הטעם שהובא בשו"ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין. אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ...קרא עוד

הטעם שהובא בשו"ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין.

אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ברור שהרבה מתוכינו יכולים לשמור גופינו וע"פ דין מחוייבין להניח תפילין כל היום, וכמו ששמעתי [כמדומה בשם הסופר ר' אליהו גיטמן ממחברי הספר זכרון אליהו] שכן הורו הגריש"א והגרח"פ שיינברג כדברי הביאור הלכה הנ"ל שמי שיכול לשמור גופו צריך להניחן כל היום עכ"ד.

ויש לציין דגם מי שאינו מסוגל להניחן כל היום אלא רק חלק מהיום יל"ע אם אכן נפטר בהנחה בק"ש ותפילה בלבד, ובשו"ע הובא שמי שאינו יכול להניחן אלא בק"ש ושמונ"ע יניחן רק אז, ובמשנ"ב הובא בשם האחרונים שמי שאינו יכול להניחן עד סוף התפילה אלא קצת קודם לפי השיעורים שהובאו שם יסירם כבר אז וכלשון הפוסקים ד"הכל לפי מה שהוא אדם".

אולם מה שיש לציין בזה דבשנים קדמוניות היו שלא הניחו תפילין כלל, כמו שמבואר להדיא בתשוה"ג הוצאת עמנואל שבזמנם היו מניחין תפילין רק בב' ישיבות, ויש עוד מקורות לזה שהיה מצבים שאין מניחין תפילין, ויעוי' בתשו' רשב"א ובמאירי, ויעוי' בדברי הראשונים על הירושלמי דברכות על ר' ינאי ג' ימים אחר חליו וכו'.

א"כ זה מנהג שנשתרש מזמן שלא היו מניחים תפילין כ"כ, וגם שבזמנם היו צדיקים שהניחו כל היום, אבל למעשה הדברים נשתוו במשך הדורות שמניחין בפסוד"ז ק"ש ותפילה בין הת"ח ובין עמי הארץ.

ויש לציין עוד דגם בציצית לא נהגו בשנים קדמוניות ללבוש ציצית כל היום, ואחד מחסידי עולם בשנים קדמוניות נתאמץ להשריש בעולם ללבוש טלית קטן כל היום, ובשם הגר"א יש שמועה שהיה ראוי להתאמץ כן גם בתפילין אם היו עיתותיו בידו, ויעוי' בהוראות והנהגות וכתר ראש לתלמיד הר"ח מולאז'ין.

ומה שאני איני מניח תפילין כל היום ומסתמא זה הטעם שהרבה כמותי נוהגים כן, הוא משום שזה עלול לגרום נזק יותר מהרווח, על ידי שכהיום יש בזה כעין התנתקות מהמסגרת הציבורית, שכידוע כל החיזוק בתורה שיש היום בעולם הוא על ידי שנוצרה מסגרת ציבורית חזקה, ומי שרוצה לקבל מהמסגרת הזאת חייב להיות חלק ממנה, וכמו ששמעתי כעין זה גם בשם הגרב"ד דיסקין הטעם שאין לובשים תכלת משום שהנזק יותר מהרווח ודפח"ח.

יש בזה כמה שיטות, ולכן מהשיעור הקטן ביותר יש להפריש כבר משהו בלא ברכה ומהשיעור הגדול יותר יש להפריש בברכה. כמו כן יש לשים לב שאם מפרישים מבצק בשיעור הקטן ואחר כך מצרפים שני בצקות יחד בשיעור הגדול הם עלולים להתחייב ...קרא עוד

יש בזה כמה שיטות, ולכן מהשיעור הקטן ביותר יש להפריש כבר משהו בלא ברכה ומהשיעור הגדול יותר יש להפריש בברכה.

כמו כן יש לשים לב שאם מפרישים מבצק בשיעור הקטן ואחר כך מצרפים שני בצקות יחד בשיעור הגדול הם עלולים להתחייב מחדש בהפרשת חלה מספק (בכפוף לפרטי דינים), ואף שני מאפים יכולים להצטרף ולהתחייב בכפוף לפרטי הדינים.

השיעורים הם כדלהלן:

בספר מידות ושיעורי תורה כתב ששיטת הגר"ח נאה היא 1,666 ק"ג קמח (ויש כמה שיעורים קרובים לזה, במדריך הכשרות של בד"ץ העדה"ח כ' 1,680, והגרי"מ שטרן כ' 1,660, ובהגדש"פ "מיר" כ' 1,670), אבל יש להחמיר להפריש בלא ברכה כבר משיעור של למעלה מ1,200 ק"ג, ולשיטת החזו"א החיוב בברכה הוא 2,250 ק"ג.

יש שנהגו להפריש בברכה רק באזור שנים וחצי קילו (בשם הבא"ח הובא 2,490 ויש שמועה בדעת החזו"א שהיום זה בערך 2,500, ועי' בספר הבית בכשרותו להגרי"א דינר מה שהביא התייחסות הגרח"ק והגרנ"ק לשמועה זו).

יש לשים לב שמכיון ויש הרבה שיעורים בזה (וחלק גם לא הבאתי כאן) רצוי לעשות שאלת חכם איזה שיעורים יש להחשיב מעיקר הדין, כי אחרת יכול לגרום להרבה מאוד ספקות (למשל שהיה השיעור קטן והפריש חלה, ולאחר מכן הצטרף לשיעור הגדול ממנו והפריש שוב, ולאחר מכן הצטרף לשיעור הגדול ממנו, וכן הלאה).

כהשלמת הדברים אפשר לציין כי למרות שהשיעור במקורו נאמר בשיעור נפח במשנה ובגמ', אבל היום מקובל למדוד זאת לפי משקל לאחר מדידות שנעשו בהזדמנויות שונות על ידי אישים שונים שבאו למדוד את המשקל בהשוואה לנפח כדי להקל על מדידת הקמח לפי שיטות המדידה המצויות כיום, וכנ"ל כעין זה המדידות המצויות לגבי מצה של ליל הסדר.

להלן כמה רעיונות שיוכלו לסייע למי שרואה עצמו נעזר בהם (והדברים מיועדים מראש רק למי שמחפש להרחיק עצמו מהטכנולוגיה כמו שיבואר להלן). ראשית כל צריך לדעת שרוב העבודה בפועל להימנע ממכשול ומבזבוז זמן שעל ידי הטכנולוגיה היא הרחקת הניסיון מאיתנו, ...קרא עוד

להלן כמה רעיונות שיוכלו לסייע למי שרואה עצמו נעזר בהם (והדברים מיועדים מראש רק למי שמחפש להרחיק עצמו מהטכנולוגיה כמו שיבואר להלן).

