הנה יש כאן כמה נידונים וכדלהלן: הנידון הראשון האם כדור שעשוי בזמנינו הוא מוקצה הוא לא, ובזה הארכתי בתשובה הקודמת (מק"ט 6425). והנידון השני הוא האם ראוי לאנשים גדולים לשחק בשבת בכדור. ובפוסקים [ערוך השלחן סי' ש ס"ע] הביאו דברי ...קרא עוד

הנה יש כאן כמה נידונים וכדלהלן:
הנידון הראשון האם כדור שעשוי בזמנינו הוא מוקצה הוא לא, ובזה הארכתי בתשובה הקודמת (מק"ט 6425).

והנידון השני הוא האם ראוי לאנשים גדולים לשחק בשבת בכדור.
ובפוסקים [ערוך השלחן סי' ש ס"ע] הביאו דברי הירושלמי [תענית פ"ד ה"ה] והמדרש איכה [ב ד] שעיר אחת חרבה מפני שהיו משחקים בה בכדור בשבת, וכן כתב בשו"ת שלמת חיים [סי' רפח] שאין ראוי לנהוג בזה היתר.

והנידון השלישי הוא האם שטח מרוצף הוא בכלל האיסור או לא, ובזה מתחלקת לשאלה לשני נידונים, מה הדין משחק בשטח מרוצף בתוך הבית ומה הדין משחק בשטח מרוצף מחוץ לבית.

ובמשנ"ב סי' שח ס"ק קנח חילק בזה בין שלא ע"ג קרקע שבתוך הבית לשמחוץ לבית דברה"ר יש לחשוש שיצא מחוץ לד"א ויבוא להעבירו, ולכן התיר רק בתוך הבית ורק שלא ע"ג קרקע, דאילו ע"ג קרקע יש לחשוש שיבוא ליישר את הקרקע ויעבור על איסור חורש או בונה [תלוי היכן יישור הקרקע מתבצע, ובנידון דידן שנאמר בעיקר כלפי בית, שם החיוב בשבת על יישור קרקע הוא מדין בונה].

(ולגבי שטח מרוצף בתוך הבית אם נחשב ע"ג קרקע או לא, הנה המשנ"ב שם חילק בין ע"ג קרקע לבין שלא ע"ג קרקע, דע"ג קרקע יש בו משום אשויי גומות ושלא ע"ג קרקע אין בו משום אשוויי גומות, ולא נזכר שם להדיא דין מרוצף אם נחשב ע"ג קרקע או שלא ע"ג קרקע, אבל פוסקי זמנינו נחתו לנידון זה, ואמנם אינו מוסכם, אבל כ"ה פשטות דעת רוב פוסקי זמנינו שבתוך הבית אם הוא מרוצף אין גזירת אשויי גומות ולא חשיב כע"ג קרקע, ויעוי' שמירת שבת כהלכתה פרק טז ובמה שהביאו בביאורים ומוספים על המשנ"ב שם בשם הגריש"א והשבט הלוי).

והנידון הרביעי הוא משחק בכדור באופן שעלול לגרום חילול שבת, כגון שיש שותפים במשחק או צופים שמגיעים בשבת מחוץ לתחום או עם רכב, או מצלמים את המשחק וע"ז הדרך באופן שהדבר הוא ציבורי ומביא לחילולי שבת.
וזה דבר חמור מאוד, (ויש מכתב מגדולי ישראל כנגד משחק בכדור רגל בשבת, הובא בשמירת שבת כהלכה פרק טז סעיף ט בהערה).

ואפילו ללכת לראות חילולי שבת להנאה אסור [ביאור הלכה סי' שא ס"ב].

והנידון החמישי האם בכלל משחקים הוא דבר ראוי ונכון ומותר למבוגרים [מבחינה הנהגתית] ועי' ע"ז יח ע"ב ואו"ח סי' שח סט"ז ומשנ"ב שם סקנ"ט ומשנ"ב סי' תקיח ס"ט, והדברים מבוארים במקומם במקורותיהם.

אינו מוקצה. מקורות: בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש"כ מהדו"ח פכ"ד סי"ג ובהערה מד בשם הגרשז"א, שו"ת באר משה ח"ו ...קרא עוד

אינו מוקצה.

מקורות: בגוף הנידון האם הוספת ניילון על עגלה באופן שכל גג העגלה נפתח בשבת, הוא מותר בשבת או לא נחלקו פוסקי זמנינו, והרבה כתבו להתיר בזה (שש"כ מהדו"ח פכ"ד סי"ג ובהערה מד בשם הגרשז"א, שו"ת באר משה ח"ו סי' צז, הגרנ"ק הובא בארחות שבת פ"ט הערה מד), אבל יש מהפוסקים שהחמירו בזה (שבט הלוי ח"ג סי' נד, אז נדברו ח"א סי' עט אות קלו), וטענתם שמאחר ולא היה מערב שבת גג טפח אע"פ שנעשה בהיתר, ממילא באופן כזה יתכן שיהיה אסור להוסיף על אוהל ארעי כזה לפי החזו"א (ועי' שש"כ שם מש"כ על טענה זו).
ועי' במשנה אחרונה על המשנ"ב סי' שטו סקכ"ז שהאריך להביא המקורות בענין דעות פוסקי זמנינו סביב כל נידון גגון העגלה, ועי"ש בתחילת דבריו על המשנ"ב שם מה שהביא בכל הנידון על סגירת גגון העגלה עצמה בשבת כשלא היה פתוח טפח מבעוד יום מה הדין בזה שאינו מוסכם כלל להתיר בזה והאריכו בזה הפוסקים עי"ש מה שהביא בזה.

ומ"מ לניד"ד לגבי השאלה אם גג זה הוא מוקצה או לא, פשיטא שאינו מוקצה, מכיון שאינו מיוחד רק לעשיית אוהל באופן האסור , כיון שלכו"ע מותר לפרוס כיסוי ניילון זה אם היה גגון העגלה פרוס מערב שבת לפחות טפח, ודבר שמלאכתו גם להיתר אינו נחשב כלי שמלאכתו לאיסור (כמ"ש המשנ"ב בשם המג"א).

אם המעביד מעביר כסף דמי מחלה לעובד ישלם המזיק את דמי השבת למעביד. מקורות: הנה זה ברור שהעובד אינו מקבל תשלומי שבת יחד עם תשלומי המחלה, כיון שאינו בטל מן ההכנסה הכספית שהוא מקבל כרגע והרי שמין אותו כשומר קישואין ...קרא עוד

אם המעביד מעביר כסף דמי מחלה לעובד ישלם המזיק את דמי השבת למעביד.

מקורות: הנה זה ברור שהעובד אינו מקבל תשלומי שבת יחד עם תשלומי המחלה, כיון שאינו בטל מן ההכנסה הכספית שהוא מקבל כרגע והרי שמין אותו כשומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ושמין אותו כפועל בטל וכו', אבל אם מרויח בפועל אותו דבר בדיוק כרגע בימי המחלה אין שום טעם ע"פ הלכה שישלם שבת לעובד.

אבל יש לדון לגבי תשלומי שבת למעביד, האם המעביד יכול לדרוש זאת, מכיון שע"פ התקן המעביד היה צריך לקבל עבודה בזמן זה ולשלם עליה ובפועל הוא משלם שכר עבודה רגיל בלי קבלת עבודה בפועל וכל זה נגרם על ידי המזיק, והיה מקום לדון בסברות של גרמי באופן שהנזק הוא ודאי אם הגדרתו כגרמי ע"פ הגדרות גרמי המבוארים בפוסקים.

