קול תורה אב תרצ"ג, נדפס גם בשו"ת אורח משפט חאו"ח סימן י"ז וי"ח.

אכן כלל נקוט בידינו (שו"ע או"ח סי' תס"ח ס"ד) שההולך ממקום למקום אם אין דעתו לחזור הרי הוא משנה את כל מנהגיו למנהגי המקום שיהיה שם.

ואמנם בזמנינו אין דין של קביעות מקום לחומרא מכיון שכבר התערבו הקהילות, כמ"ש באג"מ אה"ע ח"א סי' נ"ט ועיין תשוה"נ ח"ד סי' כ"ט, אך מ"מ שמא אין בעיה לשנות את כל מנהגיו למנהגי בני ספרד, משום שכעת הוא נעשה כבן קהילה שניה, וכך ראינו רבים שלא חשו בדבר.

וכן הביאו בזה מ"ש בספר דרך הנשר (ח"א דף מח ע"א), שהגאון רבי נתן אדלר עשה מעשה רב, שהזמין את הגאון רבי חיים מודעי מאיזמיר, אל עירו ואל שער מקומו, בפרנקפורט, ובמשך שלש שנים למד אצלו את המבטא וההיגוי הספרדי, ואח"כ היה מתפלל ועובר לפני התיבה במבטא ספרדי.

וכן כתב בספר צרור החיים (אמשטרדם שנת תק"פ, דף נח ע"ד).

ובאמת על עצם חשיבות הנוסח, מצד הלכה איני יודע אם שייך לומר שיש תוקף הלכתי [חוץ מחובת המנהג שבדבר היכא דשייך], שהרי המתבונן בסידורים העתיקים של הגאונים וקדמוני הראשונים וסידורי פרס יון תימן ונוסח א"י וכו' יראה כמה משונין זה מזה כל הנוסחאות והענינים, ואכמ"ל בביאור כל זה ואולי בהמשך אוכל לכתוב ע"ז כשאשוב לביתי ויהיה לי יישוב הדעת טפי, [אגב, שמעתי שכאן בא"י היו אלו שהחשיבו מכתחילה את המקום כמקום של בני ספרד, משום שזו היתה הקהילה הותיקה, אך כיום לא מסתבר לומר כך].

הגרש"ז אוירבך מצדד בהליכ"ש תפילה פ"ה דבר הלכה אות ל, שמי שחזר בתשובה שלכתחילה ינהג כמנהג אבותיו אך אם קשור לרב והסביבה שקירבו אותו יוכל לבחור את המנהגים לפי רבותיו.

אכן הגר"י זילברשטין הביא בשם הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש פי"א ס"ח) לחלק בין בעלי תשובה שיש לפניהם קהלה אחת, שעליהם להצטרף אליה, לבין אם ישנן ב' קהילות שעליהם להצטרף לקהלה הנוהגת כמנהגי אבותיהם.

אך כתוב שם שכ"א צריך להתפלל כמנהג אבותיו וגם בני אשכנז צריכים לשוב לנוסח אשכנז.

בעבר [ומעט היום] היו קהילות נוספות מלבד האשכנזים והספרדים, ביניהם היו האיטלקים, שריד מקהילה זו שאל את הגרי"ש אלישיב איך ינהג כיום, אם כאשכנזי או כספרדי, אמר לו הרב שיעשה כרצונו.

וכן לענין גר שנתגייר הורה הגרי"ש (תפילה כהלכתה פ"ד ס"ה) שיכול לבחור את אחת הנוסחאות ולנהוג כך תמיד וכן הורה הגרשז"א (הליכ"ש שם ארחות הלכה הע' 80).

כל הנ"ל נכון על מי שרצה לשנות את כל מנהגיו, ברם המעוניין לעשות כל מנהג ע"פ איך שנראה לו לא זו הדרך.

וכבר כתבו כל הפוסקים שלא לשנות מן המבטא וכדו' [עיין מ"ב מהדורת דרשו סי' ס"ח סק"ד].

והיינו באופן רגיל שכבר הורגל בהברת אבותיו ומשנה להברה אחרת, ולא באופן שישנה שאלה אחרת.

ולענין לשנות מנוסח הנקרא 'ספרד' לאשכנז שהוא למעשה מנהג אבות אבותיו הורו החזו"א (דינים והנהגות פ"ד סק"מ) והאג"מ (או"ח ח"ב סי' כ"ד) והגרי"ש אלישיב (אשרי האיש שם) שמותר מכיון שחוזר לירושת אבותיו.

וכן נראה לכאורה דמי שמתפלל בנוסח הנקרא 'ספרד' ומעוניין לשנות לנוסח ה'ספרדי' רשאי, מכיון והנוסח הספרדי הוא מקורי מה'ספרד', וכמו שכתבו הפוסקים להתפל או אשכנז או ספרד ולא לערב נוסחאות ביניהם, כמו הקצש"ע סי' י"ח ס"ה שכתב ז"ל, ויתפלל כל אחד לפי הנוסחא שלו הן אשכנז הן ספרד, וכדומה, כולם יסודתם בהררי קדש, אבל אל יערב תיבות מנוסחא לנוסחא, כי כל נוסחא תיבותיה מנויות וספורות, על פי סודות גדולות, ואין להוסיף או לגרוע, והכונה או אשכנז או 'ספרדי' ולא נוסח ממוצע ביניהם, [עיין עוד בספר גדולי הדורות על משמר מנהג אשכנז לגרב"ש המבורגר, ובמקורות הרבים שהביא].