ראשית כל צריך לדעת שרוב העבודה בפועל להימנע ממכשול ומבזבוז זמן שעל ידי הטכנולוגיה היא הרחקת הניסיון מאיתנו, מכיון שלא נברא עדיין אדם שהמפגש עם זה לא יזיק לו כלל, אם בבזבוז זמן, אם בקרירות, אם בתכנים וכו', ולכן הפתרון העיקרי והראשוני הוא לבנות לעצמו גדרים טכניים שיפרישו ויבדילו את האדם מן הטכנולוגיה.

והנה בודאי שהדבר הראשוני הוא לדאוג שבחיי הייומיום לא תהיה גישה למרחב הזה, אבל מלבד זאת כל אחד מהמקום שהוא נמצא יכול לדאוג שתהיה לו פחות ופחות גישה לכלים האלה, וכל אחד יכול להוסיף גם שמירה על השמירה הן בכמות הזמן והתכנים המוגבלים, והן באיכות ההגבלה, כי זהו רוב העבודה לדאוג לעניינים הטכניים והגדרים, כי מה שמשם והלאה הכוחות של האדם מוגבלים בהם.

ולכן לדוגמה בעלמא, אברך שצריך מסיבות הכרחיות לעשות מנוי לחדר מחשבים, ויש לו אפשרות לעשות מנוי לחדר מחשבים קרוב או רחוק, יותר טוב לו להימנע מלעשות מנוי למקום קרוב אם זה יכול להוליד אצלו ניסיון להיכנס לבדוק כל הזמן את העדכונים, וכן כאשר יש אפשרות לעשות חבילה מורחבת או מצומצמת עדיף לשלם כל פעם על חבילה קטנה שתכלול את השימוש של אותו הפעם, מאשר חבילה מורחבת, אפילו אם נראה שיפסיד כסף מזה, ולפעמים יהיה ענין הפוך כגון שיש ניסיון להכניס הביתה אינטרנט ואז יהיה ענין להיפך למשך תקופה קצרה לעשות שיהיה קל יותר להשתמש בחדר מחשבים שיהיה תחליף לבית, עד שיוכל להוריד מזה בהדרגה, והכל לפי הענין.

כמו כן לגבי פתרונות שונים שיש בהשגת כל מיני עדכונים אינטרנטיים שלא דרך האינטרנט, כמו קווים לשמיעת האימייל הנכנס, אם זה בא כדי לחסוך ולמנוע שימוש פיזי באינטרנט (כגון שעד עכשיו היה לו אינטרנט וכרגע מחליף את האינטרנט בפתרון מסוג כזה) מה טוב, אבל אם הנידון על הדבר לעצמו אם הוא כדי או לא, ודאי שעדיף בלי זה, שכן בודאי מי שמשתמש בשירותים אלו בסופו של דבר זה גורם לו לצרוך יותר את האינטרנט בפועל יותר ממי שאינו משתמש בשירותים אלו, והדברים פשוטים.

ואדם שנמצא בכל מצב בנקודת מצבו יכול לעשות כמה שאפשר גדרים טכניים שיחסום אותו משימוש בדברים האלה כל אחד מהמקום שהוא נמצא, לדוגמה מי שיש לו שכן עם נקודה חמה שידבר עם השכן בהקדם האפשרי לסגור את הנקודה החמה, ועל זה אמרו אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי, וכן אם יש לו אפשרות כל שהיא לפתוח מהבית אינטרנט יש הרבה רעיונות להוסיף גדרים וגדרי גדרים כדי שלא לבוא לידי ניסיון, כי זהו עיקר תחום השליטה שנשארה לנו לטפל בהיבט הטכני של גישה לכלים האלה למנוע אפשרות גישה בכל מה שאפשר.

דבר שני כדאי לדעת שבד"כ וברוב המוחלט של המקרים לא יקרה שום נזק אם יוציא האברך בתהליך מיידי והחלטי את האינטרנט מהבית וברוב המקרים התועלת שתצא מזה היא לעין ערוך מהחסרון המזערי של זה, וגם אם לא יצליח להחזיק בזה מעמד אבל בכל זאת כדאי לנסות, כי כל כמה שיצליח להחזיק מעמד זה שווה את זה, וגם כן אפי' אם לא יצליח להחזיק מעמד אבל יש גבול כמה פעמים ינסה עד שיצליח אם פעמיים שלוש או עשר פעמים עד שבסוף יצליח בזה, אבל בשביל לעבור את התהליך הזה צריך פעם ראשונה ושניה ג"כ, ואם יוותר לפני הפעם הראשונה הרי שלעולם לא יגיע למטרה ולא יתחיל כלל את התהליך.

ועוד דבר שכדאי ומשתלם להישאר תמיד במצב של פעולה בדבר הזה, דהיינו להיות בפעולה אקטיבית של הימנעות וגדרים וסייגים בנידון, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, וזה משפיע על תת המודע ומצוה גוררת מצוה, ולכן כל פעולה קטנה או גדולה שאדם עושה כדי להרחיק עצמו מדבר זה מועילה לאדם בכללותו ומניחה אותו במקום גבוה יותר, ואמר הקב"ה פתחו לי פתח וכו', ואם אדם ינסה באופן עקבי במשך זמן בכל יום לטפל במשהו טכני פשוט שיעזור לו להתרחק מהכלים האלה, כל יום במשהו קטן אחר, לאחר זמן הוא ימצא את עצמו במקום אחר לגמרי.

והנה בכל הדברים כאן אין הנידון כלל מה הגדר של החיובים בזה שכל מה שכתבתי הם רק עצות טובות למי שכבר גמר בדעתו שרוצה להיגמל מהטכנולוגיה, ויעוי' עוד בספר הפעלה מחדש של הרבב בנימין פינקל, אבל מי שרוצה לדעת מה החיובים שהוא מחוייב מצד הלכה, ולנהוג רק כפי המחוייב, יעשה שאלת חכם.

וכל הנ"ל אינו פוטר אותנו מהמלחמה הגדולה בעת שנזקקים להשתמש בשימוש כזה או אחר דרך הרשת, ובכל עת ניסיון כזה או אחר, לשמור ככל האפשר, ויש להמליץ על זה מאמר החכם המובא בחובות הלבבות שאמר חזרתם מהמלחמה הקטנה ועכשיו יש לכם המלחמה הגדולה, כך אחרי שאדם עשה לעצמו כל החיזוקים האפשריים עדיין עיקר הנסיון וגם הרווח הסופי הוא להישמר בפועל בשעת ניסיון, והיכי דמי תשובה גמורה באותה שעה וכו' (סוף יומא).