אולם הי' מקום להביא ראי' אחרת מדין עבד עברי שהמזיק את גופו משלם שבת לרבו [ב"ק פז ע"א] ואפי' אם תאמר משום שעבד עברי גופו קנוי [קידושין טז ע"א] מ"מ הרי גם לגבי בתו אמרי' בב"ק שם [פז ע"ב] שמי שהזיקה משלם שבת לאביה, וכן נפסק בשו"ע סי' תכד ס"ו [עכ"פ באופן שע"פ דין מעשי ידיה לאביה עי"ש] והטעם הוא משום שמעשי ידיה לאביה כדפרש"י שם, ולא מחמת זכותו למוכרה [יעוי' שם בגמ' שהוא מוכח שאינו מחמת זכותה למוכרה שהרי הנידון שם גם על ימים שבין נערות לבגרות עי"ש, וכן מוכח מהנידון ברמ"א בחו"מ שם באופן שאינה סמוכה על שלחנו של אביה שהרי הי' בידו למוכרה ואעפ"כ אזלי' בתר מעשי ידים, וגם לכאו' יש להביא ראי' ממה שהדין כן גם בזה"ז, ומיהו יעוי' קידושין ד ע"ב ודוק, עכ"פ הראיות הנ"ל ברורות שמה שמזכה את השבת לאביה הוא זכותו במעשי ידים שלה], א"כ מסתבר שמי שרכש מראש מעשה ידים של אדם אחר למשך תקופה ואחר הזיק את אותו העובד יצטרך המזיק לשלם שבת למעביד ויל"ע בזה.

ועיינתי בספר פתחי חושן הל' נזיקין פרק יא סעיף לח ובהערה שם והעלה שם ג"כ כמה צדדים ואפשרויות בצורת התשלומין, אבל ג"כ עיקרי דבריו הם כמו שכתבתי שהמזיק ישלם למעביד את הנזק שגרם לו וכאשר המזיק משלם ישירות את תשלומי השבת לעובד המעביד ישלם לעובד רק את ההפרש בזה, ולמסקנתו נראה לו עיקר שהוא כעין חברת ביטוח שהמעביד משלם את השכר לעובד כדמי ביטוח והמזיק משלם למעביד את מה שהזיקו כמו שפוסקים לענין ביטוח והיינו הך.

אם המדליקה עם זיקה לדת ומתכוונת למצוה ואינה כופרת או מורדת להכעיס יוצאים ידי חובה בהדלקתה. מקורות: יעוי' במשנ"ב סי' רסג סקכ"א שהביא דעה שהנכרי יכול להוציא את הישראל על ידי שמדליק בשבילו, והקשה על זה בשם האחרונים שהרי אין ...קרא עוד

אם המדליקה עם זיקה לדת ומתכוונת למצוה ואינה כופרת או מורדת להכעיס יוצאים ידי חובה בהדלקתה.

מקורות: יעוי' במשנ"ב סי' רסג סקכ"א שהביא דעה שהנכרי יכול להוציא את הישראל על ידי שמדליק בשבילו, והקשה על זה בשם האחרונים שהרי אין שליחות לגוי, ומבואר שלולי בעיה זו אין פסול בעצם הדלקת הנכרי, ולכן ישראל שאינו שומר תורה ומצוות, כיון שאינו מופקע מדיני שליחות, יכול לשמש כשליח להדלקת נרות שבת (וכ"ש אם יש חיוב עליו), וכ"ש להשיטות שם שיכול אפי' לברך על הדלקת נר שעל ידי גוי שמקיים מצווה גמורה בזה.

ונראה עוד דמאחר שעיקר חיוב הדלקת הנר הוא מחמת שלום בית, א"כ לענין זה החיוב זהה על אדם שאינו שומר תורה ומצוות כאדם השומר תורה ומצוות.

אמנם ראיתי מי שהעירו שיש בעיה אחרת לצאת ידי חובת הדלקת נר על ידי מי שאינה שומרת תורה ומצוות אם אינה מתכוונת למצוה כלל אלא לדבר אחר לגמרי עכ"ד, (ואמנם להסוברים שעל ידי גוי יוצאים פשיטא שגם בזה יוצאים), ולכאורה הנידון הזה שייך גם להסוברים שמצוות דרבנן אינן צריכות כוונה (והארכתי בזה בתשובה אחרת), דגם לשיטתם קי"ל (ויש בזה מחלוקת בב"י אבל כך הוא להלכה) שאם מתכוון שלא לצאת אינו יוצא, ולכן מי שהוא כופר להכעיס ועושה מצוות לשם הסמליות והתרבותיות בלבד יש מקום לפקפק שנחשב שמתכוון שלא לצאת ידי חובה, וממילא יש לדון אם שייך להוציא אחרים לפי צד כזה ואם בכלל שייך מינוי שליחות באופן כזה, ועי' סי' רטו ס"ב שאין עונין אמן אחר אפיקורוס מפני שאין כוונתו לשמים, (ואמנם שם היוצא ממשנ"ב וביאה"ל שם שאם שמע כל הברכה עונה אמן אבל לענין לצאת ידי חובה הוא קצת יותר בעייתי, וצריך לבדוק כל אחד מה הוא מאמין, ויעוי' אג"מ או"ח ח"ב סי' נ ובביאורים ומוספים שם), אולם במקרה שהאם היא עם זיקה לדת ורוצה להיות טוב ורק לא מבינה וחושבת לתומה שמספיק מה שהיא עושה (וגם מרגישה סיפוק והרגשה טובה במה שהיא עושה שהרי בלי זה יש בעיה אחרת שלהסוברים שמצוות דרבנן א"א לצאת בלא כוונה יש בעיה לצאת במי שעושה דבר שלא לשם מצווה כלל), מסתבר שאין צריך לחשוש יותר מזה, והכל לפי הענין.

ולגבי קידוש הדבר קצת יותר בעייתי לצאת יד"ח קידוש על היין ואפילו על הפת מאדם שאינו שומר תורה ומצוות.

אין לטלטל פנס בידו לצורך גופו ומקומו, אלא רק באופנים המותרים בטלטול (ניעור, ורגל) בכל אופן לפי התנאים והשיטות המתירות טלטול מוקצה באופן כזה. מקורות: לכאורה היה מותר, כיון שהוא צורך גופו ומקומו, ועל אף שמבואר בסי' רעז הזכירו ...קרא עוד

אין לטלטל פנס בידו לצורך גופו ומקומו, אלא רק באופנים המותרים בטלטול (ניעור, ורגל) בכל אופן לפי התנאים והשיטות המתירות טלטול מוקצה באופן כזה.

מקורות:
לכאורה היה מותר, כיון שהוא צורך גופו ומקומו, ועל אף שמבואר בסי' רעז הזכירו לגבי נר שאם יש שם שמן א"א שלא לקרב או לרחק, שלא יטלטל את הנר אפי' ע"י ניעור, אבל שם יש חשש של גרם כיבוי ודוקא באופן של ניעור כמבואר במשנ"ב שם סקי"ז.

אולם באמת מצינו בנר שגם בלא חשש כיבוי כלל יש איסור לטלטל נר אפי' לצורך גופו ומקומו, עי' ריש סי' רעט ס"א וס"ב.