ובאמת שההדרכה הזו אינה שייכת לטור כאן משום שעיקר הנידונים בטור הזה הם דברים של הלכה וחיובי דינים, וכאן זה מאמר קצר של עצות טובות ורעיונות לאדם לשדרג את עצמו ולהביא עצמו למקום גבוה יותר ומיועד למי שרוצה את זה ומחפש את זה להגיע לרמה גבוה ומרוממת יותר מסתם בני אדם, והלוואי שנזכה.

ומתחילה חששתי לכתוב הדרכה בנושא כי לכל אחד יש מה לתקן ומי יאמר זיכיתי לבי וקשוט עצמך תחילה, אבל אמרתי מאחר ויש לי מה לומר אל תמנע טוב, ואם יש מי שזה יכול להועיל לו והיה זה שכרי.

מי שרואה עצמו כמי שאין הדרכה זו נצרכת עבורו כלל, הרי זה אומר שהוא נמצא בדרגה גבוהה בהרבה מכולנו, ובודאי שאינו צריך את ההדרכה הזו, וב"ה זכיתי להכיר אנשים יקרים שאין להם שום שייכות וגישה לשום דבר מהכלים הללו בלא שום גוזמא.

פטור מהרבה טעמים, אף שיש מי שמחייב בזה, וכן נקט החזו"א שפטור. מקורות: בגמ' ב"ק לח משמע לכאורה שאין חילוק בדבר, משום דאי' שם גבי עמד והתיר ממונם לישראל, אי' שם בהמשך הדרשא שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר ...קרא עוד

פטור מהרבה טעמים, אף שיש מי שמחייב בזה, וכן נקט החזו"א שפטור.

מקורות:
בגמ' ב"ק לח משמע לכאורה שאין חילוק בדבר, משום דאי' שם גבי עמד והתיר ממונם לישראל, אי' שם בהמשך הדרשא שאפי' מקיימין אותן אין מקבלין עליהם שכר אלא כאינו מצווה ועושה, וזה נאמר שם לגבי הדרשא של עמד והתיר ממונם לישראל, וא"כ משמע שדין זה של התיר ממונם הוא גם בגוי שמקיים ז' מצוות בני נח.

ויעוי' עוד בריטב"א מכות ט ע"א שמבואר בהדיא בדבריו דמש"כ בסוגיין שאפי' מקיימין וכו' מיירי בגר תושב, וכן מבואר באור שמח בהל' איסורי ביאה פי"ד ה"ז.

כמו כן יש להביא לכאורה ראיה שניה מגמ' ביומא פה ע"א דאי' שם שהאדם שהוא ספק גוי ספק ישראל שנגחו שור של ישראל הישראל פטור משום המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכאורה הרי אם אינו מקיים מצוות הרי בלאו הכי גם אם הוא ישראל פטור מלשלם לו אם נגחו שורו, דמשומד לא עדיף מגוי לענין זה, (ויש דעה ברמ"א שאף להזיק לו בידים מותר ומ"מ האחרונים לא נקטו כן להלכה, דילמא נפקי מיניה וכו' בב"ק פרק הגוזל, אבל לענין תשלומין לא עדיף מגוי, וכדאשכחן שהמשומד מורידין והגוי אין מורידין) א"כ ודאי מיירי במקיים מצוות ואעפ"כ מחמת שהוא ספק גוי פטור מלשלם לו.

והיה מקום לדחות ולומר דאין ראיה משם, דיש לומר דמיירי בקטן שבזה צריך לשלם לו גם אם אינו מקיים מצוות, דהרי תחילת הסוגי' שם בספק הנוצר על ידי שהיה תינוק מושלך וכו'.

אולם א"א לדחות דחיה זו, דהרי מיירי שם בחשבון זה גופא גם לענין שור של הספק שנגח שור של ישראל עי"ש, וא"כ ע"כ מיירי גם בגדול, שהרי קטן פטור מתשלומי נזקי שורו.

ודוחק לומר דהא כדאיתא והא כדאי' כלומר דגבי שור ישראל שנגח שור של ספק מיירי שהספק קטן בלבד ובשור של ספק שנגח שור של ישראל מיירי שהספק גדול, וכמובן שדוחק גדול להעמיד כן.

וכמו כן יש להביא לכאורה ראי' שלישית לזה, דהנה משמע מסתימת רמב"ם (הל' נזקי ממון פ"ח ה"ה) ושו"ע (חו"מ סי' תו) משמע שכל גוי הדין כן מדלא חלקו בזה.

עוד יש לומר לכאורה ראי' רביעית בזה ממה שברמב"ם שם שינה מטעם הגמ' עי"ש, ועי"ש בלח"מ ששינה מטעם הגמ' או שהוא כלול בטעם וכו', ויש לציין דידוע שהרמב"ם בהרבה מקומות לא הקפיד שלא להוסיף טעם על טעמים שהובאו בגמ', וכעין מ"ש התוס' והראשונים בהרבה מקומות שגם בגמ' לא הקפידו להביא לימודים מן המקראות לדינים גם כשבסוגיין דעלמא מבואר שהלימוד הוא ממקום אחר למסקנא.

וא"כ ממה שלא הקפיד להביא טעם הגמ' משמע לכאורה שסבר שאין דין היוצא להלכה מהטעם שהובא בגמ'.

עוד יש לומר לכאורה עוד ראי' חמישית בזה דהרי דין כעין דינא דגוי איכא דינא דהקדש יעוי' בב"ק לז ע"ב, א"כ גם גר תושב אמנם כשר הוא ומצווה להחיותו אבל אינו בכלל רעהו, ומאיזה דין יתחייב ישראל ששור שלו נגח שור של גוי.

אולם טענה זו אינה נכונה דהא מסקנת הגמ' בדף לח ע"א ד"רעהו" לאו דוקא נאמר למעט גוי כמ"ש המהרש"א שם, ממילא א"כ אין ראיה לנידון דידן מדכתיב רעהו.

אבל עדיין יש מקום לטעון קצת דמההו"א נלמוד למסקנא, דהנה לפי ההו"א שהיה צד דרעהו דוקא ומזה נתמעט גוי, א"כ פשיטא דה"ה גוי שמקיים מצוות, ואמנם אינו ראיה ברורה אבל לכאורה קצת ניחא בזה, אם לא שנדחה ונאמר דאין מכאן ראי' כלל, דזה גופא מה שנלמד בטעם מסקנת הגמ' שהוא דבר התלוי בקיום המצוות בני נח עי"ש בטעם הגמ' והובא בקיצור לעיל (ואע"פ שלעיל כתבתי דלפי החשבון מטעם הגמ' יוצא ג"כ כדברינו אבל צל"ע אם אין מקום לומר לאידך גיסא דמש"כ בגמ' אפי' מקיימין ר"ל בגוי שאינו מקיים ופעם אחת קיים דבזה לא לצדקה תיחשב לו, ולא בחסיד מאו"ה שקיבל עליו לקיים החיובים דהו"ל גר תושב לפי חלק מהדעות, ויעוי' במאירי בב"ק לח ע"א שכ' דגם ישראל שפרק מעליו עול מצוות אינו מקבל שכר על מצוותיו כמצווה ועושה, ומ"מ לפי החשבון נמצא כאן דבגוי אפי' מקבל המצוות שהוא מחוייב בהן ומקיימן דינן כאינו מצווה ועושה).