ויש כמה טעמים לענין איסור טלטול נר, החזו"א או"ח מא סקט"ז כ' משום שאין דרכה להיטלטל, והמנחת שלמה ח"א סי' יד והאג"מ או"ח ח"ג סי' נ כ' משום שאינה כלי, ועי' ארחות שבת ח"ג בירורי הלכה סי' ב' אות כא וח"ב פי"ט הערה רמא.

ודנו פוסקי זמנינו בהגדרה של מכשירי חשמל בזמנינו מה הגדרתם ואם הגדרתם כמו נר הדולק או לא, וכן דנו לענין פנס, ועי' באג"מ או"ח ח"ה סי' כב אות לו שכ' לחדש שדין פנס כדין נר משום שהוא דומה לנר, ובחוט שני [ח"ג פמ"ב סק"א אות ג] החמיר יותר ודעתו שכל מכשירי חשמל דינם כשלהבת, וכן חשש לסברא כעי"ז בשבט הלוי ח"ח סי' קסז שבעודו דולק לא יטלטלנו אפי' לצורך גופו ומקומו אלא רק ברגלו, אבל במנחת שלמה שם נקט שאין לחלק בין פנס לבין שאר מכשירי חשמל, אולם למעשה נקט שאין לטלטל פנס משום עובדין דחול (מאורי אש פ"ב עמ' 78 ד"ה אמנם זאת, ובמהדו"ח פ"ב ענף ג' עמ' קיד).

הסכמת רוב הפוסקים שמותר. מקורות: יעוי' בשו"ע סי' שב ס"ז שהקיל בלכלוך הדבוק בבגדו, ואמנם כ' שם הפוסקים טעמים בזה, אולם בחזו"א סי' מז סקט"ו כ' שלכלוך שבטל להיתר אינו מוקצה, ושכן מבואר בשבת קמב ע"ב ותוס' ורמב"ן ורשב"א, וכן ...קרא עוד

הסכמת רוב הפוסקים שמותר.

מקורות: יעוי' בשו"ע סי' שב ס"ז שהקיל בלכלוך הדבוק בבגדו, ואמנם כ' שם הפוסקים טעמים בזה, אולם בחזו"א סי' מז סקט"ו כ' שלכלוך שבטל להיתר אינו מוקצה, ושכן מבואר בשבת קמב ע"ב ותוס' ורמב"ן ורשב"א, וכן הורה הגרשז"א שזה טעם ההיתר בהדחת כלים בשבת המבואר במשנה להתיר משום שהפסולת בטלה לכלי, וכעי"ז מבואר הטעם על כיבוד הבית בחזו"א שם סקכ"א, וכן לגבי חוטים ונוצות על הבגד התיר בשביתת השבת בורר בב"ר סקכ"ד מטעם זה וכן התיר במנח"י ח"ה סי' לח דלא כהגר"ז סי' שב ס"ג, ובארחות שבת ח"ב עמ' צז ואילך (שעיקרי הדברים כאן מיוסדין על הכתוב שם) הקשה ע"ז כמה קושיות, ומה שהקשה מהרא"ש לענין ההיתר על פרעוש על בשרו משום שמצער אותו פשיטא דלק"מ דגם החזו"א והאחרונים לא מיירו בבריה בפני עצמה שהיא בעל חיים דבע"ח חשיבא ולא בטלה כדאמרי' בכמה דוכתי לענין תערובת, וגם לא שייך ביטול כלל דמאיזה טעם נחשיבה כבטל לבגד, אם משום שעומדת שם לפי שעה הרי בכל שעה מהלך וזז משם ולמה ייבטל, ומה שהקשה שם מהרמב"ן שכ' טעמים אחרים בהיתר כיבוד הבית, הן נכון שהחזו"א כ' טעם ההיתר מחמת שהמוקצה בטל, אבל יש ליישב בקל שהרמב"ן מיירי באופן אחר ממה שמיירי החזו"א, דהרמב"ן בעי להתיר אפי' לא רק בלכלוכים כל דהו אלא אפי' בדברים גדולים שאינם מתבטלים או בכמות לכלוך שלא שייך לומר בזה ביטול, ובאופן שאינו בהגדרה הפשוטה של גרף של רעי.
(ולגוף הקו' למה תירצו הראשונים תירוצים אחרים במקום לומר שהלכלוך בטל לבגד, לפעמים אמרי' דחד מתרי תלת טעמי נקט, וכן אי' בירושלמי עשירין היו בטעמים).

ומה שהביא שם מהמשנ"ב יתכן שאה"נ שהמשנ"ב חולק על החזו"א בזה, ואולי יתרץ הגמ' דחשיבות של יין הוא דין מיוחד שהאבן בטל אליו ולא כל דבר מוקצה מחמת גופו בטל להיתר, או דיש לומר שבאופנים המובאים במשנ"ב שם יש ממשות משמעותית לגבי עשבים (אם כי בגמ' שבת שם משמע שגם דבר שהוא גדול קצת יכול להתבטל), או חשיבות לגבי שעוה שלכן אינו בטל , או שמכיון שהשעוה מעכבת הקריאה דמי לאופן המבואר בגמ' שבת שם לאסור עי"ש ודוק, ויל"ע.

ולמעשה מאחר שהרבה אחרונים מקילין והוא דרבנן וכך פשטות הסוגי' בשבת שם וכך משמע שהורו פוסקי זמנינו, א"כ הסומך להקל לא הפסיד, אע"פ שלכאורה דעת המשנ"ב והגר"ז ושלחן עצי שיטים להחמיר בזה, ומ"מ אין פשוט להקל אלא בדברים שברור שהם בטלים.

יש כאן כמה נידונים: א') האם בגד של לילה חייב בציצית מי שלובשו ביום - בזה יש מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, והכרעת ההלכה לחשוש לדעת הרמב"ם שמחייב בזה ולא ללבוש בגד של לילה ביום בלא ציצית [משנ"ב סי' יח סק"ב]. ב') ...קרא עוד

יש כאן כמה נידונים:
א') האם בגד של לילה חייב בציצית מי שלובשו ביום - בזה יש מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, והכרעת ההלכה לחשוש לדעת הרמב"ם שמחייב בזה ולא ללבוש בגד של לילה ביום בלא ציצית [משנ"ב סי' יח סק"ב].

ב') האם בגד שאין דרכו בלבישה אלא בהתכסות בלילה נחשב בגד - יש בזה מחלוקת האם נחשב בגד או לא, והכריע המשנ"ב סק"ח שיעשה קרן אחת עגולה כדי לפטור מציצית, אבל ההכרעה היא רק בבגד של צמר, אבל בבגד של שאר מינים (שחיובו להרבה פוסקים הווא רק מדרבנן) נקט המשנ"ב שאין להחמיר בזה, והחזו"א או"ח סי' ג' סקל"ו כ' שהמקיל יש לו על מה לסמוך [גם בבגד צמר, עי' שונה הלכות על המשנ"ב שם סי"א, ולענין אם הוא בגד שמשמש רק לכיסוי בשינה של יום יעוי' להלן מה שאכתוב בזה].

ג') הנידון השלישי הוא, ששמא נאמר שגם להדעות שבגד כזה שאינו מיועד ללבישה אינו בגד, אך אם משנה את שימושו באופן חד פעמי יש לדון שמא נחשב אז בגד, ואז יהיה חייב כמו שאנו מחייבים בציצית בגד של לילה ביום (שחוששים לדעת הרמב"ם), מצד שני יש לומר ששם לגבי בגד של לילה ביום דעת הרמב"ם שאין משנה כלל זמן הלבישה העיקרי של הבגד אלא זמן לבישת הבגד בפועל, משא"כ כאן שצורת שימוש הבגד אינו בלבישה אין בזה שם בגד.

ויעוי' בחזו"א שם סוף סקל"ה שכתב לחלק בין ארעי חשוב לארעי שפל, (שהאופן של השו"ע לענין סדיני לילה שנמשכים ביום הוא ארעי שפל ולא דמי לבגד כלים שלפעמים הגדול מתעטף בו שהוא ארעי חשוב), ומכח זה ביאר למה סדין שעיקרו ללילה ורק משתמש בו בסוף שנתו ביום פטור [להדעות שבגד לילה פטור גם ביום] כיון שהשימוש שמתשתמש ביום הוא שימוש ארעי שפל, וא"כ כ"ש בעניננו שאין בו שום שימוש רשמי וייעודי כזה (להשתמש בשמיכה כמשחק ולהתעטף בו) שנחשב ארעי שפל, וא"כ לפי הדעות שבגד של התכסות בלבד כסדין מיטה אינו נחשב בגד ה"ה גם כשפעם אחת ישים אותו על גופו דרך מלבוש כמשחק ייחשב ארעי שפל.

ולכן לפי החזו"א שהמקיל בסדינים יש לו על מי לסמוך גם כאן המקיל יש לו על מי לסמוך (מכיון שההגדרה שלשימוש מסוג כזה ע"פ החזו"א הנ"ל היא כארעי שפל, לכן למעשה זה לא יותר חמור מסדין לילה שנמשך ליום, ואע"פ ששם יש שני צירופים, צירוף אחד שהוא בגד לילה מעיקרו וצירוף שני שאינו דרך מלבוש, מ"מ כאן ג"כ אינו דרך מלבוש לפי החשבון שנתבאר וג"כ אינו בגד יום בדיוק כמו שם, ויעוי' בסמוך להלן עוד הרחבת דברים בזה), ולפי המשנ"ב בשאר מינים יהיה פטור, ובבגד צמר העצה שיכול להיפטר מזה אם אינו יכול לעשות קרן עגולה הוא להפקיר את השמיכה (עי' בתשובה מק"ט 4843 המתחיל אדם שחושש וכו' באות ה').

השלמת והבהרת כמה דברים

והיה מקום לטעון ולומר דכל מה שנחשב שימוש גרוע בשמיכה לפי החזו"א הוא רק משום שתחילת השימוש עצמו הוא בלילה אבל כאן שתחילת השימוש הוא ביום לא יהיה פטור שימוש גרוע ויתחייב בציצית, אבל לפי זה יימצא שאם משתמש מידי פעם בשמיכה לשינה ביום יהיה אסור, ולכאורה הרי זה חידוש חריג לדינא, לומר דלפי הדעות שמתירים הוא רק בכל פעם שתחילת השימוש בלילה; ויל"ע (ויעוי' להלן מסקנת הדברים בזה).

ואולי יש לבאר כוונת החזו"א באופן אחר דתשמיש שפל כוונתו לצירוף העובדה שאין כאן צורה גמורה של לבישה, דאף שהחזו"א מיירי בחילוקו הזה לדעות המובאות במ"א ומ"ב הסוברות שכיסוי כזה לבישה, מ"מ מודו שנחשב שימוש שפל לענין שלא ייחשב מחמת זה בגד של יום, היינו בצירוף מה שעיקרו של לילה ובצירוף שאין בו שימוש חשוב ביום, ולפי טעם זה אם לובשו בדרך מלבוש (שגם בשמיכה שייך דרך מלבוש כמ"ש מתעטף אדם בכילה ובכסכסיה ויוצא לרה"ר, לענין הוצאת שבת, והאחרונים דנו לענין מגבת).
ואם לזה כוונת החזו"א לא יהיה היתר בנידון דידן.

אולם באמת עיינתי שוב בלשונו של החזו"א ומבואר להדיא דהטעם שחשיב שימוש שפל ביום הוא משום שהטעם שלובשו ביום נמשך משנת הלילה, ולכך אין לזה חשיבות של מלבוש יום כל שהלבישה היא רק מחמת הלילה (ובגד שעשוי לכיסוי שנת יום באקראי באופן רשמי החמיר בו החזו"א לעצמו כמ"ש בדינים והנהגות), ואעפ"כ יש לומר שעדיין אינו מחוייב בציצית אם לובשו פעם אחת ביום, דאחרי שההגדרה של בגד זה הוא של לילה שוב אינו חייב בציצית בבגד זה כלל גם ביום.

אולם אחר העיון בדברי החזו"א, כל דברי החזו"א הללו מתייחסים רק לתחילת הנידון שבגד זה פטור להרא"ש כיון שהוא בגד לילה, אך אינם מתייחסים כלל מה הדין לדעת הרמב"ם בכזה בגד.

וזה יהיה תוספת דברים לומר בדעת החזו"א שלפי הצד שאין דרך לבישה בכזה בגד שעשוי רק לכיסוי (היינו הדעה שהמשנ"ב פסק כמותה לענין שאר מינים), א"כ כל שאין תשמיש ארעי רשמי בבגד כזה לא יהיה חייב בציצית.

ובאמת יש להוסיף עוד דכל מה שהביא החזו"א ראיה הוא ממה דקי"ל בשיעור הבגד דבעינן גדול יוצא בו לשוק, ושם הרי לא מספיק שלובשו באקראי אלא שלובשו באקראי בשוק, וא"כ לא שייך כלל בנידון דידן לגבי המתעטף בשמיכה במשחק, ולכן אפי' אם היה תשמיש אקראי רשמי לכאורה עדיין לא היה חייב בציצית.

לענין ההכרעה בבגד כיסוי של שינה הכרעת המשנ"ב להקל בשאר מינים והכרעת החזו"א דמעיקר הדין יש להקל, אולם זה רק בצירוף שמדובר על בגד לילה ותחילת השימוש בלילה (עכ"פ החזו"א הזכיר להדיא סברא זו בס"ק הקודם), אבל בגד כיסוי שמשמש לשנת יום בזה יש פחות מקום להקל, כיון שאין כאן כל צירופים אלו, ומ"מ בנידון דידן שאינו שייך כלל לתשמיש הבגד הוא נידון אחר וכמו שנתבאר.

בתוספתא כלאים פ"א ה"ט אי' דזריעה על אמת המים אין בו משום כלאים, וכן הובא בדרך אמונה ריש הלכות כלאים, ועי' ירושלמי כלאים ספ"א, ודנו פוסקי זמנינו האם מדובר גם באופן זריעה רגילה ע"ג מים ממש או לא. (ועי' גם ...קרא עוד

בתוספתא כלאים פ"א ה"ט אי' דזריעה על אמת המים אין בו משום כלאים, וכן הובא בדרך אמונה ריש הלכות כלאים, ועי' ירושלמי כלאים ספ"א, ודנו פוסקי זמנינו האם מדובר גם באופן זריעה רגילה ע"ג מים ממש או לא.
(ועי' גם ר"ש כלאים פ"ג מ"ב ודו"ק).

ועי' שו"ת הר צבי ח"ב סי' לא אות ה' לענין גידולי מים שבזמנינו הנקרא הידרופוניקס שיש בהם משום איסור כלאים.