ועיינתי עוד בפירוש דברי הגמ' למסקנא שם ומצאתי שנחלקו הראשונים בזה אם למסקנא רעהו דוקא או לאו דוקא, דרבינו פרץ מפרש כהמהרש"א, ואילו רבינו יהונתן (בשטמ"ק) והנמוקי יוסף פירשו דכל הנידון לגבי שור של גוי שנגח שור של ישראל, אבל שור של ישראל שנגח שור של גוי פשיטא דפטור, דלענין זה רעהו דוקא, וכן משמע בתוס' מנחות סז ע"א ד"ה חד, וכ"כ במהרש"ל על דברי התוס' בב"ק שם (דלא כהמהרש"א), ועי' בתוס' רעק"א על המשניות שם.

א"כ כל הנידון אם יש ראי' או לא הוא רק לפי שי' רבינו פרץ והמהרש"א, אבל לפי הרבה מן המפרשים דרעהו ממעט למסקנא שור של ישראל שנגח שור של הקדש נמצא דלמסקנא גם גוי שמקיים מצוות נתמעט מזה דהא אינו רעהו.

אמנם ראיתי בספר המפתח הנדפס מחדש על הרמב"ם שם (ובספר המפתח דפוס ישן אינו) בשם מרכבת המשנה שלמד מהרמב"ם לאידך גיסא שאם הגוי מקיים ז' מצוות אין הישראל נפטר מלשלם לו.

ואמנם אין הספר מרכבת המשנה לפני כעת, אבל יש לעיין דלכאורה לאידך גיסא יהיה מטעם הרמב"ם גופא ראי' ששית לדברינו, דהרי החיוב לקיים דינים בגוי מתוקף ז' מצוות אינו לדון דוקא בדיני ישראל, והנה הרמב"ם שם כ' הטעם לפטור שור של ישראל שנגח שור של גוי משום שהם פוטרים בדיניהם ואין אנו מחייבין את הישראל לשלם לגוי מה שהיה פטור בדיניהם של הגוי, והנה גוי שמקיים ז' מצוות אינו מן המחוייב שיקבל עליו לדון בדיני ישראל, ואם הגוי קיבל עליו לדון בדבר זה כדיני ישראל (כמו שנזכר כעין זה בגמ' בכ"מ) לאו כל כמיניה ובטלה דעתו ולמה יתחייב הישראל מכח זה, דהרי כל גוי יטען שרוצה לדון בדבר זה כדיני ישראל, ואולי המרכה"מ מיירי בגוי שקיבל עליו לדון בכל דבר בדיני ישראל, וצריך עיון ובירור.

ויעוי' בחז"א ב"ק סי' י סק"ה דמבואר בדבריו בפשיטות שסבר כדברינו שגם בגר תושב פטור מי שהזיק שורו את שור של גר תושב, וכדבריו אתיין גם דברי הריטב"א והאור שמח הנ"ל כפשטן שגר תושב ג"כ שור של ישראל שנגח שורו פטור.

ראוי ליידע אותו שיסתובב. מקורות: היה מקום לומר שאין צורך להעיר לו מכיון שאנוסים הם בכלל ברכה גם כשהם אחורי כהנים, ויש לדון קטן כאנוס, דלא בעי' אונס גמור בזה עי' סוף ר"ה ואו"ח תכח כד, (ובדעת אחרת מטעה אותו ...קרא עוד

ראוי ליידע אותו שיסתובב.

מקורות: היה מקום לומר שאין צורך להעיר לו מכיון שאנוסים הם בכלל ברכה גם כשהם אחורי כהנים, ויש לדון קטן כאנוס, דלא בעי' אונס גמור בזה עי' סוף ר"ה ואו"ח תכח כד, (ובדעת אחרת מטעה אותו ודאי מבואר בסוגיות דגבי קטן דינו כאנוס אלא דכאן גם בלא זה יש מקום לומר דלא בעינן אונס גמור), אולם נראה שיש להעיר לקטן על כך, סיבה אחת שכן יבוא לעשות כן גם בגדלותו, כמו שהביא הריטב"א כעי"ז בריש סוכה, ובפרט לדעת החרדים שהביא הבה"ל ריש סי' תכח שיש מצוה בשמיעת הברכה, וא"כ יש בזה ג"כ דין חינוך באופן דלא אתי למיסרך כשהוא גדול, ואף אם יש בזה ברכה בלא מצוה ראוי לחנכו שלא יתרגל להפסיד הברכה בגדלותו.

ורק אציין דאין מקור ברור לזה שקטן הוא בכלל ברכה אף כשהוא אחורי כהנים, אף שנזכר שהם עונין אמן בבהכ"נ שכולה כהנים [תכח כה], ומבואר שם בנו"כ שהם ג"כ בכלל הברכה, אבל לא נזכר שם שהם בכלל הברכה כשהם אחורי כהנים, ואדרבה משמע שם מלשון הנו"כ שהם כנגד הכהנים, ממה שנתקשו למה אמרי' שמברכין לאחיהם שבשדות ולא אמרי' שמברכים לנשים וטף, משמע שנשים וטף הם שם במקום התפילה ואינם בכלל אחורי כהנים כמו אחיהם שבשדות, ולכן הוקשה להם שיש להעדיף שהברכה תתייחד למי ששם.

לגבי התרת נדר על ידי קטן מופלא סמוך לאיש איכא פלוגתא דבתראי אם כשר או לא [ואיכא גם פלוגתא אם הוא עצמו יכול להישאל ואין כאן הנידון לזה] וזקני הרע"א ז"ל סי' עג הכריע דבעי' גדול ודאי עי"ש, ויעויין בנדרים ...קרא עוד

לגבי התרת נדר על ידי קטן מופלא סמוך לאיש איכא פלוגתא דבתראי אם כשר או לא [ואיכא גם פלוגתא אם הוא עצמו יכול להישאל ואין כאן הנידון לזה] וזקני הרע"א ז"ל סי' עג הכריע דבעי' גדול ודאי עי"ש, ויעויין בנדרים עח ע"א נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר בשחוטי חוץ מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל וכו', ופי' הר"ן דכולן כשרין להתיר את הנדר, וכדאמרי' בהמשך הגמ' שם להכשיר בג' הדיוטות.
ולכאורה כיון דילפי' לה משחוטי חוץ א"כ א"א למילף קטן מופלא סמוך לאיש כיון דבשחוטי חוץ הוי ליה כקטן גמור והיינו לענין שחיטה גופא דביה איירי קרא ואפי' למאן דאמר דון מינה ואוקי באתרה אכתי הא הכא לא מרבינן נשים אע"פ שישנן בכלל נדר ושאלה מ"מ אינן כשרות להתיר הנדר, ויש לציין בזה להב"י בהלכות מגילה מהמרדכי בשם ראבי"ה שבא להשוות גדר חיוב דאשה לדקטן לענין מגילה עי"ש.

ובלאו הכי נחלקו רש"י ותוס' אם קטן מחוייב במצוות מצד עצמו או לא, ורמב"ן פליג ארש"י במידי אחרינא התם אבל בזה מודי לרש"י שאין חיוב הקטן מצד עצמו, ואי נימא דגם במופלא אין החיוב עליו א"כ לא שייך כאן לכאורה ואוקי באתרה, כיון דאין הקטן בכלל חיובו כמו גדול בשחוטי חוץ ובנדרים.

ויעוי' שם בתוס' [הוצאת עוז והדר] שכתבו ומדאפיק לחד אוקמי אתלתא כמו דין דבעינן שלשה, ויעוי' גם בלשון הרשב"ם בב"ב קכ ע"ב אבל אחרים מתירין לו כגון שלשה דהוו בית דין כדאמרי' בסנהדרין וכו' ועי"ש, וא"כ דחוק לומר דקטן דלא שייך בדין שייך בהפרת נדרים.
ומ"מ ראיה ברורה אין כאן משום שקרובין כשרין ולא מתחזי כדינא כדאמרינן בדף הקודם בנדרים שם.
(ועי' בשו"ת הרע"א שם).

ואמנם לענין שחוטי חוץ יש שייכות לקטן שכן ישנו בהקדש אבל עיקר הלימוד כאן אינו על האוסר אלא על מי שנאמר בו האיסור גופא, וכן אשה ישנה בהקדש ואעפ"כ אינה בהתרת נדרים.

ומ"מ גם בזה אין ראיה ברורה דהרי בהמשך הגמ' שם אמרינן דהילפותא מנדרים לשחוטי חוץ הוא שיש שאלה בהקדש, וא"כ ע"כ מיירי כאן גם לענין ההקדש ולא רק לענין מעשה השחיטה.

ומיהו בית שמאי בנדרים שם דילפי לדין ג' הדיוטות מקרא אחרינא יש להתיישב בדבר ודוחק לומר דיש שום פלוגתא ביניהם לענין זה.

לגוף הענין הנ"ל שהשויתי מופלא סמוך לאיש לדיני חינוך לענין אם החיוב על האב או לא, יעוי' בסוגי' דנזיר [?] דיש בזה צד שאין מצוות חינוך במופלא סמוך לאיש לענין להדיר את בנו בנזיר (למאן דאית ליה שהוא משום מצוות חינוך) משום שכבר יכול לנדור בעצמו, ואולי יש ללמוד מזה דגם צורת הדבר הוא שהחיוב מוטל על עצמו, וא"כ אינו מוכרח שדינו בזה כקטן בעלמא.

לא תיקנו חיוב זימון בקטן כלל [אף שיכול לזמן אם ירצה ועושה מצוה], ולענין בני ספרד הנוהגים כהמחבר יעוי' במקורות. מקורות: כ"כ הגרח"ק בתשובה (דולה ומשקה על סי' קצב) שלא תיקנו הזימון בקטן. ואולם להמחבר ס"ס קצט שקטן היודע ...קרא עוד

לא תיקנו חיוב זימון בקטן כלל [אף שיכול לזמן אם ירצה ועושה מצוה], ולענין בני ספרד הנוהגים כהמחבר יעוי' במקורות.
מקורות: כ"כ הגרח"ק בתשובה (דולה ומשקה על סי' קצב) שלא תיקנו הזימון בקטן.
ואולם להמחבר ס"ס קצט שקטן היודע למי מברכים גם כשלא הגיע לי"ג מצטרף, לכאורה דין זה שייך רק אם הוא מחוייב, ועי' גם משנ"ב שם סקכ"ט, שהיה פשוט לו ששוטה גמור אינו מצטרף, והיינו משום שאינו בר חיובא, וש"מ שרק בר חיובא מצטרף, א"כ להמחבר צ"ל שקטן היודע למי מברכין יהיה מחוייב בזימון, ומיהו לגבי אכל ירק מצינו שיש שנקטו שאינו מחויב ומצטרף, ומ"מ יש לחלק בין הראוי להתחייב לשאינו ראוי כענין שמצינו בלהוציא בקידוש למי שאינו בקי שהראוי להתחייב מוציא גם כשכבר אינו מחוייב.
ויש לציין דלפי דעת כמה ראשונים שלא נפסקה להלכה שנשים חייבות לזמן גם כשאוכלות בפני עצמן וע"ז קאי מ"ש בגמ' מה ב שנשים מזמנות לעצמן, ולא נזכר לגבי קטנים, א"כ פשיטא שקטנים אין חייבין דהרי דין זה שנשים מזמנות הרי לא מיירי בקטנים כמו שיתבאר בסמוך, א"כ ממילא מנ"ל לחייב קטנים כיון שאין דין מיוחד לחייב נשים שאכלו עם אנשים יותר משאכלו בפני עצמן, והרי דין שנשים חייבות בזימון בפני עצמן לא נאמר על קטנים, דאפי לדידן שנשים מזמנות רשות הרי המשנ"ב קצט טז בשם המאמ"ר נקט שקטנים לא, כדעת הכס"מ ברכות פ"ה ה"ז, וכך משמע לשונו גם בשו"ע קצט ו, שרק נשים מזמנות לעצמן וכן עבדים לעצמם ולא קטנים, וזהו דלא כהחולקים שהביא המאירי ברכות מז ב.
עכ"פ לדעת המשנ"ב וסייעתו נמצא שדין זה שנשים מזמנות לעצמן האמור בגמ' לא אמור בקטנים כלל וממילא להנך ראשונים ודאי שאין חיובא בקטנים ומשיטתם נשמע לדידן.

‏אין להתיר אפילו במקום שאינו רשות הרבים מן התורה, ואף אם הקטן עושה מעצמו, עכ"פ אם שהגיע לחינוך, קשה למעשה להקל בזה. מקורות: מצינו בכמה דברים שהתירו לצאת אפי' אינו מלבוש, אבל רק בדברים שיש בהם טעם ברור כגון תכשיט או ...קרא עוד

‏אין להתיר אפילו במקום שאינו רשות הרבים מן התורה, ואף אם הקטן עושה מעצמו, עכ"פ אם שהגיע לחינוך, קשה למעשה להקל בזה.