ויש לציין דבאמת לפי חלוקת הדברים שם בתוספתא וכן בירושלמי שם משמע שהדברים שנזכרו שם לפטור הם דברים שאין דרכם להצמיח ולא מיירי להדיא בדבר שכך הוא דרך צמיחתו.

וגם יל"ע בכל זה אם הפטור או היתר או רק פטור מדאורייתא.
ויש לציין דגם לענין בית מקורה אי' בירושלמי פ"א ה"ב לענין תרו"מ שאינו בכלל שדך, וגם בזה הרי כלאים במקום מקורה אינו היתר.

ויש לציין עוד דבתוספתא כלאים שם גופא אי' דהזורע דבר שאינו מצמיח פטור ויל"ע דגם שם אפשר שהוא רק פטור ולא היתר, והכונה דבר שאינו מתקיים, ולא מניח גרעין בכד בעלמא [כמו הטומן לפת וצנונות וכו'] שזה אינו זריעה כלל, אלא שיש זריעה שנתפסת וחלה רק שאינה מתקיימת ובזה כיון שאינו מתקיים פטור ומ"מ אסור.
(ויעוי' מה שכתבתי בתשובה אחרת לענין הל' שבת בכה"ג).

אבל יש חולקים על הגרצ"פ, ויש שטענו שיתכן שהוא הגדרה בדיני כלאים שדוקא באדמה חייב משום דכתיב שדך (וע' זבחי אפרים זבחים צד ע"ב), ועי' מה שהובא באנציקלופדיה התלמודית ערך כלאים [חלק כה עמ' תקלט].

לסיכום הדברים יש מימרא שזורע ע"ג מים פטור מן הכלאים, אבל אין הכרעה ברורה האם מדובר גם על זריעה המתקיימת והאם הוא גם היתר לכתחילה.

ואציין כמה מספרי זמנינו שהביאו דעות הפוסקים בזה לענין שמיטה, שו"ת נחפה בכסף יו"ד סי' ה, שו"ת שדה הארץ ח"ג יו"ד סי' כח, שו"ת מהרי"ל דיסקין ח"א סי' כז אות א', אור לציון (שביעית) סי' א' אות ז', הר צבי זרעים ח"ב סי' לא, שדה שמואל שביעית סי' יב, שו"ת השבי"ט יו"ד ח"ג עמ' קיד (לענין כלאים), ועי' בצהר ה בסופו ומה שהובא שם בשם החזו"א.

אין לי הכרעה בזה אף שיש לי קצת נטייה בזה מקופיא דאפשר שהתוספתא הוא פטור אבל אסור והוא כעין עציץ שאינו נקוב, מ"מ אין לי הכרעה בזה, ואולי נעיין בדברים יותר בהמשך.

לגבי אם יש חיוב להשלים, אם לא אמר כלל פסוד"ז קודם התפילה כ' השו"ע להשלים אחר התפילה בלא ברכותיה, (ועי' בפנים התשובה אם נאמר בתורת חיוב או הנהגה שיש לעשותה). ולגבי אם אמר פסוד"ז לפני התפילה אם מחוייב להשלים אחר ...קרא עוד

לגבי אם יש חיוב להשלים, אם לא אמר כלל פסוד"ז קודם התפילה כ' השו"ע להשלים אחר התפילה בלא ברכותיה, (ועי' בפנים התשובה אם נאמר בתורת חיוב או הנהגה שיש לעשותה).

ולגבי אם אמר פסוד"ז לפני התפילה אם מחוייב להשלים אחר התפילה יש בזה דעות בין הפוסקים, ונראה שהדעה העיקרית בפוסקים שאין זה חיוב אבל דבר טוב.

ולגבי עד מתי אפשר להשלים, בדיעבד נראה שאפשר להשלים גם אחר זמן תפילה ואפי' לאחר חצות היום.

מקורות:
לעצם הנידון אם צריך להשלים, יש לציין דבמקור הדברים בטור סי' נב הובאו ב' אופנים, האחד הוא בשם הגאונים שאמר הפסוד"ז בדילוג ואז יצא ידי עיקר חובת פסוקי דזמרא בדיעבד ואינו חוזר ואומרם אחר התפילה, והב' בשם הרר"י הוא באופן שלא היה לו שום פנאי לומר פסוד"ז קודם התפילה אף לא בדילוג, שאז חוזר ואומר הפסוד"ז לאחר התפילה.

(ובאופן הא' הנ"ל הובאו ב' חילוקי דינים בזה בשם ב' דעות ולא נאריך בזה כאן).

ואמנם הגם שהטור הביא הדברים בשם כמה דעות, אבל מפשטות לשונו שהדעות משלימות זו את זו, דהדעה הראשונה מיירי באופן שיש קצת שהות והדעה שאחר זה מיירי שאין שהות כ"כ, והדעה שאחר זה מיירי שאין שהות כלל.

וכן נקט האגור [סי' צה] בדעות המובאים בטור שאינן חולקות זו על זו, אלא שאם הספיק לומר קצת פסוד"ז אינו חוזר ואומרן אחר התפילה אבל אם לא הספיק כלל לאומרן קודם התפילה אומרן אחר התפילה.

אבל הב"י חלק על ביאורו של האגור, וסובר שהדעה הראשונה בטור (דמיירי באופן שאמר קצת מהפסוד"ז קודם התפילה עם הברכות) סוברת שאם לא אמר הפסוד"ז קודם התפילה הפסיד לגמרי הפסוד"ז עם הברכות אחר התפילה.

וכן הב"ח ביאר [ואינו מפורש להדיא בטור] דהדעה הראשונה בטור סוברת דאפי' לא אמר כלל פסוד"ז קודם התפילה לא ישלים אחר התפילה כיון דלא תקנו כלל פסוד"ז לאחר התפילה, והדעה האחרונה חולקת על זה.

(וא"ה מ"מ יתכן שהטור עצמו להלכה סבר כביאורו של האגור לפסוק ככל השיטות יחד, (אף אם הדעות חולקות זו על זו), ולכך התהלה לדוד להלן נקט שהרא"ש סובר כהרר"י וקיצרתי ודוק).

ולפי ביאור הב"י והב"ח בטור יתכן שלפי הדעה האחרונה אף אם אמר בדילוג יצטרך להשלים לאחר התפילה.
(אף שלא פסקו הב"י והב"ח כהדעה האחרונה ועי' להלן).

(והב"י רק הזכיר בדבריו בשם הראשונים דגם להדעה הראשונה יכול להשלים הזמירות בלא הברכות לאחר התפילה ושהוא דבר טוב, ושלענין אם יכול לברך הברכות אחר התפילה נקט כהדעה הראשונה [לפי פירושו] שאי אפשר בכל גווני, אבל לא נחית לנידון מה הדין לפי הדעה האחרונה באופן שאמר רק חלק מהזמירות לפני התפילה עם הברכות אם צריך להשלים לאחר התפילה.

אולם מל' הטור משמע שהדעה האחרונה רק באה להוסיף מה הדין באופן שאין שהות כלל [שבזה הדעה הראשונה לא מיירי להדיא גם אם נימא שהי' להם דעה בזה] אבל מה שמפורש בדעה הראשונה שאם אמר בדילוג הפסוד"ז אינו מחוייב להשלים אחר התפילה לא משמע שבאו לחלוק בזה, ומ"מ יש לדחות דהטור לא הביא אלא מה שכ' הדעה השניה בהדיא בדבריהם.