מקורות: מצינו בכמה דברים שהתירו לצאת אפי' אינו מלבוש, אבל רק בדברים שיש בהם טעם ברור כגון תכשיט או בדבר הקשור בבגד [בצירוף שהוא לאצולי צערא, ולכן כאן גם אם יהיה קשור בבגד לא שייך], או בדבר הבטל בבגד, או לכה"פ בדבר שאין לחשוש שאם יפול לא יבוא לטלטלו כגון דבר מאוס כגון מוך לנידתה [כמ"ש בגמ' ובשו"ע שג, טו, וגם זה רק בצירוף שהוא לאצולי צערא כמ"ש התוס' שבת סד ע"ב והו' במשנ"ב שא, נא, שגם אינו שייך לגמרי, דהגדרת הצלה מצער הוא שבא להציל מדבר שדרך בני אדם להצטער ממנו, וכעין התירים אחרים שהתירו לצער במקומות אחרים] או חותם העבד כשהוא עשוי באופן שאין מה לטלטלו לאחר שיפול או דבר שבודאי לא תסירנו כגון חוטי שיער, אבל בדבר כזה שאין בו שום טעם להתירו, שאינו בגד ואינו תכשיט ואינו בטל לשום דבר ואינו קשור והוא שוה להצניעו ואינו קבוע בפיו כלל, והוא בכלל דברים שאינם אריג שחששו בהם דילמא נפיל ואתי לאתויי, א"כ מהיכי תיתי להתיר.

ולענין הטענה שכל שבאריג לא גזרו [שבת סז], ראשית כל הוא דוקא בתפירה [עי' שא, כג ובמ"ב פד], ושנית, אפי' אם תפרו הרי מועיל רק אם הדרך בכך, וכאן הרי אינו הדרך לעשות כן, ויש לשונות סותרים בזה בפוסקים מה התנאי שיהיה הדרך, דהמ"ב שם סקפ"ב הביא בשם רשב"א דבעי' צורך או תשמיש לבגד, ובתוס' [נח ע"א ד"ה הב"ע] נזכר הלשון שהוא דבר שדרכו לעשותו בכל הבגדים והוא יפוי לבגד, ומאידך עי' במ"מ שהובאו בביאורים ומוספים על משנ"ב שם מה שהביאו לשונות סותרים בזה.

ועי' בספר טועמיה חיים זכו שהאריך בזה ונסתיעתי בדבריו, ולגוף מה שהאריך שם לדון בראי' מהמוציא אוכלין בפיו לא הבנתי למה האריך בזה דשם אין כוונתו לתשמיש מתמשך לגוף אלא למעשה אכילה בלבד, ומה שדן שם מצד שאם מחובר אין בזה דילמא נפיל לא הבנתי, דהרי הגדר שנתנו חכמים שייחשב מחובר בכלל זה וייצא מכלל הגזירה הוא שיהיה אריג.

וכשהקטן נטלו מעצמו ולא הגיע לחינוך והוא כרמלית ראה רמ"א שמג.

ולפי מה שביאר שם המשנ"ב דעה ראשונה ברמ"א שקטן שהגיע לחינוך הכל מחוייבין להפרישו אפי' עושה מעצמו, ודעה שניה ברמ"א שהיא דעת השו"ע רק אביו מחוייב להפרישו, וכן סתם המ"ב שסב, מד עכ"פ לענין איסור דרבנן ואולי גם דאורייתא, והמ"ב בסי' שמג, ז הביא הכרעת החי"א דבדאורייתא אזלי' כדעה הראשונה ובדרבנן כדעה שניה, ודעת ראשונים אחרים [עי' באוה"ל שם בשם רשב"א ור"ן ותשובת רע"א] שגם האב אינו מחוייב להפרישו ומותר אפי' לספות לו בידים, ובביאור הלכה סי' שמג משמע שלא שלל היתר זה מכל וכל.

ומ"מ בניד"ד יש כאן עוד טענה לחומרא דהא דאתי לאתויי שייך גם על האב בבגד של הקטן, לשי' המג"א שא, לב בשם התוס' סא ע"ב.

וגם אם נימא שיש חולקין ע"ז [ועי' בספר טועמיה חיים זכו ע"פ הרמב"ן המובא בסי' שט לענין דינר], הא מ"מ אנן קי"ל דכל מה שאסור לגדול אסור להניח לבנו קטן לעשות [שו"ע שמ"ג לפמ"ש בבה"ל שם], ואף שיש חולקין בזה, הרי יש דברי המג"א הנ"ל, ולצרף ב' קולות יחד להתיר לקטן כנגד השו"ע הזה והאחרונים שהכריעו כמותו וגם כנגד המג"א הזה, הוא קצת דחוק, וגם בלאו הכי אינו מוכרח בדעת הרמב"ן דלא כהמג"א הנ"ל בשם התוס', וכמו שכתב בספר הנ"ל דהרמב"ן שהובא שם לא מיירי לענין ליתן לקטן אלא רק דלא חיישי' דילמא נפיל כשמגביה הקטן עם הדינר [עי' סי' שט], ועדיין אינו ראי' לענין נתינה לקטן בידים שאין בזה חשש דילמא נפיל לגבי האב.

(ומה שיש לטעון דמהיכי תיתי לאסור לדעת הרמב"ן מחמת הקטן אם אינו מפורש בגמ' עי' בספר הנ"ל מה שכ' בזה דיש קושיית התוס', ויש גם מה שהביא שם בשם הגראמ"ה עי"ש).

בעיקרון לפחות חלק מברכות השחר נתקו לומר בשכיבה, ולכן אין חובה לאומרן בעמידה, אולם לגבי המנהג הראוי בזה אם יעשה בעמידה או לא יש בזה כמה דעות, ויכול לעשות כאיזה דעה שרוצה משום שאינו לעיכובא ואינו חיוב מדין הגמרא, אולם ...קרא עוד

בעיקרון לפחות חלק מברכות השחר נתקו לומר בשכיבה, ולכן אין חובה לאומרן בעמידה, אולם לגבי המנהג הראוי בזה אם יעשה בעמידה או לא יש בזה כמה דעות, ויכול לעשות כאיזה דעה שרוצה משום שאינו לעיכובא ואינו חיוב מדין הגמרא, אולם מצד המנהגים בזה עיקר מנהג בני אשכנז לעמוד בברכות השחר ועיקר מנהג בני ספרד לישב.

מקורות: בברכות ס ע"ב, מבואר על חלק שנתקנו לומר בשכיבה, ומן הסתם שלדידן שכולם נאמרים שלא על הסדר יוכל לומר את כולם בעמידה או בשכיבה או בישיבה, אולם יש לומר דשם הוא כיון שעושה על הסדר הלכך יש בזה צורך לברכה שיעשה באופן זה, אבל אם כבר נעמד והלך ובלאו הכי אין אומרן על סדר מה שנתקנו יאמרנה כשאר ברכות השבח, ובאמת בתשוה"ג [שע"ת עט] בשם הירושלמי כ' דברכות שאינם ברכות הנהנין (דהיינו ברכות השבח) בעמידה, ויעוי' בתשב"ץ קטן דמהר"ם הי' מברך ברכת המפיל בעמידה.

אמנם משמעות שו"ע בכ"מ וביותר במשנ"ב [סי' ח] שהעמידה רק לגבי ברכת כמה מצות כמ"ש אבודרהם וכ"ה דעת היש אומרים בתשוה"ג, דהפוסקים הביאו טעמים למצוות מסויימות שהן בעמידה, ויעוי' להפנ"י מגילה כא ע"א דמשמע לדעתו שסתם ברכת המצוות העמידה, וכ"כ המשנ"ב שם, אבל גם לסברא זו לא ברכות השבח.

וכן מבואר באבודרהם ובפמ"ג שאפשר לישב בברכות השחר.

ויעוי' עוד בפמ"ג או"ח סימן תלב מש"ז סק"ג דמסיק שאפשר שהוא הדין ברכות השבח וההודאה בישיבה כמו ברכת הנהנין, והביא ראי' מהך גמ' דברכות.

ולענין המנהגים בזה, היעב"ץ בסידורו כ' שנהגו לעמוד ואין לשנות זולת זקן וחלוש, והכה"ח להר"ח פלאג'י [ט, ז] כ' לישב שיוכל לכוון.
א"כ עיקר מנהג בני אשכנז לעמוד ועיקר מנהג בני ספרד לישב.

ואע"פ שאין מנהגינו לברך המפיל בעמידה כמהר"ם תירץ בחשוקי חמד בברכות שם שהוא משום שבזה אנו רוצים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ויתכן להוסיף על דבריו דכבר נתבאר בגמ' שאם אנו עושין על הדרך שנתבאר אפשר לברך שלא בעמידה, ולמנהגינו סבירא לן דהמפיל נתקן סמוך לשינה, אף שאינו מוסכם כמו שהי' נ"ל בדעת התוס' בברכות יא ע"ב ד"ה שכבר וכמ"ש האחרונים בדעתם, מ"מ כיון שיש בזה צורך בצורת הברכה הכי עבדינן.

ומ"מ מאחר שבמשנ"ב ובפמ"ג לא ראינו שסברו כהיעב"ץ וגם יש פוסקים שכתבו דעדיף לישב, ובצירוף שגם להיעב"ץ אינו מן הדין, לכן מותר לישב, ויש לצרף בזה גם מה דמבואר במשנ"ב ע"פ הרמ"א שאפי' ישתבח שהמנהג להרמ"א לעמוד בו מותר מעיקר הדין לישב, וכן להגר"א מותר לישב אז כיון שאינו דבר שבקדושה שאינו נאמר בפחות מי'.

כל הנידון הוא רק אם רוצה האב לדון בעירו והבן רוצה לדון בעירו, אבל אם הבן רוצה לדון בעירו של האב בב"ד אחר לא שייך לנידון זה, והרי זה כשאר דין תובע ונתבע שגרים באותה העיר, ובאופן זה אם האב ...קרא עוד

כל הנידון הוא רק אם רוצה האב לדון בעירו והבן רוצה לדון בעירו, אבל אם הבן רוצה לדון בעירו של האב בב"ד אחר לא שייך לנידון זה, והרי זה כשאר דין תובע ונתבע שגרים באותה העיר, ובאופן זה אם האב רוצה לדון בב"ד הקבוע והמקובל של המקום באופן שנהגו להידיין אצלם הרי זו זכותו, ואם אינו עונה לתנאים אלו יכול הבן לטעון שרוצה זבל"א.
ולענין מקום הסמוך מרחק הליכה של 216 דקות הוא נחשב כבתוך העיר, ולענין מרחק נסיעה במונית של זמן זה יש לעיין לדינא.

מקורות: בעיקר דין דהולכים אחר הנתבע דנו הפוסקים האם ה"ה באופן שהתובע מבקש לדון בעירו של הנתבע אלא שמבקש לדון בב"ד אחר, אעפ"כ הולכין אחר הנתבע, או לא, ודודי הרה"ג ישעיה נתן מלצר האריך בזה במאמרו הנרחב [קובץ הישר והטוב חי"א תשע"א], ועי"ש שהביא מחלק מהפוסקים שכתבו דבכל גוני הנתבע יכול לעכב, ושכן מבואר בספר התרומות ועוד כמה פוסקים, אבל בהרבה פוסקים מבואר להלכה שיכול הנתבע בכה"ג רק לטעון שרוצה זבל"א, וגם זה רק כשאין דיינים קבועים למקום, ועי"ש שהביא הרבה ראשונים ואחרונים שדנו ונחלקו בדינים אלו.

אבל לענייננו המשמעות בדברי המהרי"ק שורש נח שהוא מקור דין זה באחרונים, (הבאתי חלק מלשונו בא' מהתשובות הסמוכות), שיש בושת בזה שמחייב את אמו לבוא לדון עמו בעירו שלא בעירה, ובפשיטות עצם הטירחא והעיסוק בטורח ההגעה עד ב"ד זו היא הבושת שמבייש את אמו (וה"ה את אביו להפוסקים בדעתו), אלא שהיה לפרש באופן אחר דמה שכופה את אמו לבוא לב"ד שאינו ברצונה הוא הבושת לאמו.

אולם בלשונו שם "שאין לנו להבזות אמו להצריכה ללכת חוץ מעירה לדון ולערער" יותר משמע כהצד הקודם בזה שעיקר הביזיון הוא לכופה לבוא לעיר אחרת, וכן משמע להדיא בהמשך דברי התשובה שם במהרי"ק, דאין כפיה כלל על הבן לבוא לב"ד שהאם רוצה אלא אך ורק לבוא לעירה, ואחר שבא לעירה ידונו יחד בזבל"א כדין.

וז"ל המהרי"ק שם בהמשך התשובה, ולכן הנני גוזר עליך וכו' שתבא פה פוו"יאה מקום אשר היא שם לרדת עמה לדין ואם הב"ד מפוויא"ה אין ממוצע לך תברור לך אחד בעבורה והיא תברור אחד בעבורה והשנים יבררו להם שליש רק שתדון פה פווי"אה ולא תטרח את אמך כנגד דין תורתינו הקדושה עכ"ל המהרי"ק.

ובגוף דברי המהרי"ק יש לדון עוד האם סובר המהרי"ק שבכל נתבע בעירו של תובע אמרי' זבל"א כפשטות הפוסקים או שסובר כדעת התרומות וסייעתו שגם בעירו של תובע הנתבע אינו כפוף לזבל"א, אלא שסובר המהרי"ק דבזה יש כח לאם מצד שהיא אמו [עי' במאמרו הנרחב של דודי בזה שציינתיו לעיל].

ויותר מסתבר דהמהרי"ק אינו מחלק בין בן נתבע בעיר אמו תובע לסתם נתבע בעירו של התובע, דחילוק זה מנ"ל, ממ"נ אם נימא דיש בושת לאם לדון בפני דיין שאינו שלה, א"כ למה אמרי' כלל זבל"א (וכאידך צד דלעיל שאפי' הבן הנתבע רוצה לדון בעירה של אמו אמרי' הולכין אחר האם), ואם נימא דאין בושת לדון בפני דיין של בנה למה אמרי' זבל"א, ואילו לחדש דרק אחר שיש זבל"א אין לה בושת, הא מנא לן ומה ההכרח לחדש כן, ולכן יותר מסתבר שהמהרי"ק סובר בכל נתבע בעירו של תובע דאמרי' זבל"א.

(ובמאמר המוסגר אציין שיש בזה כמה דעות בפוסקים כמו שנתבאר ולא רק ב' דעות, דיש עוד כמה נידונים בפרטי הדין, כמו האם יכול הנתבע לבקש ב"ד באותה העיר אפי' הוא קטן מהב"ד שמבקש התובע, וכמו"כ לפי הצד שאינו יכול לסרב אם הוא רוצה לדון גם באותה העיר, האם אמרי' אז זבל"א, או שמא בכה"ג אין לנתבע זכות לברור כלל ועבד לווה לאיש מלוה, ויש צד שזכות הנתבע רק לבקש שיהיה הדיון בעירו שלו, ואילו זכות התובע לבקש באיזה ב"ד בעירו של הנתבע ידונו אותו דעבד לוה לאיש מלוה, אלא שצד זה לכאורה נדחה עי"ש, ועי' בכל דעות הפוסקים במאמר הנ"ל).

ולענין למעשה האם א' מבעלי הדין יכול לכוף חבירו לזבל"א תליא האם אחד מהם רוצה ב"ד קבוע ומקובל שבעיר, וכן החזו"א [סנהדרין טו ה] נקט שתמיד יכול אחד מבעלי הדין לבקש זבל"א כל עוד שהתובע לא ביקש דיינים קבועים שבעיר, וכן הורה הגרנ"ק [ראה המאמר הנ"ל], וכן נקטו שאר פוסקים, אלא שהחזו"א נקט עוד שצריך שיהיה מנהג המקום מקובל להתדיין אצלם.

ולענין ניו יורק (ששם אירע הנידון בזה) דעת האג"מ [חו"מ ח"ב ג] שאין שם ב"ד קבוע ומקובל שבעיר, ויתכן שמאז השתנה המציאות בזה בניו יורק, והשבט הלוי [ח"ה ריב, ח"ח שב] כ' דהתאחדות הרבנים מקרי ב"ד קבוע להקהילות שתחת ההתאחדות.
[עי' בכל פרטים אלו במאמר דודי הנ"ל ושם הדברים מדוייקים יותר ומפורטים יותר הן בהיקף הפרטים והן בהיקף שרשי הדברים והדעות, וכאן אינו אלא מורה מקום לשם].

ויש לציין עוד שלפ"ד הכת"ס יו"ד קח שחולק (אליבא דמהרי"ק) על הרמ"א, יעוי' בדבריו שמשמע שם דמה שסובר שאין הולכין אחר האב בזה דלא כהרמ"א, איהו מיירי בזה אפי' בעיר אחרת שבושתו של האב גדול יותר לטרוח ללכת לב"ד שבמרחק וכ"ש בב"ד שבעירו (ע"ש במ"ש בדעת הרמב"ם אליבא דהכנה"ג ודוק), ולפ"ז מתיישב דגם הרמ"א לא מיירי אלא לענין שהבן רוצה לדון בעיר אחרת אבל בעירו של האב אין הולכין אחר האב בלבד, והכת"ס חולק רק לענין עיר אחרת, דבאותה העיר אין מחלוקת כלל.

ועי' בני חיי לבעל הכהנה"ג חו"מ ח"א עו שהביא מנהג מקומו לענין דינא דהולכין אחר הנתבע אם מבקש לדון סמוך לעירו בתוך ג' פרסאות, וענין ג' פרסאות הוא ע"פ רשב"א ופוסקים, ואולי ה"ה לדידן בשיעור מרחק הליכה של ג' פרסאות כנגדו בנסיעה דהיינו נסיעה של רט"ז דקות (מינוטין), ומ"מ יש לדון בכל מקרה לגופו, כגון במקרה שיש ב"ד קבוע בעיר ורוצה בב"ד קבוע מחוץ לעיר ובאופן שרוצה בגדול מחוץ לעיר ויש קטן בעיר או אפכא.

ויש לדון האידנא מה שנוסעין במונית (TAXI) שלפעמים הוא קצר יותר לעיר אחרת במונית מהליכה שאדם רגיל עשוי ללכת בתוך העיר או ג' פרסאות סביבות העיר, וגם אין מורגש כ"כ צער וטירחא בנסיעה כזו, אע"ג שגם בזמנם היה רכיבא ואפי' גמלא פרחא אבל כאן שונה מגמלא פרחא שהי' בזמנם שהי' בו צער נסיעה, וגם אינו חריג מדרך בני אדם כמו שהי' אפשר לטעון על גמלא פרחא, (ועכ"פ בזמן המהרי"ק ובמקרה שמדבר לא מדובר על אפשרות כזו של גמלא פרחא אלא רק הצטערות גמורה וטירחת טלטול), ומכיון שכל דינו של המהרי"ק הוא מסברא של טירחא של האם לילך אחר הב"ד, יש לדון כשרוצה לדון במרחק נסיעה קצרה במונית שאינו טירחא חורגת כלל.
ויש מקום לומר שעכ"פ בנסיעה קצרה א"א לכפותו, ויתכן ששייך לצרף בזה גם מ"ש האחרונים שבכל ספק הדרי' לדינא דהולכין אחר הנתבע, אלא דהשיעור אינו ברור, האם רק ג' פרסאות ממש סביבות העיר או כנגד שיעור ג' פרסאות בהליכה כך בנסיעה עה"ד שנתבאר, ויש לציין בזה מה שכתבו הפוסקים לענין הנוסע ברכב כשיש דברים שצריך להמשיך בעבורם ד' מילין.