והנה זה פשיטא שלפי הדעה הראשונה א"צ להשלים אחר התפילה וזה פשיטא שלענין האיסור לומר הברכות אחר התפילה [לפי פירוש הב"י בדעה הראשונה שבטור] פסק הב"י כהדעה הראשונה בטור וכן כ' בשו"ע, אבל לענין אם צריך להשלים [על הצד שלפי הדעה השניה צריך להשלים אחר התפילה] לא פסק להדיא כאחד מן השיטות אבל הב"י הביא ב' טעמים למה לפסוק כדעה הראשונה, הא' משום שספק ברכות להקל, והב' שקבלתן של גאונים תורה היא, והטעם השני של הב"י שייך גם לנידון הזה [אם יש חיוב להשלים הברכות], וממילא לכאורה דעת הב"י להכריע ג"כ כהב"ח שאין חיוב להשלים, אלא שבב"ח משמע שלא ישלים ובב"י נקט [בהדעה הראשונה] שאינו חיוב וטוב להשלים).

ויעוי' עוד בנידון זה בעה"ש [שמקיל] ובחי"א ובארחות יושר [שנקטו להשלים] ובמחנה ישראל להח"ח ובמה שציינו בשם המשנ"ב בהל' שבת (עי' בביאורים ומוספים מה שהביאו בכל זה).

ולמעשה נראה שהדעה העיקרית בפוסקים שאינו חיוב להשלים שלכאורה לא נמצאה שום דעה מפורשת בראשונים שמחוייב להשלים באופן שאמר בדילוג ואדרבה נמצא להדיא בכמה ראשונים שא"צ להשלים והם הדעות שכוותייהו נקטינן בשאר דבריהם כמו שנתבאר [בפרט שפסוד"ז אינו אפי' תקנה דרבנן בתורת חובה כמבואר בגמ' שבת קיח ע"ב וברמב"ם הל' תפילה אלא דקבלוהו עלייהו כחובה, ואולם עי' במסכת סופרים] ושטוב להשלים.

וגם בשו"ע לא הזכיר השלמה אלא לענין מי שלא אמר כלל פסוד"ז קודם התפילה ולא לחינם הזכיר כן על הדרך שנתבאר.

(ויש לציין דבל' הגר"א סק"ז וסק"ח משמע שמה שפסק השו"ע לומר באופן זה אחר התפילה הוא ג"כ אינו חיוב מעיקר הדין כמו ברכות השחר שהזכיר הרמ"א אחר כך עי' בלשונו שם [ויתכן לפרש בדבריו שהוא לרווחא דמילתא לחשוש לשאר דעות], ויש אולי קצת דיוק כן מל' המשנ"ב סק"ט בשם הגר"א ודוק, ואמנם באשל אברהם [שעל הדף] על השו"ע שם אפשר שר"ל שם שהשלמה זו של פסוד"ז אחר התפילה באופן המבואר בשו"ע שם [דהיינו אם לא אמר כלל הפסוד"ז קודם התפילה] הוא כעין הנהגה שאינו חיוב מצד הדין שקבלוהו עלייהו).

ולענין זמן ההשלמה עי' בתהלה לדוד על השו"ע [יצא לאור מחדש בהוצאת עוז והדר] שכתב [סי' נב סק"ג] וז"ל, מש"כ המחבר ואח"כ יקרא כל פסד"ז בלא ברכה לכאורה נראה דהיינו דוקא בזמן תפילה אבל אם עבר זמן תפלה שוב אין אומרים אבל רש"י ז"ל כתב בברכות דף י"א ע"ב שברכת ישתבח אומרים אותה קודם זמן ק"ש אם ירצו ע"כ ולפ"ז יש להסתפק אפשר דזמנם כל היום ולדעת הרר"י והרא"ש ז"ל יאמרם כל היום בברכה ואיך שיהי' צ"ע למה לא יאמרם במנחה דנהי דבכל מנחה אין מסדרין שבחו של מקום בברכה לפני' ולאחרי' היינו שכבר סדר בשחרית אבל זה שלא סדר בשחרית למה לא יסדר במנחה וצ"ל דלא נתקנו אלא בשחרית וצ"ע עכ"ל.

וביאור דבריו דאחר שנתבאר ברש"י שזמן פסוד"ז אינו שייך לזמן התפילה, א"כ הנה להדעות שיכול לומר בדיעבד פסוד"ז עם הברכות אחר התפילה [היינו הדעות שהביא אחר כך] הרי לכאורה יכול לומר כל היום, אבל הרי אפי' להדעות שאי אפשר לומר פסד"ז עם הברכות אחר התפילה [וז"ש ואיך שיהיה וכו'], (ושמחמתם פסק השו"ע שאם לא אמר כלל הפסוד"ז יאמר הפסוד"ז אחר התפילה בלא הברכות), הרי לפי המבואר בראשונים והובאו במפרשי הטור דהטעם שלא ישלים עם הברכות אחר כך משום שתקנוהו רק קודם התפילה דלעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל [ברכות לב ע"א] וממילא הקשה דא"כ יהיה שייך להשלים קודם מנחה שבזה מקיים הסדרת שבחו של מקום קודם התפילה, ואז יוכל לברך, ודחה הראיה דמ"מ התקנה היתה על שחרית, וכיון שלא תקנו על מנחה וה"ל כמברך ברכה מלבו אם יאמר הפסוד"ז עם הברכות במנחה.

וא"כ עיקר דבריו הם ב' נידונים, הא' האם אפשר להשלים את הפסוד"ז כל היום, ובזה נקט שסתימת השו"ע שרק בזמן תפילה אפשר ושלכאורה בדברי רש"י מבואר שאינו שייך לזמן תפילה.

והנידון השני בדבריו הוא, לדידן שאין השלמה של פסוד"ז בברכות, מה הדין אם אפשר להשלים קודם מנחה הפסוד"ז בברכותיהם, ובזה משמע שחכך בזה שלא ישלימו בברכותיה באופן זה.

ולמעשה לגבי הנידון אם יכול לומר פסוד"ז אחר זמן תפילה ואחר חצות נראה לאור דברי התהלה לדוד הנ"ל דמאחר ומהשו"ע אין ראיה ברורה מה דעתו בזה ומאידך הראי' מרש"י היא לכאורה ראיה אלימתא מאוד, לכך יוכל להשלים בדיעבד (אם לא הספיק להשלים) גם אחרי זמן תפילה ואפי' אחר חצות, ובפרט דלדידן אינו ברור שמדינא מחוייב להשלים הפסוד"ז כמו שנתבאר ואפי' אם לא אמר הפסד"ז כלל קודם התפילה שכ' השו"ע להשלים אינו ברור שהוא אמור בתורת חיוב גמור כשאר חיובים כמשנ"ת.

נכנסתי לחנות מכובדת שעקב החיסכון בעלות משגיח כשרות הם אינם משתמשים במשגיח כשרות ומסתפקים בהודעה שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ויש לדונם לכף זכות, שכן הוצאות אחזקת חנות כיום הם גדולות, כולל שכירות המקום והפרסומות והוצאות חומר גלם ומיסים ומשכורות וכו', ...קרא עוד

נכנסתי לחנות מכובדת שעקב החיסכון בעלות משגיח כשרות הם אינם משתמשים במשגיח כשרות ומסתפקים בהודעה שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ויש לדונם לכף זכות, שכן הוצאות אחזקת חנות כיום הם גדולות, כולל שכירות המקום והפרסומות והוצאות חומר גלם ומיסים ומשכורות וכו', וכ"ש שאפשר לדונם לכף זכות שלפי מה שהם אומרים הם עושים את הכל כדין ואינם צריכים משגיח כלל.

אבל עדיין מכיון שלאחרונה התפרסם על מכשולות חמורים שקרו במקומות שאין משגיח כשרות, לכן היה טוב יותר אם תהיה מודעות בציבור איך להתייחס לחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ.

יצויין שמעיקר הדין לפעמים אכן אי אפשר להצביע על איסור שהוא ברור מצד גדרי הלכה לקנות שם, אם המוכר שומר תורה ומצוות (ובשו"ע ורמ"א מצינו שמקילים מעיקר הדין גם בדברים יותר מזה, עי' סי' קיט ס"ב וס"ג וס"ז, וע"ע בדברי השו"ע ורמ"א לענין דין מאכל שכתוב עליו כשר וכן דין אותיות בעברית במקום שאין גוים יודעים לכתוב), אבל במציאות רבו המכשולות במקומות כאלה, בפרט כיום שתעשיית האוכל היא תעשייתית וכוללת שימוש בעובדים ובחומרי אספקה רבים.

ולכן כל עוד שלא מכירים את המוכר באופן אישי שהוא ירא שמים ויודע הלכה ויודעים מה הוא עושה, מה שודאי אפשר לומר שעדיף לקנות במקום מפוקח.
(ומצינו ברמ"א שדברים שהוחזקו כבעייתים אין סומכים על החזקות, וע"ע גם ברמ"א באה"ע סי' יז ס"ב, ויעוי' מש"כ רבינו יונה לענין השחיטות והביאו הב"י).

להלן אציין כמה מן המכשולות שיכולות להיות מצויות במקום כזה:
א.
הפרשת חלה בעיסה
כשמכינים עיסה הרבה פעמים מתחייבים בהפרשת חלה בלי לדעת, ומלבד זה, לדוגמה לפעמים מפרישים חלה מעיסה מחמת ספק, ואחרי זה נוצר ספק נוסף, כגון שמצרפים סל בין שתי עיסות שכל אחת מהם הופרש ממנה בנפרד כשהיתה בשיעור ספק, ועכשיו יש בין שתיהן שיעור ודאי, ומן הדין צריך להפריש חלה שוב, ואפשר להיכשל בזה מחוסר ידיעה.

ב.
הגעלת וטבילת הכלים
אין השגחת הבד"ץ על הכלים בד"כ גם בחנויות שכותבים בהם שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, ולא על האופן שבו מטבילים ומגעילים אותם, וכפי שציינתי באחת מן התשובות הסמוכות יש בעיה הלכתית לקנות ממוכר שלא מקפיד על הגעלה וטבילה כדין (גם אם אינו בן יומו).

וכמובן שיש לפעמים גם כלים שנטרפים ברמה שהם אוסרים את המתבשל בהם, ומי שמתעסק במטבח ובבישולים בלי לדעת ההלכה בזה עלול להיכשל.

ג.
מוצרים שיש נוהגים שלא להצריך בהם כשרות
יש מוצרים שיש נוהגים שאין צריך בהם כשרות, כמו סוכר וקפה, ויתכן שאתם בבית מקפידים גם על מוצרים אלו לקנותם בהכשר בלבד, אך יתכן שהמוכר אינו מקפיד בזה, דהיינו אינו מן הנמנע שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ אין הכוונה בהצהרה זאת למוצרים שאינם צריכים הכשר (לדעת המוכר), כל עוד לא נאמר אחרת (ואולי אף אם נשאל את המוכר הוא יענה ש"כולם אינם מקפידים על זה").

ד.
בדיקת תולעים
יש מיני אוכלים שטעונים בדיקת תולעים מן הדין כמבואר בשו"ע בהל' תולעים, ואף מטעם ההכשר כתוב לבדוק, וזוהי בעיה להשתמש במוצרים שלא נבדקו כדין, גם אם המוצרים בהשגחת הבד"ץ.

ה.
בדיקת דגים
מטעם הבד"ץ (עד הפעם האחרונה שהתעדכנתי) מצריכים בדיקה בבית לדגים הנמכרים עם עור, לבדוק שיש בהם קשקשת, ולכן גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אינו אומר שהמוכר עשה את הבדיקה כדין.

כמו"כ מטעם הבד"ץ הרב לנדא ההוראה הרשמית בדג הסלומון שהעור הוא בעייתי ומצריך טיפול בבית, ולכן גם אם המוכר קנה כל המוצרים בהשגחה טובה עדיין אי אפשר לדעת אם טיפל בעור כדין.

ו.
צרירות דם בעופות
בעיית צרירות הדם בעופות עדיין אינה נפטרת בהכשר.
אם כי איני יודע גם כשיש הכשר על המסעדה אם המשגיח משגיח על זה.

וכנ"ל לגבי הנידון של ביצים שאין בהם סימני כשרות (כד וחד) מי שמקפיד על זה בבית וקונה חלות מוכנות בחנות, מן הסתם שהמשגיח של המאפיה אינו מקפיד על זה, אבל במקרה כזה שיש כאן כמה ספקות הוא יותר קל (עי' בדרכי תשובה מה שהביא בזה, ויש גם הוראות מפוסקי זמנינו בזה).

ז.
בישול עכו"ם
גם אם כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אינו מבטיח שאין בישול עכו"ם, וכידוע שכח אדם של זרע חם וישמעאל הוא זול יותר, וממילא מצוי במפעלים שמשתמשים בהם כפועלים, כשצריך כח אדם משמעותי, ואפי' במאפיות ומסעדות הם נצפים עובדים, והבעיה הגדולה יותר אינה השימוש הקבוע בהם, דלא משוי איניש נפשיה רשיעא, אלא הבעיה הגדולה יותר היא כל מיני קולות שאינן מוסכמות שהמוכר יכול להקל על עצמו (או להקל בייחוסן של הפועלים במקומות שהפוסקים נקטו שאין להם ייחוס מספיק) וכשיש הכשר שמשגיח על זה הוא אחראי יותר.

ח.
בישול משומד
בזה גם הכשרויות לא כולן מקפידות שלא לתת למשומד לבשל, אבל במקומות ש"כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ" בודאי שאין שום ערבות שמקפידים על זה.

ט.
בשר בחלב
גם במקומות שמתחייבים ש"כל המוצרים בהשגחת הבד"ץ" שזה יכול לחייב אותם ע"פ חוק אם יימצאו שקרנים, אבל הרי הם אינם מתחייבים שלא מבשלים מוצרי בשר עם חלב, או מוצרי בשר בכלי חלב ולהיפך (וכ"ש שאין הבטחה שלא מבשלים דגים עם בשר או דגים עם חלב להמחמירים בזה).

כמו כן יש גם דינים אלו מוצרים מותר להניח ליד אלו מוצרים אחרים, ויש דינים של ביטול ואין ביטול וטעמא לא בטיל, וכל דברים אלו הם אינם מספיקים למי שאינו בקי בהלכה.

וכנ"ל יש לפעמים שיש לאוכל דין בשרי/ חלבי, והמוכר לא בהכרח יציין זאת משום שלדעתו האוכל אינו נחשב בשרי, או שאינו רואה צורך לציין זאת, וכשאין פיקוח הלכתי לחנות אי אפשר לדעת על כל זה.

י.
מגע יין
גם במקומות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, יכול להיות אדם שאינו שומר שבת שנוגע ביין, ויש אופנים שהיין נאסר גם כשהוא מעורב בתבשיל כמבואר בשו"ע, וכ"ש אם נגע ביין לפני שנכנס לתבשיל, ומחלל שבת שנוגע ביין הוא מאוד בעייתי.

יא.
שביעית
גם בחנות שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ עדיין אין ערבות שאינם מוכרים מוצרים שיש בהם קדושת שביעית, וכ"ש שמי שמחמיר בדברים מסויימים כגון יבול נכרי או ערבה צפונית ודרומית או נעבד בשביעית (ונלקט בשמינית) אין לו לצפות שיהיה לו מידע על זה, משא"כ בהכשרים ברוב המקרים הדברים מפוקח והמידע הנצרך בענין מוגש לקונה המוצר.

יב.
רשלנות בעבודה
גם שהמוכר כוונתו טהורה שכל המוצרים יהיו בהשגחת הבד"ץ אם הוא מביא שפים (טבחים) שאינם יר"ש ונותן להם את המוצרים שיכינו מזה מנות מוכנות, אם אין פיקוח והשגחה כנהוג, עדיין אין שום ערבות שהם לא יכניסו חומרים אחרים, והם נוגעים בדבר שה יצא טעים יותר כדי שימשיכו להשתמש בשירות שלהם, וגם אם ע"פ הלכה לפעמים מותר משום שהוא אומן או משום שהוא בבית ישראל, ויש בזה הרבה חילוקי דינים (ויעוי' בסי' קיח ס"י וסי"ב ועי"ש ס"ח), מ"מ בודאי עדיף לקנות ממקום שיש פיקוח, אחר שידוע שיש מכשולות בזה (וכדברי הרמ"א הנ"ל).

יג.
שליחת בשר וכדומה בלא חותם
יש מאכלים שאסור לשלוח אותם עם גוי או משומד בלא חותם או ב' חותמות כגון בשר, עי' בסי' קיח, ויש אופנים שנאסר גם בדיעבד, ואפשר להיכשל בזה גם אם כל המוצרים עקרונים מגיעים מהשגחת הבד"ץ.

יד.
חשוד לאכול בכשרות רגילה
גם אם המוכר הוא ניכר לעין כאדם השומר תורה ומצוות, מ"מ אם הוא אוכל גם דברים בכשרות רבנות המכונה כשרות רגילה, או כשרויות אחרות שע"פ דין א"א לסמוך עליהם, וכשהוא מגיע למקום ומגישים לו מנות בכשרויות אלו הוא אוכל אותם, והכשרים אלו מוחזקים אצלו ככשרים ללא חשש, ממילא יש לדון בחזקת הכשרות שלו לדידן, דהיינו גם אם אומר שכל המוצרים בהשגחת הבד"ץ, מכיון שלדעתו הכל נחשב כשר גלאט, ממילא אינו כ"כ פשוט שיש לו חזקת כשרות על זה (עי' סי' קיח סוף ס"ח ועי' עוד סי' קיט ס"כ, וע"ע בדברי השו"ע לענין שאין נאמנות באנוסים על יין שלהם כיון שהם עצמם אינם מקפידים, ויש לדון אם שייך ללמוד מזה), בפרט אם מדובר במסעדה שמטבע הדברים כוללת הרבה אתגרים ונצרכת לכל מיני חומרים שלפעמים אפשר להשיגם בקלות מכל מיני מקומות, ויש הרבה הוראות היתר שאדם יכול להורות לעצמו כשיודע שבלי הוראת היתר זו לא יוכל להביא מחר אוכל ללקוחותיו הקבועים והלא קבועים, ולא תמיד יש כל מה שצריך בקלות בכשרות טובה.

טו.

הסתמכות על נאמנות נשים וקטנים בהלכה
יש להוסיף דיש בעיות בנאמנות אשה וקטן במקרים מסויימים כמבואר בשו"ע ורמ"א ס"ס סי' קכז ס"ג וס"ד וצריך לשים לב שמקפידים בכל זה.
ואגב שהבאתי דברי הרמ"א שם יש לציין דגם נאמנות של אנשים שאינם מדקדקים בהלכה לענין דקדוקי הלכה הוא נידון בפני עצמו ועי"ש.

טז.
עוף או בשר שלא הוכשרו
גם אם קונה עופות ובשרים בהשגחת הבד"ץ אבל אם קונה אותם מהבד"ץ כשעדיין לא נמלחו ונצלו והמוכר מכשיר אותם לבד (מה שיכול להיות רווחי למי שקונה בכמויות) יכולים להיות בעיות במליחה שאוסרים את הבשר אפילו בדיעבד, כגון אם נטף ציר על בשר באופנים מסויימים, או שנטף דם מבחוץ בשעת צלייה, או ששהה כמה ימים בלא מליחה, ויש בזה הרבה פרטי דינים.

יז.
חמץ שעבר עליו הפסח
יתכן מוצר שהוא כשר גמור בהכשר הבד"ץ, אבל לאחר הפסח הוא יהיה אסור בהנאה, אם לא עשו מכירת חמץ, וזה המוכר לא התחייב אלא שהמוצרים בהשגחת הבד"ץ, ואם אינו יר"ש (ואינכם מכירים אותו) שמא הוא חושב שא"א לבוא עליו בטענות, כמו כן אם אתם מקפידים שלא לסמוך כל המכירה הנהוגה מפאת חששות שונים, א"כ גם אם המוכר יר"ש איך תסמכו עליו כל עוד שאינכם יודעים שהוא מקפיד ג"כ, (ובזה גם לא נאמר הדין של חמצן של עוברי עבירה וכו' מאחר שבזה הוא היתר גמור אצלו), אם כי בשביל זה אפשר לפרוש מן הודאי, ואם מדובר בתבשיל שהוא רק ספק תערובת חמץ שודאי נמכר לגוי הוא קל מאוד, שיש בזה ג' צדדים להתיר, ואפי' רק ספק אם הוא חמץ שלא נמכר כלל (בלא צדדים נוספים של תערובת ושל נמכר לגוי במכירה דידן) יש צד בפוסקים שהוא מותר, אם כי יצויין שיש המקפידים גם בספק תערובת חמץ שנמכר כנ"ל.

סיכום הדברים
חלק מהדברים שמצד הדין אין מחוייבים לחשוש בהם, אבל מכיון שבמציאות חנות שאין שם משגיח ואין מכירים את המוכר והעובדים אם הם יראי שמים ומדקדקים ובקיאים בהלכה, הדבר מאוד אפשרי שיכולים להיגרם טעויות, ולכן מה שודאי אפשר לומר שמומלץ מבחינת כשרות לקנות במקום המהודר יותר.

יצויין שללא ספק יש מסעדות של יהודים כשרים ויר"ש שמקפידים על הקלה כבחמורה אפי' יותר מחנויות אחרות עם פיקוח כשרות, אבל לא באתי במאמר זה אלא להציע הצעה של דברים וחששות היכולים להיות בחלק מהחנויות מסוג זה.

כל האמור, אינו פוטר מי שמכין אוכל לבד בבית מלברר את כל הדינים הנוגעים אליו, משום שכשם שבמסעדה אפשר להיכשל בכל המכשולות הללו, כך גם מי שמכין אוכל בבית.

ונסיים בדברי השו"ע (לענין כלי רוקחים אומנים גויים אם יש בהם חשש בליעות איסור) ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות.